_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַיְשֵנִים וְהָעֵרִים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

אם מדרך העולם שימי-נוֹער לאדם המה ימי-הכנה ללחם וימי לימוּד מעשה וחכמה המחַיה את בעליה, אצל בני יושבי גוֹרֵלָה, כבכל עיירות בית-ישראל מסביב לה, הדבר להיפך.  עד השנה השמונה-עשרה בני "בעלי-הבתים" אינם חושבים כלל בדבר "ישוב העולם".  עוסקים הם בלימוד הגמרא שלא לתיאבון ולא בחפץ, רק משום עמא דבר;  מעט פסוק ומעט כתיבה וחשבון ושיחות בטלות ממלאים כל ימי הנוער.  ואם יודע אחד לכתוב כתובת על גבי מכתב בשפת הארץ או לסַפּר דבר שנאמר ב"גאזעטען", הרי הוא כבר אדם "מוּשלם" בכל המעלות והמידות, וראוי להיות חתן בכל תפוצות ישראל לשם ולתפארת.  מבן שמונה-עשרה ואילך הרי צעיר כגון זה כבר נכנס לחופה, ואחר-כך תתחיל הישיבה על שולחן חותנו, ישיבת קבע בת איזו שנים רצופות, מבלי עשות כל עבודה;  הולכים אז במקל-תפארה לבית-המדרש, מבלים שם כמה שעות, מתרועעים עם רֵעים, ובתוך כך הנך אב לבנים שנים או שלושה.  והכל, כמובן, על חשבון החותן, בלי שום רחמים על מאכיליו בחינם ובלי שום מחשבה שבלב...  ובשעה שאבי האשה עובד קשה יומם ולילה במוחו, לוֹקח וחוזר ולוֹקח, לוֹוה וחוזר ולוֹוה, והוא משתמש בכל מיני תחבוּלות וּמתענה בעינויים נפשיים כדי לנהל את הבית מתוך הרחבה – יושב בן-אדם הלז בחדרו הפּנוי לו, מצחק את רעיתו, או חותך במספּרים צעצוּעי-נייר – משעמוּם ומחוסר מעשה... ובימים כאלה, שהנֵדה מוּשלש אצל "איש בטוח" בריבית מעטה והפרוּטות "לצרכי היום" נלקחות מאמתחת החותנת, מובן שאין כל חשבון לכסף.  במקום שנותנים נדבה פרוטה נותן אברך חשוב כזה חמש פרוּטות;  ובמקום חמש נותן עשר או גם עשרים או גם חצי רו"כ.  בקצרה, אין ערך בעיניו של זה לממון האדם, לממון החותן... 

והבגדים של האברך דוקא טובים הם, דוקא מגוהצים בכל יום.  יש פנאי מרובה לבן-אדם כזה לסלסל בשׂערו, לקמט בפיאות ולמרט בכל פּעם את הזקן הצומח ולחשוב מחשבות איך למצוא חן ואיך להופיע בקלויז בתור רואה ונראה.  ככה יהיה צעיר כזה לבן כ"ג שנה ויותר, והוא בריה אוכלת משל אחרים, חיה על חשבון אחרים ופרה ורבה לפי משפּטה.  צאוּ ושאלו בריה כמו זו אם יש לה צורך נפשי לעמוד על עתידתה ולחשוב על מעמדה בחיים.  צאו ושאלו לאדם כזה אם ירגיש גם מעט באחריוּת המוּטלת עליו, ואם הוא יודע אף מקצת שבּנה לו בית ושצריך להעמיד את ביתו על איזה יסודות.  פּועלים בטלים!  בני-אדם הולכים בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בלי מעשה ובלי מטרה ודעת עד עשרים וחמש שנה...

והנה לפתע פתאם מתחילים החיים להראות את פניהם.  ביום אחד יהיה הדבר.  במוצאי יום-טוב, כאשר יכלו "ימי המן", יקרא החותן את החתן לחדרו ויאמר לו:  "שמעון!  הגיעה השעה, שתשׂכּרו לכם חדר לדירה, הגיעה העת שתתחיל לעסוק באיזה מסחר".  ופני שמעון מתכרכמים...  מה מדבּר החותן עתה עמדוֹ?  הפני האדם הזה הם, שישב עמו כל אותן השנים על שולחן אחד?  הנה צריך לשׂכור מעוֹן אצל אחרים, וכאן יש מעון, יש מיטה מוצעת ושולחן וכלים.  לדור בחדר מיוחד בשכוּנה נצרכים כלים מיוחדים;  צריך כסף לשלם "שכר דירה", צריך כסף לנהל את הבית ולכל שאר ההוצאות, ובכלל, מה ענין עבודה וּמסחר לאדם שלא ניסה באלה?  איך יפלס לו נתיב בחיים והוא לא ידע כלל מטיב כל קנין ומרכּולת. ואף על פי שהחותן בעצמו קונה שׂקים ומוכרם, סוחר ביערות או בעורות, "מחזיק" חנות בטבור העיר או לוֹ בית-אוסם, הרי זה דבר רחוק מנו...

ועל יד השאלה הזאת  לצעיר דנן, במה לבחור בעולם ובאיזה עסק מפורש ישלח יד, הנה עוד שאלת הבית:  איה ישׂכּור לו מעון?  האם אצל ראובן, אצל יהודה, אצל לוי או אצל פינחס?  נשיהם של ראובן ויהודה לא מכובדות הן בגוֹרלה, לוי הוא פטפטן ושקרן ושכנוּתוֹ לא טובה היא לאדם;  ופינחס הוא איש לא אֵמוּן בו לכל הדעות, ורמה ירמה כל הקרב אליו. – ואפילו בבית-התפילה, שלכוּלי עלמא הרי זה רשותו של אֵל עלילות, שוכן מרומים, מַתחלת תנועה מעט, לרגל אותו הדיבוּר בין החותן ובין חתנו.  לפני הפּתיחה של  "אשרי יושבי ביתך" ואחרי "שמונה- עשרה" הנך רואה סרסורים בעלי זקן פרוע ובעלי זקן ממורט הולכים וסובבים את הצעיר הלז ומדבּרים עמו ומריבים עמו על אשר לא ישמע בקולם.  כל אחד ואחד שבועתו על שפתיו, שרק הוא יודע את הדרך להצלחה נכונה, ואיש איש דוחף את רעהו וּמדבּר סרה ברעהו.

ה"פּועל הבטל" כבר יצא בינתים לרשות עצמו, ואם אין זו רשות קראו לזו כרמלית.  אמנם בשבועות הראשונים נותנת החותנת, שלא מדעת בעלה, מהיוֹתרת שבבית לבית החדש.  מתגלגלים ממקום ה"יניקה" אל המעון החדש תפוחי-אדמה, בצלים, מלח, נרות, לפעמים גם תרנגולת, שלא כלוּ לה עוד חדשיה, או מזמינים את ה"בנים" לשבת או ליום-טוב.  "צער בעלי-חיים"  הדבר לראות את האשה הצעירה, לא למדה לאפות וּלבשל, עומדת בפנים משוּלקים לפני התנור והכירים, והזיעה נוזלת הימנה באפס אונים.  בא הבעל הצעיר מן השוק, או מן המקום הריק שקוראים לו שוק, ומדבּר את בת-זוגו, כאיש שכּהו חוּשיו פתאום.  איך ישחה איש שאין לו סנפיר וקשקשת בים הגדול, אלה החיים?  ריחים בצוארך, ממש אלה הריחים שדיברו עליהם החכמים, והנך קם בבוקר ממיטתך ואינם יודע אם בא היום או היום הלך. 

כה מתחיל אצל אותו צעיר כעין חורף בחיים.  גשמי-נדבה של החותן חדלו לטפטף, ועליו להרויח כל צרכי הבית מהחל ועד כלה.  קרי:  מהחל ועד כלה...

בשנה ראשונה להכנסה ולהוצאה עצמית מדרך הנדן להתמעט עד מחציתו. – השוּתפים מרמים...  המַלוים אינם משלמים...  כל דבר שחשבת עליו שיביא לך שכר גדול, מביא לך עוד הפסד.  אסון בא אחרי אסון;   ושמעון הוא בסכנה לאבּד כל ממונו ולהיות תלוי, הוא וטפלי ביה, באויר...  וכיון שהחי – קוראים לו בלשוננו "בשר ודם", ובו סוף כל סוף איזה דבר נוסף על הבשר והדם גרידא

 - מרגיש זה, מרגיש הרת הדבר המרחף על ראשו – הוא מתאמץ בשארית כוחו לעמוד על רגליו ונפשו עושה את הקפיצה הראשונה מבן-אדם משוּעמם לחי ממש.  לפתע הרוח הפנימי מתנער, צפרני הרגלים אוחזים בקרקע ועורקי הידים כמו מתעבים.   יושבים הוא ואשתו אל השולחן ולועסים את פירורי ארוחת-הצהרים בלי חמדה;  ברכת-המזון מן הפה כתוּתה ומשוּברה ואין במלים מתוֹם, ולפתע קם האדם הצעיר הזה מספסלו ורוחו נהפך בקרבו...  בצעדים מהירים הוא יוצא החוצה, מבלי דבּר דבר לאם התינוקת.  לא ישים ההולך עתה לבו לימין ולשמאל...  יחזקאל, יונתן ונחמן, הפוגשים אותו, קוראים לו והוא לא יענה להם;  ובעוד איזה רגעים הוא עומד מזוין בכל מיני הערמות שבשוק, ומי יוכל לו מעתה עוד?  כארי לטרף מתנפל שמעון באיזו פראוּת על אחד מענפי המסחרים והעבודות.  הוא, הנרדף זה שנה תמימה וּמעונה מכל נוֹכל ורמאי, יתהפך פתאום לרודף.  לא ישמור עוד את דבריו, לא ירחם על אחרים ולא יחשוב עוד כלל על אודות אחרים. – יום יום, מעלות השחר עד בוא הלילה הוא עומד בשוק על משמרתו, אורב לכל אשר יבוא עמו במשא ומתן, ומתחיל למצוץ כעלוקה את כל החלשים בחיים.  חודש חודש  ושנה שנה הוא עובד ועושה, נוסע ונודד, מוכר וקונה, מרויח ומפסיד, עולה ויורד. מתאזר ולוחם בחזקה מלחמת-החיים;  לא ינוח ולא יישן, לא ישׂים לב לבריאותו ולא ידאג לרוחו.  הוא, האוהב ספר במקצת, לא יפתח במשך עשר שנים רצופות אף שער של ספר.  הוא, האוהב בטלה, הנה הוא כשור לעבודה תמיד, יום השבת לאו שבת אצלו, חברת האדם לא נעימה לו. הוא אף אינו רודף אחרי עליות בבית-המדרש;  אינו שׂם לבו למחלוקת בעיר או למלחמות כי תקרינה בארץ או גם למהפכת מדינה. – ואסתר'ל רעיתו, המעוּנגה מעט, היא, אשר לא ידעה בנעוריה גם שימוּש מטבע, היא עתה עזר כנגדו בעסקי החנות או בשאר עסקים, עזר ממש...  וכשלוֹוה איש ואינוֹ משלם, היא, שהתביישה לדבּר בקול, כמעט תנקר את עיניו של הלוֹוה וּתעורר רעש בראש כל חוּצות.  היא גם תספּור פרוטה לפרוטה וחושבת רו"כ לרו"כ.  וכשמגיע ההון העצמי של אלה לאלף הראשון מתחילים לקמץ...  וכשמגיע לאלף השני יקמצו עוד יותר...  ואין רחמים בלב האנשים ההם.  לעני לא יפרשו מלחמם, ענין "גמילות חסד" זר להם.  וכשהגלגל חוזר, והחותן או האב, שהיה נותן שנים רבות וחוזר ונותן, צריך בעצמו להלואה, אז תת לא יוכלו לו. – עשר או חמש-עשרה שנה ימשכו "ימי כּינוס" הללו אצל המתעוררים האלה ללא שינה וללא אכילה לשׂוֹבע.  הולכים בחוץ בבגדים שכמעט בושה היא ללובשם.  הבריות מראים באצבע ותוהים עליהם, והם אינם משגיחים בזה...  "תעמוד כל העיר גוֹרלה על ראשה", יחָרב כל העולם או יבוא אלכסנדר מוּקדוֹן שני לכבוש את העולם;  יופיע גם המשיח – שמעון אינו מחכה לגאולה, לוֹ אין זה עוד נוגע...  הוא רק צריך לאסוף בידו ממון, שמפוזר ומפורד ונחלק למאה חלקים אצל בני-אדם שונים.  יש לו צורך לחמשת אלפים  רו"כ במזומנים ודוקא במזומנים;  ודוקא חמשת אלפים כאלה, שמימינם ומשמאלם מסובכים בהם עוד איזה אלפים רפויים:  הלוָאוֹת, פקדונות, שטרי-חוב, מיטלטלים וכו'.  מה שייך?  צריך לשמעון  וביתו היסוד הראשי של בן-אדם בחיים!

אניתו של  שמעון באה אל החוף.  חמשת האלפים העיקריים וענפיהם וענפי ענפיהם המה כבר נשמעים לו, והוא אדונם...  יסוד קיים הונח, והוא עומד על רגליו.  מפּחד "דוחק בחיים" לא יירא עוד.  הוא קם בבוקר יום אחד, הוא משפשף את עיניו והוא רואה פתאום כי הילדה הקטנה שלו, שעוד לפני זמן לא כביר היתה מנקרת באשפה ולא השגיחו בה כלום והיתה לבת עשר, לבת י"ב, הנה עתה בת ט"ו שנה, ובמהרה תגיע לפרקה...  אם יבוא שדכן עתה ויחל להציע לפניו נכבדות בעדה לא יוכל לשחוק לו עוד בפניו...  וּלשדך בת הנה צריך אתה מעט לשים לב לדעת אחרים ולמשפט אחרים על אודותיך.  את הבית שבו ידוּר לא תיקן זה כמה, עד שבזיון הוא לקבל בו פני אורח.  הנך הולך בחוץ מלובש בלבושים שלא לכבוד הם כלל לאיש במעמדך;  ובכלל, מי יכבּדך בעיר? מי נשמע לך?  כל הענינים שבגוֹרלה נחתכים  לא על פיך, כאילו אתה אינך בן העיר הזאת כלל...

ולאט לאט יָחל שמעון לשנות דרכו;  קורא הוא לעושה-בחומר, לנַגר, למזגג ומתקן את בקעי ביתו.  הוא כבר בא ביחס גם את החייט ואת הסנדלר שבשכונתו.  את הנערה עצמה יחל להלביש כדרך הנגידים;  מתחיל לתת גם איזו נדבה...  בעת התפילה שוהה שמעון מעט ושומע חדשות וּמילי דעלמא. -  העולם נשתנה...  מדבּרים על דבר פרעות ביהודים, על דבר גזירות, מדבּרים גם על דבר ארץ-ישראל, וארץ זו עוד ישנה עתה בעולם אחרי חתימת הגמרא והספרים העתיקים...  הוא היה ישן איזו שנים רצופות ומתבייש מפני עצמו.  מה שייך?  כל אדם הוא בן-אדם, וצריך לדעת מה מהנעשה בעולם ומהנשמע בו...  ואשתו, אסתר'ל, הלא כבר היא אמידה במקצת ומעט נגידה, ומדוע כל רעותיה במעמדה תתיחסנה אליה כאילו אינה שייכת להן? –

לא אאריך, לא עברו ימים ושמעון פשט את צורתו הקודמת והתרגל לצורה חדשה.  הנה נפתח הכיס הסגור בשבעה מסגרים ומתחילים לקחת ממנו ולקחת...  שמעון כבר אוכל כבן-אדם, מתלבש הוא וביתו כבני- אדם.  הוא דר כבן-אדם ונותן לכל צרכי העיר כבן-אדם במעמדו.  וגם מתחיל הוא להתערב עתה בעניני העיר;  הוא מראה לכל כי שוב התעורר ואינו עוד ישן...

את בתו כבר שידך שמעון את  בן נגיד אחד חשוּב ונתן אלף רו"כ נדה במזומנים ומתנות לחתן...  לאחר שנתים ימים עשו את ה"חתונה" בהרחב ובפאר.  שמעון לא לבד כי אינו רוצה להיות נופל מאחרים, הוא חפץ להיות עוד עולה על אחרים.  יכירו וידעו בני העיר גוֹרלה את יכלתוֹ;  ידע כל העולם כי יכול הוא להוציא אף כמאה רו"כ בפעם אחת, ואין זה אצלו כמו קריעת בשר מגוף החי...

ומידה כנגד מידה!  לפני עשרים שנה היה שמעון פועל-בטל, אוכל על שולחן חותנו, והכל על חשבון חותנו.  ועתה אוכל אצלו זה ימים רבים מין אברך חשוב כזה, גם הוא לא ידע לספּוֹר ולחשוב בכסף, גם הוא מעשהו בכל יום, בכל שבוע ובכל חודש, שנה אחרי שנה במידה אשר תדעו.  אבל לאחריתו אל תדאגו: הוא יקיץ פעם מתרדמת בטלה זו, גם הוא – יקיץ לחיים!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה