_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּיִת תִּבְנֶה

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

משכבר הימים אני נושא את גוּף המאורע הזה בחוּבּי, מבלי מצוא מנוח, עד אשר חרתי אותו לזכרון בספר. אותם הכּוחות המניעים בחיים ואורגים את ארג החיים הם-הם דוחקים את הלבבות לגלם את המעשים ולהציב להם ציוּן

הוא, אחד מארבעה נושאי סיפורי, היה האח השני בשורת אחים בני שמעון רפאלי, שילדה לו אשת נעוריו. ובבית עוד מספר בנים חורגים, אשר הביאה עמה האשה השנייה, עקרת הבית, בתור נכסי-מלוֹג. שמעון היה 'בעל-בית' הגון וחשוב בעירו, איש מצניע-לכת בעסקיו, תמים עם אלהי-ישוּרוּן ושם לבו לחינוּך בניו. דן הבכור התעמק מעט ב'השכּלה' ויהי לנושא-כליה במתא דנן. לא כן אחיו השני ראובן. ראובן היה גדל-הקומה ויפה-הפּנים. הוא לא התעצם בדבר ביותר; שוויון ברוחו כמו בגווֹ. דן חיבב את ספריו ויבקש בהם נתיבה; וראובן נטה מעצמו ל'רוח-הזמן'.  הוא היה איש-רעים, אהב את השיחה; קולו היה נשמע תמיד בבית-התפילה, שהוא גם בית מקהלות-עם. בני שמעון היו לבוּשים תמיד בכבוד. להם דוֹד אמיד בעיר-המחוז הקרובה; והקישור עם עיר ואם בפלך האציל להם איזה הוד. בימים ההם כבר החלוּ להיווסד עיתונים בישראל; וכל איש הקורא בהם ידע מהחדשות הנעשות בעולם.

דן אירש נערה אחת בת חוכר-אחוזה; והנערה כחשה ורפה כוחה מיום ליום, ויחכה לה איזו שנים. במשך הזמן שר שירי-בוסר, כתב מכתבי-אהבה בשפת עבר והקריא רובם לחבריו. ראובן אחיו אמר למצוא איזו 'תכלית' בחיים. הוא ידע גם מעט רוסית וחשבון; ושמע בבית דודו כי טוב חלק בעלי-משרה. בינתיים נשתדך גם הוא ויבוא בברית עם עלמה מעיר קרובה; והעלמה יפה היתה, יפה עד מאוד.

מקרי הזמן הסיעוני אז מבית אבי, ובשובי על עקבותי עברתי דרך אותה עיר. ובשמעי כי ראובן כבר נשא אשה ויושב על שולחן חותנו, סרתי אל הבית הזה לבקרו. הנה בית ארוך לפני בטבור העיר; ומכתליו מתפורר הסיד ודלתות החלונות ניתקות, רעפי הגג נשמטים. ובפתחי את הדלת נתן לי שלום איש בן חמישים, צנום-הפנים ובעל זקן קרח; והוא הולך באולם אנה ואנה טיפוס איש יורד מנכסיו. עברו רגעים מספר והנה בא ראובן מהחדר הסמוך, ולוֹ זקן שחור מוסיף חינוֹ. והוא שמח עלי, דיברנו ארוכות וקצרות, כחוק רעים. ובאמצע השיחה נשאתי עיני והנה נערה כבת עשרים עומדת על הסף, לבושה מלבושי-בוקר ועל ראשה מטפחת כלאשה נשוּאָה. מה אומר ומה אדבר? הן הרבה בנות-חן חזיתי בימי חלדי כמוה  לא ראיתי ליופי ולפלא.

קסם בקומתה, קסם במלוא שערותיה הנשקפות מבעד למטפחת, ועיניים לה מביטות כבכסא לחג. היא היתה סמל הבריאוּת ותום הגו. הטבע לא זייף בה מאומה; גם אצבע קטנה שברגליה אינה עקומה ואינה מדובקה לרעוּתה, זאת ירגיש כל איש נפגש אתה. את אשר נתן לי המחזה הזה, לי ולבת-שירתי בראשית הימים, לא אגלה פה; והן אנוכי איני שייך לגוף אותו סיפור.

וראובן עזב בעוד ירחים אחדים את בית חותנו שנתדלדל, וישב אל עמו מול עיר מולדתו. מאה רו"כ נדה הציל משיני חותנו הרש; וסכום כזה גם אז לא רב היה בישראל. וישכור לו ראובן חדר נקי אחד בבית רחב בעיר וידר בשכנוּת. הוא לווה לו בריבית עוד איזו מאות רו"כ ויחל לעסוק במסחרים פעוטים, פעם סחר בחיטים, פעם בקמחים, פעם בדבש ונופת. הוא מצא את לחמו וירא חיים עם אשתו היפה. אבל תמיד הוציא יותר ממה שהכניס; והן נחשב לפי מעמדו ותכונתו לנגיד.

ותהר רעייתו ותלד בן, ותהר עוד ותלד בת, פעמיים בלי מיילדת, ויופיה לא נפחת. הרישול בבגדיה, כדרך נשים מיניקות, הוסיף לה עוד איזו לווית חן. כי גילתה דדה להיניק, ובעל-הבית נכנס בדרך אקראי לחדר, היה עוצם את עיניו, כאיש מסתכל באור נוֹגה; והיא לא הרגישה מה. לפנימיוּת נפשה חסר היה הליהוּב, נמנע ממנה החפץ העז והתשוקה. היא היתה נטועה בגן העולם, ואך בעלה ידע אותה ולא זר.

כעבור שנים מועטות כבר אכל ראובן את מעט כספו ויסחר אך בשל אחרים ויוֹסף ללוות. לוֹוה אחד כּילי היה סר אל משכנו לחשוב חשבונו עמו; ובכל פעם הציץ ברעיית הבית, נוסף על הריבית שקיבל הזין עיניו. פעם בא אל ראובן ומצא רק את האשה לבדה, ויחצוף לנגוע בצווארה, צוואר-השיש. ותשאל אותו מה יחפוץ ממנה?

לשוא חגר ראובן את כוחו להרוויח במידה רבה, שיהיה בעל-יכולת לשכור לו שני חדרים. צר היה החדר האחד מהכיל נפשות ארבע. בעיר-מולדתו הקטנה אין עושים קפיצות בחיים, ואין דרך בני-אדם להתעשר פתאום.

ראובן היה סר לרגלי מסחרו אל בית דודו האמיד בעיר-המחוז. שם היה רואה פעם בפעם עולם אחר. שם 'עושים ממון בידיים' וחיים ברווח. אנשים כמוהו דרים שם בחדרים מספר וגם אָמה בבית; אך חלקו, חלקו לא במרומים. ואם מסתכל אתה בראי פניך מוצאים חן בעיניך, מלבושיך נקיים ולא ארוכים ביותר, הצווארון שלך מגוהץ ומבהיק בלבנוּניותו; ציפורני ידיך מגוּדלים מעט; והנך רוחץ עצמך מדי בוקר בבוקר בבורית ומנגב ומשפשף עצמך כראוי. בקיצור, הנך בן-אדם ראוי לבוא גם בין אנשים חדשים ולראות חיים כהוגן. למה אלה רואים רווחה והוּא אינו רואה רווחה?

דבר חדש אירע בעיר-המחוז. 'תיאטרון נודד' בא בפעם הראשונה אל גבולה וישבות שם שבוע שלם. וינהרו אליו לראות במחזות כל עורכי-דין שבעיר, רוקחיה ורופאיה ואלה המתיימרים ברוח העת החדשה. לדוֹד ראובן חתן אחד בין לוקחי בנותיו מעיר ויניצה, ואמר גם הוּא לבקר ולראות חזיון אחד; ויפתה את ראובן, שהתאכסן אז בעיר-המחוז, כי ילך גם הוא עמו. עולם בתוך עולם! אנשים חיים מופיעים על הבימה, עושים מעשיהם לעיני הקהל וגם מזמרים. הכול כמו חלום בהקיץ, והנך רואה ושומע בחוש. בלילה ההוא נדדה שנת ראובן מעיניו.

ויקם בבוקר וישב אל עירו הצרה והנה מוּעקה בלבו. הוא ביקש ומצא, כי חרפה לאיש כמוהו, שכבר ביקר תיאטרון ממש, להיות סגור בחדר אחד בשכנות, ויחשוב כי ראוי לו לחיות חיים אחרים. כה גמר אומר להתיר מעתה מוסרותיו ויהי מה.

 

ב

פה הנני מפסיק מהלך סיפורי והנני נוטה הצדה.

בעיר לאדינה, מהלך עשר פרסאות מעיר מגורי ראובן, גר צעיר אחד, ושמו נפתלי האמיץ; ולוֹ אשים אתה את עיני.

נפתלי היה יתום מאביו ואמו ונתגדל אצל קרוב אחד; ויברח לרוב מה'חדר' ולא נשא עליו עוֹל מורים. בעודנוּ בחוּר היה כפר בן-בקר לכוח והיה מדבר בחיפּוּז ובעזות. לו עיני-תכלת ושערות צהובות, מצחו מתפשט לצדדין, פיו רחב כשל רעבתן, זרועותיו אמיצות, אצבעותיו עבות וקצרות, והרגליים שלו היוּ עומדות על גבי קרקע כשתי יתדות. הוא היה גם בעל-בשר ואיש שעיר. בתחילת הסעודה היה טובל את הפרוסה מכל עבריה במלח ויבלעה בהנאה, והיה שותה לוג מים בבת-אחת. והוא, אם גם לא קרא ולא שנה, היה יודע הרבה מילים עבריות; ידע איזה פתגמים מהתלמוד בעל-פה; זימר בתפילה בנחת-רוח ובגיאוּת ויפטפט תמיד עם חבריו בשאלות הזמן. פעם שמע מפי משכיל אחד את המלים מכס נורדוי איני מכוון אל הציוני, כי אם אל הכופר וישא מאז את השם הזה בפיו בביטוי משונה, והיה לו ליתד נאמן בכל שיחותיו. פעמיים היה 'חתן' בימי נעוריו. בראשונה השיבו לו את ה'תנאים', ובשניה השיבם הוא לכלה בלי כל טעם. רעייתו הראשונה מתה עליו בשנה הראשונה במחלה מתדבקת; השנייה היתה בעלת נפש רכה ונשתגעה, בתקופת תמוז, מבלי אשר מצאה תרופה. ויחזור על רבנים שונים בעיירות רבות, להתיר לו שישא אחרת עליה; ואותו סיבוב גם הרחיב אופקוֹ. אחרי זה נשא מכפר סמוך נערה אחת בת 'פגם-משפחה', כי נשתמדו שתי אחיותיה הבכירות ותלך ירחים שלושה אחרי החופה לרחוץ בנהר והיא לבדה ותטבע; שטפוה הגלים ואין עוזר לה. עליה התאבל נפתלי באמת. בכל ימי 'שבעה' בא 'מנין'  אנשים לחדרו להתפלל; וישוחח עמהם בהבלעת פסוק אחד, חציוֹ לקוח מאיוב וחציוֹ מקוהלת. בתוך כך עשה את שפמו ויסרוק את זקנו, והניף בכל שעה כמתגנב את המסך מהראי להביט בפניו. אלוהים אדירים! האדם לחיים יוּלד, וזה כבר המנהג מדוֹר-דוֹר.

וזאת הפעם החל נפתלי להתרועע עם שדכני עירו. עם כל אחד דיבר בחשאי, ויבטיחהו נאמנה כי רק אותו לבדו יבכּר על פני אחיו. הוא ביקש נדה שלוש מאות רו"כ והעלה את השער עד לחמש מאות. הוא איווה לקחת לו לאשה רק בתולה מעמיו, ולא אלמנה או גרושה. כי הלך ביום השבת לטייל וראה בנות העיר יוצאות לבושות, היה חושב במוחו: למי מהן משפט הבכורה? יעקב נשא שתי אחיות, אף דויד; ובימים ההם לא היה עוד 'חרם דרבנו גרשום.' על אם-הדרך במלון דיברה עמו חלקוֹת בעלת-הבית, שעזבה בעלה, בכל פעם שסר שמה, והיתה מציעה לו בעצמה את המיטה. הוא נושא חן בעיני המין השני. זאת ידע בבירור.

ולראובן דנן דוֹד שני באותה העיר, בה חנה נפתלי האמיץ, וישיא הדוד הזה את בתו היחידה; ויסעו ראובן ורעייתו אל החתונה, כמנהג קרובים. 'ליל מחול לחתן' היה, בו בתולות ישראל מכל פינות העיר לובשות מלבושיהן החמודים, ובאות ומרקדות. באוהל הגדול למחול ול'שמחות' דולקות מנורות הרבה. קול תוף וכינור יישמע, ויעלות-החן יוצאות במחול, כל אחת מרקדת עם רעוֹתיה. עת שבת בבית כשבויות ועת רקוֹד! כה עוברות איזו שעות. אחרי-כן מתרוקן האוהל מהבלתי-קרואות; ובאים 'שני הצדדים', הקרואים אל החתונה, לקחת חלק בסעודה. דגים מטוגנים ומרק שמן מאד עולים על השולחן; ואחרי אלה עוף צלי ופירות מבושלים, לא פירות מן הארץ, כי אם תאנים וצימוקים. מה חסר לבני עלמא הדין בעת שהכול שמח ונהנה?

 ורעיית ראובן היתה מלכת-הלילה, ותיף גם על הכלה המקושטה בהודה. בשלמת-משי קלה רחבה התנועע מבנה גווה, וחן של חדווה האיר פניה שבעתיים. לא כיעסה האשה הזאת אדם מימיה, לא גערה בשום אדם, טוב עולם צפון בה, רק שחוק ואור במלוא סביבתה. אשרי מי שזכה לה!

ו'אשרי' זה אמר בלבו נפתלי האמיץ, שהיה גם הוא קרוא אל המשתה. הוא ישב על-יד השולחן מהעבר השני, לעומת האורחה היפה מאד, ופניו פונים אליה.  ובכל פעם ששחקה בתום רעד פנימי אחזהו. עיניו נוצצו, פיו התרחב וחפץ עז התעורר בו לקום ולהתנודד כמשתגע. ויסבך רגלו ברגל ספסלו, למען יתגבר על רצונו וּמאווייו ולא יהיה למשבּת. הוא לא דיבר כל השעות האלה עם איש; לא אכל ושלא שתה מהמאכלים השמנים, כרגיל, ועיניו לנוכח מביטות לראובן, שישב לימין רעייתו והיה שמח בחלקו כפליים, היה האדם המביט הזה למפלצת. הוא לא ידע מי הוא ואי-זה הוא, ובלי הרף התעורר חפץ בקרבו לקום ולירוק או גם להכות את הזר ההוא בפניו. רגש כזה לא ידע מתמול-שלשום ומעולם לא קינא לאשתו וּליופיה.

הקורא בוודאי יחכה עתה לתיאור של התנגשות בין שניים אלה. הלא כן עושים המספרים. ואני לא כן עמדי.

 

ג

ריקוּת! כעבור ימי החתונה, קול כלי-זמר לא נשמע עוד, והרעייה היפה עם בעלה שבו באשר באו, קם נפתלי האמיץ משנתו, אחרי אשר כבר עלה יום. הוא שיפשף את עיניו, רחץ פניו, לבש מלבושיו ונעל מנעליו. ויבט דרך החלון לחלל העולם והנה הוא ריק הוא בוודאי את החלום לא ידע ולבו לא כלב המשוררים, אבל גם החי מבקש קרבה. אתם לא הסתכלתם בתוך חזהו של גיבורנו הלז ולא תדעו כי גם שם מקנן המצוק, וכי הימים בין אשה לאשה לא אך ימי חיפוש סתם המה לו.

לטבע שני פיות. לא אחת היא, אם תגע בסנדל שברגלך בבול-עץ ובאבן קשה, או אם יחף אתה ואתה תוחב רגלך בעור-עזים רך פרוש על הקרקע. בלב נפתלי התעורר רצון לדחות את קירות הבית כלפי חוץ. הוא ביקש להרים בפעם אחת את הגג ולהפכו על פניו. הוא נושך שפתיו, צורם בשתי ידיו את זקנו הצהוב. ולפתע הוא רואה חזות כמרה הקשת בענן.

הוא יושב על-יד האשה היפה ומסתכל בכל פעם בהוד פניה. אם נסיכה היא, עבדה הנאמן הוא; אם לביאה היא, הוא כרוך אחריה והולך וסובב את מאוּרתה במפלשי הליל. הוא קורע שמלתה מעליה ומשתגע למראה לובן כותנתה. לא הולך היום, המוח לא הוגה מחשבות; אבל באוזן מצלצל איזה צלצול זר, צלצול בא מרחוק ומקרוב.

הוא יקוּם ויסע לעיר מגורי הזוג. הוא יבוא במסחר עם בעל האשה ויארוב לו מכל עבר. הוא אינו גזלן ולא רוצח; ואף-על-פי-כן היה שוכר איש להכות את שומר הגן ולרשת את נחלתו. העיניים הן קונות. לא קידושין תופסין, כי אם תגבורת-יד, אחיזת גֵו וּגֵו בשצף וברעש.

אני פוסע על המאורעות בחיי נפתלי מכאן ואילך. הוא נשא וגירש, שוב נשא ונתאלמן. עולם כמנהגו! אבל בכל פעם לא התקרב אל אלה שנשא, כי אם אל אותה הפלאית בחזות רוחו. נפתלי גם לא קלט שמות רעיותיו; אולם את הגו המתנועע בשמלת-המשי השחורה, אשר חזה בימי אותה החתונה שתיארתי, לא שכח מעולם, לא בימי קיץ ולא בימי סתיו.

הנני שב אל עיר מגורי ראובן.

 

ד

ימים רבים אחרי ביקר ראובן את התיאַטרון בעיר-המחוז בא אורח לעיר, והוא שינה את מזלו של ראובן מן הקצה אל הקצה. לא זר היה, כי אם מודע. הוא היה האח החורג, שיצא לפני שנים לבקש לו עבודה במרחקים, ושב עתה הנה כקצין, מורה-שעות בצלחתו, משקפיים על חוטמו. ולוֹ משרה ביער אחד גדול, שמשם מסיעים עצים וקרשים לנפות הרבה באוּקראינה המדינה. בימי-הבחרוּת היה ראובן מבני הבכירה והאח החורג מבני מדרגה שנייה. עתה התכבד ראובן באחיו ויקראהו לאכול אתו ביום השבת. וכל היום בו מנוחה ליהודים סיפר האורח אך מהעסקים ביער, אין קץ לגודלו ולשוויוֹ. היער אינו שייך לאדוניו ואינו קניינם, כי אם שכרוהו זה כבר ל'תשעים ותשע שנה'; וכל הימים ההם המה עושים בו כבני-אדם העושים בשלהם. שם גדלים עצים רחבים כל כך, עד שהיקפם רב כחבית גדולה, מהם ארוכים עד למתיחת גשר. מגלגלים את העצים הכרותים למכונת-נסירה וגוזרים אותם לקורות ולקרשים. סוחרים רבים באים שמה וקונים מכל המינים; מהם קונים במזומן ומהם לוקחים בהקפה. הנה במסחר-קרשים מרוויחים עשר פעמים יותר מאשר מרוויחים בני-עלמא בקמחים ובחיטים. אמנם עניין זה צריך להבין היטב. גם בעצים יש סוגים הרבה, עץ זה מסוגל אך לבניין וזה גם לעשות כלים. צריך למוֹד עוביוֹ של קרש; צריך לדעת אם אילן זה יבש הוא או לח, אם מתבקע באחרית הימים או מתקשה, אם כתמים וקמטים בו או כולו נקי הוא.

וראובן הטה את אוזנו לכל השיחות האלה, ויהי שבע-רצון מאד מהביקור הזה בביתו. גם אשתו האירה פניה לאורח. ויהיה במוצאי-שבת, כי ישבו עוד הפעם לשיח לאור הנר והחמין הושמו על השולחן בכוסות זכות, הבריק פתאום רעיון במוחו של ראובן, ויהגה אותו מיד. הוא נסוֹע יסע עם אחיו אל היער, למען בוא בברית עם אדוניו, וינסה לכונן לו אוצר למכירת קרשים ועצים, דבר נעדר עד היום בכל הסביבה. והרעיון הזה מצא חן רב בעיני זה השני. הלא זה היה חפצו כמעט בכל דיבוריו. הנה הוא יהיה לעיניים לזה שגדול ממנו, דבר אשר לא פילל מעולם.

עוד למחרת היום לווה לו ראובן מיודעיו סכום הגון, ויצא באמצע השבוע עם משנהו אל אותו מקום, שמשם בא עושר לעוסקים בפריוֹ. בעגלה קטנה וקלת-המירוֹץ, רק בת שני אופנים, נסעו יחד, הוא ואחיו החורג. והימים ימי קיץ וחום, והסוס רץ עלז בדרך-המלך ומעלה אבק. אין דאגה בעולם! ואם אוסיף לתאר את הרושם אשר עשה היער הגדול על נושא סיפורי, כי בא אל מחוז-חפצו, אך אטעה את הקורא. בוודאי ידע ראובן מהמליצות שלקק מס'פרי השכלה' של אחיו, שיש טבע ושהמשוררים מתפעלים ממנו. הוא ידע גם מ'אודם השמים', מ'צללי ערב', מ'עצים מתלחשים' וגומר. אבל לא לשיר שירים בא ראובן אל היער, כי אם לסחוֹר וללמוד לדעת מחיר כל מין עץ ואילן וסגולתם לשימוש בני-אדם. ראובן נשא חן בעיני אמרכלי היער; גם אחיו דיבר עליו טובות. אך ימים חמישה ישב שם ויקנה עצים וקרשים פי עשרה ממה שהביא אתו במזומנים. אדוני היער מצאו את לבבו נאמן לפניהם.

לא אאריך. ראובן שב לעירו בנפש רמה. תיכף שכר לו מאציל המקום מגרש רחב ויגדור גדר סביבו. ערב בערב התאספו זאטוטי העיר להסתכל בדבר. גם אנשים באים בימים יצאו לפנות ערב וישיחו עם ראובן, שפיקח על העבודה, ויחפצו לדעת בבירור מטרת העניין. בבית-התפילה שחו לרוב על אודות המאורע, הלא דבר חדש הוא, לא נפל עוד בעיר ההיא עד היום.

ואמנם אחרי איזה שבועות באה שיירה גדולה של עגלות, אשר הסיע מהתם להכא את העצים והקרשים הכבדים. אין מסילת-הברזל בנפה זו בימים ההם; אך סוסים ושוורים ממלאים את תפקיד ההוֹלכה. והם עושים כזה מימי עולם. משימים צרור קרשים או קורות על שני אופנים מעבר מזה ועל שני אופנים מהקצה השני; ושני סוסי-סבל מובילים את המשא הזה בדרך הרב. ותהוֹם העיר! אנשים, נשים וטף התקבצו מכל הרחובות לראות איך מפרקים את העצים ואת הקרשים ואיך מניחים אלה על גבי אלה שורות שורות. ילדים קופצים על העצים. 'מבינים בכל' ניגשו למשש בידיהם את הקורות הגדולות ואמרו לשער מחירן בפרוטרוט. בקיצור, עיר מגורי ראובן ראתה את יומה!

 והנה ראובן מוכר את סחורתו ומרוויח בה, ורושם מעשהו בפנקס מדי יום ביומו. אנשים רבים החלו לשום לבם לבדקי-ביתם. ביקשו ומצאו שטוב לכסות את הגגות בקרשים מבתבן, שמתרכך ברוב הימים מהגשמים. ואיזה אמידים אמרו כי לא נאה להם לשבת בחדרים, שהקרקע בהם טוּח בטיט, וישכילו לרצף אותו בקרשים דקים. לנגרים הנה נמצא החומר הנחוץ לארונות ולמיטות, לשולחנות ולספסלים במקום מגוריהם, ואינם צריכים להתעמל ולבקשהו בעיירות אחרות, כאשר עשו עד כה.

אחרי שישה חודשים שילם ראובן לאדוני הכפר את הסכום אשר הקיפו לו במלואו; קנה הפעם סחורה חדשה פי שלושה ויוסף להגדיל את אוצרו. מכפרים רבים באו איכרים בעלי-נחלה, לקנות ממנו עצים וקרשים לדירים ולגדרות. אציל אחד בעל אחוזה גדולה חידש את הגשר העובר באחוזתו; וימציא לו ראובן את העצים בשביל העמודים ואת הקורות הכבדות והקרשים הרחבים, וירוויח סכום הגון בבת-אחת. אמנם ראובן עודנו דר בשכנות, אבל חי הוא ברווחה ונוח הוא לבריות עוד יותר. ראובן ראוי להיחשב עתה באמת בין נגידי העיר. בזה לא יכחיש שום איש.

 

ה

יום-שוק גדול הגיע. בכל יום חמישי בשבוע התאזרה עיר מגורי ראובן לקראת היום הזה, שאפה רוח והיתה לה רווחה. יום השבת הוא יום שבתון לאלוהים ולעם-ברית, ויום-השוק הוא להיפך, יום התנועה. יוצא בן-אדם ממצרי ביתו, מהחיים בהיקף פרוטה וחצי פרוטה, והוא שוחה ומתנועע בתוך גלי המסחר. הנה מרוויחים ביום אחד צרכי שבוע שלם. בכל פינה מקום לשכור, לרמות לשבעה; וכנגד זה חפץ אתה להוציא כסף, והנה כל נכסי העולם ומלואו פרושים לפניך על הקרקע. אבל מה הם ימי-השוק הרגילים והבלתי-מחליפים את פניהם מול ימי-השוק הגדולים, הבאים שלוש פעמים בשנה: לפני יום לידת המשיח, לפני חג פסחם ובימי האסיף, באסוף כל בני ה'סביבה' הגדולה את מעשיהם מן השדה; ונתנה הארץ את יבולה בלי קימוץ ושנת ברכה היא.

מביאים האיכרים את פרי אדמתם, שחרשו ושידדו וקצרו בזיעת אפם, סאה-סאה העירה, ומחליפים את מתנת ה' בכסף טבוע ובשטרות המלך. סוסים, שוורים, פרות ועגלים בני שנה, אף כבשים ועזים, עוד תמול עבדו, נתנו חלבם או רעו במרעה, עומדים עתה צפופים בתוך המון רב ואף תמהים. בכל רחובות העיר עומדים שוּרות-שוּרות של מוכרים לפני איצטבאות או לפני חנויות בנות-יומן, עשויות מיתדות ויריעות פרושות עליהן כגגות נטויים. יום-שוק כזה אינו משתרע במלוא העיר בלבד, כי אם מתפשט בכל המגרשים אשר מסביבות העיר. אוצר הקרשים של ראובן עומד תמיד בודד בגדרו; אבל בפעם הזאת נדבקו לו שוב גדרים ושוב מחיצות. מעבר השני ממולו תקעו מוכרי-שקים את אוהליהם, ונפתלי האמיץ גם הוא ביניהם. הוא עשה חיל בשנה המבורכת ההיא. אלפי שקים חדשים וישנים, שלמים ולבנים ואף מטולאים, הביא אתו ליום-השוק. והוא לא לבד שבקי היה במסחר הזה, כי אם עסק בו גם בחפץ-לב.

לכאורה, השק הוא אך כלי-שימוש חיצוני, אתה מקפלו, נושאו על זרועותיך, או אתה יושב עליו, או אתה מכסה בו את רגליך; אולם אם אך תתבונן מעט, תכיר מיד את המלאָכוּת הגדולה שלו בעולם. העור אך מגין על הבשר. אבל בלי מציאות שקים, שמכניסים בהם כל פרי מעשה האדם והטבע ומטלטלים בהם אלפי גרעינים, שהיו נפזרים לכל עבר בבת-אחת, היה הולך ונפחת כל מסחר וקניין, ונשבתה כל עבודה רבה.

סחר עצים ושקים, מערכה מול מערכה! ובגדר העצים והקרשים באה היום גם אשת ראובן לעזור מעט לבעלה. ראובן היה טרוד מאוד, סבבוהו אנשים מכל עבר; והוא מדבר, ממהר לצעוד משורה לשורה, מונה, מודד ורושם בעט-עופרת בפנקסו. האשה עומדת ומתבוננת מן הצד. היא עטופה מעיל קצר של צמר לבן. בגדה של בד רך לא ארוך היה, ונראות נעליה החמודות. ועל ראשה מטפחת אדומה, רפויה ולא קשורה היטב. כל צלמה ודמותה כבתולה רבתי-חן, שנתבגרה בימי קיץ.

נפתלי האמיץ עזב את אוהלו לרגע, אך הנער משרתו נשאר שם, ויעמוד על מבוא הגדר. הוא כבר הכניס היום יותר מאלף רו"כ, ורוחו מפוזר. הוא היה מפקיר רוב הונו בשביל זו הניצבת בפנים. בימים קדמונים היו שבויות-חרב נמכרות בשוק. לו אין העוז לגשת אליה ולהושיט לה את ידו לשלום. אך אדם ששותה מבאר היופי הוא מבורך. עץ קשה מפוצץ את מוחה של הניצבת, והוא לוקק את דמה. הנער העוזר רץ מהאוהל וקרא לאדונו. נפתלי חזר לצרורות שקיו בלי חפץ. השמש עוד עומד ברוּם רקיע. קול המון של אנשי השוק לא ניחר.

שוב דלג נפתלי מאוהלו לשער אוצר-הקרשים ושוב זן מלוא עיניו מיפי האשה. לבו סוער מהשתוקקות ומחמדה. גם אותו סובבים סוחרים וקונים, והוא 'אינו בהאי עלמא' לולא התבייש, כי אז היה נופל על פניו ובוכה. לפתע הוא מתעורר, מצווה לנערו שילך אל אוצר-הקרשים, אבל לא ידע לציין לו את דבר השליחות. הוא פושט את זרועותיו. תיעקר נפשו משורשה, אם לא יגלה פעם בחייו את חזה של זו. הוא יאחז בה בחיים ובמוות.

 

ו

עברו שנתיים. אצל ראובן נאסף 'פדיון' גדול מזמן שלם. עשרת אלפי רו"כ בשטרות ובכסף קבץ במחיר עצים וקרשים, קורות ועמודים, סכום לא ראה הוא ואבותיו בבת-אחת; ועליו היה להוביל את הממון הרב הזה לאדוני היער. וישם ראובן את הכסף שמנה וחזר ומנה משך יום אחד, בארנק של עור, ויקשרהו היטב-היטב. באמצע השבוע שכר לו עגלה, שוב בת שני אופנים; רעייתו הכינה לו צידה לדרך, וייפרד ממנה בחיבה ויסע בלב גאה וגם מפחד.

יום חום גדול היה. השמש להט וייבּש את עשבי השדות. ראובן מחזיק במושכות הסוס הדוהר, ונער נכרי אוחז את הרצועה ומנענע בה. ראובן לא היה בעל-דמיון. זאת ידע הקורא. אבל בעצמו את עיניו עתה מקרי השמש ומהאבק האוכל ובמששו בכל פעם בארנק החגור לו, רעיונות שונים עלו בו. האדם יצא מבטן אמו ערום, ואף-על-פי-כן הוא לבוש כסוּת, מנעלים לרגליו ומצנפת בראשו. כיסו של זה ריק הוא תמיד, וכיסו של זה מלא הוא ולא יחסר בו. מאה רו"כ זה כבר סכום מסויים; עשרה שטרות בני מאה עולים למספר אלף; אלף זהו כמו 'ברכו' בשורת התפילות מה תאמרו לאיש המוביל אתו עשרת אלפים רו"כ, והם מנויים ומכורכים יחד. בעשרת אלפים מצורף הסכום של מאה פעם מאה. ואם ייקרע החוט המחזיק את שולי הארנק ויד נעלמה תיתחב בו; או תיפתח החגורה מאליה והכיס יפּול על הקרקע ובעליו לא ידע; ובשובו הנה לחפש אחריו ואיננו, כי לקחהו עובר-אורח וימהר מזה עם המציאה. גזלן עומד פתאום על אם הדרך וקורא: 'הבה את הכסף, ואם לא מות תמות!' ראובן מתחיל למנות חובותיו, ואת אשר ידע מזכרונו. הוא מונה פרטי הסכומים, שהוציא בשנה זו ושעליו עוד להוציא בקרוב; והוא מוצא, שכל מה שהוא מכניס יותר עליו עוד להגדיל הוצאותיו ביותר. סמל רעייתו ניצב לפניו; והיא לבושה שמלת-צמר דקה ורכה, שיקנה לה בקרוב. הוא חושב גם באחיו הבכור, שכבר נשא את הנערה החולנית, והוא 'מחוסר מעמד'. הנער הנכרי מזיע מחום, מקנח פניו, מוציא חליל מצלחתו ותוקע אחת ושתיים. ציפור גדולה פורחת באפסי שמים ממעל לנוסעים.

מדוע איגע את הקורא? לא פרק בחכמת-הנפש אני כותב, מעשה אני כותב. וזאת אני יודע: ראובן גנב את עשרת האלפים

הוא סר לפנות הערב ללון במלון לא-הרחק מהיער. בנפש עליזה קפץ מעל העגלה הקלה. הנער המלווהו הסיר את הרסן מפי הסוס ויתן לו מספוא. החמה יפה היתה ומנוחה בכל הגיא. הגישו לאורח חלב וגבינה ולחם לבן; והוא אוכל ושותה לשבעה. מה עולמו חסר? בעל-המלון כבר מת זה שלוש שנים, ואך אשה, עבד ושפחה בבית.

פתאום החל ראובן לקרוא בקול: 'כספי! איה כספי!' וירץ החוצה כמשתגע ויחפש בתחתית העגלה עד שוליה. תפש את הנער הנבהל בשערות ראשו ויצעק: 'לא ראית ולא שמעת, פתי?' האשה והשפחה מיהרו לחוץ ויחפשו גם הן אחרי האבידה בכל המגרש. 'הוי, הוֹני, הוֹני!' ילל ראובן. 'כל עמלי ועמל אחרים נלקחו ממני עוד לפני איזו שעות היה הכול מונח אצלי, ועתה אין' ויחל ללכת בדרך אשר בא, אולי ימצא את אשר אבד. עיניו כמעט יצאו מחוריהן בבקשו. בכל שעל ושעל הרים כל אבן שמצא, פנה לכל הצדדים ובלכתו הלוך וחפש התרחק מהמלון כחצי מיל. ישב על הקרקע, פתח את הארנק ויוציא כל הכסף ויקשרו במטפחת וישימו בצלחתו, ואת הכיס הפתוח לקח אתו וישב לבית-המלון בלכתו הלוך וילל.

'בארנק הזה היה הכסף שנאתי עמדי', קבל לפני בעלת-המלון העצובה, 'ועתה מצאתי אותו ריק ותוכו אין. עשרת אלפים רו"כ היו בו: חמישים שטרות בני מאה, שלושים בני חמישים, ארבעים בני עשרים, מאה וחמישים בני עשרה, מאה בני חמישה, שתי מאות בני שלושה ומאה בני רו"כ אחד. הכול ספרתי ומניתי, והובלתי אותו סכום למקום פלוני למסור אותו לבעליו, ועתה הנני ריק כביום היוולדי'. שערו בנפשכם, איש כבן שלושים וחמש ואב לשני בנים בוכה. הוא ישב אל השולחן שאכל עליו, נשען על מרפקי זרועותיו, מתבייש מעצמו, ובוכה באמת. במה תנחם אותו בעלת-המלון ואיזו עצה תתן לו, והיא אין-אונים.

 בלילה ההוא שוב נדדה שנת ראובן. ויקם בבוקר ויצו לרתום את הסוס ולתקן את העגלה לדרך. וישלם לבעלת-הבית דמי מלון ואוכל. ויאמר לה: 'הנני שב עתה לביתי, עלוב שבעלובים! והיה, אם יבוא הדבר בפלילים, העד תעידי כי בפניך היה הדבר.' ותאמר האשה: 'אלהים אולי עוד יעזור לכם.' הוא כבר אמר לעלות על עגלתו, וישב אל המלון ויצו לתת לו דיו ונייר. ויכתוב מכתב נבהל לאדוני היער ויספר להם את דבר האסון אשר קרהו. הוא אהב דרך הקיצור במכתביו, אבל הפעם האריך ויתאר את המאורע בכל פרטיו. אחר זה שם את הגיליון במעטפה, הושיטו להאשה, נתן לה דמי תווי בי-דואר; ויבקש ממנה להוביל את המכתב לעיר הסמוכה ולשימו שם בארגז בי-דואר. כה נפרד מבית-המלון ויסע מזה ונפשו בל עמו. הכסף מונח בצלחתו, וזה אבד לכאורה בדרך

כאָבל וחפוי-ראש שב ראובן לעירו. רעייתו נבהלה בראותה פניו הרעים; ובכל העדה התגלה תיכף דבר המאורע: כך וכך קרה לראובן בן שמעון! ויניעו וינודו לו רבים. הנני אומר 'רבים', כי הן חלק מיושבי העיר, ודווקא לא הטיפשים והתמימים, פיקפקו בכל הדבר ולא האמינו באבידה ההיא. אני והקוראים יודעים כי לא חשדו אותו חינם.

 

ז

מירוֹץ-מכתבים החל בין אדוני היער ובין ראובן. מכתבי התובעים כתובים היו פעם בנוסח בקשה ופעם באיוּם. טיב 'אבידות' כמו אלה כבר ידוע, והנה חלק גדול מזה בוודאי על המאבד לשלם. וראובן באחת 'אסון! מי יאשים איש שקרהו אסון?' ראובן לא לבד שלא ראה עצמו חייב בדבר, הוא היה עוד מלא אי-רצון על עקשות לב האדונים האלה. הוא גרם להם להיזק בן עשרת אלפים רו"כ; והמה הלא בוודאי בעלי-רבבות הם. איך לא יבינו אילי הכסף כי יאבל גם הוא וכי לו בוודאי לא נוח כל העניין לכל אדם שהנך נפגש עמו צריך אתה לספר את דבר האבידה מהחל ועד כלה. איתני בית-התפילה מיעצים אותו איש כדרכו, איך ובמה אפשר יהיה למצוא את אשר אבד ממנו. משכיל אחד מבני העיר השכים לפתחו ויאמר לו כי צריך לפרסם את המקרה בעיתון. ובתוך כך מרננים אבתריה מכל צד. לזוּת-שפתיים של עיר קטנה, שכל העדה אחים לדיבור המה, מה חריפה ומה מכאיבה!

ולילה-לילה, בעת ישנה רעייתו במיטתה, ראובן יושב ומחשב חשבונותיו ההוצאות עלו מאד בשנה האחרונה, אבל הוא גם הרוויח כהוגן. לכאורה, גם 'האבידה' היא רווח. מה תתפלאוּ!

והרעיה נושמת בחזקה, מול חזה מתרומם המכסה בכל פעם. שערותיה, שלא גזזה אותן, מפוזרות על מקצת פניה. רגלה האחת, חטובה כשמש, נתגלתה ותעבור גבול המיטה. ראובן קם מספסלו, משווה שערות הישנה ומסתכל בפלאי יופיה. את האהבה העזה לא ידע ראובן; אבל הוא ידע את החיבּה, חיבּה ורוך לא יבוטאו בשפתיים ממלאים אותו. הוא מעביר בידו על הרגל הערומה, מטה אותה ומשיבה על מקומה. דממה בחדר, דממה בכל הבית, דממה בחוץ, דממה בכל העולם; ועל השולחן מונח גיליון מלא חשבונות של כספים יוצאים ובאים.

 

ממחרת היום בא האח החורג ממקום מושבו לעיר מגורי ראובן, ויהיה עתה אמנם לאורח בלתי-רצוי. הוא ביאר לראובן את אשר יביא עליו, אם לא ימלא לפי כוחו את חסרון האבידה; כי הן יגרשו אותו אדוניו ממשרתו ויהיה למחוסר-לחם; והלא הוא גם ערב בעדו ודיבר עליו נאמנות. וראובן ישב ושתק כל משך השיחה ההיא, ורק הניע מפעם לפעם בראשו לאות-מיאוּן. הוא לא הבין איך יכול לישר דבר, שאין לתקן עוד אחריו. עשרת אלפים רו"כ אבדו לו בדרך. אדם בלתי-עשיר כמוהו אינו יכול להשיבם משלוֹ; זאת יבין כל בר-דעת. בוודאי צר לו על שאר-בשרוֹ, כי יעוּנה בגללוֹ, אבל לא אלוהים הוּא.

האשה בשמלת-בוקר מרבה חנה הגישה חמין ורקיקים לאורח ותאַלץ אותו לטעום ולשתות. היא לא הבינה את תהום השיחה, אם גם לא נעלם ממנה דבר האסון. איך דאוג תדאג, בעת המיחם רותח ונוצץ על השולחן, הגחלים מתחת לוחשות וראובן בעלה אתה בבית. גם היא ידעה את החיבּה במלוֹאה. בכל העיר אין איש שישווה לראובן; והוא גם לא יכעיסה ולא יתקוטט עמה, גם אם תעבור על רצונו באקראי. המשוררים מדברים על זיווּג אלוהי, על גלגוּלי המקרים, על קרבת רחוקים ועל עומק התדבקות נפש בנפש; אבל הטבע התמים לא כן עמדוֹ. הוא מזמין בלי חשבון שני אנשים בריאים משני המינים ומזווג אותם יחד, והם חיים בתום ובשלווה מולידים בנים ובנות ליישב את הארץ.

 

ח

ביום מחר הלך האח החורג לרב דמתא, לשפוך לפניו שיחו, ויביא בקובלנתו את האיש טוֹב-הלב במצור. הרב הזה היה ירא את אלוהים באמת. הוא היה איש שאינו רודף אחרי ממון כלל. גם לא הבין איך ירע איש לרעהו, אם גם מעשים כאלה ראה ושמע בכל יום. יש תורה ודינים, יש יצר-הרע ויש תאוות בעולם. שם בשמים יודעים מכל הנעשה פה מלמטה; כף של זכות הולכת ופוחתת, אבל גם כף של חובה אינה מתמלאה עד תומה. כה הולך ונמשך הדבר כל ימי הגלות, והקץ סתום הנה יושב אדם אצלו וקובל על קרובו; והוא חפץ להושיע את שניהם, לזה בגוף ולזה בנפש. ניכּרים דברי האמת של הטוען; ולאידך איך יקרא לשני ויאמר לו: 'כיחשת ושמת בכליך ממון שאינו שלך?' הוא, בן-אדם שסופו רימה ותולעה ומלא עוונות ופשעים, יבייש איש עברי!

'רבי, קורא האורח, לי שלושה בנים ואשה. לא אוכל לשוב ולבוא לפני אדוני, אשר שלחוני הנה, בידיים ריקות; ואנוכי גם ערוֹב ערבתי בעד אחי. ציירו לכם, רבי שאתם במקומי הייתם, מה עשיתם אז?' והרב מושך בזקנו הצהוב ומגמגם מבלי משים: 'הן, הן, אבל' הרבנית העסקנית באה ויושבת בקצה השולחן, הרחק מעט מהם. והזר מתחיל דבריו מראש ואומר: 'הלא אשה חכמה אתן, אמורנה-נא בעצמכן, איך אמצא מוצא? מאושר הייתי להשיג מעמד נכון בזמן הקשה הזה; ועתה שוב הארץ מתמוטטת מתחת רגלי' 'יהודה', אומרת הרבנית לאישה, 'צריך אתה לתקן בזה מה: נסה לדבר את ראובן, אולי ימצא בעצמו איזה מבוא.' והרב פותח ספר ארוך חלק מחלקי 'שולחן ערוך' ומטה עיניו לסעיפיו לא בהלכות גזילה עיין, כי אם בהלכות 'מאכלות אסורות'. 'והגית בה יום ולילה' נאמר. ביקש האורח לקום ולילך; ותאַלץ אותו הרבנית לשתות כוס חמין, להפיג צערו. ובין לגימה ולגימה מסיחה האשה עמו; חפצה היא לדעת אם גם במקומו מעיקות ה'גזירות', ויחד עם זה היא שואלת אותו לשלום אשתו וילדיו. פתע הרים הרב את ראשו ועל מצחו התראו קמטים. 'הן נראה', אמר לאורח וישתעל מעט.

בערב ההוא, בלכת הרב רבי יהודה אל בית-התפילה לתפילת מנחה ומעריב, שם פעמיו דרך בית מגורי ראובן וירא אותו עומד בחלון ומטה ראשו לחוץ. רמז לו לצאת ויאמר לו: 'לווני אל התפילה.' ראובן הבין את מגמת הרב. בצאתו הרבה דברים על אסונו אשר קרהו ועל דבר צערו על אחיו החורג. 'רבי, קרא בקול תוקף, האמינו לי כי לוּ היה ביכלתי לחפור הממון מעמקי התהום, כי אז לא משתי מן המלאכה עדי אגווע ואֶתם'. 'רבי, הוסיף ראובן, רבי, תבוא עלי 'התוכחה' משבת זו, אם אשם בדבר אני.' נבהל הרב ואמר: 'גם על האמת אין אנו נותנים שבועה בימינו'.

 

ט

פרשת 'כי תבוא' קראו באותה שבת. חוקים ותורות בביכּוּרים ובמעשר בראשית הפרשה, וימי הביאה אל הארץ וקריאת הנביא לכל ישראל בסוֹפה. והנה באמצע ברכות לשומעים בקול ה', ואחר זה הנה דברי תוכחה וקללות. קללות נמרצות! הקוראים מדור הישן ידעו כי אין מעלים למקרא הפרשות התיכוניות האלה את אנשי העדה, כי אם קוראים לאלה את שמש הקהל או איש עני עובר-אורח. כי יעמוד בחפץ-לב מול הקלף הפתוח והכתוב אשורית, והמקריא אמנם לא מטעים, כי אם קורא בחיפזון: ארור אתה בעיר, ארור אתה בשדה; ישלח ה' בך את המארה, יתן ה' את מטר ארצך אבק; בית תבנה ולא תשב בו! ומעשה בקהילה אחת, שפתחו בה ספר-התורה ביום-השבת שחלה בו תוכחה, ויתייראו בני העם מהקללות החרותות מאז, ויקומו ויברחו כולם מבית-אלוהים, ויישאר ספר-הברית מונח על השולחן פתוח יותר משעה. וירא ה' בזיון תורתו וינאץ וישלח 'שריפה' בעיר, ותהי כולה למאכולת אש. הדבר הזה הנו כתוב בפנקס ישן לזיכרון.

לוּ בימי מתן-תורה הייתי, אמרתי לרבן של הנביאים: משה, משה, איך תחרות קללות ונאצות בספר-העדות; והנה בתורה השנייה, תורה שבעל-פה, נאמר: קללת חכם אפילו על תנאי באה. נחדל מימי הדורות מראש ונשוב לדברי הסיפור.

אומרים כי איזו פשרה נעשתה בין ראובן ובין אדוני היער התובעים, המה לא רצו לסגור את 'השוק החדש' לסחורתם, וימצאו תחבולה להמשיך את סחר העצים באותו מקום הלאה. על מחצית ה'אבידה' ויתרו לגמרי, ואת המחצית השניה יקבלו לפי המותנה קימעה-קימעה, במשך שנים מספר. הקניות תהיינה מעתה שני-שלישים במזומן ושליש אחד בהקפה. פרטי הדברים לא אדע.

ותיכף אחר ה'השוואה' החל ראובן לבנות לו בית למושב. בראשית אמר לקנות לו איזו חצר לא רחוק מנחלת הוריו; אבל אחר כך נמלך וישכור לו מאדון העיר מגרש רחב קרוב לשער, שהיה עד עתה בבחינת הפקר. החלו ליישר את הקרקע. הניחו יסוד אבני-גזית ועליו הקימו בניין של עץ. 'ערלים' מומחים ועושי-בתים עוסקים במלאה בזריזות, וראובן מפקח על העבודה. לפנות ערב מתאספים נערי ה'חדרים' והולכי-בטל מדלגים על החומר הנצבר לבניין. וביום השבת יוצאים גם אבותיהם לראות בחלקי הבניין שכבר נגמרו וּלחווֹת דעתם. גם חושבים ומונים, כמה וכמה על ראובן להשקיע בבניין המשוכלל הזה.

והבניין הולך ונשלם. את הגג כיסו ברעפים אדומים. ארובות-העשן נעשו לבנים שרופות. חצי שנה עסקו בהקמת הבית. אל הפתח הרחב באמצע עולים במעלות-אבן. שלושה חלונות מעבר מזה ושלושה מעבר מזה. כרכובי הפתח-והחלונות נמשחו בצבע לבן, תריסי החלונות והדלת ירקרקים הם. יסוד הבית שחרחר, אבל ניכרים הקווים שבין אבן לאבן. רושם הכול היה כדבר נחשב מראש. בפנים הבית העמידו תנורים מרובעים; ריצפו את הקרקע שבחדרים בקרשים מוחלקים ברהיטנים; טחו את הקירות והתקרות בסיד. וראובן משגיח על כל דבר ומתעמל לייפות את הבית. דבר שחיכה לו מימים ימימה הולך ומתגשם לנגד עיניו. והוא כבר רואה בחזון את העמדת הכלים, את הארונות, המיטות, השולחנות והספסלים ניצבים על מקומם. הוא גמר לקנות בשביל חדר-הביקור גם ארון פתוח לספרים, כזה שראה אצל דודו בעיר-המחוז. הוא לא ידור עוד בשכנות, כי אם במחיצתו, באחוזתו ונחלתו. אלוהים הוא עמדו! והוא לא ידע כי שתי רשויות הן במרום

ראובן עשה גם גדר לנחלתו ויבנה בקצה אורווה לפרה ודיר לעצים, ויכרה בור למרתף. אומרים כי חשב גם לחפור באר בחצרו. מי שיודע את החיים הצרים בעיירות הקטנות בלי מעינות מים במחנה, ואיך כל בית ומשפחה צפויים לחסד שואב-המים, המוכר מתנת הטבע דלי דלי, יבין לחפץ בעל-הבית החדש הזה.

 

י

ראובן נסע בבוקר יום אחד לכפר לא רחוק מעירו, לסדר את ענייניו עם אציל אחד, ויאמר לשוב לביתו לפנות ערב. אבל כבר עברה האשמורה הראשונה של הלילה ולא בא. ותדאג לו שרה רעייתו. בעד החלון נשקפה בכל פעם ותרכין אוזנה לשמע כל עגלה עוברת. מדוע בושש לבוא? הילדים כבר ישנו במיטותיהם. המנורה נשברה, ורק נר של חלב דלק על השולחן והפיץ אור כהה. לבה מפכה. הילין ראובן אצל אדון הכפר, והוא אינו מתגאל בפת-בגם העניין לא היה כל כך מסובך, עד שלא תספקנה לו איזו שעות. היא קמה ופתחה את הדלת של מבוא הבית ותרד מעל המעלות המעטות. מנוחה ברחובות, ורבים מתושבי העיר כבר ישנים. אין קשב בליל. גם השמים נקשרים הם. כי תחצו את העולם, לשונות של אש תעלינה מן התהום ותלחכנה את כל חלקת היקום. שרה היא כבר שוב בחדרה. מורה-השעות התלוי על הקיר משמיע בקול את השעה אחת-עשרה. ראובן לא ישוב מדרכו. מה לו כי נשאר הפעם בכפר, וזה לא חשב עוד בבוקר. היא ישבה על ספסל רך וחיכתה לבעלה עוד שעה אחת. היא הסירה בגדיה מעליה ותעל על המיטה. הנר של חלב כלה מאליו.

 ויבוא בעל-החלום במעמקי הליל ויקח את השוכבת בציצית ראשה ויביאה אל יער אחד גדול, בדרך-המלך, העוברת מאותה העיר אל עיר-המחוז, וישאירה לבדה. היא לא ניסתה ללכת רגלי מהלך רב. עייפה היתה, וגם אבן בלתי-נראית הכבידה על לבה. היא שמעה קול מצהלות סוסים, ולפתע נחבא הקול גחלת גדולה נפלה ממרום, לה עיניים ולשון, והיא אוכלת כל הדשאים והעשב מסביב. באוצר-הקרשים מתפרקות השורות וקמו ורבו קרש בקרש וקורה בקורה. ראובן בעלה רוכב על מוט אחד ארוך, והוא לבוש עור של זאב, ששערותיו כלפי חוץ. היא מתקרבת אליו וקוראת לו, והנה ערפל יליטהו. בבית-עלמין היא עומדת. היא רואה שורות שורות של מצבות אילמות, ורעד פנימי חותך בבשרה כמו באיזמל. מעולם לא חשבה במלאכי-זעם, והפעם היא רואה כלי-מפצם נעוצים בקרקע ותזיע ותצעק מרוב בהלה ותתעורר משנתה, והנה קרע גדול לאורך כותנתה מלמעלה למטה; והכותונת חדשה ושלמה היתה עוד בערב. מי שלח בה יד? ומי נגע בה? תמהני ולא אדע עד היום.

 

יא

יום חום היה באמצע הקיץ. השמש להטה במרום רקיע ותשלח קוויה לכל עבר. יובש וכליון למים בכול. נמלים יוצאות מחוריהן, רצות רצוֹא ושוֹב. חגבים טסים עד למרות אַמה. בשדות-מרעה בהמות גסות שוכבות ומתחכּכות, ודקות קופצות ומבקשות בעשב ליח ורוטב. יתושים פורחים בשכרון-נפש. בריות קטנות לאלפים ולרבבות נעות באוויר, מתקוממות וסובבות בלי מטרה ותכלית ניכרת לבני-אדם.

 

נפח ועושה-ברזל עומד ומזיע ומדבק את המנעולים בדלתות החדרים. וראובן לבוש מעיל דק עומד על גבו ומבאר לו איזה דבר. צרור מפתחות בידו והוא מקשקש ומשתעשע בהם. פתאום והנה כמו חיכוך בצווארו, ויעבור על זה בידו פעמיים ושלוש. הנשכתוּ צרעה? הוא מרגיש כמו כאב. הוא לוח מטפחת-האף מצלחתו, מרטיב קצה בפיו ומשימו במקום החיכוך. כשהלך בימי-נעוריו ל'חדר' ולמדו בראשית ירח אב בדברי אגדות גיטין מפרק הניזקין, סיפרו מורי התלמוד על יתוש אחד, שנכנס בחוטמו של מחריב בית-אלוהים, כי זחה דעתו עליו.

 

הוא שב לדירתו, לשתות חמין, ובין כוס לכוס מישש בכל פעם בצווארו שנתעבה. רעייתו קמה ממושבה, הסתכלה במקום החיכוך ותאמר אל בעלה: 'כמו צרבת רואה אני פה.' היא לקחה חלמון ביצה, עירבבה אותו במלח ותשם אותו במטלית במקום הצרבת; והיא בוערת ובוערת. בחזקה קרע ראובן את התחבושת ויקרא: 'הרפואה עוד תרע מאשר תועיל'. ובעיר אין רופא ואין חובש. שכן אחד מומחה נכנס לחדר ויבדוק את מקום הכאב, וירא כמו נקודה שחורה בו נפוחה, וייעץ לנסוע תיכף לעיר-המחוז. שכרו עגלת בי-דואר ויסע ראובן עם רעייתו בו ביום העירה. והוא מרגיש בכל הדרך מכאוב גדול בצווארו, שצבה מאד. בהגיעם למחוז-חפצם סרו למקום משכן הדוֹד. מיד קראו לרופא והוא אך ניענע בראשו למראה. הוא רשם עלי גיליון איזו מרקחת לחולה, להרגיע את רוחו; ובעזבו את החדר אמר לדוד, כי שאלהו לטיב העניין: 'נחוץ יהיה לנתח בצוואר, מבלי לאבד זמן'.

וביום המחרת בבוקר נסע דודו של ראובן עמו לאודיסה, לעשות שם לשאר-בשרו החולה את הניתוח על-ידי מומחים. ורעיית ראובן שבה לעיר-מגוריה, להיות צופיה על ילדיה. במהירות ובחיפזון היה כל הדבר. כי נפרדה מאישה אמר לה: 'אל תבכי, פתיה, הכיני הכול לחנוכת הבית, אשוב בריא בעוד שבוע ימים.' והיא הרגישה מחנק בגרונה. מי היה מגיד לה אז כי לא תשוב לראות אותו בחיים?

שם, בעיר ההומיה הגדולה, מת ראובן סוחר-הקרשים שלושה ימים אחרי הניתוח בלי רעש; וייקבר במיטב ימיו בשדה-הקברות של משפחת היהודים. לא היתה גם עת לאמור לנבהל והמשתומם: 'צו לביתך!' אָבל ושבור-לב שב הדוד לעירו. לא יכול להאמין כי ציר-המוות יקח מגירה בידו ויחתוך בעץ חי בכל כוח. ושרה היפה נשארה אלמנה, בלי כל הכנה לזה בנפשה. עוד לפני ימים היה לה בעל, אוכל עמה ושותה עמה ומחבבה; ועתה היא יושבת עם הילדים היתומים אל השולחן, ומולידם ומפרנסם טמון בארבע אמות קרקע במרחקים. וכי יציבו לו ציון מי יקרא בו? הלא גם את ה'קדיש' אומרים רק שנים-עשר חודש, ואחר זה אך פעם בשנה. הנער מתקוטט עם אחותו הפוחזת. אין אב משגיח. דמעות נוזלות מעיניה ונופלות אל הקערה שלפניה. שומר אמונים! רד מכסא-כבודך והסתכל איך אתה מתנהג עם הבריות.

סיפורי עוד לא בא אל קצוֹ.

 

יב

בבוקר לא-עבות אחד עמדה עגלה אחת כבוּדה אצל האכסניה האחת שבעיר, וירד ממנה איש אמיץ-כוח ומעט משונה, אבל לבוש בטוב. הוא אומר להתעכב כאן איזה ימים ולבקש לו חדר ללון. ובבואו לחדר שהכינו לו, אמר לנוח מן הדרך ויסגור את הדלת בעדו. לשוא דפק בעל-האכסניה פעמיים עליה, לדבר עם האורח ולשאול אותו לטיבו, כנהוג; אין פותח. אחרי-כן קרא האורח למשרת ויבקש ממנו להגיש לו מים, בורית ואלונטית. שוב סגר את הדלת, הסיר את מלבושיו מעליו, פשט כותונתו, רחץ את עצמו למדי וינגב את בשרו. סרק שערותיו וזקנו במסרק וילבש מלבושים אחרים ומנעלים חדשים שם ברגליו. ניכר היה על-פי מעשהו שלוֹ פה מלאַכוּת נכבדה. הוא לקח ראי מנרתיקו ויסתכל בו בחפץ לב. שוב החליק זקנו, משך שפמו וישם כובע אחר בראשו. מה מגמתו ומה מעשהו?

הוא התפלל עוד קודם לזה בקצרה, לקיים החוק, לא עמד ממושבו אפילו ל'שמונה-עשרה'. אחר זה הביאו לו חמין, לחם לבן ונופת, וישב אל השולחן לאכול ארוחת-הבוקר. עשר פרסאות נסע הנה ויקם לדרך עוד בחצי הלילה. אם יבוא בעל-האכסניה לחדר, הישאל אותו על אודותיה או יחדל מזה? הוא לוקח עט-עופרת מצלחתו ומעריך בסימני מספר את הונו ורכושו. הוא עתה שוב אלמן ולו ילד בן חמש. הוא מטה ראשו על ידו ומתנמנם. לא! הוא אך עוצם את עיינו. פסי-תכלת מעורבים בכתמי אודם ונקודות מזהירות נוצצים בחלונות ראשו הסגורים. ובהגביהו את ראשו והנה איש עקום-הגוף עם זקן צנום עומד מול השולחן ושואל: 'אנוכי, אנוכי הנני בעל-המלון הזה. עייפים אתם. רבה הדרך שנסעתם. שידוּך, לעשות שידוך עם בנכם אתם מבקשים, או לקנות קרשים'  'צאו עת המזה, אומר האורח, ואחר זה תבואו הנה'. 'אבל מה שם אדוני? ומאיזה מקום הוא בא?' 'נפתלי קוראים אותי ומגורי עיר שיחור'. 'טוב, אומר בעל-המלון, אבל אני מזהיר אתכם, לבלי התייעץ עם שום אדם פה בלעדי נפישין רמאין בכאן עלי תוכלו להישעֵן. השמעתם זאת?"

ויקם האורח, בצאת בעל-המלון מחדרו, שם עליו מעיל עליון, שבעירו הוא נושא אותו אך ביום השבת, לקח מקל-תפארה בידו ויצא החוצה. תרנגולות מנקרות באשפה. כמעט צעד בגללי סוסים. נער אחד הולך יחף, מרים אבן מהארץ ומשליכה על כלב נובח. הוא עובר דרך השוק, שבו מספר חנויות פתוחות; קוראים לו מכל עבר, שיסור הנה לקנות מה; והוא אינו שם לבו לזה והולך הלאה. ברחוב אחד באה לקראתו נערה כבת שתים-עשרה וכד של חלב בידה. וישאלה למקום מגורי שרה, אשת ראובן. ותאמר הנערה: 'היא כבר דרה בבית החדש'. 'איה הבית החדש?' 'על יד השער'.

וישם האורח דרכו שמה. לבו הולם בקרבו. הוא כבר קרוב לארבעים ובהרגשתו הפנימית הוא עוד בחור. רגעים אחדים עמד על-יד המעלות העולות אל המבוא, רעיונותיו אצים, הוא עולה ופותח בלאט את הדלת בעיירות הקטנות אין פעמון וכל כגון דא, וגם אין נוהגים לדפוק במבוא. הפתח מהפרוזדור הקטן אל החדר הראשון היה פתוח; ושם, על-יד החלון, ישבה האלמנה הצעירה לבושה מלבושי-בית ועל ראשה מטפחת לבנה משולשת, שערותיה נוצצות. היא ישבה וטוותה בלשון ארוכה, ותרם את פניה ותשאל את הנכנס לחפצו. לבנה נראתה בחדר בעצם היום; עיני הזר יישירו נגדה. 'אם תרשו לי, שרה, אשב ואדבר.' הוא ישב על ספסל בריחוק-מקום מול בעלת-הבית. שרה תמהה על ביאת האורח; בידה האחת היא מתקנת מעט את המטפחת שבראשה, ואין בזה אלא תגבורת חינה. בחוץ נשמע קול קורא ותחשוב כי ילדתה היא, ותקם ותפתח את החלון; וזאת הפעם, שראה הדר קומתה בקירוב כל כך. היא סגרה שוב את החלון ותשב על מקומה ותוסף לארוג; אצבעותיה נעות בחן.

'שרה', פתח הבא, נשען על מקלו ומתאמץ להתגבר על סערו ולדבר במתינות. 'שרה, ביקשתי לשלוח אליכן שדכן. מה תשתוממו ותביטו עלי מוּזרות? עלמא דבר! חטא הוא הדבר כי אשה בנעוריה, כמוכן, תשב גלמודה כל ימי חייה. ראובן בעלכן אדם חרוץ היה, זאת שמעתי והוגד לי, אבל הוא איננו עוד בעולם, והחיים דורשים את תפקידם'. 'לא! לא!' קראה האשה הנבהלה. 'אל תדברו כזאת עמדי. לכו מכאן, בבקשה מכם, לכו מכאן'.

'שרה', הוסיף הזר, בלקחו את המקל מימינו לשמאלו, 'אנוכי אומר לכן, שפתיוּת תהיה זאת מכן. לילדיכן צריך גם אב משגיח. וגם אתן, ציירו לכן, שחליתן, מי יישב על-יד מיטתכן? אשה בלי קרבה כקיץ בלי שמש. אתן רואות אותי ואין אתן יודעות מי אני ומה בלבבי. אנוכי, אני אומר לכן הוא מקריב ספסלו אליה מעט אנוכי הנני תמים כילד, האשה שתבוא עמי בברית תזכה בגורל. אני אוּכל לעקור עץ ממקומו כדי למלא חפץ אשתי. אנוכי אשר אתכן על זרועותי ואמלא כל משאלות לבכן, מבלי הגה ואומר'.

שרה הניחה את הצמר והמחטים בחיקה ותסתכל בהשתוממות בפני הדובר. דיבורים כאלה לא שמעה מעודה. איך תצעדנה רגלי זר בבית אשה, והיא לא שמעה על אודותיו עד היום. אמוּלה לבּתה! לו נכנס פתאום ראובן עתה לחדר וראה את היושב לנגדה. שפתיה רוחשות. צללי עצב מכסים פניה. והוא לא יסיר עיניו מסמל היופי.

פתאום קם היושב מהספסל ויקרא: 'שרה, אהבתיך, אהבתיך זה כמה שינם, כי חזו עיני אותך בראשונה. אהבתיך בתום לבי. עינייך יונים, כמגדל צווארך, כולך יפה ליבּבתיני, שרה'. הפתגמים האלה שמורים היו אתו מאמירת שיר-השירים, ועתה גם הבין ביאורם. והוא החזיק בשתי ידיה הרועדות ויאמר: 'הסתכלו בי ישר וראו בלבי הבוער. בלעדיכן חיי אינם חיים; ארד שאוֹלה אם תגרשוני. רחמי, שרה, על בן-אדם מחבב אותך ועומד לנגדך כילד מבקש קרבה מאמו; היי לי אשה, היי לי אחות, היי לי בת'. והיא תנסה לשמוט ידיה מהדובר. 'הניחו לי,' היא קוראת. 'הניחו לי'. 'לא', קרא האיש בקול, 'לא אניח אותך לעולם! אני אקחך על ידי ואדאה עמך שני מילים. את לא תדעי מה בכוחי ומה אני יכול לעשות. לא תדעי מה אַת לי.' 'לא', הוסיף וירקע ברגלו מקלו כבר נשמט מידו וינח על הרצפה 'אם תגרשיני, אני אזחל תחת המיטה, אישן בבית-המבשלות ואהיה אצלך עבד ואלקק את העצמות.' הוא תפש במקלו וקרא: 'הראיתן את המקל הזה? אם תמאנו ותשלחו אותי מעל פניכן, אז אכה בו על מצחי וארוצץ את מוחי. לא! אטבע בנהר. לא זאת לבד אעשה, כי אם אתפוש בך בחזקה בשט דבריו היה מדבר פעם ביחיד ופעם ברבים ואצלול עמך במצולת המים. גם המוות לא יפריד בינינו!'

זיעה נוזלת ממצחו. הוא לוקח מטפחת-אף מצלחתו ומקנח את הזיעה ומביט בלי הרף על פניה המשתנים. רואה הוא שדבריו עושים רושם, והוא מונה: אחת ושתים; אחת שתיים ושלוש; שלוש וארבע; ארבע וחמש. צרור הצמר נפל מחיק שרה ומתגולל; וישח נפתלי וירימו ויניחו שוב על ברכיה. לולא ירא כי תצעק, כי אז הוא רועד בכל גוּפו. הוא יפּול על צוואר וינשקה, אם גם תמאן וּתשלחו. היא קמה ותאמר: 'לכו היום מפה, עוד אחשוב בדבר'. אגלי דמעות של שמחה נזלו מעיני בן-הארבעים ויאמר: 'שמי הלא ידעתם, אני נפתלי מעיר שיחור, סוחר בשקים אני מעמדי בטוב'

 

יג

שעה אחרי לכת הדובר הזר הזה  שבו שני ילדי שרה, ששיחקו בחוץ, מן הרחוב, נער בן תשע, והוּא הבכור, ונערה בת שבע. ילדים נעימים וניכרים גם לזר כאח ואחות. הנער מספר לאמו על הגשר, שבנה הוא וחבריו מהחול, ואיך ירחמיאל הפתי דרך עליו ברגלו וירמסהו. והנערה סותמת בידה את פיה ושוחקת. תמה! לא ידע מה יוולד בקרוב. 'רעבים אתם, צאצאַי?' אמם קמה ותישר וילון של חלון אחד; הלכה לבית-המבשלות ותביא לילדים גבינה לבנה ולחם ושתי כוסות חלב ותצג הכול על השולחן. הנער חטף פרוסת-הלחם ויחל ללעוס, בסבבו את החדר, ואחותו יושבת ולוגמת. פתאום קפצה ממקומה ותרץ מהחדר. אחיה לוקח את כוסו ומעמידה על זו השנייה. נשמטה מידו ונשפך החלב על השולחן ועל הרצפה. 'פרא', קראה האם, לוּ חי אביך, כי אז יסרך למדי על פחזותך'. צל עבר על פניה, בהזכירה שם אישה

השמש יורד. קול אופני עגלה עוברת ברחוב נשמע. שכנה אחת דופקת בחלון ואומרת: 'שרה, האם אין בני ירחמיאל אצל בניך?' 'לא', משיבה שרה. חתול שחור, שהיה ישן עד עתה על המרבד, התעורר וידלג ממשכנו. היא לוקחת אלונטית עבה ומקנחת את השולחן ואת הרצפה, ותפתח את החלון וסחטה אותה. היא היטיבה את מנורת-הליל; אנחה קטנה יצאה מפתחי לבה.

בקושי ובפיתוי-דברים הוליכה את הילדים לחדר-המיטות לישון. היא הסירה מנעליהם ובגדיהם מעליהם ותסדר דבר דבר על ספסל, אחד מזה ואחד מזה. הנער קורא קריאת-שמע. גם הנערה לא פטורה מזה. רחמי-אם מי ימוֹד, בעת תראה ילדיה, שנשאה אותם בחיקה, טיפחתם וריבּתם, שוכבים על מיטתם. היא נשקה את הילדה ואחרי זה את בכוֹרה; והוא הרים את ראשו וישאל ויאמר: 'אֵם, האם הכוכבים ממעל גם מלאכים הם?'

שרה שבה אל החדר הקודם ותשב על המרבד ותסגור את עיניה. החתול עלה גם הוא וישב בפינה. בין חי וחי רק איזו זרת. מטפחת ראשה המשולשת נשמטה מעליה. היא שמה ידה על זרועה הערומה מתחת בית-היד הרחב ותדחק על שדיה. בת ישראל אלמנה בודדה היא. בימות-החול עוד יש עבודה בבית ובקניין. אבל ביומי-דפגרא ובימי השבת מעין ריקוּת מורגשת בחלל העולם, אף-על-פי שהללו מטיילים והילדים יושבים אל הושלחן ומסיחטם. אמה היתה מתפללה בכל בוקר, לה הסידור אותיות בל תבינן. אלוהים יושב ממעל לגלגלים, דרכיו לא יבין שום אדם.

היא קמה ותדלק את המנורה. כשחי ראובן בעלה, התרגלה בחשאי שלא לכסות ראשה בלילה, אם איש זר לא היה בחדר, והרגישה איזה עוז בשערותיה הגלויות. צועדת היא בחדר אנה ואנה, כמבקשת פתרון לחידה היא ישבה על-יד השולחן ותשען ראשה על ידיה, בתי-ידיה הופשלו, זרועותיה הלבנות נראו כשני קווי אור

אחר שלושה ימים נגמר השידוך בינה ובין נפתלי האמיץ אם גם מוזר היה לה כל הדבר בעצם. גם שכנות אחדות ניסו להזהיר אותה ללא הועל. הסכימו בזה שהחתן יתיישב בעיירה, יחדל לסחור בשקים ויקדיש עצמו לסחר הקרשים והעצים; את בנו יביא הנה, ויהיו איפוא שלושה ילדים בבית.

 

יד

מעשה היה בימים קדומים: אשת בן המלך שנהרג נישאה לאחיו, אם גם ילדה למת. שוב מת אישה השני וזה לא הקים לו שם בעמו, וישלח אחיו השלישי, המלך, ויקחה לו לאשה ויבא את יבמתו ירושלימה אל ביתו. ותחלום האשה והנה בעלה הראשון עומד לנגדה. ותאמר לחבקו, ויהדפנה ויאמר אליה: 'חדלי לך ממני!' הדבר הזה אירע בימי בית שני, ימי מלוך מלכים עריצים בישראל. וכמו-כן קרה גם בימים שונים לגמרי. רב אחד מצוין בגולה, מגדולי החסידים, מת בימי עלומיו, שלח רב אחר לדבר בארמלתו. ויחלום בן הנפטר, כי הנה טרקלין גדול ונאה ואביו עומד עטוף בתכריכיו ואוחז בשתיידיו בגג הטירה וקורא בקול: 'מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו להיכּנס בארמוני!' אם לא יאמין הקורא לסיום סיפורי, ישים-נא לשני חזיונות אלה את לבו

 

ההכנות המעטות לנישואין החלו. אלמן כי ישא אלמנה, אין זה מאורע של כל הקהילה. את החופה אין מעמידים תחת כיפת השמים, כי אם בחדר. החתן מקדש את הכלה; קוראים את הכתובה ואחר כך יושבים מניין אנשים לסעודה. כל העניין נמשך והולך אך כשתי שעות או שלו, ואחר זה יעזבו הקרוּאים המעטים את הבית; והמיועדים השניים, שהיו זרים זה לזה עד הנה, זה בא מכאן וזו מכאן, נאחזים מעתה באמנה ובברית, לא יפירו אותן כי אם בספר-כריתות או במות אחד מן הצדדים.

 

'נישואין' כאלה חגגו נפתלי האמיץ מעיר שיחור ושרה האלמנה הצעירה בביתה החדש. את הילדים הוליכו לאותם הימים אל הדוד לעיר-המחוז; וגם הילד היתום של האמיץ נשאר עוד בשיחור אצל קרובה אחת, ואמרו להביאם כולם הנה בעוד שבועיים ימים. ה'חתן', כנראה, היה שבע-רצון מכל התכונה; אך ה'כלה' בשמלת-המשי, שנתנה ליופיה איזה כובד. היתה כנדהמה. היא עינתה באותו יום באמת בצום נפשה; ועוד שעה לפני החופה סגרה דלת החדר בעדה ובכתה חרש: לב האשה אך המשורר ישוּרנוּ!

 

עשרה אנשים במספר ושש נשים ישבו לסעודה ערוכה על שני שולחנות, לנשים לחוד ולאנשים לחוד. המאכלים היו טובים ובקבוקי יין עמדו על השולחן. השו"ב שתה כוס אחת יותר מדאי וינסה לזמר בגרון ניחר. הרב דמתא בירך ברכת-חתנים. האם החורגת של ראובן, שכבר נתאלמנה שנית, לנה הלילה ובליל יום המחרת אצל הכלה כשומרת.

 

טו

ליל טבילה בא. שרה שמרה את מנהגי ישראל ותלך לפנות ערב בחשאי דרך אורחות עקלקלות אל בית-הרחצה להיטהר. צרור לבנים תחת אצילי ידיה ומטפחת תוגרית עוטפת את ראשה. הבלנית קיבלה אותה בפנים צהובים הלא כלה משלמת פי שלושה מנשים אחרות וה'מתקנת' עמדה על ידה להשגיח על דיני ישראל, ותעצור הפעם בעד שטף דבריה. בין-המרחץ הנמוך היה בנוי מאבנים כמצודה, מבפנים מרוצף קרשים ששחרוּ מזוקן ומזיעה, לו חלונות מרובעים כחוֹרים צרים מבחוץ ורחבים מבפנים. חום במרחץ אף בשעה שאין מסיקים את התנורים הגדולים. עששית קטנה, תלויה בתקרה, מפיצה אור כהה רק בפינתה; על-יד המקווה, שיורדים אליה במעלות, דולק גם כן נר קטן ומטפטף. הטובלת מסירה בגדיה מעליה אחד-אחד ופורשת אותם על עמוד-עץ. על ספסל קרוב לו מונחים הלבנים שהביאה. היא יושבת על אחת האיטצבות, שמזיעין עליה שומרי-שבת בערב היום, ורוחצת את גופה באמבטי קטנה מלאה מים. היא סורקת את שערותיה וחושבת בדבר-מה.

ה'מתקנת' חותכת את ציפורני האשה ומעבירה כל נדבק, לבל יישאר חוצץ משהו לטבילה ירדה שרה מעל האיצטבה ותפשוט כוּתונתה, ויהי אור-סהר במלוא אולם הרחצה. גם ה'מתקנת', שעמדה לידה והיתה למודה בכך, נפעלה מסמל היופי ושלימוּת הגו. חוה הקדומה ניצבת ערומה, והימים לפני החטא, בטרם תפרה לה עלי-תאנה. שני שדיה מפיקים הוד נורא. לא נפלא כי הציץ הנחש אז בירכתי העדן וקינא באדם.

היא צעדה על המעלות, נכנסה במים, בירכה את ה' מלך העולם, ותטבול במקווה שלוש פעמים, ותנגב עצמה. שלוש מצוות נתן שוכן-עד לבנות ישראל: טבילה, חלה והדלת הנר. ליל ראש-חודש היה, חג קדוש לשבטי ישוּרון עוד לפני מתן ימי השבת, וגם עתה הוא עוד מנת הנשים. היא שמה עלה לבניה החדשים, לבשה מלבושיה ומעליה, שילמה ביד נדיבה, ותתעטף ותעזוב את הבית וצרוֹרה עמה. כוכבים נוצצים ממעל, שביתת העולם מעמל היום.

 

צועדת היא כחולמת. כּלב לא ניחר בה. לא פגש בה דבר טמא. היא עוברת דרך רחוב הגויים, המפריד בין עיר היהודים ובין בית-הרחצה, והנה היא במגרש רחב מוזר לה. לה הרגש שתעתה מני הדרך, והיא מחזירה את פניה כמבקשת דבר. פתאום תפשתה יד חזקה מאחוריה, נשמטה המטפחת מעל ראשה והיא מרחפת באוויר. על גבעה קטנה היא ניצבת בפחד מקשה, והנה איש עומד לנגדה, קומתו גדולה חצי אמה מראובן וידיו ארוכות ודקות. ראובן אישה קם מן המתים ויאמר לייסרה על כי תהיה לאחרכל עצמותיה רוחפות, לשונה דבקה לחכה והיא אינה יכולה להוציא גם הגה מפיה

 

טז

לפי דברים אחרים, לא בדרך מבית-המרחץ לבית קרה את שרה הפגע וסר רוחה, כי אם אחרי עלוֹתה על מיטתה בא החזון להבילה. היא שבה מבית-הטבילה הביתה, הסירה מטפחתה מעל ראשה ואת הצרור שמה על-יד הלבנים השמורים לכביסה, ותקם ותכן ארוחת-הערב לה ולבעלה החדש. הוא ישב בראש השולחן והסתכל בחמדה בביישנית. הוא לועס את הצלי וטעמו ינעם לו, והיא אוכלת רק מעט. הוא מושיט ידו השמאלית ומשימה על חלקת צווארה. מניח הוא את החתיכה מידו ומנסה להגביה ראש שרה ולהסתכל בעיניה. ותמהר לקוּם מן השולחן ונשמטה לחדרה ולא יצאה אליו עוד. כמעט ירא החושק פן תסגור את הדלת מבפנים. ויקם אחרי רגעים מספר וימשש בלאט במנעול חדר-המיטות, והנה הדלת נפתחה, וירא והנה כלתו כבר שוכבת במיטתה. וישב לחדר-האוכל, הולך ומסלסל בשפמו ומזמר בקול דק קטעי ניגוּן. הוא פשט את בגדיו מעליו ויניחם על הספסל, כיבה את הנר וייכּנס בכוּתנתו ובתחתוניו הלבנים למחיצת-האהבה. תריס החלון האפיל, ויסר את היתד ממוט-הברזל, המבריח דרך הקיר, וידחף את התריס כלפי חוּץ לאור הלבנה יזון מיפי שרתוֹ.

והאישה במיטה רגשותיה מעוּננים. חידה כבדה לה כל הדבר, כבפעם הראשונה ידעה איש. על גבה היא שוכבת מכוסה במכסה לבן ומביטה אל התקרה כמבקשת דבר רחוק. אין קורא ואין עוזר. אדם בוער באש עומד במרחק חצי אמה ממנה. לפתע החל צל להתנועע באמצעית התקרה ומראהו כעין קערה, ומתוך הקערה בולט ראש אדם ראשו של ראובן אישה נגלה-נגלה ועיניו מפיצות אימה היא התנערה מעל המיטה בקול צעקה ותדלג ותדחף את החלון בכוח, עד כי נשברה הזכוכית ויפלו השברים בקול צלצול על הקרקע, ותקפוץ החוצה. כל המאורע הזה נעשה אך במשך איזה רגעים. ונפתלי דנן נשאר עומד באמצע החדר, נבהל ומשתומם ממראה עיניו.

והמיטה באמת ריקה היא, רק חום גו עוד שמור בה. נפתלי רץ לחלון, מטה ראשו וקורא: 'שרה, שרה!' ואין קול ואין עונה. הוא לובש מלבושיו מהנה. יוצא לחוץ, סובב את הבית; חוזר וממשש במיטה ואין גוף, אין ידיים ורגליים, אין ראש. והיא הלא שכבה פה מאירה באור בשרה ושואפת רוח. רימוהו אך רימוהו בפסגת מלוא תשוקתו! מבורך אמר להיות שבעתיים, והנה לוחץ בגבו האסון הפתאומי כמו צבת. הוא עוזב שוב את הבית, יוצא לחוץ לבקש אחרי הרעיה האהובה והחמודה; ואין גם אות וסימן-מה. אָנה פנתה האַילה בקפצה מן החדר? הוא אומר להעיר את השכנים משנתם ולהרעישם בקולו. הוא הולך ברחוב לכאן ולכאן. חוזר-סובב את כל הבית, מבקש בחצר, מבקש בבית-המבשלות; שוב ממשש במיטת שרה, אולי רק חלום הטעהו. הוא מדליק את הנר ומעמידו על הרצפה, עוד לפני שעה שכבה בחדר זה נעימתו, והנה נעלמה מנגד עיניו. היא היתה עתה שלו, קניינוֹ ונחלת בשרוֹ. מיום שבא עמה בבירת לא נשקה, לא שם פיו על פיה, לא חיבקה בזרועותיו. הוא חפץ לחוג עתה חג הסערה. הוא היה מקיפה בשתי ידיו ומאמצה עד כלוֹת הרוח, עדי התאחדות גו בגו. כל עברוֹ עד היום, הנשים שהיו לו בזו אחר זו, הכל רק צללים חולפים היו. הנך כורך מטפחת על ידך ואחר זה תסיר אותה ותניחה, הרי הדבר כאילו לא החזקת מטפחת מעולם. לשרה, לגוף הזך הזה, תאב והשתוקק זה מימים, גם בעת חבק נכריה. זו, אך זו היתה חלקו האחד בחיים. השיבו את הרעיה היפה אל משכּנה, ויאחז בה בדממת-הליל ולמחר ימות. יחבק אותה עך פעם, ואחר זה יחתכו את ראשו מעליו וילקקו הכלבים את דמו.

מכבה האמיץ את הנר, עוזב שוב את הבית ומחפש אחרי הנשמטה בכל הרחובות ובכל פינות העיר. עייף הוא בכל אבריו, והוא יושב על מעלות בית-האלוהים, שגם הוא דוֹמם ונעזב, שם פניו בשתי ידיו ובוכה, בוכה כילד.

עוד בהשכמת הבוקר נתפשטה השמועה בעיר, כי נעלמה שרה אתמול בלילה, עזבה את החדר ואיננה, ויהיה הדבר לפלא. אנשים רבים, גם ערלים מהכפר הסמוּך ושני שוטרים מטעם המלכוּת, התפּשטו לכל עבר לבקש אחריה, וכל העמל היה לשוא. כל היום עמדו כנופיות אנשים ברחובות ושחוּ במאורע, שכמוהוּ לא היה לעולמים. לא היה קירוב להשערה למה ועל מה זה ברחה האשה הצעירה ומה קרה לה אמש? האם החורגת של ראובן שמה פעמיה לבית-המרחץ לשאול עליה; אבל גם אשת הבּלן לא יכלה לפתור את החידה. 'הכלה באה וטבלה כּכל הנשים, לא נראה בה דבר, אך שתקה ולא דיברה'.

אחרי שני ימים ושני לילות מצאו את האומללה יושבת ביער, הרחק איזה מילים מהעיר, על שורש עץ כרוּת, אך כותנתה לבשרה ופניה שזוּפים. היא יצאה מדעתה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה