_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עַל הַפֶּרֶק

לְהַרְחָבַת הַסִּפְרוּת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

צֹרֶךְ וִיכֹלֶת בְּסִפְרוּתֵנוּ הַיָּפָה

הרחק מקרית־ספר שלנו אני יושב, ואַרכּן אזני לשמוע את הד הקול המפריע את הדממה, על־אודות ערך השירה ומהלך הספרות היפה אצלנו.

מעבר מזה שומע אני אחד ממשוררינו מתפּלל: "כל מאויי תמיד, אשר יוּתן לבני־ישראל שירים ליריים הרבה; כי אמרתי רק הדבר הזה הוא אשר יתן להם איזה טל תחיה, איזה רוך ועדן, איזו נחת ונעימות... ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה... ונפשם היבשה ולבם הכהה, להרבות מעט נשמה יתירה..." (דויד פרישמן בהקדמתו לתרגום אנדרסן).  ומעבר מזה אני שומע אחד ממבקרינו מטיח דברים כלפּי השירה בעצם, כלפּי אותה השירה העומדת ברשות עצמה ואינה באה לשמש את הדעה.  לשיטתו צריכה הדעה להיות יסוד מוסד ופינת־יקרת כל דבר שבשירה וביפה; מפּני שספרותנו נפרדת ונבדלת מספרויות העמים בזאת, אשר "יותר ממה שהיא באה לענג בדשן נפש הקורא, להלהיב את רגשותיו ולתפוש אותו בלבו, מטרתה להניע את גלגלי מכונת מעשה מוחו, לגהצו ולצחצחו ולעודדו לעבודת המחשבה והעיון..." ("על־דבר המהלך החדש בספרותנו היפה", "הפּרדס", ספר שלישי).  ובדבר זה הרי הוא מסתמך אכתפיה דאחד־העם, האומר, כי "בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם" ("על פּרשת דרכים" חלק א').

גם המסַפּרים שלנו ברובם רק תועלת ממשית הם מבקשים במלאכתם, רק אותה ספרות יפה נאותה להם, אשר שכרה בצדה ביחס לצרכי חיי החברה... ולא עוד, אלא שפוסקים הלכה למעשה, שהשירה צריכה לתת לנו קלסתר פּניהם של החיים "ממש", של החיים הנראים לכל, לא של החלומות והדמיונות הפּנימיים, שאינם נראים להמון ואינם שוים מאומה בשוק החיים הריאליים.

ואם איני שוגה, ניצח ה"ריאליסמוס" ב"המהלך החדש" אצלנו, ורושם הנצחון הזה נראה לעינים, בכל נסיון במקצוע זה.  באה העת לצאת מתוך ערבּוּב המוּשגים ובלבּוּל הדעות, ולבאר לעצמנו ריאליסמוס זה מה טיבו.

אחר שגברה במערב התנועה הרוֹמַנטית והפילוסופיה העיונית, בתור מחאה מוּכרחת מוּל תגבורת ה"חומר" וה"חולין", והתחילו בני־אדם להחליף את הקליפה בהתוך, להתרומם ברוחם מעלמא הדין לעולם־האצילות ולחדור לתוך העצם המופשט כשהוא לעצמו, אז באה על ידי גדישת הסאה וה"פּריחה באויר" עוד הפּעם נסיגה לאחור... במקום ההתרוממות לשמי השמים חזרו בני־אדם לתת עיניהם בארץ, החומר הממוּשש בידים החל לדחות את צללי הרוח, והקליפה – את התוך.  הספירות העליונות, הנשמה היתירה, המופלא והמכוסה שם לפנים מן הקלעים פּינו מקום לטבע הגלוי, לפשוטם של החיים.  צרכי האדם הרגילים והתמידיים נעשו לעיקר הויתו; הלא רק הם נוגעים לנו, וראוי שתתעסק המחשבה והיצירה רק בהם.

ועם זה היו הימים האלה, מצד אחד, ימי הסיום של המהפּכות במדינה ובחברה, והמערביים, שהאמינו כי כבר השיגו מלוא־רצונם בחירות ובדעת, הרגישו צורך לעמוד ולהתבסס על יסוד הקנינים החדשים שרכשו להם; ומצד אחר – באה עת התגברות המדעים המדויקים, אשר שׂמוּ כבלים על הרוח המופשט שבאדם ויעצרו בעד תעופת דמיונו.  ובכן חדלו גם המשוררים לדאוֹת עָל, והסופרים ה"יפים" – לחלום בהקיץ, ויהיו ל"רואים", לרואים את הנעשה ואת אשר יעָשה בחברה ובחיים, בראש כל חוצות ובחדרי חדרים.  וכה התגשמה השירה, והספרות היפה עברה מן החזון אל הציור, מן "היצירה" אל ההבטה לתוך היצורים, מן האויר הרוחני אל העולם הריאלי.

והשמועה הגיעה לסופרינו ומסַפרינו, והתחילו אף הם לטעון: "ריאליסמוס! הבו לנו ריאליסמוס!" בעת שבמקורו כבר העריב שמשו...

אם יאמר לך משורר: אנכי אשיר רק מתוכי, מבלי כל נגיעה אל העולם אשר מסביב לי, אַל תאמין לו; ואם יאמר השני להיפך: אני אשיר רק מגבי, רק את הדברים כהויתם אני רואה, מבלי לערבב בהם צבעי נפשי הפּנימית, גם הוא משקר.  כשם שאי אפשר לשירה בלי עולם מוחש ובלי חיים מקיפים אותה מכל צד, כך אי אפשר לה בלא נפש פּנימית, המרכבת את עולם־העשיה עם עולם־האצילות ועושה משניהם עולם חדש.  השירה אינה מתארת אנשים וחייהם, היא בוראה אנשים חדשים וחיים חדשים...

הסופרים הריאליסטים חושבים, שמגמת השירה לשיר על מהלך החיים ולסַפּר לנו את הדברים כהויתם, את הנגלות והנודעות; ושוכחים המה, שכל כוח השירה מונח במסירת הסתר שבגלוי...

המלים "סתר שבגלוי" נראות כעין סתירה; אבל הן כוללות הגדרה נכונה למהוּת השירה ותעודתה: השירה באה להתיך את חלקי החיים וחזיונותיהם שכבר התאַבּנוּ בצורה ידועה ומקוּבלת ולחַדש את רישומם בלבנו כאילו נוצרו זה עתה.  דוקא באותם הדברים הנגלים, הנחשבים כענינים ברורים ומובנים, נמצאים הרבה צדדים נסתרים, הרבה נקודות וקוים שלא שיערנו אותם ולא עלו על דעתנו; דוקא במקומות שנעשו מדרס לכּל – שם אנו מוצאים חיים נסתרים ועולמות נסתרים...

 

איש יהודי היה בימי "המהלך החדש", "בן־כפר", שלא ראה את המלך, ושמו מנחם הסופר.  והאיש הזה, שאמר בתומו להיות אחד מן החלוצים, הרעיש את עולמנו בשאלה אחת לאמור: "מדוע אין בספרותנו החדשה רוֹמַנים גדולים וטובים?" – "מדוע? – השיב לו סופר אחד הנחשב ל'בן־כרך' – אבל שׂא לי, אדוני הריאליסט! מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל? קלסתר פּני הספרוּת דומה לקלסתר פּני האומה, ותנאי החיים שאנחנו בני־ישראל נתונים בהם, אינם נותנים את הדרוש לרוֹמַנים גדולים... הטהרה והפּרישות, ההסתפּקוּת ויראת־החטא, הממלאות חיי היהודי על פי התלמוד, לא יתנו מקום לתיאורים עזים, לאהבת נשים, לשעשועי אצילים, לשׂחוק והוללות ולמלחמת־הבּינַיִם, וכל הדברים היפים ההם, אשר אם יסוּבּכוּ ויסוּכסכוּ זה בזה וירבו ביניהם המעקשים והנפתולים, אז תקשר ותסבך יד הסופר האמן את החבל הזה ברוב אונים, ואחר־כך יתיר את האגוּדה לפי חכמת־הנפש ותכונת הרוחות... מה שאין כן אצלנו... היכולים אנחנו לכתוב רוֹמַנים ולשיר מחיי ישראל? אין לנו ארץ, אין לנו חופש הרוח וכוח־היצר (!), הננו שוכנים לבדד..." (דברי עורך "האסיף").

אמנם כן, הננו שוכנים לבדד... "מאין יוּקחוּ רוֹמַנים בחיי ישראל?" – מהטהרה והפּרישות ויראת־החטא, מחיי היהודים על פי התלמוד ושלא על פי התלמוד, מהרבנות והחסידות, מההשכלה והלאומיות ויתר צבעי חיינו הרבים.  האין אנו בני־אדם לוחמים מלחמת החיים, עולים ויורדים, סוערים ונחים? האין נפשנו, חיינו ועולמנו מלאים חידות שיכולות לפרנס שירה וספרות?

"ואמנם חרפּה היא לספרותנו היפה – עלינו לקבּוֹל בצדק עם אחד מסופרינו – שכל השנים האחרונות, שנים של סערות הרוחות והתעוררות הלבבות, שנים של שלטון דעות חדשות ותנוּעות נמרצות בקרב האומה, שנים אשר גיבורים חדשים בעלי קלסתר פּנים חדשים עוברים לפנינו על בימת החיים ומעשים נעשים ומפעלים נפעלים ובנינים נבנים, שראשם מגיע אל חיק עתיד נעלה מעל כל מושג אנוש, אם השנים האלה לא הטביעו חותמן עליה ולא השאירו בה אחריהן כל זכר וציוּן לדורות עולמים; אם מסַפּרינו אינם שׂמים לב לכל הנעשה סביבותינו מבית ומבחוץ, אינם מטים אזנם לשמוע הד דופק החיים, שאונם והמונם, ומסיחים את דעתם ומפַנים לבם לקטנות ולדברים של מה בכך"... ("הפּרדס", ספר שלישי).

 

"קפּאון גדול – מקונן 'מנחם הסופר' – שׂורר בקרב ספרותנו ורוח תרדמה נסוכה עליה, הסופרים לבשו את שמלת השינה ומתנמנמים... אין כל רגש סוער וכל רוח מתפּעל, אין רעיון גדול ואין מאמר כביר, אין תנועה ואין חיים... דרך אחת כמעט לכל הסופרים, ופזמונים נושנים וידועים שגוּרים בפי כולם כל הימים.  זה מעלה גירה מדברי השני, והשני יעלה גירה מדברי הראשון, וכן סובב הולך הגלגל..." אבל גם המקונן הזה עצמו רק נאה דורש היה; ובשעה שבא להיות גם נאה מקיים ולהביט בעושר עולמו של ישראל ובטרגדיה הנצחית שלו, לא ראה רחל מבכה על בניה, כי אם את "לאה מוכרת דגים"...

"אותו אומץ־הלב ועוז־הרוח – קבל סופר אחד נכונה – שעמד לפנים לסופרינו הזקנים להגן על דעותיהם בחרף־נפש ולבלי לוַתר מהן אפילו כחוּט־השׂערה, פּשט עתה ויעף מסופרינו הצעירים לגמרי".  "סופרים מסַפּרים מחזירים כרוכלים בסחורתם, שהשיגו הכל על פי מקרה ולא על ידי הרגשה פּנימית; והם עצמם אינם יודעים, מדוע הם כותבים ומסַפּרים זה ולא זה? למה הם מתארים חיים אלה ולא אלה? באשר השירה שלהם אינה תולדה מוכרחת מהגות־רוחם".

"הרי מעט בּיירון וגיטה, מעט בּרנה ופוֹיל היזה, גולדסמית ושפּילהגן וכו'; – ספרות כזו מזכרת את 'תיקון ליל שבועות', אשר הלעיטו אותנו בבית־המדרש.  ובלקט מלאכוּתי כזה, חיקוּי גמור, חושבים הם לברוא בתוכנו ספרות, אשר לא יחסר כּל בה, ספרות חיה וטבעית, הנושאת ונותנת בכל עניני החיים ובכל עניני הרוח אשר הביאה לנו השכלת המערב (לשון קול־קורא אחד).

דורשים אנו מהחוזה והמשורר שיראה את החיים בעיני רוחו הוא, שראייתו תהא עצמית לו, לפי יחסו לעולם ומלואו; בעוד שאצלנו כל אחד רואה כחברו ומדבר כחברו, כל אחד ואחד הולך בדרך הכבוּשה, בלי תוספת משלו.

האהבה בספרותנו אינה אהבה טבעית והאיבה אינה איבה; החיים בה אינם חיים והמעשים בה אינם מעשים.

 

"עניים אנחנו ועל כן עניים גם חיינו" – יאמרו סופרינו.  אבל אדרבה, העוני הגדול ועינוי הנפש שאין דוגמתו, הוא הוא שמעשיר את חיינו במלחמות נפשיות המלאות הוד שירה עילאה, שאין דוגמתה ושאי אפשר שתהיה דוגמתה אצל אחרים.  "מרירות זו שבחיינו הוא כל שבחם" (מנדלי מוכר־ספרים).

הטרגדיה הגדולה שבחיים באה עמנו מתחילת ברייתנו.  בכל איש עברי או אשה עבריה, מהעומדים בפנים ומהעומדים מבחוץ – בכוּלם, תחת המַסוה הפּרושׂ עליהם ועל חייהם, יסתתר צער נפשי עמוק, צער שירי.

במדע מבקשים אנו את האחדות,  אחדות שתכלול החזיונות השונים בהרמוניה כללית שלמה; אבל בשירה גם נשׂים לבנו אל הקרעים והניגוּדים שבחיים.

הנה האבות והבנים, שני עולמות מתנגשים יחד ונלחמים זה בזה; הנה פּגישת קוּלטוּרה ישנה לאומית ונחלת־אבות עתיקה עם השכלה חדשה, מולדת העמים אשר מסביב לנו, שגם אנחנו ירינו בה איזו אבני־פּינה.  הנה ניגוּדים עצומים בחיי היחיד והציבור, רגשות וצרכים אזרחיים עם רגשות וצרכים לאומיים, מלחמת נפשנו בנפשנו...

יש שקצה נפשנו להיסגר במסגרת הקוּלטוּרה הישנה שלנו, בעוד שהעולם לפנינו רחב וגדול, רם ונישׂא, ושאיפה רבה וחזקה ממלאת אותנו ודוחקת אותנו לצאת למרחב, להחליף את "הערכין" העתיקים בחדשים; וכיון שהגענו למטרתנו, נפשנו עלינו תאבל למראה חורבות אבותינו, ואנו חוזרים ומשתקעים בזכרונותינו העתיקים ואגדותינו התמימות...

כל אחד מאתנו הוא בונה וסותר, רוצה בדבר וממאן, אוהב ואויב, מקווה ומתיאש.

יש לנו הסגוּלות היסודיות של כל נפש חיה מַשׂכּלת וּמַרגשת; אבל חסרים לנו אותם התנאים, שעל ידם ישיג אדם את חפצו ויהיה למה שבכוחו להיות.  ואותם הכוחות היתירים אשר במסגרת הצרה, מעיקים עלינו, רוצים הם לצאת לחוּץ, להתגלם ולקבל איזו צורה מוחשית; רוצים הם – ואינם יכולים...

 

מיום אשר בגולה נתהלך לא היו לנו ימי משבר כימים האלה.

שאלת הקיום, שאלת הלאום, שאלת האדם וצרכיו – ממלאה עתה אותנו, במידה שלא ידענו עד כה.

הרי אנו עומדים לפני שאלת כל השאלות: להיות או לחדול – ולבנו מלא סערת מלחמה, פּחד ותקוה.

יש שיאוש רב ממלא אותנו.  רואים אנחנו אהלינו הולכים וחרבים, בנינו נותנים לזרים כוחם והולכים לנטור כרמים אחרים, בעוד שאצלנו הפּרוּץ מרוּבה על העומד... ואנו מרגישים באפיסת הכוחות של עמנו.    ויש שקרני־תקוה בוקעות מן העבים, ונפשנו מתמלאה טל של תחיה, נחלום שיבת העם וכל חדרי לבנו ימלאו אורה...

וכה אור וחושך משמשים בחיינו בערבוביה, הכנעה וקומה זקופה, עבדוּת וחירוּת.

שואלים: מדוע אין בספרותנו היפה דברים הראויים להתכבד? ומשיבים: בשביל שהחיים שלנו יתומים; אבל יתומים הם החיים, מפּני שסופרים דלים שרויים בתוכנו.  לא הרועים המה בלי צאן, כי אם הצאן בלי רועים...

 

ב

מִכְתָּב גָּלוּי

אדוני אחד־העם!

זוכר אנכי שבהקדמתך לקבצך "על פּרשת דרכים", בשעה שיאוש תקפך לחשוב, שעייף אתה וידיך רפות, התוַדית שלא נחשבת בעיניך מעולם כסופר אמיתי, כי אם רק כאורח בהיכל הספרוּת.

 תיתי לך, אישי הסופר, על הרוח האחרת שהיתה אתך, להתישב בספרותנו במכתב־העתי "השילוח".  מדוֹר אתה בונה למדע, לספרוּת ולעניני החיים, מדוֹר נחוּץ בשעת חירום.

הרשני נא, עורך נכבד, להעיר את אזנך, שכשאני לעצמי הנני רואה באותו ה"יסוד" שהנחת לירחונך, להעמיד את הצרכים הרוחניים של ספרותנו העתית רק על היהדות ועל מה שנוגע ומתיחס אל היהדות, כעין הטיה למשעול צר...

באותה שעה שנגביל חוּגנו בשם "יהדוּת" שמע מינה דאיכא לא־יהדות, שהחיים שם מחוץ לגבולנו הם דברים אחרים ושונים מאלה שלנו; ובדבר זה, בקריעה שאנחנו קורעים את החיים לשתי רשויות, לשלנו ולאשר מסביב לנו, הרי אנו מרחיבים את הקרע הפּנימי אשר בתוך לב צעירינו.

אתה אומר: "שערי ההשכלה נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית.  בדרך הדעת לא מצאה עוד עניה זו מטרה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנוּמות בשדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה?" – אבל בעוד שאנו באים לתוך שדה אחר, בשביל להשׂבּיע נפשנו, הרי אנו נזכרים כי ספרותנו עניה היא, רק "יהוּדיה" היא ואין פּת בסלה לצרכינו האנושיים.

הרי במכתבך אל עורך "הפּרדס" אתה בעצמך קובל על אשר התחילה הספרות להתפּתח שלא כדרכה, לשׂוּם לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל ה"לאומיות" ושכחה את ה"אנושיות", את הרוח הפּנימי שבו תלוּי הכל.  אז הכרת לדעת, ש"האדם באוהל הוא המניע הגדול, אשר כוחו ותכוּנתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים", ועל כן דרשת אז "הרמוניה גמורה בין האנושיות והלאומיות"; אולם עתה עושה אתה את ספרותנו לעברית ואת החלק האנושי הרי אתה מניח לספרויות אחרות.

ספרות כזאת, בעשותה את היהדות לדבר נבדל, שאינו קשוּר ומאוחד עם חזיונות חיים אחרים הממלאים אותנו והם הם עיקר עצמנו, – תובילנו אחרי עבודת דור אחד אל היהדות המערבית המופשטת, העושה את היהודים לבעלי דוּ־פרצוּפים.  ואנחנו הלא זאת מטרת עבודתנו שהיה נהיה לעם, לאנשים שרגש לאומי כללי ונחלה תולדתית מאגדים אותם, לא רק איזה "חשבונו של עולם" קבוע ומוגבל...

חשבן אתה, אדוני אחד־העם! ועל כן מֵקל אתה בכבוד השירה, ואין אתה רואה גודל ערכה בחיי אדם ועם; ואין אתה שׂם אל לבך, שקיום כל עם הוא דבר התלוי יותר בשירה מאשר במחשבה.  והיה בעת אשר מחשבות זרות והרהורים של יאוש באים אל לבנו, אולי רגשי השירה של הדרת שׂיבתנו ושל רוחנו העתיק־יומין ישיבו אותנו לגבולנו...

ראה, גם אתה מודה כי "היצירה הפּיוטית בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוּקותיהם בצוּרות מוּחשיות יפות, פּועלת היא ביותר על רוח בני־אדם ומוּכשרת לחרוּת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות ולהתבוננוּת יותר הרבה ממשׂא וּמתן עיוני מופשט" (תעודת "השילוח").  ובכל זאת בולטת בין השיטין שלך כעין הקלת־ראש נגד היסוד הזה בספרות ובחיים, בעשותך אותו לעבד כפוּת להמחשבה, שהיא "תכלית כל התכליות" בעיניך.

רואה אני שבמקצוע הספרות היפה עודך הולך בשיטתך, שסימנת במאמרך "הלשון וספרותה".  ושם אתה מטעים: "הקורא העברי, שיש לו טעם עברי, ואפילו הוא קורא ספרים לועזים, ישאל בהכרח על כל ספר, תהיה צורתו איזו שתהיה: מאי קא משמע לן? ואם אינו מוצא תשובה לשאלה זו, יתענג אמנם על יפי המלאכה, יהלל גם אומנות בעליה; אבל, סוף סוף, במעמקי לבו אינו מרגיש התבטלות מפּני כבודה ורוממותה של המלאכה, אם אין עמה חכמה.  כי על כן לא תוכל גם הספרות הסיפּוּרית  להתרומם למדרגת הכבוד הראויה לה, כל זמן שלא ישימו המסַפּרים לבם לתכוּנת עמנו זו, שנשתרשה בו עמוק עמוק על ידי מהלך חייו ההיסטוריים, ולא יסתפּקו בהשתדלותם שיהיה הציור מצד עצמו יפה ואמיתי, אלא ישתדלו עם זה שתמצא בו גם המחשבה העיונית את מזונה, שהרי באמת יכול גם המסַפּר לעשות את היצירה כלבוש לאיזו תורה נכבדה, פּסיכולוגית, מוסרית או חברותית.  ואם אצל עמים אחרים, החושבים את היצירה הפּיוּטית כתכלית נשגבה לעצמה, אין דבר זה אלה רשות, ויש גם מתנגדים לו, הנה בישראל מוכרחת היצירה להיכנע מפּני המחשבה העיונית, אם רוצה היא להיכבד על פּני העם".

 

ספרי המחשבה בשעתם גם הם היו זרים לעולמנו ולרוחנו כספרות היפה היום, ומעין אותן הטענות, שטוען אתה עכשיו עליה, היו אחרים טוענים לפנים על הפילוסופיה והמחשבה.  בימי הפילוסופיה הדתית בעולם אשר מסביב לנו אנוסים היינו גם אנחנו להתפלסף ולחשוב מחשבות על־אודות הדת והדעת, על האלהים והמציאות, העצם והיסוד; תחת אשר עתה הספרוּת היפה ממלאה את לבות בני־האדם הנאורים.

צרכי החיים הרוחניים בדורנו והאופן שבו הם נזונים שבוּ לקדמוּתם, לימים אשר בהם המחשבות על־אודות העולם והחיים לא היו מופשטות מעצם החזיונות והמעשים, בתור מחשבות בנויות על גבי מחשבות והרהורים על גבי הרהורים; עתה רוב בני־אדם שואבים מחשבותיהם מתוך מכמני החיים וּבונים את העיונים על עצם המעשים, יחידי־סגוּלה עודם סגוּרים בעולם המופשט ומרחפים בהגיונות עליונים; אבל הקהל הגדול עומד בשוק החיים וקורא ביותר דברים שלקוחים הם מן החיים.

חפצים אנחנו להיות "בני־אדם עברים" שנזונים ממקום אחד.  מרגישים אנחנו צורך לרפּא את הקרע אשר בלבבנו.    צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו.

אַל יהיו עוד ה"אדם" וה"עם" כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד.

אמנם הננו יודעים שכוחנו ועצמותנו מונחים בתולדתנו; אבל כל עבר שאין עמו הווה, או רק זה שנפרש  מן ההווה, הרי הוא בעצמו מפסיק בזה חוט חיתוֹ...

יודעים אנחנו כי רב הדרך ורבה העבודה לפנינו; יודעים אנו כי הרכבת העבר וההווה עבודה קשה היא, אחרי שעל פי סיבות רבות נעשו שני אלה כאויבים וכצרים זה לזה; אבל חפץ החיים הדופק בקרבנו, רצוננו העז להיות בני־אדם ובני־ישראל כאחד, הם ימלאו אותנו תקוה, שעשה נעשה וגם יכול נוכל.

הגיע המועד לחַפשׂ דרכנו ולצאת למרחב...

 

ג

מֵעֵין הטַּעֲנָה

הלוֹך לבטח דרכנו מבלי שאוֹל: מדוע נלך, לאָן נלך ואיך נלך – הוא סימן לנפש שלמה רק באותה שעה אשר באמת בריאים ותמימים אנחנו ואין בדק כל־שהוא בין הלך־רוחנו ומעשינו.  אבל כיון שהרוּחות המנשבות בנוּ ומסביב לנו התחילו לקעקע את בירתנו, תנאים וצרכים שונים דורשים מאתנו בחזקה את תפקידם, ובכל זאת לא נחשוב דרכנו, הרי זה אות לא לטובה, באחד מן הימים יחרב ביתנו; ואם לא נקדים להכין דבר ליום שבר, אז לא ישאר לנו מאומה...

שומע אנכי לאמור: אדרבה, אחרי שבחוזק יד נוּטלוּ מנפש עמנו הדברים היותר עיקריים בחיי עם, ואנחנו גם רוחנו כמ' וס' שבלוּחות בנס אנו עומדים, הרי הדבר ברור, שספרותנו צריכה להיות רק עברית ולהתעסק רק בשאלות קיומנו, כי אם אין ישראל ספרוּתו מנַין? ועל דבר זה אין להשיב אלא זה: אם אין ספרות ישראל מנַין? כלומר, אם לא נדאג לקיבוץ הרוּחני האחד הזה שנשאל לנו לפליטה בכל ארצות פּזורנו – אזי נלך באשר נלך...

כסבוּרים אתם שבחקרי היהדות תרפאו את מצב רוחנו ההרוס; ואין אתם שׂמים אל לבכם כי בדבר הזה, בצמצוּמה של ספרותנו ביהדות בלבדה, הרי אתם גורמים אותו הכליון בידים.

"בעדם, בעד רבים מבנינו, שעל פּי חינוכם וחייהם אין עוד שום ספרוּת – נחוּץ לנוּ לברוא ספרוּת עברית, להבינם את המאור שבתורה בכל גדלו והדרו, את המידות המצוינות שבישראל, שהן אחוּזות ודבוּקות ברוּח הלאוּמי ובתורה", יתוַדה אחד מסופרינו ("מוחלפת השיטה", ב"לוח אחיאסף").

והם אינם חפצים לשׂום אל לבם, כי כל אמירה בלחש לא תועיל, בבוא על ספרותנו אותן הרוחות החזקות, אשר תזעזענה את הבנין ממסד עד הטפחות.

השאלה היותר רבה היא זו: האם דברים שהם עד עתה כסוף הכל, כתוצאה ממלחמת העברי שבנו עם מה שמסביב לנו, יכולים לחנך דור עברי מחדש? – –

והכרה זו, כי אותה הספרות החפצה להיות כולה עברית היא רק סיום, – היא היא שמעוררה בנו תביעות להרחבת עוגתה ולהכניס בה יסודות חדשים; והיה אם לא נרצה רק לסיים כי אם גם להתחיל, עלינו לצאת מחוגנו הצר. – –

ומה היא ספרוּת היהדוּת באשכנז? אם לא מצבה גדולה ויפה, שאומרים להציבה על קבר "עמם המת, החנוט הגדול בין כל חנוטי הארץ..." ("הפּחד בספרותנו", "לוח אחיאסף" שני).  "אחינו האשכנזים חפצו להראות העמים את יפי ספרותנו, וסופרינו אנו חפצים להראות בני־עמם את היופי הזה, כלומר, לחבּב אותה על בעלה" (שם). השׂכּיל הסופר הזה להראות את הקורבה שבין ספרותנו העברית ובין היהדות המערבית; להראות ששתיהן תוצאת נטיה אחת וסופן אחד.

ואנחנו הלא חפצים אנו להיות עם, להיות יהודים קודמים להיהדות, להיות את אשר יהגה רוחנו וישאף לבבנו, להיות בני־אדם שיש להם עולם, ורק מיהדים הם אותו העולם בשׂפתם וברצונם.  סופר אחד ב"הצפירה" טוען נגד ה"תובעים" אצלנו: "שהם מסיחים דעתם מן העיקר ושוכחים, כי לוּ גם תהיה תביעתם דבר שהזמן גרמא ושהשעה צריכה לה – משוללי יכולת אנחנו למלא אחריה".  אבל שוכח הוא שכיון שירגישו בני־אדם צורך בדבר, הרי זה אות על איזו יכולת, יכולת שאם לא עכשיו – אולי תבוא לאחר זמן.

 

והנה באים וטוענים מצד אחר:

"האמת היא כי ספרות העם, כלומר – ספרות שהיא ילידת כל העם כולו, איננה במציאות כלל(!).  כל ספרות וספרות ובכל תקופה ותקופה יוצאת רק מלב מפלגה אחת של העם" (ד"ר פרבשטיין, "השילוח", כרך שני).

משׂכּילי ברלין ש"אופן פּרנסתם הכריח אותם להשתחרר במידה ידועה מחוּקי האמונה הישנה" מצאו צורך בהשתחררות; ותהי להם הספרות העברית החדשה "לאמצעי", רצונו לומר, אמצעי להשיג את הדברים שהיו נחוּצים להם ל"צרכי מסחרם ופרנסתם".    "המשכילים ברוסיה חפצוּ בהשכלה, למען יוכלו לסחור בכל רחבי הארץ", והלכו ובראו להם את ספרותנו העברית החדשה, ש"בעיקרה היתה רק באת־כוח של מפלגה ידועה" (שם), רצונו לומר, מפלגת סוחרים ידועים, שמצאו צורך בה בתור אמצעי להשיג פּרנסה ברוַח ולסחור את הארץ.  – עתה נתעורר אצלנו בחזקה הצורך ל"הבנת שאלת היהודים"; ומפּני זה "צריכה ועתידה ספרותנו להיות לאמצעי להשגת התכלית הזאת" (שם), כלומר – לכייל רק פּתרונים לשאלת הקיבה וצרכי המסחרים שלנו.

הנה נפש ורוח, שאלת גוי ואדם כולו.  הנה תשוקות והתעוררות הנשמה היתרה בגוי עתיק־יומין לחיים עילאים ונישׂאים, לחיי דעת וחירות, לחיי מעשה ועבודה פּנימית, לתחיה רבתי ולהתרוממות חדשה; והם אומרים: רק לסחור את הארץ אנו חפצים, מבקשים אתם רק פּת לסלכם.

 

ד

כְּעֵין תְּשׁוּבָה

אחד־העם בא להשיב על טענותי.  הוא היה משׂים עצמו כלא שומע; אבל עכשיו "שהם, הטוענים, נכנסים לתוך רשוּתו ומשמיעים טענותיהם בפניו, אם ברצון או באונס – עליו לשמוע ולהשיב דבר" ("צורך ויכולת", "השילוח", כרך ראשון).

והוא אומר: "הנני מבחין בין אפשר לנמנע", רצונו לומר, אי אפשר עוד למלא ספרותנו בכל התביעות שצעירי ישראל תובעים הימנה; אי אפשר עוד, באשר הקפיצות הגסות בלי פסיעה אחרי פסיעה, לאט לאט, הנן נמנעות גמורות...

"צורך יש אמנם לעמנו, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אם אם אין להם נגיעה בעניני היהדות, אבל ביחס הספקת צורך כזה, הרי ידענו שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות וכו'; – אבל, לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית, שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמיתי לדבר אחד מיוחד לו והוא – ידיעת־עצמו.  ואַל נא תהי ידיעה זו – במוּבנה הרחב – קלה בעינינו.  האדם בצורתו היהוּדית – זה הוּא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשׂוּם תקותה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת לחלק עצמי מעולמנו הפּנימי וכו'".

מעין שלוש תשוּבות בדבר.  ראשית, אין ביכולת ספרותנו למלא חפצי הצעירים המבקשים להרחיבה על כל צרכי האדם.  שנית, ידיעת־עצמנו, כלומר – הצרכים העברים שלנו באשר עברים אנו קודמים לכל הנוגע לאדם.  ושלישית, הלא זה נבקש בספרותנו, שתתן לנו את האדם בצורתו היהודית, רצוננו – כל האדם וכל צרכי האדם.

ולכאורה יש איזו סתירה בין שלוש התשובות.  לכאורה אין אָפני היכולת פוסלים את התביעות שבצורך; אחרי שהרגשת הצורך בעצמו כבר מועילה הרבה לתגבורת היכולת.  לכאורה, ידיעת־עצמנו, אם כוללת היא כל עצמותנו, את העברי והאדם יחד, היא היא מַצרכת גם ידיעת דברים אחרים שביחסם להאדם אינם זרים לו כלל.  ולכאורה האדם בצורתו היהודית, כלומר, אותה ההרכבה, שלא ניכרים בה עוד התחומין שבין אדם ליהודי, הוא הדבר שאותו אנו תובעים...

 

ובאותו הכרך עצמו, במאמרו "עצה טובה" מנסה אחד־העם להשיב עוד והוא אומר:

"הלשון הלאוּמית החיה באמת בקרב בני עמה וכו' היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוּב בספר־המלים שלה.  כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושג הברור וגלוי לכל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי־ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה וכו', ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך 'המסננת' הלאומית הזאת, כבר אבד להן, על ידי זה עצמו, חלק גדול מזרוּתן ונעשו יותר מוּכשרות לקבל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצוּרתו העצמית של העם.  – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך 'העיכּוּל' הטבעי הזה צרה מאד.  כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזה סימני חיים; וכל הבא ואומר שצריך להכניס ולשעבד כל תוכן הקוּלטוּרה, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון וכו'".

אבל אין אנו מבינים, מה טיבה של יהדות לחוד ומחשבות אנושיות לחוד.  גם אנו יודעים את התנאים אצלנו, התנאים המצוּמצמים לספרותנו; אבל לא בכמוּת הכא עסקינן, רק באיכוּת, לא בכמוּת העבודות וסאת העבודות, רק באיכוּת העבודות.

אמנם קטנה היא ספרותנו; אבל אותו המעט שיש לנו לא יהא מוגבל עוד בגבול ראשונים, ואַל יאָמר לנו יהדות מצד זה ואנושיות מצד זה.

לאַחוֹת את הקרעים אנו מבקשים על ידי הצירוף הזה, לאַחד מה שנקרע אצלנו בידים.  והקרע רב וגדול...

 

ה

עַל הַסִּפְרוּת

"למה נעשה שקר בנפשנו, – קורא סופר אחד ב'השילוח', שנה שניה, במאמר נקוב בשם 'הציונות והעם' – האם הספרות העברית החדשה היא הקוּלטוּרה של היהודים".  הקוּלטוּרה היהודית האמיתית "בת ארבעת אלפים שנה" היא; ואיך נקדים את המאוּחר? –

אבל לנו בני הדור הזה הדבר להיפך, לנו נוגעת תרבותנו האחרונה, לפי שהיא עצם מעצמנו, לפי שהיא סכום חיינו וכוללת מהוּת מחשבותינו.

מושג ארבעת אלפים שנה הוא רק מושג כולל, מושג המאחד את כל מועדינו הארוכים.  הנה ארבעת אלפים שנה רק שלשלת גדולה של מאות רבות מתגלגלות זו בצד זו וגם זו כנגד זו...

כל אחד מאתנו, בשעה שיערוך את האני הפּרטי שלו מול עולם האין־סוף, אז מעט הוא לפני הכל; אבל ערך זה לא יעצור בידו להיות קרוב אל האני שלו או אל מהותו וּזמנו.

אמנם מבלי המחשבות הגדולות, המעשים הגדולים והרגשות הגדולים, מבלי התנועות הרוחניות והרצונות הרבים אי אפשר להתקיים בתור בעל נפש חיה ומַרגשת; אבל אחר כל זה הרי הפסיעה שאני עושה היא העיקרית.

הספרות העברית האחרונה היא רק בת מאה וחמישים שנה או עוד פּחות מזה; אבל אנחנו עשינו אותה, אנחנו יצרנו אותה, אנחנו נתנו לה שאיפותינו אנו, ערכינו אנו, מגמתנו אנו.  תרבותנו האחרונה היא חיינו.

אצלנו אין חול וקודש זה בצד זה,  אין שני עולמות של קוּלטוּרה חיצונית וקוּלטוּרה לאוּמית; אנו רוצים להיות בני־אדם שלמים, בני־אדם בעלי אופק אחד וּבעלי מחשבה אחת וּבני זמן אחד...

מצבנו החמרי והרוחני, מעמדנו הנפשי בתור אבר לעם עתיק ואבר מעולם חדש, לחצנו הגדול בין המצרים, ספקותינו, שאלותינו, מחשבותינו ורגשותינו, כל אשר בנו עתה – הלא הכל עמל הוא להתגשם באיזה מבטא, באיזה דבר קיים, בספרותנו...

קובל הוא אותו סופר על ספרותנו כאחד־העם, "שבפסיעה אחת פסחה על כל המון הדורות שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה".  ואנו יודעים שכל עוּזה מוּנחת דוקא באותה פסיעה...

אנוסה היתה לפסוע על אלפי השנה, מפּני שהתחילה לבקש לה ערכים חדשים ומגמות חדשות; אנוסה היתה להתחיל את הדבר מחדש, אחרי שהישן נס ליחו.

אין אנחנו יכולים לעסוק רק בהטוית החוּט הלאה – מזונות חדשים צריכים לנוּ.

בספרותנו האחרונה, אם עוד יכולה היא להתבסס, נתאחד, ונאחד את השׂרידים בנוּ.

 

תְּנָאֵי הַסִּפְרוּת

א

זִכָּרוֹן לָרִאשׁוֹנִים

אנשי כתבי הקודש וגיבוריהם חיו בתורה שבעל־פּה עד ימי הזוהר וגם אחרי־כן.  הסיפּוּרים הרבים והאגדות על־אודותיהם נולדו מהצורך לראותם עוד בחזוֹן, יותר נכון – מהשתמרותם במוחות הדורות הבאים ובלבבות הדורות עוד בתבנית מה.  התנאים והאמוראים, הגאונים והפּוסקים, החכמים ואנשי־מעשה עד רַבֵּי החסידים, דור אחרי דור, כל מי שעשה דבר גדול בימיו ושקבע לו איזה מקום בחיים ובספר, לא פסקה השפּעתו במותו, כי אם חיה עוד במעשיות ובאגדות, בביאורים לתורתו ובקיצוּרים מספרו, בליקוּטים ודרושים ובכל עשׂיית אזנים לתורתו.

זהו המשך, על כל פּנים איזה המשך, וזהו קנין ומין השארת־הנפש ההולכת ומאירה; בציון לשון התלמוד: שפתה דובבת בקבר... וכן הוא אצל עמים אחרים.

אין לך חכם וגדול בדורו, שאינו חי ימים רבים בתולדות ובשמוּעות על־אודותיו.  אין לך סופר גדול, שהשפּיע על החיים ועל הספרוּת, שלא יכתבו על־אודותיו ספרים וזכרונות, שהיקפם רב מהספרים אשר כתב בעצמו.  ספרי בעלי־האסוּפּוֹת נרם לא יכבה, והולכים ומתנחלים הם לבאים וחיים עם כל דור.

אמנם בטבע של בני־אדם לשאוף אחרי חדשות, ונוהים הם אחרי היצירות בשירה ובמחקר, בחכמה ובספרות של זמנם; אבל יקראו גם כן את פּרי הספרוּת הקודמת להם.  העם קורא את גיטה והוֹיפּטמן, את פּוּשקין וגוֹרקי, את מיצקביץ ושנקביץ וכו' וכו'.  מת סופר או חכם אחד, הרי באים ומאספים כל דבריו, את כל מכתביו שכתב בימי חייו; איש איש בא ומביא בטנא את זכרונותיו על־אודותיו, וכן תיוָלד ספרות שלמה, שתתן מקום להכיר את איש־הרוח הזה באורו וגם בצלליו.

ואצלנו? בספרות החדשה שלנו יורדים יוצריה מהרה מעל הבימה.  כשסמולנסקין חי, היה הוא החלוּץ בספרות ובשירה והיה ראש וראשון בזמנו, כיון שמת נשתכח... הוצאת ספריו בעיר המלוכה נפסקה, מרדכי בן הלל הכוהן כתב על־אודותיו מאמר אחד נלהב.  בריינין הוציא לאור בלי סדר מאה מכתבים הימנו ואסף איזה חומר לתולדותיו ותו לא.  צוייפֶל מת, אחד מאנשי־צורה הגדולים בספרותנו, בעל נפש שירית ומצוין בשפתו וברוחו, מי ידע עתה דבר על־אודותיו? מי ישׂים לבו למה שכתב או גם יקרא אותו ויהנה מפּריו? מי ידע את "חשבונו של עולם" וסגנונו? מי ידע עוד את גוֹטלוֹבּר, אחד מחלוּצי ההשכלה המצוינים אצלנו? מי יזכור גם את יל"ג, גם את בּרוֹידס, מנדלקרן או ק. שפּירא? וריב"ל, אם גם ספריו נדפסים, מי קורא בהם? מי זה יטפּל עוד באד"ם הכוהן וּבבנו, אחרי שהחל לקרוא את המשוררים החדשים.  מי זה יודע אצלנו עוד על דבר נפתלי זאב שור, ישראל ברנשטיין ואפילו על דבר גציל זליקוביץ?

שצקס בעל ה"מפתח" מת, ואין איש מציב לו ציוּן, אין איש זוכר את האדם הנפלא הזה.  אין אצלנו יודע את סטנוֹב ומה שעשה בזמנו לשכלול שפתנו; אין איש זוכר את פּפּנהיים, ולכאורה גם את שטיינברג שחי אתנו...

תמה אנכי אם אחד ממחדשי מלים אצלנו קרא את ספרי ברש, חז"ס, גבריאל יהודה ליכטנפלד, ויודע אף קצת מה שחידשו הם בלשוננו? תמה אני אם יודעים הקוראים החדשים, שהיו אנשים שכתבו ספרים והדפיסו ספרים גם לפני בעלי "אחיאסף" ו"תושיה", ושהיו לנו גם אז ספרי חינוך ומקרא.

סופרי ישראל! כמה מצוּקות היו על דרכם, בכמה מלחמות בבית ובחוץ היו למה שהיו, כמה ניגודים ומעצורים היו להם, לרוּחם ולהשׂכּלתם, כמה סבלו בחייהם, המלאים בדידות   ותוגה; והנה מה שעשו ובראו מונח בקרן־הזוית, גם קורא אין לדבריהם.

בשעה שהתפּלל פּלוני הצדיק תפילת שמונה־עשרה, מסַפּרים החסידים, היו באות אליו כיתות כיתות של מתים לבקש תיקוּן לנפשם.  חושב אנכי, שכל איש בעל איזה דמיון ולב מרגיש אצלנו יראה את כל הני הנפשות הגדלות אצלנו, דאזלין ערטילאין בעולם התוהו שלנו ומבקשות על נפשן, מבקשות השארה לנפשן...

 

ב

הַבְדָּלָה

מי מאתנו לא ידע את ברכת המבדיל? מי האיש מישראל וגם הבּוּר שבּבּוּרים אינו יודע מה זאת "הבדלה"? השפה המדוּברת לקחה את המלה הזאת ועשתה אותה למלה "יהוּדית" פּשוּטה.  נרות־"הבדלות" של שעוה נקנים בפרוטה; הילדים, אלה הצאן שלא חטאו, אוחזים אותם בידם והגדולים מברכים לאורם: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.  המבדיל! ופירוש המלות הלא פשוט: להבדיל, להבדיל בין זה לזה ולהכיר מה יבדיל זה מזה.  – ובכל זאת לא למדנו הרבה מזה, לא למדנו לדעת, שגם בשכל ובמוּסר ובספר נחוצה מידת ההבדלה – להבין להבדיל בין דבר לדבר, בין איש לאיש ובין ענין לענין, ואם תמצאו לומר גם בין מידה למידה, בין ספר לספר.  מצוָה זו אינה כאחרת, זדונות אינם כשגגות ומדרש אינו כמעשה.  הקדוש־ברוך־הוא הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו.  צריך לדעת מה זה יבדיל את הסופר מהחכם וּשניהם מן הדורש; צריך לדעת מה זה יבדיל את יפתח בדורו משמוּאל בדורו וּשניהם ממשה בדורו, מה זה יבדיל את קוהלת משיר השירים...

חכמי התלמוּד גם הם לימדו להבדיל בין קלוֹת לחמוּרוֹת, וגם בנביאים הבדילו ואמרו: ישעיהו דומה לבן־כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן־כפר שראה את המלך, והוֹרוּ לדעת מה בין אספּקלריה מאירה לאספּקלריה שאינה מאירה.

מה נשתנו הדברים אצלנו במשך הדורות! העיקרים והטפלים באים במערכה אחת, גופי תורה ודקדוּקי תורה מעורבים יחד.  אין הבדל במה שתלמיד ותיק מחַדש ובין מה שנאמר למשה בסיני; אין הבדל בין טפל לעיקר, בין נמושות העולם ובין אבות העולם.  ואותו דבר, חסרון ההבדל בין המעשים והדעות, בין האומרים והנאמרים, בין הכללים והפּרטים, היה בעוכרינו וטימטם את דעתנו.  הדעת, דעת האדם, איננה פּוריה... אם לא תדע להבדיל בין דבר לדבר, אם לא תדע להעריך כל דבר באשר הוא ולהבין אותו דבר כשהוא לעצמו ולא במה שמשותף הוא לדבר אחר.  ההבדל הוא ראשית ההכרה ואור ההכרה, הוא הוא הכוח התרבוּתי־הרוחני האמיתי, הוא הוא הדעת האמיתית.  הצריך אנכי לאמור, שבחסרון כוח המבדיל אצלנו לא נבין גם את מאורות התולדה והשתלשלות המקרים והתוצאות?

וברם זכוּרה ההשכלה לטוב, היא הביאה לנו עם הביקורת את תורת ההבדל.  היא לימדה אותנו להבדיל בין העיקרים והטפלים, בין האבות והתולדות, בין האמיתיות בתולדותינו ובין הזיוּפים...  היא נטעה בקרבנו את הרגש הזה ותחנך אותנו לדעת ולהכיר, להכיר דבר מצד ערכו האמיתי והיחידי, מצד אותו דבר שנקנה לו ורק לו; היא עבדה וחרשה את אדמת שׂכלנו, שיהיה מוכשר ברבות הימים למטעים כאלה.   

ועלינו, כל עוד אותה המטרה החינוּכית לנו לנגד עינינו בספרותנו, ראוי להכריע את כל המעשים והנסיונות רק על פּיה; עלינו לבדוק כל דבר ולדעת להבדיל בכל דבר.  למשל, אוצר בּלוּם של כל מעשי הדורות אצלנו במדע אחד ובשירה אחת, עם כל השכר הגדול אשר בצדו, הנה הפסדו בצדו, כי יעקור על ידי זה את הנטיעות של הבדלה ויקח מאתנו עוד הפּעם את כשרון ההבדל וכוח המכיר והמבדיל.    אשכול ספרוּתי כולל יהיה אצלנו עוד הפּעם למין אלפסי, מין משנה־תורה, שכל ההלכות והחוּקים בו שוים, רצוני לומר, נשתווּ על ידי החומה האחת המקפת אותם.  וכמו כן הדבר בספרים הנדפסים באוצר ספרוּתי סידורי, שיופיע מעת לעת ומפקידה לפקידה; לא יאָמר עוד: עיין סופר זה, מחבר זה, רק עיין באוצר הספרוּתי הזה. מה לו לקורא לדעת מאיזה שורש־נשמה נובעים הדברים שהוא קורא, אחרי שכוּלם נדפסים באותיות שוות ונתוּנים באוצר אחד ובתבנית אחת, והרי לפניו יוצרות ופיוּטים לכל השנה...

בֵּירָא דְשָׁתִית מִנֵּהּ מַיָּא אַל תּשְׁדֵּי בֵּהּ קְלָא.  אבל אין משׁוֹא־פּנים.  בן־אביגדור היה אחד מאלה, שכיוֵן לטובה, לפתֵח ספרוּת היפה אצלנו.  נוסדו על ידו "ספרי־אגורה", "ספרי־עם", וה"ביבליותיקה־עברית", ועוד; והתחיל עוד הפּעם הסכוּם הכולל ומחיקת ההבדל בעניני ביקורת וכן יצא שׂכרם בהפסדם.  וחזיון זה ילמדנו, מה לנו קיבוּץ דברים והצללים שבאו בספרותנו מאגודת דברים שונים לאחד.

ומטעם זה אדַמה שעוד לא באה העת אצלנו לאחדות הסופרים וליסוד חברת־סופרים, אחרי שאין עוד לנו חוש מבדיל בין הסופרים, – וכל עוד אין בידנו הרכוש הרוחני הזה, ההבדל ודעת ההבדל, פּעולת כל סופר מאפע.  ברוחניות עוד לא עת כנוס אצלנו, כי אם עת פּזור והבדל... עת ללמד את העם להבדיל בין דברים נכוחים ובין דברים שאינם נכוחים, בין מי שעטרת רוחו הוֹלמתוֹ ובין מי שאינה הוֹלמתוֹ... קודם שבשלו אצלנו הביקורת וכוח ההבדל הספרותי הרוחני, שהם ראשית כל ספרות וכל עבודת־רוח, לא עת חבור והַקהֵל לנו, כי אם, אדרבה, עת הבדלה ובירוּר.  נתינת שני שקלים למפרע לחברת סופרים או גם כתיבת איזה דברים לא יכשירו עוד אדם להיות סופר או גם עורך בישראל.  נעצו חרב על סף בית ספרותנו, לאמור: כל תלמיד שאין תוכו כברוֹ אַל יִכּנס!

 

ג

מֻקְדָּם וּמְאֻחָר

עם הספר אנחנו, ועם כל זה אין אנו שומרים היטב את חוקי הספר; אין אנו שומרים את חוק המוּקדם ומאוחר בדעות ובמחשבות, שבלעדיו אי אפשר לכל תגבורת רוחנית להתקיים.  הדעות והמחשבות באות בסכום אחרי סכום, בדור אחרי דור, באיש אחרי איש; זה חושב מחשבה עד מחציתה וזה עד תומה, והשלישי לומד הימנה מחשבה אחרת, שהיא גם כן תוליד ברביעי הולדה אחרת, וכן יצטרף הכל לחשבון גדול והיה לנו לעינים בעת נָחֵל גם אנחנו לחשוב.  בקצרה: ידיעת הדברים שכבר נחשבו בענין אחד, מועילה לנו שלא לכלות כוחנו לחינם, לכבוש דרכים שכבר נכבשו ולחפּש אחרי דברים שכבר נמצאו או על כל פּנים שכבר עמלו בהם בעלי רעיון. אבל אצלנו חדל המוקדם והמאוחר, חדלה הידיעה בדברים, בגשתנו לחשוב על־אודותיהם, ממלאכתם של אחרים ומיגיעת אחרים באלה.  אין אצלנו עתה המשכת הקו הרוחני מיד ליד ובנין אחרי בנין.  דברים שכבר נאמרו ונדרשו מונחים בקרן־זוית, כאילו לא היו ולא נבראו.  מחשבות שכבר נחשבו תמול אינן נמצאות לבעלי מחשבות מהיום.

קובלים אנו על מיעוט הקוראים אצלנו; אבל הסופרים וּבעלי־המחשבות קריאתם עוד יותר מעטה במה שקרוב להם, רצוני לומר, במה שנעשה ונחשב בתחוּם מחשבותיהם, מבמה שיעָשה מחוּץ לתחום.  אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו; אבל דא עקא, אין אדם אצלנו יודע במה שהכין חברו...

 

ד

כְּהֻנָּה

מקדמת דנא עד ימי ספרותנו החדשה היתה שוררת אצלנו כהוּנה של אנשים, מן בכורה ניתנת לשבט, למשפּחות, לאנשים יחידים העוברים לפני העם וכבודם על העם.  הרי הכוהנים והעם, הנביאים והעם, הסופרים והעם; הרי התנאים והאמוראים, רבני סבוראי וראשי הגולה, גאוני קדמאי ובתראי, גדולי הפוסקים ואבות הקבלה; הרי הפילוסופים והמשוררים, הטפסרים והפרנסים, הרבנים והגדולים – זאת היא השלשלת הגדולה שבכל הדורות.  יראת הרוממות של עמנו לגדולי החסידים והצדיקים אין לשער; לכבוד הגאונים אצלנו אין ערוֹך.  לא כן הדבר בספרותנו החדשה.  ניטל הימנה כבוד הכהונה, ניטלה היראה העילאה של האנשים שאנו חייבים בכבודם; ניטל מאתנו אותו דבר שהיה שמור בבית־גנזנו כל הימים.  אם במליצים היה חלקי, הייתי אומר: לקוּ המאורות!

ובאמת אין לך מאֵרה גדולה מזו, אם מאַשרי העם וההולכים לפניו אין כבודם על אלה הבריות, שמלמדים אותם דעה ורוצים לפתוח את לבבם להיטיב ולהשכיל באמת.  אין עולם רוחני נבנה ויכול להיבנות, בחסוֹר לו היסוד הזה.

מחשבות לבדן אינן עושות הרבה, דעות לבדן אינן עושות הרבה והאמירות אינן עושות הרבה.  תנו כבוד לדורשיהן, תנו לנו סופרים מכובדים כתלמידי־חכמים!

 

ה

הַסְּבִיבָה

אין לך רחוק מן האמנות ועולמה הרוחני האישי כחשבון העולם החמרי, שמעמיד הכל על הסביבה ועל התנאים החיצוניים בתור אבות הדברים הפּנימיים.  היוצר והבורא מעצמו, לפי ציווי נפשו ותוצאות רוחו, המושל בכל ומפיח רוח־חיים בכל, בודאי אינו יכול להיות שומע בנפשו לדברים עומדים עליו ושבידם לפקוד עליו.  היצירה השירית החזיונית או המעשית היא זו, שמשעבדת לה את הכוחות ושתבנה לה ממלכת־רוח במלוא חומר העולם; ועם כל זה תלויה היא בסביבה ומוצאת היא סיוע רב בסביבה.  לגדל פּירות – להוציא פּירותיה אין לה דבר עם חוקי־הטבע העיקריים ההכרחיים, העושים מעשיהם ולא ישנו תפקידם; אבל כי יעשׂוּ הפּירות הללו, אחרי שכבר נתבשלו וניטלו מן האילן, לקנין אחרים, זה כבר תלוי ברעב רוחני או שׂובע רוחני של אותם האחרים...

החושב החמרי מסדר לו את מהלך העולם והחיים בדרך פּשוּטה: כך וכך סיבות חמריות מולידות חזיון רוחני, אלה ואלה המאורעות החמריים גרמו כי יקום משה המחוקק ויתן את תורתו לעמו, ואלה ואלה המקרים התולדתיים הולידו את ישעיהו, את נביא פּלוני, חוזה פּלוני וגואל פּלוני. – אולם מגסות רעיון כזה רחוק החושב הרוחני.  הוא יאמין וירגיש טיב ההתגלות הרוחנית, שלה אופי אחר מהגלגלים החמריים; הוא יודע שמשה ירד ממרום ולא לבד עלה למרום, אבל כיון שירד ותורת ה' בידו, היה מבקש לו מקבלים את התורה.  לכל נותן צריך מקבל; ואם הראשון בא מעולם־העליון, ודבריו באים מעולם־העליון, הרי המקבל הוא בן־אדם עומד בעולם התחתון ובידו לחזק תורה או גם להפר תורה...

מה היו מועילים חזיונותיו ומשאותיו של יחזקאל, לוּ ניצחו אחר־כך אלה שביקשו לגנוז את ספרו.  מה היה עם חכמתו של שלמה, לוּ גנזו את קוהלת, את הספקן הגאוני הזה או גם המשלים העמוקים המלאים בינת חיים.  ספר אסתר הוא הפּחוּת שבכל כתבי־הקודש ונוח לו שלא נכתב משנכתב; אבל אסתר שלחה לחכמים לאמור: כתבוני לדורות! – וקיימו וקיבלו היהוּדים בעצת אלה את המגילה הזאת עליהם ועל זרעם.  ומעשה טוביה, זה הסיפור היראי המלא תום ה' והוד שירי עליו, נשאר חיצון ופעולתו  על לבות בני־ישראל היא כאין, אם גם נכתב להם וניתן להם.

הכל תלוּי במזל ואפילו ספר־תורה שבהיכל.  בני־אדם שומעים לקח או ממאנים; בני־אדם מקרבים אשר ניתן להם או הם מרחקים.  ספר התלמוד גדל רק על ידי הסביבה הרבה, שהיתה לו מדור לדור; סביבה מעטה מזו היתה לקבל ועוד מעטה לפילוסופיה הדתית ולדברי מחקר.  לרבנות הגאונית היתה סביבה; סביבה עוד יתירה היתה לחסידות וסביבה קלה להשכלה.  לספרות העברית החדשה אין כמעט כל סביבה... אנחת המשורר: "למי אני עמל?" יושבת בנפש כל משורר וחוזה עברי, גם אם "קולות אלהים" יתמלטו ממנו.  אחרי הטרדה, שטרדה ההשגחה השירית להולדת דבר גדול ולהשמעת דפקה, הנה הושמן לב העם הזה ואין שומע.

אמנם אחד־העם מבאר לו את החזיון, ואולי גם הוא רואה בחזיון זה מעין נקמה, נקמה בשירה בת־חורגתו, שהיא אצלו גם בת־חורגת העם ואין לו בה צורך מוחלט, והוא אומר: "לשוא משתדלים גם המסַפּרים, מימי מאפּו ואילך, לרכוש לה את כבוד־העם על ידי תוכן יפה, לצייר תמוּנות שלמות מחיי העבר וההווה, הלוקחות לב לא במליצה לבד, כי אם גם ביפין הפּנימי, בהגשימן הלך־הנפש בבריאות חיות למראה עינים.  גם מלאכת היצירה הזאת, אשר לפניה יכרעו ברך עמים אחרים, אינה מכבדת את ספרותנו בעיני עמנו, וכאז כן עתה רואה הוא בה רק פּרפּראות מתוקות, הטובות לענג בהן את הנפש לפעמים; אבל בשרא וכורא הוא לא מבקש בה, כי אם בספריו הקדמונים" ("לשאלת הלשון" א. "על פּרשת דרכים" א.).  והתירוץ הזה, שיש בו קורטוב של אמת, בודאי לא יספּיק.  עם שאין לו עוד שיר־השירים יכול להתנחם כי עוד יִבּרא לו כזה, ובהיבּראוֹ תיבּרא עמו גם הסביבה הנחוּצה, אם לא לגידוּל, הנה לכל הפּחות לשמירתו וחיוּתו בלב.  אבל עם שיש לו שירי־קדם כאלה, ונמצאו לו גם יודעים שכל העולם אינו כדאי כאותו היום שבו ניתנו, ועם כל זה הוא גוזר חרם על מי שעושה זמר בלבו ומוציא כל זמר לשם מחשבה, עם כזה אין לו תקומה בשירה ואינו נותן מעמד לשירה.

משורר ישראלי היום הוא כמשורר במדבר.  חסרה לשירתנו היום סביבה חיצונית וכל רושם מסביבה חיה לוקחת ומנחלת; ועל כן אין דבר חי אצלנו לבד, וגם מה שיש לנו והיה לנו בעצם אינו לנו ואין כוחו נראה בנו.   

 

ו

"שְׂכַר סוֹפְרִים"

"מה אני בחינם אף אתם בחינם".  אשרי האיש אשר אינו נהנה מיגיע רוחו, בזה ורק בזה ישמור את קדושת המחשבה וטוהר המידות.  ציירו לכם איש מוכיח עוון ויבוא על שכרו, איש שאין לו אלא מלאכת־שמים ומצפּה הוא אל שכר גמול האדם.  בעם טבעי ויושב על אדמתו, אולי גם אפשר הדבר.  יאחז הלז את המחרשה וישיר שיר לאדוני, יפעל ויעשה את עבודתו ולפנות ערב ישים לבו אל ממלכת־הרוח והטבת המעשים.  משנתעוותו הזמנים ורבו גם ענין הידיעות וקנין החכמה לאיש שילמד תורה ברבים, כבר נעשה הדבר לאי אפשר, בלי מתן־שכר מיוחד.  אין רוח האדם עושה פּרי במה שלא נשקע בו ואינו הוגה בו יומם ולילה.  ביטול העסק בעניני הרוח גורם באיזו מידה גם המעטת הרוח.  וכן נעשתה התורה גם לאכסניה שיש בה לחם, על כל פּנים לעובדיה.  הפצת ספרות התלמוד באה על ידי זה, שנשענה על הרבנים ומוסד הרבנות בישראל.  הרבנים, שמצאו את לחמם, היו ל"נושא תמידי" לחכמת־הרבנות.  כוהני כל עם ועם המה נושאי מלאכת הדת, והם בונים עם זה גם את ביתם לפי שעה.  בימי הבּינַיִם היו רוב חכמינו רופאים ועסקו במלאכה זו, שפּירנסה גם את תורתם וחכמתם.  חכמת־ישראל בארצות המערב מצאה לה ערבון קיומה בזה, שהיא נשענת עוד הפּעם על רבני העדוֹת, שמוצאים את לחמם בכבוד ויכולים עם זה להקדיש זמנם לשם עבודת תולדות ישראל לשמה.  וספרות ישראל בימי המאספים נשענה באיזו מידה על המורים בישראל או – על פושטי־יד בישראל.  בימים הראשונים לימי ספרותנו עוד נמצאו גם הרבה מתנדבים בעם ונמצאו במספר רב אנשים, שעזרו להוצאת ספרים לאור.  יהודה ליב גורדון היה הראשון שהתחיל להבין ערך שכר־סופרים בספרות; ומה שעשה הוא בעד פּרי עצמו, ניסה בן־אביגדור לעשות גם בעד אחרים.  המוציא־לאור הזה הנהיג אותו מנהג בספרותנו ויעשהו לבסיס, אם גם אינו מספּיק.  ענין שכר־סופרים לקיום הספרות וליסוד נאמן לעוסקים במלאכת־סופרים דורש קהל הגון, שיודע את חובתו לאנשי־הרוח וביותר מוציאים־לאור הגוּנים וישרי־לב.  לנו אין לא הא ולא הא...

שכר־הסופרים ופרנוּס הסופרים בדרך ישרה, עם כל הצל הרב שבדבר, להיותו גורם עבודת־הרוח גם לשם ממון והשבעת קניני הנפש בעל־כרחם להוציא מהם פּירות, גם בעת לא יתנו עוד פּריָם, הוא לאידך גיסא האופן האחד, להחזיק באלה שתורתם אומנותם, אִיבּסן השיב לסופר אחד אשר חשב את הדבר לכלימה להיות נהנה בגשמיות מעניני רוח: "וכי עלי להתבייש לחיות מדבר,  שבשבילו אני חי?"  בכל דבר יש קלא־אילן ויש תכלת.  גם המשפּט יהָפך למשׂפּח והדיין נושא פּנים לפעמים או גם לוקח שוחד; ואטו משום זה לא נושיב דיינים וכסאות למשפּט?

הנני אומר האופן האחד, כי שאר הדברים, התמיכות מן הצד, מוסדות ציבוריים־ספרותיים וחברות ספרותיות, שבעיקר גם אלה אינם לנו – לאו כלום הם.  ענין של רבים מביא תועלת לאלה שנוטים לדעת הרבים ומשחדים לבות הרבים.  החברות הציבוריות שלנו יוכיחו! ידענו את הקללה, שקיללו בה בני־ישראל, שגם בדברים טובים יכשילם ה' באנשים שאינם מהוגנים.  ידענו למדי ה"מאַשרים המתעים וּמורי־השקר", וידענו מי ומי עולים לדוכן במקום שיש מקום לחלק "עליות" בציבור...

סופר בישראל שאינו לא רב ולא מורה, שבאיזו מידה שניהם הם מוכרים את נשמתם, מפּני שהם מורים וַדאיות לאחרים שלהם עודן ספקות, אין לו מעמד קיים ולא תקוה לחיות; ואם לא יחניף להציבור, גורלו עוד יותר מר.

תוּגת הסופר העברי, אשר ישימו בסד רגלו, מעמדו, מלחמת־החיים שלו, לא הקשה כי אם הבזויה, וחוסר כל יחס־הכבוד מצד נותני לחמו, כאילו ינקמו ממנו על אשר אינו מרכין גם את רוחו לפניהם – כל אלה לא נודעו עוד במעט.  והקהל שלנו? – היש לנו קהל? והישגיחו מו"לינו באמת בדעת הקהל? היש לנו היסוד לבנין הספרות ולתקומת אנשי־רוח?

ותימה, אין לנו דבר בחיי העם יותר מעניני ספר אלה.  אין לנו ארץ, אין לנו מדינה, אין לנו כל הטרדות העצומות, הכרוּכות במדינה.  לנו בני הגולה, אם גם נשאף לגאולה, אין קשר חי ודבר מסור לנו; בידינו אין יותר ממקדש־מעט זה הנקרא ספרות, וכוהניו – כוהניו ילבשו בושת.

 

ז

מֵעִנְיָן לְעִנְיָן

באחת מחוברות "השילוח" בא בין "ענינים שונים" מאמר קטן בשם "שאלה", מבלי ציוּן שם כותבו מפורש.  המאמר כתוּב בטעם, ואין בו אותה "הצורה הזרה" שראה בו העורך...

וזאת היא הרצאת הדברים בקיצור: "בימי קדם, בהיות התורה הגורם העיקרי בחיי האומה, מי שבא להורות תורה היה זקוּק לסמיכה, עתה נתקלקלה תקנת הסמיכה ונשאר רק שמה. – הספרות החדשה היום באה לרשת במידה ידועה את מקום התורה לפנים; ועתה יגידו נא כל דורשי אמת, מי המה תופסי התורה החדשה הזאת, מי המה ראשי מוֹריה, מי סמכם לדוּן ולהורות? – הסמיכה לפנים יותר משהיתה זוקקת את החכם לחכמה ודעת, היתה זוקקת אותו – לטוב ולישר. – וכמה סופרים, כמה ראשי המדברים בספרות, כמה שופטי־הדור היו נפסלים, לוּ היתה עוד נוהגת הסמיכה בטעם קדמונינו!"

"ומה תקנה בדבר? הוא אומר, הלתקן כעין תקנת הסמיכה? – אז נברא חוק ריקן, מנהג חיצוני בלי תוכן פּנימי.  תקנה מעין זו של סמיכה טובה היא רק בזמן שהיא נבראת מאליה".  "החיים המועילים הם הנבראים על ידי תוכן החיים, אבל רחוק כי החוק יברא תוכן חדש בחיים; עלינו עתה לברוא אותו התוכן בחיים, שברא לפנים את הסמיכה, ואז ייצרו להם החיים בעצמם חוק באיזו תמונה שתהיה לשמור על אותו התוכן".

אם החיים בעצמם, ולא מבעי החיים הבלתי־סדורים שלנו, יבראו להם אותה הצורה הנכונה, כדי לשמור על התוכן, נפון.  נקל לומר, לברוא אותו התוכן בחיים; אבל תוכן אינו נברא, כי אם בא.  וגם בבואו עוד אין ערובה להתגלותו ולאפשרות התגלוּתו, כל עוד אין לנו תנאים בריאים ואנשים היודעים להגן על הפּירות שנתבשלו, או על כל פּנים לקטפם בעתם ולא לתת אותם להתיבש על האילן.

הסמיכה בתור רעיון הבדלי היא באמת הגיון ישר.  לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול! ומי שבא להורות ולדון בציבור, צריך להראות אם ראוי וכדאי הוא לכך[1].  אבל במעשה – הסמיכה גם היא תשׂרך את דרכיה.  קנאת־חכמים לא תתן סמיכה למי שעטרה זו הולמתו, ולאידך, יעלו לרוב לגדולה זו אנשים שאין תוכם כברם.  ה' ישפּוט ללבב ובן־אדם יראה רק לעינים.  הסמיכה היתה מביאה תועלת, לוּ לא היו הסומכים בני־אדם עם כל "חולשת בני־אדם".  הראיות מן התולדה, בתעיות כגון דא, אצלנו ואצלם, אין צריך להביא.  כל איש יכול לקחת אותן ממקומן.

תעיות וטעיות עוד יותר רבות היו באות, לוּ היה ענין הסמיכה או ההסכמה והחרם נוהג גם בספרים ובדברים שברוח.  מיטב הרעיונות והמחשבות, שצריך להם זמן רב כדי לכבוש להם את הלבבות, היו נשמדים מאתנו ולא היו לנו.  מי היה נותן את הספר "מורה נבוכי הזמן" לבוא בגבולנו, לוּ שאלו אותו והדבר היה תלוּי בו.  מ. ל. לילינבלום בודאי החרים את "חטאת נעורים" לוּ נמסר לדינו: ואחד־העם, בהיותו עורך ואדון לפרי מחשבות אחרים, לא היה מדפיס את המאמר "תורה שבלב", לוּ שלחו לו איש אחר.  ולהיפך, מוצאים אנו דברים רבים מסופרים ידועים נדפסים וחוזרים ונדפסים בתמיכת האמרכלים והסומכים הספרותיים שלנו, דברים שאנשים בעלי מוסר ספרותי ויודעים להבדיל בין טוב לרע, בין דבר שראוי הוא להיאָמר ושאינו ראוי, לא היו נותנים להם בשום אופן לבוא בקהל.

 

ועכשיו שנגענו בזה, באנו אל המאֵרה היותר גדולה בספרותנו, שהיא היא שהיתה בעוכרינו.  אצל כל עם ועם יש רבים, גם בין המוציאים־לאור ועושי־הספרות, שאינם יודעים מה לקרב ומה לרחק, או שהרגש המסחרי מעביר אותם על דעתם ומפתה אותם לסחור בדברים פּחוּתי־הערך יותר מאשר בדברים טובים; אבל יחד עם זה יש גם עין פּקוּחה וּמועילה לבני־הרוח, קיום העם וקיום רוחו נותן לו בכל דור גם את אלה שיודעים להגן על הטוב ולהילחם על הטוב; והם־הם נושאי הספרוּת ובוני הספרות.  ואם גם ימָצאו אויבים לאיש־הרוח, שהקדים לבוא דור לפני זמנו (מאורע שוֹפּנהוֹאֶר לדוגמה), הרי יבוא הדור השני ויתקן את המעוּות של הקודם; ואצלנו הן לא זה ולא זה.    גם התנאים אינם נוחים בעמנו לכמו אלה.  אם לא ימצא סופר אצלנו אוזן קשבת לדבריו בחייו, לא יוכל להניח את שארית נשמתו לבאים, מפּני הטעם הפּשוט כי אין ערובה נאמנה לעם כעמנו, התלוּי באויר וכל ספרותו תלויה באויר, כי הדור הבא לא יטוּלטל עוד טלטלה רבה, אם גם ידע לקרב דבריו.

אם אנו עוד כותבים עברית ונוטעים את שארית נפשנו בעברית, אז ספק גדול הוא אם בנינו יבינו את דברינו ואם יתקיימו בהם.  על העתיד פּרושׂ צעיף שחור; וההוֹוה, ההוֹוה של כל סופר עברי, שעוד לבו רד עם אֵל, שאינו משקר לעצמו ואינו משקר לאחרים, ההוֹוה שלו מלא קמשונים וברקנים; דרכו מלאה קוצים, ששׂמים לפניו אלה אשר לא יראו אל לבו, ועוד יותר אלה, שיודעים את האמת ומתכּוונים הם למרוד בה.

בימים שיסודות הגוי ימוטו, הפּירוד והרקבון מתרבים בו, אין תום, אין חפץ ואין קיום.  ענין טובת־הכלל מתערב באהבה עצמית ועמה באה שנאת איש־הרוח באשר הוא איש־הרוח.  אנשים מקוללים, שאין בנפשם מתום, יעָשו למברכים את השם ברבים.  כל ראש לחלי, ומי שלא יאמין בבריאות הגוי יסָקל.  בּינוּ לחיי איש־הרוח ובעל רגש באויר מעיק כזה וידעתם את קרבנו.  ללב מי שמקריב את נפשו וחייו ביום אחד אני מבין ואני מקנא בו; אבל אוי לו לאיש שנותן את קרבנו יום־יום, נותן חתיכה חתיכה מנפשו, מכבודו...

"להסופר והמשורר העברי בזמן הזה, יקונן סופר אחד, אין אדמה מוצקה תחת רגליו, אין סביבה עברית מתוקנה, שיהא רוחו יונק ממנה, אין קהל; אבל יש לו מקל־נודדים, לחם יבש, חרפות וגידופים, מארת יום אתמול וקללת יום מחר!.."[2]

איך מילאנו פּינו צעקה על עיווּת וחטא אדוני הארץ, אשר רוב עמנו יושבים בצלם, ואיך נתנו קולנו לחירות הדפוס ולחירות האדם ולכל שאר מיני החירות; רק אחת נשכח מאתנו, שאנחנו הרענו את מעשינו שבעתים מהם, ושבממלכה האחת שניתנה לנו, ממלכת־הרוח שלנו ושבידינו היא, אין תקומה לאדם אשר שאר־רוח לו.

איש מדיני גדול אחד אמר, שכדי לשמור על השלום בין עמי המערב צריך רק עשרה חבלים, לתלות עשרה עורכי מכתבי־העתים היותר גדולים, הקוראים לריב ומפיצים משׂטמה וריב.

חבלים אלה אצלנו למי? – 

 

ח

לְהַשְּׁאֵלָה

אחד מסופרי העתון "הידיד" היהודי, שכיון שאיסתייעא ליה מילתא, כי פינו לו עמודים במכתב־עתי, למלא בהם הגוּת רוחו, כבר הוא אדון־כל, נמנה וגמר, שאחרי אשר חדל עתון עברי פּלוני לצאת לאור, והיה עולם העברי פּנוּי זמן־מה בלי עתון עברי, חדלה בזה השפה העברית מלחיות והראתה כי נרה נדעך.    איני יודע אם אותו הסופר איש צעיר לימים הוא, והוא הולך ומונה חשבונו של ישראל, מיום ש"זרחה שמש החירות" ברוסיה ולא ידע מה שהיה לפני זה, או כי רק כשל כוח זכרונו... כמדומה, שבעולם היהוּדי היה הפסק יותר גדול להופעת עתונים, ואף על פי כן לא מתה הספרות העממית עם זה מיתה חטופה, ושבה לאיזו תחיה בבוא עִתה.  מאותו סופר נעלם ההבדל היסודי  שבין ספרוּת ועתונוּת, ואינו יודע שעתונוּת עוד לא ספרוּת היא, ושספרוּתו של עם אינה בטלה, אם גם עתוניו יפּגרו כולם מלכת.  העתונוּת היא בית־אכסניה לספרות; היא תתן מקום לחלקי ספרות, תפרסם את מעשי המשורר ותתן להקורא את פּרי־עטו או – גם תצר צעדיו... אבל אם גם דרכה ישרה, אינה עוד עם זה הספרוּת בעצמה.  בית־מלונה של הספרות היהודית אינו "הידיד" וחבריו, כמו שחושבים האנשים האלה לתומם, כי אם נפשם של מנדלי מוכר־ספרים ושל שלום־עליכם.  הספרות העברית לא תחדל לחיות לוּ גם יחדל עוד הפּעם "הזמן" לצאת לאור ועמו גם "הצפירה" וגם "השילוח", כי אם במות ביאליק ואחד־העם ועוד אלה, ודור אחר רוחני לא יקום לרשת את מקומם...

אם מצב הספרות העברית ברע הוא על ידי התנאים החיצוניים, מפּני שקשה לבנות בגולה והכל אצלנו כמ' וס' שבלוחות, הרי בזה לא יחידה היא; ואותם התנאים העיקריים, נאמר הקרקעיים, החסרים לה ולקיומה, הלא חסרים המה באותה מידה גם לספרות היהודית ולכל חיינו ומעשינו על אדמת־זר... בתנאים רעועים כמו אלה אין בטחון ל"הידיד" היהודי ול"הדרך" העממי כי יתקיימו יותר מ"המליץ" העברי ומ"הצפירה" העברית שקדמו להם.  אגרין, אותו סופר ב"הידיד", בודאי לא יאריך ימיו יותר מזלמן אפשטיין, בעל־מחשבות לא יזָכר יותר מפרישמן.  מה כל החרדה? ובמה תבכּרו את העתונים ואת נושאי הדגל היהודי על אחיכם העברים? כולכם תמוּתוּ, כל עוד לא יהיה לנו בית נאמן לשבתנו ויסוד ארצי לרוחנו.  כולכם תמותוּ ותחדלו מן ארץ החיים, לא יִשאֵר מאתנו אף אחד.   

ואם נשׂים לב לתנאים הפּנימיים, שהם הם האשמים בירידת ספרותנו וכל דבר רוח באהלנו, גם באלה לא שונים הם העתונים היהודיים מהעבריים, ואותה קללת־אלהים הרובצת עלינו רובצת גם עליהם.  רק אצלנו אפשר היה הדבר, שאחרי בּרוידס יבוא עזרא גולדין, שאחרי פייארברג יבואו ליפּמן־לוין וקבּק, ואחרי בּרנר ושוֹפמן ימלוך יכנה"ז... רובה של העתונוּת העברית הפּוּמבית כהיהודית היא אויבת באיזו מידה לכל איש־הרוח ועוצרת בעד ההשתלמות וההתפּתחוּת ביד חזקה.  היִפּלא הדבר כי רעה נגד פּנינו, כי תש כוחנו?

ועוד זאת, אמנם כל ספרות וספרות חיה מן ההווה ועליה לחיות בהווה, אם רוצה היא לחיות הלאה; אבל הנה יחד עם ההווה לא תשכח גם את האתמול, את האתמול הקרוב אשר נתן לנו מכוחו גם בעד היום.  אמנם מו"לי כל עם ועם מוציאים לאור לכל ראש השנה שלהם סיפוּרים ושירים חדשים; אבל יחד עם זה המה עמלים גם לחדש את נעורי הקודמים.  יש קשר חי בין יצורי הסופר והמשורר אשר עשה ובין מה שהוא עושה ויעשה.  דבריו נקבצים מזמן לזמן וניתנים לציבור ומוכנים בעד הציבור.  אם לא יעלה ביד המשורר לעשות היום דבר חדש, אז יראה פרי מהישן ואינו אנוס להשביע רוחו בעל־כרחו, פּן ירעב ללחם.  יש קהל חי ויש פּעוּלה חיה ומעמד נאמן ונכון לבעלי־הרוח.  איה סימני מעשים כאלה אצלנו אף במקצת? האם נותן העם לסופריו גם מעט מזער ממה שהוא נותן לרבניו, ומה גם מה שנותנים החסידים לרביהם? איה אצלנו יד תומכת, איה חיזוק והעמדה לאיש רוחני? איה האפשרות היסודית למשורר לנו לחיות, להמשיך את דבריו ושלא להיות נימוֹק בחייו? –

הקורא העברי כהקורא היהודי חושבים למלא חובתם בזה, שחותמים על עתון חדש למקרא.  אבל על שולחנו של מי מונחים ספרי משוררינו ומסַפּרינו? מי יאסוף נידחי הרוח לתוך אוצר ביתו, על כל פּנים באותה מידה, שאבותינו אספו ספרי ש"ס וספרי יראים? ומי דואג לכתבי סופרינו כי יהיו נקבצים יחד ונמצאים ביחד, לוּ יבוא איש לאספם הביתה? איה אצלנו מוציא־לאור שיתן את נפשו על אלה, ואיה גם אחד שיזכור את קרית־ספר של ישראל ואת חיי העובדים בה – את סופרי ישראל.

אבותינו החזיקו ישיבות, נתנו מלחמם לכבוד לומדי תורה והחזקתם; ואנחנו, שהרמת תרבות ישראל וספרותו לא תמוש מפּינו, לא נעשה מאומה להחזיק בידי אלה הסופרים החיים אתנו היום, בעוד הם חיים ולא תש כוחם מסבלון החיים.

אנו עם עתיק־יומין, ואנו מתפּרנסים לרוב מעתונות היום, שהיא מצדה כבר תדאג למדי לעצור גם בעד יצירת היום.  אשר נעשה עוד שנה לפנים ואשר הניח בו הסופר את נשמתו, כבר הוא ניתק מן השלשלת הרעועה שלנו ויורד לטמיון; אשר חי עוד אתמול כבר חדל היום.

גם תבן אין אתם נותנים לבעלי־הרוח שלנו ולבֵנים אתם דורשים, לבנים לבנין לדורות.  את חובתכם היסודית, את האלפא־ביתא, אין אתם מקיימים ועושים לגבי סופריכם ומשורריכם המעטים, והרי אתם תמהים: ספרות זו למה היא הולכת וחרבה? –   

 

קְטָעִים

א

דֶּרֶךְ קְצָרָה

בספרות היפה ובדברי שירה הכל יודעים את ערך הצורה, שהיא אינה טפלה לגבי החומר, אלא עיקר גמור.

מימים ימימה, מיום החל אדם לחשוב ולהשכיל בדבר השירה ותורת היופי, ישׂים כוָנים להצורה ולאָפני השירה נשאל ונדרוש בדבר המחלצות, שעל פּיהן נבקר את התמונות והציורים, את רחשי־הלב, אם עשויים המה על פי חוּקי ההשוָאה ומשפּטיה ומתאימים הם בכּל לעצם הענינים.  אחרת הוא הדבר בעניני מחשבה ובמסירת דברים תורניים והגיונות לאחרים, בהם אין דורש ואין מבקש אחרי צורה נאותה ואחרי חוּקי הדיבור והשמיעה ואחרי כל אלה הדברים, השייכים להסברה ומכריחים המה לשימת־לב.  בדברי שירה, הנוחים להיקרא, ואדם נמשך מאליו אליהם, הרי מדקדקים ועמלים לעשות את הדברים ערבים לאוזן ונוחים להישמע; ובמחשבה, שאין אתה עומד עליה אלא מתוך עיוּן, לא נראה עמל הרבה להקל להשומע, ונהפוך הוא: עוד משתדלים להכביד על הקורא.

המשורר יֵדע עת לכל חפץ, וכי גם הנשגב והנעלה יעסיק את האדם רק מזמן לזמן, לשעה חדא ולמועד קצר; ועל כן הוא מביע את חזיונו וכל אשר ירחש בנפשו בדברים מעטים נחרתים בזמן קצר.  החזיון על הבימה, גם חזיון־תוגה, המעביר לפנינו חורבן חיי־אדם או מסכת חיי בני־אדם אחדים, לא ימָשך יותר משתי שעות או שלוש; יפּול המסך, והרואה ישׂא בחוּבּוֹ את אשר חזו עיניו, ימים רבים.  הסיפוּר הקצר רצוּי לעתים יותר מהארוך, באשר האדם אוהב לשמוע דבר בשיחה אחת ולא בהמשכים.  כי מה היא השירה שבכתב, אם לא העתקה מדברים שבעל־פּה, תמוּנה ערוכה על הנייר באותיות הדפוס ובצירופי מלים מאיש עומד לפנינו ומסַפּר; וזה אפשר רק לשעה, לחצי, כדי נשימת־אדם, רצוני לומר, למה שיכול אדם להוציא לפנינו בשעה מעטה.  מה תאמרו למי שישיר באזניכם שירה ארוכה מבוקר ועד ערב ומערב עד בוקר? תלאה האוזן לשמוע!

והאם לא ילאו המוח והלב יחד לעיין ולשמוע, אם איש אחד ירצה לנו את מחשבותיו יום שלם או יוֹמַיִם בלי הרף? האם אפשר לשמוע ולהבין דברים בעל־פּה, שבכתב המה כוללים איזה חלקים?

בתלמוד נאמר: כל האומר שמועה בשם אומרו יראה בעל שמועה כאילו עומד כנגדו, שנאמר אך בצלם יראה איש... ואמנם המחשבה בלבד ועיונה אינם עושים הרבה, אם לא נצייר לנו את האומר ואת החיים שבדיבור.  עלינו לראות את האיש ואת שיחו, שחפץ להטות את אזננו לדבר אחד ולמחשבה אחת; וכל זה רק אפשר, אם מה שנותן לנו כולל עיון אחד ולא עשרה, אם אותו האיש מטעים את דבריו ומקציעם.  דברים בקיצורם, דברים הניתנים לנו בבת אחת, שמורים הם אתנו להפוך בהם ולעיין בהם, כאשר נמסרו לנו והגיעו אלינו.  הנה שמענו אותם ונבין אותם, ואחר־כך נוכל ללכת דרכנו ולטפּל בשאר צרכינו.  היום קצר והחיים מרובים ומי יקדיש יום כולו לשיחות אדם אחד ולמחשבות בלי קץ? מי זה יפנה מקום בלבו ובמוחו בהיקף זמני אחד לדברים שישב המחבר על האבנים שלהם ימים רבים?

כמה האריך משה בתפילתו בת ארבעים יום וארבעים לילה וכמה קיצר בתפילתו: אל נא רפא נא לה! דרך ארוכה וקצרה.   

 

ב

יוֹרְדִים

חזיון־תוגה הוא היסוד הראשי בשירת כל עם וספרותו החזיונית.  תוגת גיבור ומלחמת בודד, תוגת־אהבים או תוגת אֵם תלפתנה רגשותינו, תמלאנה אותנו הד עצבון עולמי ונשמע קול האפס הנצחי.  בחזיון־התוגה נראה, כמו בראי, את העצב בשירה ובחיים של אותו עם ומה זה יחריד את נפשו, נביט ללבבו ולענני לבבו...

רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב, היה אומר: סוף כל אדם למות וסוף כל בהמה לשחיטה.  שחיטת בהמות בתחוּם המושב נעשית בפוּמבי בלי כל רגש צער בעלי־חיים והשתתפוּת הלב.  גם המות, כי יעלה בחלונינו, אם כי יבכו ויקוננו עליו, יִשָכח מהרה אחר ימי "השבעה" או "השלושים".  ה' נתן וה' לקח!

אבל דבר אחד יש באהלי יעקב, שיחריד מעמקי הנפש וימלא אותם עצב, זה הירידה מנכסים.  חזיונו של איש, שהיה עומד במעלה גבוהה בקניני החיים ויהי אדון למאות ולאלפים וידו פּתוּחה לעשות ולהיטיב, ועתה חזר עליו הגלגל; בביתו, שהיה מלא כל טוב, אין כל; בניו האמונים עלי תולע והמפונקים רעבים ללחם והוא בא לכך לבקש עזרה מידי אדם: עולמו חושך בעדו.   

אלה הם רגשי התוגה ברחוב הגיטוֹ, זהו העצבון שימצא נתיב בכל לב, כקטן כגדול, כאיש כאשה, כפשוט כתורני.

בני־אדם יורדים מנכסיהם, והחי נותן את לבו...

 

ג

זוּגוֹת

אין מלכות אחת נוגעת בחברתה.  בשעה שאנו עומדים בעיוּן דבר אחד, אז הרי זה היסח־דעת לעמוד תוך כדי דיבור בדבר אחר.  כך הוא בדעה, במחשבה, וביותר – בשירה ובאמנות.  אין אחת גדלה בצל חברתה ובצד חברתה, כי אם חיה ביותר לעצמה.  מונח בטבע הדברים, שיפליגו בדרכם ויסתעפו בדרכם.  מונח בצורך בישוּלם והשלמתם המיוחדה, שלא ילכו שלובי־זרוע עם דברים אחרים, להגדיש את הרושם בהצטרפותם, כי אם לעמוד על עצמם ולהשתמש בכוחם לבד, בלי סיוע ועזר מצד אחר.  – אם אין כוח בדברי שירה של פּלוני לפעול בעצמם על הקורא ולקחת את לבבו, אז חולין הוא לו להוציאם לאור בלוית ציורים מעשי־ידי־אמן עוטרים אותם.  ולהיפך, המשורר הנאמן אינו אץ להיות שותף למעשי־ידי ציירים,  שבלעדי המלה העזה, הנדפסה בצדם, צבעיהם אינם בולטים ואינם נותנים לנו כלום.  ומפּני זה רבים אינם נוחים מן המנהגים החדשים בספרות האמנותית, להשתמש בזוּגות בעניני יופי וכדומה.  אומרים: ספרים לחוד וציורים לחוד; תנו כל אחד להיות גדל בשלו ורק בשלו...

 

ד

לְמִקְרָא וּלְשַׁעַשׁוּעִים

אם גם נעשים ציורים לספרי־שירה ידועים לעטרם ולפארם בדפוס, יעשו כך רק בספרים שכבר פילסו להם נתיבות בין הקהל ולא באלה שמתחילים זה עתה לצאת לאור.  הרי עושים כך בספרי התנ"ך, בספרי בעלי־האסוּפּוֹת וכדומה; דברים שנדפסו באלפי מהדורות ותוצאות בלא ציורים, ינסו מו"לים אחדים להוציא לאור את המהדורה המאה ואחת בציורים ובקישוטים.  והנה אותן המהדורות היפות בצבעיהן היפים, בציוריהן ושכלולן נדפסות בעיקרן לא למקרא, רק לשעשועים, בתור דברים יפים המונחים על שולחנות העשירים.  ועל כן באותה שעה שעושים זאת, דואגים גם כן לעם, לקהל הגדול, ומדפיסים את הדברים האלה במהדוּרות פּשוטות, במחיר נמוך, בקונטרסים נקנים בפרוטות.  ומטעם זה אין לבנו לאלה המדברים על הכבוד, שנעשה למשורר פּלוני ואלמוני, בצאת לאור שיריו או תרגומי שיריו בתכלית ההידור והיופי, עם ציורים.  – על טיב הציורים לא אדבר!

אין פּותחים ביובלים ובעטרות, אין פּותחים בתוצאות יקרות רבות המחיר, בעוד שאין מהדורה פּשוּטה של הדברים ההם.  תנו את שירי המשורר או פרי־רוחו של הסופר לאיש איש מן קהל הקוראים, אם יש לנו קוראים.  בתחילה קיימו למקרא ואחר זה עשו לכם שעשועים.   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ראה המאמר "הבדלה" לעיל.

[2] יהושע רדלר במאמרו "אחרי עשר שנים" באחד מלוחותיו של גרשום בּאדר.