_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעין תשובה לתשובה

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

קוראי "האחדות" זוכרים אולי את "מכתבי הגלוי" למשרד הברית העולמית של פועלי-ציון. זה היה אחרי שהמשרד לא הראה במשך שנה שלימה כל סימני חיים, ופתאום החליט להתחיל בפעולה נמרצה נגד הנהגת פקידי יק"א בארגנטינה. אז שאלתי את "המשרד" אם באמת "אין לו צפקיד אחר אלא המלחמה נגד הנהגת יק"א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לעל הפחות לעשות?" ("האחדות מס. 12-11 ש"ז). המשרד לא ענה על זה כלום, אך, כנראה, זכה שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, ובאחד מגליונות ה"אידישער קעמפפער" פירסם החבר כתריאל "תשובה לחבר בן-גוריון" (גליון 48 שנת 1910).

החבר כתריאל "אינו חבר במשרד וגם לא קיבל הצעה לתרץ את המשרד, אבל מכיון שהמשרד דן יחד אתו בשוה שלימה של ישיבות על שאלת ארגנטינה ועיבדו שניהם תכנית-עבודה בנוגע ליק"א, לכן מאמין הוא, החבר כ., שיש לו הזכות להגיד למבקרים: ,עד כאן,!".

כבודו של החבר כתריאל, בתור מגלה תעתועי יק"א בארגנטינה, במקומו מונח, אך בכל זאת אין אני מאמין, שאנו צריכים לרשיון מיוחד מאתו, בכדי לבקר או לחווֹת דיעה בתור חברי "הברית העולמית" גם בשאלה זו. אך העיקר פה לא שאלת ארגנטינה ואליבא דאמת אין גם החבר כ. עומד בעצם הדבר על השאלה הזאת, ואינו מברר את הקשר הישר שיש בינה ובין עבודת המשרד, או מוכיח את יתרוֹנה על פני העבודה בארץ-ישראל, שרק זאת היתה שאלתי, אלא רוצה הוא, כנראה מדבריו, ראשית – להורות לחברים בארץ-ישראל, המשוללים "טאקט-מפלגתי", פרק בהילכות דרך-ארץ, ושנית – להסביר לאותם החברים, בעלי ה"השקפות מלפני המבול", את התורה הפועלי-ציונית על פי המלה האחרונה של המדע.

החברים בארץ-ישראל, טוען כ., הם אי-טאקטיים, ויש להם ההרגל להתנפל בכל פעם (? – ב.ג.) על המשרד בוינה. לוּ היו לכל הפחות באים בטענותיהם ובכל מה שמעיק על לבם במכתבים פרטיים, וכחברים טובים היו משוֹחחים זה עם זה בלחש, בחשאי, שלא תקלוט חס וחלילה אוזן זרה על דבר הסכסוכים הפנימיים, והאסון לא היה אז כה רב. אך הנה באים אלה הארצישראליים, משוללי-הטאקט, כך קוֹבל עלינו העתונאי כתריאל, ומפרסמים את טענותיהם בעתונים באזני-כל, בלי לחשוש כלל למה יאמרו הבריות... והחבר כ. מפחד מאור, שמא "יעשה דבר זה רושם רע לא רק על אנשים מן הצד אלא גם על הרבה חברים". יש אומרים, שהפחד הוא דבר טוב מאוד, והראיה שיש פסוק מפורש, "אשרי אדם מפחד תמיד". אבל מה לעשות, חבר כ. אם לא זכינו ב"אושר" הזה, ואנו סוֹברים, שלא רק שרי-הצבא שלנו צריכים לדעת את טיב המצב, אלא כל אנשי-הצבא הפשוטים של מחננו המפוזר, וממילא, ברצוננו או בעל כרחנו, עלינו ל"פרסם מַניפסט" (מינשר) דווקא בעתונים... אליבא דידן אין מה הצורך להעלים שום דבר ולרמוֹת את עצמנו ואת אחרים, בכדי שיחשבו שהכל אצלנו כשוּרה, בשעה שאנו יודעים שהדבר אינו כך. כי מזמן שפועלי-ציון התחילו לדבר על העבודה בארץ-ישראל לא עשו עדיין ולא כלום, ועובדה זו עלינו לגלוֹתה בכל מערומיה. אם יש בזה מ"טאקט-המפלגה" אם לא – איני יודע, אבל ברי לי שמחובת-המפלגה בוַדאי ובוַדאי שיש כאן... חבל רק, שהחבר כ. שכח את הטאקט שלו, ולא רק את הטאקט אלא את הנימוס הפשוט, בשעה שדיבר על החברים בארץ-ישראל וכיבד אותם ביד נדיבה בתארי0כבוד של "ילדוּת", "נאיביוּת", "רוגז-העצבים", "קוצר-ההשגה" וכדומה...

מהילכות דרך ארץ עובר החבר כ. להילכות הציוניות ותורת כיבוש הארץ. נראה לו משום-מה ש"החברים בארץ-ישראל רוצים לכבוש את הארץ דווקא במסע המהיר, ואינם משיגים כלל את הכיבוש בדרך הרגיל או גם רגלי". החבר כ., הבקי בתורת הציוניות על פי המלה האחרונה של המדע, רוצה להעמיד אותנו על טעותנו הגסה. ואני מתוַדה, שאלמלא הייתי רואה את הדברים נדפסים שחור על גבי לבן לא הייתי מאמין שבעתון כ"אידישער קעמפפער" תמצא לה מקום "פיקחות" שכזו. אנחנו הארצישראליים העובדים יום-יום את עבודת הארץ ורואים על כל צעד ושעל את הקושי הגדול והמעצורים הרבים, המפריעים בעד עבודתנו, - אין אנו משיגים, שעבודת-הכיבוש היא עבודה איטית, קשה וממושכה, ורק לחבר כ. נתגלה הסוֹד הכמוּס הזה, והריהו עומד ודורש לפנינו, בהעוָיוֹת של "מגלה טמירין" על הילכות ארץ-ישראל ותורת הציונות... ושמא מפקפקים אתם, אם באמת נהירין לו שבילי דארץ-ישראל כשבילי דארגנטינה, הרי מופת חותך, שידוע לו אפילו דבר קטן כזה, שאנכי "לא הספקתי עדיין לחמם את רגלי בארץ-ישראל" – האם ירהיב עוד מי שהוא להטיל עכשיו ספק בבקיאותו הארצישראלית?...

ועוד רז אחד מגלה לנו החבר כ., ושוב בטוֹן של פרופיסור הדורש לפני תלמידיו, כי מלבד העבודה בארץ-ישראל יש לפועלי-ציון גם עבודה לאומית בגלות. ודרך אגב הוא מוצא סתירה במכתבי, שבמקום אחד אני אומר, שלפועלי-ציון יש עבודה גם בגלות וגם בארץ-ישראל, ובמקום שני באותו מכתב אני מחליט ש"זכות-קיומנו ותעודת-קיומנו הן רק בעבודתנו בארץ-ישראל".

מודה אני, שהנני מתנגד בהחלט ובכל תוקף ל"ברית החדשה" של "החבר" ז'יטלובסקי הכורך את "הבונד" והטריטוריה וארץ-ישראל[1] ומפלפל ביחד. אבל מעולם לא סלקא אדעתי להחליט אַבסוּרד כזה, שפועלי-ציון בחוץ-לארץ יתעסקו אך ורק בעבודה ארצישראלית. במכתבי אמרתי בפירוש, שלפועלי-ציון בחוץ-לארץ יש שתי תעודות: העבודה בגלות והעבודה בארץ-ישראל. הפראזה-לסתור, שהביא החבר כ. מראש הפראזה ההיא את המלים "אנחנו פועלי-ציון הארצישראליים"... ולשוא היתה טירחתו של החבר כ. "להצהיר לחברים בארץ-ישראל בכל תוקף ההחלטה והבהירות" אמת דרדקאית כזו... אין אצל שום איש שאלה אם רשאים פועלי-ציון בחוץ-לארץ להתעסק בעבודה לאומית בגלות,  אלא אם יש להם הזכות לדבר על העבודה הארצישראלית בשעה שאינם עושים כלום בעד עבודה זו... והלא אפילו החבר כ. מודה ש"העבודה בארץ-ישראל היא אחת התעודות הכי-חשובות וכי ארץ-ישראל היא הראשונה לארצות" – ואם כך הרי הדרא קושיא לרוכתיה: מה עשה או מה ניסה לכל הפחות המשרד לעשות?

החבר כ. כועס על הביקורת ועל השאלות האלה. הרשות כמובן ביד כל איש לכעוס כחפצו. אבל אל תעמדו לפנינו, חברים, כמורים לפני תלמידיהם וכאפיטרופסים לפני מקבלי טובתם. אם יש לנו הרשות לבקר את מעשיכם ופראזות יכם או לא – שאלה זו נפתור בעצמנו. יותר-מדי יקרה לנו עבודתנו בארץ-ישראל, ולא ניטול רשות-הביקורת מכל המנדב ח"י פרוטות או שתי פעמים ח"י לטובת מוֹסד ארצישראלי. – לבסוף עוד הערה אחת.

החבר כ. לא הסתפק בנימוקים "טאקטיים" ו"תיאורטיים" בלבד. הוא מצא לנחוץ להזכיר גם על דבר "האחדות" שנוצרה על ידינו אנו, יהודי-הגלות, ושמתקיימת בכוח התאמצויותינו". קודם-כל אני צריך להגיד לחבר כ. שאין בדברים המובאים אף קורטוב של אמת. אתוננו לא נוסד על ידי "יהודי-הגלות" אלא על ידי החברים בארץ-ישראל. וקל וחומר שאינו מתקיים בכוח התאמצותם הם, אלא כמעט אך ורק על ידי התאמצותנו אנו פה. סכום הכסף שנתקבל מחוץ-לארץ, בערך אלפים פרנק נשקע כמעט כולו בדפוס של "אחדות", והעתון היה יכול להתקיים כל הזמן כמעט אך ורק על ידי החתימה והמכירה הבודדת בארץ-ישראל מצד אחד, ועל ידי התאמצות החברים ותמיכתם מהצד השני. פשוט חרפה לנו לפרסם כמה חותמים אספו חברינו בכל העולם וכמה גליונות נפוֹצוּ על ידיהם. זהו מה שנוגע לצד החמרי-הכספי של העתון. והצד הרוחני, הספרותי? דבר זה, שלא יאָמן כי יסופר, צריך לציין פה לזכרון, ויידעו חברינו שבכל העולם, כיצד מתיחסים החברים היותר טובים, היותר מסורים שיש לנו בחוץ-לארץ אל עתון-הפועלים בארץ-ישראל. מכל חברינו שבחוץ-לארץ, חברי המשרד, הועדים המרכזיים, העורכים והעוזרים הקבועים של עתונינו בחוץ-לארץ לא השתתף אחד מהם ב"האחדות" אף פעם אחת! ולמרות זה שפנינו אליהם כמה פעמים, ולמרות שהבטיחו כמה פעמים את עזרתם... וכמה "אומץ-לב" דרוש לאיש בכדי שירכריז בגדלוּת אוֹלימפית כזו, ש"האחדות" נוֹסד ומתקיים על ידי יהודי-הגלות – ופניו לא יאדימו מחרפה...

והחבר כ. חוזר על "טימה" זו במליצות נשגבות. "אנחנו מקדישים תשומת-לב מרובה לארץ-ישראל וחוסכים מפיתנו האחרונה בשביל ארץ-ישראל". "מי יפקפק בזה שפועלי-ציון שבכל הארצות מקריבים את הדבר האחרון שלהם בשביל מוסדינו הארצישראליים?" (הפיזור[2] שלי – ב.ג.).

הגיעה סוף סוף השעה להזכיר לכל המנדבים, לרבות חברינו פועלי-ציון, ח"י פרוטות או שתי פעמים ח"י לטובת מוסד ארצישראלי, שלא יכריזו בקול רם כזה על "קרבנותיהם" ואַל יחללו את המלה הזאת וגם אל ינַבלו את שם ארץ-ישראל!...

 

"האחדות" מספר 26-25, י"ד אייר תרע"א

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בעתון "דאס נייע לעבן", שייסד ז'יטלובסקי בארצות-הברית, הטיף לאיחודן של כל ארבע המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות: "בונד", ס. ס., סיימאים ופועלי-ציון שיביא לידי מיזוג הציונות וה"בוּנד"אוּת [הערת המלבה"ד]

[2] במקור המודפס הודגשו המילים לא בכתב מודגש אלא באמצעות פיזור אותיות, וכוונת דב"ג ליטול אחריות על ההדגשה. [הערת פרויקט בן-יהודה]