_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבְּרִיחָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

על יד נחל רחב, המשתפך במורד הר, נטועה עיר מולדתי הקטנה ברוּסיה הלבנה, מושב בני-ישראל.  כי תעבור את הגשר העולה ינשאו לפניך רכסי גבעות, מחצב לאבנים.  ושם ממעל ארץ-חול, הדשא נראה שם זעיר שם, כשערות ראש שתעלה בו קרחה, והשמים – נחושת.  בני התקוה והחלום ישובו משם ריקם, אבל יש מרחב למחשבה ומעוז משער העיר – מעבר השני ואילך – הנה מישור זרוּע, אבנים מסוידות משני צדי דרך-המלך מסמנות את מהלך המילין.  פה ושם נראה גם עץ בודד.  ערימות בר ותבן מונחות בשדה.  עגלות-כפר רתומות לסוסים ולשוָרים עוברות ושבות.  קול-שירה של איכר שוכב פרקדן ופניו מתלקחים מחום השמש נשמע.  חיים! מכאן יש לעיר קישוּר עם יתר חלקי העולם.

לעיר גופה אין מרצפת.  בתים קטנים וגדולים בעלי גגי תבן או רעפים עומדים לרחבם או לארכם שורות שורות, ומסביב להם תינוקות ותרנגולות מנקרים באשפה.  רצען יושב לפני פתחו, איש אחד מגלגל חבית בחוץ; ועושה-חבלים עוסק במלאכתו.  הרחובות מהם ישרים ומהם עקומים, וכולם סובבים מגרש גדול, הוא השוק.  ובשוק חנויות חנויות בנויות עץ, חנויות לצמר ופשתן, חנויות למכירת מיני ברזל, חנויות לקמח ולכל מיני מאכל.  השוק הוא לב העיר.

טרודים האנשים בעסקיהם הפעוטים מבוקר ועד ערב, והעמל הוא ללחם.  כדי להספיק צרכי בית בצמצום מקריב איש עברי את חלבּוֹ ודמו.  איש ואשתו עובדים שניהם ויגעים כל הימים.  הפרנסה זהו ענין רע שניתּן לבן-ישראל ומנת חלקו הוא לאכול את בשר רעהו.  גדולה ההתחרות ואין הבּור מתמלא מחוליתו... ולאידך, עניני העולם הקשים והמכבידים על בן-אדם אינם סוגרים לגמרי את הפתח לדברי-שמים... אחר ששת ימות-החול יבוא יום השבת.  וה' ציוה על יום השבת ויקדשהו. – והוא בחר לו שבטי-יה מכל משפּחות הגוֹיים.  והחנונים, המוכרים והקונים, המַלוים והלוֹוים, האוּמנים ובעלי-המלאכה –כולם בני שבטי-יה הם, מזרע אברהם, יצחק ויעקב.  עמהם כרת ה' את הברית לדור ודור, ושומר הוא להם את חסדו עד עולם.

ובלכתך ביום השבת ברחובות העיר והנה רוח אחרת על פניה חלפה.  מנוחה ושבתון! מלך עתיק עושה סעודה לעבדיו, והם מטיילים בגנוֹ.  אין דוחק, אין חשבון ליום מחר.  גם התפוחים ופרי-העץ, הנאכלים במסיבות גבר וביתו, טעם מיוחד להם.... בירך אלהים את יום השביעי ויתן אותו מתנה לעמו ישראל!

בן אשה אלמנה הייתי.  אמי יושבת ביום כזה וקוראת ב"צאינה וראינה" ומתענגת על דברי חכמים ומשליהם; ואני יושב וקורא בפרשת נביאים ראשונים...

בני האבות, שבאו מעבר לנהר, ושכבר ישבו בארץ, רעו שם צאנם ובקרם וחפרו להם בארות והיה להם מקנה רב, עבדים ושפחות, שור וחמור; הם מתחילים את הכל מבראשית. –

בעמל רב, במלחמה ובשפך דם, עליהם לרשת את האדמה, שכבר ניתּנה להם... גיבורים, מושיעים, שופטים ומלכים קמו לעם אחד אחד, להציל אותם מלחץ הגויים הסובבים אותם.  בני-ישראל עושים את הרע בעיני אלהים ושבים אחר-כך אליו; והוא מיסרם בשבט אפו ואחר-כך מרחם אותם.

הנני קורא בספרים האלה וחוזר וקורא, והכל חי לפני בסדר אחד.  הנה מלחמת אברהם העברי וחניכי ביתו את כדרלעומר, והנה מלחמת בני-ישראל את ארם ואת מוֹאב ואת יתר העמים.  רואה אני את משה, יהושע, יפתח וגדעון, שאוּל, יוֹאב ואבנר; וקשה היה עלי הציור שכבר מתו גואלים אלה, שאין מלך-ישראל ומלך-יהודה יושבים בגורן פתח שער שומרון ושחדל חזון בישראל! ואתמה תמוֹה כששמעתי בפעם ראשונה כי בגולה אנחנו, כי השליכנו ה' מעל פניו לארץ אחרת... לא הבינותי דבר חורבן הבית והעדר המשכן, אחרי קראי בספר "ויקרא" לאמור: "צו את אהרן ואת בניו: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה".  ואני רואה את האש שעל גבי המזבח יוקדת, ואת הכוהנים, לבושים בבגדיהם, עומדים מסביב למזבח...

ובאה תפילת-מנחה בשבת, מתנערים העברים ממושבותיהם, הם שׂמים את הבגד העליון עליהם, ממהרים לשני בתי-התפילה שבעיר וממלאים אותם מפה אל פה.  תפילה קצרה! קוראים רק שלושה אנשים לתורה.  "אתה אחד ושמך אחד".  השמש יורדת.  בקצה האופק עולה צל.  יום השבת נוטה לערוב.  יושבים אחר זה אל השולחנות ואוכלים שארית הדגים ולועסים את הלחם הלבן בלי חמדה.  המוח חושב... הערב-שמש גמוּר.  כוכב עולה בשמים האילמים ומעיד עדותו, להבדיל בין יום ובין לילה...

הנה נגמרה תפילת-ערבית מתוך דיכּוא-הרוח. – מבדילין על יין, שפג טעמו.  המבדיל בין קודש לחול.  שערי החול נפתחים.  וצל יחלוף על פני בני-השבת.  – נטה שכמך, בן-ישראל, לעבודת הפרנסה!

ועברו ככה שבוע אחר שבוע, ירח אחרי ירח.  החליפות הנראות הן רק ימי החגים ושני מועדי השנה.  הנה ראשית הסתיו, העולם יליט פנים באדרתו ועל היהודי לדאוג לבגדי-חורף, למנעלים שלמים בעד בני-ביתו, לעצים ולתבן להסקה.  והנה ערב אביב, ובמכסה הקרח הגדול, שעל פני הנהר הרחב, יֵראו בקעים, המים עולים וגאים והד אחר עולה בלבנו...

הגעתי לשתים-עשרה, וכיתוֹם – גם למצווֹת.  לאט לאט החילותי להבדיל את המאורעות והמעשים; ואלמד להבין כי כל אלה הדברים הכתובים בפרשת השבוע ובנביאים קרו בארץ-ישראל בימים קדומים, ושאני ואמי וכל בני העיר הזאת והסמוכות לה יושבים בחוץ-לארץ: ומקוים אנו ליום המשיח, שבו יוליך אותנו ה' קוֹממיוּת לארצנו ויחדש שם את כבודנו כימי עולם.

ויראתי אז את ימות-המשיח ואת מלחמת גוג ומגוג הקשים.  את כל נפשי נתתי לוּ נעקרה עירנו, כמו שהיא עם ביתנו הקטן והחלון שבגגו, ונקבעו, ככל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, בארץ העברים הישנה.  פחדתי רב פחד מהאותות, שיקדימו לבוא – ובקראי כי משיח בן-אפרים ימוּת ויאָסף במלחמה, ואחריו יקום משיח בן-דויד, והוא הוא יהיה הגואל האמיתי, נהה רוחי דוקא אחרי בן-אפרים... כבר למדתי אז "פסוק", ושם נאמר: הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים...

ואשאל מרבי פעם כי ילמדני דעת גבולות הארץ, שיתוה לי עלי גליון איה שומרון ויהודה, איה בית-אל וירושלים, מצפּה וגלגל? ויבט בי בעינים זרות ויענני: מאי שייך? מצפּה היתה במצפה וגלגל – בגלגל.

מספרי התלמוּד נודעו לי העיירות יבנה ולוּד, טבריה, אוּשה וצפּוֹרי, אבל הרגשתי שיש הבדל בין ארץ-ישראל זו שמקרא ובין זו שבגמרא.  במערת-המכפּלה קבורים האבות, ובמירון – קראתי ב"סדר-הדורות" – שם קברו של רבי שמעון בן יוחאי, ובספר קטן, שקניתי בעשר גרות מ"מוכר-ספרים" עובר בעירנו, ראיתי שמצאוּ גם את קברוֹ של עזרא הסופר, ולפני המערה אבן-שיש.

עזרא! כאשר החילותי לקרות בספר עזרא ונחמיה עמדתי מַכלים לפני הפסוק הראשון: העיר ה' את רוח כּוֹרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב כתב לאמור: מי בכם מכל עמו – יהי אלהיו עמו ויעל.  לא! אמרתי לנפשי, מלך זר לא יקרא לנו, בעצמנו נלך!

ושוב בא לידי ספר קטן "משה וירושלים", וראיתי בו כי איש יהודי בזמן האחרון, שמו מוֹנטיפיוֹרי, שוֹע ונדיב, קם ויעל הוא ויהודית אשתו לארץ, וינחלו להם כבוד ויעשו שם צדקות.  סיפרתי את הדבר לאמי, ותוסף היא לספּר לי על גדולת השר הזה ונדבותיו הרבות, ועל היותו שומר ישראל בעת צרה.

אמי היתה אז כבת ארבעים וצופיה הליכות הבית.  ידיה טווּ בצמר, ארגו פוזמקאות, לפרקים תפרה גם לבנים בעד אחרים וסיפּקה את צרכינו ממלאכתה.  לא היו לה רֵעוֹת וּמַכּרוֹת, כאילו משבט אחר יצאה.  בכלל לא היתה רגילה להרבות שיחה.  גם על אודות אבי, שנספּה בנעוריו, לא דיבּרה והזכירה את שמו רק בשעה שלא שמרתי את מצווֹתיה; ואולם גם דבר כזה קרה רק לעתים רחוקות.  כרוּך הייתי אחריה, והיא שׂמה בי כל תקוָתה.  תקוַת אם של הימים ההם היה לגדל את בנה לתורה ולתעודה.  שתי נפשות קשורות דרו בבית הקטן, ורק עוד חתול נקוּד חי אתנו.

לילות חורף ארוכים.  החתול הנקוּד, זו הנפש השלישית שבבית, שוכב בפינה, אמי יושבת על יד המנורה, טוֹוה ושותקת; ואני יושב ולומד הלכות ירושות ונחלות.  עייף אני מתגרות בני-אדם, שזו דרכם רק לרשת איש את אחיו.  מניח אני את הגמרא ופותח ספר מקרא.

לבי הולך ונמשך לארץ הקדם. – – –

בן ארבע-עשרה שנה אנכי.  אמי זכתה לאושר לא פיללה, אני לומד אצל הרב דמתא, כי חנני.

הרב איש חסיד היה, צנא דמלא ספרא, הוא לומד עמי מסכת חוּלין על פי הפשט ומסכת בבא-בתרא על פי העיוּן.  הוא מקשה ועלי לפרוֹק; הוא שואל ועלי להשיב.  וכשאני מפסיק את הענין בדבר אחר ושואלו, למשל: מדוע לא נחשב עבר הירדן כארץ-ישראל? חשב לתומו כי נפקא לי לדינא...

ויש אשר את נפשי לא אדע.  כי בא יום והרב יושב לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב, ואני יושב בזוית ולומד לעצמי.  ובאו לפניו דברים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, והוא לא ישא פנים ויוציא משפט צדק.  הנני נזכר באותם הימים שהכל היה בא עד האלהים, אל הכוהן והשופט.  הרבי התחיל לשוחח אתי פעם גם על היצר-הרע; ואני אמנם ידעתי שיש עוון ופשע לב; אבל לא הבינותי; מדוע אין לנו היום קרבן וזבח?

דבר נפל בעירנו...

לא דבר חדש הוא כי יסוּרוּ לעיר נכדי רבי ידוע ובנם של קדושים.  נותנים בני-העיר מעט "צדקה" ליחסנים, לנשרפים, אם גם קשה היה לכל אחד להפקיע את עצמו.  היה בעיר גם המנהג להעמיד בכל בית קופסות-ברזל קטנות, והשליך אליהן איש ואשה בכל ערב שבת או ערב ראש-חודש איזו פרוטות-נחושת לזכר רבי מאיר בעל-הנס; ובא שד"ר אחד אחת בשנה והריק את כל הקופסות האלה בעד עניי ארץ-ישראל   והנה בא עתה איש מארץ-ישראל גופה.  וספרדי היה האיש.  הוא לבוש כערבי, טלית לבנה, ומעטפה אדומה חבושה לראשו, והוא מדבּר עברית ומטעים הכל בהברה משונה... וַתהוֹם כל העיר לביאת האורח המוּזר; ואני וחברי מקיפים וסובבים אותו, בצאתו ובבואו.

בינו נא, קוֹראַי, אדם שראה את ירושלים עיר הקדושה, שראה את הר הבית ואת קברי מלכי ישראל; אדם שהיה בטבריה, בחברון ובצפת, ועמדו רגליו במקום שדרכו בו רגלי אבותינו, – הנה אדם כזה עתה בתוכנו! לבי מפכּה ונרעש.  ודימיתי כי אם יפשיל האורח את שולי מעילו ונגלו מתחתיהם כל המחזות הנישאים האלה: הר תבור, הר הכרמל, הרי גלבוע, הרי אפרים.

ויקנאו בי חברי שאני מתלמידי הרב, אשר בביתו שבת הפלאי.  בבית-המדרש לא זזו עיני מהביט אל תפילת הירושלמי, ונפשי רחבה לשמוע, בעלותו לתורה, את ניגונו המיוחד בקריאת ההפטרה.  תיכף אחרי הסעודה מיהרתי לבית הרב ומצאתי שם כבר אנשים מכובדים מסובים על בקבוקי מי-דבש ומקשיבים לדברי הספרדי ומתקשים להבין את שיחתו. – והוא מספּר על כפר מירון וחג האורות בל"ג בעומר; מספּר על קברו של בן בארי ושל אותו קדוש, שישמעאלי בעל הקרקע היה טומן בו את אוצרותיו מבלי סגוֹר השער, ובהיוָדע הדבר לחברת גנבים ויבואו בלילה ויגנבו את הכסף וישימו אותו בכליהם, והנה נשארו כפותים ולא יכלו לזוז ממקומם... גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם!

בעד החלונות מסתכלים נערים ונערות לבית הרב ודוחקים איש את רעהו לראות את האיש מארץ הקדם.   פני המסַפּר כהים, עיניו מבריקות.  פתאום עלתה מחשבה בלבי לשאלו: אם הוא מבני יוסף או מבני נפתלי.  גם על הרב נחה רוח אחרת: הוא לא דיבּר עמו בעניני הלכה וּדרוּש, אלא שאלהו אם ראה את מוֹנטיפיוֹרי...

בשבת שאחרי "שבּת נחמוּ" היה הדבר.  לא נמחה מזכרוני החזיון המרעיש, כשרחל קמה מקברה ומבכה את בניה הגולים; ואחריה קמו מקברם אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן וכל הנביאים... חורבן! חרבה ירושלים עיר הקודש, חרב בית ה', אשר בו העלו לפניו קטורת סמים, והאיש היושב עתה לפנינו דר בעיר הקודש ומדבר על עיר הקודש.

צהרים! אחרי שתיה כדת בבית הרב לכבוד האורח הגיעה שעת-מנחה.  מתפרדים והולכים האנשים ובלב כל אחד מהם נתאבך דבר-מה... אני הולך לבדי ותחת לשוב לבית אמי הנני עובר את הגשר ועולה על סלע.  השמש עמדה.. מנוחת יום קיץ.  יום שבתון.  ממזרח וממערב, מצפון ומדרום לא יבוא גם עב קל.  בארץ העברים מתפללים אם לא יבוא הגשם.  ואני מלא געגועים על הר הכרמל, והנה קול מדבּר בחוּבּי: "מה לך פה?" – ואקום ואתעודד ואדע אנה תשאנה אותי רגלי...

שלושה ימים עשה האיש הספרדי בעירנו; ואף כי השנה לא הייתה שנת שׂוֹבע אסף הוא פי שלושה מאשר יאספו אנשים אחרים מסוגו.  גם אמי נתנה לו מטבע, אחת משש המטבעות של כסף, שהיו כרוכות במטלית ושמורות בידה למעני ליום הבא.  ואת חמש המטבעות הנותרות לקחתי אני בחשאי.  גם שתי כותנות וזוג "תחתונים", מצנפתי של שבת ו"טלית קטן" לקחתי אתי, ואשים את הכל בצרור, וגם פת לחם שמתי בו וקמתי למחרת צאת הספרדי מן העיר בבוקר השכם, כשאמי שוכבת עדיין במיטתה, והתגנבתי מן הבית בלאט, צרורי על שכמי ומקלי בידי...

עברתי שדות וכפרים, מיל אחר מיל, מבלי להביט לאחורי.  נחתי מעט, התפללתי תפילת הדרך, נטלתי את ידי מתוך מעין ואכלתי מפתי, שׂבעתי, בירכתי וקמתי והלכתי הלאה. – אין כושל ורוחי יתאזר.  ובעבוֹר "אדון" אחד בדרך וישאלני: לאן פני מועדות? עניתי לו בתום לב: אני הולך לארץ העברים!

ויהי ערב! אבותינו עמוּד-אש היה הולך לפניהם במדבר.  ואני חפצי בקרבי מאיר לי.  על ערימות בר שכבתי לנוח ומפני חיות-טרף לא יראתי.

בשלוַת הלילה נעתקתי מן המקום, אשר עזבתיו עוד היום בבוקר, וארא אותי עובר את הירדן ועומד לפני יריחו, ונפלה החומה הגדולה שבין האומה ואלהיה.  גאולה! גאולה לעם עתיק-יומין.  שב הבן אל שולחן אביו...

ואיקץ בבוקר, והנה שׂמו בסד רגלי.  ושני אנשים, אשר לא ראיתי אותם יום אתמול, הולכים עמדי, אחד מימיני ואחד משמאלי.  רוּחי חוּבלה.  נדמה לי כי אני שב על עקבי.  לבי כאֶבן, שמים וארץ, בקשו רחמים עלי... ויהי ערב והנני עומד לפני שער עירי.

נודע הדבר כי ברחתי.  דלקו אחרי וישיבוּני ל"בית ארם".  אמי קיבלתני הפעם בפנים מעוּננים.  בעיר שׂחקו על משבּתי.  שבו החיים לאָרחם, – ואישאר בגולה אָבל ומנוּדה עד היום...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה