_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דּוֹר וְסוֹפְרָיו

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

נַחוּם סוֹקוֹלוֹב

איזה תוים

"הוא ניצב לפני האש הלוהטת ממעל וניגש אל הערפל הרובץ ממרום והמשפיל לרדת.  עד כי נגע אל הסלעים; ובערפל כזה היה האֵל הנעלם וצפון מעיני כל חי.  – ומשה עמד מחריש ומשתאה ויתבונן אל הכר הנרחב המשׂתרע למטה; הנוגה החיור של הירח השתפך כפלג קסמים, והמדבר החיור נראה כה לא-גשמי, כה כשפני, כה שונה משהוא נראה תמיד, עד כי רטט קל אחז את משה.  והשקר והשגיאה והאכזב דל כל דעות בני-אדם עמדו כמוצקים לפני נפשו.  ושאלה נוראה התעוררה בקרבו: האומנם מה שנראה כמו הווה – היה והווה באמת? ואי-ידיעה זו כה הכריעתהו, עד כי נפשו נפלה ממרומי רגשי הקודש כסלע כבד, נפלה והתגלגלה לתהום, ששם יאוש הערפל והמוות פוער את פיו."

מנוח חתום על דברי השירה המליצים האלה.  סוקולוב האיש שכותב מאמרים שונים בכל יום ועל עניני יום-יום, הוא נפעל ונרעש מערפלי הר "סיני".   

האדם בן-יומו, הכותב ודן על כל אשר יעלה המזלג, בין בקודש ובין בחול, בין בדברים עיקריים ובין בדברים טפלים, ועומד על המצפה כמצביא וכאיש-חיל פשוט, – הוא מתגנב בסתר אהלו וכותב שירים בפרוזה...  מליץ הוא סוקולוב בשיריו אלה, מליץ נשגב; אבל גם בשפת התלמוד הוא רודה.  הכל בידיו, הוא מערבי גמור, הוא איש מערבי ישראלי וגם יהודי חכם ופשוט.  מהכל יש בו סימנים ובהכּל מהלכו לבטח.  

זוכר אני את השויון הנכון של סוקולוב בין סגנונו של יל"ג ובין סגנונו של מַנדלקרן וחבריו.  – הוא יודע את כל רבּי הדעה, את אנשי המחשבה והרגש אתנו,  הוא שלהם והם שלו, הוא לקח מכל מכמני ספרותנו החדשה וישנה, והוא בעצמו אינו חדש ואינו ישן, במערב ובהשכלת המערב הפתוחה לפניו הוא איש ישראלי ואוהב הוא להביט בעין של ישראלי, ובישראליות גופא הוא מערבי.

הוא מורה דעה, בינה השׂכֵּל בהליכות המדינה, בצרכי האומה ובפינות ההשכלה והתרבות, בספרות ובלשון; והוא גם לומד מאחרים, לומד מחשבת יהודי פשוט, נהנה משיחה בטלה...  הוא מוכיח, אבל אין הוא מנאץ; הוא עוקץ בדבריו, אולם אינו נגדף; הוא מכבד כל דבר תרבותי ומושכלי, שירי ועיוני, ואינו אדוק; הוא יודע להוקיר כל מכמני היהדות, אבל מי יאמר עליו, שהוא סתם מאמין? הוא כתב הרבה על הסופרים ועל הספרות, על ישראל ועל מעמדו, על הציונות ועל הרבנות, על הנלהבים אצלנו ועל בעלי-היאוש; הוא ביקר ספרים רבים, בירר דברים הרבה, כתב חקירות הרבה ומשאות הרבה; ובכל אלה תמצאו עֵרב של אור וצללים, דברים ברורים וגם כהים, אמרות חדשות וגם ישנות, פתגמים חריפים עם פתגמים מעטי טעם נפלטים מעטו, ומבטאים קולעים אל המטרה עם פרזות ידועות ורגילות הולכות ונשלבות אצלו.  לפעמים אנו שומעים מפיו גם צעקת אמת, יגון חרישי המשולב בהיתול מר; והנה באים דברי מחאה, קריאה לדין ומשפט ועניני שיחה סתם.  מה לנו כל אלה ביחד? ומהו הסכום של כל אלה יחד בנפשו, כי נדע?

כבר עברו ימים רבים מעת שבצרור מאמריו  "יהי אור", שנדפסו בחלקי "האסיף" הראשונים, ראינו מחשבות שנוצרו בכבדות, ודברי עיון בענינים תרבותיים-חברתיים שנכתבו בקושי גדול ובהרצאה פילוסופית אי-ברורה, מאין אותם ששׂונא סוקולוב כבר.  – בינתים כתב דברים חדשים הרבה, כתב מאמרים  גדולים וקטנים הרבה, כתב דברי-מדע, דברי-בקורת ודברי-מחשבה.  פתאום פרסם צרור ספורים נפשיים "מקו לקו", כחצי מאה במספר.  אחריהם או לפניהם הוציא מאמר-תוכחה גדול בהרבה פרקים, בשם "למרנן ורבנן".  הוא כתב צרור מאמרים על "המהלך החדש והישן"; כתב בשכלול ובאומנות חלק גדול של רומַן תולדתי בשם "נעורי הנשר", – דברים כאלה לא ביום אחד יעשו.  ויחד עם אלה כתב לנו כתבי-מסעות רבים, דברי מועצות וזכרונות, כתב מאמרים לאין מספר בהליכות העולם ומאמרים רבים ושונים בדבר עולמו של ישראל וצרכיו.  – מה נתנו לנו כל אלה? מה הגיד לנו בכל אלה סוקולוב עצמו, מלבו הוא? – –

היו ימים שסוקולוב ביקש ליסד ועד-חכמים, כדי לחבּר ספר "תולדות היהודים"; הוא ניגש אחר-כך אל העבודה להוציא "כל בו" עברי גדול; הוא עסק גם בקדמוניות-ישראל, חיפש בכתבים עתיקים, הוציא לאור דברי פנקסאות ומחברות על דבר ועד ד' הארצות; הוא העתיק את הספר "תולדות פרַנק" לקרוֹזהַר ברובו, העתיק בדיוק מדעי את החלק הראשון של "תולדות היהודים" לגרץ, ותירגם פעם בסגנון חד שעורים עיוניים מאת פרופסור גרמני על-דבר קנט, יחד עם אלה החל סוקולוב את תקופת המאספים השנתיים אצלנו עם "האסיף", תקופה שרשמה ניכר עוד קצת גם בספרותנו עתה, – דבר זה אין מן הצורך להזכיר.  הוא הוציא לאור גם כרכים רבים של "ספר השנה".  וביחוד, הלא הוא זה אשר הוציא את מכתב-העתי "הצפירה" ועמד בראש עתון עברי זה ימים רבים; ואותו עתון נקרא בשׂדרות רבות, שאינן קוראות עברית מדשה אחרת, ופעל בזה יותר מאשר פעלו עתונים אחרים...

והנה היה סוקולוב גם לציוני מדיני ולאחד מלוחמיה של הציונות; הוא, שהיה מסופק ימים רבים בתשועת חובבי-ציון ושהיה לו העוז להחזיק  בדגל הקדמון של ההשכלה, הוא נעשה ללאומי ודאי.  – –

אחרי השבועון המצויר שלו בוַרשה יסד את "העולם" בעיר קלן.  הוא איש-מעשה ואיש-ספר, איש החושב מחשבות על צרכינו בכל יום, ושמוצא לומר לנו דבר-מה בכל יום.

ועוד הפעם הנני מביא את לשונו בתיאור אחד: "אך רגע עמד ונפעם: איך אספר זאת, עת גם אני בנפשי לא אוכל לתאר לי את הדבר כמו חי, ובכל מלה, אשר בה אנסה לבאר עלי לנטות הצדה.  הוי, כל אוזן שתשמע את דברי, נכונה לתת להם פנים אחרות, ובערפלי הדעות הלא-ברורות, מי יודע, אם לא יקומו אלילים אחרים לרגלי השומעים אשר לא יבינו".

ומי הם האלילים האלה? אנו שואלים את עצמנו בכל פעם שנקרא את דבריו; מי המה אלה הכוחות הנסתרים הפועלים בנפשו, אשר יאיימו עליו ואשר לא יתנו מנוחה בלבו, עד כי יבקש לו מפלט בעטו ועל ידי עטו? מה הוא אותו הדבר היושב ברוחו ומה היא מהות רוחו, כי נדענה?...

זה דור שלם שסוקולוב עובד בספרותנו.  דור רב עלעלה וחליפות המעשים; הנה ימי ההשכלה, ימי חפץ החירות וניתוק חבלי המסורה, והנה שיבת הבנים לגבולם וחלום הלאומיות ומשברו.  רבים מבוני חכמת-ישראל ואדריכלי הספרות מתו אחד אחד, מתו הם ודעותיהם, הם ומחשבותיהם.  ורבים מאלה שעודם בחיים דחוקים הם בין החומות, ואין דרך לפניהם אשר יוכלו לאחוז בה.  סוקולוב ילך כאז כן עתה במנוחה ולא יכשל.

יש סופרים אצלנו שידיעותיהם מועטות מידיעותיו של סוקולוב ופעולתם מעטה משלו; אבל אפשר לסַמן אותם, אפשר למצוא את הנקודה התיכונה לתיאור תכונתם.  אולם דבר כזה אי-אפשר לעשות בסופר זה.  ולאידך – גם מי שהוא רב ממנו, לא יוכל לעבור עליו מבלי התבונן; וגם מי שעובר עליו שלא בפניו, לא יוכל לעשות כזאת בפניו.  מי שנפגש עמו ודיבר עמו, ירחש לו כבוד.

בבואי לוַרשה לפני עשרים שנה, היתה לי אישיותו של הסופר אלעזר אטלס היותר חמה ומאירה.  חמש-עשרה שנה אחר-כך מצאתי בו יהודי שבור, צל של אדם, שמת באהלה של תורה ונמק במסחר; ונ"ס כאז וכעתה הוא מלא עלומים, בו איזה רוח חי, אשר לא יפוג ממנו כל הימים.אם נבוא עם פלוני ואלמוני הסופר לצותא חדא, תיכף תחל השיחה על-דבר ה"מלאכה", תיכף תבואנה השיחות על טבעי הסופרים והספרות, והמהדרים ידברו גם על צרת ישראל ועל השייך ללאום ישראל.  כי תתארח עם סוקולוב תמצא שהוא אדם, אדם חי ומכיר את העולם והחיים;

בריינין חשב ומצא במאמרו: "נ.  ס.  שׂרטוטים מתכונתו האישית והספרותית ", כי "זה יותר מתשעת אלפי יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת"; ומני אז כבר עבר עוד אלף יום והיום הזה האחרון הנה כיום האתמול אצלו.  נ.  ס.  לא יזקין ולא ייעף.

מה כוח אישיותו של סוקולוב? מהו הדבר המיוחד החי בנפשו? יש בו נקודות בהירות בלי אור.  יש אצלו רצונות רבם וכוַנות להיטיב.  אבל אין בי רצון אחד; אין לו דרך מיוחד, כי אם דרכים רבים לו, הוא איש-החיים ויודע להתהלך עם החיים.  –הוא בבחינת מצביא, שאם אמנם לא ניצן לו לחולל נשגבות, יש לו סגולה זו, שבראותו אנשים רבים נוטים לדבר אחד, הוא עומד בראשם ומנהלם בדרכם...

סוקולוב יעשה הכל בחפץ ובשלמות החפץ, אולם בלי הכרח נפשי.  – הוא דורש ומוכיח ולבו עמו אולם רוחו אינו סולד; כשהוא לעצמו, הוא יודע להרהר אחרי הקהל, אבל הוא נבלע השאון הקהל...  אמנם הוא עומד על עצמו ויודע ערך עצמו, אולם אינו שוכח גם את הרבים וצרכי הרבים.  – ומה הם היחיד והרבים אצלו, בעת שידבר עליהם או גם בעת שנוא נתקל בהם? מה הם העולם והחיים בחדרי לבו הוא?

הנני מצייר לי הדבר, שעושה הוא פעם את מנוחת שבתוֹ בחייו; ואז, לפנות הערב הגדול, הוא לוקח את דבריו אחד-אחד ורואה לאור הנר של נשמתו את יצירותיו ומבקש בהם את מפעלו הוא, את לבו ואת יסוד לבו הוא.  – – –

"סוקולוב בתור סופר-היום, אומר בריינין במאמרו הנזכר, אינו בורא ערכים חדשים ואינו מהרס את הישני.  הוא גם איננו סופר, הטוֹוה את חוט המחשבה מקרבו ומנפשו, איננו סופר הדולה את כל רגשותיו רק ממעמקיו וממעיינותיו הפנימיים; אבל הוא מצוין בתור סופר מסביר, אשר כוחו אתו לעשות פרסום למחשבות אחרים ולתת להן מהלכים בקרב הקהל".  וחוזר אחריו בהנחה זו חברוֹ זלמן אפשטיין, שבמאמרו "נחום סוקלוב וערכו הספרותי" ("האשכול" חלק חמישי) הוא קורא: "לא איש המדע עומד לפניכם, לא מטיף דעות רמות ונאצלות, אשר האמונה הפנימית באמיתיותן ובקדושתן תבעיר אש מתלקחת ותאציל מחומה גם על השומעים.  – אבל חכם מחוכם בהמובן הריאלי – במובן תפיסת החיים כמו שהם, פיקח עברי חרוץ, העומד בתוך כל המפלגות והזרמים, ומסביר לכל את הנעשה והנחשב"...  שנים עדים – ועל פיהם לא יקום דבר! כי אין זה נקרא מסביר, מי שנפשו אינה מכריחה אותו לשמוע למחשבות אחרים ולהקשיב על רגשות אחרים, או גם לתת לבו למחשבותיו ורגשותיו הוא.  המרצה להקהל מחשבות ידועות, תורות ועיונים, הוא עבד המחשבה, וסוקולוב הוא בן-חורין, גם כשהוא קורא עצמו עבד ועושה את עצמו לעבד.

"לא מוכתר בנימוּסין, לא מורשה ולא סגן מורשה – הוא אומר פעם אחת – אדם פשוט מן השוק הציוני וסופר עברי מדבּר עליכם בזה, עבד לציונות מן הקונגרס הראשון ועד עתה, עבד ששבחוהו רבים וניאצוהו רבים.  פונה אליכם בדברים שאין צורך להעיד עליהם, שהם יוצאים מן הלב".  וגם הדברים האלה לא יגידו לנו כלום.  הוא, בעל היחשׂ, – איש שיש יחשֹ במהלכו ובכל שמסביבו, – יודע להיות עניו בדיבור ולדבר בפשטות באמת.  כמו מן אין לו התפעלות מן הרם והנשגב, באותה מידה שהוא מתאר ביפעת דבריו וניביו העזים.  פה יש לגרוע ושם יש להוסיף.  – ה"אני" המתגנב ויוצא לפעמים מפתחי לבו של הסופר ועושה עלינו רושם, אין עושה בפי סוקולוב כל רושם.  קוראים אנו לאמור: "דעו, דעו כי אחראים אנחנו בפני העם ובפני הדורות העתידים לבוא"; אבל אין אנו מרגישים בנפשנו אף במעט אותו הזעזוע הבא מהרגשת האחריות.  הלא דברי תוכחה בודאי פועלים הם; ואם הוא קורא: "התעטו קלון על נפשכם?" אין לנו בשל קריאה זו אותה הפעולה.  – הוא קורא: "על החירות הזאת לא אוַתר!" ושוקטים אנו.  "יש לי ההרגשה הזאת, והיא מוציאה אותי מאחרי שולחן הסופרים ומצווה עלי לקרב אל העם" – הוא אומר פעם אחרת; והד הצווי לא יבוא ברב או במעט לתוך לבנו.

    סוקולוב הוא פזרן במלים, בביטויים, בקריאות ובשימוש בצבעים רבים, עשיר הוא למדי; אבל יש אדם שידו פתוחה תמיד לתת ולחזור ולתת, ובכל פעם שהוא נותן, הרי הוא עושה צדקה מיוּחדת, עושה דבר שבלב; ויש אדם שמפזר ומוסיף ונותן בכל פעם לדברים מועילים, אבל הוא עושה זאת משום שאין ערך גדול לכסף בעיניו.  אמנם הוא נותן, נותן מיד ליד; אולם לוקח הוא כלוקח מן ההפקר, מבלי שיראה לפניו את הצביון האישי והנפשי של הנותן.  – –

סוקולוב הוא אדם מאמין בנחיצות צרכי האומה והתרבוּת, ולבו כרוך אחרי כל אותם הדברים שהוא עומד עליהם; אבל לפעמים כמו ניתקים הם ממנו...  כמו איזה דבר עומד על כל אלה, ממעל להם, ורואה ממעל לכל אלה.  רגעים כאלה יש לכל סופר ולכל חושב ומרגיש.  הנפש היא בעלת שבע הינים, יאמר המשל, והיא תשתמש בהן, פעם בזו ופעם בזו, ולפעמים גם זו דנה את זו...  אולם אחרת היא מין אותה ההבטה אצל סוקולוב, ואחרת היא אותה השכחה העיקרית שלו תוך כדי דיבור.

סוקולוב האדם הארצי, בתור ציוני יהודי בזילאי – סוקולוב המושל בהרבה "שפות חיות", החובב שפות חיות, מדבר בהברה ספרדית בשפת עבר...

ושפתו, שפתו העברית של סוקולוב, גם זו אן היא ממין שלא נוכל לסַמנו היטב.  מה לא נמצא בה? מאיזו באר לא שאב אותו סופר? מה לא קרא מימיו? הוא מהתל ודורש, הוא מליץ ומבאר, הוא מוכיח ומרצה, הוא ממציא לך על כל בין ועל כל הגה ושיח עשרה גלים, כחרוזים המה כל דבריו, כמין "מאֶזאַיִק", אם נדבר בשפתו.

שפתו של סוקולוב היא לפעמים עברית יותר מדי ולפעמים רבנית יותר מדי.  יש שהוא מדבר בלשון נשגבה גם משפתו של מאפו, ויש שיזכירנו בסגנונו את מזכיריו ועוזריו; הנ"ץ ואיש יהודי ספרא, היום הוא מדבר דברים עיוניים ומשמיע משבות נמרצות, ולמחר הוא יורד אל שער יושבי-הקרנות, כדי לשמוע שיחות "בעל-הבית".  יום זה הוא בוחר לו סגנון ישר וכותב כאחד האדם, ולמחר הוא נותן לנו מפילוסופיוּתו המשונה של סופרו איש גם-זו.  הוא מכסה פניו וחוזר ומגלה אותם; אבל גם גילוי זה מין מסוה הוא אצלו, וההסתר שוב אינו הסתר כלל.  הפכים! הפכים אצלו אף על פי כן הכל שוה בנפשו.  לו טל ילדות וסגנון נעורים וגם הדרת שׂיבה רבנית, ובכולם ישתמש יחד.  לו ערפל היער וסודו כ"פרק מספר רזיאל", ויחד עם זה הוא בעיניו כמהרשא קשה... 

מין חפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המלה,לא ראית מימך, כמו שתמצא אצל סופר זה.  המילים קופצות וניתזות ממנו, והוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדבורים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חמרים-חמרים, דברים-דברים, אמרות ורעיונות, הנה המון ניבים יפים, והנה צלצולים סתם, מין חיזוק, קריאה, דבר חי, ברק, הלצה, חידוד, משפט עז; ובתוך כל לשון על לשון, מליצה בעלמא, עוד הפעם הנה רעיון חי ומבריק, קריאה חיה, דיבור עז, השתפכות, צלצול והוללות השפה סתם...  ולעומת אלה, נמצא ב"נעורי הנשר" שלו שפה אחרת לגמרי, שפה שבה מנוחה שוררת, שפה מחוטבת ונישאה, שפה שיש לה ברק ועוז, שכלול ובנין. 

לאידך, רואים ענו ב"שירים בפרוזה" את סגנון שפתו של פרידברג, ולפעמים גם מעין בעל "מליצת ישורון..." המעתיק ספר "ארץ חמדה" השתמש בסגנונו של שולמן, מעתיקו של גרץ כבר שפתו אתו, המתרגם את שיעורי גיאורג זימליודע היטב את שפת הרמב"ם ומבארי ה"מורה"; ויחד עם זה הנה לפניך סגנון מקראי, תלמודי, רבני, תרגומי, זוהרי, "שאלות-תשובותי".  לאיזה מהם נשמע, ואל מה מרוחו נחכה? –

"חוסן לאומי"! למלים אלה היה זמן-מה כוח-כשפים עליו, לא פחות מהמלים "תרבות לאומית" ו"דרך-הרוח" על אחד-העם.  ומהו חוסן לאומי? מה צפון בו, כשהוא מובע בפיו של סוקולוב? ואם לא מלה זו היא העיקרית, – איזו מלה אחרת תתן לנו אחיזה בנפשו ומגע פנימי בנפשו? – אמנם ה"אורח לשבת" במדור התחתון של "הצפירה" היה מגלה לנו בשעתו דבר-מה על-אודות בעל המדור העליון, אם במזיד ואם בשוגג...  אבל זהו הדבר: קשה עלינו להבדיל בין השוגג ובין המזיד שבסוקולוב, קשה לדעת מה הוא קולו ומה היא בת-קולו, מה הוא תוכו ומה הוא ברו? – –

ב"יקר סהדותא" (איזה דברים מוקדשים לנשמת עמיתו מ.  ס.  מאיר'ס, עורך ה"ז'ורנל") ידבר סוקולוב בדבר העתונוּת וסופרי העתונוּת ועושר חליפות העתונוּת; והוא אומר: "הרוח הקיבוצי של כתב-עתי הוא מהדורה חדשה של האגדה על-דבר הכרום-זלות וכו', או האליל הפרוטיאוס במשלי היוָנים, שהיה מתגלה בכל פעם בתבנית אחרת".  אבל אין כאן חליפות ושינויים בעיקר, כי אם כיסויים וגילויים, או יותר נכון מחזות שונים...

אנו פונים אל דבריו השלמים.

הנה לפנינו מחברתו הראשית "למרנן ורבנן", הוצאת בני-ציון בוָרשה.  המחברת הזאת תסומן בתור " ספר כולל שיטה מסודרת וברורה על-דבר עבודת האומה והציונות השלמה".  ובאמת היא כוללת ענינים נכבדים הרבה ודברי השׂכּל ודעת; אבל יחד עם אלה שוררת בה ערבוביה של מחשבה ודברים לאין-קץ, תמצאו בה רעיונות חיים, פתגמים אמיתיים ודברים שיש בהם מן הענין – ; ויחד עם אלה הנה המון מהתלות, חקירות, "פשטלי'ך" בלעז, הערות וסתם דברים.  – פה דבר התבוננות לפניכם, סקירות שיריות וגם הארות להרבה תכוּנות ישראל, ביאורים לדברים ומעשים, למנהגים ויסודות, דברים שסגנונם, לא נאמרו אצל אחר; ולעומת זה – הנה הרבה דברים שאין להם שחר, הרבה הכפּלות וחזרות, דברים ואמרים שנאמרו רק לשם דברים.  פה הוכחות חריפות וחַדות, ופתאום הנה המון מליצות תפלות.  הרי ויכוּחים עזים, הרי דברי חידוד הרבה, – והרי שאלות ללא תשובות, תשוּבות בלא שאלות, חשבונות בלא שאלות, חשבונות סתם, הערכות מוּפשטות, ביאורים, שיחות-חולין, המצאות שונות.  – שוטה שלמה לא תתן המחברת הזאת ואין בה גם קורטוב של שיטה ואיזה אורח ישר.  הכל מעורב בה: גם הטוב והנכון, הכל בא באופן פתאומי, גם הטוב והמרעיש, הנה בכּל מין תערובת של דברים נמרצים יחד עם דרוש ותוכחה, הרכבת דברי בנין ומחאה, הצעה ושכלול, דברים ועיונים עמוקים ונוכחים עם כתיבה סתם..  א סדר ואין משטר בכאן.  המאמרים המיוחדים בספר הזה נכתבו בשעתם פרקים-פרקים ונדפסו מדי יום ביומו ב"הצפירה"; וגם רוב הקוראים קראו אותם יום-יום, כי מלאכה לא קלה לאדם לקרוא אותם בבת-אחת ולסגל לעצמו את כל אשר נאמר בם וּלמַצוֹת את הטוב מן הבלתי-טוב והעידית מן הזבּורית.  ולא עוד אלא שאין להדיבור שם סוף וקץ כלל: יכול היה המחבר לתת במחברת זו פרקים מאלה כפלים או גם להעמידה על מחציתה, ולא היה מוסיף ולא היה גורע ממנה.  יכול אדם לקרותה גם מהופך, כלומר מסופה לראשיתה, וגם כן לא יפסיד כלום.  המחשבה של סוקולוב לא תזקין, לא תיפסק ולא תבוא לידי בנין מסוים ולמלה אחת חזקה, שהוא בעצמו יהיה כפות לה...  הוא מוליך את מחשבותיו ובני מחשבותיו עדרים-עדרים; אבל אין הוא מתרוקן אף לשעה על ידי זה.  הוא צובר ומאסף חמרים-חמרים, מבלי אשר ייגע; הוא לא יֵלא ולא עטו לא ולא...

אנו מניחים את עולם מחשבותיו ופונים אנו לצרור ציוריו "מקו לקו", שבאו באחד מ"ספרי השנה", גם פה הנה דברים בניי-ערך מעורבים יחד עם קלי-ערך, והכל נעשה בלי סדר ובלי תוכנית.  והרי גם כשרון, הרי זהרורים רבים, ראיות נפשיות, סקירות ומבטים ואברים-אברים חיים.  מה לא נמצא בקוים אלה ומה לא נאצר בהם?         

כבית-ניתוח לרופאים לנו בת-שירה זו, פה מונח ראש אדם ושם עצם.  פה יד, שורת שינים, עינים זקוּפות, ושם כבד ובני-מעים, אבר של נפש עצובה, רגשות עם מעט בשר ועצמות מתגוללים על הקרקע...  מוחות פּתוּחים! לבבות שותתים! הנה לפניך מקצת חזיון, שיחה חיה, פרק משירה חיה, מנדנוד נפש; והנה רגש-עז מבריק, ביטוי של חיים גמוּרים.  גאוניות חולניות! שירה אמיתית וחיקוי שירה מעורבים יחד! גרעינים וקליפות, פירות לאכול – ובאושים; והכל צבור ומונח זה על גבי זה, ועיני הרואה תכהינה מכל מה שלפניו, עד שכמעט לא יראה דבר... 

קראו לזה ציורים, נסיונות שיריים, חזיונות נפשיים; בעיני נחשב הדבר כאילו שלל רב מונח בלי סדר, מין כלאים נורא בלבו השירי של אותו האיש, שלא עמל לברור כל דבר בפני עצמו ולסדר הכל בפני עצמו.  או תיאור אחר: לפנינו איש שנפלו לו בירושה נכסים רבים ואבדו ממנו הפּנקסאות וספרי-החשבונות; והוא לוקח וחוטף מכאן ומכאן, מחליף מקום במקום ודבר בדבר, עד כי לא ידע את סכום הונו. 

בנוגע לתוכן, בנוגע לחיים המתוארים אפשר ללמוד ממנו מה; אולם בנוגע לצורה, כמעט שלא ימצא בה את ידיו.  – סוקולוב, זה האדם היודע הרבה מספרות וצורת הספרות, ואשר התבונן גם לחוּקי היופי והשירה ותורת השירה, איש שלמד וקרא ושנה גם בספרות הגויים ובספרי גדולי המחשבה והשירה, הוא במעשהו זה רק כמתחיל...  ואַל תאמינו, כי הוא אינו יודע את הלקויים בשירה של אחרים, וכי זה שאנו רואים במלאכתו, אין הוא יודע לראות במלאכת המחשבת של אחרים; עוד בביקורתו החריפה על – אודות "המצפה" אמר דברים רבים של טעם בכמו אלה, וידע גם ללמדנו פרק בהלכות בקורת ואמנוּת. 

אנו מרימים את המסך, והנה תמונה אחרת לגמרי לפנינו. 

בימי קדם אנו עומדים, בימי עוז ותגרות העמים, ימי שאון וימי גבורה: "במשאות ובחזון נעלה הרים, נרד בקעות.  עלי על גפי מרומי המגדל, יסודתו בשנות קדם קדמתה, רוחות עתיקי-ימים מרחפים פה וצוררים אותנו בכנפיהם.  המגדל הזה היה לפנים מקדש לילידי הארץ, רוח בני-אדם עף מפה למעלה, למרחבי-יה, אך מעון – עוז, שרידי חרבות ופליטי מעי מפלה; גם אֵלים אדירים כגבר חדל-אונים באים ועוברים.  ויש אשר בתי-מקדש הם כבתי-מלון, ששמה יבואו ויעברו אורחים שונים.  אתמול התאזרח פלוני והתערה כאזרח רענן, והיום לא נודע מקומו איה, ואלמוני השתרע פה בעבי גבו.  האלוהים אשר יבראו בני-אדם, יפלו בידי אדם, או יקומו יגברו – בהתבגרם ואת עצומים יחלקו שלל" (קטע מ"נעורי הנשר"). 

ככה מציר סוקולוב.  במשא-חזונו זה הוא מתאר את בני רומא, כמעט אוד ביתר שלמות מאשר הוא מתאר ת בני יהודה ברוחם אז.  מאפו שני! – ואולם בלי רוך ובלי חמדת היופי, אנו קוראים את עמודי החזון של "נעורי הנשר", והעין לא תשׂבע מראות – הנני משתמש לגבו בלשונו הוא מלה במלה – את החזיונות הרמים אשר בו; לא ינוח לבנו ועורקינו לא ישכבון, ולבנו מפכה למחזה הגיבורים הללו ונפשם העזה ונתפלא על אבני הגזית, הצורות המחושבות ועל כל מראה עינינו בגובה וברום.

הנה הכפלת מלים ומבטאים, הכל מלוטש, והכל עשוי גם בבינה פיוטית.  לא נשאל להכרח פנימי לשירה, לא נבקר את זעזועי הנפש, שהשתתפו בשימוש ההיכל הזה, ולא נחקור עד כמה השתתפו – יד אומן נראה ואל רק יד מליץ.

ובאמת ידע סוקולוב להיות פה גם משורר אומן, פסל, חוצב, ולתת לנו דבר כזה בספרות העברית בדור שאינו רגיל עוד לזה וגם אין כוחו לזה.  – שב"קו לקו" הוא כמעט מבוהל, פוחז, רץ, – מתהלך פה במנוחת ארי, מי יתכּן את רוחו" מי יבוא ליסוד רוחו ויכולתו? – –

והנה לפנינו חלק אחד אחוז מ"כתבים נבחרים" של הסופר הזה, שיצאו ל"זכר חג חצי-היובל של פעולתו הספרותית" (תרל"ט-תרס"ד).  עשרים וחמש שנה הן צבא לאדם עלי אדמות; והכתבים האלה הם רק מעט מהרבה, חלק ממאה או יותר.  וגם כאן אנו שואלים את עצמנו: מה יתנו לנו כל אלה ממנו, מעצמוּתו?

הרי לפניכם "האב הזקן, פני הוד מאירות! לב-יונה, עיני נשר ומוח חכם! – וראה נא את לבנת הנוגה על פניו, זה אות גזע חזק, העין הזאת, מלאה מתן, נראה כעצובה, לחה, ולה ברקים וחזיזים של הדור, גילת החיים, רננת ההויה".  – ו"חזה שם, בני, תמונת אשה זקנה במסגרת, היא כמצל מלאך גבוה, סוכת-שלום פרושׂה עלי בחדר-עבודתי! חזה-נא הודה שופכת שיח! אֵם-למושעות היתה לנו.  כולה אומרת שיר עז, זמרת-יה"...

הנה לפניכם "הדר יערו וכרמלו", והנה "קתא דמגלא", "שומר מה מליל!" סופר יגע "לעורר את המחשבה העברית", השירה העברית, והלב העברי.  הוא חפץ "לנכש, לזרות ולחבר, לזרד, לגדור, לקצור, לעזק, לזמור ולבצור לנתוש, לבנות ולהאהיל תלמים, להשקות, לטעת! "והנה צערו של עולם!" "מות האח", "תפילה" המתחלת במלים אלה: " אליך, בת הזיקים, נעטרת כתר-זיו, אליך שרתי בממלכת הפרחים אשר בגן הנעול, אַיֵך בת נצח והוד"; סמוכים להם: "שירת הקברים", "חלום האביב", "קידוש לבנה ברומי"...  הוא ישיר שיר "ציון" בפרוזה; והנה "ציון רוח צח שפיים!" "ציון אהבת בית!" "ציון שיר גיבורים", " ציון קול מקברים", " ציון מגן וקשת", ציון על הסוללות" ועוד.  – והרי "סיפורים ופיליטונים", שלושים ושנים במספר; הרי מַסוֹת ספרותיות", והרי "מכתבי-מסע" אומנותיים.

"שאו שערים ראשיכם – במלים אלה הוא פותח אחד ממכתבי-המסע  שלו – שאו שערים והינשאו פתחי בית-אוצר התמונות, עוד רגע אחד אעלה בקרבך! גי-חזיון, נפלא ונהדר בשלל צבעיו! אעברה נא ואראה, מה תארו עד גדול, חרשי צירים על לוּחותיהם ממבחר קורות ימינו.  הואילה נא, הקורא, לארוֹחַ אתי לחברה, והעברתי לעיניך עוד תמוּנות עבריות, למען נבחן ונשכיל לדעת, איזה הוא מראה נאה ונחמד, אשר עדותיו נאמנו מאד, והוא רשום בכתב אמת ונשקף מראש אמנה, מקדמי דורותינו וקושט תולדותינו, וכזה נראה ונקדש; ואיזה הוא חזון-שוא ומקסם-כזב, אשר הוא לראות במראות הצובאות האלה".

והוא הולך ומונה כדרכו.  – הנה לכם, למשל, תמונת "נחש הנחושת" (מלאכת טינטוריטו).  " המִדבּר הגדול משׂתרע מסביב.  בבין גלי עפר וחול מתגוללים נשוכי נחש, ושם על גבעה קרובה נראה נחש-הנחושת.  התמונה היא מעשה ידי אמן.  אדמת-תלאובות, חול בוער כתנור מאופה.  החללים מתהפכים בציריהם וכל בדי עורם יתעוותו.  הם עשוּיים במלאכת מחשבת נפלאה, אך נחש-הנחושת הוא כמעשה צעצועים, בלי הוד ומורא" ("כתבים נבחרים").

כמו בבית-שׂכיות של שם ויפת אנו נמצאים בקראנו מכתבים ותיאורים אלה.  הנה אולמים, תמונות, פסילים, מצבות עתיקות, צללי גיבורים,סמלי יהודה ניצבים, ובאולם אחר תמונות משברי הים, הרים נישאים, חלום עננים, כל צבעי הטבע למינהו; אבל אם ראינו דבר אחד תלאינה עינינו לראות ולהשקיף עוד, ואנו יוצאים החוצה.  – אמנם כוחו של המחבר אתו, להוביל אותנו לשורה של גנות ופרדסים; אבל אין רוח מנשב בין האילנות, ונדמה כי הכל עומד בלי נוע...  אנו רואים איזה אור מרחוק, ואנו קרבים אליו והוא רק מבריק.  לעושר צבעיו אין ערוך, אבל חלומותיו כמו בהקיץ ידברו...

 סוקולוב הוא אחד המעטים בין הסופרים העבריים שהלך הרבה למסעיו ושראה ארצות שונות ועמים שונים.  הוא עבר ארחות ימים, עלה על הרים וגבעות, ביקר עיירות וכרכים וראה בתי-משׂכיות גדולים לאומנות וכל חמדת התרבות.  ועל הכל נשא מדברותיו בטעם; על הכל סיפר לנו באיזה כובד המונח בעצם הדברים, אם כל זאת לא למדנו מזה ברב או גם במעט...  הוא ראה אנשים גדולים, שמע משאות מדברים מצוינים וזמרת מזמרים גדולים וראה משחקים מהוללים.  הוא לקח חלק במועצות רבות, עסק בעניני החברה וגם לפני שרים התיצב; ולא קלט לבו מכל זה, אם גם ידבר באלה בכל פעם.  מלבד זה גם קירב סוקולוב גם רבים מסופרינו ועשה נפשות רבות בנו; הוא קירב גם אותי והיה הראשון שנתן לי את ידו.

    במות הרצל היתה קריאת-האבל שלו היותר עזה; ובנפול פורט-ארטור נשא גם על החזיון הזה קינה כבירה, – הוא הספיד את ספנסר ואת חז"ס, את אטלס ואת רודקינסון; נשא אבל ובכי על כל גאון סתם ותיאר באומנות חיי איש תורני אחד, שמלבדו אין בודאי איש ששׂם לבו עליו, והוא יוסף כוהן צדק; ודוקא במין חיים הללו ידע להפליט א המלה האמיתית: "תוגה עמוקה".   

*

סוקולוב החי תמיד בתוך שאון החיים, המעשה וצלצול העט, הוא סוף כל סוף זר לעצמו וגם לדבריו.  הוא הראה לנו את הפרוזדורים ואת האולמים ואת כל החדרים הרחבים המובילים אליו; והוא סגור הנו בעליית-קיר קטנה, סגור בנפשו וסגור גם לעצמו.  – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה