מֵעוֹלַם הָרוּחוֹת    🔗

א: עוֹבְדֵי-הָאֵשׁ    🔗

האלהים הגדול כולו אש, הוא ברא את עולמו מאש, כסאו מאש ומשרתיו אש לוהט. ויעבדו הגויים מקדם גם אותו באש ויבנו לו מזבחות של אש. ובאיי בנרג, אשר סבב אותם רבי בנימין מעיר טודילה, עבדו אז עוד כל יושביהם לאלהי האש: על כל הר וגבע אש בוערת תמיד, לא תכבה. ובעלות השמש, בא העם ומשתחוה ללהבות הגדולות שבע פעמים; אשה כי תלד, ונקדש הבן הבכור לקרבן על האש; וכי ימות איש ואשה, ויעלו את גופם על הרי האש. ועלה הלהב ואכל אותם עד כליה. – הרוחות יעלו למעלה!

דרך האנשים האלה גם לנדד בחייהם ולהישרף באש; ואלה המה הנזירים, אשר יקריבו את עצמם לעלות כליל על מזבח האש.

כי ישָמע בשכונה, פלוני או פלונית נדרו עצמם לאלהי האש; יבואו כל ראשי השבטים ויברכו אותם, לאמור: אשריכם וטוב לכם, תנו תודה לאלהים שזכיתם לכך. ובהגיע יום קיום הנדר, יגלחו את ראשם וירחצו את בשרם ויטהרו, ולבשו אחר –כך שמלות אדומות ויתעטפו אדומים, וירכבו על סוסים אדומים, הכוהנים השרים הולכים לפניהם והמון רב נאסף אחריהם חוגג כל העם. דגלים אדומים מתנופפים על כל הבתים והאוהלים. קול תוף, כינור ומצלתים ישמע. משפחת הנשרף או הנשרפת יוצאת במחולות; ובקול רינון וחדוה יקפצו הנזירים מהסוסים וידלגו לתוך האש הבוערת והלהבה עולה עד השמים. ונפל רוח – שברון על כל העם, אנשים ונשים, ילדים וילדות, גם לא מבני הנזירים, קופצים אחריהם. האש בוערת ואוכלת את הקורבנות בחופזה;אחוה וחיבה בין ממלכות האש ובין ישוב האדם. חג לאדון האדונים, אדון האש, חג לברואיו. צהלה ודיצה, יום הפדות בא!

ב: שְׂרֵפַת הַמֵּתִים    🔗

בעיר אלמון אשר בארץ הודו הרחוקה היה מנהג זר אצל יושביה היהודים לשרוף את מתיהם. בטבור העיר היתה אש יוקדת תמיד, יומם ולילה, ובכל בית ובכל שבט, אם מת ראש המשפחה, כרכו אותו במלבושיו הטובים ושמו אותו על המוקד. והיו סובבים אותו שלוש עשרה פעמים, עד אשר נשרף כולו, וספדו לו ואָנו לו. שלושה ימים אחר החזון הזה היה בא המת לביתו, מראהו כמו שהיה בחיים וקולו עמו, והיה מגיד לבני-ביתו את עתידותיהם הקרובות וישב אתם שבעה ימים ויעלם ותצא השמועה על-דבר המנהג הפלאי הזה למרחוק, ויבואו אנשים רבים לשפוט למראה עיניהם, אם כנים הדברים, ויראו כי אמנם כן, וכי יקומו המתים לשבעה ימים, אחרי אשר נשרפו עצמותיהם ולא נותר מהם אך האפר.

בימים ההם חי איש צדיק גדול ושמו שמואל הרואה. והוא היה עובד את ה' באמונה, ויחר לו לשמוע ולדעת מהמנהג הזה בבני עמו, ויקם ויעבור את הים ויבוא אל העיר אלמוז, ויסר אל השופט אשר שם, ללון אצלו,

ביום בואו מת איש יהודי גיבור, לקחו אותו בניו ובנותיו שׂמו אותו לתוך הלהבה ונשרף; וכעבור שלושת ימים, בא לביתו וישב על כסאו. בא הרבי רבי שמואל לבית הזה ובצעדו על המפתן, התחלחל המת למראהו,

ויאמר הרב ליתר האנשים: עזבו אותי עם אביכם לבדי. ויעשו כן, ויאמרו: דברים בגו. ויהי כי ראה כי אין איש בבית, ניגש הרב אל המת ויאמר: מי אתה? ויען אותו המת לאמור: סור ממני פן אזיקך. אמר הרב: הנני משביעך באלהי השמים ובאלהי הארץ, כי תגיד לי את האמת במלואה. התחיל המת להתוַדות ולומר: עבודה זרה של אש בעיר ההיא מקדמת דנה ואנכי כוהן לאש; והיה כי יקריבו היהודים לעבודה זו את מתיהם, אתחפש אנכי בצורת המת ואַטעה אותם, כן דרכי. נתן הרואה עיניו בו והורידו מיד לשאול תחתיה.

ויכנס שמואל אחר כך את כל היהודים ויאמר להם: חטא גדול ונורא חטאתם ימים רבים, כי עבדתם לאלהי האש ותקריבו לו קרבן. מהרו וכבו אש זרה זו ועקרו את עבודת האש מן השורש; ענו את נפשותיכם שנים-עשר חודש וחלקו את כל קניניכם לעניים, ואת מתיכם תקברו. וילמדם דיני קבורת ישראל וטהרת המתים. ויעשו ככל אשר דבר אליהם הנביא, ביטלו את העבודה הזרה ויזרעו את הככר ההיא מלח, והמה שבו לה' בכל לבם ויחלו להתנהג במנהגי בית-ישראל.

ג: עִיר - הַּנֵּדַּחַת

בעיר אחת הסמוכה לארץ בבל גר איש יהודי אחד, מטופל בבנים ובנות ולו אין כל להחיות את נפשו, ובכל אשר פנה ידע אך מחסור. ויהי כאשר נאלץ לעשות שבת אחת חול ובניו רעבו ללחם, ישב במוצאי השבת ויבך ויתאונן כלפי מעלה, ויאמר: אם לא יתנו לי ממרומים לחם לאכול ובגד ללבוש וצרכי האדם המועטים, למה העניקוני ברוב בנים וטוב היה לי לו הלכתי ערירי. ויפתח פה לשטן.

ברגע הזה שמע קול איש דופק על החלון, לאמור: פְתַח לעובר-אורח. ויקם ויפתח את הדלת ויבוא החדרה איש זקן, בעל הדרת־פנים, מלובש בבגדי שבת יקרים וחגורה רחבה במותניו ויאמר: שלום עליך, ויען: שלום עליכם, מאין תבואו? ויען הבא לאמור: את קולך שמעתי מקונן על רוע מזלך, ואחנן אותך והבאתי לך את זה הכיס הריק; והיה אם אך תשים ידך בו תוציא זהובים כל צרכך ולא יחסר ממנו עד עולם.

ויושט ידו אל הכיס ויוציא ממנו מאה אדומים. וימהר אל אשתו ויתן לה כסף להכין תיכף סעודה ויעורר את בניו ובנותיו משנתם ויקומו ויאכלו וישבעו.

ויהי כאשר כילו לאכול, אמר הזקן אל האיש: דבר לי אליך, בוא אתי חדר בתוך חדר, ויבואו אל החדר השני ופתח הזקן את פיו ויאמר: אנכי הנני אליהו התשבי, אשר שלחני ה' להיות לך לעזר ולהרים קרנך – עיר מגורך קטנה היא ואין בה לומדי-תורה, תן לי את בנך הבכור ואלמדהו תורה במרום. וישמח האיש מאד על הדבר הזה, כי זכה לגילוי-אליהו ולהושיב את בנו בישיבה של מעלה. ויפול על פניו ויאמר: חסדיך עמדי רבים, אדוני; כל אשר תאמר אעשה. וישובו את חדר – האוכל ויאמר האיש לאשתו: אורחנו זה המכובד רוצה לקחת את בננו, ולגדלו לתורה, ותשמח גם היא על הדבר. ויקח הזקן את הנער וילך אתו ויאמר: כעת מועד אשוב אליך. הדבר היה בעשרה בתמוז, שנת חמשת אלפים ליצירה.

ובלכת הזר מאת האיש היה לו הכיס לאוצר רב, בכל פעם שם בו ידו, הוציא ממנו כסף רב ויתעשר מאד, ויבן לו בית רם גדול וישם בו כלים נאים ויתפלאו השכנים למראה ההוא; ויגל להם את הסוד, ויעזור גם להם מכספו. ויהי לשנה הבאה, בעשירי לתמוז, נגלה הזקן שנית. ויבואו גם שנים מן השכנים ויאמרו לו: אליהו אדוננו הענק גם אותנו בכיסים כמו אלה ונתן לך את בננו בכורינו, ללמוד תורה עמך. ויאות להם ויאמר: כדבריכם אעשה; וימסור לכל אחד מהם כיס של ברכה ואת בניהם לקח אתו תמורתם. ויתעשרו גם המה מהמטמונים האלה עושר רב. בין כה וכה נודע הדבר הפלאי בכל העיר; ובבוא הזקן בשנה השלישית, בעשירי בתמוז, הביאו לו עשרה אנשים את בניהם הבכורים לגדלם לתורה ולתעודה וקיבלו גם המה מידו כיסים של ברכה. כה התעשרו כל בני-העיר מהמקור הזה, הבתים השפלים בה פּנו מקומם לטרקלינים נפלאים, ותעל העיר כפורחת וָתיראה כעיר מלוכה ביפיה ובהדרה.

ובכל שנה ושנה, בעשירי לחודש הרביעי, הופיע הזקן רב-החסד, לקחת אתו את הבנים הבכורים, והכינו כל אנשי העיר כֵּרה גדולה לכבודו ושמחו לקראתו. הלא זה החוזה, אשר ממנו בא להם שפע ההצלחה המרובה, שכמעט אין על עפר משלה. אין עבודה עוד בעיר ואין יגיעת-כפים, אין לוֹוה ואין מַלוה, אין עין-רעה וקנאת בני אדם. איש איש נותן בכל שעה את ידו אל כיסו, ומוציא ממנו כל אשר יאַווה לבו.

בעת ההיא בא גר אחד מארץ רחוקה, ושמו אברהם. יש אומרים כי אברהם בן עזרא היה, והוא איש צדיק ויודע-צפונות. ויהי אך צעדו רגליו על מפתן העיר ההיא וירח ריח טומאה העולה ממנה. ויתפלא על הדבר, כי הן ידע, כי אנשי העיר הם שומרי מצווֹת ה' ולא ימרו בקולו. ויהי בראותו את ההכנות הרבות בבתים וברחובות – ראש תמוז היה – וישאל את אנשי המקום: מה לכם ולמעשיכם? ולמי אתם מחכים? ויאמרו לו: לאליהו התשבי אנו מחכים. ויחשה אברהם ויאמר לנפשו: דברים בגו.

יום העשירי בתמוז בא ועקבות הזקן לא נראו הפעם. ויתפלאו האנשים ויאמרו איש אל אחיו: מה יום מיומים והן לא זה דרכו של הנביא, איש חסדנו? וישלחו רצים לקראתו ויפגשו אותו עומד ביער סמוך. ויאמרו לו: למה יעמוד אדוננו פה ולא יסור אלינו כפעם בפעם? כל אנשי העיר מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, מחכים לבואך. השיב ואמר להם: לא אוכל לבוא במבוא עירכם, כי זר בתוככם. וישובו השליחים ויספרו לאנשי-העיר את אשר דיבּר. ויאמרו אלה לגרש את האורח אשר בא הנה להפריע משׂוֹשׂם, ויאמרו לו: צא מאתנו, איש זר, אינך ראוי לקחת חלק בשמחתנו. ויאמר בן עזרא: אם באמת אליהו הוא האיש, למה יירא ממני, הביאו אותי אליו ואדבר עמו, ויאמר העם לסקלו באבנים, כי נפשם מרה עליו ועל דבריו. אך אנשי-חיל אחדים עמדו לימינו. ויאמרו: ננסה לעשות כדבריו. וילך אברהם להתוַדע אל הזקן והרבה מאנשי-העיר מלווים אותו, לראות מה יקרה לו. ויהי כי ראה אותו הזקן מרחוק, החל להתרחק ולסגת אחור. נתן עליו האורח בקולו ויקרא: עמוד במקומך! ויעמוד. ויגש הרב אליו, נתן בו עיניו, ונעשה לגל של עצמות. ויפול פחד ה' על כל הרואים. וישתוממו לראות, איך ניזק אליהו ולא עצר כוח לעמוד נגד זה אשר מחדש בא. ויפנה אברהם ויאמר אל מלוויו: שמעו-נא אלי, לא אליהו היה האיש הזה, כי אם השטן; ממלכת השטן העשירה אתכם ואת בניכם הקריבה לעבודה זרה. וישאו בני העם את קולם ויבכו.

ויצו אותם רבי אברהם לנתוץ כל הבתים אשר בנו מכסף השטן ולעקור את כל הגנות אשר נטעו על-יד הבתים. וישמעו בקולו, וישליכו איש את כספו וזהבו וכל כליו ברחוב העיר, וגם את בגדי כבודם הסירו מעליהם, ויציתו אש גדולה וישרפו את כל העיר וכל אשר בה כליל לאל קנא, והיתה שממה תל עולם.

ויעשו בני העיר הזאת תשובה לפני המקום, התפלשו באפר וצעקו לה' על קורבנות הטומאה. וירא ה' כי נשבר לבם וירחם עליהם. השמש באה וראו כי הנה נשמות פורחות באויר. הן היו נשמות בניהם בכוריהם, שהוציאו אותם ממקום טומאה. וינח העולם!

עוֹד אַגָּדוֹת    🔗

א: מאני    🔗

בשנת ד' אלפים, ארבע ושבעים לבריאת העולם קם איש אחד, איש אשר רוח בו, ושמו מאני. ויחל ללַמד תורה חדשה, כי שני אֵלים מושלים בעולם: האחד עושה טוב והשני בורא רע. האחד ברא את האור והשני – את החושך; האחד יצר את החיים והשני – את המות. ויקנה לו ולתורתו מאמינים רבים מכל אפסי תבל נהרו אליו המונים המונים ויקבלו עליהם את התורה הזאת לחוקת חייהם. ויהי בבוא הנביא לבבל רבתי, הוא וארבע מאות איש אשר אתו, לדרוש שם על אמונתו ולהוכיח צדקתה, יצא המלך לקראתו ויקבל אותו ואת חילו ברוב פאר וכבוד. ויעש להם משתה גדול. ויושב את כל אחד ואחד על כסא הדר, ויצו להביא יין ומגדנות לפניהם. ויהי כטוב לבם ויאמר להם: אומר אני לדון עמכם על-דבר תורתכם ועל-אודות שיטתכם; אבל לא אוכל דבּר עם ארבע מאות איש ביחד, בחרו מכם עשרה עשרה ואתוכח עמכם. ויקומו העשרה הראשונים מעל השולחן ויבּדלו מחבריהם וילכו עם המלך אל הגן להתוכח עמו. ויהי בהיותם לבדם, ציוה המלך להמיתם ולתלותם על עצים. ויעשו עבדיו כן. וישב המלך אל המשתה ויקרא לעשרה חבריהם, ויצו לעשות להם כאשר נעשה לאחיהם ויתָלו גם המה. כן המית עשרה עשרה, עד תום כל ארבע המאות. וישאר מאני לבדו. וידבר אליו המלך לאמור: הנה כבר דברתי את תלמידיך, וראיתי כי הם כולם חכמים ויודעי-דבר; ועתה בוא נא עמי אל הגן ותשמיעיני את חכמתך אתה, כי ודאי עלית על כולמו. ויקם מאני וילך אחרי המלך. ויהי בבואו אל הגן, וירא והנה תלמידיו תלויים על עצים אחד אחד, ואין נשמה בהם, ויתעוותו פניו. ויאמר לו המלך: אל תתחלחל, נביא – האֵלים, הלא אלהים שנַים מושלים בעולם, ביד אחת מפתחות החיים וביד השני מפתחות המות; והוא גם ציוני להמית את כל חבריך אשר אתך. ועתה יצווה-נא אֵל הטוב ובורא האור עליך להחיותך, וחיית ולא יפול משערת ראשך ארצה. ולא נשמע קול אֵל ממעל לטובתו. וישא מאני גורלו גם הוא להיות תלוי על עץ, ולא קם לתחיה.

ב: שְׁתַּיִם נָשִׁים    🔗

אשה עניה אחת ירדה לרַחץ את עוללה ביאור; ותרחצהו ותלבישהו ותשב על החוף להשתעשע עמו; ותבוא שֵׁדה אחת, אשר רחצה גם היא ביאור, ותרח את בשר הילד ותתאַו לאכלו, ותאמר לאמו: תני לי את בנך הנחמד ואשתעשע גם אני עמו. ותואל האם לתתו לה ותקחהו על זרועותיה ותברח עמו. ותרץ אמו אחריה ותשיגה. והיה ריב ביניהן. אם הילד אמרה: למה עשקתּיני ותקחי את בני, אשר ילדתי? והשׁדה אומרת:

לא כן, אני ילדתיו. בימים ההם היה בּוּדה נביא בארץ. וכל דבר-אלהים יביאו לפניו. ותבואנה שתי הנשים ותגשנה לפניו את דבר המשפט; האם אומרת: לי הילד, ושׁדה טוענת: לי הילד. ויען בּוּדה ויאמר לשתי בעלות הדין: החזקנה-נא אחת מכאן בראש הילד ואחת מכאן ברגליו ומשוכנה אותו לכאן ולכאן; והיה האשה אשר תגבר על רעותה, לה הילד. ותאמר השׁדה: טוב, הנני נכונה לעשות כדבר הנביא. והאֵם נכמרו רחמיה על הנער ותאמר: תקח היא את הילד ולא אמשיכו ברגליו ולא אראה בעניוֹ. ויקם הנביא ואמר: אַתּ הנך אֵם הילד! לכי זכי במקחך! ואַת כי העזת פניך לשקר, גרש אגרש אותך ממושב בני-אדם. וישם עיניו בה, ותהי לאפס ואין.

ג: הַשּׁלשָׁה    🔗

מעשה בשלושה בני-אדם, שהיו מהלכי בדרך ונתקדרו שמים בעבים ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. ויראו מערה אחת פתוחה בהר, ויבואו בה להיחסות מגשם וילינו שם כל הלילה. ויהי בבוקר, חדלו הרמים, הסערה קמה לדממה, ולא נשמע הגשם עוד. ויקומו לעזוב את המערה, והנה חָשׁך פתאום ואבן גדולה וכבדה על-פי המערה; ולא יכלו שלושתם להזיז את האבן ממקומה. ויצר להם מאד, כי גם צידה לא היה להם, והם צפויים אל רעב. ויתחילו שלושתם להתפלל איש לאלהיו, איש אחרי אחיו, ולתנות צדקתם לפניו, למען הצל יצילם. ויתפלל האחד וירצה לפני אלהיו את צדקו ואת הטוב אשר עשה כל ימיו; והנה נעה האבן כמלוא אצבע וקו אור זרח להם במערה. בא השני אחריו ויתפלל כראשון ויוכח לאלוהיו גם הוא את צדקתו, והוא גם איש ישר מאחיו, ותוסף האבן לנוע, כמלוא כף איש, ואור השמש נגה ביותר. בא השלישי להתפלל אחריהם ויגש ויאמר: לא אדע, אלהים, מה עשיתי לפניך; ואתה הציליני-נא מן המות הזה הצפוי לנו. ויכל לדבר, והנה נעה האבן כולה וסרה מהפתח ויראו את כל השמש זורח. ויצאו כולם וישתחוו, צדקת זה השלישי רבה משל שניהם ביחד.