_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דּוֹר וְסוֹפְרָיו

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

רְאוּבן בֶּן מָרְדְּכַי בְּרַינִין    

זכרוֹן

 "הנביא...  והכל מחכים לנביא...  כל העומד, עומד ומחכה לגאולה...  לישועה...למלה חדשה..."

" כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא ויתגלה". 

טיפוסו של החוזה הבא והלך הלוך והשתלם, הלוך והתפתח במשך הדרות הרבים, כל הנביאים, החוזים והרואים של העבר היו לגבי הבא, לגבי הנביא המקווה, כפני הלבנה לפני החמה, כנר חלב קטן לפני אבוקה חשמלית". 

" הנביא אשר עינינו נשואות אליו, עדין לא בא; אבל הוא מבשׂר את יום בואו, וגם בוא יבוא...  וגדול יהיה הנביא הזה ומרומם על כל כינוי ותואר – ברוח שפתיו ימית את השקר ובמבט עיניו יבער את הרע.  חנפים לא יגורו במסבו, קטני-מוח וצרי-לבב לא ירוצו אחריו, מוגי-לב ודלי-רוח מפניו יתחבאו". 

"וביום אשר יבוא אותו נביא, ינבאו גם כל בנינו ובנותינו, ורוח חזון ישפך על פני כל העם.  יאציל החוזה מרוחו הכביר על כל אחיו ואחיותיו, ותמו אז מעשים קטנים ומגוּנים, דברים בטלים וריקים יכלו מן הארץ". 

 "בוא יבוא הנביא! וביום אשר יבוא היה יהיה רק זרע קודש, ממלכת-כוהנים בני כוהני אֵל גדול ורם, בני עליון וילדי רום.  וביום ההוא ינוסו הצללים, ימסו הכבלים מעל רוחנו וזרח השמש ולא יבוא". 

  " הנביאים לא מתו, כל הדובר אמת, כל המוכיח בשער, כל המניף גרזן על אלילים, כל המקצץ את ארזי הלבנון הרמים, כל מי אשר מטאטא בידו לבער את רוח השקר, כל מי אשר יגביה את רוח האדם...  כל מי אשר יפתח חלונות בבתי-אופל ומזריח קרני-אור בממלכת חושך, כל המלמד לאדם דעת ומחשבה, כל מי אשר יעורר את הרגשות בלבות בני-אדם הקרים, כל מי אשר ירבה חזון – הרי זה נביא...הרי זה אחד מאלה שמבשרים את בוא הנביא הגדול, הנביא המקווה". 

"בוֹא יבוֹא!"

ראובן בן מרדכי בריינין כתב את הדברים האלה באחד מגליונות "הצפירה" הקודמת.  ומדי אזכרה את השם הזה, שמו של בריינין, זכור אזכור את אשר היה האיש הזה לנו לפני ימים.

והימים האלה ימי התנערות בספרות היו.

הילדוּת שבנו עוררה אותנו להאמין, כי דור ספרותי חדש קם או יקום על קברות הדור הישן – להאמין, שאנו והקרובים לנו אנו אותו הדור המקווה, הדור העבר הוא גם דור ננס, דור פג טעמו וריחו, דור חיגר וסומא גם יחד; אבל אנו הננו בני דור לוחם ושואף, דור שונא את השקר ואוהב את האמת, אנו בני דור, שתעודתו להחריב ולבנות, לגדוע ולזרוע, להרוס וליסד, בני דור שעליו מוטל לבטל ולעקור משורש את הדברים הישנים ולהגיד ולהשמיע דברים חדשים.  דברים חמים, נלהבים, עזים, מרוממים ונעלים, נשגבים ונמרצים גם יחד.

אנו, המתחילים בספרות, היינו בעינינו לרואים ולחוזים, לבעלי כשרון ודעה, לבעלי רוח וקומה; והם בעלי הנוצה והעט מימים שלפנינו, בני הדור שהקדים אותנו ושעדין הוא חי וקיים ומחזיק בקרנות ספרותנו, הם לא יגיעו אלינו ברוחם, מפני שאינם מבני החבורה שלנו, מפני שכבירים המה לימים, מפני שחובשי בית-המדרש הישן המה ואינם "מערביים" כמונו, כלומר, אינם שואפים לארצות המערב ולהשכלת המערב ככל אחד מאתנו.

הם, הסופרים הישנים, הנושנים, כולם הם בני הדור הישן העובר והחולף, דור לאו דור הוא – ואנחנו הננו בני הדור החדש, בני במלה החדשה החיה, החממה, העזה, הצרופה, הברורה והמצוּחצחה.  עטם של אלה אינו חי עוד, אינו כביר, אינו מדויק ואינו מזוין, ואנחנו כלי-הזין בידינו, קולנו כקול ברמה, קולנו כקול של אנשי מלחמה, קול שובר ארזים וּמרקיע שחקים.  

עוד לא הספיקה לנו העת להוציא הגות-לבנו אל הפועל, עוד לא באה שעת-הכושר לנו לצאת בגלוי, להביע ולהריע לפני הקהל הגדול אשר אנו נושאים בלבנו, למען ידע וישפּוט מי המה הארזים ומי המה האזובים, מי הם העוברים ביבשה ומי ומי הם בוקעי הים...  אבל במכתבים פרטיים, אשר הרצנו אז איש לחברו, הפלאנו את מכות ספרותנו על אחת שבע ונמוד לה שבטים וחבלים.  שם החמנו את רוחנו, הזדיינו למלחמה ליום קרב, ונתלהב ונתמרמר על מארת הספרות, על החיים הצרים בה, החיים השפלים והמעטים.  שם רצצנו את גולגלתם של הסופרים המושבעים, סרקנו את בשרם במסרקות של ברזלו גררנו את עצמותיהם על מטה של חבלים.

אין רחמים ביום-הדין! ויום משפט יבוא על כל הסופרים האלה, המדכאים את ספרותנו וממלאים אותה רקבון; בוא יבוא יום עברה וזעם, יום השמֵד ואבדון.

    ואז תיוָשע ספרותנו ותקום על ידינו, תקום לתחיה על ידי בני הדור החדש, דור הנכון להקריב לה כוחו ודמו, חייו ולשד עצמותיו.

לא רק ילדוּת היתה בדבר, כי אם הרגשה של כוח מתעורר באמת, של הולדת דבר-מה או הולדת נחיצות של איזה כוח, הבא להרס, לחדש, להודיע ולגשם איזה דבק, דבר חדש ורם, מאיר ומחמם, טוב ויפה ומועיל.

   במלים הגדולות והנפרזות האלה, בצלצול התרועה והשאון הסתתר איזה רצון חדש, רצון שואף לבריאה וליצירה חדשה; ואותה במלה היתה שמורה לנו, בני הדור הבא. 

עוז-רוח היה הדבר לדעת, שכל אזרחי הספרוּת, כל אלה הממלאים את חללה וּמושלים בה – כגמדים הם נגדנו, וּפעלם הוא כעין וכאפס מול הדברים אשר בפינו אנו להגיד ולהביע אותם.  עונג רב היה לדעת ולהבין, שכל מה שהם כותבים אינו שוה כלום נגד אלה הדברים שבפינו אנו, שבלבנו ובמוחותינו אנו; ושאנחנו רק אנחנו, לוּ ניתנה לנו יד, כי אז הראנו את אשר אנו יכולים לברוא, והיינו נותנים לספרותנו את אשר אנו נושאים על הדגל!                           

ואז במלחמת-החיים שלנו, בימי המעבר מעולם לעולם, בין המכשולים הרבים שהיו מוּנחים על דרכנו, בעת שקשה היה עלינו לצאת וללכת למקום ששם תשׂאינה אותנו עינינו, אז, שכמעט נפלנו תחת הרצונות מצד אחד והמעצורים הרבים מצד שני, הועיל לנו אותו רגש העוז להחזיק מעמד; והוא נתן לנו את הכוח להוסיף הילחם וּלהתגבר על כל הדברים שגדרו בעדנו את הדרך.

אותו הדבר, הבלתי-נראה עוד לאחרים והנראה לנו בחזון, חיזק אותנו, הרים את רוחנו; הוא נתן לנו את הכוח ואת היכולת והנחיל לנו רגש של נצחון עוד בטרם נצחנו, עוד בטרם עשינו את אשר היה עלינו לעשות.

כה עברו לנו הימים ההם, ימי חלומות ותוקף, ימי הכנה והזדיינות, ימי מחשבה לעשות ולפעול – וימי הרת-עולמנו.  כה חלמנו ונהלך בגדולות, התלהבנו ונאמין איש ברעהו, איש בקול חברו, ברצונו בכשרונו, בשאיפותיו ובאשר לפניו.  וכה הזדיינו לימי מלחמה ותרועה, לימי עבודה והרמה – לימי בריאת דור חדש, דור של סופרים חדשים, בעלי לשון חדשה.  גם בריינין היה אתנו.

נכבד היה לנו בריינין בשפתו, במהלך עטו וברוחו, כגיבור עמד לפנינו.  בכל מאמר והגה, בכל מלה שלו ובכל רעיון, בכל מחשבה ובכל נאום ראינו איזה עוז, איזה בטחון, איזה רום; ובכל אשר יצא מעטו מצאנו שפה עזה, ברורה, צחה, שפה בנויה ומחוטבה.

כנביא היה במאמריו, במשאיו ובחום דברו.  לכל דיבור ודיבור היה מין שכלול, מין חיטוב וחיזוק מצויים רק אצלו, רק במה שהוא כותב ואומר, חושב ומריע.  לכּל היה גובה ורום.

להשירה של בריינין לא היתה תכונה מיוחדה, היא לא נגבלה במדור בפני עצמה, אלא מילאה את דבריו בכל מקום שהם, והוסיפה להם מין צלצול מיוחד וקול מיוחד.  בת-קולה עשתה אותו בעינינו לחוזה.  לאיש העומד על הבימה ומדבר רמות, לאיש שכל דבריו מוצקים ושניביו חזקים.  כ"סופר הברזל" היה בעינינו.

קראנו את "גסיסת הסופר" שלו, קראנו את "הגיונות הסופר העברי", "שני עולמות" וכו'; במורא ועוז קראנו את המאמרים האלה ונקשיב להמית הדברים.

"הגיונות הסופר העברי" נדפסו ראשונה ב"המליץ" ואחר-כך באו ב"הצבי"; ובכל מקום אשר הגיעו נשמע קול תרועה חדשה אצל בני-הנעורים, קל חדש ושפה חדשה.

מלבד שפתו של גצל זליקוביץ לא ידענו שפה עזה וחטובה כמו זו.

הללויה! תרועת נצחון ועצב חרישי שבנצחון.

מה היה חפצו ורצונו של בריינין אז? קשה לתאר.  מגמה לא ידע גם הוא, ולא בא מעולם לידי דעה מסוימת, או גם לידי חשבון ישראלי ועולמי; אבל הוא חפץ להביע מה, כשרונו רצונו היה, אם תחפצו – רצון סתם היה לו, ואם תחפצו – רצון מדותי; בלע"ז הייתי מרכיבם יחד והייתי אומר: אֶתּוֹס דברני.

בריינין היה שונא איזה דבר, מבלי אשר ידע נכונה מה הדבר ההוא, והיה נלחם בדברים אשר לא נתבררו לו ולא ידע לסַמנם; אבל ידע היטב, כי ראוי לו להלחם עמהם ולשנוא אותם.  הוא ביקש להרוס איזה דבר בספרותנו ולבנות בה איזה דבר – לא העינינים היו לו העיקר, רק הצורך להרוס ולבנות, הצורך לשנוא את הרע והשפל, הנמוך והמעוך בעיניו; לשנוא כל אלה, שהיו למעצורים בדמיונו לחירות והמעכבים בעד מין דבר הנקרא אמת, ולהילחם בעד הטוב והיפה אשר פה ושם ובעד המועיל בחברה ובאדם.  

הוא ידע, שהסופר הוא הבורא תקופה שלמה וחיים שלמים, דברים חדשים ורצונות חדשים, שאיפות חדשות וּבנינים חדשים.  הוא הרגיש שהסופר הוא החלוץ במחנה והנביא בשעתו.  – –

בריינין הנלחם אז לא המשיך את דבריו, כי אם היה מוסרם לנו פסוק פסוק, משפט בצד משפט ובנין בצד בנין; בדבריו לא היו "קרן-קיימת" ויסוד, אבל היו בהם איזו זהירות, איזו צחות, איזה עוז, איזה ברק.  – משפטיו ובניניו לא נבעו ממקור חי; אבל היה בהם משכלול אבנים מחוטבות זו בצד זו.  הוא הטעים כל הד, כל נטיה כל נדנוד, הוא עמד על הבימה ולשונו היתה מדברת גבוהות.

את בריינין מאז לא נוכל לקרוא בחשאי, רק בקול.

בריינין חדל לנַבּא ויהי למשורר, למשורר בנשימה כבדה ובצבעים עזים.  הפרוזה שלו בתור פרוזה לבד הרימה, הועילה, עוררה והקימה; אולם הפרוזה שלו בתור שירה, בתור סיפורים בכוָנה, אבדה את טעמה המיוחד ותהי כנדהמת.

כבוד ושירה הביא לה"ירמולקה", ל"אבי-זקנו" ול"גיבורי ישראל", כלומר – לאנשים שאבדו בעָנים...  הוא כתב גם את הסיפור " שתי מיתות", את ה"אילני סרק", ואת ה"בר-חלפתא", גם את הסטירה "ברית משונה" כתב ועוד ועוד.

בריינין בסיפוריו הוא מליץ ביותר ורגשני ביותר; הצבעים הרבים שבהם מעוורים.  אנו נפעלים מאיזה כוח מכני ובזרוע נטויה; אבל אין אנו קוראים אותם בנפש חפצה.  הנני משתמש בשפתו: חיָסר להם העידון, חסר להם החום, חסר להם האור הפנימי.  הוא בנה כאדם המסיע אבנים ולא נפשות וחיים.

עינו של בריינין אינה בהירה ואינה חודרת; ובבואה לראות ולהתמלא מחזיונות חיצוניים, על מנת למוסרם לנו אחר-כך ולהעבירם לפנינו – אינה מספקת, לפעמים היא משתברת,,,

המשורר והלוחם היה גם למשורר ביאוגרפי.  הוא החל לעסוק בחיי גדולי הספרות והשירה שלנו.  הוא חדל לומר ולעשות, כי אפס כוח, והחל להסתכל ולעיין במה שעשו אחרים.  בריינין כתב את זכרונותיו על יל"ג, את תולדותיו של פרץ סמולנסקין, חייו וספריו ואת תולדות אברהם מאפו.  את דבריו על-אודות יל"ג כתב ב"השילוח"; תולדות רפ"ס נדפסו בהוצאת "תושיה" בשתי מהדורות; ותולדות אברהם מאפו נצטרפו לה"ביבליותיקה העברית" ונדפסו בשני ספרים   (הוצאת "תושיה").

בדייקנות מיוחדה, במדעית מערבית ובחקירה ודרישה אחרי כל פרט וּפרט, אחרי כל מעשה ומאורע, אחרי כל דבר הנוגע בנושא שלו גם מרחוק, כתב בריינין את הדברים האלה, הוא חקר ודרש, אסף חומר הרבה, החליף בכל פעם מכתבים בנדון שלו.  שאל וחיפש אחרי כל ענין צדדי, שיצא ללמד על הכלל ושעשהו נוח לקריאה.  הכל הוא כך מפני שכתוב כך.

אבל זה הדבר, הכלל שלו, שהוא עושה לנו על-דבר נפש נושאיו, הוא אצלו רק מין צירוף, מין דבר שבמנין.  רצוני לומר, הוא בא לו, אחרי שיספּור ויצרף סכום דברים ידועים יחד, סכום מעשים ידועים, שמועות ידועות, ענינים ידועים וּמספר מכתבים שנכתבו אליו מפּלוני ומפּלמוני, מרחוק או מקרוב, מבן דורו או משאינו בן דורו.  אולם אין לו היכולת להסתכל בעין צופיה הרואה מעצמה.  הוא אומר רק לראות את האמת הספוּרה והמנוייה, את האמת כמו שהיא מצטרפת מסכום של ענינים הנראים לו עתה ונשפטים העינין עתה.

בריינין ינתח ויפרט דברים מבלי בוא אל תמצית נפש המשורר, הבקורת שלו חדה היא ובלי משוא-פנים, אבל בה מסתתרת לפעמים גם איזה איבה מוסתרה...  איבה שהוא בעצמו נלחם עמה ועמל הוא למחות רשמה מנפשו.

נפשו עליו תאבל, ושוב הוא מנסה לחלום, לחלום בהקיץ, או לעשות את עצמו כחולם...

"יודע הוא כי הצעתו ליסד סנהדרין בזמנו, תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש; אבל דבר זה בעצמו מעורר בו עוד חשק להציע לפני הקורא את תוכניתה בקויה ורשמיה הכוללים" ("רעיונות על-דבר יסוד סנהדרין" ב"לוח אחיאסף" העשירי).

"אין הוא בן-חורין ואין הוא רשאי לקבור עמוק עמוק בלבבו" את הרעיונות האלה; ושוב מתפרצת מבין שפתיו מעט מהמלה החמה, שהבריקה לעינינו וחדלה להבריק: "אחים היינו, אחים הננו ואחים נהיה!" אחרי לכתו מאתנו היתה לו עדנה; והוא חפץ לתת לנו" אידיאל רוחני רם" ב"צרור מכתבים"..  שנדפסו ב"העתיד", ספר ראשון.  הוא נתבגר והוא קורא: "החפץ בחיים לאומיים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, בפני הדורות הראשונים ובפני הדורות הבאים, יתן ידו לנו".  "כל החפץ להיות בין הבונים, הנוטעים והזורעים על הרי ישראל, יתן ידו לנו". 

"כל המבקש אידיאל לאומי, כל המבקש פתרון להשאלות הגדולות של היהדות, כל החפץ בקיומה ובהפרחתה, ובוא ויתן ידו לנו". 

יבוא ויתן; והוא יודע שאין עוד כל נותן לו.

*

"דור יתום..."  – התאונן בריינין במאמרו "הנביא" הנזכר – "פסקה הנבואה...  אפס החזון...  מתו הענקים...  דור ננסים...נפשות קטנות...  השכינה לא תרד עוד מטה...  אין משא-נפש...  אין מעלות רוח"...

מי זה הלוחש באזני דברים כאלה? מי הוא זה המקצץ את כנפי תקותי? מי זה המכבה את אור שמשי?" – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה