_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַרְבָּעָה דוֹרוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

האב הזקן נתן-נטע בן אלעזר-שמעון-נחמן היה איש דל-בשר וקטן-הקומה וכר קטן כרוך לחזהו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, כמנהג חסידי ברשד; אבל הוא היה נוטה מעט גם לכיתה החסידית הבּרַסלבית ונתפש על כך.  ענותן גדול היה ומקומו בבית-התפילה אחורי התנור, מקום האוסף לדלת-העם ולעוברי-אורח בלי-שם.  בפניו הירוקים ובמלבושיו הישנים לא היה ניכר שהוא אבי גברת העיר שרה-ריבה-חנה, שלה היה הבית היותר גדול בעיר.

נתן-נטע היה גם דר אצל בתו זו, שהחזיקה אותו בכבוד.  אבל זה היה לו רק לינת עראי; כל זמנו ומעשיו נתונים היו לעבודת השם וליראתו יתברך.  הוא היה ירא-שמים, למדן ועובד ומדקדק במצוות ושומר תורה בדחילוּ ורחימוּ; אבל כל מעשיו אלה לא היו תוצאה ישרה מתכונתו וממהלך לבו, כי אם היו כמצודה בנויה בו מול האויב הפנימי... 

נתן-נטע היה קפדן גדול, אדם אכזרי בטבעו ויסוד נפשו – אֵש אוכלת.   בלבו כמו סער נושב תמיד.   ביד חזקה היה עוצר ברוחו, שלא להיות רע לבריות ושלא להקניט בני-אדם ושלא לקללם ולחרפם; הוא נלחם תמיד את היצר-הרע שבו, ותהי החימה הכלויה בנפשו כמבקשת לה מפלט בעבודת השם. – נתן-נטע היה מתפלל בסערה ובשטף כאיש העוקר אילנות, ודבר זה אינו ממידת החסידות של ברשד כלל, שדרכה תפילה במנוחה ובקול נמוך ושבור, ומראה ביותר על שייכותו לחסידות הברסלבית.  – כשהיה לומד בתלמוד היה לבבו כים נגרש, וכשבא לפלוגתא שבין אבּיי ורבא או בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש היה רואה בחוש את החולקים והמריבים יחד והיה נמשך מאחד אל השני.  הוא שנא את הקליפות ואת החיצונים והרגיש רגשי-נקמה בהגיעו בתפילת שמונה-עשרה ל"ולמלשינים אַל תהי תקוה וכל המינים כרגע יאבדו!" והיה סוגר אז את עיניו מרוב פחד ועמל.  כל בני-עלמא היו אצלו כרשעים, וכמעט לא יכול לדבּר את איש לשלום.  גם בעיניו בעצמו לא ניקה, ובעד כל נדנוד קל היה מקיים בעצמו מצוַת מלקות והיה מקבל עליו נזיפת עצמו...

נתן-נטע היה מתענה כל התעניות הראשונות, כלומר, את אלה הקבועות ב"שולחן-ערוך", בעד כל אדם, באין הבדל, והשניוֹת – כמו שובבי"ם ת"ת*, המקובלות מהחסידים ואנשי-מעשה, והשלישיוֹת – בכל ערב ראש-חודש, ולרוב גם בשני וחמישי, והכל נעשה אך כדי להילחם עם השטן...  בימי נערותו עשה את הסיגופים הגדולים של "גלגול שלג" וטבילה במים קדושים ושנה שלמה היה עוסק ב"תשובת הקנה", אבל גם עתה לא ירף מענוֹת את עצמו בכל הבא בידו.

למשל, הוא אהב לגמוע את הטה כשהוא רותח, ולכן כשהגישו לו חמין לשתות המתין עד שיתקרר, למען לא תהיה לו שום הנאה.  כשהיה הבשר, שנתנו לו לארוחת-הצהרים, מטוגן, או המרק שמן, היה שופך מים קרים לקערה, להשחית את טעמם, למען לא ינעמו לחכו התואֵב.   הוא היה אוהב את המלח, ועל כן אכל הכל תפל בלי מלח...

לא עלתה לזקן הזה להסיר מנפשו את נפתולי הלב ויעמוד תמיד כמו מזוין נגד עצמו...  הוא היה מעוּנה כל ימיו על עבירות שלא עשה, אבל יכול היה לעשותן.

הרבי מסברן היה אומר עליו כי נתגלגלה בו נשמת חוטא ופושע.   מי יודע תעלומות האדם? אבל בימי עלומיו של נתן-נטע, כאשר היה עוד עוסק בקבלה ובצירופי-שמות, ורוחו השיאהו להסתכל גם בספר "חמדת-הימים", קרה לו דבר איוֹם.   ויחלום פעם והנה הוא עובר על בית-תפילה שלהם וירא איש-איכר עושה את הצלב ובאה לפתע פתאום ממחשבה זרה בלבו...  וייקץ משנתו ויבך בכי גדול.   הוא אבד שני עולמות ברגע אחד!

------------------------------------------------------------

*שובב"ים ת"ת – שמות, וארא, בוא, בשלה,יתרו, משפטים, תרומה תצוה – פרשיות בחומש שמות, שבשבועות המתאימים להן נוהגים המהדרין לצום ביום ב' וביום ה'.                                                                                                                                  

והיו לו מאז יסוּרים קשים ועינוּיים נפשיים,ימים רבים התענה הפסקות וטבל טבילות והתפלש בעפר ויגנוז את ספרי הקבלה וישב -ללימודי הנגלה.   ובכל עת שנזכר באותה המחשבה היה קורא ואומר:       פֶע, פע, צא טמא!

לפני ארבעים שנה היה הדבר, ובהיותו בן ששים עדיין הוא נושא את עוונו יום יום.   הוא מיסר את ירבעם שבו בתהילות דויד.

בתו שרה-ריבה מנהלת את הבית בעושר וצופיה הליכות ביתה.   לה היו שלוש חנויות גדולות, אחת לקמחים מכל המינים, אחת לצמר ובד ואחת למיני מרכולת.   היא ירשה את כל אלה מבעלה, שנרצח בדרך.   אי-סדרים היו בהן אחרי מותו, ובעלי-חובות באו בכל יום וביקשו לקחת הכל מידה, והיא נלחמה אז כלביאה.   ויצלח בידה ברוב עמל ויגיעה לשלם לתובעים את שלהם ולבסס את עניני החנויות ולהעמיד הכל על יסוד בל ימוֹט.

היא כבר השיאה את הבת הבכירה לחוץ, חתנה לוקח בתה השניה מנהל את חנות הצמר והבד; בנה הגדול, שגם הוא נשוי, מפקח על החנות של מיני מרכולת, והיא עוסקת בחנות של הקמחים.   אין קימוץ בבית.   היא נותנת לבניה ונכדיה את צרכם, אבל אין חדוה בלבה.   מעולם לא קרה כי תקח את נכדתה הקטנה על זרועותיה וּתנשק אותה.   נפשה עליה כבדה.

היא גברת העיר, "בעלת שפע", וה' עזר לה ביד רחבה, אבל היא כועסת על בני העולם.   בכל יום יום היא מתפללת בחנותה של קמח בהשכמת הבוקר בבכי-לחש ומרטבת בדמעותיה את הסידור.

את השם ואת מצוותיו יראה שרה-ריבה-חנה אימת-מות; וכשמצאה המבשלת תולעים בריאה של עוף או בבר-אוז והרב דמתא הטריף, אז יראה היתה לנגוע בבשר, כאשר יירא איש לנגוע בצרעת, וציותה להשליך אותו במטלית, כמו שהיה כרוך ובא מבית הרב, לכלבים.   טיפת חמאה מטוגנת, שנזרקה על גבי קדירה של בשר, והיא עמדה אז בבית-המבשלות, היתה מוציאה מפיה זעקה גדולה, כאילו אחזה אש בכל פינות הבית...

והימים היותר איומים בבית הזה היו הימים שלפני חג הפסח.   החמץ, שינקה מאבקוֹ כל ימות השנה, שנדבק בה ובעיניה ובפניה החיורים – לה פתאום כאויב, העומד ואורב לה...  ותרץ מחדר לחדר ותפתח ארון אחרי ארון, ותילחם עמו במין משטמה וכעס.   היא גם יראה ללון עם "שטר-המכירה" תחת גג אחד, והחנות היתה באמת סגורה ומסוגרת כל ימות השבוע ואין בא ומתקרב לה.   שרה-ריבה-חנה היתה המחמירה שבעיר וכל הסביבה.

 

וראו זה, מנשה-אברהם בנה, זה שהיה ממונה על החנות של מרכולת, לא היה ירא-שמים כלל.   על פי משגה נתנה אותו, כשהיה בחור, למלמד ליטאי אחד ולמד "זמן שלם" "פסוק" ולא גמרא, ומאז הוא מקיל בתפילה ואינו חרד על המצוות.  – ואם לא גזרה עליו אמו ללכת לבית-המדרש, התפלל בבית בקיצור ובדילוג ובהבלעת דפים הרבה.     – אדם קל עושה כל אלה בלי פקפוק.   רק בזה שוה היה הבן לאם, הוא לא אהב את הבריות וגם חברת גיסו וגיסתו היתה עליו למשא.

מנשה-אברהם השכים לחנותו תמיד עם קריאת התרנגול ונעל אותה בשעה שכל החנויות כבר סגורות.   הוא לא ישב על גבי מעלות החנות לשם ישיבה סתם או לשיח.   הוא ידע רק את העסק ואת השׂררוּת שבעסק.

בימי-השוק, בהם רק מקנה וקנין, לא מצא את לבבו, – מבוקר עד הערב עמד על רגליו ויצעק ויקלל ויצוה ויפקד ויהי משוגע ממראה עיניו מרוב הקונים העומדים צפופים וצועקים: הב! הב!

וטבע משונה היה לו למנשה, פעם בשנה היה קם בבוקר משנתו ובלבו כמו סער משתער.   לוֹ היה הדבר כמו קירות החדר שוחקים לו, כמו החלון מעקם אליו פניו.   ואו למי שניסה להקניטוֹ אז, כי אז היה יכול להרוג אותו.   לא יצא ביום ההוא גם לחנות, כי ירא מפגע רע.   כמוּכה-ירח ישב בחדרו, והיה לו חפץ משעה לשעה להכות באגרופו על הדלת.   יום או יומים נמשך הדבר, ואחר-כך סר הרוח הרע מאתו ויפקוד שוב את חנותו כמקודם. 

 

למנשה-אברהם נער, כבן ט"ז שנה בימי סיפורי.   שמו וכינוּיוֹ היה ראוּב'לי מזיק.   והוא היה נער פוחז ורע- מעללים.   השבט היה לו למשׂחק ולא שמע כל תוכחת-מוסר.   הוא ברח מן ה"חדר" בכל פעם; ואחר-כך לא רצה ללכת שמה כלל.   ויהי רועה בישוב האיכרים את ילדי הגויים, ויתקע בחליל ויצחק את הכלבים או את הסוסים.

ראוּב'לי היה בן סורר ומורה.   פעם כעס על אביו ויקם בלילה ויעש חוֹר בחבית גדולה מלאה נפט, שעמדה בחוץ, וימהר למיץ העצור לעזוב את מאסרו.

אחיו הצעירים יראו ופחדו ממנו.   פעם הכעיסוֹ אחד, קפץ עליו ונשך לו בתנוּך אזנו...  ויהי שם ראובן מזיק לחרדה ולמפח-נפש.

קרה הדבר שראוב'לי מזיק גנב מספר אמות של צמר מחנות אביו ויתנן במתנה לבת איכר אחד, שהתוַדע אליה והיה בא לבית אביה.   תקופת תמוז היתה ולאביו מנשה-אברהם היה אז יום דינו, ויקח האב האומלל חבל עב כזרת ויכה בו את בנו זה "מכות-רצח"; ויצעק הנער תחת יד מכהו ויקרא: אם לא תרף ממני אז אצית עליך את הבית, או אלך לכוהן שלהם – וַיִבּעת מנשה-אברהם, ומפּחדוֹ שב אליו רוחו ויהי כנדהם.   לתאר רושם דברי ראוב'לי בבית שרה-ריבה-חנה אך למחסור הוא, ואמנם קיים זה באחרית הימים את אשר אמר.

אם הקורא ירצה, הרי זה כל סיפור המעשה שלי; ואם לא ירצה – אין זה מעשה, כי אם תיאור ורשימת ארבעה דורות.   אלהי הנשמות נותן לכל בריה את רוחה ואת צביונה.   הבחירה ביד האדם להיטיב ולהרע, והדם הוא הנפש וּמעז לא יֵצא מתוֹק.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה