_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּחֹמֶר וּבְרוּחַ

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה

 

א

חֹמֶר לְבִנְיָן

במערבא, מקום מושב חכמת-ישראל וחיבור ספרים בשימוש כלי הנשק של המדעים הכבדים, המנהג להביט על מעשה הספרות העברית הקהלית ועל כתיבת המאמרים בשפת עבר בקלות-ראש. השאלות והויכוחים אצל אחיהם בני רוסיה יום יום וחייהם הספרותיים אינם אצלם מדע כל עיקר, בעל תוכן אמיתי, באשר באים המה מסתם סופרים ולא מאנשים חוקרים, באש הרצאת הדברים האלה אינה מאומתת בהערות ובראיות ממקורים ספרותיים… הם, בעלי חכמת-ישראל, בטרם יבואו לרעיון צירופי ומשפט תולדתי, מחפשים חיפוש רב בספרים עתיקים, בכתבי-יד שונים וברשימות הקורות והזמנים, ואותו הרעיון אשר יבטאו, או המשפט אשר יוציאו, הוא רק סך-הכל מחשבונות רבים ותוצאה אחרונה מיגיעה מדעית רבה; תחת זה העבודה בספרות העברית מהירה היא, רק עבודה בת-יומה. היא שופטת בקלות-ראש את הדברים לראש ולאחור; והמחשבות והמשפטים נארגים ונאמרים בה בנקל, בלי כל ראיות מדעיות וכובד-ראש. – אִספו חומר הרבה, אומרים הם, ואחר –כך תתבוננו. למדו הרבה, חפשו הרבה ועיינו הרבה, ואחר זה תשפטו. למדו ואספו את הפרטים ואת פרטי הפרטים, ואחר –כך תהיה לכם הצדקה להוציא מהם כללים…

ובספרות העברית טוענים להיפך, עונים אנו לאמור: אנו בני-החיים וקרובים אנו אל החיים, והם, העוסקים בחקרי-קדמוניות, קבורים בספרים ובכתבי-יד נושנים; לנו הכוח של הדיבור החי ושל המחשבה החיה, והם יבשים וחקירותיהם יבשות. עיננו מקפת את כל צרכי ישראל וכל שאלות ישראל, והם ומלאכתם שרויים רק בפינות שונות ובחלקים בודדים. איש איש מהם עובד בקרן-זוית אחת או גם רק בספר אחד, במצבה אחת רוחנית; הם רק להרוח ישימו לבם ולדברי הרוח המופשטים, ואנו גם להחומר נשים פנינו ולגופו של ישראל נושא התולדה ומכמני החיים, יותר נכון – חייו.

עם כל הצדק שבדברים האלה ועם כל המגרעת שבחכמת-ישראל, שכשמה לא היא, אחרי שהיא עוסקת ביותר בחכמת תורת ישראל ובדת ישראל מבישראל עצמו, רחוק ממני להשתמש בנוסח הרגיל ולשכוח את כל העבודה הפוריה באותם הדברים, שעסקה היא בהם. מימיהם אנו שותים, והיה תהיה לנו עבודתם הכבדה לעינים, בגשתנו גם אנחנו לראות בחזיונות האלה ולדעת מוצאם ומבואם. אבל יחד עם זה נדע גם לכבד את המחשבות אצלנו ואת ניצני המחשבות, שלימדו אותנו לבנות לנו כללים אחרים מפרטיהם ולראות אחרת ממה שחשבו הם להראות לנו. – חכמת-ישראל הרבתה לקבץ את המקורים התוריים ולבארם, לה דרך כבושה להשיב על כל המאורעות התולדתיים, ולנו דרכים רבים לשאול… בחשבון עולמם הכל שוה והכל ישר הולך, ואצלנו פרכות ותמיהות על כל צעד ושעל; המה קראו ושנו בשיטין, ואנו קוראים גם בין השיטין… במקום שהם מסיימים אנו מתחילים, ובמקום שנפשם מצאה מרגוע לבנו לא ירגע…

לא נסיח דעתנו ממה שחקרו ודרשו אחינו במערב ומפרי עמלם, נשכים לבית-מדרשם ונשב על ספסליהם. אם לא נסכים להערכים הישנים אצלנו בחיינו, או גם נסכים – לדעת אותם אנו צריכים ולשום לב אל כל השלשלת המקרים הרוחניים, ששלטו בנו, אם לחסד אם לשבט… והם הם, בעלי וחכמת-ישראל במבואותיהם וחקירותיהם, בליקוטיהם ורשימותיהם, בסידור החומר הרב, שהקריבו לו חייהם, עוזרים הם להבנת הדברים ולציון הדברים.

המדע הוא לרוב פרי הביקורת, פרי חקירה ודרישה ועמל מחשבתי רב ויגיעה עיונית; אבל לפעמים הוא גם מתנת-יה ונובע ממקור אחר לגמרי. ועוד זאת, אם נעיין בספרים ובמחשבות נושנות ונבור את הבר מן הפסולת, שהוא אמנם רק חלק אחד אחוז ממאה או מאלף, נמצא בו רב חפץ ויהיה לנו לראוה. לפעמים תמצאו רעיון אחד, ששקול נגד ספר כולו ושבמהלך ישר אינו יכול להיות אלא תוצאה של ספר שלם מדעי. מאין בא זה הרעיון או המחשבה ההיא לאיש, שלכאורה הוא אינו מלומד ולא התעמל בכל החקירות והדרישות לספר הזה – זוהי שאלה לא נקלה; אבל הרעיון הוא חי והוא בידינו.

 

הזדווגות חיינו בתחום המושב היא אחרת לגמרי מאותה שמחוץ לתחום, שם הכל שקוע במפלשי העבר וההווה, שׁם הכל הולך בדרך אחת או כבר עומד ואינו הולך… ואצלנו עוד ההווה והעבר משמשים ביחד ונדחקים יחד. אצלם הכל פרי תלמידי-חכמים, שתורתם אומנותם, ושאר העם אינו יודע מאלה כל עיקר ואינו חי באלה עוד; ואצלנו העם הוא חי ודורש חיים… אצלנו עוד התחומים יונקים בין היחידים בעלי המחשבה ובין הגוי כולו והלב מרחף בין תקוה ופחד… עקת הנפש וההכרח הפנימי והחיצוני לפנות לנו דרך ולבקש לנו דרך, הניגודים הרבים מבית ומחוץ והתנאים הבאים עלינו יום יום, מאלצים אותנו לשאול ולחשוב בכל יום מחדש… חיינו וצרכי חיינו, נאמר: התולדה של ההווה, המה לנו גם כן מקורים נאמנים למחשבות מדעיות על דר עולמנו ומהות עולמנו ותוצאות למסקנות מדעיות, שתלמדנה לא רק על היום, כי אם גם על האתמול…

 

נזכור ראשונות ואחרונות, נלכה לכאן ולכאן. שאלתנו היא קשה וכבדה, בכל נמצא את הסמוכים לביאורה ועיונה ומכל נקח את החומר לבירורה, או על כל פנים לדעת אותה. –   

 

 

ב

הַכָּרָה

 

רגילים אנו להזכיר הכרה ודעת בחדא מחתא, ואולם ההכרה היא ענין אחר מהדעת. הדעת עמלה להשיג את הדברים ואת החזיונות אשר מסביב לנו, וההכרה תבקר את הדעת ותתבונן, עד כמה שאפשר בכלל לאדם לדעת ולהשיג מהעולם שמחוצה לו. האדם ושכלו הוא חלק אחוז מן העולם ומלואו, ואיך אפשר לחלק אחד לדעת הכל ולהשיג הכל? זוהי שאלת ההכרה ועיון באפשרות ההכרה לאדם באשר הוא אדם. על מדוכה זו יושבים חוקרי עולם מימים ימימה.

נניח את דבר הפילוסופיה ונשוב לשאלת ישראל ולהכרת ישראל, רצוני לומר, להכרת ישראל את עצמו ומהותו. – וכאן הבן שואל: וכי אפשר לעם להכיר את עצמו עד תומו? וכי אפשר לאם רחמניה להכיר את טיב עולליה? וכי אפשר להרים את המסך מכל הדברים, אם גם מוביל הביקור לביטול ישותם? האם לא תהיה הביקורת הקיצונית והראיה התולדתית וההוֹוית בלי מעצור לנו לרועץ,ף עד שנעמוד באמצע הדרך ונעצום את עינינו מלראות עוד?

וזה הדבר: רק השקפה אחת שולטת בנו, שחושבת כל דבר בר מינה להפסד גמור. זה דרכנו כל הימים… תמיד נלך רק במשעול אחד, ודרכים אחרים לא נדע ולא נבקש לדעת. – ר – ר

אנשי ליטא, למשל, אלה החיים עד היום באיזו מידה תחת השפעת ה"גאון" ונשבעים לשמו ולתורתו, מבטלים בשביל זה את כל פעולת החסידות והשפעתה על היהדות; המה מחסרים את היהדות פעולה רוחנית אחת ועושים להם את הסך-הכל התולדתי הרוחני מבלעדיה… וההכרה מה אומרת: אדרבה, פרשה זו, שאתם מחסרים, לא רק ללמד על עצמה, כי אם גם ללמד על הרבנות אויבתה תצא, להיות שנמשך הניגוד הזה מדור דור… אם אומר, שמתורת הקבלה נלמד על זרמי הפילוסופיה הדתית, ומחזון שניהם נלמד גם דעת את היהדות ההלכתית והחוקית, שומע יהיה לי. אבל הנה יתחילו להתרעם, אם אומר, שלהבנת מעשי הפרושים צריכים אנו לעיין גם בדברי הצדוקים, ושלהכיר את תורת הרבנים צריך לדעת גם את דברי הקראים. – לנו די לפטור ימי השופטים שלנו וימי ילדות ישראל, כל ימי קדם שלנו, במאמר הפשוט: עובדי אלילים היו אבותינו! השומרונים הם עם לא היה, ובעלי הכיתות הדתיות שלנו הרבו להרשיע. זו התרת הקשר הגרדי התולדתי אצלנו: לדחות את כל אלה, אשר אינם הולכים ב"שביל הזהב", בשתי ידים… זה הוא דרכנו לרועץ.

דו-פרצופים בחיינו, מעבר מזה נתדבק רק ביָשן וכל חדש אסור לנו, ומעבר מזה רק אחרון אחרון חביב לנו ודברים אחרונים משכּחים את הראשונים.

ולבי יאמר לי, שלצורך הכרה נאמנה ושלמה של חיינו ומהות נפשנו, צריך לשום לב לכל מה שהיה לנו וארוג בתולדותינו, בין בחיוב בין בשלילה. לבי יאמר לי, שצריכים אנו לשמוע הד כל הנפשות הרבות שהיו אצלנו, שעלינו לשמוע לדברי הסותרים בנו כלדברי הבונים, שעלינו לשום לב למרשיעי-לכת כלמיטיבי-לכת.

לא פרשה אחת, רשימה אחת, דור אחד, תקופה אחת וזרם תקופה אחת, או זרם דתי או רצון אחד נותנים לנו את הצורה השלמה של ישראל ושל מהות ישראל, כי אם אלה של כל הדורות, של כל השבטים. כל התנועות בעולמנו וכל הרוחות שנשבו בו, בין המצויות ובין הבלתי מצויות, כולן נותנות מקום להכיר על ידן חלקי העם ולחדור אל מסתרי נפש העם. כולם עדים בנו, יחיד כרבים, שמאליים כימניים, הזכאים בעינינו לא פחות מהחייבים.

 

ג

דַּעַת וְרָצוֹן

שאול ישאלו: והמדעיות עצמה, המדעיות העממית הישראלית למה היא לשאלתנו עתה? אמנם על ידי המדע התולדתי נוכל לדעת מה לפנים ולהבין מקרי הימים שעברו, אבל לא נוכל להסב על ידי זה את מסיבות החיים הבאים וחליפותיהם. הכוח התולדתי המתגלם לפנינו במקרים ובמעשים ובמהלך העתים הוא יותר רצוני מאשר הוא דעתי; הוא עושה וּמְעַשֶֹה ומניע את גלגלי המקרים ותוצאות החיים הרבה יותר בלא-יודעים מביודעים. כשיצאו אבותינו מעבדות מצרים לחירות לא שאלו ולא שקלו הכרחיות צאתם במאזני ההגיון והחקירה. לא בכלי-נשק מדעיים כבש יהושע את הארץ, או קמו השופטים להושיע את ישראל בצר להם, וגם דויד לא באלה הכה את היבוסי. המכּבים לא יסדו חברות מדעיות כדי לגרש את האויב, ובר-כוכבא גם הוא לא היה מהמשכימים לבית-המדרש… הרצון העממי הוא יוצר ובורא את מפעלי התולדה; אבל אינו דורש וחוקר בתורת התולדה ובהרכבותיה. כל החכמות והמחשבות העיוניות לא תועלנה לעם ביום עברתו, ולהיפך – לא תעצורנה בו ביום יתגלה כוחו. – למה נדרוש ונעמול בחכמת-ישראל ובשאלת ישראל? יקום ישראל ויראה, אם באמת עם הוא וחי הוא. למה זה נעמול לשדד את הדעות והעיונים אצלנו, לדעת ולהבין, וזה ללא הועיל.

והדעת אומרת: אני אני הנני מניעה את הרצון ומחזקת את הרצון. שש מאות אלף איש שולפי חרב גם המה עוד יוּכּוּ אחור, אם לא מימינם אש-דת למו. אש-קנאה תצית את הכוח לגבּר חילים, אם גם הים ירעם עליו. המכּבים נלחמו כאריות וכנמרים, בקנאתם קנאת ה' צבאות ובהתלהבותם הגדולה עשו חַיִל. במה כבשו בעלי הדת הנוצרית ובעלי דת האיסלאם את העולם? ומי נתן העוז לכל התנועות התולדתיות הגדולות ולתחיית העמים? דעות ותורות מושלות באדם משנות דור ודור, והכוח הוא מעשה-ידן.

דעת העם והעיון התולדתי והחברתי בכל צפוניו הוא אבי הרצון להתחזק ולעשות חַיִל. בדעתנו את עקת העבר וההווה נתבונן לעתיד; ובצר לנו ונבין מה יצר לנו נבקש רוָחה.

חיינו היום אינם מתחילים מעתה או מאתמול. רק משכבר הימים; ועל כן עלינו לדעת נכונה את אלה הימים שעברו. דעה חרוצה והכרה נאמנה בכל מפלשי עולמנו והריסת עולמנו אולי תתן לנו את העוז ואת הרצון לבנין עולמנו.

אמנם תורת ההכרח ביחיד וברבים היא צודקת על פי ההגיון ועל פי הדעת; אבל לא על ההגיון לבדו יחיה האדם ויעשה אדם.

אמנם אם מזל עיור שולט בתולדה, שולט הוא גם היום; וכשם שאי אפשר לפי זה לשנות את האתמול, כך אי אפשר לשנות את היום. אבל התאמינו, שהדברים אצלנו עתה מבית ומחוץ המה רק הכרחים טבעיים, ואין כל תועלת בזה לקום לתיקון חיינו ומעשינו? האם לא תרגישו את ההתעוררות ואת הקול הפנימי: קום והתהלך!

ואם הדבר כן, נוכל לחשוב ולומר, כי גם אשר היה פעם, אפשר היה להיות באופן אחר ואפשר היה לו לקבל שינוי. – נוכל לעבור בין פרקי התולדה שלנו ולהגיה בהם, לפי אשר נכיר ולפי אשר תחזינה עינינו עתה. הוא הדבר: הדעת היא אבי הרצון ושניהם לנו רצויים. – 

 

ד

הֶכְרֵחַ

אומרים, אם למדע נאמין, הרי החוקים התולדתיים מושלים כחוקים טבעיים, ומי זה יכול לבקש בהם שינויים? הכל הכרח בחברה כמו בחיים, והכל בא על פי התנאים השוררים והתוצאות המוחלטות, שאי אפשר להמיר ולהחליף אותם, כמו שאי אפשר לעשות את היום המעונן ליום צח ולילה לבוקר.

אלהים הראה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור ומקריו, דור דור ומאורעותיו, ואף על פי כן דרשו חכמים, שאילמלא חטא אברהם לא נתגלגלו בניו למצרים, שאילמלא חטאו ישראל לא היה להם רק ספר התורה ויהושע בלבד, שאילמלא עשו כך וכך לא חרב הבית ולא גלו בנים מעל שולחן אביהם…

יחידי דור דור עשו את מקריו; אלה המעטים, אשר שׁתלם האל בכל דור ודור, שינו גם פני דור ודור. החומות פרוצות והתחומים יונקים, והרבה הרבה מקרים שנקרו ויאתיו, יכולים היו גם לשנות בנו הרבה, אם באמת חפצים היינו להשתנות…

בחירת האדם הוא הכוח הרצוני שבעם כולו. מה שאנו קוראים תולדה אינה אותם המקרים העיורים וסכום המעשים שכבר נעשו, כי אם הכוחות הפועלים בה וּמְעַשֹים אותה.

יוצרי התולדה המה העושים בעם, באומה ובלשון, כאשר יעשה האמן בחומר אשר בידו; אלה גדולי הדעה ורבי העלילה, הם הם המכריחים החברתיים, המטים את הדברים וגלגלי המקרים מראש.

ואצלנו עוד אינם. – 

 

שׁוּרָה שְׁנִיָּה

 

א

תּוֹלָדָה

מסורה תולדתית היא אחד מהחלקים הפועלים בתולדה ההווית ובחיים ההוויים. גיבורי העם מימים שעברו ופעולותיהם היה יהיו לבני הדור הבא לסמל ולמטה עוז בידם, ובכל אשר ילכו ויכבשו בחיים. לא דעת התולדה היא העיקר, כלומר – רק לדעת אותה ולהבינה, כי אם לעשותה לכוח מניע בחיינו החברתיים והעממיים. דעת התולדה, בלי מעשים ותוצאות פוריות, רק כאבן היא מונחת ותפריע את התפתחותנו. ההתפתחות היא התולדה בהווה נוסף על העבר, חלקי חיים חדשים נוספים על הראשונים, או גם מכחישים את הראשונים…

בהיפּסק החוט התולדתי העממי-המדיני אצלנו, היו או נתהוו גיבורי ישראל כשמשון ושאול בפי האגדה שלנו לחוטאים, לאנשים שגבורתם וכוחם נחשב לחטא וליהירות כלפי שמיא… העם לא יכול ללכת בדרכם עוד ולהוליד להם בנים ובני בנים, ויפן אל דורשי ה' ואל סמל רוחם: לחקות במעשים בכל יום את אלה ולהמשיך רוחם עליו. כבעלי-חיים הללו, שיאבדו במשך הימים את אבריהם שאינם משתמשים בהם, כן אבדנו את החוש התולדתי המעשי והמדיני, מאז חיינו חדלו להיות חיי עם.

ואם בא חוזה כאִבסן ודורש זה לטובה, לאמור, שעל ידי הפטירה המדינית של ישראל, כלומר באין-צורך לו עוד לעסוק במדיניות ולבלות כוחו בחיי-שעה ובחיים ציבוריים עוברים, היו לו העת והפנאי בנפשו לדרוש אחרי חיי-עולם ואחרי חיים אישיים – קבלה כזו לא נקבל. להיפך, החלשת החוט המדיני בישראל היתה לו לרועץ: העם חדל להתנועע מאז בעצמו על ידי הכוח התולדתי, המוליד ומחַדש את החיים, ואזניו נאטמו לשמוע אל החיים התולדתיים שמסביב לו. גם ההשכלה הישראלית והפילוסופיה הדתית והטבעית, שביקשו להן נתיבות להגיונות ומחשבות הרחק הרחק מן תחום היהודים, שֹמו לבן רק לדעות המופשטות, לשאלות האלהיות והטבעיות, אבל לא לתנועות התולדתיות ולחיי העמים ומהכלם. יחסו של עם ישראל לעמים, אשר ישב בצלם או רק שמע את שמם, היה זה, אם מיטיבים הם לו – או מצֵרִים לו; אם שבט הם באף ה' או מלכיהם הם מלכי חסד. ומהלך הימים בעצמם והזרמים התולדתיים של העמים והלשונות כשהם לעצמם, המהפכות המדיניות ותסיסות השבטים והדתות, נשארו לו כספר החתום. – כשם שהשם יהודי או ישראלי סתם לא התברר ליהודים ורק תמונה אחת היתה לנגד עיניהם, בין שנזכרו ביעקב, באברהם אבינו, במנשה ואפרים, במלך דויד, ביוחנן כוהן גודל, באביי ורבא, רב אשי או גאון פלוני ואלמוני, כך היה להם השם נכרי, נכרי סתם, אם יוָני או רומי, אם פרסי או בבלי, צרפתי או ספרדי וכו'. חשבונו של עולם הרחב המדיני של הנביאים, כלפי כל העמים אשר מסביב ותהלוכותיהם, נתקצר ונצטמצם מאד. העם לא יצא מארבע אמות שלו ולא ידע מחיי אחרים; העם לא ידע גם טיב הקרקע שישב עליו. אם נשב איש ישראל במלחמה, היה בזה נפקא-מינה לענין עגונה, וההבדל שבין דת הנצריוּת ובין דת האִיסלאם היה נוגע לנו בני ישראל רק לענין יין נסך…

בימי ההשכלה שלנו מצאו לנחוץ לפתוח חלונות בבתים האפלים ולהרביץ בישראל ידיעת הטבע, דברי שירה ומחשבה; ובימי ההשכלה המדינית הלאומית אין דורש סמוכים בהרחבת ידיעת חיי העמים והחברות המדיניות ואין מבקש. התקופה הקודמת בספרותנו היתה עשירה בנסיונות לנטוע השכלה ודעת ולהרחיב דברים הנוגעים למטרתה; וכמה עניה היא ספרותנו בכמו אלה למטרתנו ולתעודתנו אנו. הנה שינויים רבים בכיבוש העולם ובתרבות המדינית העממית והחברתית – מי ישים לבו לכל אלה? מי יקרא דרור למחשבות הישראליות ויפתח ליהודי את העולם ויראה לו את הכוחות המניעים בעולם? מי זה ילמד את העם דעת ערך המעשים והכיבוּש שבמעשים. ומה זו עשיית כונים לתולדה וחשבון התולדה?

מבקשים להחיות את החוש התולדתי אצלנו, ועדיין חסרה לנו ידיעה בזה וערכי ענין זה על נכון; עדיין אין אנו יודעים, כי תולדה היא זו, שמתחשבים אישיה עם כל החלקים שמבית ומחוץ, שמתחשבים עם התנאים המדיניים הפועלים מחוץ, כעם אלה הפועלים מבפנים. עדיין אין אנו יודעים, מה זו התאחזות-עם והתנחלות-עם באמת…

 

ב

אֲדָמָה

היה היה פולמוס אצלנו על דבר אוֹטוֹנוֹמיה עברית באוסטריה-הונגריה. השאיפות האלה שמה לה "החברה המדינית העברית" בוינה לנס. ומדוע לא ישיגו מטרתם ולא יעמלו להגיע למטרה זו? הן כל העמים והשבטים בארצות האלה מתבססים על זכויותיהם ועל משפטיהם העממיים, ואחינו בני הארצות האלה מתפרדים לאלה הלאומים השונים ונוטים לשבט ושבט כלשונו. מדוע לא יתאחדו גם בני עמנו שם לגוי אחד חי לעצמו ומקציע לו זכויות עממיות גם על אדמת נכר? מדוע לא ישתדלו, כי גם להם ינתן מה שינתן לאחרים? במה הם שונים מאחרים? ושמא תאמר, לכל אחד משבטי אוסטריה-הונגריה מכבר אחוזות ארציות מקומיות; כל שבט ושבט יושב על אדמתו אשר כבש, או משותף הוא עם עַם אחר שכנו באדמתו ולשניהם תביעות תולדתיות שיסודן בעבר; שמא תאמר, כי אמנם אי אפשר לעם להתבסס בתור קיבוץ בפני עצמו בלי ארץ מיוחדת לו, ונוציא משפט, שהממשלה האוטונומית, כלומר – השגת הזכויות הארציות האזרחיות, בחפצה להתגלם גם בעממיות, היא רק הסכום והתוצאה האחרונה מיחסים תולדתיים שכבר רכשו אותם מקודם, יחסים שהם מקשרים אותו העם לאדמתו, כנפש לגוף, או שהם נתנו לו או את הנפש או את הגוף – אז לא יאמין אדם בזה. יודעים אנו, שעם ישראל הוא עם עומד על עצמו ועל רוחו ושזכות לו על קיומו ועל עצמותו; אבל הידיעה על מציאות דבר עוד אינה נותנת את היסוד שבדבר, בעת שחסרים התנאים לזה. אמת, שאין בני עמנו יהודים מדיארים, סלוים, אשכנזים, טשכים, פולנים וכו'; אמת הדבר, שלנו סימני תרבות מיוחדה, שפה מיוחדה או מיוחדות, דת מיוחדת ועבר מיוחד, שהם שונים לגמרי מאלה אשר מסביב לנו בארצות האלה; אבל שוכחים אנו, כי אין לאחינו באותו מקום, שמבקשים את האוטונומיה, אותו הקרקע   התולדתי, שממנו יונקים המה עצמותם ושעליו ורק עליו הם נשענים. שלטון-בית-לאומי אינו יכול להתקיים בלי אדמה נושבת; שלטון-בית-לאומי  עצמי אינו יכול להתקיים, אם איננו גם חברתי, כלכלי ואדמתי, רצוני לומר, אם לא התרכבו האישים הפרטים עם האדמה, שעליה יוסד אותו שלטון-הבית בהרכבה תולדית. בלעדי הדבר הזה תישאר כל אוטונומיה, גם אם נתון תינתן לדורשיה, רק יצירה מופשטת ודבר שברוח, שאין לו מעמד. – גם ממשלת הקהילות העבריות המיוחדות, בשביל שאינה נוגעת אלא בעניני הקהילה המופשטים ולא בחיי האישים הפרטיים, הכלכליים והחברתיים, כלומר – באשר ביסודה רק דברים עומדים על גבי דברים אחרים ומרחפים על גבי דברים, שאינם מצטרפים עמהם כלל, נתאַבּנה כולה ואינה תופסת דבר חי. גם בארצות המערב, עם כל הסדרים הטובים שלהם והתרבות הגבוהה, מוסדות הקהילה הם רק שברים ולא דברים שלמים. קהילות עבריות דתית וקהיליות, מבלי יכולת להתרחב גם על החיים המסחריים והכלכליים והעבודתיים, הן אינן יונקות מכל החיים ואין להן תגבורת על כל החיים, אחרי שרוחב החיים לא ישועבד להן… כמו כן היא גם אוטונומיה עברית, בלי יסוד קרקעי נצחי מתחת לרגליה ובלי קשר תולדתי לפנים ולאחור.

העירותי פעם על דברי עסקן אחד בנו (ד"ר נתן בירנבוים), אשר דיבר באסיפה הראשונה בבזיליאה דברים, שלפי-דעתי המה תורה שלמה בחוק לאומיותנו וישובנו העממי, לא פחות מערך חוק השויון הכלכלי והעבודתי בתורת הכלכלה הציבורית. הוא אמר: "התרבות העברית בארצות המערב לא יכלה לעשות פרי, יען כי חסרה לה כלכלה עברית וישוב כלכלי וחברתי-חילוני, שיתן אותו הבסיס לדברי-הקודש ולענינים העבריים הפנימיים ויעשה עמהם ביחד חשבון של חיים מיוחדים ובהיקף אחד של חיים מיוחדים"… ואמרתי אני בסגנון אחר: אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חמרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחמרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיוינו לישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה…

 

ג

שְנִּיוּת

הרוח הכולל השורר בכל תנועות האדם השונות ורחשיו, בכל מה שהו עושה ושואף לעשות הוא, כפי שמציין אחד החושבים, רצונו לחיות. רצונו של האדם הוא המולך עליו ומושל בכל מעשיו, לעשות הטוב והמועיל לקיומו, ולהיבדל מכל החותרים חתירה תחת קיומו. על פי אותה שמירה עצמית, בשפת ההמון – אהבה עצמית, הנני מרים מכשול מעל דרכי, לבל תתנגף בו רגלי. הנני שומר את המעות שבכיסי, לבל יקחן אחר, ותהיינה שמורות אצלי לעת רעבוני, לקנות בהן אוכל וכו'. ובוא וראה, הנני רואה עני בחוץ הפושט יד, והנני פותח בעצמי את כיסי ונותן לו את המעות. ובכן פגישה זאת מבטלת בי ברגע ההוא את רגש שמירת קיומי ואונס אותי לעשות דבר שהוא לא לטובתי. לכגון דא אקרא שניות, רצוני להעיר שיש הכרחים שניים רבים בנפש ובחיים, הסותרים את הרגיל ואת התדיר. – שינויים כאלה המה מוסריים, כלומר – הם נובעים מכוח יותר גדול ורב משמירת האני הפרטי; אבל יש שגם הדבר להיפך, יש שהכוחות המוסריים יבטלו ויפנו מקום לכוחות וצרכים בלתי-מוסריים או חלוניים. העם, למשל, עושה הכל בעד שמירת אדמתו וקניניו, והוא יושב על אדמתו, מגין על אדמתו ומקריב עליה את חייו; וכל זה אינו עוצר רבים מבניו, ללכת לגור בין עמים אחרים, להרחק נדוד ולבקש את חמם תחת שמים אחרים ועל אדמה אחרת.

הן נדע, כי נחוצה היא הצדקה גם למקבל גם לנותן; אבל אם יגבר על אדם הרגש השני הזה, רגש החמלה, ויחלק כל מה שיש לו לאחרים בלי השאר לעצמו כלום, סכנה נשקפת גם לחייו. – אם חלקי עם אחד ילכו לגור בין אחרים, עוד ישאר ערבון מדיני בידי אלה, היושבים בארצם ושומרים על תרבות ארצם; הנשארים בבית יגינו באיזו מידה גם על אלה הגרים מבחוץ, או על כל פנים ישארו הם קיימים, בעת שאלה מבחוץ צפויים לכליון; אבל אוי לו לעם, שכף רגלו ניתקה כולה מאדמתו וכולו הוא בגולה. ההכרחים השניים, לבקש לנו מפלט ולחם בכל מקום שהוא, גברו אצלנו בכל; אבל מי ישמור על הראשונים? מי ישמור על קיומו העצמי הנארג במקומו, בעוד שניתק הוא ממקומו? – –

יודעים אנו, שיש לנו מצוות תלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ; אבל אחת שכחנו, בלכתנו לחוץ-לארץ לגור בין אחרים בארצם, שהן יש גם לאותם אחרים מצוות תלויות בארצם וחובות תלויות בארצם, ועלינו לקיימן, כל עוד אנו יושבים בצלם ונאכל מפרי עבודתנו היומית. עלינו לדבר בשפת העם, שעל אדמתו נשב ולעבוד בתרבותו החמרית והרוחנית, למען נחַלק אתו והיו לנו זכויות, על כל פנים מצדנו, לחַלק עמו ולשבת עמו. ונמצא שניות בנו על כל צעד וצעד; נמצא אנו מבקשים מאדם מישראל, שיעשה כפלים מהלא-ישראל היושב עמו, אחרי שלבני-ישראל בגולה יש חובות להם ולנו, אחרי שלנו עוד דברים אחרים מוכנים.

אם יקום הרגש האחד ויגבר על השני, הרי זה מציק  ומקצר את חיי השני. היות עברים גמורים על אדמת נכר, בהינתן כל הלב וכל צרכי הלב לזה, בלי השאר דברים למה שמסביב לנו, הוא דבר בלתי אפשרי, גם בלתי רשאי. ולהיפךף נכוים אנו במהותנו הלאומית מהתבוללות גמורה בעם אחר ומהשתקעות שלמה בלאומיות עם אחר, מהיות לו ולא לנו. בכל אשר נפנה ובכל אשר נעשה, רשות אחת נוגעת בחברתה – תרבותנו צועקת הב הב, והתנאים אשר מסביב לנו צועקים הב הב. והמלחמה ארוכה ורבה היא בכל בית ישראל ובכל משפחות בית ישראל.

הכחישו את הקרעים שבלב, את הקרעים שבחיים אין אתם יכולים להכחיש. שניוּת בנו, שניוּת בחיינו, שניוּת בכל אשר נעשה ונפעל, ואתם אמרתם גוי אחד נחנו…

 

ד

מִבַּיִת וּמִחוּץ

רגילים אנו לאמור, מניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה, כאילו חיי-עולם בעצם ניתנים, ועלינו רק לבחור בזה או בזה. – האדם בכלל יודע רק חיי-שעה, חיי-שעה שלפניו וחיי היום שלפניו. ביודעים הוא עושה את מעשהו רק בעדו, בעד בנו וביתו וכל הקרוב לו; והבא אחריו הוא רק שארית העודף, הנותר בבלי-יודעים מבו ביום ליום המחרת, לאחר זמן, לכל הזמנים, כלומר, להעתיד, או לחיי-עולם. חיי-עולם בעם ובחברה הם רק צירוף סכום הקנין בכל יום ויום לסכום כולל, ניתן להכלל והפרט גם יחד. הפירות נאכלין, ועם כל זה נשארה קרן-קיימת…

במה דברים אמורים, כשיש היקף אחד חברתי ועממי – לא רק תולדתי – ליום ולמחר, לחיי היחיד והציבור, לכל חיי היחיד והציבור. במה דברים אמורים, בעת שכל מה שבבית וכל המעשים שבבית מתאימים הם למה שמבחוץ ונמשכים והולכים למה שמחוץ; ולהיפך, התנאים הציבוריים שמחוץ המה באים מהארכת הקו שמבית, רצוני לומר, בתור תוצאות ארוכות וקיימות ממה שנעשה לשעה בבית. עם יושב על אדמתו, פליגי בזה, חד אומר: העם היה קודם, קודם לקרקע, וחד אומר: גם הוא אינו רק תוצאה מאדמה נושבת לו. איך שנכריע, הנה לנו לאות, שהם שניהם אחוזים וקשורים זה בזה, הם קיימים זה על ידי זה ושמורים הם זה בזה. ואיך שנדין, אין לזוז מזה, שכל מה שעושה אז היחיד בעד עצמו, ולוּ גם רק על ידי אהבת עצמו, יביא באורך הימים ברכה לציבור כולו ולאדמתו כולה. ולהיפך, הכלל מהנה להפרט רק בהויתו, רשות-הרבים תיבּנה מאויר ותמיד היא מאצילה את אורה לרשות-היחיד. לא כן הוא בעם שאינו יושב על אדמתו, אז יחדלו התחומין לינוק ויקרע ההיקף בין מה שבבית ומה שבחוץ, אז חיי-עולם וחיי-שעה אינם נבנים זה על זה ואינם נמשכים זה מזה, רק עומדים הם זה אצל זה, הא לחוד והא לחוד. מעבר מזה: המעשים שבבית, חיי האישים הפרטיים לא יתנו לדור הבא מה שמבחוץ והתנאים הסוככים מחוץ; ומעבר מזה: כשמתחילים לפנות לגבי חוץ ולדאוג לאשר שם נשכחים לרוב הענינים שבבית והצרכים שמבית.

"אין לנו אידיאל עממי, אשר ימלא את לבבנו בבית ובחוץ" – התאונן אחד מסופרינו. ואמנם כן, אין לנו על פי תנאי חיינו דבר קיים; אין לנו דבר שיהיה אחד מבית ומחוץ, יהיה לההווה והעתיד גם יחד, לחיי-שעה ולחיי-עולם. אנו נותנים להעם אידיאל לעתיד, בהיסח-הדעת לרוב מן ההווה, מן החיים בני יומם ומן התנאים בני יומם; – ולאידך גיסא, ינתן להעם אידיאל בהווה, דרכים לחיות בהווה והקלת החיים בהווה, והרי נפרדים אנו ממכמני העתיד, ממכמני עתידנו. הלך בזו מת בצינה, הלך בזו נכוה…

 

שׁוּרָה שְׁלִישִׁית

 

א

חֵרוּת וּפְדוּת

החירות והפדות במובן פשוט הן מושגים קרובים זה לזה ומבטאים רצון אחד, ומה שונים הם זה מזה: בשם חירות אנו מכוונים לחירות אישית, אזרחית, חברתית, כלכלית או משפטית; לכל אדם, כקטן כגדול, חפץ להיות בן-חורין בחייו, בצרכיו וביחסיו החברתיים, דבר זה הוא נוגע לכל והוא צורך הכל. לעומת זאת אנו מכוונים בשם פדות, לפדות-הנפש. געגועי פדות יש לנאשם, לאיש חי חיי משפחה רעים, לאיש נושא איזה עוון בקרבו, לאיש מבקש את אלהיו, שסר צלו מאתו. החירות היא דבר משותף לכּל ודרך אחת לה בּכּל. והפדות היא דבר עצמי וצביוני, מקבל צביון מיוחד על פי צורך אותו האיש ואותה הנפש ואותם החיים הנמקים או העצובים. החירות היא היסוד התחתון, שעליו נשענים החיים הציבוריים, האישיים, ושבלעדיו קשה לחיות וקשה לשאוף רוח; והפדות היא בנין עליון על גבי בנין. אפשר לאדם להיות בן-חורין ונפשו לא פדויה; יש לאדם כל הצרכים לחיים, – וקשה לו לחיות, איזה דבר עדיין יושב בחרכי הלב ומַקשה את הלב…

וכמו שענין זה בפרט, באדם פרטי, כן הוא בכלל, בחברה או בעם. עמנו הוא חסר לכל הדעות חירות עממית, וחושבים איך להביא לו את החירות הדרושה ואת הבנין העממי-החברתי, ואת האפשריות לרכוש לו אלה. אבל שאלת ישראל, עם כל היותה בעיקרה שאלת-היום, ואי אפשר לזוז ממנה גם צעד אחד, כל עוד לא תיפתר ביסודה, הלא נוספת על אלה גם שאלת האתמול ושל כל הזמנים. האדם המדיני שבנו קורא לחירות עם, דורש לקיבוץ מדיני-תולדתי על אדמה נושבת, על אדמה שייכת לו וקשורה עמו, – והנפש, עם כל דעתה הכרחיות יסודות ארציים אלה, הנחוצים לבנין ושקודמים לכל בנין, דורשת גם פדות, דורשת פתרון לכל הכוחות המניעים בתולדותינו ושהניעו את תולדותינו, אם לשבט או לחסד…

רגילים אנו לבאר לנו כל החזיונות של צרות ישראל בתולדות ישראל בתור אוסן ורק בתור אסון: תנאים חיצוניים רעים היו לנו לרועץ, והם עשו אותנו ללא-עם וללא-אדם עומס על רגליו. כמה השכילו אבותינו הדתיים לראות במזלו של ישראל הרע אצבע אלהים וגם עונש אלהים… לאבותינו לא הספיק הביאור הפשוט: מפני מה חרבה ירושלים – מפני שלגיוני רומי גברו על לגיוני יהודה, כי אם ביקשו לזה סיבות דתיות, סיבות התלויות בחיי העם פנימה ולא רק בתנאים המדיניים החיצוניים. לנו יאמר לבנו, כי יש בעבר שלנו ובפרצופי העבר שלנו דברים, שעלינו לעמוד עליהם ולבאר אותם לנו ולמהלכנו גם בעתיד. – לבנו אומר לנו, כי ענין ה"גלות" אינו רק תורה לבד, שלא טוב להיות בגלות ועלינו לבנות לנו עוד הפעם בית, כי עוד יש ללמוד ממנה דבר-מה, ועל כל פנים לשאול עליה דבר-מה…

וכיון שבאים אנשים לידי סקירה בחזיונות האלה, כיון שהם מרגישים שבחירות המקוּוָה עוד לא ניתנה הפדות, הם מתיאשים מחירות ומבקשים רק את הפדות, או מבקשים להתחיל תיכף בפדות, מבלי דעת, שאי אפשר לפדות בלי חירות, שאי אפשר למגדל בלי יסוד; ולא עוד אלא שכל קללת אלהים שבנו וכל תוגת-העוצב הרבה של מצבנו באה על ידי זה, שעסקנו בפדות הנפש הישראלית בלי חירות האדם הישראלי, ונתנו לו נשמה בלי גוף… בודאי זה חזיון עוז, לראות את משה משליך את הלוחות, כתובים באצבע אלהים, ושובר אותם תחת ההר. אבל נצייר לנו רגע, כי באותה שעה שירד נמק ההר שמתחת רגליו והוא נופל והלוחות נשברים מעצמם… זה חלקנו, חלק ישראל בגולה, חלק ספריו, חלק חושביו ומשורריו וכל אשר נשמת אלהים באפו. הנפש מבקשת לה גדולות, ולגופנו אין מעמד…

מרכז רוחני הם אומרים לעשות – הם ומחשבותיהם בגולה, תרבותם בגולה וקיומם בגולה. פדות הם מבקשים – ואין לנו חירות, חירות עם.

 

ב

תַּרְעָא וְדָרְתָא

מיום החילותי לחשוב בעולם ובחיים, נקטה נפשי לקחת לחשבונו של עולם התולדתי נקודת-השקפה חָמרית והטעמת המצב החָמרי והכלכלי כבנין-אב ויסוד ראשי לכל המקרים התולדתיים באמונות ובדעות, בצרכי הנפש ורכוש הרוחני של הנפש. כחילול-הקודש היה הדבר בעיני לחשוב, שכל המאורעות הגדולים בממלכת הרוח ובמרחבי המחשבה רק תולדות הקיבה הם ושאדם כבהמה שניהם מבקשים רק מרעה…  ואם גם אלף פעמים יבואו בעלי המדע הזה, להביא סיוע וראיות מוכיחות להנחותיהם אלה מן התורה ומן המציאות, מן החיים וגם מחיינו אנו, בלבי רק אחת: לא כן הדבר ואי אפשר הדבר. אי אפשר שמלכותה-דשמיא בנויה רק על מלכותא-דארעא; אי אפשר שאֵל יִבּרא על ידי העולם. – וראו זה, שמא גרים! מהמלה "חומר" נרתעתי לאחורי ולא יכולתי להירצות לה. אחרת היא, אם אפיק "חומר" ואעיל במקומה את המושג המוחשי "ארץ"; אחר הוא הדבר, אם נאמר, שאי אפשר לו לרוח עם בלי ארץ שאי אפשר לרוח מופשט להתקיים בלי קרקע לנשמתו, בלי אדמה נושבת…

שאלת יחס הרוח לחומר בענינים מוחשיים וחזיוניים אינה יכולה להידמות בכּל לשאלת יחס הנפש לגוף. השקפה  חָמרית, המבארת את עצם הנפש ומהות כל מכמני הנפש רק לתוצאות הגוף והרכבתו, לאמור – הנשמה היא נר הגוף ידלק ממנו ונכבה עמו, מקטנת את ערך הנפש ואַל-מותה ומלמדת אותנו לדעת את החזיון היותר נפלא בעולם באופן גס וקצר-רואי. – לא מענינת היא אותה ההשקפה, האומרת שהחזיונות הרוחניים של עם ואדם במחשבה רבה ובשירה עילאה הם הם נושאים עליהם חותם תכנית אותו האופק, שבו נולדו ובו נתגלו; אולם אחרת היא, אם נדבר מאלהות ההרים ומאלהות העמקים, של אותם ההרים, של אותם העמקים, אשר בהם ראינו מאורות חיינו.

אין בורא במחשבה ובשירה יש מאין ואין נברא בזה יש מאין, כי אם אשר נראה ונחזה ונרגיש חי בפינו ומפלס לו חיים. חושי המשורר והחושב הם רק חושים פנימיים ניתנו לו, לשאוב על ידם מהבאר העולמית ולהתקרב אל המקור לא אכזב. הטבע יפתח לו פתח בנפשו של אדם והמית הבריאה תך גלים בלבבו.

שכינתא בגלותא, כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ועוד ההד בא בחרבות הר חורב. וירד ה' על הר סיני שם להתגלות, ומשה קרב אל ההר. אאזין מהשמים ואדברה, אשמע מהארץ אמרי פי. וגם זה נאמר: כל הדר חוץ מארצו הרי זה דומה כמי שאין לו אלוה, לאמור, הדלת שנסגרה סגורה בפניו לעד. – – 

יוצא מאלה: חסר לנו בכל אשר נבנה יסוד, חסר לקדשי שמינו אופק קבוע; חסר קרקע לנשמותינו ולנשימתנו, חסרה לשירתנו ולמחשבותינו אדמה נושבת וחסר לנו הד אותה האדמה.

את החזיון החיצוני שבעם נוכל לסַגל לנו בארץ לא לנו, אבל לא את הפנימי. את החיים הנגלים נראה, באשר הם שם, אבל לא את מסתרי החיים ואת היד הנעלמה שבחיי עם…

החוש התולדתי הוא הממצע בין האדם ובין הטבע ופותח לו את תחום הטבע. שירת היחיד טבולה בשירת-עם, ושירת-עם לא תבוא רק מהמית אותו עם ומהאופק הטבעי של אותו עם.

תנאי התנה הבורא עם השמים והארץ ועשה את קיומם תלויים בזה, אם יקיימו בני ישראל את התורה; וזאת התורה תלויה בשמים וארץ, בשמיה וארצה.

הנני פונה אל שאלת יחס החומר לרוח בנדונו של עם. אומרים, עם הוא זה, שעל אדמתו יחיה ורק על זו; התולדה היא רק שאלת הלחם וההטבה החָמרית בחיים, והחפץ לחיות ולהתקיים הוא המניע האחד בכל אלה המאורעות והמעשים הרמים וכו'. – אם יוָן ורומא, אם היהדות והנצרות בעיקרן אינן סותרות את ההשקפות החָמריות האלה, אתמה. פתרון אחר לממשלת-הרוח, באשר הוא רוח, לא אדע. ואם בשפת החושבים חפצתי לדבּר, יש לאמור: ממשלת הרוח, בשימה מתג ורסן לחומר ובהתנגשותה אתו, היה תהיה למה שאנו קוראים תולדה באדם ובעם. התולדה היא הבנין החזיוני בממלכת הדורות וצירופי הדורות.

ולאידך, הסירו את החומר כולו, הסירו אותו מהמסד וישאר כל הבנין תלוי באויר. פשטנים היו אבותינו באמרם: אם אין קמח אין תורה! ובאמת אין עבדים בני-חורין, גם אם ישירו שיר חירות. אם נצפה במעמדנו בתור עם לשולחנם של אחרים וליסודות כלכליים אחרים, לא תועיל לנו ברכת "שאכלנו משלו"…

זו היא הטעות התמידית בחשבון הגלות! אם תורה היה הדבר או תרבות, כלל זה אינו ניתק ממקומו: אין דברים רוחניים נקנים באויר, כל עוד אין לנו מעמד חברתי-ארצי מתאים אליהם; אין תרבות מופשטת מסתגלת לאורך ימים, אם אין לה כל יניקה וסעד בארץ.

וזהו שהכריז רב ינאי: חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד! תרבות בלי ארץ נושבת, הן תרעא בלא דרתא. תרבות ותורה בארץ זרה ומבלי יחס טבעי בינן ובין אותה הארץ אין סופן להתקיים…

 

ג

חֻקֵּי חַיִּים

פויל די לַגַרד אמר: היהדות לא גילתה אלא שני חוקי חיים חדשים, גילתה את השבת והודיעה את ההשגחה הפרטית על כל מעשי איש ואיש, לאמור, מה' מצעדי גבר כוננו ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אם אין מכריזין עליה מלמעלה… אם בדת נמנה, אולי יש להוסיף את הכתוב השלישי: את ההכרעה, את הכרעת האדם במעשיו על משקל-השיווי של כל העולם כולו ואחריות המוסרית בעד אחרים, לאמור: חייב אדם לראות בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה.

     זכור את יום השבת לקדשו! ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך; שבת וחול! יום השבת הוא רק אז חוק-חיים, אם ימי החול המה צירוף עבודת החיים. השבת היא חזוק היהדות ואות ברית, אם ימות-החול המה עבודת היהודים בהיקף מקומי וארצי, נאמר בשפתו של מתתיהו אחר: אם הרכוש הרוחני עומד בקשר אמיץ עם החָמרי-העממי ועושים ביחד נכסי לאום ושיטת-החיים של אותו לאום. – שונה הוא הדבר, אם הקרע הוא גדול בין יום השבת לימות-החול, אם בא חַיִץ בין ההשגחה העליונה במשמרת עם ואדם ובין בניה הנעים ונדים על אדמת זר… שונה הוא הדבר, אם המוטה בין הכף של זכות ובין הכף של חובה נשברה, אז בהכרח ישארו חוקי החיים האלה בלתי פוריים.

כסא בעל שלוש רגלים צריך לרביעית. – מרכז רוחני צורתי, בלי מהות ותוכן ממשי, רצוני לומר, מרכז רוחני-הגיוני, השופט על פי ההגיון, שצריך לנו דבר כזה, מבלי שיגיד ויגלה אותו הרעיון ומהות אותו רעיון, הוא דבר שאינו יכול לא גד אותנו ולמלא אותנו. כל רעיון חדש הכריז על עצמו בעת שכבא בא, בעת שכבר התגלה בעוזו וברוממות רוחו; אבל לוּ קם גם נביא לישראל היום וברא לנו תעודה רוחנית חדשה, אין זו יוצאת אל הפועל בלי אדמה נושבת ובלי המשמרת שבאדמה נושבת.

תנו לנו אבנים להניח עליהן את ראשנו, ואז נחלום…

 

ד

אֲוִיר

אחד-העם, בעל המרכז הרוחני, אחד-העם בתור חוזה חזיון התולדה בעם ובתעודתו וכאיש מבין, שאין עם בלי תעודה בתהלוכות עולמו ובמלחמת הרוחות שלו ושאֵלה המה חוקי חייו במובן העממי, הוא השואל: והעבר למה? העבר הארוך באלפי הצרות והנדודים בחיי ישראל מבקש מאתנו פתרון. תניח ארץ, נאמר הנה באה גם גאולה ארצית לפזורי ישראל ולוּ גם בארצו – ישראל עצמו ומהלכו בכל הדורות בגולה למה? לכאורה הוא מוַתר מפני ההכרח הכלכלי והצערי מדהיום על הצער התולדתי מאתמול והוא אומר: אילו היתה המדינה עתידה להיוָסד בזמן קרוב ועתידה היתה לקבץ אל תוכה את כל העם בגולה, היינו יכולים להסיח דעתנו לזמן-מה מן השאלה האידיאלית, כי מה לנו לבקש תכלית לצרותינו, אם הצרות עצמן כבר הולכות אל קצן? מאי דהוה הוה, אבותינו סבלו ואינם, ואנחנו – עוד מעט וניחלץ מעול הגלות ונחיה במדינתנו ככל הגויים. שאלת האידיאל הלאומי היתה עוד אולי מציקה אז ליחידי-סגולה, שאינם יכולים למחול גם על הצער שבעבר ולא תנוח דעתם בגאולה עניה כזו, אחרי שציפינו לה אלפי שנה במסירת נפש; אבל העם בכללו היה מסתפק בזה, שהגיע אל המנוחה בהווה, ולא היה אולי מרגיש כל צורך בבקשת פתרונים לשאלות רוחניות כאלה[1].– אבל הרואה ללבב יראה, שהוא מבקש פתרונים לשאלות רוחניות אלה, ושאֵלה רק אלה לא תתנה לו מרגוע…

גם לבנו לא ירָגע.

ולא עוד אלא אחד-העם רואה "צרת היהדות" באבדן האידיאל הלאומי וטובים לו הימים הראשונים מאלה, שבם אבותינו "האמינו בלב שלם" וקיבלו יסוריהם באהבה… ואנחנו גם לאלה נבקש פתרון, נבקש פתרון למהלך כל הדורות מראש וגלגולי הדורות מראש. – –

זה הדבר, דרכי הדורות מראש ותעודת הדורות מראש יבקשו פתרון רוחני, יבקשו פתרון להשגחה העולמית העממית, נאמר – לחוק החיים של הלאום כולו ולתעודת הלאום; והיום, צרכי היום, הצרכים  האישיים-הפרטיים הישראליים, הנדחקים בין החומות, מבקשים פתרון כלכלי-ארצי. העם שואל והתולדה שואלת, והאדם המבקש פתרונים לשניהם גם יחד, לבו כבכף הקלע…

אויר דרוש לנשמתנו וגופנו יחד, אויר היקפי, עממי וארצי, שבו תשובותינו ושאלותינו תעלינה בקנה אחד. תנו לנו ארבע אמות קרקע ואיזו מנוחה ארצית, ואז יהיה לנו הכוח לשאול…

 

שׁוּרָה רְבִיעִית

 

א

לְאֻמִּיּוּת וְתַרְבּוּת

"נדברה נא דברים פשוטים וברורים ואַל-נא נאפילה בטלית על הדברים כהויתם. כי היהודים בעיקרם אינם רק קבוצת אנשים בעלי דת אחת, כי אם עם מיוחד, אומה שלמה – בזה אין ספק לשום בר-דעת; אך אם במובן התורי אין גם מקום לשום שאלה, הנה בחיי המציאות היתה לשאלה, אשר מצאה לה פתרונים שונים, בהשתעבדה לתנאי המקום והזמן. במזרח אירופה, שהתרכזו כשבע רבבות בני ישראל בקיבוצים גדולים ושתנאי מצבם המדיני עזרו לבנות קיר מבדיל בינם ובין עם הארץ, נשמר הרוח הלאומי של העם העתיק בכל תקפו, לא פחות מבימי שבתו על אדמת ארץ אבותיו. ובמערב, ששם מספר בני ישראל בערך אל שכניהם הוא מעט מזער ובטלים ברוב הגדול המקיף אותם מכל העברים, גם תנאי החיים נתנו למו מקום להתאחז בארץ ולסַגל למו את החיים האזרחיים של העם השליט, שם נחלש ולפעמים גם כמו נשקע מכל וכל הרוח הלאומי של האומה העתיקה וכו'. אשמים בזה לא בן-מנחם והעתקתו את התורה לשפת אשכנז וכו'; אשמים הם החיים, אשמים הם חוקי הברזל של המציאות, המניחים חותמם על חיי האדם ומטים אותם לעבר ידוע וכו' וכו'. פה ההתמרמרות לא תועיל, רק צריך להרכין את הראש לפי חוקי המציאות ולקבל את הדין, אם גם לא באהבה"… (ז. אפשטין).

אם יקראו הסופרים אצלנו בנוסח הידוע: ניצחה הלאומיות את ההתבוללות ושברה את מרפקתה, אינם רואים את המציאות או אינם מבקשים לראות… היהדות הדתית והלאומית נשתמרה, בשביל שנשתמרו היהודים, והיהודים נשתמרו בחוגם התורי והכלכלי, שהיה סגור ומסוגר כדבר בפני עצמו, נאמר, כממלכה בתוך ממלכה. קיבוצי היהודים היו כאיים קטנים בארצות פזוריהם וכשבטים חיים בתוך שבטים אחרים, הזכויות המוגבלות שלהם בחוץ נתנו להם זכויות מיוחדות בבית, וה"קהל" וּוַעדי דייני הארצות היו הסנהדרין שבגולה. – היהדות היתה תרבות שלמה, שמלאה את לב היהודי וסגרה את היהודי בעולמו ובשפתו, בסחרו המיוחד וברוחו. הוא סחר עם הנכרים וגויי הארץ, כאשר יסחר איש בארץ עם אנשים מחוץ לארץ. למה נכסה על האמת? הוא הגר התיחס לאחרים כאזרח עם הגר והיה חי בעולמו, אשר בנה לו בחומר ורוח, בעולמו המיוחד, שהיה שייך רק לו ולעמו. – עולמנו של ישראל החָמרי והרוחני קיבּל פנים בהיקפו כשיטת-חיים אחת, שיטה שלמה, ועל כן יכול היה לגדל אנשים שלמים, לאמור, יהודים בכּל. נשתנה הדבר מיום החלו החומות, אשר גדרו הדרך בעדו לעולמם של אחרים, לפתוח לו שעריהן, אם מעט או הרבה; נשתנה הדבר אחרי-כן, כשאור התרבות אשר מסביב לו החל לחדור בחלונותיו…

בימים מקדם אחזה הדת השלטת ברסן הלאומיות, רק היא היתה הממלכה האחת בכיפה שנלחמה את היהדות אויבתה. היהודים בתור שבט, בתור שבט זר, נקראו לפעמים לסחור בארץ ומילאו מעמד ידוע בממלכה, כמעט באותה מידה, שנקראו האשכנזים לפולין, הזכּסים לזיבּנבּירגן וכו'. השבטים חיו איש איש לדגלו במעמדים הקבועים בחברה ובחיים. – אחר היה הדבר מיום אשר המלכויות הארציות החלו להיות לאומיות. שני דרכים אנו רואים בקיבוצים לאומיים שהיו לממלכה אחת, או כי  שבט עז אחד ישפוך רוח ממשלתו על שאר השבטים, לעשות את הארץ והיושבים בה לשיטה אחדותית, כמו שבט האנגלי באמריקה, הרוסים, האשכנזים באוסטריה-הונגריה לפנים,  או כי הלאומים האחדים בקרב הממלכה יתבססו ויתחזקו ויתבעו תביעותיהם הלאומיות המיוחדות. בין שניהם אי אפשר לישראל להתקיים עוד בתור לאום מיוחד וחוקי הברזל של המציאות יטביעו עליו את חותמם. קראנו בעתון יהודי אחד[2] דברים נכוחים, שביטלו את האגדה הידועה אצלנו, שבארצות-הברית תחל להתפתח יהדות חדשה וספרות חדשה, מבלי שנדע, כי זהו בנין רק לדור אחד והשדור השני, בן אותה היהדות החדשה, הוא כבר חציו אנגלי. ובאותה מידה יבואו עלינו הדברים גם בארץ רוסיה ופולין, אם נחפוץ או לא נחפוץ…

ימי החסידות, ימי התגלות איזו תרבות רוחנית בגולה, היו אפשריים, לפי התנאים החָמריים המוגבלים אז, לפי תכנית עולמו של ישראל, שהיה בעד עצמו וחי לעצמו; וימים כאלה לא ישובו לנו עוד. ההשכלה היתה מולדת-בית ומולדת-חוץ כאחת והיתה גדֵלה בימי מעבר. ימי ביסוס חכמת-ישראל רופפו; והספרות העברית והיהודית, שארית הפליטה שלנו, תלויות בנס, ולמחר עוד אינן…

בהביטנו על הענינים אצלנו מצד יחסם הפנימי ומצדם החיצוני, יאוש רב יתקפנו. קשה לנו לצייר לעצמנו תרבות מתקיימת בלי בסיס ארצי ובלי נכסים עממיים קיימים, בלי ערבון עממי שלם על התפתותה ואפשרות הויתה.

שאלת התרבות שלנו וערכיה היא גדולה ורבה, היא היא השאלה העיקרית, ובמהלכה ותעודתה לימים יבואו תלוי הפתרון הלאומי שלנו, אבל יחד עם השאלה העיקרית על דבר מהותה של התרבות ואיכותה, הנה שואלים אנו על הקיום העממי, אם יוכל לברוא אותם ואם אפשר לו לברוא לעצמו דבר כמו זה.

 

ב

הַחֶשְׁבּוֹן

"אתם ניצבים היום. כשאתם עומדים באגודה אחת, אתם ניצבים, ואם לאו – אתם נופלים". ערך הפתגם הזה שהציג עורך אחד עברי על פני עתונו חדש וקיים. כשאתם ניצבים ביחיד כמו ברבים, וכשאתם מצטרפים לציבור, כדי להשיג מטרתכם לקיבוץ הכוחות והזדווגות העבודות, שאמנם כל אחד מכם עושה בהם לבדו, עושה בהם דיוֹ…

אגודת אומנים, למשל, או אגודת בעלי עבודה, שתשאף לאַחד את האישים הפרטיים ולבסס שכרם ומעמדם על ידי שיתוף חברתי או הסתדרות חברתית, אינה יכולה להתקיים, אם יחסר לה האלפא-ביתא, כלומר, אם בעלי החברה לא יעשו הרבה במלאכתם ולא יכינו את עצמם לעניני המסחר או העבודה. וכן הוא הדבר בכוח הציבורי, יותר נכון – העבודה הציבורית המשותפת היא רק האחרית, הסכום האחרון מעבודת היחיד. היחיד צריך להתחיל – גם בהיות לשאיפה מטרה עממית וחברתית – בו, בביתו, בקרוב לו ובמעשי ידיו; הוא צריך להניח את היסוד לבנין.

היחיד הוא החלוץ בענין כל עבודה פוריה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקניני הכלל. כעין מחזה זה ראינו בימי ההשכלה, בימי תנועת ההשכלה ומלחמת החירות בדעות ובמעשים אצלנו. על יחידים היתה יד הרוח הזה לעשות בעד נפשם, בעד השלמתם, ללמוד וללמד, לעשות ולשכלל, כל אחד היה בונה את רוחו, את רוח בנו וביתו וכל הקרובים לו; והזרעים האלה, בהכותם שורש באישים ובבתים רבים זה אחר זה וזה בצד זה, היו לרוב מנין ולרוב בנין, כלומר – נתנו לחיי המקומות האלה צורה תרבותית אחרת, פנים אחרות ושכלול אחר מאשר היה להם.

לא כן הדבר בימי הלאומיות האחרונים. הן חברות חדשות נוסדו בכל עיר לתורה ולתעודה, לתרבות לאומית ולציוניות. הרי בוחרים ונבחרים לאסיפות גדולות, למועצות בעניני הכלל, הרי מעין הסתדרות ברבים ושכלול ברבים, הרי ועדים ואגודות, שאיפות של עבודה לשם האחדות הציבורית ולשם העתיד הלאומי – רק דבר אחד חסר לכל אלה, חסרה עבודה לאומית של כל איש ואיש לעצמו, לביתו, חסרה עבודה מבריחה כל חלקי ביתו של היחיד וכל צרכי ביתו. אני אומר כל חלקי ביתו, יען שחלקים בודדים לבדם, עבודה חלקית בפינה אחת, בלי השפעה שלמה על החלקים האחרים, ומה גם בלי למשול עליהם, אינה מועילה הרבה ולא תוכל להועיל הרבה. הכנסיה בבזיליאה ובמינסק, או בלונדון ובהאג, כלומר – לקריאה לציוניות באלה המקומות, אם גם יצאה מן הלב באותה שעה, לא היה ערך פורה, כי לא היה לה המשך וקישור לשאר החיים והעבודות שם בבית אחר-כך, בארבע אמות של כל איש ואיש, בביתו, בבניו ובעתידות ביתו הקרובות, אם גם הבית הוא של בני-ציון נלהבים ומדברים רמות באסיפות. הוא הדבר, שאיפה לאומית מופשטת לבד בקהל איננה יתירה על היהדות המערבית, שמתגלמת בבתי-כנסיות או בשאר מוסדות ציבוריים, בלי אחיזה מרובה בחיי כל איש פרטי ובהיקף חייו. אל תפרוש מן הציבור; אבל אין הציבור מתקיים בלי חובת יחיד ועבודת יחיד. אין אחרית בלי ראשית; הראונו את הפרוטות לבדן, ואז נדע את החשבון…

 

ג

בְּרֵאשִׁית

"עמנו נכנס לקיבוצי אירופה השונים בתקופות שונות של תולדתו בתור יסוד לאומי מיוחד, והוא לא נטמע ולא נבלע בין היסודות הלאומיים הרבים ממנו, אלא נשתמר עד הנה בעצמותו הלאומית. בעובדה זו ובזה צריכים אנו לבקש את סיבת מצבו המוזר והמיוחד במינו."

"היהודים מילאו בחיי העמים את תעודת המפלגה הבינונית, המתווכת בין השדרות העליונות והתחתונות של העמים השונים הנמצאים בקיבוץ מדיני; אבל בהיותם תמיד יסוד לאומי זר בקרב העמים, לא באו בנגיעה פנימית ואורגנית עם הכוחות הפנימיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ונשארו כעולם בפני עצמו, ממלכה בתוך ממלכה, או, יותר נכון, נשארו אומה מיוחדה שאינה נוחה לאומות אחרות ושהן אינן נוחות גם לה. לפיכך גם לא מילאו היהודים את תעודת המפלגה הבינונית עד תומה, אלא רק החצי; ולפיכך גם לא יכלו להתעלות ולהכות שרשים בקרקע האומות, שבקרבן חיו במשך שנים רבות" (לשונו של הד"ר ח. ד. הורויץ).

ואמנם כן, אנחנו לא באנו לעולם במגע פנימי והרכבי עם היסודות התוכיים הפועלים בנשמת האומות האחרות ולא עם החיים הפועלים מסביבם, לא עם המשפיעים ולא עם המושפעים. אבותינו עסקו וסחרו, הוציאו קנינם מיד ליד בלי בוא במגע פנימי ונפשי עם אותם הקנינים ועם אותן התוצאות של עבודת האדם ויגיע כפו. לא זה בלבד שעמדו ולא ידעו על מה הם עומדים, לא זה בלבד שחיו על אדמה, בלי קחת חלק באופק התולדתי שלה, במלחמת החברה וזרמיה, אלא גם עניני המסחר, שהיו מסורים בידם, רצוני לומר, נכסי דניידי ודלא ניידי, שסחרו עמם, מכרו אותם או קנו אותם, זרים היו להם בנפש. המה עשו את עניני מסחרם רק באופן מוכני חיצוני, ולא על פי תנאים חברתיים ונפשיים פנימיים; המה חיו בתוך המחנה כעומדים מחוץ למחנה…

ועבודה כזו, בלי דעת ראשית הדברים ואחריתם, בלי יחס נפשי למוצאם ולמבואם היא מעין חילול הקודש, היא מגרעת לא נדע שחרה. אבותינו לא היו עם הדברים, אם גם באו עמהם במגע ומשא, ועל כן לא התקרבו אליהם הדברים ולא הם אליהם. עבודתנו הכלכלית בקרב העמים לא היתה עבודה חברתית מורכבת ולא אישית נפשית, ועל כן נשארנו קרח מכאן וקרח מכאן. כמעט לא נשאר בידנו כל עיקר. –

"לאט לאט נבראים קשרים נסתרים תולדתיים ונפשיים בין חברת האדם והאדמה שהוא יושב עליה", אומר אותו סופר, ואותם הקשרים הנסתרים נגלים אחר כך בזכויות ויחסים חברתיים, תולדתיים ותרבותיים; אותם השרשים הדקים, שיכּו בלבבות פנימה, הם הם נעשים ברוב הימים לדברים ניתנים ומושלים ביסודי החברה והרחבת החברה. לא כן אתנו, אנחנו נשארנו תמיד מבחוץ, ועל כן לא השגנו מה שבפנים. אנו אכלנו כל הדורות רק " מידינו לפינו", בלי לדאוג לאחרית או גם בלי יכולת במצב כזה לדאוג לאחרית. עבודתנו הכלכלית לא היתה גם עבודה לאומית, ולכן לא היתה פוריה כלל. היא היתה עבודה רק בדברים העומדים באמצע הדרך, רצוני לומר, רק עבודת אנשי הבינַיִם בדברים שכבר ניתקו מהאדמה ראשיתם ומולדתם; ועל כן לא היתה הברכה בה שרויה, לא היתה יכולה להיות שרויה לכל הגופים גם יחד.

לימדו אותנו לאמור, שהתורה מַתחלת מבראשית, כדי שלא יהיו האומות מונין אותנו; אבל לא הודיעו אותנו, כי גם העבודה מַתחלת מבראשית.

 

ד

אֲנָחוֹת

"אמנם רק עלילה היא – אומר אחד מסופרינו – שמעלילים על היהודים, כי עם סוחר הוא וכשרונו רב. בשבת ישראל על אדמתו לא למד אל דרך צור וצידון, שכניו הסוחרים, ומאזני מרמה נשארו בידי הכנעני. וגם בראשית גלותו, לא ניגש עַמנו לכהן בהיכל המסחר; ורק בשנות הדורות התיכוניים, כאשר ראינו רעה הרבה, היתה יד ההכרח באחינו לסחור את הארץ, ומני אז גורשנו מעט מעט מן המלאכות, אשר בהן התרגלנו ונתרחקנו מעל יתר העבודות, והמסחר הקטן בא לידינו, שלא לרצוננו ולא לפי כשרוננו"…

והן אמנם לא כנים הדברים בכל, כי הן כבר לפני גלות ישראל החל לשים לבו לסחר-עמים ולנדוד למקום יפליג סחר-עמים (אלכסנדריה ורומא תוכחנה); אבל כנים הם בזה, שרק עלילה היא שמעלילים עלינו מצד אחר לטובתנו, שעם-סוחר אנו ושיצרנו רבות בעולם המסחר. – מפלסי דרכים חדשים במסחרו של עם המה רק אלה, שיועילו להתפשטות קניניו, תוצאות אדמתו על אדמת נכר ובשוקי גויים אחרים. אמנם הסוחרים הפרטיים עוסקים רק לתועלתם ומאהבת עצמם; אבל בזה שמתעשרים תתעשר גם האומה כולה וערכה המדיני והתרבותי יעלה מעלה מעלה. הרי עם הכנענים, עם יוָן ורומא בימי קדם, הרי יושבי ארץ השפלה, הבריטנים ובני ארצות-הברית במאות האחרונות; לא כן הוא בבני עם-סוחר שאינו עם, הסוחרים רק בתוצאות אחרים ובפרי אדמת אחרים, המה עוזרים לאחרים ולא לעצמם, המה עובדים בעד יומו של האיש הפרטי, שצריך לפרנס את עצמו, את אשתו ובניו; אבל אינם עובדים בעד יום המחרת של האומה ובעד קניניה העולמיים, בתור עם בעל קנין. השוייצים הגיבורים, שנפלו במלחמות של אחרים כשכירי-חוץ אינם כאלה שנפלו בעד עמם על אדמתם, כמה נפשות מישראל עמה עבודות ויגיעות רבות נשקעו בבנין המסחר של העמים והלשונות; אבל כל זה ירשו הם ולא אנחנו, כלומר – לא אנחנו בתור כלל קיים בעדנו.

ועל אלה ראוי להתאבל, לא פחות מעל אלה שהולכים לנטור כרמים אחרים רוחניים וכרם שלהם לא ינטורו. רגילים אנו לקונן, כי עם-הספר  נחנו וקובלים אנו על נזקי הספר; אבל איש לא ישום אל לב להצטער על אלה הכוחות הכלכליים, שנבלעו בין החומות, אין פוקד אותם ואין זוכר…

 

שׁוּרָה חֲמִישִׁית

 

א

הַיּוֹצְאִים

מושגים תולדתיים מימים שעברו עושים עלינו רושם בדמיוננו, וכשאנו נזכרים, למשל, בשם "ועד ד' ארצות", יש לנו איזו התפעלות בנפשנו ורגש יראי-עילאי לאלה שבאו מארבע ארצות על מנת להתיעץ על צפונות קהילות ישראל ולתקן את פרצותיהן… תחת זה אנו עומדים בקרת-רוח מול המעשים והמקרים הנעשים לעינינו; אין אנו נרעשים מהועדים והמועצות לתיקון חיי הגוי ואין אנו מבינים לגמרי את האחריות אשר לוקחים עליהם אלה. דברים שבהוֹוה נעשים טבע.

היה היו אצלנו בימי המועד האחרון ניצני הסתדרות ליציאת הנודדים של בני עמנו. החברה לעזר-היהודים באשכנז הרתה את רעיון הקיבוץ, עיר פרנקפורט קיבצה את בני החברות. ובין אלה הבאים להתיעץ על דבר ענין היציאה לקחו חלק גם בני הציונים, באו לאסיפה זו מודיעי מכתבי-עתים. היו הרצאות, ויכוחים, החלטות… שבוע אחד היה מוקדש לשיחות ולדברים על-אודות המועצות האלה, ואחר-כך נסחף שוב הכל בשטף החיים, או פּינו הענינים את מקומם לענינים אחרי. מה נשאר מכל אלה ומה הכוח המאַחד כל אלה, והאם יש כוח מאַחד לכל חזיונות כאלה?

השאלה היא, אם לנו בגולה שאלות שונות בחיינו עומדות זו בצד זו, שאלות החומר ושאלות התרבות, שאלת ארץ-ישראל ושאלות הנודדים, שאלת מקלט-יום, או כבר באנו לכלל דעה והכרה, שלנו רק שאלה אחת עיקרית ויסודית, שאלת קיום-העם ובריאת האפשרויות לקיומו, ואם בכלל אפשר לו להתקיים עוד.

זאת היא השאלה, אם גם אנו חושבים עצמנו לבני עם, שקיוימם החָמרי והרוחני כבר ניתן וכבר ישנו, אבל לא נתחלק כראוי בין האישים הפרטיים ויש צורך לבני-תרבות בנו להושיע לבני בלי-תרבות, ליושבים תחת גפנם ותחת תאנתם לתת מלון לנודדים, ולאלה שיש להם פת בסלם להושיט חלק ממנו לאלה שאין להם. בקצרה, שלנו שאלת השויון החברתי בין המושיעים והנושעים, בין הנותנים ובין הלוקחים, בין העשירים ובין העניים – או שהגענו לידי כך לדעת, ששאלה אחת לנו, שאלת היקום, והיא נוגעת לכולנו בלי הבדל, ושגם המושיעים צריכים לפדות עממית ולחירות ציבורית תולדתית, לא פחות מן הנושעים…

כשהיתה הגלות תופסת את היסוד העיקרי בחשבון עולמו של ישראל, והיתה למצב התדירי והנורמלי, גם לפי שיטת קיום העם הדתי – בודאי היה אז סידור הנודדים, לפי צרכי השעה, יסוד קיים בצרכי ישראל ובלתי אפשרי לו באחר. אם גירשו את היהודים מארץ זו או הצרו את צעדם שם ואנוסים היו לצאת משם, ממילא מובן, שביקשו להם מפלט בארץ אחרת; וגם זה מובן, שאֵלה שלפי שעה היה נוח להם בארץ מושבם עזרו לאלה שביקשו ארץ לשבת. זהו קלסתר פני חיי ישראל בגולה בכל הדורות ובכל הזמנים! לוּ היו נמצאים אז אנשים כמו אלה, שכיון שראו, שגלות חדלה וגלות באה, ושגם כל המנוחות לפי שעה ועזר הקהילות לפי שעה הוא רק כמי שנקרע לו בגדו ולוקח מטלית מאותו בגד עצמו לאחה את הקרע… והחלו להתבונן ליסוד כל הדבר, לוּ היו לנו אנשים כאלה, כי אז היינו יודעים מהם מדברים שבכתב. לפי מצב הרוחות אז ולפי התרכזות ההשקפה הדתית בחשבונה עם הגלות כמזלו התמידי של ישראל, אי אפשר היה למחשבות כאלה לעלות על הלבבות, או גם לצאת ממחבואן. – –

והחדש אצלנו, בתקופה האחרונה, הוא, שמחשבות כאלה יצאו ממחבואן. – החדש אצלנו, שלא לבד שהחלנו לכפור ביסוד הארבעה-עשר וחדלנו להאמין בעיקר הגלוּת כעיקר דתי וחשבון עממי ישראלי; אלא שחדלנו להאמין גם בקיום העיקרים האחרים ואפשרות קיומם, כל עוד לא תחדל הגלות ולא תהיה לנו להיפך – ארץ לשבת. החדש אצלנו, שהתחלנו להבין, כי כל הדברים יסודם בארץ וגם קיום ישראל ואפשרות קיומו תלויים בארץ, ארץ נושבת לו ולרוחו, למעמדו ולחייו; ואותה ההכרה החדשה, ששונה היא לגמרי מזו שקדמה לה, צריכה היתה להוביל אותנו לידי שינוי מעשי-יסודי. דבר שנוגע לכולנו ולקיום כל העם, אינו כדבר שנוגע רק למקצת העם. בעת הכרה ברורה שאין אצלנו מושיעים ונושעים, כי אם הכל שוים וחיי הכל צריכים פתרון שוה, הרי אין אנו יכולים להסתפק במעשים כאלה, שמתפרטים למושיעים ונושעים לבד…

אמרו, כי על ידי השתתפות הבלתי-ציונים והציונים במועצות כאלה מתקרבים לבבות שברחוקים. רגשי תנחומים! אבל אין התנחומים של קירוּב הלבבות שוים בנזק של מחיקת הקוים. בעלי שיטת הציוניות או גם הארציות, אם רצונם מוחלט ותעודתם ניכרת, אינם יכולים לקחת חלק בדברים שאינם לפי מגמתם הקיצונה… אם אנשים כבוֹדנהיימר או ווֹלפסוֹן או זנגביל אינם יודעי עצה ותרופה אחרת לפתרון שאלת העם מפויל נתן ומחפשים עמו דרך אחת באותו דבר שרחוקים הם ממנו כרחוק מזרח ממערב, אז אין מקום גם לריחוק ביניהם…

לא נצחון נחלה הציניות הרשמית, אם נענו לה אחרים להתיעץ עם בעלי דעותיה בדברים ישראליים, אנשים שלפני זמן-מה לא היו עושים כזאת – ולא עליה היא זו, כי אם ירידה. – בזה שהציוניות לקחה חלק במועצות סידור נודדי ישראל, הראתה שאין בידה כוח לסַדר את הענינים לפי חפצה ותעודתה היא. הציוניות או השיטה הלאומית או הארציות לפי מובנן ולפי תכנן האמיתי, הלא היו ביסודן שיטות מעשיות עממיות מקיפות חיי כל הגוי וצרכי כל הגוי; והם הציונים פינו מקומם באיזה דבר לבעלי שיטה אחרת, שונה מהן מקצה אל הקצה, וביקשו עזר לדבר בשיתוף בעלי מבט אחר ורצון אחר, אז הראו למדי, כי הם רק מרחפים על גבי הדברים ואינם תופסים כל הדברים. – 

אין אצלנו שאלת הנודדים, כדבר צדדי שאפשר להיוָעץ על-אודותיו, בצירוף בעלי דעות אחרות וגם להיפתר באמצעים אחרים, ולאידך, השאלות המסורות ל"ועד הפועל" – הן של ההסתדרות הציונית וההנהגה הראשית וכו'. לעם היהודים רק שאלה אחת ולא שאלות שתים. להם שאלת היום בעד המחר ולא תועיל כאן תשובת המחר בלעדי היום… או תשובת היום בלי המחר… 

 

ב

בִּינוּ שְׁנוֹת עוֹלָם!

תולדות העברית, יותר נכון, ספרות תולדות עיירות בני ישראל התעשרה בספר חדש ושמו: לקורות היהודים בקיוב מלפנים והיום, חלק ראשון, כולל קדמוּת היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה"נ, השתלשלות ראשית התישבותם בתוכה, עם כל אשר עבר עליהם מיום התישבותם בה עד המאה הי"ט, הכל על פי מקורים נאמנים; עוד נלוה לו פנקס ישן של הח"ק בקיוב מסוף המאה הי"ו, נעתק בדיוק נמרץ עם הערות אחדות מאת המחבר נחום ב"ר אברהם משה ז"ל דארעווסקי, ברדיטשוב, בדפוס של חיים יעקב שעפטיל, תרס"ג.

הביקורת, לדעת עד כמה נכונה היא עבודתו של המחבר ושימושו המדעי במקורים, היא למדעיים מן המנין. – עיני הקורא תחזינה כאן מבט תולדתי לא-בהיר, גם במהלך הענינים והמדינות מחוץ וגם בהתקשרות הענינים בבית; פרקי הספר הם יבשים וההרצאות מקוטעות, בלי כל חיבור עצמי. גם השפה היא רפויה ו"ההשבעה" בהקדמת המחבר כנגד המבקרים ש"רק מרעת עינם בו יבואו לתת דופי בו, כדי לעטות חרפה עליו", כאילו באמת רק זדון האנשים האלה ורוע-לבם הוא להפיל כל חובר חבר מיד בצאתו לאויר העולם ולהכותו אחת ושתים – כל זה עושה רושם לא טוב. – ועם כל זה כל מן דין סמיכו לנו. – לכאורה רק ענינים מקומיים נתונים לנו בספר זה, ענינים ששייכים רק לרואות עיר אחת בישראל, אבל הרבה הרבה יבואו ללמד… הציוני והארצי, המשמיעים על השקלים, או הלומד משניות לפי נוסח ה"מזרחי", יפה עשו, לוּ לקחו ספר כזה והיו קוראים בו פרק פרק, כלומר – לוּ למדו בו בין הפרקים…

הנה מתחלת קדמות היהודים בקיוב מסוף המאה השמינית לספה"נ, עוד בטרם באו הרוסים שמה, לפני כיבוש הארץ ובימי כיבוש הארץ… אלף שנה של תולדה עברית ארוכה; השקעת הכוחות דור אחר דור וקרבנות מרובים, מבלי השאֵר כל קרן קיימת וכל קנין עממי, אם תמצא לומר – גם אזרחי. אלף שנים זרוּעוֹת אל קוצים

ועוד דבר, שעה תולדתית גדולה היתה אז, בבוא היהודים להתאחז בנפה זו, שעה הרת תוצאות גדולות תולדתיות, ואפשרויות רבות העלילה היו מונחות אז על האָבנים של דברי ימי היהודים. הנה מקרה רב הערך וכביר, בקום עם גיבור ככוזרים ויחיה ברוחו על דת ישראל. הנה גם לבני-רוסיה הקדמונים קודם מתן דתם נשקפה אפשרות להתיהד; והבנין התולדתי בנתיבות אלה, רצוני לומר, לוּ עלה לבנות אותו על פי הקוים האלה המתוחים, כי אז היו באיזה מובן תוצאות אחרות למהלך חלק גדול מבני עמנו ולדברי ימיהם.

אין מַקשים על מעשים תולדתיים שהיו ומוכרחים היו להיות; אבל הלב החושב מקשה: הלב תמיה על זה, כי לאלה שחיו בימים הכבירים האלה לא היה חוש חי, להכיר נכונה את אשר התוו לפניהם הגלגולים התולדתיים. בדודינו הכוזרים מצאנו חפץ להגן עלינו ולחסות בצללם, אבל לא להילחם בצדם; והנסיונות המעטים אחר כך, כאשר הוּעם הכוכב הזה, לנסות דבר דתי אל הרוסים, שבאו אז למשול בכיפה, יכחידו סופרי תולדותינו תחת לשונם בכל מיני אמתלאות, וגוללים את המעשים האלה על ראשי פליטי הכוזרים, כאילו חרפה הוא לעם, שיכוון את עתותיו, לשפוך ממשלת-רוחו על עמים אחרים. –     

היהודים שלימדו בימי חורבן חמלניצקי ידם לקרב ויחלצו מהם גדודי אנשי-חַיִל תחת מפקד ומשטר צבעות פוליו ויִלָוו גם הם לחיל קזימיר וילחמו ברוח גבורה (עיין בספר הנ"ל, עמוד מ"ה), היו יכולים להניח דבר אחר למשמרת משל הפסוק הראשון מפנקס תקנות הח"ק הישנה של העיר הנ"ל: "הנקראים גומלי חסדים, שהם מצפים לחסד של אמת ולא לשום תשלום גמול"… אלף שנים תולדה בגלות בלי תשלום גמול; ואידך זיל גמור!

 

ג

חֶסְרוֹן לְהִמָּנוֹת

בימים הרעים, בימים אשר החי נותן אל לבו לחשוב ולהתבונן, הוא ימָשך אל העבר ואל הימים שעברו, לא לבקש תנחומים, כי אם לראות את המקרים הנארגים בעולמנו ואת המעשים אשר עשו את תולדתנו, או לא עשו…

גילוי ארצות אמריקה הוא מקרה רב הערך בחיי העמים והלשונות, בהיוָסד ארצות ומדינות גדולות, שלא היו בחשבון הקורות לפנים, ולקחו אחר זה חלק גדול במשטר המלכות והעמים. גם לנו בני ישראל, עם בגולה יתהלך מגוי אל גוי וממלכה נושבת אל ממלכה אחרת, יכולות היו תוצאות אחרות לבוא משם, בבואנו למקום בלי עבר מעיק ו"סבל ירושה" וכל התושבים חדשים מקרוב באו… מדוע לא צלחה בידי קבוצת היהודים שם, שידעו אמנם בעתם לכבוש להם את העבדים השחורים, כהאחרים להתרומם גם הם להיות אדונים לעצמם וליסד – אם לא ממלכה עברית – קיבוץ עברי אזרחי-ארצי? על אותו דבר בידי ספרי תולדות היהודים באמריקה להשיב או על כל פנים לשאול… והתולדה מה היא, אם לא התבוננות במעשי הדורות מראש וצירופי המקרים והתוצאות מראש וחילופיהם וחילופי חילופיהם? גם את הדברים מהיום נלמד מאתמול

הנה לפנינו, תולדות היהודים באמריקה, הקורות אשר עברו עליהם מראשית התישבותם בה עד ימינו אלה, נערכו על פי ספרים ומאמרים שונים מאת מרדכי רייזין, הוצאת "תושיה" וַרשה. יכול הקורא למחוק "תושיה" ולכתוב "אחיאסף", למחוק את השם רייזין ולכתוב שם אחר. בכל חלקי הספר הנוסח הקבוע לנו, לסַפּר ענינים קרו ולראות את הענינים, לא תמצאו בזה לא גדולות ולא קטנות. לא תולדות היהודים באמריקה וגלגולי הקיבוץ המדיני מבית ומחוץ, מעשהו ומַלאכותו, תמצאו רק פרקים פרקים נאמרים, בלי חזיון נפשי וציור דמיוני. תחת לדעת מה עשו היהודים בארחות אלה, לפלס להם נתיבות בחסר העולם ולשום לב להמעשים בפנים, מראים לנו, כמה עזרו היהודים לקולומבוס בכספם, הכל מעין רמיזה, כמו זו שמרמזים על השתתפות היהודים העשירים בחפירות הבבליות של דֶליטש…

רייזין הוא סופר צעיר, ואולי עוד ילמד לדעת את הדברים לאשורם; אבל דא עקא שאחרים, הקודמים לו, לא לימדו אותו לדעת: דא עקא, שעם כל הרעש הלאומי אצלנו, שאמר לשנות את תנאי עמנו ממסד עד הטפחות, לא למדנו להבין ולהעריך בהערכה אחרת את הדברים בתולדתנו ובמהלך חיינו. גרץ כתב את ספרו הגדול לפני דור שלם בתנאים אחרים לגמרי וממבט אחר לגמרי על חיינו היום, ועד עתה כולם הולכים בעקבותיו. השינוי הוא רק זה, שגרץ היה גדול בידיעותיו ועל עבודתו טבועה מטבע מדעית, תחת שאֵלה היום המה רק נושאי כליו…

אנו קוראים את החלקים זה אחר זה, ולנו אין תמונה חיה מחיי היהודים באמריקה ומחיי ארצות אמריקה; אין אנו רואים את הארץ, את התושבים ואת מפעלי היהודים שם. אנו קוראים פרק גדול בדברי ימינו האחרונים, בדברי ימי חלק גדול מאחינו; הנה בו גם עננים רבים מקרבנות אדם ולבנו לא ינוע. רק השרטוטים האחדים פה ושם מאלה התקיפים העשירים, שעלו בגבורת-רהב על ההמון ועל אנשי קהילתם יגידו לנו מה. – המשורר אולי ילך לפקח על קברותיהם ולחפש בבתי-הארכיון העתיקים חומר לשירתם, תולדות הציבור הישראלי בכללו לא נראה, ואותן לא נתן לנו המחבר, אם גם חי הוא שם ועיניו תחזינה את החיים שם.

"בחיבור הספר הזה, אומר המחבר בהקדמתו, הנני חפץ למלאות חסרון גדול אחד המורגש, לפי דעתי, בספרותנו העברית החדשה: חסרון ספר המכיל ציור נכון ושלם מהמוצאות את אחינו בעולם החדש, מיום התישבותם בו עד ימינו אלה." והחסרון הזה לא מילא. ומי יודע, אם יבואו אחרים אחריו למלאות את החסרון, יותר נכון, אם יעלה בידינו למלא את אשר החסירו אבותינו. –     

 

ד

אֶבֶן מָאֲסוּ

היתה אצלנו לפני איזו שנים מהומה ומבוכה בדבר הנודדים מאחינו לאפריקה הדרומית. המון נודדים מבני ישראל הושבו לאחור בדרך אשר באו בה. ממשלת קפלנד סגרה אז את חופיה בעד בני-הנכר ואחינו מוּשבים באניות שבאו. מי יפתח להם שער אחר? איה המקום שבו ימצאו מנוח?

פיקוח-נפש דוחה כל השאלות; לא נוכל לעמוד על דם אחינו! נשמע הקול מבין עמודי מכתבי-העתים ואנחת לב רבה. מאות אחינו שטים בים ואין אדמה, סגורה הארץ בעדם.

ובאחד מגליוני העתונים העברים בימים ההם קראתי זכרונות מעטים ורבים על-רודות אחר מבוני העולם ומישביו.

והרשימה מספרת: מת בלונדון זקן אחד, ושמו יונה ברגטהייל. הוא היה מהחלוצים הראשונים, שהלכו בעוז רוחם לאפריקה הדרומית, עוד בטרם היתה טרנסוַל אחוזת הבּורים וגם מדינת נַטל עוד היתה כמעט מקום ריק… שבעים יום הלך האיש הזה בים, ויקבע אחר-כן את מושבו באפריקה, ויקן קרקעות ויטע כרמים ויחרוש ויזרע ויעזור להרבה לכיבוש הקוּלטוּרי של הארץ, לעבדה ולשמרה, ויהי גם נבחר לחבר-הממשלה ימים רבים.

אז ניסה הפלאי הזה להוביל יהודים ולהושיבם באפריקה, לתת להם ארץ מולדת; בא לאנגליה והשתדל והתעצם הרבה לחולל אמיגרציה עברית משם לאפריקה – ולא עלתה בידו. הוא לקח דברים עם רבני ישראל, ואין עוזר; הוא פנה אל היהודים הבאיֶרים (הוא היה יליד באיֶרן), וחשבו, שהנו חפץ למכרם לעבדים…

"אז הלכתי לאשכנז, סיפר אותו זקן לפני מותו, ומשם הבאתי ארבעים משפחות פּרוֹטסטנטיוֹת, יסדתי להם מושבה, אף בית-תפילה בניתי להם וגם כוהן העמדתי להם, וצאצאיהם מאושרים הם עד היום. יהודים, יהודַי, לא רצו להתיישב"…

היהודים לא שמעו לקול הקורא! בדידות האיש הגדול הזה, שהיה אנוס לתת לאחרים חילו, מבלי יכולת להושיע את בני עמו, נוגעת עד תהום הלב. סמיכות הפרשיות; טרגדיה של עם וטרגדיה של יחיד, של עם נענה ושל יחיד שבידו לבנות ולהנחיל וימאסו בו…  

 

שׁוּרָה שִׁשִּׁית

 

א

אֶחָד וְרִבּוּי

כשנדבר על דבר שבטי ישראל בימי קדם ותנאי חייהם השונים למשפחותם ולבית אבותם, יבין כל איש, שלא הרי ראובן ושמעון כהרי יהודה ולא הרי שניהם כהרי לוי וכו'; יבין את ההבדל המדיני שבין יהודה לאפרים ובין מלכות יהודה וישראל, יבין כי אלה שהתישבו בפנים הארץ שונים מאלה שחיו מעבר הירדן, ולא מבעי, ששונים היו אנשים ירושלים מאנשי אלכסנדריה ההילנים. שבט שבט חונה לדגלו, חי באחוזתו, לכל אחד היו תנאים מיוחדים ותעודה ארצית מיוחדה וצרכים מיוחדים…

והבדל זה בגוי, ההבדל המדיני בין חלקי העם השונים, לפי מגוריהם, טבעם העצמי ומעמדם בעולם המדיני, נחוץ לדעת, כשאנו חפצים להבין את מהלכם; להבין מהותו של עם, נחוץ להכיר את אבריו המיוחדים ולא לכייל ולשפוט על הכּל לפי מידה אחת; נחוץ להבין את התולדה ההוֹוית המַפלגת דרכיה לפי הצרכים המדיניים ומהלך חלוקת הארץ מסביב לאותו העם ושבטיו. – 

בגולה אנו, אנו נאחזים בכל הארצות ובכל חלקי תבל ונסחר סחרם מדור דור; אנו בני אב אחד, בעלי רוח אחת, באיזה מובן בעלי עבר אחד; אבל האם גם בעלי עתיד אחד אנו? – זאת היא השאלה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. – וימי הריחוק הם גם כן חלק גדול מן העבר, חלק מן העבר שלנו הם ימי הגלות…

פזורים אנו בנפות שונות ובארצות שונות. הנה שפות שונות ותנאים שונים, ארץ ארץ ותהלוכותיה, ארץ ארץ וצירופיה, ארץ ארץ ושאיפותיה… יהודי אשכנז רווקים המה מיהודי תימן, ויהודי פולין שונים המה מיהודי רומא… מי ימנה מספר הנפרדים בנו והנחלקים לזרמים רוחניים שונים במדינות שונות – מי ימנה אותם? העבר הקדום מושל בנו וכוחו אתו לחולל חיינו ולהכריע חיינו. אבל הנה בא האלף השני אחרי האלף הראשון, ואחריו האלף השלישי וכו'. – מציון יצאה תורה ואתנו דבר ה' מבבל, מספרד, מרבותי שבמערב ובמזרח. לשון הקודש הוא נחלת-אבות ושפת-אם היא יהודית… גם זהו עבר…

לאֵל אחד נעבוד ובתנאי חינו אלהים רבים מתנגשים; תורה אחת אמרו לתת לנו, ולנו תורות ותרבויות הרבה; נתחלקנו לשבטים שונים, שלא הרי זה כהרי זה ולא סופו של זה כסופו של זה, ואתם אומרים: גוי אחד נחנו…

 

ב

הֹוֶה וָאַיִּן

בטרם ידענו להבין מהלך הדורות והשתלשלות הדורות היתה לנו היהדות מראשיתה ועד סופה כדבר אחד. קיים אברהם אבינו עירוב-תבשילין. וכשקנה יעקב את הבכורה מעשׂיו, עשה זה לפי דיני קניה ומכירה. אולם הביקורת לימדה אותנו לדעת טיב דור דור ודורשיו, דור דור וקורותיו. לא בנקל נעשה הדבר. המלחמה רבה היתה מפנים ומאחור, אבל היא יכלה להם ותעשׂ חַיל, החלה לעשות חיל. הנני אומר: החלה, אחרי שסוף מעשה עוד לא בא, ועם כל ידיעתנו זמנו של כל אחד ממקרי תולדותינו ואימתי התגלה בשמינו, עוד לא נדע להבדיל בין היה להוֹוה אצלנו, ונחשוב דברים רבים מתולדתנו שייכים לנו עוד עתה, בשביל שהיו לנו בשכבר הימים.

ודא עקא. אין טמטום תולדתי, רצוני לומר, טמטום חוש התולדתי יותר מזה, שיודע רק לספור ספירות במועדים וזמנים, מבלי הרגיש, מה עוד חי בנו ממה שהיה; ואם הדבר שהיה לירושה לאבותינו או שעשו אבותינו, הוא גם לנו עתה לנחלה…

התלמוד הירושלמי, למשל, אינו חלק פחות מהיהדות הרבנית כהבבלי; אבל הבבלי הלך וכבש לו לבבות של דורות הרבה והיה למדרש ולמעשה בכל תפוצות ישראל, והירושלמי אחיו הבכור היה מונח בקרן-זוית, באין דורש ומבקש אחריו. במובן ההתפּתחוּת הרוחנית הדתית התורית שלנו, כלומר – על תולדות רוח היהודי שבגולה שניהם ילַמדו במידה אחת, להיותם שניהם מעשי ידי מורינו הדתיים בימים ההם, אבל במובן פעולתם על בני העם לא הרי זה כהרי זה. ספרי התנ"ך מונחים בארונות שלנו כספרי תורה שבעל-פה, ועולים על שולחננו; אבל רושם התלמוד היה גדול מאה מונים בבית ישראל מרושם כתבי-הקודש, ושייך הוא לתולדות היהודים הרבה יותר…

לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפוּרים וחמישה-עשר באב, שבהם בנות ישראל לבושות בכלי-לבן שאולין יוצאות במחולות ואומרות: בחור, שא עיניך בנוי או במשפחה! אבל עכשיו שנתרחקנו הרבה מחיי-תום כאלה, ולרבים מאתנו יהיו גם לתועבה, שוב אין לנו גם הזכות להתיחס למשפחות האלה ולשכוח את אשר יבדיל אותנו מאלה. – יחסים כאלה, בלי כל הבדלה בין עבר להוֹוה ובין היה להוֹוה, הן המה רק תרמית עצמית. מונים אותנו בדברים שאין אתנו עוד רק בשביל שהיו לנו; וההפסד על ידי הטעות הזאת המושלת בנו, ואי היכולת להבדיל באמת מה יש לנו עתה מאשר היה, אוכל בנו מנפש עד בש. מה שהיה אין.

 

ג

מִשְׁפָּחוֹת

עשרה יוחסין עלו מבבל, ויתיחשו בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם.

המשפחה הוא כוח המחיה בעם, כמו השבט שלמעלה ממנו והבית היחידי שלמטה הימנו; אותו הכוח המבדיל בין האומות והמציב גבולות עמים, הוא הוא מציב גבול גם בין המשפחות בעם ועם. אינני דן בשאלת הויית המשפחות והרכבתן לשבט ועל דבר התאחדות השבטים אחרי כן לגוי, או להיפך, בדבר התפרטות האומה לשבטיה, השבטים למשפחות והמשפחות לבתים; אחרי שלא התורה החברתית נוגעת לנו עתה, כי אם התורה הרוחנית, כלומר, הערך הרוחני שבמצב המשפחות וקיומן. יודעים אנו ש"המשפחות מתגרות זו בזו", שבין המשפחות השונות שוררת איזו יוהרה או גם משׂטמה, המגרעות ש"ביחש" וכל כגון דא לא נעלמו מאתנו; אבל עם כל זה לא נוכל להעלים את עינינו מהאורות שבדבר ומהכוחות המחַיים שבדבר. אנו רואים באפשרות קיום המשפחות אצל עם והויתן בו יסוד תרבותי ושימורי. – כמו שאין אומה חיה בלי יחידי סגוּלה, כמו שאי אפשר לכל דור בלי דורשיו ומנהליו, בלי האישים הגדולים, הנושאים בנפשותם צרכי הדור ושאיפות הדור, כן אי אפשר לאומה להתקיים בלי בנין משפחות ומעמדים משפחתיים קבועים בחברה ובחיים, בשמירת הדם ובזיווג קנינים מתנחלים. אין אני אומר להכריע בזה את הכף של המיוחסים על הבלתי-מיוחסים ולא על זה אני דן. השויון הכלכלי והמשפטי והזכות שיש לכל אדם על הלחם ועל העבודה, זכות לחיות לעצמו ולא רק בתור כל-שרת לאחרים, הוא דבר שאינו נכוה מדבָרַי אלה; והן לא בירור הדברים החברתיים והכלכליים מגמתי בזה, כי אם בירור הויית הדברים מצד כוחם העממי וצרכם העממי. אם רוצים אנו בקיום עם, ואנו חושבים זה למוסר תולדתי שיתקיים עם ושישׁמר במעמדו, בשפתו ובתכונתו, אז מחויב הדבר, שצריכים אנו גם לקיום משפחות שונות, שהן הן אברי העם וגופו.

עינינו תחזינה, שנר המשפחות לא כבה אצלנו גם בימי הגלות; ושלא לבד בישבנו על אדמתנו היה לנו הכוח להוליד משפחות וליסד משפחות, כי אם גם אחרי אשר נעקרנו ממקומנו. ואם אמנם נודדים היינו מארץ לארץ והלכנו בגולה מגוי לגוי, עוד היה בחיינו הלאומיים והביתיים כוח להעמיד משפחות; משפחות ידועות היו לנו בכל דור, בכל קיבוץ ישראל גדול; בכל קהילה מקהילות היהודים היו משפחות עשירות ותורניות, היו משפחות מפורסמות ברב, משפחות בינונות  ויחידות. ואלה הדברים נשמרו באיזו מידה עד הימים האחרונים. הן עוד בזמן האחרון, כשבתולה ניתנה לאיש היו שואלים מ"שני הצדדים" לטיב אבות הכלה והחתן וערך משפחתם, ומקפידים היו באלה. לא נאמר, כי בזה תלוי כל גורל האדם, או כי בזה שמור הון האומה כולה; אבל מטבעות האומה צרורות במעמדי המשפחות ובקיום המשפחות.

והדברים האלה, שהיו קיימים אצלנו ועשו את רוב היקף חיינו זה ימים רבים, הנה הם פוחתים והולכים לנגד עינינו. בימי המשבר של העם האברים מתפרקים והיחיד מבקש לו מפלט בכל מה שימצא לפניו – תש הכוח אצלנו לבנין משפחות ולהעמדת משפחות.

היסוד המשפחתי הוא העודף על היסוד האישי, רצוני לומר, הוא הקנין למשמרת ממה שנשאר מהחיים בני-יומם והצרכים הביתיים בני-יומם. והרי בזה שאנו מניחים דבר מהיום למחר וליום המחרת כבר מונח איזה עושר ודורש לקיומו מידה של עושר. אבל די לעני בפת יומו, ולו אין סיפק לאסוף לזמן הבא. מצבנו דלל, אָפס המץ, אין לעם גם לחם יומו, ואיך יכול הוא לחשוב על המחר ולבנות משפחות לשם מחר?

היסוד המשפחתי הוא יסוד תרבותי קיים כולל, בּיסוּס דבר שכבר נתקיים ושכבר שמור הוא אתנו מהימים שעברו או גם מעושר החיים הרוחניים דהיום; ולנו הגיעו עתה ימי שיבור וניתוק הדברים הניתנים, ימי תסיסת העם והריסות וזריעת סימני-שאלה רבים בחיינו מבית ומבחוץ. שואלים אנו שאלות שלא שאלו עוד אצלנו עד עתה; לקיום המשפחה כבר צריך תשובה ברורה וידיעה למה היא חיה…

היסוד המשפחתי הוא כיבוד האבות והאמונה החזקה, שהם היו עמודי חיינו ושהם ינחילו לנו חיים גם לעתיד; אבל הנה בא תור הבנים, בא מועד למעשי ידינו בעצמנו, בא מועד ליצירת דברים חדשים, שלא היו לאבותינו כלל; ובימי מעבר כאלה בחיינו משפחות ניתקות ומשפחות מתפוררות, אבל אין משפחות מתקיימות.

ביאורים תוריים על החזות הקשה בעולמנו ניתנו לנו; ולבן השואל – תמיד תשובות בידינו; אבל כל אלה לא ינחמונו ולא יתנו את המרגוע ללבנו.

על שכחון הספרים יכולים אנו להתנחם. רבים בהם שגם ראויים לשכחה; ומהם, אם גם נשכחים היום, אפשר שיתחדשו למחר. ספרים, גם כשהם מונחים בקרן-זוית בבתי-אוצרות שונים, מבלי שישים אדם לבו אליהם, יש להם איזו השארת-נשמה על ידי קיומם בעצמם, על ידי המעשה הפשוט, שרעיונות איזה אדם, שחי בזמן מן הזמנים, באו אל הכתב ונתגלמו בכתב; אבל משפחות כי נתמזמזות, דם טהור, כוח תרבותי ומעמד עממי כי ישָבר ויפוג טעמו – מי יתן לנו תמורתו?

יש משפחות נשברות בעל-כרחן, אבר אבר יכּרת מהן, ואחר זה תתבטלנה כולן. חזיון-עצב! והחיים הדרמַטיים והחזיוניים ירעישו את לבנו ויזרעו בנו רגשי-צער ומחשבה כבדת-רוח. אבל הן גם יופי שירי בכל אלה, יופי יש בתגרת הכוחות ובתגרת יד המזל להחריב בית, שאינו פחות מזה אש לבנין בית; אבל אוי להן למשפחות שאינן נשברות כלל, כי אם נמקות הן, חדלות מן העולם ואינן.

עוד מספר של משפחות נכבדות בודדות יש ברחוב היהודים, עוד תמצא עין מחפשת איזו מנוחה בצל של משפחה קיימת, עוד פה ושם רואים אנו משפחה רבתי, שחיתה ברב ורוחה שמור אתה; והנה גם הן תחלנה להתפרק ובאים בהן בקיעים. מלחמות הדעות כמעט חדלו, ותחת זאת באה לנו אפיסת הכוחות…

נר אחרי נר יכבה, משפחה אחרי משפחה תאפס, חדלו "בתים" ביעקב הגולה, ואיה רחל מבכה על בניה? איה האם הרחמניה, אשר תרים קולה לבת עמה לאמור: אספי כוחותיך; שובי, שובי לבצרון!

 

ד

בֵּין הַמְּצָרִים

"בנינו הולכים קדימה שנה שנה; מי יודע הגבול? עד מתי, עד אנה?" אותה הקינה הידועה של משוררנו הגדול תוכל להיאָמר עתה גם על האבות.

למה נשלה את נפשנו? לנו אין קשר של קיימא בכל מקום שאנחנו שם. לנו קשה התקומה בין העמים, אם תאבו לדעת זאת או לא תאבו. זרים אנחנו בכל ארצות פזורינו, והאדמה שמתחת רגלינו אינה מסתגלת לנו; זרים אנחנו לנו ולהם, ובביתם אנו יושבים, ואולי גם נשב לעולם, למה נשען על משאות שוא, הצדק האנושי לא יועיל הרבה נגד התביעה הלאומית. אם בתור כיתה דתית היה לנו איזה מפלט – בימי ממשלת-הרוח, נתקשה הדבר לנו, בתור עם, לעמוד בימי תגבורת הרוח הלאומי. – במצב חברתי-מדיני שעומד למעלה מן השבטים והגזעים אפשר גם לשבט אחר להכניס את ראשו ולמצוא שם איזה מעמד; לא כן הדבר בין שבטים חונים על דגלם ונשבעים לדגלם, שגם קשה לגר להיות כתושב, אם אינו רוצה או אינו יכול להיות תושב לגמרי. – –   

על פי זכות משפטי-העמים, רצוני לומר, על פי הזכיה התולדתית העממית, שנותנת לכל עם הכוח לעמוד על עצמו, אין אנו יכולים לסדר את קיומנו ולבסס זכויותינו האזרחיות בארות לא לנו. – עלינו לשום לב לזה, שכל קבלה מעין זו, כלומר – כל הנאה מן הזכויות הנתונות והסתגלותן לכל צרכינו בלי העדר, מוכרחת היא על פי טבע הדברים להוביל אותנו להרכבה גמורה בחומר וברוח עם אותו הקיבוץ המדיני. – ואנו הלא קוראים, שרוצים אנו בתקומתנו אנו ושאנו מתעוררים לתקומתנו. תובעים אנו מהציבור שלנו על אותן התביעות הלאומיות שיש לעם באשר הוא עם; רוצים לעורר בנו זכרונותינו, תוגתנו וירושתנו וזה ישימו על נס; אבל באותה מידה שניטע בלבבנו כוחות פועלים אחרים מזו של הארץ שאנו גרים בתוכה, ונסתבך בקישורים נפשיים אחרים, הרי אנו ניתקים שוב מן הזכויות הארציות הנראות, שהן הן רק הגשמת הכוחות האישיים הבלתי נראים. 

ולאידך. – לשם, הרחק מזה עינינו נשואות; והשאלות בנות-יומן, החיים והצרכים בני-יומם באים בתוך כך ובולעים את החיים העולמיים, את הצרכים הלאומיים. בדוחק ובמיצר נפשי אנו נתונים, לא ידע עוד גוי ואדם. אין לבני-ישראל האפשרות הנכונה לשכלל עצמם והשכלתם, והם בוכים; בתי-ספר נפתחים בעדם וההשכלה מולדת חוץ חותרת חתירה תחת אותה מולדת בית ושוב הם בוכים. הקרעים שבלב המה בזה ובזה. למי נפנה?

שותפות בנו! דו-פרצופים נעשו חיינו, הוחרמנו אנו ונפשנו להיות עינינו במערב ולבנו במזרח, והשניוּת מה מעיקה היא.

לא אבנים מזה ומזה, אבן אחת תנו לנו, אם תוכלו, להניח עליה את ראשנו…

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הקדמתו ל"על פרשת דרכים" חלק ראשון, מהדורה שניה – ואני גם נגעתי בזה במקום אחר בלעז

[2]  ב"הידיד" הז'רגוני.