דָּוִד    🔗

א. הַמַּיִם    🔗

ודויד בן איש אפרתי איש גיבור־חיל ובכל דרכיו משכיל. הוא היה רועה צאן אביו ויבוא הדוב וישא השה מן העדר ויקם עליו ויחזק בזקנו ויכהו וימיתהו ויצל את בלעו מפיו. הוא הכה את גלית הפלשתי, אשר חירף מערכות ישראל, בקלע האבן אשר בידו, וילָחם בכל האויבים בימי שאול; ובצאת בנות ישראל במחולות, לחוג את יום הנצחון, ותשרנה לאמור:

הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!

ויהי במות שאול ובניו, וימליכו העם אותו למלך עליהם, הוסיף הוא לבצר ממלכת ישראל ולהרחיב גבולותיה. ויך את הפלשתים ויכניעם, ויך את מואב וימדדם בחבל, שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, ואת השאר הכניע לו לעבדים. וישם נציבים בארם ובאדום, ומכל עבר מביאים לו מנחה.

ויהיו לדויד שלושים אלף אנשי־חיל, כל בחור בישראל, וגיבורים רבים אתו מעוררים את חניתם על שלוש מאות חלל בפעם אחת; והוא יוצא למלחמה בראשם, וגם יחלק עמהם שלל. ויהי היום, והוא נלחם את פלשתים, הוא ומחנהו במצודה, ונציב־פלשתים עומד בבית־לחם, ויצמא דויד מאד למים והשמש בוער וקודח, ויאמר: מי ישקני מבור בית־לחם אשר בשער? ויבקעו שלושה מגיבוריו במחנה האויב וישימו נפשם בכפם וישאבו מים מהבור ויביאום אל דויד מלכם. ולא אבה דויד לשתותם ויאמר: חלילה לי מאלהי מעשות זאת, כי בנפשם הביאו את המים ואשתה דם האנשים האלה? ויפצרו בו ולא אבה לשמוע בקולם. וינסך דויד את המים לפני ה' במחנה. ויהללו את מעשהו זה בשער.

ב. הַנִּסָּיוֹן    🔗

ולא היה לב דויד שלם עמו תמיד, פעם הצדיק הרבה, פעם החטיא הרבה; גם לבית שאול הציק, אולם כרגע שב וריחם גם אויביו. ויהי כי ביקש לטהר ולזכּוֹת נפשו, אמר לו האלהים:

עד מתי יהיה קולר שאול תלוי בך, קבל עליך עונש, ולא יהיה עוד כתם בך. ושתים אני מטיל עליך, הוסיף לדבר עמו, נפול תפול ביד אויב, או יכלה זרעך ולא יקום לך ניר. ויען דויד את ה' ויאמר: ריבון העולמים, משיב לאדם כפעלו! עשה עמי מה שאתה חפץ, רק זרעי תחתי לא יענשו בעבורי.

הוא אך כילה לדבר, ויבוא השטן ונדמה לו כצבי, ויקח קשת לירות בו, ונשמט ממנו; וירדוף אחריו דויד, עד כי נמשך לשדה פלשתים. ונפל בידי ישבּוֹ בנוב, אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, ויאמר לכלות את דויד.

וַיוּגד לאבישי בן צרויה, הנה נשבה המליץ, ויקח פרדה וירכב לשדה האויב וישם נפשו בכפו, ויך את ישבּו ואת אמו ויצל את חיי נעים זמירות ישראל, וישיבו על כנו לירושלים. אז נשבעו אנשי דויד וכל אשר אתו לאמור: לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נרנו. אף הוא שינה את תפילתו ויאמר:

ענני ה' ענני ואל תמחה את שמי עוד. נענה האלהים ויאמר:

סלחתי! ויכרות לו ברית.

ג. הָרוֹעֶה    🔗

כשביקש ה' לבחור בדויד ולכרות עמו ואת ביתו ברית, בדקו במכלא הצאן ומצא את לבבו נאמן. היה מונע בעדרו את הקטנים מפני הגדולים, מוציא את הגדיים ומאכילם ראשי־עשבים, מוציא את התישים ומאכילם אמצעם של עשבים, ומוציא את הזקנות ומאכילן עיקרם של עשבים. כה האכיל עשב רך לרך וקשה לקשה. אמר אלהים: מי שהוא יודע לרעות הצאן, יבוא וירעה בעמי.

ויהי בהיות דויד עוד רועה בצאן, מצא ראֵם ישן במדבר, חשב שהר לפניו ועלה וישב על גבו, ומשם היה רועה עדרו. לאחר שעה ננער הראם ועמד על רגליו, והיה גבוה עד השמים. ויאמר דויד: אם יורידני ה' מן הראם הזה בשלום, אני בונה לו היכל גבוה כקרני הראם הזה. הוא אך כילה לדבר, והנה ארי, מלך החיות והבהמות, בא לנגדם, וירא הראם את מלכו ורבץ בפניו, וירד דויד מעליו. וקיים דויד את נדרו, כנאמר:

ויבן כמו רמים מקדשו, אל תקרי רמים אלא ראמים.

ד. הַשְּׁלִיחִים    🔗

ויהי בעת לוּקח דויד מעדר־הרועים ונעשה חתן למלך, ישב בגנו וישא את עיניו והנה צרעה אחת אוכלת עכביש. ויאמר דויד לאלהים: אלהי כל המעשים, למה בראת בריות אלו בעולמך? צרעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ולא ילבש מעשי ידיו. ענה אלהים לדויד ויאמר: שואל אתה לטיב הבריות האלו, חייך, שעוד יבוא יום ותצטרך להם.

ויהי כאשר החל שאול לחרוש לנפשו ויברח ויחָבא במערה, ויגידו לשאול: הנה דויד מסתתר במערה. ויקח שלושת אלפים איש בחור מישראל וילך לבקש את דויד. ואלהים, המגין על עבדו, שלח עכביש אחד מיצוריו ויצו עליו לארוג את מסכתו על פתח המערה. ויעבור שאול ויאמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם היה נכנס, היה קורע את הארג לקרעים, וילך הוא ומחנהו מזה. וירא דויד, כי עברה הרעה ויצא ממחבואו, ראה את העכביש אורג, הבין כי הוא הציל אותו מכף הרודף, פתח ואמר: ברוך בוראך וברוך אתה לעולמים!

פעם אחרת ניצל דויד מחרב שאול על־ידי צרעה אחת. בעת עבר דויד בין רגלי אבנר הזקופות, ולקח את החנית ואת צפחת המים ממראשותי רודפו, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים ותרדמת ה' נפלה עליהם; בא לצאת, פשט אבנר את רגליו וכיסהו, והיו כשני עמודים גדולים, ותבוא צרעה אחת במַלאכוּת שדי ועקצה ברגלי אבנר וזקפן — ויצא. וירא דויד ויתבונן, כי כל מה שברא אלהים בעולמו, לטובתן של בריות ברא ולתועלתן, “והכל עושה את שליחותו”, פתח ואמר: מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כל מעשיך נאים ואין נפתל בהם.

ה. הַצְּפַרְדֵּעַ    🔗

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דויד כנגד החלון; וכיון שהגיעה חצות־לילה, רוח צפונית היתה מנשבת ומנפנפת במיתריו, והיה מנגן מאליו. קם דויד והיה עוסק בשירות ותשבחות לקונו עד עלות השחר.

ויהי כאשר כילה נעים זמירות ישראל את זמירותיו והילוליו ויחרתם בספר התהילים למשמרת, זחה דעתו עליו ויאמר: אלהים אדירים! מי כמוני בעולמך אומר שירה רבה ומי יזמר לכבודך כאשר אני עשיתי? מיד עלתה צפרדע אחת מן היאור ותגש אליו ותאמר: אל תזיח דעתך עליך, בן־האדם, כי אני ובני־משפחתי אומרים שירה לפני יוצר הכּל רב יתר ממך; ועל כל שירה ושירה שלנו, אנו ממשילים עוד שלושת אלפים משל. ולא ידע דויד לענות את הצפרדע דבר. ויאמר ה': ואני את כולכם אלמד לשיר; הלל ושבח נטעתי בגרון כל אשר עשיתי מעלה ומטה.

ו. חֻקֵּי עוֹלָם    🔗

ויהי כי זקן דויד ותחשק נפשו לבוא בנעימות נצח ויתפלל אל ה‘; אנא, ה’, הודיעני קצי ואדע. ענה ה' ואמר לו: גזרה היא מלפנַי וחוק חקקתי בעולמי, שלא להודיע לאדם מידת ימיו. אמר דויד: אם דבר זה מכוסה מאתנו, לא אעבור גם אני את הגבול, אבל הודיעני נא, באיזה יום מימי השבוע אמות? אמר ה‘: גם בזה רב ביקשת, אבל הגד אגיד לך: ביום שבת, ביום ציויתי בו מנוחה, תיאסף אל עמך. אמר דויד: יום קדוש בעליונים ובתחתונים אפריע אני במותי, הוסף לי על ימַי אך יום אחד ואמות באחד בשבת. אמר ה’: ליום הזה כבר נועדה ראשית מלכות שלמה בנך, וגם זה חוק לפני: אין מלכות אחת נוגעת בחברתה! אמר דויד אל ה‘: אם כן קח נא את נפשי בערב שבת. אמר ה’: ואיך תסיג מלכות שלמה בנך את גבול מלכותך? ולא עוד, אלא טוב לי יום בחצרך מאלף, טוב לי יום אחד, שאתה יושב ועוסק בשירות ובתשבחות לשמי, מאלף העולות, שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח. וַיעל ה' מעל דויד, ודויד נשאר יושב וחושב בחוקי־עולם ובצירוף מעשי אלהים צבאות.

ויהי בכלות לדויד שבעים השנים, אשר נתן לו אדם הראשון משנותיו, והיום יום שבת, ויבוא ציר־המות לקחת את נשמתו של המלך המשורר ולא יכול לו, כי עוד מלא פיו רינון ושבח ואינו פוסק מלהודות לה' על כל חסדיו. שׂיכּל המלאך והחל להניע בענפי אילנות גנו, והקול קול לחשים. הפסיק דויד ויקם לראות מי מתהלך בגן. מיד פרש המות את כנפיו עליו וימת דויד.

 

יְדִידְיָה    🔗

א. הַמֶּלֶּךְ שְׁלֹמֹה    🔗

למלך שלמה בן דויד, אשר בו בחר ה' להושיבו על כסא המלוכה, ויגלה לו צפוני סודות ויחנכהו בחכמה, בינה ודעת, וישפוך עליו הוד והדר וחן וחסד על פניו, היו הרבה שמות, כרוב המתנות אשר בידו וכרוב האור היוצא ממנו ומחכמתו.

ידידיה היו קוראים לו, על שהיה ידיד־יה, והיה אוהב

אותו מלך העולם ה' צבאות שמו; שלמה שמו, כי בימיו שכן יהודה וישראל לבטח, לא נראה אויב בארצם וירב השלום; גם איתיאל היה שמו, בעבור כי רוח־אלהים בו ובו באה ואתאה חכמת האל; יָקה היו קוראים אותו, על כי היה רב ושליט וכל מלכי ארץ נותנים לו כבוד.

ביד שלמה היו כל המפתחות לשערי חכמה, בינה ודעת; הוא ידע בשיחות חיות ועופות, בדרכי הבהמות ובטבעי העצים והשדות. הוא היה מונה מספר לכוכבים, צופה ויודע בתכונת השמים וכל צבאם, ואין כל נסתר מעיניו. הוא היה מושל משלים, פותר חידות, מפענח נעלמות, ומגלה סודות אין קץ!

ותרב חכמתו של שלמה מחכמת כל בני־קדם ויחכם מאד, וידבר רמות על העצים, אשר ברא האלהים בעולמו למיניהם; וידע מטבעי הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר. ויבואו כל חכמי העמים לשמוע את חכמתו ולתהות על קנקנו, וימצאו כי לא הוגד להם אחת משבע. יפיו אין לשער, לתבונתו אין ערוך. ולא היה כמוהו מלך חכם, נשגב ורב־תבונות, למיום מָלך מֶלך על בני־אדם.

ב. כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ    🔗

ויעש חירם מלך צור, אשר חכם לבו בכל מלאכת־מחשבת, למלך שלמה כסא רם ונישא, יפה ונעלה. ויעש כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור מופז, וישבץ אותו באבני לשם ופטדה, אָחלמה וברקת ובכל מיני אבנים טובות. אולם הכסא, אשר ישפוט בו, והוא אולם המשפט, ספון היה בארז מהקרקע עד התקרה. ושש מעלות לכסא וידות מזה ומזה על מקום המושב, ושנים־עשר אריות עומדים שם אצל הידות. ולעומתם שנים־עשר נשרי־זהב מעֵבר מזה: אריה לעומת נשר, ונשר לעומת אריה, יד ארי־זהב בימין לעומת כנף נשר־זהב משמאל; וכנף נשר־זהב בשמאל לעומת יד ארי־זהב מימין. עומדים גם שני אריות־זהב על שש המעלות מזה ומזה, על המעלה הראשונה עומד עוד שור־זהב, ולעומתו אריה־זהב; על השנית—זאב־זהב ולעומתו כבש־זהב; על המעלה השלישית עומד נמר־זהב ולעומתו רובץ גמל־זהב; על המעלה הרביעית ידאה נשר־זהב, ולעומתו טווס־זהב; על החמישית חתול־זהב ותרנגול־זהב מזה ומזה; ועל הששית מרחף נץ של זהב ולעומתו יונה של זהב.

וממעל לראש הכסא שתולה מנורת־זהב מקשה, ויוצאים ממנה שבעה קנים מעבר מזה, שעליהם מצוירים היו אבות העולם: אדם, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב ואיוב, ושבעה קנים מעֵבר מזה, חרותים עליהם שבעת החסידים, ואלו הם:

לוי, קהת, עמרם, משה ואהרן, אלדד ומידד. ומתחתית המנורה כד־זהב מלאה שמן־זית ואגן־זהב מלא שמן־זית; ועליהם מצוירים בני אהרן, נדב ואביהוא, ועלי ובניו. וגפני־זהב תחתיהם פורשות צל למלך שלמה.

ושני מושבי־זהב על יד־הכסא, אחד לכוהן הגדול ואחד לסגן הכוהן; וממעל להם קבועים שבעים כסאות למשפט, והמה מושב לשבעים הסנהדרים.

וכשעולה המלך על כסאו וצועד על המעלה הראשונה, שור־הזהב מעלה אותו למעלה השניה, הזאב מוליך אותו למעלה השלישית, הנמר למעלה הרביעית; הנשר למעלה החמישית, וחתול־הזהב למעלה הששית ויושב המלך על מקומו; ובא שוב הנשר הגדול ושׂם כתר־מלכות בראשו. תנין גדול של זהב, שהוא תקוע בכסא, מתגלגל והולך, ויונה יורדת מן העמוד ולוקחת ספר־הברית, אשר בו כתובים כל החוקים והמשפטים ונותנת בידו, והוא היה עמו כל ימי חייו וקרא בו והוסיף חכמה ודעת.

ג. (נוסח אחר)    🔗

שלמה המלך המליכהו הקדוש־ברוך־הוא על התחתונים, כשם שמולך הוא על העליונים; וכסא עשה לו בתחתונים כדמות כסאו בעליונים. מה בכסא הכבוד של מעלה דמות ארבע חיות: אדם ואריה, שור ונשר, אף בכסא שלמה דמות אדם ואריה, שור ונשר, וגם בו אופנים וחיות; ובכולם – טהור נגד טמא, השור עומד למול האריה, הצבי מול הדוב, הכבש מול הזאב, היונה מול הנחש.

וברצות שלמה לעלות על כסאו, נוטלו השור ומנהלו לארי, הארי נותנו לאיל, האיל לנמר, הנמר לכבש, הכבש לזאב, הזאב לצבי, הצבי לדוב והדוב ליחמור; ושם ממעלה, מעל המעלות— קתדרה של זהב, כולה משובצת אבנים טובות ומרגליות; וממעל לה מעשה רקיע מעין לבנת הספיר.

ושבעים אלף קתדראות של זהב מסביב לכסא, ששם ישבו כל חכמי ישראל ותלמידיהם, כל הכוהנים והלויים, הנשיאים והשופטים. ושתי קתדראות של זהב ממעל להן, אחת לנתן הנביא ואחת לבת־שבע, אֵם המלך.

ובשבת שלמה על כסאו הביאו לפניו כל דבר קטן וגדול; ובפסקו את הדין, היו האריות והחיות מלחכים כפות רגליו וקוראים ואומרים: המלך שלמה ברוך, דן הוא דין אמת לאמיתו! וענתה רוח־הקודש ואמרה: גם ברוך יהיה! והעומדים והיושבים עונים ואומרים כאחד: תיכון מלכות בית דויד לעולמים!

 

שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא    🔗

א    🔗

וימלוך שלמה בן דויד בן ישי על כל הגויים ועל המדינות, רגם על חיות הארץ ועוף השמים מלך ועל הרמש הרומש על הארץ; וכולם מביאים לו מנחה ושולחים את נשיאיהם אליו לדרוש בשלומו. ויהי היום ויבוקש בין הבאים זיז־שׂדי, הוא תרנגול־הבר, כי הגיעה עתו אז לעמוד לפני המלך, ואינו. ויקצוף המלך עליו ויצו להביא אותו לפניו — ויבוא. וידבר אליו שלמה קשות: למה לא באת לפנַי ביום הפקודה, ואתה ידעת כי בידי למחות את שמך מעל פני האדמה. ויען זיז־שדי ויאמר: חנני, המלך, לא מרוע לב איחרתי לבוא, כי דאיתי במדינות רחוקות לראות, אם יש גוי וממלכה, אשר לא שמעו שמע מלכי, ואבוא אל מדינת קיטור בארץ המזרח, אדמתה זהב והכסף מושלך שם בראש כל חוצות; עצי השדה שתולים שמה מששת ימי בראשית ושותים מים מגן־עדן. ושם גוי עז, כולם גיבורי־חיל, לובשי־קשת, ואשה אחת חכמה מאד מולכת עליהם. אם על המלך טוב, אדאה שנית שמה ואקרא למלכה ההיא, כי תבוא ותשתחוה לפניך. ויאמר המלך אליו:

טוב אשר דיברת. ויצו לסופרים לכתוב איגרת למלכת שבא, ובה כתוב לאמור: “מנאי מלך שלמה, מלך המלכים, יושב על כסא דויד אבי, אשר בו בחר אלהי השמים והארץ ויכרות עמו ברית עולם, והכל הכניע לרגלי. שמעתי ממדינתך וממַשׂכיות ארצך ואומַר לקרוא אותך אלי, למען נדבר יחד על צפונות ארצותינו; ואם מאן תמאני לבוא אלי, אשלח עליך המוני חילותי, ויחריבו את כל אשר לך”.

ויקשרו את המכתב הכתוב עלי גליון בכנף זיז־שדי, ויעף הוא ומחנה רב מחבריו לעיר קיטור, אשר במדינת שבא. ויהי לפנות בוקר אחד, ותצא מלכת־המדינה להשתחוות לשמש, כמשפטה יום יום, והנה חשכו השמים מצל העופות ותירא. עודנה ניצבת, והנה עף אליה תרנגול־הבר, וימסור לידה את האיגרת של המלך שלמה. ויהי בקראה את הדברים הכתובים ותחזק בבגדיה ותקרעם. ותקרא לכל שריה הגדולים וראשי הפרתמים ותאמר: קראו את אשר כתב לי מלך אחד מארץ רחוקה. ויענו כולם קול אחד: אל תשמעי בקול המלך המתיהר הזה, כי אתנו השמש וכל מלכות השמש. ושם חכם אחד חוזה בכוכבים, ויגש הוא אל המלכה ויאמר לה: אל־נא תכעסי עלי, אם אומַר, כי לא כמחשבות שריך מחשבותי; אל־נא תמרו את קולו של המלך הזה, כי בשם אלהיו ידבר, והוא גדול מאלהינו.

ותשמע המלכה לו ותצו להכין אניות חדשות מעצי ברושים ולהטעינן בכל מיני אבנים טובות ומרגליות ולהושיב בהן ילדים לבושי ארגמן ממראה צבע אחד, והמלובשים כולם נולדו בשנה אחת, בחודש אחד, ביום אחד וברגע אחד. ותשלח מלכת־שבא את הטעונה הזאת ירושלימה לקדם את פני המלך שלמה.

ואיגרת מסרה לידם ותכתוב בו את הדברים האלה לאמור:

“מנאי מלכת שבא למלך העברים שלום! את דבריך, אשר שלחת ביד הרצים שלך, קראתי בספר, ואומַר לבוא אליך לנסות אותך בחידות, לראות אם כנים דברי חכמתך”. ויבואו השליחים הרבים מארץ הרחוקה בשערי ירושלים אחרי שבע שנים, ותיהום העיר למראה הבאים. נראים הילדים כשיירת תאומים לחִנם וליפיָם. אחרי ימים באה גם המלכה בעצמה ותשב על גמל ותרכב לפני שער־המלך, ותיפּעם רוחה למראה כל ההוד וההדר אשר נגולו לפניה. וכשמוע המלך שלמה, כי באה אליו המלכה שבא, שלח את בניהו בן יהוידע לקראתה, ופניו מאירים כאור השמש. ותאמר המלכה: זה הוא מלך העברים, וביקשה לרדת מעל הגמל. ויאמר לה בניהו: רק עבד המלך אני. ותאמר לשריה, שבאו עמה: עוד לא ראיתם את האריה, כי־אם רבצוֹ.

יתר הדברים, איך קיבלה המלך בארמון של זכוכית, ואת החידות הקשות, אשר שאלה אותו, ואת פתרונות שלמה, הלא המה כתובים בספרי המשלים והזכרונות אשר לבני־ישראל.

ב    🔗

ויהי בעת אשר באו שרי החיות והעופות להשתחוות לפני המלך שלמה, ויפקדו ולא נמצא תרנגול־הבר ביניהם. ויכעס המלך ויאמר: חי כתרי, כי אם לא יבוא הנה ולא יגיד לי טעם נכון על העדרו מפה, כי אז אקרעהו לגזרים ואשליך את נבלתו על הארץ. ויבוא התרנגול וישתטח לרגליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני מלכי, לא בעוול ובמעל עשיתי זאת, כי־אם עפתי בארצות־השמים ומצאתי מדינה אחת רחוקה, והיא מדינת שבא, ובה מולכת מלכה אחת חכמה, יושבת על כסא שן ושופטת את עמה, ועבדו בני־עמה את השמש, שיחשבו אותו לאלהים, ולא ידעו מאלהי האמת; אין זאת כי־אם מעשי ידי השטן, אשר התעה אותם מני דרך. ויאמר המלך אל התרנגול: אנסה, אם כנים דבריך. הא לך האיגרת הזאת, החתומה בטבעתי, וּדאֵה לארץ ההיא ומסור אותה למלכה ההיא. ויעש כן וירם את כנפיו ויעף, ויבוא אל ארץ שבא וימסור את האיגרת למלכה ותקרא בו. ותאסוף כל שריה וחורי הארץ ותאמר להם: כזאת וכזאת כתב לי המלך שלמה, מלך העברים, היושב בירושלים, כי אבוא אליו ואכרות עמו ברית שלום, היוָעצו יחד מה לעשות. ויענו אותה השרים לאמור: מלכה גדולה, הן אמנם אנו גיבורי החיל, אבל הממשלה נמסרה לידך ועשי אַתּ כטוב בעיניך. ותצו המלכה להכין אניות רבות ולשים בהן מכל טוב הארץ ותשלחן מנחה למלך ירושלים, וכראות המלך את המתנות הרבות, אשר בידי צירי השבט הרחוק, ענה ואמר: הלהעשירני אחם באים? רב בידי מאשר נתן לי אלהי. וימאן לקחת, ותבוא המלכה בעצמה ירושלימה, ותמצא את המלך שלמה יושב באולם של זכוכית, ותרם שמלתה, בחשבה, כי מים יזולו פה. ויאמר לה המלך: אך זכוכית תקיפני. ותבוא ותשתחוה לפניו ותאמר:

עתה אני מַכּרת אותך ואת גדולת אלהיך.



 

עוֹד אַגָּדוֹת שְׁלֹמֹה    🔗

א. שְׁלֹמֹה וְנַעֲמָה    🔗

ושלמה בן דויד התחזק במלכותו וימשול בכל הממלכות מן נהר פרת ועד גבול מצרים. ותרב חכמתו מכל בני־קדם, ויבואו כל העמים לשמוע חכמת־שלמה, וכולם מביאים לו מנחה.

והוא היה שט בכל יום לרקיע, לשמוע רזי־עולם, ולא פחד לבו מכּל, וימלוך על העליונים ועל התחתונים.

ויהי כאשר רם לבבו, ויגבר עליו מלך־השדים ויקחהו מעל כסאו וישאהו מהלך ארבּע מאות פרסה הרחק מעיר ממלכת ישראל. ושם לא ידע איש את שלמה, שׂמלתו בלתה עליו; ויהי סובב מעיר לעיר במקלו ובתרמילו, והיה כי ירעב ויבקש לחם.

ותשאנה אותו רגליו לארץ עמון וישב שם בעיר־המלך, ויקחהו מלצר־המלך ושר־הטבחים לעבד לו, וישרת אותו, ויעש את מלאכתו באמונה. ומאותו יום שבּא שלמה אל המלצר, שלח ה' את הברכה וינעמו התבשילים והמטעמים לחך־המלך, יתר מאשר עד כה. ויפּלא הדבר בעיני המלך, וישלח ויקרא לשרו ויבקש מאתו להגיד לו את סיבת הדבר. ויען השר ויאמר:

אדוני המלך יחיה, איש זר מעם זר בא אלי ומידו הברכה. וישמור המלד את הדבר בלבו.

ולמלך בני־עמון בת יחידה, ושמה נעמה, והיא יפה עד מאד ואין כמוה בכל הארץ. ותרא הנערה פעם את עבד המלצר, והוא יפה־תואר ופניו מפיקים עצב, ותחמוד יפיו בלבה. ותבוא ותאמר לאביה: תנה לי את האיש הזה לאיש, ואם לא מתה אנכי.

ויחר הדבר למלך בני־עמון לתת את בתו לנכרי; ויאמר לה : אם גם ישרים מעשי האיש הזה, אבל עני הוא, ובידו אין כּל, ואיך אתן אותך, בת־מלכים, לו לאשה, ולי גם אין בן, ובמותי הן תירשי אַתּ את כסאי. וידבר על לבה; ותמאן לשמוע בקולו ותבך כל היום.

לא אבה המלך לשלוח יד בבתו ובאהובה, ויגרשם יחד אל המדבר ויאמר: יכלו ויאבדו שם שניהם, ועיני לא תראינה לא באהבתם ולא במיתתם.

וימן להם ה' במדבר מזון ומחיה. ויזכור לשלמה את חסדי אביו וישב אותו לכסא מלכותו; ויבוא ירושלימה ויחוג חג נישואיו את נעמה ברוב פאר והדר. ותלד לו בעיר ציון את רחבעם. ויאמר שלמה: הוא אך הוא יירש את כסאי אחרי. ויהי הדבר כן. ויהי במותו וימלוך רחבעם תחתיו, הוא רחבעם שבימיו נחצו יהודה וישראל.

ב. מַעֲשֵׂה הַנְּמָלָה    🔗

וימלך ה' אלהים את שלמה המלך על כל הגויים והלשונות, על כל ארצות תבל ועל כל נפש חיה ממעל ומתחת. ויהיו לו ארבעה שרים ראשיים, אשר עמדו לימינו בממשלתו הרחבה, הלא הם: אסף בן ברכיה מבני־אדם, רחימט מממלכת השדים והרוחות, שר החיות האריה, ושר העופות הנשר בשמים. ויעש לו שלמה אדרת גדולה ממשי ירוק מעשה ארג זהב, ארכה ששים מיל ורחבה ששים מיל; וישם בה כל מיני מגדים וכל צרכיו, והיה שט בה עם עבדיו והמון משרתיו באויר. בבוקר היה אוכל לחמו בדמשק, ובערב סעד במדי הרחוקה. לפעמים הוא רוכב גם על הנשר בעצמו ובא לתדמור אשר במדבר ביום אחד. לא היה דבר בעולם שלא השיג ואין דבר נסתר ממנו. אז גאה לבו ואמר: מי עוד כמוני ומי גדול ממני בעולם? פעם אחת נח באדרתו על־יד נחל אחד וירא משפחת נמלים רצה לעבודתה, ואחת אומרת לחברתה: מהרו להיכנס למלונכן, למען לא יכַלו בכן חילותיו של שלמה מלך ירושלים. ויחר אף ידידיה ויאמר: מי היא זאת, אשר הזידה לדבּר כן על־אודותי? ותבוא מלכת־הנמלים ותדבר רכות ותאמר: ישא המלך לנו. ויאמר שלמה לה: מה שמך, כי אדע! ותאמר: מחשמה שמי. ויאמר: שאלה לי אליך. ותאמר: לא טוב הדבר, שיהיה השואל למעלה והנשאל למטה. וירימה המלך על ידו וישאלה לאמור: הגידי נא לי, אם אמנם תדעי גדוּלה יותר רבה מגדולתי בעולם? ותען הנמלה ותאמר: לוּ לא הייתי רבה ממך, כי אז לא זימנך מלכו של עולם, שתשאני על כפיך. ויהי הדבר למשל: שלמה המלך חכם מכל אדם, ומימיו לא ניצחתהו אלא הבריה היותר קטנה בממלכת החי.

ג. הַהֵיכָל הַסָּגוּר    🔗

פעם אחת הלך שלמה המלך ומתי־סודו לטייל בסביבות ירושלים, ועמו גם שרו אסף בן ברכיה, גם שר־השדים, וישאם הרוח לארץ רחוקה, רחוקה מאד. והנה טרקלין אחד נפלא לפניהם, והוא כולו זהב, עמודיו זהב, גגו זהב וגדרו זהב. ויאמרו לבוא לתוכו, ולא מצאו כל שער ופתח, גם חלונות אין בו, והוא כמו אילם עומד בכל הככר ההיא, אין יוצא ממנו ואין בא. ויעל שר־השדים לראש המגדל, וימצא שם נשר זקן לימים, ויקרא אותו למלך, ויבוא ויתן שלום למלכו ויאמר לו המלך: מה שמך? ויאמר: אלינאד שמי. ויאמר לו: בן כמה שנים אתה? ויען ויאמר: בן ת"ש שנה אנכי. ויאמר לו המלך:

התדע מבוא לטרקלין הזה? ויען ויאמר: חי נפשי, כי לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, אולי ידע הוא. ויצו המלך להשיבו למקומו ולהביא את אחיו. ויבוא גם זה ושמו אלעוף ויאמר שירות ותשבחות למלך. אמר לו שלמה: הידעת מבוא לטרקלין זה? ויען ויאמר גם הוא: לא ידעתי מזה, אבל יש לי רֵע ישיש, והוא זקן ממני ת' שנה, אולי אתו צפון דבר. ויביאו את השלישי, אליתעמר שמו, והוא בן אלף וש' שנה ועיניו כבדו מזוֹקן, ויאמר: יחי המלך! וישאלהו שלמה: הגד־נא, התדע מבוא לטרקלין סגור זה? ויאמר: חי נפשי, כי לא אדע, ומימי לא ראיתי איש בא אליו; אבל זקני סיפר לי, כי בימי עלומיו היו באים שמה בפתח מערה, רחוקה חצי מיל מלפני הטרקלין. ויצו המלך שלמה ויחפרו במקום אשר סימן הנשר; וימצאו דלת ברזל ישנה־נושנה ועל הדלת חקוקה כתובת ישנה, וינקו את העפר מעל האותיות ולא ידעו ולא הבינו לשון אותה כתובת. ויגש שלמה, שידע כל שבעים לשון, אל הפתח ויקרא את הדברים החרותים האלה: דעו בני־אדם ויושבי חלד, שאנו ישבנו בּטרקלין הזה ימים רבים, וראינו בטובה יותר מכל בן־אדם על פני האדמה; וכשבאו לנו אחר זה שנות רעב, היינו טוחנים מרגליות ללחם, ולא הועילו לנו. כה ירדנו שאולה ואת מעשי ידינו הנחנו לנשרים.

ויצו שלמה להסיר את השער הראשון של נחושת, ועליו כתוב: לא יבוא שום אדם בטרקלין זה, כי־אם נביא או מלך. ולימין השער ארון קטן של זכוכית, ושם צרורים מפתחות הרבה. ויקח שלמה ויפתח את השער של נחושת, ואחריו שער של כסף, ואחרי השער של כסף—שער של זהב; ויפתח אותו שלמה גם הוא ויבוא להיכל גדול בנוי ככיפה, ואבנים טובות מאירות בו. ומן ההיכל בא לשורת חדרים יפים, כל חדר יפה מן השני; ועל הקירות מצוירות תמונות מכל מה שיש בים וביבשה. ובכל חדר כתובת, וכל כתובת מכילה דברי תוכחה ומוסר. בחדר אחד כתוב: בן־אדם, לא ישקר בך הזמן. בשני קרא לאמור: לאט לך, בן־אדם, ואל תמהר במעשיך, קח לך צידה לדרך מבעוד יום, כי אתה לא תישאר חי על האדמה ולא תדע יום מותך. ויהי בבואו לחדר האחרון, וירא והנה מבוא לאולם מפואר; ובצעדו על המפתן, נשא עיניו וירא צלם אדם יושב על כסא שן, ועל חזהו חושן, ועל החושן כתוב:

אל תקרב הלום! ויאמר לגשת אליו, וירעש הצלם, ואש יצאה מנחיריו, ויקרא שלמה את שם־המפורש, ויפול הצלם על פניו, ולא נותרה בו נשמה.

ובמשענת הכסא גם כן שוּרת דברים כתובים, ויקרא בם שלמה: אני שדאר בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף אלפי סוסים; והיו תחת ידי אלף אלפי מלכים, והרגזתי במלחמותי אלף אלפי גיבורים, וכטרקלין הזה עוד היו לי למאות ולאלפים, ובהם חדרים ואולמים אין מספר; וכולם לא הועילו לי ביום מותי. יצא שלמה ודרש: הבל הבלים, הכל הבל!

 

עוֹד אַגָּדוֹת    🔗

א. הַתַּכְרִיכִים    🔗

ויתחתן שלמה אחר הדברים האלה גם את פרעה מלך מצרים, ויקח את בתו לאשה על נשיו, ויביאה אל עיר דויד אביו ברוב פאר והדר. ויהי ויכּוּח־דברים בין עבדי המלך פרעה ובין עבדי שלמה. הללו אמרו, כי חכם פרעה מכל המלכים אשר בארץ; והללו אמרו: לא כן, שלמה יגדל ממנו.

ויהי כאשר החל שלמה לבנות את בית־האלהים, לא הסתפק בחרשים ובאומנים, אשר נתן לו חירם מלך צור, ושלח גם למצרים, להביא משם חרשי ברזל ונחושת, לעבוד עבודת הקודש בירושלים. ויאסוף פרעה את חרטומיו ויאמר להם: צפו בכוכבים וראו, מי ומי מהאוּמנים בארצי ימותו באותה שנה? כּיונו במזלות ובעתים ונקבו לו בשמות את אלה האומנים, הצפויים אלי מות. ויקבוץ פרעה את אלה וישלחם באניה אל ארץ־יהודה. ויבואו ירושלימה, ויבואו לפני המלך שלמה וישתחוו לו ויאמרו: עבדיך אנו, נכונים אנו לעבודתך. צפה שלמה ברוח־הקודש את אשר עשה לו פרעה; ויצו להכין לכל אוּמן תכריכי־מתים וישיבם במלבושים אלו למצרים. ויצו להגיד לפרעה לאמור: המבלי אין קברים בארצך, כי שלחת לי את מתיך? וידע כל העם, כי גדולה חכמתו עוד מחכמת מצרים.

ב. אַשְׁמְדַאי    🔗

ויהי כי ניגשו העושים באבן לבנות את בית־האלהים, ויפקוד שלמה, ויסיעו אבנים גדולות ליסוד הבית. אבל אסור היה להקציען במגירה ובברזל מדבר התורה: לא תניף עליהם ברזל! ויקרא המלך לחכמים וליודעי־העתים ויאמר להם: איך נישר את האבנים ואיך נעשׂן מחוטבות וראויות לבנין, בלי הקצעת אומן, ולא נעבור על חוק. ויענו ויאמרו לו: מלך אדיר, בריה אחת יש מששת ימי בראשית, ושמיר שמה, אין כל דבר קשה יכול לעמוד נגדה, ואם תניחנה על האבן תקוצע; בה השתמש גם בצלאל חכם־החרשים, בעשותו במלאכת המשכן; בצפרניה עשה קוים על האבנים, הניחה עליהן ונתבקעו מאליהן. וישאל שלמה באורים־ותומים: איה מקום השמיר עתה ואיפה מצא לו מעון? השיבו לו: אשמדאי מלך השדים שומר עליו באחד מהרי־החושך. ויקרא המלך את בניהו בן יהוידע עבדו הנאמן, ויתן לו שלשלת של ברזל, ששם המפורש חקוק עליה, ויאמר לו: לך והבא לי את מלך־השדים. ויקם בניהו וילך במצוַת מלכו עד סמוך להרי־חושך; וירא שם אילן גבוה, ויעל עליו, לראות את אשר מסביב. וישא את עיניו וירא והנה ענק גדול הוזה שוכב, לו שני גבין ושתי שדראות, קרן במצחו ומנחיריו תצא אש, ויאמר בנפשו: זה הוא אדון הרוחות! וישלך עליו את השלשלת ויסובב ראשו בה ויאסרהו. וייקץ הענק ויתעורר וינסה לנתק את הטבעות השלובות על צוארו ולא יכול; וירקע ברגליו ויתגעש, ותיהום הארץ. ויתחזק בניהו בשם ה' ובשם מלכו ויוביל את השבוי לארץ־יהודה. כל תחבולות האשמדאי, להימלט ולהתגבר על מנהלו, לא הועילו לו, וירא ויאמר: יש בני־אדם, שעוד שׂגבה ידם ממני, ואני לא ידעתי. ויפגשהו בדרך עיור אחד תועה ואיש אחד שותה שיכּוֹר, וירם אשמדאי ברגלו את הכושל ואת פני העיור הטה אל המסילה הישרה. ויבואו במלון אחד, ושם חגגו משׂושׂ חתן וכלה, ויאָנח השד. וילכו הלאה ויראו בן־אדם עושה לו נעלים חזקות מעור אחד, למען תשתמרנה שבע שנים, ויצחק אשמדאי עליו. וישאלהו בביהו לפשר הדברים האלה, ויאמר אשמדאי: העיור שפגשנו, צדיק גמור היה, והשיכור שראינו, היה רשע גמור, ואמרתי יהיה צדיק כרשע. במקום המשתה צפיתי וראיתי, כי החתן ימות אחר שלושים יום, ואנוד לו כרגע. לבעל־המנעלים הזה צחקתי, יען כי אדע, כי חיה יחיה אך שבעה ימים. ויתפלא בניהו על חכמתו ויאמר: חכם הוא גם להרע גם להיטיב.

כה באו לירושלים. ויובא אשמדאי אחר שלושת ימים לפני שלמה. ויתאונן לפניו שר־השדים ויאמר לו: אני מלך ואתה מלך, למה הרגזתני להעלות אותי ממקומי, וכבר לך ארצות ובעלי־ברית למדי. ויען שלמה אותו: איני מבקש ממך אלא זאת, כי תמסור לי את הבריה הקטנה שמיר, אשר היא ברשותך. ענהו אשמדאי ואמר: איני אדון עוד לשמיר, כי מסרתיו לשר של ים. קראו לשר של ים, ויאמר: גם בידי כבר אינו, עוף אחד יש ודוכיפת שמו, והוא ישמור עתה עליו. ביקשו את הדוכיפת ומצאו אותה מקננת על גבעה אחת, שמטוה ממקומה ואמנם—השמיר מונח שם. לקחוהו ממקומו ושמו אותו על גבי האבנים הגדולות, והוא מבקע אותן ומשכלל אותן לבנין; על כן נאמר: כל כלי ברזל לא נשמע בּבּית בהיבנותו.

וירא אשמדאי את גדולת המלך שלמה ותפארת מלכותו, ויתקנא בו ויאמר להחליף מלכותו בהרי־חושך במלכות ירושלים. ויקסום — התלבש בתבנית המלך, ישב על כסאו, והביא את שלמה בקפיצה אחת ד' מאות פרסה הרחק מעיר הבירה. והיה המלך שלמה הולך בבלואי בגדים, מחזיר על הפתחים וצועק: אני שלמה! אני שלמה! ויחשבוהו לשוטה. ואשמדאי מלך תחתיו. דיבר בלשונו, השתמש במנהגיו, וגם ידע לדון בחכמה ובדעת כמוהו. וגם ראשי הסנהדרין, שחכמתם עולה על כּל, לא הכירו בו ולא הבדילו בין הטהור ובין הטמא.

ויהי כי קצרה רוח שלמה מעניוֹ וממרודו ויתכווץ לבו ויאמר:

מלך העולם! זה לא כביר מלכתי על ארץ רבה וגדולה, לא היה קץ לאוצרותי, והכסף היה נחשב בארצי כאבנים; ועתה אין בידי כל, צפוי אני לחסדי אדם וללחמם, ואני רק על מקלי אמלוך. מיד זכר לו ה' את חסדי דויד אביו, גירש את אשמדאי להרי־חושך ואת שלמה הושיב על כסאו כמקדם. אז ידע שלמה חליפות החיים וחזיונם ויחבר ברוב השׂכּל את הספר משלי שלמה.

 

מַעֲשִׂיּוֹת    🔗

(מימי שאול, דויד ושלמה)

א    🔗

בימי שאול מלך ישראל חי איש עשיר זקן ושׂבע־ימים, ולו אשה יפה ונאה ביותר, לקחה את הלבבות בחִנה. ויהי כי מת בעלה והניח לה כל עשרו ורוב אוצרותיו, ותירא מפני שר־העיר, אשר נתן עיניו בה, פן יקחנה בתוקף־יד, כדרך הימים ההם. מה עשתה? לקחה את כל הכסף והזהב אשר בביתה, שׂמה אותם חלק חלק בכדים גדולים, ועליהם נתנה דבש חי ומתוק, והפקידה אותם ביד אחי־בעלה, אשר התרועע עמו תמיד, ותחשבהו לאיש ישר ונאמן־רוח. ויהי כאשר מסרה את הפקדונות היקרים בידי בן ארצה, התגנבה ותברח מפני השר אל מחוץ למדינה. ותשב בארץ הרחוקה ההיא ימים רבים.

אחרי צאת האשה היפה מארץ העברים, השיא אותו שומר את בתו לאיש, ויהי בהכינו צרכי־הסעודה ויחסר דבש לאורחים. וילך אל האוצר, מעל בפקדון אשר בידו וישאב מן הכדים את הדבש. ויהי בקחתו את הדבש מן הכלים, התנוצץ פתאום הזהב בתחתיתם, ויושיט את ידו והנה על קרקע הכדים מונחות מטבעות זהב וכסף הרבה. מה עשה? מיד הריק כל הכדים, שם את הזהב בכליו, ואותם מילא אחרי־כן דבש עד גדותם כבראשונה; ולא נודע, כי גנב את אשר היה ספון בהם.

לימים מת אותו שר, ותשמע האשה בגולה את דבר מותו, ותמהר לשוב לארצה ומולדתה. ותבוא לארץ יהודה ותשב לעירה, ותמהר אל האיש, אשר הפקידה בידו את כדי הדבש; והוא גם מסרם ונתנם לה אחד אחד, באין נגרע. ותקח האשה את הכדים ותביא אותם לביתה; ויהי בפתחה אותם ולקחה את הדבש מתוכם, הציצה והנה הם ריקים מכסף וזהב, וכל אוצרה הרב נגזול נגזל מתוכם. ותתן את קולה בבכי, ותלך הלוך וצעוק לשופט העיר, ותספר לו את הדברים, אשר קרו אותה. ויאמר השופט אליה: בתי, היש לך עדים, כי כנים דבריך? ותאמר: לא, אדוני. ויאמר לה: מה אעשה לך בלא עדים; לכי אל שאול מלכנו, אולי הוא ידין דינך, ויוציא כאור משפטך. ותקם הנגזלה ותבוא לחצר־המלך ותעמוד לפני נשיא־ישראל, ותספר לו את אשר קרה אותה, ואיך נגזלו מאתה כל מחמדי בעלה. ענה הנשיא ואמר: לכי, בתי, אל הסנהדרין, אשר בבית־אל, והם יורוך את המעשה אשר תעשי. קמה והלכה לפני שבעים הזקנים ונשואי־הפנים ותדבר באזניהם ככל הדברים אשר דיברה באזני שאול והשופט. ויאמר לה ראש הסנהדרין:

כן דבריך, פלונית בת פלוני, כי נשמע, אבל מי ילמדנו ומי לידנו יתקע, כי אמנם כנים דבריך ותשימי זהב וכסף בכדי הדבש? העידי עדים ונאמין לך. ענתה האשה בתום: אין לי עדים בדבר, ואני אמנם עשיתי הכל בערמה, מפני פחד השר עלי. ויקומו ראשי הסנהדרין ויענו את האשה דבר: מה נעשה לך, ואין לנו רשות לדון דינים שבלב. אך על־פי עדים יקום דבר. ותצא האשה בפחי־נפש מבית הסנהדרין, והיא עזובה ואין איש מושיע לה.

ויהי בשובה אל ביתה, והיא הולכת הלוך ובכה, ותרא נער קטן אחד מצחק את הנערים, והוא אדמוני ויפה־תואר. והוא היה דויד, שהיה אחר־כך למלך ישראל, וימצא הנער חן בעיניה, ותפנה אליו ותאמר: בני אהובי, כך וכך קרה לי בארץ נחלתנו, ואין מי שיוציא את משפטי בדין. נכמרו רחמי דויד עליה, ויאמר לה: אם עליך טוב, שובי אל חצר המלך ואמרי לו: הבן הקטן של פלוני בן פלוני רוצה להוציא משפט. ותשב האשה אל המלך שאול, ותאמר אליו: שא נא לאמתך, כי אבוא לפני אדוני עוד הפעם, גם הסנהדרין לא ידעו להוציא גזל מיד עושקו; אבל נער אחד פלאי פגשתי בדרך, והוא שלחני אליך לאמור, שהוא יודע פתרון הדין הזה. ויאמר שאול:

יבוא הנער לפני, וימהרו עבדיו ויביאו את דויד לפני שאול.

ויבוא וישתחוה לפני המלך אפים ארצה. ויאמר אליו שאול:

שמעתי אותך מתפאר לדעת מבוא לדברי האשה, ואתה למדני את תורתך ואדע. ויבז לו בלבו. ויען הנער ויאמר למלך: אם תתן לי, אדוני ומלכי, רשות לדבר, אבטח בקוני, כי אז אדע מה לעשות בדינה, ויאמר שאול: לך עמה והוֹצא כאור משפטה! הלך הנער דויד עם האשה, ויצו אותה לקחת את כדי הדבש עמה. באו יחד עם הכדים לפני השומר, ויאמר הנער אל האיש:

הכר נא את הכלים האלה, האם אלה היו בידך מידי האשה? ויאמד האיש לתומו: כן, אלה היו בידי. לקח דויד את הכדים וישברם לפני קהל, וימצאו בשברי הכלים עוד הרבה זהובים, שנדבקו אל הצלעות, ולא ידע האיש מהם. מיד אמר דויד לשומר: מהר לך והשב לָאשה כל אשר הפקידה בידך, כי אתה גנבת משלה ותשם באוצרותיך. ויחפשו בחורין ובסדקין של ביתו וימָצא כל הזהב וכל הכסף, אשר לקח מיד האשה, ולא חסר אף מאומה. ויהי כאשר שמעו ישראל ומלכם שאול את אשר עשה דויד, ויתמהו מאד על חכמתו הרבה ו“ידעו שרוח־הקודש בו”.

ב    🔗

ויהי באחרית הימים וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויך האויב את מחנהו ואת ביתו, וגם הוא נפל על חרבו, חרב גיבורים, וימלוך דויד אחריו על יהודה ועל ישראל.

ובימים ההם היה בארץ בנימין איש עשיר גדול מאד, והיו לו עבדים ושפחות ונכסים רבים, וירב עשרו מעושר המלך. ויהי לאיש ההוא בן יחיד, אשר אהבו ויחנך את ידו במסחר ובקנין, וימלא ספינה מטוב הארץ, וישלחהו לארץ אפריקה, לסחור בה. וארץ אפריקה היא ארץ גדולה מאד ורחבת־ידים ונעצר שם בן־העברים שנים רבות ויתאחז בה. וימת האב העשיר ולא זכה לראות עוד פני בנו. ויהי לפני מותו, ויקרא את עבדו הנאמן ויצווהו על ביתו ועל נחלתו ויאמר לו: בשוב בני, אשר אהבתיו, מדרכו, ומסרת לו את כל קניני ואת כל ביתי ונחלתי ואת כל האוצרות אשר שמרתי בעבורו, ועבדתו באמונה. וישבע לו העבד על הדבר הזה. ויעצום המצווה את עיניו, ולא ראה עוד בּגזל אשר יבוא אחריו.

והעבד איש רע־מעללים היה, אוהב־בצע ואץ להעשיר. ויהי בראותו, כי מת אדוניו ויורש אין אותו, ויקם ויחזק בכל העושר הרב, התנשא למשול בכל האוצרות, שאר העבדים תּוּכּו לרגליו ואת השפחות כבש לו לפילגשים. הוא אוכל מטוב האדמה, מושך בשרו בכל מיני עדנים וטובל בשמן רגליו. עבד כי ימלוך, אין קץ לגאוַת לבבו ויהירותו!

בימים ההם שב אותו בחור מהארץ הרחוקה, ויסר לעיר אביו, וימצאהו מת, ואיש זר יושב בביתו וכל המפתחות בידו. ויגש אליו ויאמר לו: שׂאני, אדוני, לי כל הנחלה הזאת, אשר לפני, ואני בן הבית. ויגער בו העבד ויגרשהו בכעס ובחימה. וירב הבן עם החמסן מריבה גדולה, וירעשו כל בני־הרחוב לקול הקטטה.

כיון שראה הבחור, שלא יכול לדון עם מי שתקיף ממנו, נשא רגליו ובא לפני המלך דויד, והוא יושב על כסאו בירושלים, וכל גיבורי ישראל עומדים מימינו ומשמאלו. ויגש לפני דויד וישתחוה ויאמר: המלך לעולם יחיה! פלוני העבד לקח את כל ממונו של אבא, בעת הלכתי מזה, וישם עצמו לבן אבי ואותי נַשל ינשל מעל הנחלה; ואתה הוצא־נא משפט צדק לעבדך כגודל חסדך.

ויאמר המלך אליו: היש לך עדים על הדבר? ויען המתחנן ויאמר: לא, אדוני ומלכי. אמר דויד: אם כן אין לך עלי כלום, כי הן לא אדין בלי עדים. דחפו בשבט אשר בידו, כאשר עשה שאול לפנים. ויצא הבחור הלוך ובכה. ויפגשהו שלמה בן דויד, והוא אז עוד צעיר לימים, ואך זה מעט אשר יצא אל אֶחיו. ויגש שלמה אל הבוכה ויאמר אליו: מה קרה לך כי אדע, הגד דבריך לי ואשמע. ויספר האיש לשלמה את כל אשר קרהו עם עבד אביו, ואיך גם אביו דחה את דינו מאפס עדים. ויאמר שלמה אליו: קום ושוב אל אבי ואמרת אליו: כה אמר בנך שלמה, אשר אהבך, מסור נא את דין האיש הזה בידי ואוציא ויכּנס ביו צלעותיו ויישן בו. ויבוא נשר גדול וישא את שניהם יחדיו בפיו, ויעף למגדל בת־המלך וינח שם את השוכב ויעף שוב לדרכו. הבוקר אור ותעל הנערה הגגה, כמשפטה יום יום, ותרא והנה בחור אחד עומד לנגדה. ותשאל אותו לשמו ולשם אביו ולעמו ומי ומי הביאהו הלום. ענה הנער בתום ויאמר: עברי אנכי, בן להורים עניים גדולים מחוץ לשערי ירושלים; וזה ימים רבים אשר לא אכלתי ולא שתיתי, מכסה אין לבשרי, ואשכב אתמול בלילה בשלד שור, ויבוא נשר ויביאני הנה, ואני לא אדע איך אצא מזה, כי הנה מסביב הים, ומעברה וספינה אין.—ותקח אותו בת־המלך לחדרה, ותרחצהו ותלבישהו, ותאכילהו ותשקהו, והתיפה מאד, ואת דבר בואו לשומריה לא הגידה. גם הם לחדרה לא יבואו, ואך היא יוצאת אליהם פעמַים ביום.

ויהי ברבות הימים, ותכּר הנערה את צדקת לב הבחור ובינתו, כי היה יודע גם בתורת הסופרים וממַשלי המשלים. ותחשק נפשה בו לאהבה אותו ותאמר: טוב לי זה התמים מעשרה בני־מלכים. ותדבר הנערה אליו: אם עליך טוב, וגם כשרה אני לך כאשר כשר אתה לי, קדשני־נא ופרוש את כסותך עלי, כי מי לי בכל רחבי העולם וחצרות אבותי יקר מבלעדיך. ויאמר הבחור: מיום אשר ראיתיך והבטתי בזיוך, לבי ונפשי נתונים לך, ולמה זה תשאלי? אמרה הנערה: אין מקדשין בכל מדינת ירושלים בלי מוהר ומתן וכתובה, ואתה כתוב לי כזאת, והיתה לי למשמרת. מיד הקיז לו הבחור דם וכתב לה בדמו דברי הקיום והברית ויקרא ויאמר: עֵד ה' היום, כי קידשתיך כדת, וגם אתם עדים, מיכאל וגבריאל. וירדו מלאכי מעל אל המגדל ויחתמו שמם עלי גליון, אחד מזה ואחד מזה.