בְּעֶגְלַת-הַבַּרְזֶל
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
|
(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות
במחלקה השלישית. יום סגריר
בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה
בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים
זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים.
אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו
תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד
אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף.
ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של
תכלת.) אני: מאין אתה נוסע, עלם? הוא:
אני בורח. אני:
מפני מי אתה בורח? הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד
אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים
וברחתי. אני:
מדוע ברחת מנו? הוא: נפשי חשקה בתורה. אני:
ולפני זה מה עשית? הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים
וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת
ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה. אני:
ומה מגמתך לעשות בבא? הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל
מבטחי. אני:
ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך. הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה. אני:
ומה תתן לאלהים בתורתך? הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן
לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק
בתורה.– אני:
ומה כתוב בתורה? הוא: אדוני הלא אינו "עם הארץ" ולמה
זה ישאל אותי? אני:
ומאין תדע כי איני עם-הארץ? הוא: זאת אני רואה בפני כבודו. אני:
מה אתה רואה? הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים
האפיקורסים. אני:
מה זה אפיקורס? הוא: זאת יודע כבודו בעצמו. אני:
והנך יודע מה זה אפיקורס? הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה,
אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים. אני:
ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה?
האם מרוֹע-לב? הוא: כל זה עושה "יצר –הרע" בו, הוא
השטן, הוא המסית... אני:
ומי ברא את "יצר-הרע"? הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות
בו את בני-האדם.– אני:ולמה זה ינסה אותם? הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו,
ולענשם – אם יטו אחריו. אני:
נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול... הוא: אמנם כן, במשפטים... אני:
ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא
מכשילוֹ... הוא: איני חפץ להשיב לאדוני. אני: מדוע? הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן
המקרא ומן התלמוד. אני:
אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב. הוא: כל באיה לא ישובון... אני:
מי אמר את המקרא הזה? הוא: שלמה המלך. אני:
וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה? הוא: היה כתוב בתורה. אני:
ולמה אמרוֹ שלמה? הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה
ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם. אני:
מאין תדע זאת? הוא: כך כתוב ברש"י. אני:
מי היה רש"י? הוא: מצחק אדוני. אני:
ולמה אצחק בך? הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק. אני:
מאין תדע את דרך האפיקורסים? הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל. אני:
בעיניך אתה איש יודע! האין
בזה גאוה? הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית
שבשמינית. אני:
גם זו גיאוּת. הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי. אני:
איני יודע מה זה אוֹרייתא. הוא: בגמרא קוראים לתורה "אורייתא". אני:
ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה "תורה", הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום. אני:
ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום? הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא. אני:
ולמה לנו שתי לשונות קדושות? הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של
רבנו תם. אני:
גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים? הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. אני:
ואם כן, התורה היא כשתי תורות. הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל
ניתן מרועה אחד. אני:
אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים? הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי
דאוֹרייתא. אני:
ולמה לנו הפלפול? הוא: עונג-תורה הוא זה. אני:
והתענוג, כלום דבר טוב הוא? הוא: עונג רוחני מוּתר. אני:
שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי. הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע. אני:
מה הוא לפי דעתך עונג גשמי? הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת
בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם. אני:
הלא גם ה"רבי" יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים. הוא: אבל ה"רבי" אינו שותה יין
ואינו מתענג. אני:
ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים? הוא: כדי לתקן את העולם. אני:
ומי קילקל את העולם? הוא: היצר-הרע... אני:
הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את
ה"רבי" לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן. הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו
צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם. אני:
ומדוע אין זה שוה לעולם? הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר
את הים. אני:
גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל
אחד? הוא: הלא אז לא היו לנו מים. אני:
ולמה לנו המים? הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון. אני:
אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון. הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה "שהכל
נהיה בדברו." אני:
ומה בכך? הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה
חסרה מצוה אחת. אני:
ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח
בתורה. ולמה זה נענש? הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם "ידיעה
ובחירה". אני:
מאין זה תדע אותה? הוא: מה"מורה". אני:
וכבר עיינת בה"מורה"? הוא: קראתי זה בספר אחד בשם
"המורה". אני:
ומה דעתך בשאלת "הידיעה והבחירה"? הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ. אני:
ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך. הוא: אז אצוהו להאמין. אני:
אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר. הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד. אני:
מי אתה חוץ מלבך? הוא: מהוּתי. אני:
ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך? הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי. אני:
והלב אינו הנפש? הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה
למעלה. אני:
ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה? הוא: עומדת היא לדין. אני:
ובחיים אין אדם נדון? הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם
נדון גם בכל יום. אני:
ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות? הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו. אני:
עוד הפעם: ואולי תחזירני
בדבריך למוּטב? הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה
שואל הרבה... אני:
אתן לך מתנה בעד תשובתך. הוא: אין לי צורך בכסף. אני:
תוכל לתת אותו צדקה לעניים. הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה. אני:
(חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: "בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח
כל כך". העם קם ונדחק
לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול.
הערבוביה גדולה.) |