_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּעֶגְלַת-הַבַּרְזֶל

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית.  יום סגריר בין-ערבּים.  עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור.  יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים.  אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער.  לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף.  ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)

אני:   מאין אתה נוסע, עלם?

הוא:  אני בורח.

אני:  מפני מי אתה בורח?

הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר.  עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.

אני:  מדוע ברחת מנו?

הוא: נפשי חשקה בתורה.

אני:  ולפני זה מה עשית?

הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים.  אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי:  אהב את המלאכה;  גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא;  לבי נתון אל התורה לשמה.

אני:  ומה מגמתך לעשות בבא?

הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.

אני:  ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.

הוא: אין לי צורך לחשוב.  אלמד תורה.

אני:  ומה תתן לאלהים בתורתך?

הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים?  האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–

אני:  ומה כתוב בתורה?

הוא: אדוני הלא אינו "עם הארץ" ולמה זה ישאל אותי?

אני:  ומאין תדע כי איני עם-הארץ?

הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.

אני:  מה אתה רואה?

הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.

אני:  מה זה אפיקורס?

הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.

אני:  והנך יודע מה זה אפיקורס?

הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.

אני:  ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה?  האם מרוֹע-לב?

הוא: כל זה עושה "יצר –הרע" בו, הוא השטן, הוא המסית...

אני:  ומי ברא את "יצר-הרע"?

הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–

אני:ולמה זה ינסה אותם?

הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם  – אם יטו אחריו.

אני:  נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול...

הוא: אמנם כן, במשפטים...

אני:  ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ...

הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.

 אני:  מדוע?

הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.

אני:  אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.

הוא: כל באיה לא ישובון...

אני:  מי אמר את המקרא הזה?

הוא: שלמה המלך.

אני:  וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?

הוא: היה כתוב בתורה.

אני:  ולמה אמרוֹ  שלמה?

הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.

אני:  מאין תדע זאת?

הוא: כך כתוב ברש"י.

אני:  מי היה רש"י?

הוא: מצחק אדוני.

אני:  ולמה אצחק בך?

הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.

אני:  מאין תדע את דרך האפיקורסים?

הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.

אני:  בעיניך אתה איש יודע!  האין בזה גאוה?

הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.

אני:  גם זו גיאוּת.

הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.

אני:  איני יודע מה זה אוֹרייתא.

הוא: בגמרא קוראים לתורה "אורייתא".

אני:  ולמה ישַׁנו את הכתוב  ולא יכנו את התורה "תורה",

הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.

אני:  ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?

הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.

אני:  ולמה לנו שתי לשונות קדושות?

הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.

אני:  גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?

הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

אני:  ואם כן, התורה היא כשתי תורות.

הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.

אני:  אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?

הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.

אני:  ולמה לנו הפלפול?

הוא: עונג-תורה הוא זה.

אני:  והתענוג, כלום דבר טוב הוא?

הוא: עונג רוחני מוּתר.

אני:  שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.

הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.

אני:  מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?

הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.

אני:  הלא גם ה"רבי" יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.

הוא: אבל ה"רבי" אינו שותה יין ואינו מתענג.

אני:  ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?

הוא: כדי לתקן את העולם.

אני:  ומי קילקל את העולם?

הוא: היצר-הרע...

אני:  הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה"רבי" לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.

הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.

אני:  ומדוע אין זה שוה לעולם?

הוא: אמשול לכבודו משל:  אדם עובר את הים ואדם  עובר את היבשה.  מי גדול ממי    הלא זה שעבר את הים.

אני:  גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?

הוא: הלא אז לא היו לנו מים.

אני:  ולמה לנו המים?

הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.

אני:  אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.

הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה "שהכל נהיה בדברו."

אני:  ומה בכך?

הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.

אני:  ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?

הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם "ידיעה ובחירה".

אני:  מאין זה תדע אותה?

הוא: מה"מורה".

אני:  וכבר עיינת בה"מורה"?

הוא: קראתי זה בספר אחד בשם "המורה".

אני:  ומה דעתך בשאלת "הידיעה והבחירה"?

הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.

אני:  ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.

הוא: אז אצוהו להאמין.

אני:  אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.

הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.

אני:  מי אתה חוץ מלבך?

הוא: מהוּתי.

אני:  ידיך?  רגליך?  פיך?  האם לא אלה חלק ממהוּתך?

הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.

אני:  והלב אינו הנפש?

הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.

אני:  ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?

הוא: עומדת היא לדין.

אני:  ובחיים אין אדם נדון?

הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.

אני:  ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?

הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.

 

אני:  עוד הפעם:  ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?

הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה...

אני:  אתן לך מתנה בעד תשובתך.

הוא: אין לי צורך בכסף.

אני:  תוכל לתת אותו צדקה לעניים.

הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.

אני:  (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד.  הנער מיהר לצאת וקרא לי: "בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך".   העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול.  הערבוביה גדולה.) 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה