_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַהַפְסָקָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

זה עידן ועידנים שנפסקו מעינות-הפרנסה בעיר טוּרנוֹבה ונתדלדל שם עם ישראל; העשירים נעשו לבעלי-בתים ובעלי-הבתים – לעניים.  ואלה העומדים באמצע שקועים בחנותיהם ובעבודתם, להביא הא לחמא עניא לנשיא ולטפליא, התלויים על צוארם...  מעשה-נסים הוא זה שעוד מתפרנס העם בצער ויכול להתקים בדוחק...  הנה ביום הראשון לשבוע עוד נשארים פירורים מיום השבת; ביום השני עוד לא הספיקו לרעוב כל כך; ביום השלישי יחל המשבר, תחלנה הדאגות הרבות ללחם השבוע; ביום הרביעי כבר נאפה פת למקצת, בהילקח הקמח בהקפה או בשאר אסמכתא...  ביום החמישי עוד יש מה מהלחם השחור, יש דיסה, תפוחי-אדמה ושירַים מאיזה דג מלוח – אבל כל זה הוא נדחה מחמת הדאגות הרבות על אודות קמחא דשבּת...  כל אשר בבית כבר בא בעבוט, כל מיני "המצאות" כבר נמצאו, המיטלטלים דניידי כבר נדו, כל השערים ננעלו...  ובכל זאת – בבין הערבים, במאוחר-עד חצות-הליל – כבר העריבה בתשמישה והקמח הלבן מונח בה בקרן זוית בלול עם השמרים אם יתוסף לזה בערב-שבת דג קטן, יין צימוקים ואיזו השארת-נפש של בשר-עוף או כבד של בהמה, הרי העולם במנהגוֹ נוהג, ובני עם-יהודה יכולים ללבוש בגדי שבת, לחגור אבנטם, לקחת את הסידוּר "קול יעקב" או "נהורא רבא" ולמהר לבית-הכנסת.  מי כעמך ישראל!

ובית-הכנסת גופו לא ישנה את תפקידו – בכל יום ויום במועד ידוע יעשו יושבי טוּרנוֹבה בו את מלאכתם, מלאכת תפילת-השחרית, מנחה וערבית.  בכל יום אחרי הצהרים מתאספים שם אותם בני-אדם, שאין להם לאַבּד עוד או למצוא דבר בעולם, וחוזרים ושונים אותן השיחות, שכבר שמעו אלף פעמים ואחת, ובכל יום חמישי לפנות ערב, כאשר ילאה רפאל-הלל מכל הדברים והאמירות, שאמרם מעצמו או שמע אותם מפי אחרים, יחל לגרד בבוהן ימינו על מצחו ואומר בנוסח קבוע: ואיתימא איפכא? –

כשאנשי טוּרנוֹבה שותים יי"ש לפעמים, שותים אותו בכוס קטנה שאינה מלאה; ואידך הנחסר, לאו דוקא...  בני-ישראל אינם זוללים וסובאים מעולם; וכל דא הוא רק מפני העיכּול וכדי לחמם מעט את בני-המעים.  כשנוטלים את ידיהם לסעודה הם בודקים את הכּד, שלא יהיה בו פגם, חס ושלום, ויהיה כדינא – אבל משגיחים היטב שלא ישפכו המים למוֹתר.  והקדוש-ברוך-הוא חס על ממונם של ישראל!

וכשמסר האלהים למשה בסיני את ה"דרך ארץ זוטא" אמר לו, כתוב: לעולם לא יהיה אדם ער הרבה וישן הרבה, צדיק הרבה וחכם הרבה, אלא הכל יהיה במשׂוּרה, הכל במתינות, הכל אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך.

הקיצוניות וכל הליכה שאינה בדרך הממוּצע, גם אותה שבקדושה, רק מעשה-שטן היא, וצריך האדם להשגיח בזה שלא יעוות את הישרה.

והלא אנשי טוּרנוֹבה הם מתונים בני מתונים, בינונים בני בינונים, ממוצעים בני ממוצעים.  להם אין חליפות ותמורות בעולמם כלל, מימי השריפה הגדולה.  מאז כל יום אך שוה לחברו וכל שעה דומה לשעה שלפניה ושלאחריה.  גם תפילת ה"שמונה-עשרה" היא בלי שינוי; והיתה כתוּבה מלה במלה עוד בימי אברהם.  איך יכולים בני-אדם להשתנות גם במשהו?

צריך אנכי להעיר כי יושבי טוּרנוֹבה הם בבחינת חסידי טַלְנָה.  אמנם הם אינם חסידים נלהבים ונוסעים בשויון-דעת לצדיק לעתים רחוקות, גם מפני שאי אפשר לבני-עלמא בלא רבי.  הוא יושב שם ועיניו צופיות למרחוק; והם, בני-אדם פשוטים יושבים בטוּרנוֹבה ואין להם פנאי להיות שקועים בזה כל הימים.  – דיים שהם שמים לב לזה פעם אחת ברבע או בחצי שנה, והטרודים ביותר – פעם אחת בשנה.  די לו לאדם לראות פני הצדיק לפני ימי-הסליחות בפתיחת ראש-השנה, שאז הפרנסה נקבעת למעלה לכל יושבי דרי מטה...  אז פרנסת ישראל נקבעת.  ואם תמצא לומר, עוני ודֶבר, גם הרג ואבדון, מי באש ומי במים ועוד ועוד.  איך שיהיה כל אלה הם רק בבחינת חרוֹסת; עיקר הדבר היא הפרנסה, שבלעדיה אי אפשר לכל בעל אשה ובנים להתקיים.  אמנם בסידור כתוב שיש להתפלל עוד על חטאים ועוונות, שפיכת-דמים ועריוֹת, דברים שאינם נהוגים כלל בחוץ-לארץ, ועל איש עברי להיות מדקדק גם באלה.                           

טוּרנוֹבה גופא עומדת מימות עולם, כשביקש אֵל שדי לצבּוֹר עפר לברוא ממנו אדם ראשון, הלך לו כביכול לבית פלוני ופלוני וגרד מן הגבשושית הגבוהה אשר שם אילו חתיכות וצרר אותם במטפחתו.  וכשהתחילו מלאכי-השרת לומר: מה אנוש כי תזכרנו?  הלך ונמלך לו עם השכינה.

מלאכי-השרת בעצמם המה ישישים וזקנים לימים, וזקן לבן יורד להם על מדיהם; המה קדושים עוד מאברהם אבינו, אלא שאין להם יצר-הרע...  את התורה לא היו יכולים לקבל, מפני שלא היו במצרים.  – וכשראה מנהיגו של עולם שאין להם מה לעשות אמר להם: לווּ את השבת, לווּ את כל אדם כשר בצאתו ובבואו.

אנשי טוּרנוֹבה היו עוד יותר כשרים לוּ היה להם פנאי לכך, אבל צריכים הם לחשוב גם על צרכי כל יום.  יכולים היינו לומר: שבפנותם לעניני דרך-ארץ הרי הם משיחים דעתם בזה ממילי דשמיא; צא ולמד: איזהו העושה צדקה וחסד בכל זאת? זה המפרנס אשתו ובניו.

והפִּרנוּס עצמו לאו דוקא בהרחבה, כפי מנהג היהודים של שאר העיירות.  עמך ישראל בטורנובה צריך רק לחם ודייסה, תפוחי-אדמה ודג-מלוח לכל היותר.  את היצר-הרע לא הרגו, מפני שצריך ביצה לחולה ויולדת.  בכל ביצה הרי יש חלמון לחלבון; כשקורט דם בזה כשר, בזה טריפה, הכל כתוב ב"שולחן ערוך"; וכל זה וכיוצא בו יודע הרב דמתא, שבשכר זה הוא מוכר שמרים ונרות לישראל בהקפה...

הרב מטוּרנוֹבה הוא השלישי אשר נודע בשם.  הקודם לו מת, וקודם לקודם גם כן מת.  מכאן ולאחור אין עוד עין צופיה בדורות.  אומרים כי אז היתה עוד מלכות ניקוֹלאי.

והימים האלה, שבהם קרה "סיפור המעשה" שלי, היה באמצע מלכות אלכסנדר השלישי; בטוּרנוֹבה נקרא הקיסר סתם.

    

המעשה הוא ישן ואף על פי כן חדש הוא – רבי בא לעיר רבּיים.

וכך היה הדבר.  כל אנשי טורנובה הם, כאמור, חסידי טלנה, מפני שקרובים הם לאותה עיר ומפני שכך הדבר אצלם.  הרבי הזקן היה חשוב מאד.  בנו היה מן "אשכנזי נסתר", שמת קודם זמנו, ובן-בנו, הינוקא, ישב על כסאו בטרם עוד הגיע לשנותיו.  כך הוא הדבר, ה"רבּיות" מחזרת על אכסניה שלה...

באמרי שכל אנשי טוּרנוֹבה היו חסידי טלנה, אני מפליג בדבר.  בעיר היו עוד שמונה אנשים וחצי נמנו לחסידי מַקרוֹב, ואלה הם: שמואל בן יוחנן, יוחנן בן שמואל, אחי יוחנן, ואחי שמואל, שו"ב בלי נחלה, ראובן בן אשר ושני בניו, זעירא דמן חבריא ליבּוּש הקטן, ליצני הדור קוראים לו הזנב שבאריה, אנחנו נשתמש בלשון נקיה ונקרא לו אריה למחצה.  במטוּתא, הסכימו לאותו דבר.

בין חסידי מַקרוֹב שוררת מין אחדוּת ידוּעה, בלי ארבע אמות קרקע לבית-תפילה לעצמם ובלי איזה שׂרה בעיר, להם מין יהירא בצנעה; וכשהם נקראים לתורה לפרקים הם זוקפים את הראש מתחת לטלית.  בטבעם להיות שגורים וכו' – כל זה אין אני אומר כשאני לעצמי, רק הנני חוזר על מה שיאמרו הבריות.

ומַקרוֹב היא עיר רחוקה מאד מטוּרנוֹבה.  הנסיעה לשם עולה בדמים הרבה, דמים תרתי משמע, וחסידי מַקרוֹב הם בבחינת מחוסרי-כיס, קשה להם הנסיעה לשם.  והם רעבים ל"רבי" משכבר הימים.

ואז קרה הדבר, שבנו השלישי של אותו צדיק ממַקרוֹב השיג הוּרמנה מן הרָשות לנסוע מעירו לשאול ברופאים.  בלשון יותר פשוטה, לאסוף ממון...  ובבואו סמוך לטוּרנוֹבה קראו לו חסידיו המעטים לבוא אליהם ליום השבת.  גם חשבו ומצאו כי זה ימים רבים לא בא רבי אל טוּרנוֹבה, המון-העם אינו מבדיל בין רבי לרבי, ובהיות מעלתו אצלם ינהרו אליו עם"פדיונות" לשאול שאלת פרנסה בגוף ונפש, ונמצא רבּם עושה שם נפשות, ושמם נתגדל על ידו.                                          

והשמועה שרבי זה בא לעיר הגיעה פתאום ואנשי טוּרנוֹבה יתעוררו...  אותם האברכים שאוכלים עוד את הדייסה והלחם על שולחן החותן בבחינת מָן, ביקשו ומצאו שלא יתכן הדבר להסיג גבול הצדיק מטלנה, ויפחדו פחד פן יגנוב הרבי החדש את לב העם ונמצאה כל העיר נחצית לשני מחנות.

ובכן, לא שאלו ולא דרשו הרבה, ויקראו גם הם לרבי הצעיר מטלנה לבוא לאותה שבת לטוּרנוֹבה; ועל פי נס שקיבל גם הוא רשות לזה משר-המחוז.

שני רבּיים באים לעיר, וההכנות מתחילות משני הצדדים.  הרבי ממַקרוֹב יגור אצל יעקב-שמואל לבית דויד, מפני שביתו רחב, והוא בעצמו חשׂוך בנים הנהו; והרבי מטלנה יתאכסן אצל רבי מוֹטיל, הפנים היותר חשובים בעיר.

ושני הבתים הללו פתוחים מיום הרביעי בבוקר.  אנשים הולכים ובאים, הולכים ושבים, ספסלים ושולחנות מוּבאים לבתי-מלון, כלים נישאים מחצר לחצר, החלונות ישופשפו, הדלתות תּינקינה והמיטות מוצעות.  בבית-המבשלות של ר' מוטיל כבר התחילו לאפות, עקרת-הבית סובבת בשוקים לקנות עופות.  אָשר זלמן גם הוא דואג לדגים בסוד גדול, כיסו של הרבי פתוח לזהב – והעיקר, כבר מתחילים לשתות בבית-הכנסת מעט יי"ש על חשבון העתיד, ואתה דוקא בכוסות מלאות, למך-קלמן כבר שתה שתי כוסות.

טוּרנובה התעוררה לחיים בלתי-מצויים אמור אומרים כי הכפריים יבואו אל העיר ליום השבת.  אמור אומרים כי החוכר העשיר מכפר זרבקה, שאינו בא לעיר רק לימים-הנוראים, יבוא עתה עם עשרה בניו ולוקחי בנותיו.  – אמור אומרים כי להרבי מטלנה יש הדרת-פנים ושהרבי ממַקרוֹב הוא כּעסן, והוא הקטן משני אחיו.

וביום החמישי בצהרים בא אותו רבי לעיר.  המקדמים את פניו היו מעט, וכיון ששׂח מעט עם הראשונים בין חסידיו נסגר בחדרו כדי להתיחד עם קונו.  ה"גבאי" ישב על המרבד ונרדם וה"אריה למחצה" נשאר להיות שומר הפתח.

ובאותו בין-ערבים יצאו בני העיר לקראת הרבי מטלנה.  אלה הלכו רגלי ואלה נסעו בעגלות.  הרעש גדול וההמיה בכל הלבבות.  התחתונים נדחקים למקום העליונים, ואנשים, שעוד בבוקר לא חשבו הרבה על דבר הרבי, יצאו מגבוליהם.  התירו סוסי הרבי.  קולות קוראים "אנחנו, אנחנו נמשוך את העגלה!  אנחנו, אנחנו!"

ובית ר' מוטיל מלא נכנסים, אנשים סובבים והולכים בכל הרחוב הזה, רצים לכאן לכאן.  הקטנים לא נשמעים עוד לגדולים, והגדולים שוכחים את צרכיהם; בכל מקום שאתה פונה כעין התנערות ויקיצה, תחיה בכל הרחובות ובכל הבתים.

רבי בא לעיר, שני רבּיים!

    

ובערב-שבת ערבוביה והתעוררות בכל פינות טורנוֹבה מן הקצה ועד הקצה.  כל הנשים טרודות באופן שלא היה עד כה.  כדים נשברים, כלים מוּסעים, הבנות הגדולות עוזרות לאִמן, מנשה וראובן שואבי-המים ממהרים לעשות את מלאכתם; האנשים רצים לבית-המרחץ, בכל החוצות המון אנשים מתנגשים; עזים מפגרות, שלא הלכו למרעה, באות בין בני-אדם, בבתי הרבּיים מסובבים, הקרשים נטענים, שולחנות מובאים.  כל העולם בטוּרנוֹבה יגע, רץ, מדבר, שומע, גם המתונים ביותר שוכחים לתחוב ידיהם באבנטיהם.  השמש ממהר לרוץ, הנרות כבר דולקים, שלוּחי-ציבור עומדים לפני העמוד במין גאות מיוחדה: אשרי יושבי ביתך – יתגדל – תפילה בלחש ובקול רם – קדוש, קדוש, קדוש – עלינו לשבּח – לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו! - - -

הזריזים מקדימים לבית הרבּיים בכלות התפילה, עוד בטרם יבואו לביתם; וגם אלה הפוקדים נשותיהם בתחילה, ממהרים "לבלוע" את הקידוש עם הדגים כדי ללכת אל הרבּיים.  השולחנות הארוכים כבר מיושבים הם, ספסל עומד על גבי ספסל.  שורות שורות אנשים יושבים צפופים מסביב ומאחוריהם, עומדים איש על כתף חברו, איש על גופו של חברו.  דוּמיה של התעוררות פנימית.  – הרבּיים לבושים שחורים ופניהם לבנים, יראה עילאה חופפת, קול דק יקדש על היין, הדגים יאָכלו בכל הרוֹך שבנפשות אלה, הדגים באים על השולחן במקום המזבח...  הניגון בא וּמלוה אותם...  עמוק הוא הניגון, כאילו הוא מזכיר נשכחות...  הוא עולה ויורד, סובב, יטה לכאן ולכאן, ושהפך מעצבות לתמהון ומתמהון לשמחה נבהלה...  הקהל חוטף את הסוף של כל פרק ונותן בו זמרה משלוֹ...  הגבות נזקפים מעט...  בנפשות רבות צינור נפתח, הלב יוצא ממחבואו; אין חטא לפני המקום בשעה רבתי כזאת, עמך ישראל הוא כבריה חדשה, שם בחוץ רק שמים וכוכבים והכל שומעים...

וממחרת בבוקר כולם טובלים במקוה כחתנים...  פעם ראשונה אחרי דוֹר שלם שאדם שואל לשלום חברו, – מעין קרבה מתעוררת בלבבות, קרבה שלא היתה כלל עד עתה.

הדרך מבית-המרחץ לבית-המדרש מלא שיירוֹת שיירות, הפנים צוהלים, הפאות רטובות ממים והצוארון הלבן במין קישוּרוֹ עושה רושם של הרחבת-הדעת.  תוחב איש איש את ידו באבנטו של חברו, הנקרנים מחזיקים בזקניהם לאמור: מי יעבור היום לפני התיבה בתפילת-שחרית?  ומי – המוּסף?  ה"לכו נרננה" מדאתמול לא היה טוב, ה"כּגונא" לא היה לפי מדרגתו...

והעם מתפלל עתה באיזה חדוה, רוב המתפללים הולכים אנה ואנה.  אמנם פה ושם מטה איש את חברו הצדה לשיח עמו, אחדים עומדים ליד החלונות ומביטים לרחוב, האדמה שם מתחממת לאור השמש, ה"נכבדים" נקראים לתורה, אותה שבת היא שבת-מברכים – מי שעשה נסים לאבותינו הוא יגאל אותנו. - - -

                                               

והעם ממהר בתפילת-מוסף, כל הטליתות והסידורים נטענים על הילדים והאנשים ממהרים לרוץ, כדי לכבוש מקום מסביב לשולחנות הרבּיים.  לא נעים הוא הדבר שבתוך כדי מהירות עוד צריך ליטול את הידים לסעודה ולברך ברכת המוציא.  גם הנמושות, שלא באו לרבּיים אתמול, באו היום.  העם צוהל ומתחיל לשתות לגימות לגימוֹת.  מעמידים בקבוקי יין על השולחן, שולחים מכל עבר יין ומגדנות, העניים מעיזים לעמוד אצל בעלי-הבתים.  גם הבאים לימים מעבירים מעיניהם את השינה של שבת.  הנשים מקנאות באנשים, הנערים והילדים שמחים היום בחופשתם, על החלונות של בתי הרביים מטפסים ועולים, איזה אילן עומד סמוך לשם מַשיר את פירותיו מרוב נענועים.  השמש עומד באמצע הרקיע.

ובסעודה השלישית הנה זמן ב"תורה" והזמירות של הרביים...  כל הראשים כפופים ממעל לשולחן וכל האזנים שומעות...  "האמת, האמת, האמת היא..."  פותח רבי אחד "ישראל היא בבחינת כַּלה, כַּלה..."  "הלבבות המה בבחינת קרבנות, קרבנות, קרבנות..."

"התעוררוּתא דלעילא ולתתא הוא חדוה, חדוה, חדוה.  – "יה ריבּשן עלמא, דעלמא עלמיא!"

והכל שמח ומתפעל, איש איש יורד לתחתית נפשו ומעלה משם כל הניצוצות של חיוּת, עולה בלבבות איזה אור מסתתר...  אותה שעה היא מין נעילה לאידך גיסא...  העולם רחוק וגם טוּרנוֹבה היא רחוקה...  מין הרגשה באה, שרק אלה העומדים מסביב לשולחן המה בהאי עלמא...  השכינה שוֹרה באופל שבין-הערבּים...  הכל עומד ותלוי בפיו של הרבי...  אין רצון וכוח אחר כלל בעולם...  לוּ היתה בת-קולו של הרבי נשמעת עתה לאמור: צאו ממחיצתכם! כי אז הפקירו כולם, כיושבים וכעומדים, את ה"יש" שבהם, או גם ניצתה בהם אש התאוה, אשר נמַקה בעפר הדורות, התהוללו, התלהבו והשתובבו...

במוצאי-שבת ליווּ את המלכה בקהל...  הקודש באשר הוא קודש הולך, והחול לובש איצטלא דחדותא...  העם כבר שתה כל צרכו יי"ש פשוט, והמהדרין מריקים עתה את הכוסות יותר מן השיעור...  ראובן המלמד מנסה לרקד יחידי...  חסיד אחד נכנס אל בית-המבשלות, רואה את העסקניות וחומד בלבו...  אנשים אחדים כבר אינם שבים לבתיהם.  איש איש נותן את ידו בצלחת רעהו לשם צחוק.  את גָדי הבטלן כופתים ברצועה לשם תענוג...  צחוק פרוע, פרוע...  וה"שתיה" לא חדלה...  כיון שניתנה רשות...  שכחו האנשים את חנותיהם ואת "יום השוק" למחר בראשון לשבוע וישתו.  – ענין הפרנסה נדחה, בן ישראל מתחיל לשמוח בפתיחה לימות החול.  איש יהודי אחד החל לקרוא: רבותי, מדוע אין אנו שמחים?  – שכינתא בהתעוֹררוּתא!  מנשה הבטלן קפץ ממקומו ויחזק ביד ירוחם; ירוחם גורר אחריו את שמעון, שמעון אחז בידי בנימין, בנימין מחזיק באבנטו של קלמן, וקלמן מתחיל לנגן פתאום...  והם מרקדים, בתחילה רק בצחוק, ואחר-כך בהתלהבות, בהתעוררות, בהשתעבדות הגוף, אנשים, אשר עמדו מסביב, באים ותוחבים את ידיהם לכאן ולכאן, מרחיבים את העיגול ומרקדים במירוץ, איש מגבּיה שולי בגדו ומתחיל לקפוץ באיזה כוח מבהיל באמצע העיגול.  כולם יתנועעו, ידלגו כמו ירוצו; העינים בוטות והפה נתעקם ונוזל ממנו ריר.  אחד יקרע את כותנתו ויגלה את חזהו.  הפקר, הפקר!  עמך ישראל מרקד.

העם מרקד באולם הגדול שבדירת הרבי, בחדרים אשר מסביבו, העם מרקד ויוצא מבית לבית ומשכונה לשכונה, העם מרקד בבתים החשובים שבעיר, בבית הרב דמתא ובבתי השו"בים והחזנים; גם חיטים, אנשים פשוטים, שרחוקים הם כל ימיהם מענינים כאלה, התערבו בין החסידים והם מרקדים צוהלים; גם מיני חוקרים בחשאי שכחו את הרד"ק ואת המלבּי"ם וישתו גם המה.  קול יגביה מקול.  פה לפה ימלל דברים בלתי-מובנים, הלבבות רועשים הרגלים מדלגות, הגופים מתפרקים הפקר!  הפקר!  עמך ישראל פושט את בגדיו העליונים ומרקד.  ונשמה פתחה את לועה , – לאיש איש עתה כוחות שבעתים מאשר היו לו עד כה.  כל אדם מהם הוא בחזקת איזה חיוּת.  איזו התעוררות, איזו השתרעות לא ידע שחרה.  מַעין הנסתם של שמחת חיים מדורות קדומים נובע עתה ומכה גלים.  הכלים אובדים את ערכם המוחשי, קירות החדרים לא יחצו עוד והתקרה לא תבדיל.  ביד כל אחד ואחד להגביה את עצמו, להתגדל באיזה אַמות, להשתרע ולהתהולל, להניע אמות הסיפים, להחריד את מחבואי החיים ממקומם, לצעוק ולזמר בלי סוף...  תנו להם לאנשים האלה נהרות של יין, תנו להם את הסעודה הגדולה של חיבּוּק ונישוּק, של התלהבות עזה עד בלי שיעור של יחוד והתדבקות עד תמצית הנפש...  תנו להם תשלומים בעד כל החיים שלא חיו המה ושלא חיו אבותיהם, תנו להם תשלומים בעד כל הדורות ובעד כל הזמנים.

- - - - -

וביום המחרת העולם עודנו הפקר, הפרוטות במזומן כבר כלו והתחילו לעבוט שארית החפצים והכלים, שוכחים לגמרי למנות ולספור ומוציאי הרבה מכפי כוחם, אין איש חושב בשלו ובשל אחרים; הכל אוכלים יחד ושותים יחד, הולכים מבית לבית ומשכונה לשכונה ומחפשים אחרי מזונות וּמשתה.  הפקר! הפקר!

ביום השני והשלישי לשבוע כבר החלו הרהורים לעלות בלבבות לאמור "מה עשית, פלוני בן פלוני? הוצאת הכל מן הבית.  – ומרבים לשתות, כדי להפיג את הצער.  – הנחשלים כבר ישנים בבית-הכנסת, או על שולחנו של פלוני ומיטה של אלמוני.  אין אשה יודעת איה בעלה.  רבים לא באו אל ביתם זה שני ימים.

ביום הרביעי נוסע הרבי לביתו, והעם מלוַה אותו ומרקד לפני סוסי מרכבתו בשארית כוחו.

היום החמישי ישנה עוד איזו שארית הפליטה מן השמחה בתור "קינוח הסעודה".  אבל החיים הערומים כבר מתגלים...  אין בית שלא נתרוקן...  אין איש שלא אכל כל מה שיש לו, עד שכמעט לא נשאר מאומה ליום השבת השני.

וביום השבת הבא עוד העם נושא את בשרו בין שיניו, כדי שלא לחלל את היום הקדוש; אדרבה, עוד הם שותים מעט, שמחים מעט ומתלהבים, טלאי על גבי טלאי, מנפלאותיו של הרבי ומעשיותיו.

אבל בצאת השבת ובכלות ההבדלה לאור הנרות המשולבים משעוה ירוקה, בשעה שהנשים תוחבות את המפתחות בסינריהן ותחילינה להסתכל בבעליהן בעינים תובעות לאמור: פתח את החנות!  צא אל יום השוק!  קח את המחט ואת המרצע!  באותה שעה הקיצו כל העם אשר בטוּרנוֹבה למעשים בכל יום ויפנו לבם לחיים בכל יום.

ומאז החלה עוד פעם הגלות הארוכה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה