_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַבּוֹדְדִים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

היום האחרון של יום הסוכות הוא "יום הכאה" להון-העם היהודי בכל קהילות ישראל וכן עמא דבר.  כמו שיש לעניני הרוח ותכונת האדם עת ומקום לצאת אל הפועל, כן גם דורש הכוח הגופני העצור את תפקידו ומבקש לו שעה אחת בשנה להתפרץ ולעשות את שלו.  וקמו היהודים הפשוטים מדלת העם, האוּמנים ובעלי-המלאכה ביום חג האחרון בצהרים, אחרי אכלם ושתותם ואחרי אשר שמחו את ה'.  עושים כנופיות וחבורות בשוַקים וברחובות.  הללו מתגלגים והללו מתפארים על חבריהם.  אנשים שעד עתה היו שלמים ושלוים, מבקשים תואנה להתנפל על אחיהם, שבעיקר אין טינה בלבם עליהם.  והנה דברי-ריבות נשמעים, ריב על לא דבר מתפרץ.  איש קם פתאום ותוקע לחברו על לחייו, והלז מחזיר ותוקע הוא.  וקמו אנשים משני הצדדים לעזור ולעמוד על יד בעלי הריב, וההמון מתגדל ומתאסף.  אנשים שאין להם כל דבר עם בעלי-הריב רצים למקום המעשה, כמו כוח עצור דוחף אותם.  והמהלומות תתחלנה, זה מכה בידו, זה בעץ וזה באבן; קולות של שכרון מלחמה נשמעים.  נשים קופצות אל המחנה ומכות גם הנה.  נערים עוזרים לגדולים, כובעים מעופפים ומושלכים ארצה.  כוח האגרופי התעורר המחנה העברים!

יודע עם ישראל לכבּד את התורה ואת לומדיה, אבל יודע הוא לכבד לפעמים גם את הכוח הגשמי.  האנשים, שמראים כוח-גבורתם בשעת מלחמה זו, שמם ינשא בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות לא פחות מאלה שמראים "בקיאות" במסכת שלמה בעל-פה.  בשאר יוֹמי דשתא היו קוראים לאדם כזה שמכה את חבריו: אכזר, בליעל, בּור; עתה קוראים לו: גיבור, אדם בעל כוח גדול.  אַל תשאלו שאלות על ההמון היהודי ועל תאמרו: סתירות בנפשו.  יודע הוא כי לכּל עת, ויודע הוא גם ערך הבשר והגוף.

ימי קטל כאלה היו נהוגים גם בפולנה, העיר אשר אנכי מספר על אודותיה עתה, ולה יהי גם בזה דבר אחד שכם על חברותיה; בין יושביה היה נימנה גיבור ממש, איש שמשכמו ומעלה הוא גבוה מכל העם.  וכל מי שראה את גווֹ האיתן, פניו המוצקים, ידע כי זה האיש אשר עיר שלמה תתפאר בכוחו.  משה-אברהם היה שם הבחור הזה, והוא הכה ביום של חג כזה מאה אנשים, גם מחנה של אנשים לא יכול להפילו, ולא קם איש כנגדו, אמרו עליו כי הוא עקר אילן גדול בידיו, כי נשא ריחים על שכמו, כשמשון וכדויד בשעתם היה לוחם את זאב טורף כי נפל עליו ביער, ושור נגח תפשׂ פעם בקרניו. 

אבל לאחת יש לשים לב: משה-אברהם לא היה שופט בישראל, עליו לא היה מוטל לרשת המלוכה או להצביא את אנשי עירו לפני אויב.  הוא היה חייט בן חייט.  זה שבכוחו היה לעשות גדולות ולכבוש מקום לשבטו, יושב על השולחן ותופר מכנסים פשוטים, מאריג, שנקנה בעשרים פרוטות האַמה.  תוגת גיבור שאין לו סביבה! 

בפינת העיר פולנה ישב משה-אברהם נדהם ועצור-כוח כל ימות השנה, ומלבד החג, שבו יצא מגבולו, לא ידע איש למה נתן ה' לאדם אחד כוח רב, שהיה מספיק לעשרה בני-אדם ויותר...

 

וראו זה: בפינה אחרת של אותה העיר היה דר נער נבדל ממנו תכלית ההבדל, שמו לא היה משה-אברהם, כי אם אברהם-משה, אביו של זה לא היה חייט, כי אם בן-תורה, איש נכבד בין היראים, ואתם הלא ידעתם את בני היראים ופניהם הצנומים וגופם הדל.  אברהם-משה גם בהיותו כבן עשרים, פניו כנער בן ט"ז.  אמנם רוח לו ויודע הוא לחשוב מחשבות, אבל בשרו ועצמותיו דלים המה.  מי יאמר לאביר-טבע: מה תעשה?  לזה יתן גו חזק ולזה נשמה גבוהה תמורתו, לזה מנה אחת אפים החומר, ולזה ברוח – והרוח מרחף כמעט באויר.

אברהם-משה היה כמחשה חיה מהלכת עלי אדמות.  הוא היה חושב מחשבות גם על בני עירו, ולא על בני עיר מושבו לבד, כי גם על שאר ערי ישראל, אָרחם ורבעם.  בעקלקלות העבר, עבר של עמו, עם הגולה, בּיקש לו נתיבות; ובשעה שנפשו פלאים תהלך ורוחו נדדה הרחק מבית-המדרש, שבו היה יושב ולומד, הרחק הרחק מן בדור שבו הוא חי, היה בא רעהו, שבעניני הרוח לא הגיע עד לקרסוליו, והרים אותו בידיו למעלה, כאיש המצחק בכדור...

אברהם-משה נולד לגדולות.  בנפשו היה דבר מה שיכול היה לחזק ציבור שלם, לתקן חברה, ובין עקרבּים היה יושב.  האנשים בעירו לא הבינו אותו ואת שיחו ואין להם צורך בו.  איזה חפץ יש ליהודים יושבי פולנה, שאין להם בעולמם רק ד' אמות של חנות, לנפשות כאלה?

אברהם-משה יושב בבית-המדרש, תמיד בלמודיו ונמק ברוח יתרה דאית ביה; והשאלה חוזרת: למה נוצר?  למה ניתנה לאיש מנה, שהוא מוציא ממנה רק פרוטה?

ופולנה אינה עיר גדולה לאלהים.  להיפך, עיר קטנה היתה ורחובות בה מעט, ובין מזרחה למערבה מהלך שעה של אדם בינוני; ובכל זאת נפגש אברהם-משה את משה אברהם יחדיו.  הנני מגזים, בודאי ידע איש על מציאות אחיו ; ובלי ספק עמד ביום ההכאה בחג אברהם-משה מרחוק וראה את גבורתו של משה-אברהם; אבל מה לאחד את חברו?  איזה קשרי נפש היה בין האחד ובין השני?  ומי יודע עוד ברחוב היהודים כי האיש שאמר "הראיני את פניך" הרים את ידו ויך את המצרי!                  

חלום עתיק היה זה בימי קדם על עמנו, והימים עברו ואינם. 

והנה הגיעה העת שמשה-אברהם לא יכול עוד לשבת על שולחן החייטים ויחל להשתמש בכוחו גם בשאר ימות השנה.  בתחילה נעשה פועל – בטל דוקא מרוב כוח, ואחר-כך שׂם ידו עם גנבי העיר.  לא לשם ממון, רק מכוח נפרץ – ויהי מאז לבליעל, לגנב ולגזלן, לאיש שחתיתוֹ על כל אנשי סביבו, וירע ויצק לכל אנשי העיר; אין בית אשר לא גרם לו הפסד ונזק.  ויאנחו בני-ישראל בפולנה תחת עולו הקשה, ומי יאמר לו מה תעשה.  מי יאסור את שמשון? 

וראו זה באה העת שגם אברהם-משה פתח חרצובות רוחו, הוא החל לחשוב מחשבותיו בגלוי ולגלות את דעתו בפרהסיה ויחל להילחם את מלחמת-ההשכלה ולהפריע את חייהם של אנשי העיר השוקטים.  העם כבר רנן אבתריה, החל לשטוֹם אותו ולשנוא אותו, ויגרשו אותו מבית-המדרש ומבית-התפילה, ויהי שמו מנואץ בפי כל...

    

ויחיו שני הבחורים האלה חיי נידחים בעירם ונפשם שוממה... 

ובבוא צללי הערב ופאתי קדים יקדירו את השמים, ישב משה אברהם על יד חלונו ולא ידע רוחו.  מה ניתן לו עוד לעשות בלילה ההוא?  לקחת בר-אוז או תרנגול?  עליו לצוד ציד עתה, להילחם עם חיות טרף, להחריד שבט שלם ולהראותם את עצם ידו. 

ובאותה שעה נשען אברהם-משה על שולחנו ונפשו נמקה.  הַשְמֵן לב העם הזה ואזניו הַכְבֵּד.  את מי ילחם?  את מי ילַמד ויורה דעה?  האת בני-אדם מוכרי כפתורים ומחטים?  היאָספו אליו כל שבטי ישראל, היאָספו כל העם מדן ועד באר שבע וישא להם את משאו, את משאו הגדול?

הבית לא נבנה ובוניו בתוכנו. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה