לאולם-השיעורים לאמנות ולספרות של המורה הזקן הֶרְמַן גְרִים, שאר-בשר להאחים גרים, בעלי אגדות עם-אשכנז, באו תמיד שנים, תלמיד עברי-רוסי ורעיתו, וישבו לרוב על הספסל החמישי לפני הקיר הלבן, שעליו נראו התמונות בקרני-אור, וישמעו באוזן קשבת לכל דברי המרצה הנאור הזה, שחֵן היה בשפתיו, ולא היה יושב לפני הקתדרה ומלמד, כנהוג, כי-אם היה הולך ושב לאורך הקיר ומורה במקלו הארוך על פרטי הציור, נושא משאו. התלמיד, איש צהוב ויפה-תואר, היה יושב בעת השיעור ומסלסל תמיד בקצה שפמו מימין. והיושבת עמו שרטטה בעט-עופרת בספר את ראשי פרקי המורה; וכאשר הרימה את ראשה היפה מאוד, ושערותיה הדקות, הישרות והמקוצרות בקו שוה, נעו מעט, גדל חִנָּהּ עד לבלי ערוך. אלה היו פנים של נפש חושבת עם רוך אשה נשארת תמיד בעלומיה. אור סהר ביום; והנך רואה בה ומבין איך השתחוו בני העמים הקדמונים למלכת-השמים. והיא לא אך חולמת היתה; לא נשאה צער מיוחד בחֻבָּה, ואף לא געגועי דמיון רבים; אדרבה, רוחה מכוונת אל החיים ואל ביטוי-החיים. אבל לה הצורה – רוח, וכל כלי – גוף ממש של התוכן. היא לא התרגשה, לא אהבה את העליצות והסערה הקיצונית, אך הֵד זמר לִוה תמיד את נפשה, והכל היה בה מין יחוד עם העולם ומכמני העולם. ואם יבנה לו אלהים ביתו בין דרי-מטה, בלבה של זו ישים לו מזבחו. ופה אין כהן ואין דוכן, רק תפלה בלחש, נשקפת הנפש על פני היקום והבריאה באה עד שלמותה.
והבא עמה בברית, שלוה אותה תמיד ושחיתה עמו תמיד, היה בעיקר איש בינוני, אדם ישר בלי עקימות נפש ובלי חפוש רב. ואך לאורה צמחו לו כנפים וידאה עמה ברחבי הרוח, והוא עיף לפעמים מהליכותיו עמה. עליו לתת לה הרבה, להיות רֵעהּ בכל, ובידו אין רב; ואם הוא נותן ומתראה לעיניה כנותן, בעיקר אך ממנה הוא לוקח… ופלא הוא ויהי לפלא. היא, אשר חושה ורוחה קלעו בדברי אמָנות עד התהום, שידעה להבדיל בכל דבר שירי ואף מדעי בין אמת לשקר, בין חִיוּת, הבאה מן המעין, ובין זו, הנשאבת אך בכד, – שוב לא הכירה היטב בבעלה. היא כִּבּדה אותו, וגם אמרה לעצמה, שהיא אוהבת אותו, ולא הרגישה כל כובד בנפשה עמו. הם גָרו בשני חדרים, כי בני אמידים היו, והיה חדר למטות וחדר לעבודה. היא הכינה את ארוחת-הבקר ואת ארוחת-הערב, ורק סעודת-הצהרים אכלו בבית-מרזח מרווח. והיתה שעת בואה עם בעלה לסעוד מעין הרמת-הרוח לכל המסובים אז. מהלכה, תום קומתה, פניה הבלתי מצויים ומפיקים נוגה צנוע, עשה אותה לחזון נכנס ללב ומציב בו ציון.
הבעל למד חכמת-הטבע, והיא למדה חכמת-הנפש ותורת-האמנות, והמגמה היתה לשניהם – להיטיב ולדעת. הוא חשב על דבר חוקי המציאות ועל דבר היסודות, הנראים ומתהוים בעולם. והיא חיתה את המציאות ותראה בה יד מניעה ומשלימה את הכל. היא אהבה את סמל האדם ותראה בו את הצלם והדמות; והוא שמע לרחשי-פיה, ויבן דברים בגו. – וגם עמל והוציא איזה ענפים משרשיה, אבל בעיקר נוח היה לו יותר בלעדי כל אלה. הוא נמשך ביד חזקה אחרי חִנה וצרופי גוה ורוחה; וגם הרגיש את אשרו הגדול להיות קרוב אליה ולשבת עמה תמיד, – אבל ביחד עם זה התירא מרוב האושר… הוא חפץ חיים וישיבת-קבע בחיים ולא חזון מתנועע, שעוד מעט ואיננו. והרעיון, כי היופי הזה יחדל ביום אחד וישָׁאר הגוף אך קבר לו, הרעיון, כי בעוד צלה מהלך בארץ, יכול אחד להתקרב אליה ולקחתה מאתו, הרעיל מנוחת לבו ולא ידע שָׁלֵו… הוא בא עמה בברית, וענין זווגם כתוב וחתום בשטר, והוא יושב עמה, מתגורר עמה, וגם יכול בכל פעם לגשת ולנגוע בפיו על מצחה.
מי יאמר, שאינה שייכת לו ושאינה קנינו, בשבתם כך יחד גֵו לגֵו ונפש לנפש וקוראים בספר, ומדברים יחד ומציעים רעיונותיהם יחד? ועם כל זה איזו מחיצה מתגנבת ללב. – היד, שהנך מחזיק בידך, היא יד של סמל, של מין יצירה עילאה, ולא יד אשה, יד אשתך. בעד החלון תוכל לברוח, בעד התקרה. היא שוכבת בכתנתה לבשרה ומכסה-משי עליה, והקסם בחדר מבהיל ומרעיש; ועוד מעט יבוא השטן ויערבב הכל, וכל התמונה הנהדרה איננה… ואם היה פעם לבדו, והיא הלכה לבקר רעיה אחת שבין התלמידות, נתעצב מאד, ולא האמין עוד, כי שוב תשוב. כל ישיבתו עמה יחד היתה לו נס – ולא חוק.
ולשוא התאמץ להרים רוחו, להתעמק בסתרי האמנות כמוה ולעשות את נפשו קרובת אליה. לשוא ישב בלילות על ספרי גדולי בעלי-המחשבות וגדולי המשוררים, לשאוב מהם עוז ותקוה ולהעשיר את רוחו. מה שאין באדם מראש, שוב לא יקבל מאחר, ולמה שלא נוֹלַדְתָּ, זה לא יוכל היות מלאכותך. מה תטפס? מה תתעלה?
והוא מטפס ומתעלה, חושב להשתלם ולהיות איש-רוח, ואינו יותר ממה שהוא. לאידך, הוא חפץ לסבב לפעמים, שהיא תרד מעלה אחת או שתים מֵרוֹם-רוחה אליו, ואינו יכול. הוא מפסיק לרוב בדבורו עמה ושותק. היא חושבת, שהוא מהרהר בזה שלפנים. והוא חותר חתירה תחת כֹּל ומבקש להמלט מכֹּל. חלק מנצח כזה בגבולך. זה כבר אינו אושר, כי-אם אסון נסתר. למה לו אלף אלפים ורבבות? ומאה ושתי מאות בטוחות ביד יספיקו למדי. למה כתר-מלכות לאיש שפקיד הוא בנפשו, ומאושר הוא להיות פקיד ולעמוד על משמרתו.
ותיף האשה החושבת בהדרה, בעוד בעלה מתגלגל בצערו. והיא לא יָלדה ולא נשאה חיי-נעורים זה עתה בחיקה. יונק שדי-אמו, זה הגוף הרך, הנשא על ידים ומתאחז בכתף, כענף באילן, – זהו קריאה בספר שלא נכתב, ותנחומים לכל מיצרי העולם. ומה כל המחשבות והיצירות ועמל-מעשה ברוח, אם לא צער אי-לֵדה וגעגועי אב ואם? וכי ירד הגשם – ואין לו מטרה, וכי תצמיח האדמה – ולא יִמָּצֵא מאסף הבר? אין צער בחיים לבטלה, ואין דכדוך-הרוח כביאה ויציאה בלי תכלית. מעין נובע ואין שואב ואין שותה…
היו ימי קיץ. מועדי השיעורים חדלו, ויצאו התלמידים והתלמידות הבלתי-אמידים איש לבית אביו, והאמידים – למושבי ההרים או לחוף ימים. ויצאו גם הם לכפר אחד סמוך לים. ימים מעוננים היו ושניהם רחצו בכל יום בבקר את בשרם במים וידעו לשוט. היא ישבה שעות שלמות על החוף והסתכלה על ברקיע המים, ההולך ונמשך עד אין סוף. אם ינוח הים ואם ידַבּר, אם זה ואם זה יביע בדברו, אין זה דבר-אלהים יוצר עוד, כי-אם כח היולי מתפרץ מאפסי תהום לכבוש את עצמו. מי שיצלול בתהום בא ברחבי השתיקה והתנועה גם יחד, והאפס נפגש עם האפס. טבילת-מות כזו בקשה לה המחפשת, ולא ידעו הגלים גֵו מי בלעו בתוכם.
לאחר שני ימים משוה מן המים, וַתּוּבַל לעיר הקרובה, ששם קהלה יהודית, ותקָבר בקבר-ישראל, בלי שם ומלכות ובלי קדיש. נבהל ועצוב עמד הבעל על יד ערמת העפר והעשב, ששמו עליו, ולא ידע את נפשו. חזוּת חזה בחייו, והנה הכל כחלום עובר.
הוא שב בראשית ימי החורף לעיר-הבירה. באולם שעורי גְרִים לא נראה עוד, אבל גמר חוק למודיו ושב לרוסיה. מה שהיה לו איננו יודעים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.