מימי בית ראשון: גִּבּוֹרִים וְגוֹאֲלִים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מִיהוֹשֻׁעַ

 

א

הַיּוֹרֵשׁ

ויהי בצאת בני-יעקב ממצרים ויעברו את הים בחרבה ויחנו ברפידים ויריבו שם את ה' ואת נביאו לאמור: הבו לנו מים ונשתה, מיד ויבוא עמלק מהררי-שעיר, "פסע ארבע מאות פרסה ובא ונלחם עם ישראל". אמר אלהים: יבוא עמלק עַם כפוי-טובה ויפּרע מבני-העם כפויי-טובה, ולא ידעו כי אני נושא אותם על כנפי נשרים.

ויביא אתו עמלק אלף ושמונים ריבוא איש "קוסמים ובעלי אוב". היה "נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן", ויזנב בם כל הנחשלים. וירא משה, כי כלתה רעת האלהים על היוצאים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לך אנשים גיבורי-חיל וצא הילחם בעמלק. ויעש ביום ההוא את יהושע כמותו, ידו תחת ידו ופיו כפיו. ויבחר משה אז ביהושע, "מפני שהיה מבני בניה של רחל", ויאמר גם להרגילו ו"להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ".

ויעש יהושע, כאשר אמר לו משה, ויאסוף מחנה רב מהגיבורים ואמיצי-הלב ויצאו וילחמו עם עמלק. והמלחמה חזקה. עולם מתנגש בעולם, ומשה אביר-הרועים ניצב על ראש הגבעה ומטה-האלהים בידו; והיה כאשר ירים משה ידו, והאמינו בני-ישראל באֵל מושיעם וגברו וניצחו.

ויתן ה' אלהים את עמלק ואת עמו ביד שבטיו, ביד משה וביד המפקד יהושע בן נון האפרתי משרתו. ויכו בני-ישראל את עמלק ואת גיבוריו ואת קוסמיו לפי חרב.

ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר את אשר עשה עמלק ושים באזני יהושע, הבן יקיר לי, כי ראיתיו נאמן לפני, להיות גם הוא צופה לעמי.

 

ב

גּוֹאֵל אַחֲרֵי גוֹאֵל

ויהי כי קרבו ימי הגואל משה בן עמרם למות, כתב זאת התורה מורשה לקהילת יעקב בשלושה-עשר ספרים, ונתן ספר ספר לשבט, ואת האחד שׂם על יד ארון ה' למשמרת עולם.

ויקרא ליהושע בן נון משרתו, אשר לא ימיש מתוך האוהל, ושמע תמיד בּדבּר אלהים אתו את מצוותיו ואת פקודותיו, ויצווהו על העם הזה, כי יוליכו לרשת את הארץ ויטע גם הוא בקרבו אמרות שדי. והכרוז יוצא במחנה ישראל לאמור: בואו ושמעו את דברי הנביא החדש, אשר יקום לכם היום. ויתאספו כל בני-ישראל וראשי-המטות לכבודו של יהושע. ויצו משה להביא כסא של זהב ועטרה של זהב וכובע של מלכות ולבוש של ארגמן; ציוה להעריך מערכות ולהעמיד ספסלים לזקנים גדולי-הסנהדרין, ראשי-הגדודים ואבות-הכוהנים; והוא בעצמו מסייע בהכנה הגדולה ההיא, כאדם שמטריח עצמו בעד בנו.  וישב איש איש על מקומו לפי מטהו ולפי גדולתו. ההמון רב ודגלי השבטים מתנוססים מכל עבר.

וילבש משה את יהושע, הושיבהו על כסא המלך וישם את העטרה בראשו וגם העמיד לו מתורגמן, את כלב בן יפוּנה, ויריע העם. ויהושע עמד ודרש בפני משה ובפני כל ישראל, ויאמר: "עורו, רנו שמי-השמים העליונים, העירו מוסדות הארץ התחתונים, עורו וסלסלו סדרי בראשית, עורו והרנינו הררי עולם והַלְלו גבעות אדמה, עורו ופצחו צבאות רקיע ושירו וסַפרו כל אהלי יעקב. שירו משכנות יעקב והאזינו אמרי לבבות, האזינו לכל דבר וקבלו בשמחה עליכם ועל נפשותיכם את מצוַת אלהיכם. פתחו פיכם ולשונכם ותנו כבוד לאל מושיעכם, כי אין כמוהו באלהים ואין זולתו באדונים, הוא אחד ואין שני לו".

ובשמוע משה את הדברים האלה יוצאים מפי הדורש, נאמן ביתו, עמד וּנשקוֹ על ראשו, ויאמר: זה ישמור על עדותי, נפשי תשכון לבטח.

 

ג

(נוסח אחר)

ודבר ה' היה אל משה בהתפללו לפניו לאמור, יפקוד ה' אלהי הרוּחות איש על העדה, אשר יצא ויבוא לפניהם; קח לך את יהושע בן-נון ומשחהו במקומך ונתתה מהודך עליו.—ויצא משה מלפני ה' והתחיל מיד לשמש את יהושע.

היה קם בחצות הלילה ובא לפני פתח האוהל של יהושע, לוקח את המפתח ופותח את הדלת, ובא ונוטל את המנעלים ומנקם ומעמידם בצדי המיטה; לוקח את הטלית ואת הכסות ואת הסודר ואת הכובע ומנערם ומסדרם על "סילון של זהב".  שוב היה מביא קיתון של מים וקערה של זהב ומעמידם לפני הסילון, ופורש "סדין של בוּץ וסדין של מילת על המיטה".  כה עמד נביא-הנביאים בפתח תלמידו כל הלילה; וכשהאיר השחר וניעור יהושע, מיהר ולקח את החלוק והושיטו לו.  וכשיכיר בן-נון, מי ומי משמשו, אחזוהו רעד וחלחלה, קפץ מעל המיטה ונפל לפני רגליו של משה ויאמר: רבי, רבי, אל נא תהרגני בחצי ימי. ויקימוֹ משה ויאמר אליו: הירגע, בני, משלי אני נותן לך. התעטף יהושע ותפשו משה והוציאו מתוך אהלו והביאו לפני בני-ישראל. ויקרא בקול גדול: כל המבקש להקביל פניו של יהושע יבוא ויקביל, כי בו ביום מינהוּ אלהים לפרנס ולמנהיג. ובני-ישראל, בשמעם את דברי משה, היו מפחדים ויראים לנפשם ויאמרו: בן-עמרם הולך מאתנו ואת בן-נון נעבוד? לא ביקשו לקבל עליהם שררת יהושע ואמרו:

אוי לך עם שמלכך נער. ובת-קול עונה ואומרת להם: גם נער ישראל ואוהבהו.

 

עוֹד מִיהוֹשֻׁעַ

א

הַשְּׁבוּעָה

ויהי מקץ מאה ותשע-עשרה שנה ואחד-עשר חודש לחיי משה אדוננו, באחד לחודש השנים-עשר, בשבת בני-ישראל לשבטיהם בערבות מואב, קרא ה' את משה אליו ויצווהו לסמוך ידו על יהושע, איש אשר רוח אלהים בו, ללמדו את השם, אשר בכוחו ירעץ אויב, ולגלות לו הרזים. ויעש משה כן ויעמידוֹ לפני פתח אוהל מועד, ועמו הכוהנים והעם, ויחדש עמהם את האָלה והשבועה, ללכת בדרכי האל ולשמור את פקודיו תמיד. ויצו את יהושע לשר ונגיד עליהם, ויתן בידו את הממשלה על כל בני-ישראל; וישבעו לו שבועת אמונים, לעבדו ככל אשר עבדו את משה אדונם.

 

ב

הַבְּרִית

ויהי במות משה בן מאה ועשרים שנה, ויספדו לו כל בני-ישראל שלושים יום. ויתמו ימי האֵבל ויתיעץ יהושע את אלעזר בן אהרן הכוהן הגדול ויבואו בברית יחד, כי יהיו שניהם לישראל את אשר היו משה ואהרן לפניהם. וישב אלעזר הכוהן הגדול על הכסא הקדוש באוהל-מועד, אשר הקים משה, ויהושע ישב על כסא המלכות. ויתאספו כל הכוהנים והלויים, השופטים והנשיאים, הזקנים וראשי-המטות, שרי-האלפים ושרי-המאות ושרי-העשרות, איש איש לדגלו ולבית אבותיו; ואחריהם עם רב, גיבורים ושוטרים, חלוצי המחנות ונושאי הכלים. ויתקעו בחצוצרות: הנה יום ברית וחידוש הברית לעם ה' ולכל שבטי יעקב. ותיבּקע הארץ לקולם.

ויצא אלעזר לבוש בגדי השרד, על מצחו יציץ ציץ קודש ועל שכמו ועל חזהו נוצצות אבני האפוד והחושן ויברך את העם. ויצא יהושע לבוש מעיל תכלת ומטה-אלהים בידו, שלא נגנז עוד. וידבר אל העם קול גדול: הנני כורת ומחדש את הברית, אשר כרת עמכם הנביא נשיאנו לפבי מותו. כי לא תעבדו אלהים אחרים והלוך תלכו בדרך ה' שומרכם תמיד.  ולא אתכם לבדכם אני כורת הברית, כי-אם גם את זרעכם, הבאים אחריכם, ואלהי השמים והארץ ומלאכי-מעלה יעמדו גם הם על דברי הברית. ויבכו כל העם ויענו אותו לאמור:

ככל אשר תצווה אותבו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, וכאשר שמענו אל משה אדוננו כן נשמע לך. ויברך אלעזר והכוהנים את העם וישלח אותם לבתיהם ולאהליהם בשלום.

 

ג

נָבִיחַ

ומשה מת וימלוך אחריו יהושע בן נון משרתו ממטה אפרים, ויעביר שבטי ישראל את הירדן בחרבה, ניצבו המים כמו נד, ותפול חיתיתו על כל יושבי ארצות כנען. ויכבוש אותם מלך ומלך, מדינה ומדינה; ותעמוד לו השמש בימי המעשים והגבורות הללו יום שלם, הלא זה כתוב הכל על ספר הישר.

והראובני והגדי וחצי שבט-המנשה הולכים חלוצים לפני בני-ישראל במלחמתם את כנען, כי גיבורי-חיל האנשים האלה; ורדפו מהם חמישה מאה ומאה מהם רבבה ירדופו. ויברכם יהושע בתום ימי המלחמה, בגלל מעשיהם ופעליהם, וישלחם אל ארצם, אשר מעבר לירדן, ירושה להם מימי משה. וישם על צבאות החיל את נביח בן גלעד משבט מנשה למלך, וילבש אותו בגדי-מלכות ונזר שׂם על ראשו, ויצו להרכיבו על סוסו ולקרוא לפניו: זהו מלך שנים וחצי המטות, זהו ראש-המשפט, אבי-המחנה וראש-המדברים, אליו תשמעון וכל משפטיו צדק ואמונה; ומי אשר ימרה את פיו דמיו בראשו וכל העם נקי.

ויתן יהושע לנביח את ספר תורת משה בן עמרם נביא האלהים, ויצווהו להגות בה ולדרוש בה, ואז ינצל מכל מנחש וקוסם ומנקמת אויבים. וגם שני אלפים לויים פקד עמו, כי ישבו בּערים, אשר נתנו להם שמה לנחלה, ויעריכו את דברי המשפטים ואת מעשי הקרבנות, יתפללו בשלום הנשיאים וירימו מהם את התרומות ואת המעשרות ואת הנדבות לה'.  וישאו בני-השבטים את הדגלים לפני נביח ויתקעו בחצוצרות, וירכבו על החמורים הלוך ונסוע עם כל השבי אל עבר-הירדן וכתר-הגבורה על ראשם. והמלך יהושע וכל זקני-העדה ופקידי-החיל הולכים עמהם לשלחם.

 

ד

הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

ויהי כאשר נכבשה הארץ, ויקהלו כל עדת בני-ישראל שילה לחלק את הארץ על-פי הגורל לה'. ויקם מלך אחד ושמו שובח, והוא איש גיבור חיל ולבו עשוי לבלי חת, ויכתוב איגרות לכל מלכי הארץ אשר בגבול ארץ כנען ויעורר את לבבם לצאת למלחמת-נקם על יהושע ועל עמו. ויתקבצו עם רב כחול הים, ולהם פרשים ורכב-ברזל לאין מספר, ויעמדו מזוינים על הגבול, לכלות את עם העברים ולהוציא בלעם מפיהם.

ויהי בטרם שלפו חרבם מתערה, נועדו לשלוח כתב-התראה אל נגיד האויב, אל יהושע בן נון, ולהזהירו לאמור, כי יפרוק הוא ועמו את כלי-נשקם מעליהם וימסרו להם כל הערים והמחוזות אשר לכדו וכל השלל אשר אתם; והיה אם ימאנו לעשות כן, כי אז יעשו כלה בהם, ויהרגו כל גיבור ושארית העם יקחו בשביה וימכרו אותם לעבדים.

ויבוא השליח בחודש השני, בעשירי לחודש, בשנת עשרים ואחת למלכות ישראל בכנען, אל מחנה ישראל ויתן לנשיא והמצביא את הספר אשר בידו. ויהי כאשר קרא יהושע לכל זקני-ישראל את דברי שובח, חרדו לנפשם ויפלו ארצה לפני ארון ה' עד הערב. ויהי דבר ה' אל יהושע: למה אתם נופלים על פניכם, קום וענה אותם: למחר נעלה עליכם ונשיב אתכם דבר. ויקומו ויכתבו לשובח ולמחנהו דברים קשים ויבטחו בה', כי לו התשועה.

וישב השליח אל מחנהו וימסור את הכתב אשר בידו, ויספר כל אשר ראו עיניו, איך העם חונה לשבטיו ומלכּוֹ עמו ותועפות ראם לו. ויאמרו כולם: לא נפחד מהם ולא ניסוג אחור ועוד נַראֵם שבט ידינו.

ויבחר יהושע מכל שבט ושבט את גיבורי-החיל למלחמה, ועמם אלעזר הכוהן ופינחס בנו המקנא, ויצבאו על האויב, וירימו העם קול גדול וחזק, וירגזו שמים וארץ מקול הקורא.  ויראו שובח ומחנהו, כי אין תקומה להם מבני-ישראל, וימהרו את החרטומים להסגיר את יהושע וכל הצבא אשר אתו בשבע חומות ברזל, למען לא יוכלו לצאת ולבוא, ועם ה' במצור.  ויקרא יהושע אל ה'. ותבוא לעת ערב יונה פורחת, ויקשור יהושע איגרת בכנפיה וישלחה אל נביח בן גלעד בן מנשה בן יוסף, המולך מעבר הירדן; ובאיגרת כתוב לאמור: קומו מהר לעזור את אחיכם הנסגרים. ותפרח היונה ותבוא אל נביח בעלות הבוקר; ובראותו אותה שוכנת לרגליו, מישש בכנפיה ויקח את הכתב ויקראהו. ויתאזר נביח ויקח אתו ששת אלפים אנשי-חיל מלובשים לבנים רוכבים על סוסים אדומים, וששת אלפים איש מלובשים אדומים רוכבים על סוסים לבנים, וששת אלפים איש חגורי-חרב מלובשים ירוקים ורוכבים על סוסים שחורים; ועמו עוד מספר רב, אשר לא ימנה מרוב, ותימלא הארץ ממחנהו. ויבואו עד מקום מצור יהושע ועַמו ויתקעו בחצוצרות; ותפולנה החומות מאליהן אחת אחת ויתאחדו שני המחנות יחד ויבואו על האויבים ויכו אותם עד חרמה. ותשקוט הארץ.

ותגדל התשועה הזאת, אשר עשה יהושע ונביח אז, יותר מאשר עשו עד היום ההוא.

 

ה

יְמֵי הָרָצוֹן

ויהי כי שבתה מלאכת-החרב וכל בני-העם ומשפחותיו באו אל נחלתם לעבוד את האדמה ולאכול מפריה, החלו להתקיים “ימי הרצון", אשר חזה ה' בכרתו ברית עם אבותיהם. ושמרו בני-ישראל את ימי השבת וימי המועדים ומקראי-קודש, ועבדו את האלהים ככל הכתוב בספר תורתו למשפט ולחוק. נתנו בני-השבטים ללויים מעשר מכל פרי השדה ומן הבהמות אשר להם; והלויים יעשרו את חלקיהם הם ונתנו את המנה לכוהן הגדול. עֶבד כי עבד שש שנים, בשביעית הוציאוהו לחפשי והעניקו לו מכל טוב הבית ולא שילחוהו ריקם. שבתה הארץ לה' בכל שנת השמיטה, גאולה לארץ בשנת היובל ושב איש איש אל אחוּזתו, כי נוּשל ממנה. באו ימי כוהן ומקדש, ימי הבאת תמידים ומנחות, ועל מזבח ה' הקריבו בבוקר ובערב, וישירו שירי-תודות לאל-האלהים ולאדון-האדונים.

 

ו

הָהָר הַגּוֹעֵשׁ

ויהי כי קרבו ימי יהושע למות, ויאסוף את שבטי בני-ישראל וישביע אותם לשמור את המצוות, אשר פקד בן עמרם הנביא; ויקרב קרבן לה', קרבן-יחיד בעדו ובעד ביתו, וקרבן-רבים בעד כל הגוי שומרי הנחלה. ויבחר יהושע מן תשעת השבטים וחצי שנים-עשר איש גיבורי-חיל ויראי-אלהים, והטיל גורל ביניהם, ויצא הגורל על עתניאל בן קנז אחי כלב למטה יהודה, וימשחהו למלך ולשופט אחריו, ויצו את העם לשמוע בקולו תמיד. ויהי בכלותו לצוות את בני עמו, ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת. ויקברו אותו בכפר עוירא, היא תמנת-סרח, בגבול נחלתו אשר בהר אפרים.

ולא זכרו בני-ישראל את מעשי יהושע עבד ה', "היו עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, זה עוסק בכרמו, וזה עוסק בתחומו". ואת המנחיל כל אלה שכחו שכוח. ויחר אף אלהים, "הרעיש את כל העולם על יושביו" ויגעש הר-אפרים.

 

סִפּוּרִים חִיצוֹנִים

 

א

רֵישׁ קְטִיעָא

בימי אדוני-צדק מלך ירושלים חי בעיר-המלוכה איש אחד משרידי אברם העברי, שהיה בימי מלכי-צדק ראש-הכוהנים.  והאיש ההוא עובד את אלהי שם, כל דרכיו באמונה ותמים היה את בני-אדם. ולו אשה ישרת-לב ממשפחת רמים, והאשה יפת-תואר עד-מאד. ותהי האשה עקרה ימים רבים ולא ילדה. וילך האיש אל הר ה' ויתפלל לאש האוכלת בהר לנוכח אשתו. ויעתר לו אֵל שדי. וישב האיש הביתה וידע את אשתו ותהר ותבורך בזרע.

ויהי בערב יום אחד, בשבת האיש פתח אהלו, וישא את עיניו והנה מלאך אלהים עומד לנגדו. ויקם לפניו ויאמר אליו:

בוא הביתה, ברוך ה'. ויען המלאך ויאמר: לא טובות אבשרך; יד בנך, אשר יולד לך, תהיה בך להמיתך, ואין מפלט לך. ויתחלחל האיש ולא מצא מענה; והדובר הלך באשר בא. מן העת ההיא הלך האיש שחוח ויענה בצום נפשו. יומם ולילה היה בוכה באין-הפוגות על רוע הגזרה ולא מצא נוחם. ובראות האשה צרת נפש בעלה וַתּדבּר אליו בתמהון: הנה עליך לשמוח על כי שמע אלהים בקול תפילתך, לפתוח את רחמי; ואתה, לא לבד כי אינך מודה למחונן אותנו ואינך מביא לו קרבן, הנך עוד מבלה ביגון ימיך, הלא דבר הוא! וישתוק האיש ולא ענה לה. ויהי כי דיברה אליו כאלה יום יום ותאלצהו בדברים, לא יכול לכחד ממנה עוד את דבר המשא אשר שמע, ויגד לה את דברי המלאך. וַתּידום האשה גם-היא.

ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותקח האשה תיבת-גומא וַתּחמרהּ בחמר ובזפת ותשם בה מעט חלב ודבש. היא ילדה זכר; ואחרי אשר רוּחץ וטוהר ואחרי אשר היניקה אותו, שׂמה אותו בתיבה, ותקם מעל האָבנַים ותלך אל שפת נהר, שהשתפך מעבר גבול העיר הפלאית, ותשלך את התיבה עם היונק אל המים, טוב כי ישטפו הגלים פרי-בטני, אמרה לנפשה, מאשר יגדל וירצח את מחוללוֹ ומולידו ויהיה לקללה.

וה', אשר לא ידון אדם על עתידו, חמל על הנער וַימַן דג גדול לבלוע את התיבה ותנח בו. בימים ההם עשה אדוני-צדק משתה לכל שריו ועבדיו, ויצאו המשרתים לצוד דגים ויצודו את הדג, אשר בו הנער, ויביאוהו לפני המלך. וישסעו את בטן הדג והנה תיבה בו; פתחו את התיבה והנה נער בוכה.  ויתמהו המלך וכל שריו אל המראה; ויצו אדוני-צדק להביא אשה להניק את הילד ולתת לה שכרה. ויהי כי גדל הנער, ויוּבא בית המלך; ויחנכהו אדון-ירושלים וַיאֶר לו פניו; ובראותו אומץ לבו וימנהו לשר-הטבחים בחצרו.

בימים ההם חטא אבי הנער למלך, ויצו המלך את שר-הטבחים הצעיר לעשות משפט בּנדוֹן ולהמיתו בחרב. וחוק קדום אז בארץ ההיא: כי ימית תּליין את הנאשם – וירש את נחלתו, אשתו לו תהיה ובניו לו לעבדים. על האשה ההיא עלה המשבר בחייה, ובכל-זה לא הועם יפיה, וכל מי שראה אותה חמד אותה בלבו.

ליל חודש זיו היה. זחל הסהר ממדורו בין כּיפות ענן וערפל ויצא מביניהן כמין שופר להאיר ליושבי-חלד. שר-הטבחים קם לרשת נחלתו החדשה, סר אל אוהל הנהרג, אחרי רחצו את חניתו מדם, ויקרב אל משכבי אביו, לחלל יצועו.  באותה שעה נפתחו דדי השוכבת על המצע כמעיינות, וקילוחי מיץ לבן נשפכו בשטף על המיטה ועל הקרקע, וימלא כל הבית חלב גועש. נבהל הטבּח למראה ויאמר: אין זה כי מעשה מכשפה הוא! וירם את חניתו, לתחבה בלבה. ותקפוץ האשה ממשכבה ותקרא: את אביך רצחת נפש, והנה גם את אמך תאמר לאַבּד; פרי-בטני אתה ומהחלב הזה גם ינקת! ותסַפּר לבנה הרועד והנרעש את כל המאורע. מיד פרש ממנה, פנה והלך-לו לחצר ויפול על פניו ויבך.

ויהי בבוקר השכם ויבוא ויתיצב לפני המלך ויבקשהו לתת לו דרור מעבודתו. ויאות לו אדוני-צדק וישלחהו מאתו ברוב מתנות. והוא עמד וחילקן לעניים, ועשה תשובה שלמה על מריוֹ ופשעו, וגם נסלח לו. בימים ההם שמע, כי אֶחיו בני אברם העברי נודדים במדבר, ויקם ויעזוב את עיר כנען ויחדור אל מקום משכן השבטים; בא אל מחנה משה איש-האלהים ויהי לו למשרת נאמן. וכאשר קרבו ימי בן-עמרם למוּת ויסמוך ידו על הזר, להיות לרועה אחריו ולהוריש לבני-ישראל את הארץ. "בן-נון" קראו לו בספר מלחמות ה', לזכר הימים אשר בּילה במעי הדג. אולם המרגלים שונאי-נפשו קראו לו "ריש קטיעא", לאמור: זה קיטע ראש אביו. תּימַק לשונם!

 

ב

הַשּׁוֹר

שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן-סירא בן ירמיהו לאמור:

ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה. ענהו בן-סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני-החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.

 

מֵחַיֵּי אִיּוֹב

 

א

רעואל בן-עשיו הוליד בן ושמו אמוץ. ויגדל אמוץ ויתעשר ויהי איש רב-אוצרות ובעל מקנה וקנין הרבה, והוא הגדול בבני שבטו. ויקח לו אמוץ את בת עמון בן-לוט בן-הרן לאשה ותלד לו את איוב. והנער משכיל ונבון-לב, כל רואיו יגידו תהילתו. וילמד איוב חכמת תּבל ודעת תכונת-השמים וידע גם את מידות הגויים והלשונות. בשנת שלושים לחייו מת עליו אביו אמוץ, ויירש את כל הונו העצום ויבן לו טירות והיכלות, ויטע לו גנות ופרדסים וירב לו עבדים ושפחות, סוסים ורכבים, ומנהגו כאחד מרוזני-ארץ. ויקח לו איוב את רוּחמה בת אפרים בן-יוסף בן-יעקב לאשה, התחַתּן בבני-עֵבר וילמד ממעשיהם ומתורת אבותם. ותלד רוּחמה לאיוב שנים-עשר בנים ושתים-עשרה בנות, וכולם גדלו כשתילים עלי גנות ועלו ביפים ובחכמתם. ויברך אלהים את איוב בכל תענוגי ארץ ועושר החיים. והוא גם נתן מלחמו לדל, ערך שולחנות לאביונים, כּילכל אלמנות ויתומים ויהי אב ופטרון לכל קשה-לב ומר-רוח.

ויתן איוב צו לעבדיו לאמור: כי תקצרו את שדותי ובאו רשים ודלים ללקוט בעמרים, אַל תמחו בהם, פּתחו את הכרמים לכל עובר ושב. השקו את כל אדם מייני ומסכו אותו בשמני; מצורע כי יבוא בנחלתי, כאחד מבּני מרום-הארץ תקבלוּ את פניו. אַל תביישו פני פושט-יד, אל תטו דין אביון ואל תשאו לעשיר. כל אדם נברא בצלם וכל זר בא מרחוק כאחד מיורשי הוא. ויהי איוב בעיני בני-דורו כנביא, העריצוהו וירוממוהו ויעשו לו כבוד. לא היה איש שלם ותמים, מאוּשר ונכבד, רצוי בין לשמים בין לבריות כאיוב בן-רעואל. על-ידו פסקה גם הזוּהמה מאדום, חדל הריב בין משפּחות האחים—ברית אחת לבני-עשׂיו ולבני-יוסף. ורוּחמה גם היא תפארת שבטה היתה.  לה נועם וחן, שׂכל ויופי, וגם היא עושה צדקה וחסד ויהללו בשערים מעשיה.

 

ב

ויקנא השטן באיוב. הלא אויב כל טוב ומשפט הוא ועינו צרה בכל ישר-הולך ובמי שהוא תפארת לעמו וכותר כתר למשפחתו. וילך ויפתּה את לב מלכּו-של-עולם למסור בידו את איוב עבדו ולעשות בו פרצים. וירד משמים ארצה ויעמוד על הצור השחור, שעליו פיצץ קין ראש הבל אחיו, וישרוק ויקרא לבני-חילו בארבע רוחות השמים ויאמר להם: אלהים המשילני על רכושו של איוב ואנשי-ביתו. ואתם לכו ועשוּ בנחלתו שמות, תנו אֵש באוצרותיו, המיתו את בניו וגם אותו תּכּוּ בחליים קשים, ויהיה נגוּע מכף-רגלו ועד ראשו; אך את נפשו שמרו, למען אוסיף להחטיאה גם בפנים ותהיה סרה מדרכי-ה' ואזרע בה קמשונים. ויעשו בני-השטן כדברי מורם ורבּם.  החריבו ביתו של הצדיק, החרימו כל אשר לו, לא נותרה גם נשמה מבניו ועבדיו. וימלא גופו של המתרושש פצע וחבורה, תולעים כיסו עורו, ויקח לו אבן ועֵץ להתגרד בהם. והוא לא חָטא בשפתיו ובלבבו ויקבּל עליו את היסורים באהבה.

וירא השטן כי לא יכול לו, ויתלבש כרופא-חולים, סמים ומיני מרקחת בידו, ויבוא לפני רוחמה אשת-הסובל, ויאמר לה: מארץ כנען אנכי ואומר אני לרפּא את אישך ממחלתו. אם ישחטו צפור בלא-ברכה ולקחו את דמה ועֵירבו אותו בסמי ושתה ממנו החולה כוס אחת, מיד ירפא מצרעתּוֹ. מיהרה רוחמה לבעלה ותסַפּר לו דבר-הרופא, ויגער בה ויאמר: גם אם יוסיף אלהים להכּוֹתני שבעתים על אלה, לא אמרוד בו ולא אֶשתּה מדם צפּור שחוּטה בלא-ברכה.

ממחרת היום בא שוב השטן לפני אשת איוב ומראהו ככוהן וכלוי. ויאמר לה: דעי-לך, כי כמו שיש אֵל בשמים, כך מושל אֵל אחר עלי-ארץ, אלהי-מרום עין-איש לא תשורנו והוא גם כבר עזב את יצוריו מטה וישכחם: ואלהי-הארץ יושב בעמק, שטן שמו, ואני אחד ממשרתיו. אם יעזוב אישך את האֵל הנעלם ויעבוד את האֵל הגלוי. כי-אָז נשיב לו את אשר לקחנו מאתו ונוסיף עוד על עשרו כפלים. אמרה האשה: כדבּר אחד הסכלים תדבר! ובבית יוסף זקני לימדוּני מציאוּת אֵל אחד יחיד ומיוחד. אולם יען כי מר לי על צרת אישי, אלך ואסַפּר לו את דבריך. באה לפני איוב והגידה לו את דבר-הלוי.  התחלחל ואמר: הלא הוא השטן, הוא המשחית, הוא הממית והמכלה, ואני אך באֵל-החיים אני מאמין, אֵל האור והנוגה, אֵל החסד ועושה-צדקות. ותתרגש רוחמה ותאמר: ואיה חסדו עמך? מי עבד אותו באמת ובתמים בכל נפשו ולבבו כמוך, והנה נתן אותך למשל בפי-האדם ואתה מוכה ומעונה יתר מכּל חי! אמר איוב: אַל-נא תתני תּפלה באלהים. נפלאים הם מעשיו, ועיני בשר-ודם לא תחדורנה אל מצפּוניו. אמרה האשה: בּרך אלהים ומוּת, טוב המות מחיים מנוגעים כאלה!  ותרם קולה ותבך. התחלחלו הכוכבים והמזלות ויאמרו: אם גם צדיק כזה יבגוד באלהי-הצדק, אז גם אנו לא נאיר עוד ואופל נצחי יבוא אחרינו.

 

ג

ויבואו רעי איוב לנחמו ולדבּר על לבו. וישא כל אחד את דברו על דרכי אלוה והנהגתו עם ברוּאיו. זה שואל וזה משיב, זה מַרעים קולו על אי-הצדק, וזה משיב בנחת ובמישרים.  חובות-עולמים שתוּלות מדור לדור, כל יום משנה את מעשהו; וכי יבוא הלילה, שוב יליט פניו ואין פותח ואין מאיר, כה התוַכּחו ימים רבּים; וכל אשר הוסיפו דבּר עוד כבדה השאלה.  האדם והעולם עומדים פנים אל פנים—וחַיץ ביניהם.

פתח איוב את פיהו ויאמר: עוד דבר אחד נשאר לנו לפליטה, והוא: התפילה. מיד כרע על ברכיו, השתטח לפני השם וישפוך לפניו שיחו ויקרא: ענני, ה', ענני והראה לבני-האדם כי אורך לא יחשך לעולם ולא יבושו כל הבּוטחים בך!  ויעף אליו מלאך אחד מן השרפים ככלותו את תפילתו. והוא האיש גבריאל, ויבשרהו כי קיבל צור-שדי את תפילתו. הכה המלאך במקל על הקרקע. והנה מעיין נובע מוציא מימיו. וירד איוב אל המעיין וירחץ וירפא ונהפך בשרו לבשר-נער. ויעל וינגב ויברך את אֵל-הרפואות. הושיט לו גבריאל עוגה אחת, ויאכל חציה ותשב נפשו אליו, ואת המחצית השנית השאיר לרוחמה אשתו. ותאכל גם היא מלחם העדן. אמרו להודות לצור-מרומים ויעל המלאך בלהבה השמימה ואיוב ואשתו רואים.

שבה ההצלחה להאיר פניה לאיוב, ויהי לבעל נחלה וכרם ויוסף לעשות צדקה וחסד. הוא ואשתו עוד האריכו ימים, ובמותם נקברו שניהם בקבר אחד והוצב להם ציוּן.

 

 

מֵחַיֵּי הַמַּטּוֹת

 

א

לוּז

ויהי כי החלו שבטי בני-ישראל לכבוש את ארץ כנען ויכבד הדבר מהם, ויצורו בני-יוסף ימים רבים על בית-אל; ושם העיר לפנים לוז, וילכדו אותה וישימו את יושביה לפי חרב.

וימלט איש אחד ממנה, וילך אל ארץ החיתים, ויבן שם עיר, וישם לה חומה ובריח. ויקרא שמה לוז כשם עיר אביו.  ועמדה העיר הקטנה הזאת גם בפני סנחריב, בבואו לבלבל את הארץ; וגם מלך בבל האביר לא יכול להחריבה. היא לוז הנודעה בסחרה בצבעי תכלת, ושמה הולך למרחוק.

וסגולה אחת לעיר הנצחית הזאת: אין מלאך-המות רשאי לבוא לתוכה, כל נגע ומחלה לא יבואו באהלה, ואין לה צורך בסממנים ומרפא. זקנת יושביה ואומץ גוָם אין לשער; וכשקצים בני-אדם מרוב חיים בעולם, עליהם אך לעזוב את פתח השער ומיד הם מתים.

על כן יאָמר: לוז לא תדע מות.

 

ב

קְנַז

ויהי אחרי מות יהושע עבד-אלהים ושבטי-יה נשארו נפוצים כצאן בלי רועה, התאספו השרידים וישאלו במשכן הכוהנים: מי יעלה עתה לפני העם. ומי ינחילוֹ את יתר חלקי הארץ? ויענו אותם הלויים לאמור: הפילו גורל והנלכד בגורל יהיה לכם לראש וקצין. ויצא הגורל על קנז ויעמידוהו לשר ולשופט על ישראל. ויאסוף קנז את כל ראשי שבטי העברים ויאמר להם: אתם ידעתם, כי אֵל עולם כרת ברית עם אבותינו ואתנו ויצו אותנו על-ידי עבדיו הנביאים לעבדו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, ועתה התוַדו על מעשיכם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ויפעלו דבריו על בני-העם. ניגשו בני-יהודה ויאמרו: הנה בחרנו, להקים לנו עגל מסכה כתבנית העגל שעשהו אהרן במדבר. קמו בני-ראובן ואמרו: ואף אנו נואלנו, לזבוח לאלהי העמים ובנינו להם מזבחות. בני-זבולון הודו לאמור, כי הקריבו לבעל את בכורי בניהם. בני דן לא כיחשו, כי למדו מדרכי האמורי ויעתיקו ספרי הקוסמים אשר להם וטמנו אותם בהר העברים. בני-גד סיפרו, שפרצו בעריות ועל ההרים נאפו. ובני-אשר מיהרו והוציאו שבעה עצבי זהב, אשר עשו למלכת השמש, ושנשיהם היו מקטרות להם בלילה, ויציגו אותם לפני קנז. כה התוַדו השבטים, שבט שבט על פשעיו, ולא כיחדו מהנשיא את אשר עשו. ויצו קנז להצית אֵש גדולה ברחוב ולשרוף את כל הפסילים עם מגילת-הקוסמים יחד. ויטהר את בית-ישראל מכל אשמה ועוון ויקדש את העם.  ויהי דבר אלהים אליו: יען כי היטבת לעשות וקנא קינאת לשמי ולדרכי, אף אני אשׂים לך שם בין שופטי הנאמנים ואציב לך יד בביתי.

ויהי אחר הדבר הזה ויבחר קנז מבחירי העם שלוש מאות אלף איש חלוצי-צבא, ומהם בחר שלוש מאות גיבורי-חיל ויתקע בשופר ויפרוץ במחנה האמורי, כי נקבצו למלחמה על בני-יעקב ויאמרו לכלותם. ורוח ה' לבשה את קנז וישלוף את חרבו ויך את חלוצי האויב ויכל בהם עד הבוקר. והאנשים אשר אתו נפלה עליהם תרדמה ויעוֹרו משנתם והנה כל השדה מלא חללים חללים. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: לא היה כגיבור הזה בין בני-העברים עד היום.

וישפוט קנז את ישראל ימים רבים. ויהי כי קרבו ימיו למות, אסף את כל זקני-העם ואת הלויים ושומרי-התורה ויאמר אליהם: הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ואני יודע, כי ימים יבואו ונשחת הכרם אשר נטע אותו אלהים-צבאות. אני רואה להבה שאינה יוקדת, לשונות לשונות שאין להן אחיזה ואין להן יסוד מרקדות לפני, תועות הן ומרחפות באויר ולא אדע נפשי. את אשר ראיתי מרחף למעלה הנה הוא יורד ונשקע למטה ואשר היה בתחתית הנה הוא עולה למעלה. קצף על פני תהום. וממעל ארחות ונתיבות וכדמות צללי בני-אדם מתנקשים ונאחזים בהם. עוד דבר אחד נארג והנה מיד הוא נקרע, יפול המתאזר ויקם הנכשל ושוב ילָכד בפח. כה מתנועע הכל ונמשך עד שבעת אלפי שנה, ואז יבלה גם היסוד התחתון גם העליון. רק ירושלים עוד תאיר, כי יחדל העוון. ויכל קנז לדבר ויאסוף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.

 

ג

אֲבִי רוּת

ויהי במות הדור הכובש, וכל הגיבורים ואנשי-המלחמה אשר ראו ישועת ה' נאספו אל אבותיהם, ויקם דור אחר, אשר לא ידע את אלהים ואת מעשי נביאיו וגואליו; ויחלו לעשות את הרע בעיניו וידבקו באלהי העמים אשר סביבותיהם ויעבדו וישתחוו להם. וימסרם אֵל היחיד, אשר לא יבקש משנה לו, בידי עגלון מלך מואב; ויעל ויצר על ישראל ויכבשם ויעשם לו לעבדים.

ויזעקו בני-ישראל לה' ויאמרו: חטאנו לך הפעם, ואתה אל תוסף להסתיר פניך מאתנו ונשוב לעבדך. וישמע ה' בקולם ויאמר: הלא בנַי הם, ולמה אמסרם ביד צר? ויקם להם מושיע את אֵהוד בן גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו, ויבוא לקרית עגלון ומנחה בידו. ואֵהוד בא אל המלך, והוא ישב בעלית המקֵרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד: דבר-אלהים לי אליך; ויקם עגלון מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו, וינקום את נקמת עמו; וימלט ויתקע בשופר בהר אפרים. ויעלו בני-ישראל וירדו אחריו וילכדו את מעברות-הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור, ויכו במואב מכה רבה.  ויכּנע מואב לפני בני-ישראל, תחת שהם היו נכנעים לו.

ויאמר ה': אמנם עגלון נגשׂ בבני-עמי, אבל גם חָלק לי כבוד; ובבוא אליו אהוד להמיתו חרש וכיחש לו ואמר: דבר-אלהים לי אליך, קם לכבודי מכסאו אשר ישב, וידע באותה שעה, כי הוא מלך ושאני הוא מלכו של עולם; חי שמי וחי כסאי, שאני מעמיד לי מביתו בן למלך ביהודה ו"ישב על כסאי".

ותינשא אחר הדברים האלה בתוֹ של עגלון, היא רות, לבן אלימלך מבית-לחם יהודה, שבא לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. וימת האיש וימותו בניו, ותשב האשה, היא נעמי, אל ארץ יהודה; הכלה האחת נפרדה ממנה והלכה לבית אביה ורות המואביה דבקה בה. ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה, כי עברה לידו מיד הגואל, שלא אבה להקים שם המת על נחלתו. ותהר ותלד בן. ותקראנה השכנות שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דויד, אבי שלמה ידידיה; ועל זה הכתוב אומר:

וישב שלמה על כסא ה' למלך.

 

ד

בָּרָק וְסִיסְרָא

ויהי במות אהוד ויוסיפו בני-ישראל לעשות הרע בעיני ה', כאשר עשו לפני קום המושיע, ויעבדו אלהים אחרים ויאמרו, אם גויים רבּים בארץ, הלא גם אלהים רבּים ממעל, ולמה נעבוד את האחד תמיד ולא נמיר אותו באחר חזק ממנו? ויאמר ה': אַראה להם שוב את שבט אפי וידעו כי אין מידי מציל.  וימכרם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ובידי שר צבאו סיסרא הכביר, שמימות נמרוד לא קם כמוהו, והוא יושב בחרושת-הגויים. וילחצו אלה את בני-ישראל עשרים שנה; ולא היה אדם בגוי הנכבש, שאמר להסיר את העוֹל הכבד. כה נפל רוחם של בני-משה ושל בני-יהושע.

אך אשה אחת נביאה היתה בין העברים, ושמה דבורה אשת לפידות, והיתה עושה פתילות עבות למשכן האל, כדי שיהא אורן מרובה. ויאמר אלהים: אשה זאת מכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורה. ויבוא עליה הרוח, ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש-נפתלי ותאמר אליו: הלא ציוה ה' אלהי ישראל עליך להיות לשר ושופט; ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, ומשך הוא אליך את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו וּנתנוֹ בידך והוצאת את העם מיד צר.

וסיסרא כבש כל העולם בימים ההם, "ולא היה כרך, שלא היה מפיל אימתו בקולו", אין ארץ שיכלה לו ואין ענק בבני-אדם עומד לנגדו. "אפילו חיות שבשדה, כיון שהיה נותן עליהן בקולו, לא היו זזות ממקומן"; וכשהיה יורד לרחוץ בנחל, היו עולים ומסתבכים דגים למאות בזקנו והיו למאכל לכל בני-הצבא.  וַיזעֵק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעלו אחריו עשרת אלפים איש; ויגידו לסיסרא, כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור, ויזעק את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת-הגויים אל נחל קישון. אומרים, בארבעים אלף ראשי-גייסות בא על צבא ברק; וכל אחד היו עמו מאת אלף אנשי צבא, ותכס המחנה את עין הארץ. אבל זבולון עַם חירף נפשו למות, ומי יעמוד לפני נפתלי על מרומי שדה.  מן השמים בלחמו עם סיסרא, כוכבים ממסילותם נלחמו עם מחנהו הכביר, ויפלו לפני חרב ברק חללים חללים. נחל קישון גרפם. כן יאבדו כל אויבי ה'.

ויתר דברי ברק בן אבינועם, הלא הם כתובים על שירת רבורה, אשר שרה לבני-ישראל.

 

ה

יְרֻבָּעַל

מטות בני-ישראל היו בימים ההם תחת יד מדין. והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני-קדם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה. וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו אל ה' ויאמרו: אלהי ערבות, למה זנחתנו?

ויבוא מלאך ה' וישב תחת האֵלה אשר בעפרה אשר ליואש מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה, וגדעון בנו חובט חיטים בגת.  אביו היה חובטן, והוא כוברן ואומר: אבא זקן הוא והיה אם יבואו האויבים לא יוכל לנוס, ישב הוא בביתו ואני אחבוט.  אמר המלאך אליו: ה' עמך, גיבור החיל! יום אחרי הפסח היה. ענה גדעון ואמר למלאך: אמש הקריא אבי את שיר ההלל על צאת אבותינו ממצרים, מדוע לא יעשה אלהים עתה עמנו נפלאות וַיתננו בכף מדין? אמר אלהים: כן קורא זה בצר לעמו, "דין הוא שאֶגָלה אנכי בכבודי עליו". מיד ויפן אליו ה' ויאמר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד צר.  ויאמר שוב ה' אליו: אנכי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד.

וימלא ה' אחרי דברו ויושיע את עמו מיד מדין על-ידי גדעון, אשר בקנאו קנאת אלהים נתץ את מזבח הבעל; ועל כן קראו לו ירוּבּעל.

 

ו

אֲבִימֶלֶךְ

ויהי כאשר מת גדעון-ירוּבעל וישובו בני-ישראל לעבוד את הבעלים אשר התיץ ולא עשו חסד עם ביתו. וישמעו לעצת אבימלך בן פילגשו אשר בשכם, להסיר את ראש שבעים אֶחיו מעליהם, ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל-ברית; וישׂכּור בהם אבימלך אבשים רעים וחטאים, ויבוא עמהם בית אביו עפרתה ויהרגו את כל אחיו, שבעים איש, על אבן אחת. ויחר אף ה' באבימלך ויאמר לו: רשע, אתה הרגת שבעים איש מבני אביך על אבן אחת, אף סופך כן, ועתידה אשה אחת להשליך עליך פלח רכב אחד.

וֵישׂר אבימלך על ישראל, אחרי הרגו את אֶחיו, שלוש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בינו ובין העם, ויבגדו בו בעלי שכם, שעזרוהו למלוכה, ויבואו בית אלהיהם ויקללו את אבימלך. וישמע המלך, מה עשו לו בני שכם, ויקם ויצר על שכם וילכוד את העיר ויתוץ את אשר בה ויזרעה מלח. כה השיב אלהים את רעת אנשי שכם בראשם. ויצא משכם ויחן על יד מגדל שכם, וימת גם כל אנשי מגדל שכם. ויצא משם ויחן בתבץ, ומגדל עוז היה בתוך העיר, וינוסו שמה כל האנשים והנשים ויסגרו בעדם. ויגש אבימלך עד פתח המגדל ויאמר לשרפו באש. ותשלך אשה אחת מראש המגדל פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו. ויקרא המוכה אל בערו נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני, פן יאמרו לי אשה הרגתהו, וידקרו נערו וימת.

וירא איש ישראל, כי מת אבימלך, וילכו וישובו איש למקומו, ולא לטש גבר את חרבו ימים רבים. מות-גיבורים היה מות העריץ הזה.

 

ז

הַנֶּדֶר

שלוש מאות שנה עברו משעת כיבוש הארץ על-ידי יהושע עד יפתח, ויפתח איש גיבור חיל היה, ויגרשו אותו אחיו בני-גלעד ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה. ויצא יפתח וישב בארץ טוב, ויתחברו אליו אנשים פליטי הארץ ויהי להם לראש.

ויהי מימים וילחמו בני-עמון עם בני-ישראל, ותכבד המלחמה עליהם, ולהם אין מצביא במלחמה, וילכו זקני גלעד אל ארץ טוב ויאמרו אל יפתח: לכה ושובה אל ארצך והיית לנו לקצין במלחמת בני-עמון. ויפצרו בו, כי מיאן ללכת עמהם, על אשר גירשו אותו מבית אביו, וילך אתם ויכרות עמהם ברית לפני ה' במצפה.

ותהי על יפתח רוח ה', בשלחו מלאכים אל מלך בני עמון להשיבו מעל ישראל ולא שמע אליו, ויעבור את הגלעד ואת מנשה, להילחם את עמון. וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון יתן אלהים את בני-עמון בידי, ואשוב עם כל המחנה בשלום, והיה אשר יצא ראשונה מדלתי ביתי לקראתי, יהיה לה' והקרבתיו לו עולה. ויתן ה' את מחנה בני-עמון ביד יפתח.  ויכם מכה רבה מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ויכניע את עמון.

וישב יפתח המצפה אל ביתו, הוא ומחנהו, ולא נפל מהם איש. הם אך באו בשער העיר, והנה קול תוּפים ומחולות, בת קצין-המלחמה באה לקבל את פני המנצח בריצה, והיא יחידה לו, אין לו בן או בת. ויהי כראותו אותה יפתח, חרד וילפת, “כל דמו נעכר". ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי! הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי פי לנדבך לה', ולא אוכל לשוב ולחלל את דברי. ותאמר הבת לאביה בגודל-לב: אבי, אבי, הן פצית את פיך לנדבני אל האלהים, עשה עמי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך בני-עמון, ושילמת לו מעשהו עמך. ותפצר בו הנערה ותאמר אל האב הנדהם: עשה לי הדבר הזה וקיים בי את נדרך. אך שנַים חדשים—הוסיפה לאמור—הרפה ממני ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוּלי, אנכי ורעותי. ויאמר: לכי, בתי. ותלך הנערה ורעותיה הבתולות על הררי אפרים ותרחקנה מהאדם ומהחי, רק השמש והירח עמהן בצאתן ובבואן. כוכבי-מעל נשקפים בכוכבי מטה, שלוָה אילמת ביקום, אין דובר ואין עונה, חידת אלהים תועה, תועה עם הפתרון.

ויהי מקץ שנַים חדשים ותשב הנערה אל אביה, רוחה הזדכך וגוָה מאיר כבת-הסַהר. ויעש לה יפתח את נדרו אשר נדר.  ולא נשמע בת-קול כבימי אברהם לאמור: הרף. ויהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכבה בבות-ישראל על ההרים לתנות לבת יפתח הגלעדי. ככה תעשינה ארבעה ימים בשנה.

 

ח

(נוסח אחר)

יפתח פתח את נדרו שלא כהוגן ולא חשב כלל, פן יפגשהו ראשונה, בשובו מן מלחמה לביתו, ממין הטמא, אשר לא יבוא על מזבח ה' ואשם. ולא הסתיר ה' פניו ממנו, אם גם הרע בעיניו וכעס עליו. ויהי כי שב, בהכותו את בני-עמון, גלעדה, ותצא בתו היחידה לקראתו, וירא כי נכשל בנדרו, ובכל-זאת אמר לקיימו. אמרה לו בתו: אבי, קצין-העם, שמא כתוב בתורה, שיקריבו בבי-ישראל את נפשות בניהם ובנותיהם על המזבח; והלא אך כתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן, אבל לא מבני-האדם, ואיך תאמר לעשות דברי התורה פלסתר? -- אמר לה יפתח: בתי, נדר נדרתי, כי כל היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי אקריבהו לה', והתורה אומרת: איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. שוב אמרה לו: אבי, אבי, הן גם יעקב אבינו, שנדר לאלהים בבית-אל לאמור: כל אשר תתן לי אעשׂר אעשׂרנו לך, ונתן לו ה' שנים-עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם כמוך היום? אמרה לו את כל הדברים האלה, ולא שמע נשיא-העם אליה, ויאמר: את נדרי לה' אקיים, והלא הוא היה עמדי והביאני בשלום. אמרה שוב הנערה לאביה: הרפה ממני שנַים חדשים ואלך אצל ראשי בית-דין, שמא ימצאו פתח לדבריך ויתירו לך את נדרך. הלכה וסבבה מסנהדרין לסנהדרין, ולא מצאו אנשי-התורה בימיה פתח בשבילה.

ופינחס בן אלעזר בן אהרן היה אז הכוהן, וגם הוא יכול היה להתיר את הנדר הזה, לוּ בא יפתח ואמר לפניו: לא חשבתי ביוצא אלא בבהמה ולא באדם. אבל לא חזר אחד על בית חברו.—יפתח אמר בגאוַת לבו: אני ראש שבטי ישראל וקצין בעמי, האַקדים ללכת אצל כוהן, ולי גם הכהונה.—ופינחס אמר לנפשו: אני כוהן גדול בן כוהן גדול, מבני אהרן אשר משחו משה בדבר אלהים, ושוב כרת ה' עמדי ברית ונתן לי ברית-שלום, ואיך אקדים ללכת לבית אחד, שאינו מבני הלויים, והוא עוד בן חללה. כה דנו הגאים האלה בנפשם, ו"מבּין שניהם נאבדה עלובה זו, ושניהם נתחייבו בדמה".  והעניש ה' את שניהם יחד. מפינחס "נסתלקה רוח הקודש", ויפתח "נתפזרו עצמותיו" ונפלו ממנו אברים אברים...

 

ט

אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף

למה היו מעשי בני-ישראל דומין בימי שפוט השופטים?  היו למלך בשר ודם בנים ועבדים שטיפחם וריבּם, אכלו ממה שהוא אכל ושתו ממה ששתה; לאחר שגידלם, בנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות וכל מיני נטעים ואמר להם: היזהרו בבתים הללו שנתתי לכם, היזהרו בנטיעות אלו, באילנות ובגפנים, שנטעתי בעבורכם. מה עשו? כיון שראו רוב רוָחה מסביב להם וזחה דעתם עליהם, קמו ועקרו את הגפנים, קיצצו את הנטיעות ואת האילנות והחריבו את הבתים. אמר המלך:

כל מה שבניתי ונטעתי אך בשבילם עשיתי, וכך עלה למתנותי שנתתי להם. הרחיק דעתו מהם—ראה שעזובים המה, חזר וריחם עליהם והחל שוב לסוכך עליהם באברתו. כך סרחו שבטי-ישראל לאביהם בערבות בימי שפוט שופטיהם וחזרו וסרחו; והוא מוסרם לצריהם בכל פעם וחוזר וגואלם. אל תאמרו, שהתנהג עמהם אלהים שלא כדין, אדרבה, כל מעשיו הם לפנים משורת הרין. תשאלו, אם כן, למה נפלו בימי יפתח ארבעים ושנים אלף איש מבני-אפרים, כי נשחטו אֶל מעברות-הירדן.  נפלו אז—על כי נתקבצו לעשות עם הגואל "מריבה גדולה".

אמר מי שיושב על כסא שופט צדק, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים: לאחר ששׂם יפתח בני נפשו בכפו ובא והציל את עמי ישראל מיד מואב ומיד בני-עמון, אם גם חטא לי בנדרו שלא כהוגן, באו אלה עליו למלחמה, שעזבו אותו בימי המצור, ועושים עמו מריבה אך מקנאת-לב.  אני אַראה להם את ידי. מיד שפך עליהם זעמו.

וגם אשמת דמים הללו תלויה בידי פינחס, שהיה סיפּק בידו למחות ולא מחה. כל ישראל ערבים זה לזה. "ספינה, שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה".

 

שִׁמְשׁוֹן וּמִיכָה

 

א

שִׁמְשׁוֹן

חמישה אנשים נבראו מעין דוגמה של מעלה והיה בהם מסמל אלהים אשר ממעל, ויתגאו ויאמרו, מה יחסר לנו מאשר לאל שדי? ותיהפך להם הגבורה היתירה ומתנת-יה לרועץ.  במה שניתן להם, בזה לָקו... שמשון היה כבן-אלים בכוחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו, ובאלה גם כשלו אחד אחד.

“שכינה היתה מקשקשת לפני שמשון כזוג". צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ו"עקרן שמשון וּטחָנן זה בזה". לפני גבורתו ועוז רוחו מי יעמוד! "בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה"; ויהי לפלא ולחזון באומץ-כּוחו לכל בני הדורות, ויברכהו ה'. הוא שיסע כפיר-אריות, שואג לקראתו, כשסע הגדי. לכד שלוש מאות שועלים ויקח לפידים ויפן זנב אל זנב, וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך, ויבער אש בלפידים וישלח בקמת פלשתים וינקם באויבי ה'.

ויהי בהכותו את פלשתים שוק על ירך, וירד וישב בסעיף סלע עיטם, ויכם שוב בלחי חמור טריה, וישלך אחר זה את הלחי מידו, ויקרא למקום ההוא רמת-לחי, ויצמא אז מאד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא לעיניך? ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים, "כמו מתוך מעיין". ותשב רוחו ויחי. וירא שמשון ויבן אשר עיוֵת ללחי, ויקרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.

וישפוט שמשון הגיבור והענק את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, ולא אמר בכל הימים ההם אף לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום. הוא היה שופט את בני-ישראל כאלהים ממעל; וגם בשמו אותיות משם האלהים ממעל, הלא נאמר:

"שמש ומגן ה' אלהים".

ויהי כי שכב יעקב על המיטה ויברך את השבטים שניצבו סביבו, וירא את האותות הבאים במחלפות הדורות, חזה גם את סמל שמשון עולה על אחיו וראה אותו דן ידין עמו כ"יחידו של עולם", "מה יחידו של עולם אינו צריך לסיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע".

ו"סבור בו יעקב, שהוא מלך המשיח"... כיון שראה אף שמשון מת, עת קראוֹ "תמות נפשי עם פלשתים", אמר: אף זה מת? וישב רוחו אל האלהים ויקרא: לישועתך קיויתי ה', לנו לקוות שוב אל גואל מחדש.—וקול ברמה נשמע: גם שמשון עוד חיה יחיה. ונראתה הקשת בענן. -- --

 

ב

עוֹד מִשִּׁמְשׁוֹן

אמו של שמשׁון צללפונית שמה, ו"נזיר עולם" היה. ובשביל שנטה מן הדרך ו"הלך אחרי עיניו", לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. ויאהב אשה ושמה דלילה. "דילדלה כוחו, דילדלה לבו, דילדלה מעשיו".

והיה שמשון כנחש עלי דרך, הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור. לא היה בא שמשון עם חילו על אויביו במלחמה כשאר השופטים והמלכים. רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאוּרתו, על הולכי-דרך, ו"המית הוא רבים במעט רגע".

"שלושה כוחות היו אדוקים בנשמתו וברוחו ובנפשו". וידוע הדבר, שבכל דור יקום גיבור ומלך נוקם נקמת השם מיד אויביו. ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב, ימין ושמאל ילכו שניהם יחדיו לעשות שפטים; ומזה הצירוף היה בו בשמשון.

לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו, אך שמשון, והוא האחרון לשופטים. ויהי כי חזה יעקב, כי תשועת שמשון לעמו נפסקה ועברה, קרא ואמר: לישועתך קיויתי ה', והיתה היא גם תשועת-עולמים.

 

ג

פֶּסֶל מִיכָה

ויהי במות שמשון ואין מלך בישראל ואין כוהן, גָרה אשה אלמנה אחת בהר אפרים, ולה בן ושמו מיכיהו, ויעש סרה לגנוב מאמו צרור-כסף ויצר לה. ויך גם לבו על המעשה אשר עשה, ויבוא ויאמר לאמו: הנה הכסף אתי, אני לקחתיו, וישב לה הכל. ותאמר אמו: ברוך בני לה', שהודה וסר מרע; וחֵלף הדבר הזה אני מקדיש [כך במקור] מאתים כסף לה'. ותקרא לצורף אָמן, יודע לעשות במלאכת מחשבת, ויעש מהכסף פסל ומסכה. ויבנה לו מיכה בית-אלהים ויעמיד שם גם אפוד ותרפים; וימלא את ידי יהונתן בן גרשום בן מנשה, נער מבית לוי, שעבר מבית לחם יהודה לבקש לו לחם, להיות לו לכוהן. ויתן לו עשרת כסף לימים, חליפות בגדים ומחיתו עליו ויכהן שם.  וייטיב ה' לו, מאז היה לו הלוי לכוהן. והיה כי יקרה אסון או דבר במשפחה או בבית, ובאו ושאלו בפסל מיכה ובתרפים ויגידו את האותות.

ויהי בימים ההם, ובני דן, שעוד לא נפל להם עד אז חלק בתוך שבטי ישראל, מבקשים להם נחלה לשבת. וישלחו חמישה אנשים בני-חיל לתור להם מנוחה. ויעברו דרך בית-מיכה ויסורו שם ללון, ויראו את בית-האל שם ויגשו אל הכוהן הזר ויאמרו אליו: שאל-נא באלהים, התצלח דרכנו אשר אנחנו הולכים? וישיבם בשם האפוד: לכו לשלום, נוכח ה' דרככם.

ויהי ברגלם חבל הארץ לַיִש ויראו אותו וימצאו אותו טוב, וישובו אל אחיהם ויאמרו להם: עלו וירשתם את העם הזה, וגם אלהים אתנו. ויצאו משם שש מאות איש חגורי כלי-מלחמה להילחם את ליש ואת עמה, ויכו אותם לפי חרב, לא נמלט איש, ואת העיר שרפו באש. ויבנו לא רחוק ממנה עיר אחרת ויקראו שמה דן, כשם דן אביהם, ויתישבו שם.

ויאמרו חמשת האנשים, אשר הלכו אז לתור את הארץ:

הידעתם כי הפסל והתרפים אשר בבית מיכה בהר אפרים ניבאו לנו דרכנו, ועתה דעו מה תעשו. ויוָעצו וישלחו אנשי-חיל לאפרים ויבואו אל הכוהן אשר בבית מיכה בלָט וידברו אליו:

הטוב היותך אב לבית איש אחד או היותך כוהן לשבט ולמשפחה שלמה בישראל? וייטבו דבריהם בעיניו, וימסור בידם את הפסל ואת המסכה ואת האפוד ואת התרפים וילך עמהם. ויוָדע למיכה, כי כיחש בו כוהנו וידלוק אחריו, הוא ועבדיו, וירא כי אנשי-דן מרי נפש המה ורבים הם ממנו, ויירא לנפשו וישב לביתו.

ויביאו האנשים את הפסל וכוהנו לעירם, ויבנו לו שם בית-אל חדש ויקימו שם מזבח לקרבן ולקטורת. וגם בית-מלון בנו שם, למען ינוח בו כל עובר ושם ויאכל כי ירעב.

ויעמוד הפסל ימים רבים, וירבו בני-ישראל לקטר לו.  ויתערב עתר ענן הקטורת עם עשן הקטורת של בית-עולמים בשילה. מליש עד שילה אך שלושה מילים היו. נתקנאו מלאכי-השרת בכוהן וביקשו לדחפו ואמרו: אדון עולמים, עד מתי יארך אפך? קרא ואמר להם: "הניחו לו, שפּתּוֹ מצויה לעוברי דרכים!" אך חסד ידע שמי.

 

שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל

 

 

 

א

שְׁמוּאֵל

וירבו הימים ותהי גם חטאת הנערים, אשר במשכן בשילה, גדולה מאד, כוהניה ניאצו את פני ה' ויקחו את המתנות מאת העם בחזקה. וירגנו בני-ישראל באהליהם ויאמרו, אין שופט לנו ומושיע, אשר ילך לפנינו ככל הגויים, ועתה גם כוהנינו יעשו סרה. יצאה בת-קול ממרומים ובישׂרה: בן אחד יוָלד לכם ואקרא את שמו שמואל, והוא יהיה איש כלבבי וכנפשי!  ותקראנה הנשים את כל הבן הנולד מעתה בשם שמואל. ויגדלו ולא עלו על אחיהם.

ויהי אז איש אחד ברמתים צופים, ושמו אלקנה בן ירוחם.  ולו שתי נשים, שם האחת פנינה ושם השנית חנה. ותהי חנה עקרה ימים רבים ותתפלל לה' ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן, ותקרא גם היא את שמו שמואל לאמור: מה' שאלתיו, או שמע אֵל בקולי. ותּקדש את הילד הזה לה'.

ויגדל הנער, והוא משרת לפני עֵלי וחָגור אפוד בד, ותהי עליו רוח ה', ויחל להוכיח את הכוהנים קשה וידעו כל העם, כי זה הוא האיש, אשר שלח להם ה'.

 

ב

בַּשִּׁבְיָה

ויהי בימי שמואל הרואה וישראל נלחמים בפלשתים, וינגפו לפני אויביהם. ויראו, כי קשתה עליהם המלחמה וישלחו שילה ויביאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, למען יושיעם. ויהי בבוא הארון אל המחנה ויריעו העם, וישמעו הפלשתים את קול התרועה וידעו, כי בא ארון-אלהים שמה; וייראו ויאמרו: הלא זה האלהים ההולך עמם תמיד, נתחזק נגדו, פן ירים ידו עלינו ויעשה אותנו לעבדים. ויאספו עם-רב וילחמו בשצף קצף וינצחו את ישראל גם בפעם ההיא, כתמול שלשום, כי עוד חמת ה' על הכוהנים הרעים אשר בביתו. וינוסו איש ישראל מן המחנה ותהי בם מכה גדולה. וגם שני הכוהנים מחללי הברית מתו בחרב אויב. וכשמוע אביהם הזקן אשר בשילה, כי ארון אלהים נלקח ובניו נכחדו, ויפּול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת.  גלה כבוד מישראל!

ופלשתים לקחו את ארון-האלהים ויביאוהו בהמון חוגג אשדודה, ויביאו אותו לבית דגון אלהיהם ויאמרו; "עמוד אלוה אצל אלוה!" וישכימו בבוקר, והנה דגון אלהיהם נופל ארצה לפני ארון-הברית וראשו ושתי כפות ידיו כרוּתות אל המפתן.—וייראו האנשים מאד ויאמרו: לא ישב ארון אלהי ישראל בתוכנו, כי קשתה ידו על דגון אלהינו. ויביאו אותו לשבט אחר, ויך ה' גם את אנשי השבט הזה; ובכל מקום אשר ניסו להביא את הארון, שם יד ה' כבדה. ויאמרו כוהני פלשתים אליהם: השיבו את הארון לבני-בריתו ואַל יהיה עוד לנו למוקש. וישמעו בקולם ויקחו עגלה חדשה ויאסרו בה שתי פרות עָלות, אשר לא עלה עליהן עול, וישימו את הארון עליה; וגם ארגז נתנו בצדו וישימו בארגז עפולי-זהב ועכברי זהב למספר עריהם, למען יהיו מנחה לה' ויכפרו פניו וישלחו אותן לבדן. ותלכנה הפרות על דרך בית-שמש בגבול ישראל, וישרנה בדרך הלוך ורנן: רוני, רוני, השיטה, התנופפי בדרך הדריך!

ותקרב העגלה בית-שמש. והאנשים קוצרים קציר-חיטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את ארון ה' צבאות בא ויריעו בשמחתם, והעגלה באה אל שדה יהושע בית-השמשי ותעמוד שם; ושם אבן גדולה, ויאָסף העם להוריד את ארון ה' על האבן, ויבקעו עצי העגלה, גם הפרות הושיטו צוארן ויעלו אותן עולות לה'. ותהי השמחה רבה בכל בית-ישראל.

 

ג

הַגּוֹאֵל

ויהי בצאת אברם העברי מחרן ללכת לארץ כנען וילך אתו לוט בן אחיו וישבו בתחילה כשבת אחים. ויבואו הימים, וה' בירך את אברם ויתן לו צאן ובקר ומקנה רב, וגם את לוט, ההולך אתו, בירך. ולא נשאה אותם הארץ יחדיו, ויהי ריב בין רועיהם, ויפּרדו איש מעל אחיו.

ויוָלד לאברם יצחק, וליצחק יעקב, ויעקב היה אבי שבטי ישראל; וגם ללוט נולדו מואב ועמון, הלא הם אבות עמי מואב ועמון עד היום.

ויהי בלכת הנביא משה לפני עם מרעיתו דרך מדבר עמון ומואב, לתור לו ארץ לשבת, ויהי דבר ה' אליו לאמור: אל תצר את עמון ואל תתגר בם, כי לא אתן מארצו לך ירושה—ויחָנם.  שוב עיותו בני-מואב וישׂכרו את בלעם בן בעור מפתור לקלל את בני-ישראל. אז יצא החוק: לא תדרוש שלום מואב וטובתו כל הימים ; וכי יאבו להיאחז במשפחתכם, אל תשמעו להם, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא.  ותהי איבה ומשטמה בין האחים.

ויהי מקץ שפוט השופטים לישראל, ואין מלך ואין שר להגן על ערי ישראל, ויעל נחש העמוני ויחן על יביש-גלעד ויצר עליה. וייראו הגלעדים מאד ויאמרו: הנח אותנו בחיים ונעבדך. ויען נחש ויאמר: מסרו לי את ספר-החוקים שלכם, שבם הובשתם את שם השבט שלנו, ואקרעהו לקרעים; ואם מאן תמאנו לעשות כזאת, אנקר לכם כל עין ימין ושמתיכם חרפה בישראל. ויקשה להם הדבר למסור את כלי-חמדתם ביד זר ויאמרו אליו: תנה לנו ארכה שבעת ימים, ואז נשיבך דבר.

וישלחו יושבי יביש-גלעד מלאכים בכל בית-ישראל לאמור:

כזאת וכזאת דיבר נחש העמוני באזנינו, וכזאת יבקש מאתנו.—וילכו המלאכים לעיר ועיר ולשבט ושבט ויגידו את דברי נחש; ותרפינה ידי השומעים, נפל רוחם, ולא קם איש לעזרת בני יביש-גלעד. ויבואו הצירים גם גבעת-שאול אשר בבנימין ויעלו אל שער-העיר ויספרו להם את צרת לבבם. וירימו הזקנים וכל העם את קולם ויבכו.

ובגבעה איש אחד בן-ימיני, ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש-ימיני, ולו בן ושמו שאול; והוא גיבור-חיל, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, והוא עובד בשדה אביו בידים חרוצות ולא ישא לגבהות עיניו. הוא בא מן השדה אחרי הבּקר וישמע קול בוכים בעירו ויאמר: מה לו להעם? -- ויספרו לו את דברי נחש לאנשי יביש-גלעד. ויחר אפו מאד, ותצלח עליו רוח-אלהים ויאמר: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אשאיר לבוזי-יה אלה שריד ופליט. ויתקע בשופר ויאמר:

מי לה' אלי! ויתקבצו אליו כל איש גיבור-חיל בישראל ויקם באשמורת-הבקר וַיך את עמון עד חום היום, ויפול גם נחש המלעיב, ומכל מחנהו לא נשארו שנַים יחד.

וישמע שמואל הרואה, כי עשה ה' תשועה לישראל על-ידי בן-קיש, ויקבץ את כל העם הגלגלה, וישם שם את שאול לנגיד על שבטי ישראל. ויזבחו שם זבחים ושלָמים רבים ותהי השמחה רבּה.



לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה