_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גָרֵי רְחוֹב

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

לא על עיר מולדתי אספר עתה, כי אם על עיר שם עמדה ערש אהבתי הראשונה וגרתי בה בימי עלומי כשנתיים ימים. יותר מדור שלם כבר עבר, מלחמות רבות היו בארץ, גויים וממלכות נשבָּתו; וַאני רַב ראיתי שבט-אלוֹה וגם חסד-אלוֹה. תוקף כוחו של היחיד עולה על זה של הרבים; אם חתחתים לפנינו על כל מדרך כף-רגל, הן שַׂדמות הזיכרון פתוחות לַמרחב, שם נטייל בַעלות השמש ובבוא השמש. גם על המיטה, לא נרד ממנה בחיים, שביבי נוער עוד יאירו משהוּ את האופל. איני מאמין בתחיית-המתים, אבל מאמין אני בתחיית דָבר עבר וחלף או גם מת במוחו של אדם. המשורר כּול יכול.

 

הרחוב שבו דרתי הכיל שורת בתים של אנשים אמידים, והיה משתרע מאחורי שני הרחובות הגדולים הסובבים את פנים העיר. לפני בית-מלוני עמד אילן מצל אחד מוּקף גדר נמוכה של עץ, ועל הקרקע היה שטוח חול אדום אות של מנוּחה וּנגידוּת. עוד לא הגעתי אז לעשרים. חלום רחוק בוקע והולך; עולם לא-חזיתי מיששתי בחושי. ובלכתי בבוקר ובערב להתפלל בבית-התפילה כחוקי, אני עובר דרך הרחוב שלפנים מרחוב ואני יוצא מתחום לתחום בבית-התפילה לא אך הסידור פתוח ואין זה רק השער לאל אוהב זמירות; מדברים שם גם בענייני דעלמא. ולי שם שיח ושיג עם האַברכים המעטים כגילי, על דבר המאור שבתורה וניצני ההשכלה. שני נרות דולקים לנו! תמים הייתי הולך לבית-העדה ומלא רעיונות הייתי שב ממנו. הרחוב הגדול, שמחדרי ראיתי רק את אחוריו, משתרע אז לפני, ועיני מלפפות את כל השורה הארוכה והבלתי-שווה. מספר בתים מרחוב הזה, בתים מצוינים במראיהם או ביושביהם, התרשמו בלבבי וימצאו להם בו קִנם עד היום. הנני מנסה לתארם בשרד עלי גיליון אחד-אחד.

מצד שמאל יצא מחוץ לשורה בית גדול בעל גג רחב מכוסה רעפים אדומים, והוּא הכביד על הכתלים ועל החלונות וידחקם לגבי היסוד מטה. ציירו לכם, גמד בעל-בשר ושמן, ועל ראשו כובע ענקי משופע והעיניים הן לא מתחת למצח, כי אם בבטנו הרחבה. בבית הזה, כנראה, אש תוּקד תמיד על הכיריים; כי בכל עת עברך עליו והנה עמוד ענן גדול מיתמר ועולה מארובת-העשן, פעם עולה ישר למעלה, גל סובב גל, ופעם נוטה לצדדים ומתפזר באין-חפץ ובלי-מטרה. לעתים, ולעתים קרובות, נראתה נערה שחרחורת וטובת-מראה לפני סף הדלת, עומדת וצופה כמחכה לאיזה דבר. בלי-משים יחיש העובר את צעדיו, ואם הוא רחוק ממנה עשרים אַמה, יתקרב אליה שלוש או ארבע אַמות. ויש אשר מבחוץ נראית גם אִמה, אשה גבוהת-הקומה, שראשה עטוף מטפחת לא-נקייה, והיא נעה לרוחב הבית וקולה נשמע, לא כבתה. זו היתה הרבנית דמתא. בעלה מפורסם בכל ה'סביבה' בשם רבי אַרוֹן.

רבי ארון לא היה רב כרגיל. הוא היה לא אך בן-תורה גדול, כי אם עשיר מסוים בהונו. הוא שירת את עדתו בחינם ולא קיבל שכירות כלל. תאמרו שהיה תקיף ואיש מתגאה, והנה בו עוד חידוש: הוא היה שפל-ברך וענוותן ניכּר. מושבו בבית-התפילה לא היה בקיר המזרח על-יד ארון אלוהים, כנהוג, כי אם מאחורי התנור, לא רחוק מדלת הכניסה. בפינה זו, שבעיירות בני-ישראל היא נכונה לעניים לעוברי-אורח, היה עומד עטוף בטליתו ומתפלל בכוונה מעלות הבוקר ועד הצהרים. הוא מן המקדימים לבוא ומן המאחרים לצאת.

הרב לא היה בעל-קומה כלל. אדרבה, כמעט גמד ואיש דק-בשר. היה שומר התורה הכתוּבה והמסוּרה לבני העיר. לראשו המגולח דבק מכסה שחור כמו עור שני, היורד ונראה מבעד למצנפת. אזניים קטנות, דומות יותר לשל אשה משל איש, לשני עברי פניו, המצח לא רחב, גבות העיניים בלתי-ניכּרות, החוטם משופע מעט. לרב, שכבר עברו עליו שישים שנה, אך חתימת זקן בלבד. הוא היה אדם משונה במראהו וחסרה לו הדרת-הכבוד. אבל עיניו היו חודרות, ובהן נראתה לפעמים גם אש, שלא פיללו למצוא אותה עצורה בעצמות היבשות.

רבי ארון היה מחסידי ברשד ומחסידי סאבראן כאחד, אבל לא ארח את בני הכּיתות. הוא לא היה מעורב עם הבריות, אם גם כּיהן את הציבור לפי דרכו. הוא עבד את ה' מיראה, הלא פחד אדון-כּול על יצוריו. התורה מלאה ענשין וקנסות על כל עובר את פי המצווה, וכיוון שעבר אדם עבירה לא-ייסלח לו, גם אם שב והיטיב את דרכו. אם מקיים אתה מצווה כתובה, עוד יש חשש שלא נשמרו פרטים אלה ואלה, או לא כיוונת כראוי, או שמחת על העשייה, ובשמחה זו דבר מעט ממלאכת-השטן. לאידך, נכשלת במשהו של חטא, והרי צרעת הנחש דבקה בך בגלוי. דוקא בימי הקיץ ובימי החום לכל בשר ולכל זרע האדמה נחרבה ירושלים עיר העבודה וקרית הכהנים, ובימי החורף נוספו לבה"ב עוד תעניות שובבי"ם ת"ת. אלהים מיילל על הנשמות העזובות, הן בארצות המזרח והן בארצות המערב. בעיר המלוכה שורר עמלק צורר היהודים. ובכל נפות הארץ הרחבה גדל דור צעיר, מפקפק באמונות ומתרשל בשמירת הדברים, שעליהם באו אבותינו באש ובמים.

הרבנית שפגשנו היתה האשה השלישית של רבי ארון. והיא גם ילדה לו את בת-זקוניו, שראינוה לפני הסף. ומשתי נשיו מלפנים לוֹ הרבה בנים ובנות, כולם כבר נישאו וילדו גם המה, אבל 'נחת' גמורה לא מצא הרב בהם. לא לבד שלא היה בין בניו מי שראוי למלא מקומו, כי אם אחד מהם היה גם שוטה גמור, שוטה העיר. לוקחי בנותיו לא ראו סימן ברכה במעשיהם והיו לא מוצלחים סתם בחייהם. מספר נכדיו ונכדותיו הגיע כמעט עד שלושים נפש, ואף אחת מהן לא הצטיינה בידיעת התורה או בחן מיוחד.

יום-יום ושבוע-שבוע היה בא אחד מבניו או מחתניו לבקש עצה מפי ארון בצר לו או לשאול ממנו עזרה ממש. לפעמים התפרצה מריבה בין הקרובים, ועליו היה להשלים ביניהם. נכד אחר, בן בנו הבכור, נטה מני דרך והוא מוכיח ומאיים. נכדה אחת נארסה ברצון לאיש לא-יחסן כלל, והוא נשא בגלל זאת צער בחוּבּוֹ ביום השבת נמלא בית-התורה אוכלי פירות לתיאבון ושותי יין-תפוחים. ביום קדוש ומקודש עליו, העובד את קונו ונפרש בנפשו אך למלכו של עולם, לשבת בראש השולחן מוקף נפשות פשוטות. הוא, היחיד, הוא קניינם של אלה. לולא היו אלה בניו, יוצאי חלציו, כי אז הן לא היה שח עמהם

בימות-החול הלא עליו לשרת את העדה. פרקים לא-מעטים מחלקי שולחן ערוך עוד מושלים בישראל בכל תוקפם. והרב מטמא ומטהר, מתיר ואוסר, בוצע בין תובע ונתבע ומפרש מנהגי המועדות. לפעמים יפלו גם דברי-ריבות בשערים או בעל יריב באשתו וכתב לה ספר כריתוּת בבית-דינו. תורת משה הנחילה לנו חוקים ומשפטים והם נתונים לכל הדורות ובאו חכמים והוסיפו וחזרו והוסיפו. הרב של כל עיר אינו אלא הכוהן בימיו או הלוי.

ולילה-לילה, בסגור בני-ישראל את חנויותיהם, התפללו את שתי התפילות הסמוכות זו לזו, אכלו את ארוחת-הערב הרזה, שחו מעט בענייני הבית, קראו 'שמע' באיזו עייפות והלכו לחדרם לישון, איש-איש כשהוא שקוע בדאגותיו ובחשבונותיו, אשר מי ימנם ומי יכלכלם, ישב רבי ארון לפני ספר גדול פתוח ונר של חלב מפעפע מאיר את האולם. לפעמים עסק בתורה הנגלית או הגה בגמרא סתם. הלא עמוקות השיטות והמפרשים מתנגשים יחד. הן גם רש"י מקצר ולפעמים קם, לקח מארון-הספרים ספר של יראים ויחל לעיין בו. רבּו אורחות השטן ודרך הישרה לא כבושה כלל. מזהיר אלוהים, מזהירים החכמים וחוזרים ומזהירים. הלא עמוקה באר שחת; הלא אשו של גיהינום בוערת בלי הרף; והלא יש אלפי ראיות ברורות, שהרע הוא רע מוחלט, ואף-על-פי-כן רודפים בני-אדם אחריו. הבוֹרא בורא תמיד והיצר הוא המחריב. הנך פונה לימין והחמדה מלבּבת; הנך נפנה לשמאל ואף שם תאווה נוצצת.

הוא סוגר את פרקי המוּסר ויחל לחשוב לנפשו, לעצם הבּן-אדם שבו. אך בריה קטנה הוא, בן-אדם תולעה, האחריות המוטלת עליו כל כך רבה היא וגדולה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו לא אשים ולא ניחוחים ולא מזבח להקריב קרבן חטאת או להביא אשם. העוונות עולים למעלה ראש. הפשעים חודרים לכל היקום, ואף כביכול יושב ונאנח, יושב ונאנח. הרב קם וצועד בחדר ומהרהר אך במעשיו מהיום, בתפילתו מהיום ובלימודו מהיום. פסוק זה אמר בלי כוונה, בצהרים בירך על הלחם והסיח דעתו לדבר אחר. בבוקר באה אשה שלא התקדשה עוד מטומאתה ונגעה בקצה השולחן, והוא הניח ידו אחר זה על המקום ההוא. עיניים לרבבות ליושבי-מעלה וחרב-פיפיות לכל בני-מרום. הוא יושב שוב על כסאו, ראשו נשען על שתי ידיו, ומסתכל בחלק ההוויה שלפניו. מעורבים בכּול ניצוצות דקדושה עם אבק סטרא אחרא חצות-הלילה הגיעה, הוא מעמיד את הנר על הארץ, פורש את מטפחת-האף שלו על הקרקע, פושט נעליו ויושב לו למטה אצל מזוזת הפתח. קם ונוטל ידיו, לוקח אפר-מקלה מתנור החורף ושם על מצחו במקום הנחת תפילין, לקיים את דבר המקרא: לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. בכי גדול מתפרץ מבין פתחי לבו, והוא מתחיל לנסח את תיקון רחל ואת תיקון לאה. קינה באה אחרי קינה, וידוּי נקשר עם וידוי ואחר זה קם ואומר קדיש-יתום

 

ובאותה שעה ישבתי גם אני בחדרי. לא בודד הייתי. מנורה יותר גדולה מנרו של הרב האירה את אַרבע אמותי. לפני פתוח ספר 'התועה בדרכי החיים', ונפשי הומיה וקוראת לאל אחר יש אשר בלעתי כל אומר מאשר לפני, הקשבתי לכל הגה. ראיתי לוחות ניתצים ולוחות אחרים נפסלים ועליהם חרותות אמרות חדשות גם חדשות, ולא ידעתי כי ימים יבואו ואראה ואבין כי גם אלוהי, אשר השלכתי יהבי עליהם, רימוּני ויום אחד יבוא ואעמוד ערוֹם בלי חסות, בלי תקווה ובלי אור ואהיה אני אך אני אותו היתום בלי אב ובלי אם

 

ב

ארבעה בתים למעלה מביתו של הרב עמד בית גדול, שעשה רושם בלבנוּניתו. גם גגו של זה היה מכוסה רעפים אדומים, אבל היה צר יותר ולא-משופע כל כך. גם דלתות החלונות אדומות היו. במעלות של אבן עלו אל הפתח, שהיה עגול למעלה; ומי שנכנס אל הבית פנימה מיד עשה עליו רושם הניקיון הרב, אשר שרר בכל פינות החדר המרובע, ובו כלים נאים בסגנון הדור הישן. על הכותל האחד היה תלוי 'מזרח' מצוּיר, ומשני עבריו שתי מנורות-קיר עשויות נחושת-קלל. בארון-הספרים הרחב נראו שורות-שורות של ספרים מכורכים, מהם בעור אדום ומהם בשחור, ושם כל ספר חרוּת באותיות מוזהבות. הקרקע היה מכוסה עצים דקים חלקים ובשתי פינות האולם עמודי-עץ. בבית הזה היה גר שמואל בן-נתן, איש עשיר חשוך-בנים, והוא גם נחשב לשרידי נבוני העיר ותוֹרניה. בן-נתן היה כבר למעלה מחמישים שנה, הוא היה בעל בטן רחבה וזקן עגול הכתיר את לחייו. לו מצח מאיר ועיניו לנוכח מביטות. הוא קיבל בסבר פנים יפות את כל מי שביקר אותו, אבל בעצם לא התקרב לשום אדם. לא יהיר היה, אבל איש יודע את ערכו; והן בענייני 'מוּשכּלות' אין מי ששגב ממנו.

אומרים שבנעוריו היה עוסק באבן-עזרא וב'חובות הלבבות'. וישם נפשו בכפו לבוא גם ל'שער היחוד'. אבל אחר-כך נסוג אחור והסתפק בזה שמדי שבת בשבתו היה קורא בפירוש אברבנאל על התורה והוגה מעט גם בספר 'עקידת יצחק'.

השכל והמושכל שני דברים הם. יש סיבה ויש מסובב. יש צירוף ופירוד. אתה מעיין בדבר ונאחז בסבך של כלל ופרט. פעם שכלך עולה ופעם הוא יורד. הרבה פנים לתורה, ובדעות מידות ומדרגות וחילוּקים. הרי נפש בהמית והרי נפש שכלית ועיוּנית. אלהים מסתתר והוא נגלה. הוא-הוא העצם הפועל ונבדל מן העצם המתהווה

ושמואל בן-נתן לא אך מטייל בפרדס העליון בלבד, הוא גם מלווה מעותיו ליצורי-מטה ומבכּר תמיד את ה'בטוּח' הוודאי על מי שאינו ודאי ויש לבדוק אחריו. אדם בלי חמישים אלף רו"כ, אם גם שמו אדם, לא יגיע לתכלית הנרצה. כי אתה מוֹנה ובוחן את שטרותיך אחרי ארוחת-הערב לשוֹבע ולא לרזון והרבה מהם על מכונם, אז יש מקום להבחין בין ענייני המקרה וההזדמן, בין התועלת ובין צדדי ההפסד. על-יד הבחירה האנושית עומדת הידיעה האלוהית. בר-נש אתה, הולך על שתיים וההשגה העיוּנית מלפפת אותך מכל עבר. ויש אשר נדדה שנתו מעיניו והיה קם ממיטתו באשמורה השלישית של הלילה, נטל ידיו, התעטף במעיל-הבית הארוך ושב מחדר-המיטות לאולם-הספרים. הוא ישב על-יד שולחנו לאור הנר של שעווה. השכל הנאצל הוא גם שומע תפילות. יש טעמים ובירורים לכל המנהגים והחוקים הנתונים. אולם אתה בעצמך עדיין אינך בדוק ומנוסה הנה ממעל תנועת הגלגלים וגרמים שמימיים לאין-ספוֹר, והנה למטה הנפש החיוּנית והשכלית. אתה חושב ותופס דבר, והרי אתה אך נקודה. הנך מתכווץ בהשגתך לבד, ושוב אתה נשען באמרות החכמים. הוא לוקח לו ספר-מחקר ומעיין בו ומתנמנם. הלילה כונס את כליו ופונה לו למדורו, דמדומי בוקר. בן-נתן מתעורר, משפשף את עיניו ומרטיבן במים. הוא מכין עצמו לתפילת-שחרית, כחוק לבני-ישראל. אבל עוד בביתו, לפני לכתו לבית-הכנסת, הוא מתחיל להרצות בקול את השיר: יגדל אלוהים, זה הנמצא ואין עת אל מציאוּתו, זה הנעלם והקדמון, הראשון ואין ראשית לראשיתו!

ביום-שבת אחד, כאשר השכים בבוקר כדרכו, והנה את אשר לא חשב בזה מעולם בא ואתא. הנה התפרצו גנבים אל ביתו וגנבו ממנו את כל כלי-כספו, תכשיטי רעייתו ואף כסף רב מזומן. גם את בגדי-השיער שלו ושל אשתו וכל הבגדים הטובים לקחו הזרים עמהם ולא הותירו. בן-נתן לא התרושש לגמרי באבידה זו, אבל הנזק היה רב ועצום השכל מחייב שכּל הוֹוה אינו נפסד מאליו; והנה עוד תמול היו הארונות מלאים כל טוּב ועתה נתרוקנו, נתרוקנו בידי אנשים לא עמלו בהם. היה רעש בעיר. יגעוּ ימים רבים למצוא את הגנבים ולחדור את מצפוניהם. גם הרשות המקומית לא התעצלה בזה ותקח שוחד משני הצדדים. והכול היה ללא-הועיל.

מה עשה שמואל בן-נתן אחרי ששקט רוחו מעט מהתמרמרותו על נזקו? הלך ומכר את כל אשר נשאר לו, אסף מה שהיה בידו לאסוף ויצא בעוד ירחים שלושה הוא וביתו לירושלים, העיר הקדושה, שידובר עליה בספרי-התפילות, ושעד היום לא חשב שום איש מבני עירו של בן-נתן לקום ולעלות אליה.

חייט אחד שעלה לגדולה ונתעשר לא אלך בו רכיל לספר סיבת עושרו קנה את הנחלה העזובה ויתיישב בה. וספרי איש-העיון נפוצו לכל עבר. אחד מאלה בא גם לידי, והוא גם החריב את נווי

מפי אבי, שהיה גם כן רב לעדה קטנה, למדתי את התלמוד, שהוא יכיל המשנה לתורת משה, וידעתי כי לכל משנה תצורף ברייתא ושעליהן תסובב הגמרא. עם ישראל לא אך עם חכם ונבון הוא, כי אם גם עם עמוק-השכל. והנה הגיעני מעזבונו של בן-נתן ספר אחד בתור ספר-השכלה; ולא היה זה אלא ספר ה'מכילתא', בהוצאת מבקר אחד מתושבי וינה. בגוף הספר גם כן מסכתות, מסכתא דפסחא, מסכתא דשירה וגומר, וגם מסכתא דנזיקין, והכול כאן בלי בבות ובלי קפיצה מלשון אל לשון. וארא ואתבונן כי מעין משנה אחרת לנו כאן, משנה שונה לגמרי מזו של רבי יהודה הנשיא, שהן כבר החילותי לפקפק בה ובערכה.

יום קיץ היה. בבואי לבית-המדרש כבר עברה שעת התפילה בציבור. אנשים בודדים עוד עומדים איש-איש בפינתו או באמצע הבית, מתפללים ושחים, זעיר-שם זעיר-שם גם יושבים ולומדים בספרים. שני עניים עוברי-אורח יושבים לפני התנור וכורכים מטליותיהם על רגליהם; נער אחד, שחוטמו לא מנוקה, לועס רקיק בחמדה, והסחי נוזל על מעשה המאפה. רוח חופש שורר בבית האלוהים! הלא כבר הקריבו בני-ישראל בכל מושבותם את קרבן-התמיד באמירת פיהם, ושוכן-מעלה וכל משרתיו הן נפנים מענייני קודש לענייני חול. כל יצור דורש טרפּוֹ ולחם חוקו, אך רבי אָרון עבד ה' לא נפנה עוד. על משמרתו הוא עומד מאחורי התנור. קרקפתו מכתירים עתה תפילין דרבנו תם; לפניו פתוח כרך אחד מהספר 'חוק לישראל', והוא עובר מתורה הכתובה למסוּרה ומנגלה לנסתר. הוא מעיין ומזמזם, ואני, אם גם היה עוֹיין אותי, ירדתי ממקומי אל מקום הרב והראיתי לו את הספר המשונה ממדרשי רבותינו התנאים לספר שמות שבתורה. בלי-חפץ לקח את הספר מידי ויהי אך פתח אותו קפץ ממקומו, כמו איש נשכוֹ נחש.

צריך אני לומר כי אם גם כעסן גדול היה הרב, היה עוצר תמיד בעד כל התרגשות והיה מתאמץ ברוב כוח להמית בקרבו את היצר הזה. בענייני-חימה מחמירים אף בעלי התורה הגלויה, ולא מבעי אלה שכתבו ספרי מוסר, בייחוד לחסידים ולאנשי-מעשה. אדם כרבי אָרון בוודאי היה נזהר בזה; אבל הפעם לא יכול לעצור ברוחו. הוא עזב את מקום ענוותנותו, חזר לאמצע הבית וכרגע נאספו סביבו השרידים המפוזרים, והוא מדבר נגדי ונגד דרכי בקהל. טליתו נשמטה מראשו, הספר הקדמון בידו והוא חוזר על המקרא: כל באיה לא ישוּבוּן. כאילם עמדתי לפני המקטרג ולא ניסיתי להצדיק את עצמי. אך אברך אחד ידען מעט הרהיב בנפשו לבקש מהמקנא כי יראה לו את הספר החיצוני ויתמה למצוא את שם מחברו איש מדברים עליו בגמרא. מי לא שמע על דבר התנא רבי ישמעאל? מיד הראה לו הרב באצבעותיו הרזות על סימני-המספר הרומיים שעל דפי המבוא, ונסתתמו טענותיו של זה. גמירא בישראל אז, שכל ספר שציוני-מספר רומיים לו אך ידי מין כתבוהו או הוציאוהו לאור.

מן היום ההוא והלאה החלו לבדוק אחרי במלוני בשבע עיניים. הוּפר שלום הבית. גוֹרשתי מלהסתפח בנחלה זו מצאתי ושפרה עלי. ואני הולך, הולך ותועה מאז בעולם הרחב והצר עד היום.

 

ג

עוד יותר מצוין מביתו של בן-נתן היה הבית השלישי, למעלה ממנו. גגו של זה היה מצוּפה פח ירוק, כתליו לא היו עשויים עץ, כי אם לבנים שרופות ושורות הלבנים נראו בחוץ. אליו עלוּ במעלות של אבן, ולפני הפתח המשוח בששר מעקה, מוּסב מוֹטי-ברזל. בניין בסגנון כזה היו מכנים באותה עיר 'חומה', ולא בית. ובחומה זו ישב עשיר נודע בסביבה, אך לא רצוּי לקהל. שמו היה נתנאל בן-מנחם. את הונו שמוּ לשלוש מאות אלף רו"כ. סך מסוּים במספרו גם בעיר יותר גדולה. נתנאל היה מלווה מעותיו לאצילי הסביבה, ודבר אין לו עם הסוחרים היהודים. הוא היה כילי ואיש נותן צדקה אך בקושי. לא לבד שלא היה מעורב עם הבריות, כי אם גם בודד היה. גם בעצם היום ההוא היו רוב דלתות החלונות בחומה שלו סגוּרות. שום עני לא הזיד לחזור על פתחו. הרב רבי ארון לא היה בא בכלל לכל בית בעיר; אבל גם שלושת שו"בי המקום, ושניים מהם היו חנפים גמורים, לא באו אל ביתו של נתנאל אפילו בערב יום-הכיפּוּרים. ואַמה זקנה היתה נושאת ביום הזה את שש ה'כּפרוֹת', שלושה זכרים ושלוש נקבות, כמספר נפשות הבית, לאוהלוֹ של השוחט.

גם נתנאל היה איש כבן חמישים, אבל זקנו העגול ושער ראשו כבר הפכוּ לבן. גם הוא נחשב על בני-התורה, ידיעה הגוּנה היתה לו בתורה הנגלית. וביראה היה נחשב לאבר מכּת חסידי בּרסלב, היא הכת הידועה העובדת לרב מת, שרוחו עוד מתהלך בין בני-עדתו. נזופים המה בני כת זו במקצת משאר אחיהם. הנזהרים גם לא יתחתנו עמהם ויארבו להם. עם ישראל גם עם קנא הוא! תזוז מדרך הכבוּשה במנהגים ובסדר התפילות, והנך עובד לבעל.

לנתנאל היו שני בנים ושתי בנות ולא יכול להשיאם. הבנים התפללו בטליתים, כי התביישו להיראות בבית-המדרש כבחורים, והבנות ישבו בבית הוריהן כשבוּיות. ציירוּ לעצמכם, שתי בנות עשיר מוּפלג ואף נאות לא-מעט ובריאות-בשר ולחייהן בוערות תמיד וקשה היה למצוא גואלים להן, שיפרשוּ כנפיהם עליהן. אני פותר לקוֹרא את החידה: משפחת בית נתנאל היתה משפחה פסולה.

אחיו הצעיר של אותו עשיר, שהיה גם כן מחסידי ברסלב, והוא מתושבי כפר אחד בנפת פּוֹדוֹליה, היה עובד לאלוהי הפרנסה ויחד עם זה היה פוקד בלבו את הרבי המת. כל היום היה יושב בבית-המשקה על ספסל נמוך לפני חבית מלאה יין-שרף ומודד לאיכרים ולאיכרות את הכוסות במידה. ולילה-לילה, כאשר כבר סרו המאַחרים לשבת בבית-המרזח ונפסק קול הזמירות של השיכּוֹרים והשיכּוֹרות בחוץ, היה שב לשיחות הספרים של בני הכת. פעם עיין בליקוטי הרב המורה ופעם בליקוטי רבי נתן, שליחו ומפיץ תורתו. כה עברו ימים רבים. בינתיים הלכו וגדלו בבית שתי בנות-תאומים טובות-מראה ובעלות-חן. ובהגיען לשנת השבע-עשרה ולב הנוער עלה, החלו לפרוץ את גדריהן ותלכנה אחרי מאַהביהן מבני הנוצרים. עזבו את אלוהי העברים ותבואנה בברית דת-נכר. ויצעק החסיד בהמיית-נפשו אל שוכן ערבות; והוא לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ. וירד ביגון שאוֹלה כעבור שנתיים אחרי המאורע.

עוד אח אחד היה לו לנתנאל, והוא היה פקיד ביער ויעבוד את אדונו ימים רבים. אולם אהבת-הכסף השיאתהו לנטות מני דרך ויחל לגנוב מדמי הפדיון ולשום בכליו. יום אחד נודע אשמו ויקצוף עליו בעל היער, פטרהו ממשמרתו ויצו עליו לעזוב דירתו במשך חודש ימים ויפנה מקומו לאיש נאמן ממנו. ויקם בלילה אחד, והוא אז אב לבנים שלושה, ויעל על אילן גבוה, קשר צווארו אליו בחבל ויפסק את חייו בחזקה במעמד כל עצי היער, שאָרח אתם לחברה ימים רבים.

נוסח אחר: אשתו יפת-תוֹאר היתה וישא אליה אדון בעלה את עיניו, והיא שכחה את אלוף נעוריה ובניה אשר ילדה לו ותתנה אהבים עם מי שלא קידשה. הדבר הגיע לידי כך שבכל עת אשר סר אדון היער ללון באחוזתו היה שולח את פקידו העירה ללכת באיזו מלאכוּת, והוא נשאר לבדו עם שוכנת-חיקו. כה נרמס כבודו לארץ; ויראה כי אין מנוס ויאבּד עצמו לדעת. אם כה או כה היה הדבר, בכתבי-היחש של נתנאל נחשב זה לכתם השני או השלישי.

והנה אף רעייתו של נתנאל, שאירסה בעת שלא היה עוד עשיר כלל, אף היא לא ניקתה. הלא דודה, אחי אביה היה 'מסור' ידוע, שהציק ליהודים והיה מכה בכל פעם את בני קהילתנו בלשון לפני הרשוּת. גם הוא לא מת על מיטתו ולא ציווה לביתו אחריו. בערב-שבת אחד, בעת רוחצים בני-ישראל את גופם במרחץ לכבוד צוּרם וקונם, אחזהו השבץ במקווה מים ויטבע. אם אך מקרה היה הדבר, מי יגלה את הצעיף? גם פה נוסח אחר

הבן הבכור של אחותה, נער משוּלח ופרא, נעלם ביום אחד מעיר מגוריו ועקבותיו לא נודעו. רבים אמרו כי עובד הוא בבית-מכרות-המלח אשר בארצות הקיר"ה. ויש אמרו כי גנב בעיר רוכלת-עמים יושבת על חוף הים ונמצא בגניבתו וישוּלח לארץ גזירה. לאשת נתנאל עוד אחות אחת צעירה, ולה נולד ולד בלא ידיים כלל; ותגדל הנערה לתמהון העולם ותיחשב לבית אבותיה לקללה. כה רבּו הכתמים בשני ענפי המשפחה. אם יד ה' תהיה בשבט אחד, מי יאמר לו הרף?

נתנאל היה, כאמור, מבני התורה והיה הוגה בתלמוד לא לתיאבון ואף לא לשמה בכוונה, כי אם משום הרגל. והן בני כת ברסלב בכלל הוגים בספרים ויש להם בזה ענייני-עֵצות העסק של האדם העלוב בזה העולם גם כן עלוב, עמוק עמוק מי ימצאנו, ואף-על-פי-כן הכול גלוי באלפי גילויים. אלוהים במרום מדבּר את שליחיו אך במסווה, והמה מסתכלים וחוזרים ומסתכלים. מדבּרים בפשטות רבה מאד ובכל דבר נסתר דבר החוזר ומתגלה. הנה יגון ממלא אותך ואתה תופסו ומכניסו על-כורחך לתוך השמחה. השמחה אינה שמחה בעצם והצער אינו צער בהווה. בכל אמירה יש חסר, האמונה אינה בשלימוּת. אם נאכל נשבע ואין זו אכילה גמורה, כי אם הכנסה, מין תנוּעה בפה, ולאידך, הפה הוא אך איבר. המוח מכוסה, העיניים אינן רואות. הנך לומד ולכאורה אין זה לימוד, כי אם שיחה

צדיק-הדור הוא אך פתח לעבודה והפתח סתום. יש בכך איזה רצון והוא מרמה אותך. הנך עוסק במילי-דעלמא. הנך מפקח על קניינך, הנך מקפיד או גם מתלוצץ לפעמים ואין זה כי אם מין אחיזת-עיניים. הנך מרים את היד ואין בה אלא אצבעות, הנך חולם וזה מקצת השגה. הנך שומע מחברך איזו שמועה, והוא לא ידע מה שאמר ואתה אינך יודע מה אתה מקשיב. העולם מלא פלאי-פלאים. לרוב גם השטן ובני משפחות נתפשים בפחם. הרע אינו עוד כיסא לטוב, כי אם ארג של הוויות משונות. הנך שט באוויר והכנפיים נקובות הן. חבל מתוח ממעלה למטה, מראש לאחור, והרי אתה יורד או עולה בחבל.

ובחשבון-עולם כזה היה נתנאל שומר את עושרו ומפקח בעין פקוחה על ענייניו. הוא היה מתפלל בשעתו, אוכל בשעתו וישן בשעתו. את המצוות שמר, אבל לא הוסיף מדיליה. שנה-שנה, כתום ימי אלוּל ועם היהודים עומד על מפתן ימי-הדין, היה נוסע, הוא ובניו שמותם היו ישראל וימשה לקראת אומאן הסמוכה, ששם קבר הרב הפלאי, ובני עדתו מתאספים מכל עבר להמשיך עניינו אין זה ייחוד שבלב ואין בכאן תשלומי-נפש. גם הרב לא מת כלל, כי אם עומד הוא ומשיח עם פלוני ואלמוני התלמיד במין שיחת-חולין, שיבינו אותה אך אלה אשר לקהל הזה יימנוּ.

בבית-עלמין ישן, המשתרע על גבעה נישאה של העיר, שזכרונה חרוּת בפרקי הגזירות אשר לבני-ישראל בנוי אוהל קטן של אבן וגגו עץ, חלון קטן בו מצד שמאל ובמבוא פתח צר. ציוני הקברים האחרים מעץ ומאבן פזורים בין העשבים, העולים לאדם עד ברכיו, וכל העיר העתיקה עם מגדליה ובתי-תפילותיה לשתי האמונות נשקפת מהכיכר הזאת. מנוחת עולמים! חסידים בעלי-קומה, זקנם לא מסורק ולחייהם צנומות, עומדים זעיר-שם זעיר-שם מסביב לאוהל. פתקאות-בּקשה, רטובות גשם ואכולות הקור והשרב, מושלכות על הקרקע; ואיש זקן אחד, שומר-חינם של עולם העצמות, יושב תמיד לפני פתח האוהל וספר 'ליקוטי תפילות' בידו. זה ספר התחינות לבני הכת, כולל בקשות, ריצויים ופיוסים, וידויים בשטף הדיבּור ובהרצאה נמשכת ואינה פוסקת.

בערב יום-הדין, שבו יתקעו בשופרות בכל מקום מושב בני-יעקב, באים האורחים, שעלו ממרחק לרגל ההוא, ומקיפים את האוהל הדוֹמם. אחדים אומרים 'צידוּק-הדין' ואחדים תולשים עשבים ומשליכים אותם מאחריהם. כי ידרוס איש על פתקה מתגוללת ירימה מן הארץ ויניחה על מקומה. טרוּדים המה עתה בני-מרומים. הלא להם להכין ספרי-הזכרונות ולהעמיד כפות-מאזניים למשקלי הזכויות והחובות, ולאלה מטה אך ליאוּת-נפש ויגיעת-רוח.

בימי נסיעה כאלה לנתנאל דנן ולבניו באה שוב תקלה רבה בביתו אבל אני מקדים בזה את המאוּחר.

 

ד

הרחק חמישה בתים באותו רחוב היה מעונו של איש אחד ידוע בעיר, ואולי גם יחיד ואין שני לו. הבית היה מכוסה תבן, אבל לא היה עזוב כלל. מפקידה לפקידה היו מלבּנים כתליו מבחוץ והיו מיישרים את התבן של הגג. אדון הבית היה יקותיאל בן-ירוּחם, איש לא עשיר, אבל בעל-בית חי לפי ערך מעמדו, ומעולם לא שם בכליו משל אחרים. הוא היה ממצע בין סוחרים, היה 'בורר' או 'שליש' בענייני ירושות; ולעתים רחוקות לקח גם חלק בדברי שדכנות למשפחות עשירים. רבי אחד מפורסם, שרב ריב גדול ועצום עם רבי שני, והוא גם אחיו מלידה ומבּטן, בחר בו לציר-נאמן לעשות שלום בינו ובין אחיו, כאשר כבר עלה הסיר על גדותיו. בן-ירוּחם היה יועץ בכל דבר קשה, מתווך בדברי ריבות בּעדה, וכשחלה רבי ארון פעם במחלה אנוּשה היה הוא פוסק שאלות במקומו. בידיעותיו הרבות בהלכה, בחריפותו ובשכלו החד בארג התלמוד ונושאי-כליו הצטיין והיה למופת.

על בּעל הש"ך מספרים, שבשעה שחיבר את ספרו העמוק והיה כותב כל יום פרק-פרק, עמדה קערה מלאה דינרי-זהב על שולחן-הכתיבה; והוא היה משתעשע בהם, להרחבת-הדעת ולשגשוג העיוּן ובן-ירוּחם חדר אל תוכו, בלי סיוע של דינרי-זהב ומטבעות-כסף מצלצלים. וממה-נפשך, אם בעל שכל גדול אתה ומוחך משיג ותופס כל היקש בסוגיה מסובכה, למה לא תשב על הספר הגדול ולמה לא תבאר כל פרט ופרט לאשוּרו? בימי התלמוד היה עוד הקדוש-ברוך-הוא מתווכח ברקיע עם בני מתיבתו בהלכות. ענייני קודשים וטהרות, זבחים ומנחות בטלוּ, אבל עיוּניהם וחידודיהם לא בטלו. והן הבבות בנזיקין ודיני האישוּת נהוגים עוד האידנא, ועל-ידיהם דיני המועדות והברכות, אף אם מאה שנה תחיה ויומם ולילה לא תמוּש מאוהלה של תורה, לא תספיק לתרץ כל הקושיות והאבּעיות וליישב כל החילוּקים.

אבל הנה ליקותיאל שאלה אחת קשה בחייו, שלא מצא עליה תשובה נכונה. אשתו היתה עקרה ימים רבים, אחר זה פתח ה' את רחמה ותלד לו בן, ושוב סגרוֹ. יחיד נשאר הילד ויגדל; ואמנם יפה היה במראהו, אבל לא נשא עליו את עול ה'חדר' ובתוכו קינן היצר. עוד בהיותו כבן ארבע-עשרה נשא עיניו לכל נערה נאה עוברת ברחוב ויחמוד יופיה בלבו. בקול אביו לא שמע; ואמו לא חשכה ממנוּ כל דבר ומילאה כל משאלותיו, אם גם ראתה שהתורה לא תהיה ארוסתו.

והנער הלך מדחי אל דחי. דוֹתן היה שמו, שם לא-מצוי, והוא היה מתאָרח עם בחורים עזובים מבלי אב ואם, הולכים בשרירות לבם ועושים מה שלבם חפץ. הוא היה משחק בקוּביה, שותה עם מרעיו בבית-המרזח האחד שבעיר ומתנה אהבים בלילות. זה כמה חדל להתפלל, ליטול ידיו לסעודה, גם לא שמר את יום השבת; ובאכלו חוץ מבית אביו לא היה מבדיל בין טמא לטהור וייהנה מן האסוּר בלי מעצור. מלב אמו לא נמחה, למרות פחזותו, ואביו חדל זה כמה לכהות בו. אלוהים הוא אדון בשמים ועל הארץ מורדים בו, ויש כאלה שלא ילכו בדרכיו. וכי גדול הוא מדויד נעים-זמירות, ואף לו היה בן כאבשלום!

בימי-קיץ לא לן דוֹתן בבית, או היה שב לחדר משכבו בעלות הבוקר והיה ישן עד אחר הצהרים. הוא חדל לבוא לבית-התפילה אף בימי-מועד. ואך בליל יום-הכיפורים, בעת ינוע כל בשר בישראל מפני פחד ה' ומשפטו האיום, היה מתעכב בעזרת בית-התפילה כשעה חדא עם שאר חבריו הריקים; ואחר זה הלכו כולם מזה באשר הלכו

לא תאמינו, אף בליל חג-הפסח, בהתקדש ביתו של יקותיאל, לפי מנהג אנשי-מעשה, היה הבן הזה בא לבּית אחרי אשר נערך הסדר, ישב אל השולחן הערוך ואכל מהנותר. בימי המקרא היו מקיימים בכגון זה דין 'בן סורר ומורה', אבל בדוֹתן לא תפשו אביו ואמו. עוד יש להודות לאל-ישוּעות על אשר יעצור בו, כי לא ייצא מן הדת.

ימי אלוּל הגיעו. באו ימי תיקון והתחלה לאמירת סליחות וּוידוּיים אין-ספוֹר למלך העולם. והטבע שכח את מועדי השנה. חום נעים מילא את היקום. שב הקיץ כמעט לימי האביב. ספיחים צצים באדמה ועולים מאליהם. עשבי השדות גדלים. הצאן והבּקר רועים במגרשים הרחבים מחוץ לעיר ואוכלים לשוֹבע.

ויהי בשבוע האחרון וכבר החלו ימי הסליחות ממש, קם נתנאל ויצא עם שני בניו, ישראל ומשה, לעיר משכן הרב המת. ואשתו גם היא נסעה זה כשבועיים לעיר רחוקה אל 'קבר אבות' ולא שבה עוד. ותישארנה שתי הבנות, מלכה ולאה שמותיהן, לבדן. ימים בין אָמה לאָמה היו, נפש אחרת לא היתה אתן בבית.

כענבים בשוּלות ביער לא עבר בו איש היו שתי הנערות בבית-החומה הניצב בודד באמצע העיר. אמנם כתמי המשפחה ריחפו ממעל כפרקי עננים בשמים לא-ברזל, אבל דמן לא נדעך האם יד המקרה היתה בזה? עיני המייחלות בעמדן היום על המעקה בבוקר נפגשו עם עיני דוֹתן, ששב אז מאוהל החטא. ובחדרוֹ בנשף הלילה אל הבית הזה לא מצא את הפתח נעוּל. בנות לוט שתוּ יין במערה עם האחד שנמלט מכל אנשי הארץ ויהי להן לחטא ולזרע. התגעש הלילה. נלחמה הצעירה עם הבכירה ותחוללנה משכרון-אהבים עד הבוקר. עוד לא עברו שלושה חדשים ויחלו לרנן בכל פינות העיר לאמור: בנות נתנאל בן-ירוחם הרות לזנונים.

שתי הנערות נסעו לעיר אחת בפלך אחר אשר במדינה הגדולה ותשבנה שם שבועות אחדים. אחר זה שבו לבית אביהן ערירוֹת ופניהן לא היו להן עוד. ביום חורף אחד קשה התקרר אחיהן הבכור ישראל, הגישו לו רפואה משונה והיתה לו למארה; וימת או נחטף מן עולם, מבלי שראה את מאורו. אביו נתנאל היה אומר אחריו את ה'קדיש' כדין.

 

ה

סתיו קשה בא וילחץ כל לב. גשמים קרים ירדוּ בלי הרף, קילקלו את החוצות, ריככו את הגגות, שטפו את החמר מעל גבי הקירות ובאו במרתפים ובכל בקע מבלי רחם. ליותר ממחצית בני העיר שאלת ההסקה לימי החורף ושאר צרכיו היא כריחיים על הצוואר. מתחילים לקרוא בתורה מבראשית. שם נאמר כי נקווּ המים, כי נראתה היבשה ותוצא הארץ כל דשא ועשב ויאמר אלוהים יהי אור וירא כל אשר עשה והנה טוב; ובפרשת נח הסמוכה כבר נשחתה הארץ וגשם מכלה יורד ממעלה לילה ויום, לילה ויום, וכל אשר נברא בששת ימי-המעשה, בעוף בבהמה ובאדם, הולך הלוך וגווע, הלוך וגווע

הרב רבּי אָרון היה מזכיר ליצרו בכל יום כעצת החכמים את 'יום-המיתה'. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בבוקר עוד זורח השמש ובערב בא אחד ממלאכי-זעם ולוקח את נפשך, להעמידה לפני כיסא הדין, והגו יורד לקרקע ומתענה בכל פרטי חיבּוט-הקבר. קראו בספרי-יראים, פתחו את המסכת הקטנה, נקובה בשם מסכת גיהינום, הלא כל לב ימס, כל נפש גאה מתמוטטת, וכל רושם של תאווה מיד נמחק. אבל מה כל אלה מוּל צללי המוות גופו! מה הוא שבט המייסרים, המוכיחים וחוזרים ומוכיחים מדברי התורה, ממשאות הנביאים ומפתגמי הכתובים, מול נקב אחד בבריאה, צרבת בלב או חמץ נוקשה של ארס בגרון הנך שוכב על המיטה, אך כותונתך לבשרך, טלית קטנה מצויצת תלוּיה עליך ומכסה דק דבוק לראש; אוויר מחניק בחדר, בקבוקים קטנים מלאים רפואות וטיפות מרות עומדים על שולחן קטן; והאשה, או בן ובת צועדים צעדים קלים בחדר ושואלים בנפש נכאה, אם קר לך, אם המכאוב לא הוקל או אם עיפה נפשך. אין שלטון בימים כאלה! בחוץ תתגלגל תבל. הלא יש צבא לשמים ונתיבות לעולם. עשרה מילים מזה וחמישה מילים מזה הנה שוב עיר אחרת, כפר או ישוב. שם עושים בני-אדם את מלאכתם, רצים לעבודתם כתמול-שלשום ואינם יודעים כלל על אודותיך ועל כאב בטנך או הפצע האנוּש ברגלך. עולם כמנהגו! ואתה הנך מתהפך מצדך האחד על השני, ראשך כבוש בכר, וכי גם לא תסגור את עיניך הנה אופל, אופל שאפשר למששוֹ בידיים ולהשיגו גם בשאר החושים המוות לא נברא אף בימי הנחש, הוא אינו קדמון, כי אם הוא שותף רביעי לשלושה שותפים שבכל יצור; וכי יבוא מועד ויגבה הוא את חלקו, אז גם שאר החלקים מתפוררים גם מתפוררים

רבי אָרון משעל, משעל בחזקה וגופו הרזה מפרכס מדי פעם בפעם. באים טוֹבי-העדה לבקרוֹ ולקיים את המצוה הכתובה של 'ביקור-חולים', בבוקר יבקרוהו בניו ואחרי הצהרים מתאספות הבנות ודאגה מרחפת על פני כולן. מעיני איזו מהן גם דמעה נוזלת. אשת הרב באה והולכת. הלא דברים רבים מוּטלים עליה לעשות. גם הרופא, איש לא מזרע היהודים וחי בעולמו, יבוא אף הוא אל בית החולה פעמיים בשבוע; ימשש בדפקו, ירשום דבר-רפואה עלי גיליון בכתב רומי ויקבל שכרו בכסף, מעבר מזה טבוע בו ראש המלך ומעבר מזה נשר.

בערב שבת אחד, בעלות הבוקר, התעורר החולה וירגש בחוש כי הוא 'שכיב-מרע' אמיתי. ציווה להביא לו מים לרחוץ את ידיו, דבק ברעיונו באלהי-מעל ויאמר במורא וברעדה: ענני, אלוהי צדקי, חנני ושמע לתפילת עבדך!

הוא כבר רואה את עצמו עומד לפני בית-דין העליון, לפניהם יתן חשבון על כל מעשיו ועל כל עוונותיו ועל כל חטאיו ועל כל פשעיו ואשמיו, הן לשמים והן לבני-אדם, הן במזיד והן בשוגג, הן בתור יחיד והן בתור שליח הרבים, הן באַקראי והן מצד טבע הלב. והוא מתוודה בדמעות שליש ובנפש שבורה לרסיסים דקים ואומר מלה אחרי מלה: אָשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי, העוויתי, הרשעתי וגומר. הוא מבקש סליחה, מחילה, כפּרה מאל-חסד, רחום וחנון ושומר ליראיו; והוא מוחל לכל בן-ישראל שהכעיסו והקניט אותו וחטא נגדו בין בגוף בין בממון, בין בדיבור ובין במעשה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר בדור עבר וחולף. הוא מתאמץ לזקוף גופו מעט וקורא שלוש פעמים בזו אחר זו: ה' אלוהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת; ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! הוא היה, הוֹוה ויהיה!

עוד רוח בו, עוד כוח-מה בחולה, והוא מתחיל לפרוט חטאיו ולשקר בכדי: אשמתי אשמות רבות; אכלתי בלי נטילת ידיים; ביזיתי מצוותיך; ביטלתי תלמוּד-תורה; גיליתי סוד חברי; דיבּרתי אחד בפה ואחד בלב; דיבּרתי על שוכני-עפר; הלכתי במושב-לצים; תיעבתי, תעיתי, תיעתעתי; אוי לי ואבוי על שברי! הוא משעל בחזקה, הוא מתייגע להגיע לשלוש-עשרה מידות. נפשו, רוחו ונשמתו קוראות בכל עוז פרקי 'אני מאמין'. הוא מוסר את עצמו על קדושת שמו יתברך. החדר מתמלא חברים חגורים אבנטים וסידורים בידיהם החולה קורא 'שמע ישראל' בכל כוחו. הוא מתאזר עוז וקורא: ה' אחד, יחיד ומיוחד! ונופל שוב על הכר וגוסס כאיש שנגעה המאכלת בצווארו. הנאספים מרמזים זה לזה ומדברים בחשאי. חודרים כל בני הבית אל המקום הצר ומתפרצים בבכי. זקן אחד ניגש אל המיטה ומכסה בשמיכה את הגוף המתכווץ. יוצאת הנשמה כנדהמה, עלוּבה ורצוצה. והקהל עונה מתוך הסידור: חזקי ואמצי, אל תערוצי ואַל תחתי. ימין ה' רוממה, עוּרי צפון וּבואי תימן. היתומים הגדולים קורעים בבגדיהם שיעור טפח. מרימים את הרב המת ומשימים אותו על הקרקע. מדליקים הנרות למראשותיו, והקהל קורא שוב: בית יעקב לכוּ ונלכה. אל אלוהים דיבּר!

האתאר את ענייני הטהרה, את הרעש בעיר ואת דבר הלוויה הגדולה בסגירת החנויות ובצאת כל העם למגדול ועד קטן עם נושאי המיטה לבית-מועד לכל חי. אין מספידים בעיירות אלה, אבל בוכים ומייללים, קוראים כל נוסחאות 'צידוּק-הדין'. אחר זה מתחיל עניין ניחום-אבלים. מתכנסים לתפילת-שחרית בבוקר ולתפילת מנחה ומעריב אנשים לעשרות, להתפלל בחדר הרב בציבור ולהקריב שם לה' אלוהי-צבאות את מנחתם בדברים. נלקוח נלקחה עטרת העיר, בהסתלק הרב הזה, שלא הניח אחריו כמותו. והשאלה על כל לשון ובכל לב: מי יעלה על כיסא הרב ומי ימלא מקום התורה באמונה? פטרוני-נא מלתאר לכם גם את עניין הירושה והסכסוך הנהוג בין החולקים בנחלה. לא אערב דברי-חול בקודש.

 

ו

עברו ימי ה'שבעה', עברו ימי השלושים והתחיל עניין בחירת רב וכוהן. אם ימנו עתה אב"ד חדש בקהילה, לכגון זה צריך יהיה לשלם 'שכירוּת' מדי שבוע בשבוע, ואין מוסד נכון בעיר לכך, הלא אין גם קופה קבועה. יש צורך שיהיה הרב גם איש גדול בתורה ויודע לנהל את העדה. הדור מתמוטט

אמנם על דעתם של מתי-מספר מיושבי העיר עלה לפרקים רעיון: אולי ינסו להציע לבחור לרב ביקותיאל, הלמדן הגדול והבקי בש"ס ופוסקים? אבל מיד התבוננוּ וראו שזה אינו בגדר האפשרי. לא אך מפני שהוא אב לבן שיצא לתרבות רעה, אלא וזה עיקר גדול מפני שהוא בן העיר גופא. מה שייך? היאבו בני-אדם מישראל להרים ביום אחד איש מקרב העדה, עצם מעצמיהם, למנותו לרב ונשיא עליהם? לא רחוק מאותה העיר היתה עיר אחרת, ושם כיהן רב נודע בשערים, ולו נכד חריף ובקי, הפוסק גם שאלות. ופה היה יכול לעלות רעיון של קישור, שלא היה בגדר הנמנע אולם גם בקצה אותו רחוב שתיארתי דר איש אחד, עשיר וכוהן, שאם גם לא היה מן התורנים דווקא, היה לוֹ שם ומקום בעדתו. ותמת אשתו אז והניחה לו בנים חמישה. ויהי כי התנחם והשדכנים החלו לדפוק על דלתותיו, גילה רצונו לקחת בתולה בעמיו, כחוק שבטו. אם גם חשב במסתרי לבו על בת הרב, מי זה ישא עליו חטא?

אבל רעיון אחר לגמרי, רעיון שיצא אל הפועל, החל לנצנץ במוחו של אחד מחתני הרב המנוח, איש שכבר איבד כספו וכסף אחרים פעמים אחדות בעניין רע, והיה בכלל גבר לא-אמוּן בו ולהוט אחרי כל רווח ממון, אם בהיתר ואם גם לא בהיתר. מדוע יהי שונה בזה משאר בני-אדם, השקועים בים הפרנסה עד הצוואר וצדים כל מה שיעלה בחכּתם? בקצרה, בנשף אחד עלה במעלות של אבן המובילות לבית-החומה של נתנאל; וגם בעדו לא סגרו את הפתח. בסבר פנים יפות קיבלו אותו באולם הגדול ושמו לפניו חמין ורקיקין. העשיר ישב על ספסל רך ושח עמו במתינות, ולא הורה אף ברמז קל שעת לקום בערב השני עלה שנית באותן המעלות, שח ודיבר עם אדון בית-החומה. ועוד באותו שבוע הרים פעמיו למשכן חותנתו החורגת. והיא, אם לא חביב היה בעיניה כלל, ישבה גם היא ושחה עמו. פניה נהפכו לירקון בשמעה את דבר הרעיון החדש על דבר קישור בתה יוצא מפי הדובר. בפני אָרון בעלה בוודאי לא העיז לומר כזאת, ולוּ העיז כי עתה שחק לו כל עובר. היא ישבה כנדהמה

ביום המחרת בא שוב חתן הרב בדבר אותו עניין, וכה מעשהו מעתה יום-יום. והוא מרחיב בכל פעם את משאו. ולאט-לאט התרגלה חותנתו להטות אוזנה מעט. אם לבת שנתבגרה ואשה אלמנה, אם גם אלמנת הרב, הן דואגת לפרי-בטנה. אָרון היה נרתע מזה בגלל עסקי המשפחה, והן לו היתה מגילת היחש. אבל, לאידך, שמא דווקא זה הוא זיווּג מן השמים. מי זה יחדור לדרכי ההשגחה? ומי יתכּן אורחוֹתיה?

לילה-לילה התהפכה האלמנה על משכבה ותשקול במאזניים את הצד לכאן ואת הצד שכנגד. נגד ה'קרן' אין שום אדם יכול להטיח. והוא בן עשיר גדול וירושה רבה צפוּנה לו, אבל הנה גם הכף השנית טעונה משא רב

בימי-קדם היו אומרים: נקרא לנערה ונשאל את פיה. עתה אין זה מנהג בישראל. היא יראה להודות לעצמה: לא פעם התבוננה, שבשעה שעובר אלמוני הבחור ברחוב מול ביתה, הוא שוהה בלכתו ונושא עיניו אל הפתח, שלעתים עומדת לפניו בתה, והיא גם מבטת אחריו. עיני נשים מכירות באלה!

ותשכם האלמנה בבוקר אחד, שמה מעילה עליה ותתעטף ותלך לבית-העלמין, אשר לא רחוק היה משער העיר. היא קרבה אל ציוּן בעלה והחלה לדבּר ולשיח עם המת בלשון של תחנוּנים: ענני-נא, אישי, ממנוחת משכבך והושיעני ממצוקת לבי. אלוהים בוחן כליות, מדריך ומנהיג כל חי בארץ, נותן לבהמה לחמה ושולח לכל נפש את בת-זוגה. אתה תחסה בצל כנפיו בין שאר יראים ושומרֵי תורה, חזק אותי ועמוֹד לימיני, לבלתי איכּשל ואיכּלם. גדול הוא ה' ולגדולתו אין חקר, ואנו שוכני-ארץ אך בריות שפלות אנו. גלמודה אנכי, אָרון, מיום עזוֹב עזבתני. מה שכלי ומה תבוּנתי? והן גם עווֹנוֹתי רבים ופשעי מי ימנם? בּקש בעדי מאל-סליחות, שיקבל ברחמים וברצון את קרבני וקרבן כל בית-ישראל בעגלא ובזמן קריב. אנא ה', שמע בקולי, רחם על אמתך וברך אותה; ואל תתנני להתהלך בין הבריות בבושת-פנים; ויכירו וידעו כי גדולים מעשיך מעל ואין כל בריה מתחת עושה דבר שלא גזרת עליה. שלום לך, בעלי ואישי! שלום לכן, נשמות הטהורים! זרם מים ירד מעיניה והיא מקנחת במטפחת את הדמעות ונאנחת ומתחזקת. דוממים-דוממים עומדים ציוּני הקברים, רובם מעשה עץ ומועטם מעשה אבן. עולם שוקט למתים ועולם מלא-מעקשים לחיים.

לא אאריך. עוד לא עברו שנים-עשר חודש, וגם רב ודיין עוד לא נמנה, והנה נפוצה השמועה בעיר: בתו של הרב רבי אָרון נתארסה עתה למשה, בנו היחידי של נתנאל. וירננו העם באוהליהם, מלבד אותו חתן, שקיבל מנה יפה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה