_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נַהֲרַיִם [1]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

אֶל הָרַבִּי

מזמן לזמן היה הנגיד אָשר-אַנשיל בן מאיר נפנה מעסקיו השונים ונוסע מעיר מגוּריו אל עיר אחרת לשבוע ימים, לבקר את בתו היחידה יוכבד, שנשׂוּאה היתה שם לעשיר אחד ובוּר.

אמה של יוכבד מתה זה כבר, ולקח אָשר אשה אחרת תחתיה וילדה בנים ובנות. אבל איזה שריד מקדם נשאר בנפשו, והוא קשרוֹ עם בתו; רוח אחר נסך עליו בשבתו עמה. אשת נעוריו טובת לב היתה ובעלת נפש שקטה. היא האזינה לאמרי פיו תמיד, ואיזה נועם וקרבה שררו אז בבית. אשתו השניה היא אשה בריאת-בשר ואמיצה, מרתה עליו, והוא נכנע לה ולגופה. מידות שונות לחיים ודרכי ההשגחה בודאי הן נסתרות. מה אנוֹש כי ידע אשוּריה? –

יחיאל-נחמן, בעלה של יוכבד בתו, היה גדול ממנה בשנים ואלמן מאשתו. נערה בת עשרים ובתולה בעמה נישאת לבן ארבעים וחמש. לוּ קראו אותה בים האירוסין ושאלו את פיה אז ידעו ללבה. ולאידך – יתומה גרה במסיבּי אם-חורגת, נכסי אמה אוכלים זרים לעיניה ובחוץ רוָחה. פותחים את מבוא הבית והנה השמים מתרחבים וגבוהים הם מאה מונים מהתקרה. –

יחיאל היה נושא עיניו עוד בחיי אשתו אל אמות הבית והיה חומדן אחת אחת האדם יסודו מבשר. רבות סבלה רעיתו אז. – אחרי שנשא אחריה את יוכבד לא נלוֹז ימים רבים. נערה תמימה ברשותו ולה משפּט הבנות. והיא גם היא החלה להתקרב אליו. בנות ישראל עמלות לאהוב את בעליהן, כי כן דְבר ה' ומצות החכמים. אבל שוב נמתקו לו מים גנוּבים, והוא אוכל מפּרי העץ בזדון ובשגגה. בחוש לא הבינה יוכבד את פשר הענין, אבל הרי זה כמחט בבשר החי. עינים חודרות לאשה; קורעים כסותה מעליה בעצם היום והעלבון בוער כצרבת בכל אבר, והיא נושאת את הצער בחוּבּה ספר האהבה בין איש לאשה כבר כתבוהו המשוררים, מֵספר-התוגה הזה אך הפרשות הראשונות לנו, וגם אלה עוד לא נשלמו...

פעם בא אביה לבקרה וישב את בתו שלושת ימים.  ראה עננה פרושה עליה ויצק לה להגיד לו את  אשר עם לבבה, ושתקה ולא ענתה דבר.  ויהי ביום הרביעי אחרי הצהרים ויצאו לרתום את הסוסים לשוב לעירו.  יוכבד עומדת עגומה על יד החלון.  לפתע הסבה פניה ותתן קולה בבכי ותאמר: "לא אשב עוד פה, טמא הוא הבית.  אלי! למה נתת לי חיים כאלה.  כרה לי קבר ולא אראה עוד את השמש".  נבהל בן מאיר, ענה ואמר: "אין לנו תחבולה אחרת, בתי, כי אם לנסוע אל הרבי, והוא יורה לנו את הדרך בעצתו".  וַתמח יוכבד דמעותיה.             

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מתוך: כל סיפורי מיכה-יוסף בִּן-גָריון (ברדיצ'בסקי), הוצאת "עם עובד" , תל-אביב, תשי"א