(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית. יום סגריר בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים. אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף. ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)
אני: מאין אתה נוסע, עלם?
הוא: אני בורח.
אני: מפני מי אתה בורח?
הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.
אני: מדוע ברחת מנו?
הוא: נפשי חשקה בתורה.
אני: ולפני זה מה עשית?
הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה.
אני: ומה מגמתך לעשות בבא?
הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.
אני: ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.
הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה.
אני: ומה תתן לאלהים בתורתך?
הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–
אני: ומה כתוב בתורה?
הוא: אדוני הלא אינו “עם הארץ” ולמה זה ישאל אותי?
אני: ומאין תדע כי איני עם-הארץ?
הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.
אני: מה אתה רואה?
הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.
אני: מה זה אפיקורס?
הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.
אני: והנך יודע מה זה אפיקורס?
הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.
אני: ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה? האם מרוֹע-לב?
הוא: כל זה עושה “יצר –הרע” בו, הוא השטן, הוא המסית…
אני: ומי ברא את “יצר-הרע”?
הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–
אני:ולמה זה ינסה אותם?
הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם – אם יטו אחריו.
אני: נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול…
הוא: אמנם כן, במשפטים…
אני: ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ…
הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.
אני: מדוע?
הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.
אני: אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.
הוא: כל באיה לא ישובון…
אני: מי אמר את המקרא הזה?
הוא: שלמה המלך.
אני: וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?
הוא: היה כתוב בתורה.
אני: ולמה אמרוֹ שלמה?
הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.
אני: מאין תדע זאת?
הוא: כך כתוב ברש"י.
אני: מי היה רש"י?
הוא: מצחק אדוני.
אני: ולמה אצחק בך?
הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.
אני: מאין תדע את דרך האפיקורסים?
הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.
אני: בעיניך אתה איש יודע! האין בזה גאוה?
הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.
אני: גם זו גיאוּת.
הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.
אני: איני יודע מה זה אוֹרייתא.
הוא: בגמרא קוראים לתורה “אורייתא”.
אני: ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה “תורה”,
הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.
אני: ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?
הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.
אני: ולמה לנו שתי לשונות קדושות?
הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.
אני: גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?
הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.
אני: ואם כן, התורה היא כשתי תורות.
הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.
אני: אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?
הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.
אני: ולמה לנו הפלפול?
הוא: עונג-תורה הוא זה.
אני: והתענוג, כלום דבר טוב הוא?
הוא: עונג רוחני מוּתר.
אני: שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.
הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.
אני: מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?
הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.
אני: הלא גם ה“רבי” יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.
הוא: אבל ה“רבי” אינו שותה יין ואינו מתענג.
אני: ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?
הוא: כדי לתקן את העולם.
אני: ומי קילקל את העולם?
הוא: היצר-הרע…
אני: הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה“רבי” לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.
הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.
אני: ומדוע אין זה שוה לעולם?
הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר את הים.
אני: גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?
הוא: הלא אז לא היו לנו מים.
אני: ולמה לנו המים?
הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.
אני: אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.
הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה “שהכל נהיה בדברו.”
אני: ומה בכך?
הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.
אני: ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?
הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם “ידיעה ובחירה”.
אני: מאין זה תדע אותה?
הוא: מה“מורה”.
אני: וכבר עיינת בה“מורה”?
הוא: קראתי זה בספר אחד בשם “המורה”.
אני: ומה דעתך בשאלת “הידיעה והבחירה”?
הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.
אני: ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.
הוא: אז אצוהו להאמין.
אני: אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.
הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.
אני: מי אתה חוץ מלבך?
הוא: מהוּתי.
אני: ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך?
הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.
אני: והלב אינו הנפש?
הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.
אני: ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?
הוא: עומדת היא לדין.
אני: ובחיים אין אדם נדון?
הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.
אני: ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?
הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.
אני: עוד הפעם: ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?
הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה…
אני: אתן לך מתנה בעד תשובתך.
הוא: אין לי צורך בכסף.
אני: תוכל לתת אותו צדקה לעניים.
הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.
אני: (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: “בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך”. העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול. הערבוביה גדולה.)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.