_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נַהֲרַיִם[1]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

הַבֵן הָאוֹבֵד

אמו של גיבור סיפורי היתה אשה אלמנה, שגידלה ופירנסה את בניה לפי כוחה והיתה אשת-חיל באמת.  בימי-השוק היתה מוכרת בד באוהל בנוי בחוץ, משכימה לעבודתה ומאחרת לשוב; ובימות-החול מכרו בביתה זפת למשיחת אופני עגלות.  אישה מת בשכבר הימים במחלת השחפת והניח לה שלושה ילדים ושלוש ילדות.  והיא –  בריאה היתה, בעלת לחיים אדומות וזרועות אמוּצות; ולוּ חפצה להינשׂא כי אז גם מצאה לה שוב בעל.  אבל היא אמרה: אחיה בעד טפּי ועוֹללַי ולא אתן להם אב זר,  יכניס בהם אך עינו הרעה.  אלוהים בשמים הוא גזבר ליתומים מאז ושומר עליהם.  אחי אישה דר גם כן באותו רחוב, איש מתון וחכם בעיניו ומתנהג בעצמו מנהג אפּיטרופּוס.  זה היה בימי-עלומיו איש קצב וּמוכר בשר במַקולין; אחר זה נפסל למלאכתו, בהחליפו בשר טריפה, הזול, בבשר כשר, היקר מזה, ונעשה לממַצע במכירת כבשים ועזים.

שאוּל היה שם האפיטרופוס וחנה שם האלמנה.  לשאול אשה חולנית ילדה לו אך בת אחת רזת-הגוף ואחר זה עמדה מלדת.  וכשבא לבית חנה לשאול בשלומה, וגיסתו טרודה כדרכה ולבושה קצר היה לפי גופה הרחב, אז היה מסתכל בה באיזה רגש נודע רק לו ולא לה.  – –

שמואל בכורה של חנה, שכבר נשא אשה בינתים, היה צעיר קטן קומה ואינו חכם ברב.  תיכף אחרי נישואיו התחיל לפרנס את עצמו ממזיגת משקאות חריפים; והיה מחזר בכפרים ושני בקבוקים מלאים יי"ש תחובים באמתחת בגדיו ודופק על פתחי האיכרים ומוזג להם כוס אחר כוס.  לו לא היתה שום כונה אחרת, כי אם להריק את הבקבוק על שוליו ולמלא את הכיס שלו מטבעות.

העולם אינו צר, רק למי שאינו מרויח כלל.  ובלכתך בדרך לבדך ממושב למושב והשדמות זרועות וכיפת השמים כפויה ממעל, הרי אתה חושב מעט גם ברעיתך היושבת-בית; והנך מחבב אותה כדת והיא אינה חושבת בך.  דוקא לו, קטן-הקומה, היתה רעיה גבוהת-הקומה.  הוא לכאורה אינו יפה כלל והיא – גם יפה היא.  הזיווּג נעשה על ידי שדכנים.  נקשר הקשר בתנאים, בחופה וקידושין, ועל מזבח הלב לא הציתו עצים.  אני מרבּה לדבּר.

לשמואל זה קרה פעם איזה אסון.  הוא נקרא לשם איזה מאורע ביום שבת לבית-הפקודות.  שאלו אותו וחזרו ושאלו באותו הדבר – ומוחו היה כל כך מעורבב, עד ששכח את היום הקדוש ומקודש לאלהים ושבטיו, ויחתום את שמו על גבי פיסת-נייר.  בודאי היה זה דבר "חילול-השם וכל בני העיר תמהו תמוה על המעשה.  נגזר על החוטא מאת הרב דמתא "לעשות תשובה"; והוא התבייש ימים רבים לבוא לבית-הכנסת וגם לא ביקר איזה זמן את בית אמו.

שם אחיו השני היה הירש, צעיר בעל גוף עב ובעל-שער.  הוא לא היה עוד נשוא וכבר החל לעסוק בקנית תבואות בשוק מידה מידה ולמכרן אחר זה לאחרים.  בחור בימים וסוחר, גם זה דבר לא מצוי אצל יהודים.

הבת הבכירה צירל היתה עלמה לא יפה, אבל נישאת כבת שבע-עשרה.  ובעלה משה'ל, שאכל על שוּלחן חמוֹתוֹ, היה מחבבה וחי עמה ברעוּת, הוא לא היה עוסק עוד בשום מסחר, ומעשהו כל היום לבנות בתים מנייר.  ולבתים הללו גגות וחלונות, מעלות ומורדות, גם ארובות-עשן מלמעלה, ובפנים היו מדליקים נר קטן של שעוה והוא מאיר מתוך זכוכיות החלונות.  ויהי הדבר לשיחה בלוטון.  ובאו כל נערי ה"חדר", ואף אברכים סתם, לראות בפלא הזה.  גם האפיטרופוס שאוּל היה מעיד כי למשה'ל בזה אוּמנוּת יתירה...

הקוראים מבני גילי בודאי יזכרו כי בימי העלומים היו "אוּמנים" כאלה במיצרי החדר עצמו, והם היו בונים בחדשי החורף, כשהגיעו פרשת תרומה וּתצוה וכל דברי מלאכת המשכן, משכן ממש מנייר ומדבקי-נייר לצעצועים וגם ללימוּד.  מורי ומלמדי היה חורת לנו גם את החושן ואת האפוֹד ושאר בגדי הכוהנים.  ימי חכמה, תבונה ודעת רבּה היו ימי בצלאל בן אוּרי למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, אשר יסופר עליהם בחוּמש.

נשאר עלי עוד לתאר את אחיות צירל  הקטנות, את יוכבד ואת צפורה.  והנה הראשונה נמחתה כמעט מזכרוני, אולם את השניה עוד זכור אזכור...  יוכבד היתה עוזרת לאמה במדידת הזפת, ניקתה את החדרים וגם פיקחה על התנור הבוער בעת הבישול.  מצהרים ואילך ישבה ותפרה והתמידה במלאכתה.  היא היתה נערה – אשרי למי שתפול בגורלו! מעולם לא גערה באחיותיה ולא אמרה: רבה עלי העבודה לבדי.  אחרת, אחרת לגמרי היתה אחותה, השניה לה, צפּורה.  היא היתה עלמה בעלת גו זך ולה יופי מיוחד לוקח לב.  כשעמדה ממושבה והניעה את מקלעת שערותיה השחורות והפתוחות לשני עברי פניה הכהים והארוכים מעט, אז התעורר איזה רוח חדש בחדר.  היא לא שׂחקה ברב ולא הצהילה פנים מעין עוצב-מה ריחף עליה תמיד, וזה הוסיף לה לוית חן מיוחד.  היא התרגלה לשבת בין-ערבּים על יד החלון ולהסתכל למועדי העולם.  מימי הַעֲרֵב שמש הבּריאה נשאר החלום משוטט בארץ, כי לא סגר אלהים בשר בעדו.

 

הנני נפנה אל גופו של הסיפור, אל הֶשֶא, האח השלישי של הבנות.  זה היה מעט עילוי, בעל-זכרון ובעל-השגה יחד.  והוא למד יחד עם בן הרב של אותה העיר בחדרו של יחיאל-מיכל.  יחיאל-מיכל ידע היטב את ה"יורה-דעה ואת "חושן-משפט" והיה המלמד היחידי בעיר, שהורה לתלמידיו דברי הפוסקים.  – בתלמוד סוגיות סוגיות ואצל בעלי השולחן ערוך סעיפים סעיפים.  זה אסור וזה מותר.  בדבר זה חוששים להחמיר ובדבר אחר נוהגים בקצת מקומות להקל. 

ה"חדר" של אותו המורה היה במדור התחתון של הבית, קבור בקרקע ממש ולו אך חלונות שקופים.  בקומה למעלה הימנו היתה גם חנות פתוחה, ושם מכרה הבת הבכירה של המלמד תאנים וצימוקים ושאר פירות  יבשים הבאים מכרכי הים.  מן ה"חדר" אל החנות עלו במעלה בפנים הבית.

יחיאל-מיכל היה איש אוהב את השינה, ומהצהרים ואילך שכב במיטה בחדר הסמוך כמעט עד לתפילת-המנחה.  מה עשו אז בחורי החדר? היו עולים במעלות וקונים אצל אסתר – כך היה שמה של בת המלמד – תאנים וצימוקים במעט כסף, שגנבו לשם זה בבית הוריהם.  וכשנתגלה הדבר היה שוב חילול-השם במלוא העיר, ויהי הדבר לשיחה בפי כל.

בימים האלה בא להֶשֶא באיזה גלגול ספר " אשמת שומרון", שחסרים היו בו הפרקים הראשונים, ויחל להגות בו.  בלבבו היה נוטה זה מכבר מעט לדברי-חזון שבנ"ך, שמהם לוקחו ההפטרות לפרשת השבוע, ובזמן קצר היה ל"משכּיל".  ויחל גם לכתוב "מליצות" ואף דברי חרוזים ויתפרסם בלוּטוֹן ל"בעל-לשון".  אולם כתב-ידו היה מגושם ורע מאד וכל ענין הכתיבה לו דבר לא נקל כלל, והיה בעת אשר "עשתונותיו כמעין המתגבר וכגלי הים דא לדא נקשן".  היה מביא עמו אל בית אמו בחור אחד מפרחי המשכילים, והלז כותב את  המליצות עלי גליון, שהיה קורא באזניו בעל-פה.

יהירוּת גדולה היה מרגיש השא בעת שהיה מוליד "הגיגיו" הוא לא ישב לעומת הכותב, כי אם היה עומד נשען ברגל אחת על הכסא, כובעו נדחק אל הצד והוא קורא ומטעים: "כקדוֹח אש המָסים כן חיתתי על השמים ועל כל צבאם.  רוחי רמוֹת מיללה ונפשי עייפה כתנין במדבר.  מבין עפאים אתן קול.  – אראלים, אראלים, התקבצו ממקום רבצכם וקראו עלי מספד כתנים.  למה רגשו רגשותי והגיוני יהגו ריק"...

וצפורה אחותו שחקה בראשונה על צלצול המלים הזרות, שאת פירושן לא הבינה.  אבל לאט לאט התרגלה אל המליצות הרמות  ותמצא בהן איזה שאון מעולם רחוק...

בין פרחי המשכילים שבלוּטוֹן היה גם נער אחד יתום מאמו, שמו נפתלי, והוא עלם נחמד למראה ונושא איזה חלום בחובו.  אמו מתה בנעוריה ביום השלושים ללדתה אותו, איזו שעות אחרי שנפדה מהכוהן לפי דיני התורה.  וישא אביו ישעיה אחרי ימי אבלו את אחותה הצעירה ממנה ויתנחם.  – עד שנת השתים-עשרה כמעט לא ידע נפתלי כי יתום הוא.  דודתו בעלת-לב חינכה וגידלה אותו ברחמי-אם.  אולם כשהתחיל להניח תפילין שנה אחת קודמת, מכפי המנהג ליתום, ידע כי זו האשה שבבית יורשת מקום נפש אחרת שהלכה עולמה, החל רוח משטמה לפעם בקרבו... 

כתב-ידו של נפתלי היה יפה ונקי, וההגיעו לשנת החמש-עשרה היה איזה זמן "מזכירו" שלשל השא המשכּיל ויתמכר בכל רוחו לעבודת ההעתקה של המליצות הנשגבות.  בימים ההם הגיע לידי השא הספר "שוּלמית" שחוּבּר מאת קלמן שוּלמאן, ושם ידוּבּר על אודות הר הכרמל, הר הלבנון וארזי הלבנון.  מי יברא לבן-אדם ניב שפתים להביע אחד מני רבבות רגשותיו שמתרוצצים בחדרי לבבו, בעת יקשיב וישמע את שמע מטעי אלהים ומטעי הטבע גם יחד? חג לאנוש בן בנם של שבטי הקדם.  חיי נשמות, רבבות  פרחי חמד מעוּלפים הוד והדר! בחדר לא רחב, בו מוכרים זפת שחורה, נושאים מידבּרות על דבר פלאי ארץ קדוּמים, שם בחר לו יה בית משכן לשבת.  ובלבה של צפורה מפכה איזה רגש, בל ידעה אותו עד כה.  לא אחיה השא המטעים בעוז הוא קרוב לה, כי אם אותו הנער התמים, הכותב באיזה יחוד מה שמקריא אחיה לו.  הנביאים לא ידעו מהמית האהבה אף מקצת ממשוררי שיר השירים; ועל כן הם רך קודש יכוּנוּ.  – ושיר השירים קודש קודשים הוא.

חניכי השא, שרשוּת היתה להם להעתיק את מליצותיו של השא בן האלמנה גם לעצמם, נעשו גם הם ל"מליצים אבירים" ההשכלה גברה בלוטון; וּמתי מספר מבני-הנעורים כבר החלו לדבר על זה שנחוץ לעזוב את ה"מבואות האפלים" וללכת למקום משתלמים שם בלימודים.  – העולם הוא רחב והנה גם לטבע תורות וחוקים.  והן גם שלמה בן דויד הנקרא ידידיה דיבּר על העצים ועל האבנים ויאסוף רוב חכמה ודעת. 

פעם התכנסו החניכים יחד ודיברו בהתלהבות גדולה על אודות "מלחמת האור עם החושך" ו"נצחון הדעת  על הבּערוּת".  נמנו וגמרו לאסוף בעד השא איזה סכום ממון ולשלוח אותו לעיר של חכמה, למען יפלס הוא בראשונה את הנתיבה.

באמצע הקיץ היה הדבר.  נער זה גנב מזלג של כסף בבית אביו, ובחור זה שׂם בכיסו את  ההדס של מצוה; משׂכּיל אחד שׂם בכיסו כוס של כסף, וחברו – צרור של כפות קטנות.  את הכל צררוּ הבחורים האלה בצרור, תלו אותו על צוארו של השא ויתנו לו גם צידה לדרך רקיקים ופירות.  נפתלי הביא למורו חתיכות נופת הרבה למנחה.

ליל יפה היה.  הירח עמד במילוּאו והעמקים עודם עוטפים בר.  רוח צח נשב.  והשיירה הקטנה ליותה את השא מחוץ לשער העיר.  התרוממוּת אותה השעה מרגיש גם אני, גם אתם, קוראי.

בחור אחד פתח את "ברכת הפרידה" ויקרא באזני השׂם לדרך החכמה פעמיו את הדברים האלה: "אתה הולך לפנינו לכבוש את הנתיב בו ישכון אוֹר...  חזק ואמץ והיה לנו לעינים...  עד מתי נשב בין חשוּכים מורדי-אור? קוּמוּ, קוּמוּ לעבודת הדעת, לשחרור רוח-האדם ואל נהיה למשל בגויים"...  התרומם השא וענה אף הוא לנושא המשא: "ידעתי גם ידעתי את מלאכוּתי...  כקדוּח אש המסים כן לבי יבער, בראותי אפלה מנוּדח.  היו שלום...  חזקו ואמצו אף אתם ואל יפול לבבכם...  את נפשי אקריב על מזבח הדעת...  הה! לבי בי מתרוצץ בראותי אבדן בת תעמי...  כקדוח אש המסים"...

 

למחרת בבוקר ידעו כבר כל בני העיר לוטון על "בריחת" השא, שהלך בלילה לארץ מגוּרי ההשכלה.  דבר כזה בודאי לא נשמע עוד! והנה חסרו באיזה בתים גם כלי-כסף אחדים.  מי לקחם עמדוֹ? ומי המירם? "יומו של משיח" מתקרב ובא.  מדברים על המאורע הזה בבתי-כנסיות.  רבים התאספו לבית הרב, לבקש עצה מפיו.  גם האלמנה, אֵם השא, באה אל ראש התורה ותבך לפניו תמרורים על אבדן בנה.  אמנם יצחק שלח את  יעקב, כי שׂטם אותו אֳדוֹם, הוא עשׂיו; אבל פרי בטנה הלך מעצמו בלי אומר ובלי דברים, עזב אותה לאנחות.

ימים עברו.  שבועות חלפו.  אמנם שׂחוּ עוד על אודות השא ורבים עמלו לדעת משכנו איה ובאיזו עיר גדלה ורבתי ישקוד על דלתות החכמה.  על מהר"ל מפראג אומרים שהיה בקי ב"לימוּדיוּת" ואף בחכמת-התשבּוֹרת, ושכּל אלה היוּ אצלו רק "רקחוֹת וטבּחוֹת".  מה שייך? השא הוא בעל-שכל.  בודאי ישיג מטרתו, יתעטר ברבוֹת הימים בכתר ד"ר ויבוא שוב ללוטון מגולח זקן.  ואולי גם קרוב-למלכות.  מעשים כאלה גם קרו ויאתיוּ! בן רב אחד נעשה לרופא מפורסם, הלוקח עשרה רו"כ בשכרו.  בנו של רבי ישראל סַלַנטֶר פרש מן התורה והיה לתוכן מודד את  רוחב הכוכבים וגדלם, ותצא בכל העולם תהילתו.  אך אביו התאַבּל אחריו כאחרי מת וירד ביגונו אלי קבר...

והשא החליף את כלי-הכסף בממון עובר מיד ליד, הוציא את כל הסכום בימים מעטים.  התגלגל לארץ בֶסַרַבִיה ולמד מלאכת דריכת-ענבים.  "מלחמת האור עם החושך" כבר שכח.  אחר זה נעשה למורה שׂפת-עבר לבני איש יהודי מתגורר בכפר, וימצא שם את לחמו.  בבית אדוניו שירתה שפחה אחת בריאת-בשר וטובת-מראה,  וישא השא את עיניו אליה.  הרגיש אדוניו בזה וגירש אותו מביתו בחרפה.  כה באו לנודד גם ימים קשים; ויחל לכתוב לרעיו אשר בלוטון מכתבי-מליצה על "נכאי הזמן בלי תחבושת" ועל "מר גורל אנוֹש עלי אדמות".  מקוים אתם לאור והנה חתחתים.  השמש אסף אורו, גם כוכבי השמים יסתירו את נגהם.  הלב יעטה אבל, הנך קם בבוקר והנה אפלה מנוּדח".

צריך אני לומר כי מתי-סודו של השא כבר התרגלו להתיאש מלימוּדים כוללים; חדלו גם לחלום חלומות על אודות השתלמות בבתי-ספר גבוהים.  בינתים כבר אירסו להם אחדים מהם כלות נאות, וכדי לקיים "מצוַת השכלה" נסעו גם הם עם הוריהם לחוֹג את חג ה"תנאים" ולשיח קצת עם המיוּעדוֹת פנים אל פנים.  ויהי הדבר למאורע גדול בלוטון ובעיירות אשר מסביב לה.

אוהבי השא מלפנים עוד התלוצצו בו וידברו בו סרה.  לא כן נפתלי.  הוא שמר עמו את "מליצות" בן האלמנה והיה קורא בהן לעתים תכופות.  – מעת יצא השא לארץ ההשכלה אין לו עוד כל מוצא לבקר את בית אמו.  וזה גרם לו שממון...  האלך רכיל? נפשו של נפתלי עגבה על הנערה צפורה.  עבר הסתיו, הגשם חלף לו.  נראו הניצנים הארץ ועת האביב הגיע.  והוא רחוק מחמדת לבו.  וצפורה אף היא ביקשה את שאהבה נפשה – ואין בחדר הורתה ואפס תארו.  אך חמישה רחובות מפליגים בין מושבה ובין מושב אותו העלם – ומה רב הדרך!

פעם חלתה צפורה והוּכּתה בקדחת; ובעלות חוּמה עד ארבעים התחילה לקרוא בקול רם: "כקדוֹח אש המסים כן לבי בי יבער..." שערו בנפשכם: נערה יהודיה, לא תדע גם פסוק אחד עברי, אומרת פסוקים ושברי-פסוקים בעל-פה...  חשבו השכנות כי דיבּוּק נאחז בה ותעשינה לה השבּעוֹת.

אמנם צפורה שבה לאיתנה, אבל ימים רבים נשארה רוחה דוממה, והיתה יושבת איזו שעות על מקום אחד, מבלי דבּר דבר.  חשבה בנפתלי כל הימים.  נפשה החולמת אבדה את תפקידה. 

והגיעו בעצמכם: ביום אחד סגריר שב פתאום ה"בן האובד" ללוטון והעיר אף לא נבוכה.  לא בא השא לבית אמו במרכבה רתומה לסוסים דוהרים; אף לא הביא עמו תעודת ד"ר וצרור כסף וזהב ורוב מתנות.  רק פיאותיו נתקצרו, כובע משונה על ראשו ושפמו החל לבצבץ.  נבהלות ונרעשות עמדו אמו ואחיותיו עת צעד על סף הבית.  אין דברי-תוכחה, ולאידך, גם לא דברי-חיבּה.  מעת שהלך מזה עברו שנתיִם ימים, והוא עומד כאז בתוך עמו, אבל פניו אינם כמו אז.  השא גם לא הלך באותו הערב לבית-הכנסת, לא ביקר את אחיו הגרים ברחוב אחר.

ממחרת היום באו אליו ארבעה רֵעים מלפנים לבקרו ולשאול אותו גם מהנעשה בשׂדי הלימוּדים...  גם נפתלי התחבר אליהם.  הם באו וישבו לפני השא באיזו יראת-הרוממות.  מה שייך? במרחקים ישב זה ימים רבים, ראה אף ראה מרחב העולם, ואולי גם משכנות הגויים.  – והשא – השא חשב אחרת.  לוֹ היה הביקור הזה לא-רצוי והרגיש בחוּבּוֹ בושה וחימה גם יחד.  צפורה אחותו ישבה נשענת על המיטה ומבטת בעינים חמות על נפתלי משאת-נפשה.  לפתע קם השא ממושבו, הפסיק את הדוּמיה ויקרא בלשון רוסית: "נִיטֶשבוֹ!" והמלה הזאת עשתה רושם על הנאספים, ויקומו גם הם ממושבם ויעמדו בחבוּרה.  מה עשה השא? הרים מקל אחד, שעמד בפינת החדר, והניף אותו על חבריו ויקרא: "צאוּ! להתל בי באתם אלי, ואתם לא תדעו את אשר עמדי!"  פניו מלאו כעס, עיניו נוצצו וכמו יצאו מחוֹריהן וכמעט אמר להכותם.  ותקפוץ צפורה ממקומה, מיהרה אל נפתלי, שעמד אובד עצות מרחוק.  ותחבק אותו ותנשקוֹ על פיו בשחוק מהוּל בבכי; ותקרא אל אחיה הנבהל: "זה רעי וזה דוֹדי.  אל נא תרחיקהו מזה!"

לא תאמינו לי, ואני אך מעשה שהיה אספר. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מתוך: כל סיפורי מיכה-יוסף בִּן-גָריון (ברדיצ'בסקי), הוצאת "עם עובד" , תל-אביב, תשי"א