_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

טירור או מאבק ציוני

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

בכנס הראשון של ועידת ההסתדרות, ד' בכסליו תש"ה – 20 בנובמבר 1944

עומדות לפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי ברירות שאין מנוס מהן.  הראשונה: טירור או מאבק ציוני מדיני.  השאלה היא – זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו.  בשום אופן אין שניהם יכולים לדוּר בכפיפה אחת.  והברירה השניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן.  עַם מאורגן, תנועת־פועלים מאורגנת.  ושוב – זה או זה.  שניהם יחד אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת.  או הראשון או השני.

*

נעשות בארץ שוּרה של פעולות, אשר בשפה פשוטה, בלי הז'רגוֹן הפוליטי, יש לקרוא להן רצח, שוד, גניבות, סחיטות.  אילו נעשו בלי קואַזי־אידיאה פוליטת, לא לשם איזה רעיון כביכול, גם אז אין לסבול תופעות כאלו בתוך ציבור תרבותי.  אין ציבור יכול להשלים עם מעשי רצח, שוד וגניבות בתוכו.  לשם כך הקים משטרה וממשלה.  ציבור שיש לו שלטון עצמי נוהג כך.  ציבור שאין לו שלטון עצמי מוכרח להיעזר לשם כך במשטרה ובשלטון הקיימים מטעם אחרים.  אבל אילו היה זה סתם רצח וסתם שוד וסתם גניבות, לא היה זה כל־כך מסוּכן.  אבל פּשעים אלה מבוּצעים כביכול בשם הרעיון הציוני.  ומשום כך אין זו סכּנה הנשקפת לחיי יחיד ולרכושו של יחיד ולשלומו של יחיד בלבד.  זוהי סכנה חמוּרה פי־כמה, באשר היא מאיימת על משהו החשוב לנו יותר מקיומנו אנו – היא מסכּנת את יעודנו ואת חזוננו.  הסכנה היא שמעשי הרצח והושד והגניבה, שקוראים להם בז'רגוֹן הפוליטי טירור, נעשים כביכול לשם אידיאה – במקום אידיה.  הם נעשים כביכול לשם מלחמה פוליטית – במקום מלחמה פוליטית.

ועלינו להבהיר לעצמנו, לעם, לישוב, לנוער, לציבור הפועלים, לכל יהודי, שיתכן רק זה או זה; או מאבק ציוני צדיני, שפירושו עליה בכל הזמנים ובכל התנאים, התישבות בכל המאמצים ובכל תמצית כוחנו, חינוך העם וגיוסו לגאולת עצמו, רכישת דעת־הקהל לפתרון הציוני, רכישת דעת שליטים, רכישת דעת מנהיגים של פועלים ושל מפלגות פוליטיות ושל כנסיות דתיות ושל כל מיני אגודות, רכישת עתונות, התנגדות לגזירות, התנגדות לשלילת זכויותינו, עמידה מאורגנת ככלל בעל רצון, בעל יעוּד וגם בעל יכולת מסוימת נגד תוקפיו, משנאיו, עושקיו, מתוך שיקול, אחריות, חשבון, הערכה ומתוך החלטה נחרצת להתגונן ולעמוד בשער.  כל זה כלול במאבק הציוני המדיני שלנו.  ויתּכנו מעשי טירור ושוד ורצח הבאים במקום המאמצים הציוניים המדיניים האלה.  שניהם יחד לא יתכנו.

יתכן ישוב שיש בו רצח והציבור כולו הם אנשי־מישרים.  יתכן ישוב שיש בתוכו שודדים, ורוב אנשיו הגונים.  יתכן ישוב שיש בתוכו גנבים, ורוב אנשיו הם שומרי־חוק.  גם בזה אין משום אידיאל כל־כך גדול, שכדאי להתפלל עליו, כמו שנמצא מישהו בתוכנו שהתפלל: הלואי שנזכה כבר לגנבים שלנו ולשודדים במדינה שלנו! לזה יהיה לנו תמיד זמן.  מציאוּת רוצח, שודד וגנב איננה מערערת את קיום הציבור אם הציבור כולו בריא.  אבל השוד והרצח והגניבה מתעטפים באיצטלה לאומית ומופיעים בשם הציבור, ואם לא בשם הציבור הרי לשם הציבור, לשם חירותו, כביכול, לשם עתידו ולשם שחרורו כביכול, והציבור שותק ומשלים – הרי לציבור זה אין לפניו הדרך השניה של מאבק ציוני מדיני.  כל זמן שהרצוח הוא רוצח פרטי והשודד הוא שודד פּרטי, גם אז מחוּיב כל אחד, כאזרח, לעשות מה שביכלתו, במידה שזה ניתן לו, לעקור אותו, ולשם כך מקיימים, על־ידי המסים הנגבים מהאזרחים, כוח משטרתי מיוחד העוסק בזה.  אבל ברגע שהרוצח והשודד מדבר כביכול בשמי, רוצח בשמי, שודד בשמי, גונב בשמי, ואני שותק; ברגע שמישהו רוצח בשם הכלל, והכלל שותק וטומן ידו בצלחת, - אז אני מכיר והכלל מכיר שהפושעים הללו הם כאילו שליחיו, ואז אין לו שום אלטרנטיבה אחרת אלא מעשי הטירור.  כשהציבור משלים עם הפּשעים שכנופיה טרוריסטית עושה בשמו ולשמו – אין הציבור מסוּגל לנקוט דרך אחרת לביצוע תעודתו הפוליטית.

*

וכשם שאין מנוס מהברירה הראשונה, מאבק ציוני מדיני או טירור, כך אין מנוס גם מהשניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן, עם מאורגן ותנועת־פועלים מאורגנת.  אוא שיש עם יהודי היודע את אסונו והיודע את דרך הצלתו והעושה בכוחות מלוכּדים מאמצים, מאמצי־בנין ומאמצים מדיניים ומאמצי־הסברה, מאמצי־התנגדות ומאמצעי־מלחמה, כשיש צורך במלחמה, מתוך ליכוד לאומי ותוך אחריות לאומית ושיקול לאומי, על דעת הציבור ובכוח הציבור; יש ישוב מאורגן, והישוב מלוכד – לא שהוא מלוכד בשפה אחת ובדברים אחדים, אלא כל יהודי בן־חורין להביע את דעתו, אחד בזה ואחד בזה, ויש דיון ויש בירור ויש הכרעה ויש החלטה, ורק לאחר זה פועלים; ויש תנועת־פועלים מאורגנת – לא קסרקטין של פועלים, אלא תנועת בני־חורין המכירים ביעודם ההיסטורי הגדול, המכירים בתפקיד הגדול של עבודת חייהם והמכירים באחדותם הגדולה ובערך הגדול של אחדותם ובפעולה הקולקטיבית שלהם וביצירה הקולקטיבית שלהם, והם בונים ויוצרים ונאבקים ונלחמים – בשעה שצריך לבנות וליצור או בשעה שיש צורך להיאבק ולהילחם; או שבניגוד לכל אלה יש בארץ כנופיה שקנתה לה תותח, טומיגאַן או ליטרה של דינמיט, והם בכוח הרובה והדינמיט חותכים את השאלות שלנו בלי לשאול אותנו ובלי להתיעץ אתנו ובלי לקבל את דעתנו – והם קובעים מה תהיה תגובת הישוב ומה תהיה עמדתו ואיך יופי ומי יופיע בשמו.  שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.  או זה או זה.

ואל יהיו לנו שום אשליות על אפשרות קיום שני הדברים האלה יחד.  לא יתּכנו שני הדברים – או דרך זו של הטרוריסטים או דרך זו של הציונות, או ארגון זה של הכנופיות, או ארגון זה של העם והישוב; או מסגרת של כנופית רוצחים ושדדים במחשך ובמארב, או מסגרת חפשית של עם וישוב ותנועת פועלים, התאחדות אכרים, התאחדות בעלי תעשיה, ארגוני־נוער, ארגונים של בני־חורין מלוּכדים, של בעלי משמעת פעולה וחירות הויכוח, של הערכה והחלטה משותפת.

זהו הלקח של כל ההיסטוריה האנושית בכל הארצות ובכל הדורות: משטר של אלימות – או חירות מאורגנת, ואין אנחנו מזדקקים לז'רגון החדש – לא של טירור ולא של פאשיזם ולא של שם לועז מודרני אחר.  זוהי תופעה עתיקה.  בכל זמן ובכל מקום שיש בו ארגון של ציבור בן־חורין שליט על עצמו, אין מקום לכנופיות כאלו.  בכל מקום ובכל זמן שכנופיות כאלו משתלטות – אין מקום ואפשרות לציבור מאורגן ובן־חורין להתקיים; או הם או אנחנו.

*

ואם אנו רוצים במאבק ציוני מדיני ובקיום עם וישוב מאורגן אחראי ובעל כושר־פעולה – אלינו לקום ולפעול נגד הטירור ונגד ארגוני־הטירור.  יש צורך לפעול ולא רק לדבּר.

ודאי שאין כל נזק בהסברות אידיאולוגיות והיסטוריות וסוציולוגיות על התופעות החולניות הפליליות הללו.  אינני מזלזל בהסברה ויש לעשותה – יש לעשותה בכל סיעה בעם, בכל סיעה בישוב, בכל סיעה בהסדתרות: יש להסביר את הדברים, כל אחד בלשונו ולפי דרכו, למען יבין כל אדם בישראל, כזקן כנער, את הנזק והסכנה הכרוכים בתופעות ובארגונים אלה.  אבל לקחתי רשות־הדיבור כאן להשמיע אזהרה: אין שום תועלת בהסברות, בגינויים ובמליצות, אפילו הרבולוציוניות ביותר – אם אינם מלוּוים מעשים.

אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טרוריסטית בלבד, היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית; אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טרוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו.  וכשעומדים בפנים מעשים – עונים במעשים.  כנופיות אלו, שום לשון שבעולם אינה מובנת להן – לא לשון של צדק, לא לשון של ציונות, לא לשון של סוציאליזם, ולא שום לשון שבעולם, מלבד לשון הכוח, מלבד גילוּיי־כוח.  אין די, איפוא, לדבּר ולהסביר, - יש למנוע פעולתם ולפרק ארגונם.  יש לעקור אפשרות מעשיהם המסוכנים, ויש לעקור ארגוניהם.  אין כוונתי לעקור את האנשים; איני רוצה שתישפך אף טיפּת־דם אחת, שיאבד אף איש אחד.  אין הכרח בכך – אם שפיכות־דמים לא תבוא מצדם.  אני גם מאמין שאפשר להציל בהסברה נכונה כמה אנשים, ביחוד מהנוער, אשר נתעו ע"י תורות מסולפות המנצלות את האסון היהודי, את הצער והזעם היהודי שמסוגל להעביר בימינו אלה אנשים על דעתם.  האסון, הצער והזעם מנוצלים עכשיו רק על־ידי מנהיגי הכנופיות, כי מקורן של הכנופיות הוא לא במאורעות השנים האחרונות.  אפשר להציל רבים שנתפסו בזמן האחרון לכנופיות על־ידי הסברה, אבל אנחנו נשגה באשליה מסוכנת אם נחשוב שעל־ידי הסברה בלבד נעקור נגד ממאיר זה מתוכנו. 

*

אני מחַלק את אנשי־הכנופיות לשנַים: חלקם מַניאַקים וחלקם שאַר־לאַטאַנים.  יש מניאקים הבטוחים בתום־לב שאם ירצחו את פלוני ואת אלמוני יביאו גאולה לישראל, והם רוצחים את פלוני ואת אלמוני בדיוק באותה התלהבות וקנאות, בין זה אנגלי, ובין זה יהודי.  אבל לא כולם תמימים כל־כך.  המטרה האמיתית של הטירור היא לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים.

כל כנופיה כזאת, כאילו מופנית נגד אויב חיצוני כביכול, לאמיתו של דבר היא תמיד מופנית נגד "אויב" פנימי; והאויב הפנימי הוא כל אחד שאינו נשמע לה.  יתכן שעל־ידי הסברה נוכל להציל חלק מהנוער הנגרר אחרי הכנופיות מתוך שהותעה על־ידי סיסמה כוזבת וע"י ניצול הצער והזעם היהודי; אבל זוהי אשליה שעל־ידי כך נפסיק את הפעולות הטרוריסטיות ונפרק את הארגונים הטרוריסטיים.  פעולות טרוריסטיות אינן זקוקות להמונים ולציבור גדול ואינן תלויות בהם.  זוהי הסכנה והשחיתות שבמעשים ממין זה.  אם גם נצליח על־ידי הסברה טובה ויעילה להרחיק מהם חלק מהנוער – מעשי הטירור ימָשכו, והארגונים יתקיימו.

אני אומר זאת לא כדי להפחית את ערך ההסברה.  רק שלשום נתכנסו בירושלים כל ארגוני־הנוער הציוניים, ובאי־כוח הנוער תבעו בצדק הסברה מוגברת, לא רק בקרב הנוער המאורגן, אלא גם בקרב הנוער שאינו מאורגן, והנוער שאינו מאורגן עולה פי־כמה במספר על הנוער המאורגן.  אבל הדבר העיקרי הנדרש מאתנו עכשיו הוא לא קביעת עמדה, "נעמען א שטעלונג"; הכנופיות "מצפצפות" על "שטעלונגען" גם של ההסתדרות וגם של הישוב, גם של התנועה הציונית וגם של כל העם היהודי; הן בטוחות רק בפועלות שלהן, ורק שפת־פעולות יבינו; ואני אראה בכל הכרזה – אפילו אם תהיה ממולחת ומפולפלת בכל הגינויים והכינויים החריפים ביותר, גם אם נוקיע ונכתים אותם כפאשיסטים, עורכי־ישראל ועוד ועוד – רק יריה ריקה וחסרת־ערך ומזיקה, כי הם אינם מתפעלים מכל הכרזות.

נסינו בדבר זה יותר מחצי־שנה, מזמן שגל־הטירור התגבר.  היו גינויים בכל העתונים, כל עתון ועתון בלשונו; היו גינויים של המוסדות – מקומיים ועליונים, כל מוסד בדרכו ובנוסחתו.  הטרוריסטים לא התפעלו מגינויים אלה.  להיפך, הם נתעודדו, נתחצפו, וחוששני – גם נתגברו.  והגיע זמנן של פעולות.

*

צוּינו לפי־שעה ארבע פעולות, ואני רוצה לעמוד עליהן במלים פשוטות וברורות.

נתבענו על־ידי המוסדות העליונים – ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי – להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה.  אם בחור, חבר לכנופיִות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית־חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי־המשרד האחרים לגרש אותו וּלהרחיקו ממקום־עבודתו.  במקום זה יותר נוח לי לומר זאת מאשר במקום אחר.  הייתי מתקשה לומר זאת במסיכה אחרת, אשר שם טעונה זכות־העבודה של כל פועל חיזוק מוסרי וארגוני, אבל במקום זה יותר קל לי לומר זאת, כי מקום זה אינו זקוק שיטיפו לו על קדושת הזכות של כל פועל למקום־עבודה.

ובכוונה בחרתי דוּגמא קשה זאת: כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן – לאו־דוקא אם הוא משתמש בעצמו באקדוח או משליך את הפצצה, אלא כל מי שמפיץ את ספרותם ומדביק מודעות שלהם – צריך להיות מורחק ממקום־העבודה, אם זה משרד, בית־חרושת או פרדס, וצריך להיות מוּצא מלשכת־העבודה.

הוא הדין אם הוא לומד בבית־ספר – תיכוני או אחר, ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנעירם, וּמפיצה ביניהם.  לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית־הספר, שידע הוא וידעו אחיו וידעו הוריו, שהציבור מתקמם נגד הפשעים האלה המסַכנים אל את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה.

תביעה זו מופנית גם לחוגים אחרים, לא רק לציבור הפועלים; הישוב כולו יחד עם התנועה הציונית צריכים להציג תביעה זו גם להתאחדות־האכרים ולהתאחדות בעלי־התעשיה, שאם יש ביניהם מישהו, אשר מטעם זה או אחר, נותן מכספו לכנופיות אלו, או עוזר להם באיזו שהיא דרך אחרת -  יוּצא מתוך קהלם.  לא יוכל איש כזה להיות חבר בהתאחדות־האכרים ולא יוכל להיות חבר בהתאחדות בעלי־התעשיה ולא באגודת הסוחרים או בחנונים.  בל תהיה לאנשי־הכנופיות ולתומכיהם דריסת־רגל בשום קיבוץ מאורגן בארץ; ואל ישָארו המלים הללו: "להקיא אותם מתוכנו" – מילצה ריקה.  הטרוריסטים אינם מושפעים ממליצות.

אל נעשה בתוכנו את המשגה, שעשה אחד מטובי ויקירי תנועת־הפועלים באנגליה (הוא כבר איננו אתנו, אבל מי שידע אותו – ידע להוקיר את ידידותו ומסירותו ללא גבול לענין הפועלים) – לנסבורי,[1] אשר ראה את הסכנה של היטלר, אבל בתמימותו חשב לשים לה קץ לא על ידי הקמת כוח מזוין גדול כנגדו, למען ידע גאנגסטר זה שלא יוכל להשתלט על העולם, אלא נסע לברלין להטיף לו מוסר ולצטט לפניו פסוקים ממשא־ההר של ישוּ.  כל הכרזות שאין בהן ממש, אין מאחוריהן מעשה, לא רק שאינן מפריעות לטירור, אלא מחזקות אותו.  אני בטוח שהטרוריסטים יושבים עכשיו ומחכים מה יצא מהועידה הזאת, האם גם פה יתספקו בגינויים חריפים ובמליצות רבולוציוניות בלי שום מעשה ממשי אשר יבוא אחריהן.  ואני בוחר בקורטוב מעשה לעקירת הטירור מאשר בקבי־קבים של מליצות רבולוציוניות.

התביעה להקיא אותם מתוכנו צריכה להיות מתורגמת לשפת־מעשים ע"י כל אחד ואחד מאתנו.  ההסתדרות תתבע זאת מכל פועל ופועל; ארגוניה הנוער – מכל נער ונערה; מחלקת־החינוך – מכל מנהל בית־ספר.  כל ארגון בישוב, כל בעל־בית, שיודע לוֹ כי אחד מדייריו תומך בכנופיות אלו או הוא חבר בהן – מוכרח להוציאו.  יתכן שחוק־הדירות יגן עליו – הציבור יתגבר גם על זאת.

*

הדבר השני שנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה.  נדמה לי שאנחנו פה מכירים איש את רעהו.  כולנו יהודים רחמנים בני רחמנים, ואני יהודי לא פחות מכל יהודי אחר, ואין לי שום שנאה אישית כלפי אנשים אלה,  אבל אני רואה רק את האסון הגדול שהם ממיטים על עצמם ועוד יותר האסון שהם ממיטים על כולנו.  וככל יהודי הקרוי להציל את עתיד עמו וארצו, ביחוד ברגעים טראגיים אלה, כשאנו עומדים אולי במערכה העליונה והמכרעת של העם היהודי על קיומו, בכל המובנים ,אינני יכול להתחשב עם הרגשות הרגילים שלי בחיי הפרט.  שלחנו שלושים אלף מטובי ילדינו לצבא.  אנחנו קוראים כרגע לגיוס מחודש, כל אלה שהלכו עכשיו לחזית אף הם תובעים זאת מאתנו – וכולנו נצטרף לתביעתם, ונכלא בלבנו כל רגע פרטי.  נוכח חובה ציונית – אל יטיפו לנו על רחמנות.  נוכח השואה שהטירור וכנופיות הטירור ממיטים עלינו – חייבים אנחנו לומר לכל יהודי בארץ למנוע מחסה ומלקט מכל אנשי הכנופיה ומכל תומכיהם.  אני יודע שכאן אנו נתקלים באחד האינסטינקטים המעולים, המשובחים שבתוכנו.  זה אינסטינקט אנושי, ביחוד אינסטינקט יהודי, אבל אם איננו רוצים להתאכזר לעם היהודי המתבוסס בכליונו, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנות מזוּיפת זו.  אסור לתת מקלט ומחסה לפושעים אלה המסכנים את עתידנו.

*

והדבר השלישי: לא להכנע לאיומיהם! אחד האמצעים העיקריים שבהם נוקטים אנשי־הכנופיות הן הטלת אימה וסחיטות בישוב.  והאיומים הגיעו לידי כך, שאנשים רחוקים מהכנופיות ומתנגדים בכל תוקף לתעלוליהן טוענים: אין לפעול נגד הכנופיות – פן נבוא לידי מלחמת־אחים.  לאלה יש לומר: הכנופיות כבר הכניסו מלחמת־אזרחים בישוב, אלא שהם רוצים במלחמת־אזרחים חד־צדדית, שהם יסחוט כספים, יענישו "בוגדים", יוציאו "פסקי־דין" של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם – וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם.  דבר זה לא יקום ולא יהיה!

לפני זמן קצר טלפנו מהכנופיות לעדה גולומב שתודיע ל"אדון גולומב" (אנשי הכנופיות מדקדקים בנימוסי־אבירוּת), שהוא בוגד, ואנחנו יודעים מהו פירוש הודעה זו.  מחר יודיעו דבר כזה למי שהוא מחברי הנהלת הסוכנות או הוַעד הלאומי.  אנחנו יודעים שלא גולומב ולא אנשי המוסדות יבָּהלו מאיומים אלה.  אבל יש לנו ישוב של למעלה מחצי־מיליון איש.  רבים מהם הם חדשים בארץ.  לרבים אין המסורת של מייסדי פתח־תקוה ושומריה; אין המסורת של "השומר", של מגיני תל־חי, וכשנכנסים לבית יהודי פשוט שני בחורים או בחור ובחורה מזוינים באקדוח ואומרים לו: תן לנו מאה לירות, - נופל עליו פחד.

עלינו לחנך את הישוב שלא יפחד מאיומים אלה ולא יכָּנע להם, ונחנך רק אם ניצור תנאים ששום איש לא יצטרך לפחד.  אבל לא רק שלא יצטרך לפחד, - עלינו ליצור משטר כזה בישוב שלא יוכלו לאיים על שום איש.  יודרכו כל נער ונערה ע"י ארגוני־הנוער וע"י בתי־הספר שהם לומדים בהם, שאם יבואו מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף – ימסור מיד את הדבר למקום המתאים; ואם אין הוא יודע שום כתובת – ילך למשטרה.

צריך ליצור משטר כזה בישוב שיפסיק את החוצפה וההפקרות של הכנויפות.  כמעט שהולכים בגלוי ברחובות ומכריזים: אני אצ"ל, פנו דרך לי, אני צריך לשדוד ועליכם להסתלק – ויהודים מסתלקים! עוד לא היתה חרפּה כזאת בארץ מאז היות הישוב הארצישראלי החדש.  ישוב זה לא נוסד ע"י פחדנים... מייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון, וכן מייסדי תל־אביב הראשונים לא היו פחדנים; גם כובשי העבודה העברית ובוני ההתישבות העובדת לא היו פחדנים.  וכיצד קרה הדבר הזה שכנופיה של חוליגנים יכלה, בעיר של מאתים אלף, להיכנס באמצע היום למחסן של אריגים ולהודיע לכל הנמצאים במקום: הסתלקו, כאן נעשית פעולת אצ"ל – וכולם מסתלקים!...

מנַין חוצפה זו של אנשי־הכנופיות? אין לשכוח שגם חוצפה היא גורם חינוכי; כשם שמעשי־הגבורה של ראשוני השמירה בפתח־תקוה, של אנשי "השומר" ומגיני תל־חי היו גורם חינוכי – כי אברהם שפירא,[2] וישראל גלעדי,[3] ויוסף טרומפלדור לא היו נואמים ופּדגוגים, כי אם מעשיהם חינכו, - כן גם חוצפה פרועה של אנשי־הכנופיות עלולה ליהפך לגורם חינוכי – שלילי, הורס.  וחוצפה זו נתאפשרה רק מפני שאנו סילפנו במקרים אלה רגש יהודי בריא: לא לפנות לשלטון זר.  מסורת זו יש לה הצדקה עמוקה בתולדותינו בגולה; עוד לא עבר זמנה גם בארץ.  לא בכדי הקימו מייסדי המושבות הראשונות ועדי־מושבה ששימשו מעין שלטון יהודי פנימי, ובזאת הונח היסוד הראשון למדינה היהודית.  לא בכדי נתפתחו ונתרבו תאים אלה של הנהגה עצמית, ואנו היינו כל־כך חרדים על האבטונומיזם היהודי לא רק בימי המשטר התוכרי אלא גם במשטר המנדט הבריטי.

אולם משונה הדבר שאלה הפורקים מעליהם כל עול הציבור היהודי ופורצים כל גדר בחיינו העצמאיים – יהיו מחוסנים במעשי־ההרס שלהם על־ידי אי־הרצון היהודי להיעזר בכוח השלטון והמשטרה.

*

איני חושש לכל הפרזה אם אומר שהטירור פוגע בנו פי־שבעה מאשר הוא פוגע בשלטון ובמשטרה, והוא מסַכן אותנו פי שבעים ושבעה – מאשר את מישהו אחר.

אני יודע שצ'רצ'יל דיבר בצער רב על רצח לורד מוין.[4]  מוין היה ידידו הפרטי של צ'רצ'יל ושליחו – וזאת אומרת שליחה של אנגלית – במזרח הקרוב.  ואף־על־פי־כן לא דיבר צ'רצ'יל בכאב כזה על רצח מוין כאשר דיבר עליו ד"ר וייצמן.  כי רצח מוין לא פגע בעם האנגלי – כאשר הוא פגע בעם היהודי.  שום אינטרס בריטי לא סוּכן על־ידי רצח אוילי ומתועב זה.  – מבחינה בריטית זו היתה רק כעין עקיצה בזנב הארי (והארי הבריטי, ככל ארי, אינו אוהב גם עקיצות קלות), - אולם מבחינה יהודית היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי.  ומשום כך אין שום שלטון ושום משטרה מעונינים בביעור הטירור כמונו.

אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון.  עוד לא הוקמה המדינה היהודית.  לא שאין לנו לגמרי כוח.  זוהי תורת־שוא; התורה שאנו אפס ונטולי כל יכולת וכוח, כתורת "רך כך" – שתיהן מסלפות את האמת.  אבל אין לנו עדיין מה שיש לכל עמים תקינים.  לא הוקמה עדיין המדינה היהודית ואין שלטון יהודי, ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטירור – במידה זו אנו משתפים אתם פעולה.  זו תהיה איוֶלת והתאבדות אם מתוך טענות צודקות שיש לנו למשטר הקיים בארץ בשטחים אחרים נימנע מהיעזר בו ולעזור לו בשטחים שבהם יש לנו –עד כמה שיש לנו – אינטרס משותף.  ואני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיונוי בביעור הטירור מאשר לממשלה האנגלית.  שום ממשלה ושום משטרה אינה רוצה שירצחו את שליחיה וסוכניה.  וגם האנגלים אינם רוצים בכך.  אבל אני חוזר ואומר שהכאב שבו דיבר צ'רצ'יל על רצח מוין הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שבו דיבר וייצמן.  מדוע? מפני שבנפשנו הוא הדבר!

ארבע התביעות הללו הן לפי־שעה המינימום המעשי שעלינו לבצע; ועלינו לגייס כל אחד בישוב, כל נער בבית־הספר, כל עובד בסדנה, כל תושב בכפר ובעיר, כל חבר בהסתדרות, באגודות, בהתאחדות, שיקיימו את ארבע התביעות הללו.  לא תיתכן שום ניטרליות בינינו ובין הטרוריזם; או ציונוּת – או טירור.  או כנופיות טרוריסטיות – או ישוב מאורגן.  אין מנוס משתי ברירות אלו.  על כל אחד לעשות את הבחירה.  כך עומדת השאלה בפני כל יהודי בארץ, בפני כל ארגון ותא ציבורי.  וזוהי החובה שעלינו למלא  - כפי שהוּתוותה על־ידי המוסדות.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] היה מנהיג סיעת הפועלים בפרלמנט האנגלי.  מיניסטר־העבודה בממשלת מקדונלד.  בעל השקפה סוציאליסטית דתית.  – המער'.

[2] בארץ מ־1880.  ממייסדי יהודיה ומראשוני פתח־תקוה.

[3] ממייסדי "השומר" וראשיו  מת ב־1918.  על שמו כפר־גלעדי.  – המע'.

[4] מיניסטר־המדינה במזרח התיכון, נרצח במצרים בידי טרוריסטים יהודיים.  – המע'.