_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַהֵלֵךְ

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

וכבר אמרתי להציב ציון לאיש פלאי זה, שידעתיו בימי עלומי – אשלם עתה את נדרי. 

הוא היה בן רבנים, הבן השני לרב גדול וזקן ממשפחה מיחסת.  אחיו הבכור יהונתן, בעל קומה זקופה, בעל שכל חריף ודיבור חד, היה איש ידוע בעיר ובבתי-מדרשיה וראש-המדברים ובעל-השיחות בכל מקום.  ואחיו הקטן ממנו, מנחם, בעל גוף דל ועינים טרוּטות, היה הלמדן והירא-שמים, והיה נועד לשאת על שכמו הכחוש את סבל-הירושה ולשבת אחרי מות אביו על כסאו, והורות ולדון בישראל.  לעומת זאת היה הוא, אלחנן, אלחנן-משה שדיבר תמיד אך מעט, מתעצל בלימודו ומתרשל גם בעניני דרך-ארץ.  אדם שאין שׂמים לו לב.  וכי דיברו בו לפרקים היה זה רק על אודות זרות רוחו.  אלחנן לא ידע כל עוול, אף כי כבר נשׂוּא היה ובעל בנים חמישה.  אשתו הכחושה, יוכבד, היתה קצת חנוָנית והיתה טרודה בצרכי הבית.  והוא, בעלה, היה, אם תרצו שאסמן לכם מלאכתו, מעט מלמד; אם נוכל לסמן בשם מלמד איש שיבואו אליו לפעמים שלושה או ארבעה תלמידים ללמוד, והלז מלמדם היום ענין זה ולמחר ענין אחר...  ובאמצע הזמן ימָלט מהעיר, יעָלם לאיזה שבועות ואיננו...  גם אנשי ביתו לא ידעו אז אנה הלך ולא ידאגו לו.  – התרגלו בזה שלא לדאוג לו.  כי הן כבר תּיכּנוּ את רוחו.

בעת כזאת נשמט מביתו והלך לו היה סובב על עיירות ששם גרים קרוביו, ויושב עמהם.  בעיקר, הינו הך: גם כש"התאכסן" בביתו – במלה זו סימן הוא בעצמו את יחסו לבני ביתו – לא הועיל ולא נשא במשא הבית מאומה.  אמנם הוא אב, בעל-בית, אבל לא התענין בצרכיו, לא כיהה מעודו בבניו, אם גם עשו דבר שלא כרצון.  – הוא לא התערב בשום ענין ולא האיץ מעולם באחרים ולא תבע דבר.

הוא לא אכל לרוב עם בני-ביתו.  מארוחת-הצהרים היו משאירים לו מעט מרק ותפוחי-אדמה או פולים ועדשים, ואכלם לבדו.  כשהלך לבית-המדרש היה האחרון לצאת, אם גם השכים לבוא שמה, ואחר-כך הלך גם לטיל מסביב לעיר.  שיחותיו היו קטועות.  על פניו הלבנים, שזקן שחור דק הקיף אותם, היה מרפרף מעין צחוק קל.  בעיקר לא התעצב ולא דאג מימיו.  את הגיאוּת לא ידע, כאשר תבינו, אבל גם לא את הביטול הפנימי...  ובכל זה היה שומע הוכחות מבלי להשיב עליהם; ולא ענה כלל, גם אם המטיר איש חרפות על ראשו.  בימי נדודיו היה בא לאיזה "קרוב", השליך עליו ועל ביתו יהבו במשך איזה שבועות, אכל ושתה שם, ולעתים גם לימד את הבנים, וביום אחד השכים בבוקר ויצא משם מבלי לקחת פרידת-שלום מבני- הבית...  וכשהיה רעב בדרך היה מקבל לפעמים גם נדבה פשוטה, כי ניתנה לו, ולא ספר את הפרוטות.  ולאידך, כשראה עני אחר היה ממהר ונותן לו, מבלי השאיר לעצמו מאומה.  – כשעייף היה בקיץ, והוא עובר אז מעיר לעיר, השׂתרע בין תבואת-שׂדי המלאה, ושם, בין השבולים העומדות צפופות, מצאה נפשו מנוחה. 

ואם לפנות ערב היה הדבר, הוא בא לשפת נחל, היה משתטח פרקדן על החול, צופה ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, המתאדם בזהב השמש יורד, ואין חזון.  - -

במעמקי נפשו של גיבורינו זה היה מקנן על יד אותה השלוה והעצלות, שראינו בו, עוד דבר אחר.  הוא הסיר את צרכי החיים מעליו, כי זר היה לו מהלכם.  – אמנם התורה והאמונה עמדו למראשותיו; הוא היה קורא לפעמים גם בספרים, בספרי עיון, ואין פשר...  בכל דבר נוכל לומר ישר והפוך.  גם השאלה לא שאלה היא, ותשובה היא כאתרוג שניטל פטמוֹ.  – אדם זה מתנועע בחייו כלוּלב, בני-אדם אחרים הנם כ"הוֹשענוֹת" הללו, הגדלות לבטח ואחר-כך הן נעקרות ממקומן...  מדוע ישא האדם אשה? ולמה זה יוליד בנים? שלשלת ארוכה לפניך ואין פורק...  ובחרת בטוב ומאסת ברע; והטוב, לכאורה, אינו טוב בעצם...  כל אדם עושה רק מה שימצא בו תועלת, וגם התועלת לאו תועלת היא...  מרמה אך מרמה! ועל יד המרמה הנה אחיזת-עינים...  המוֹתר, שיש לראובן על שמעון ולפלוני על פלוני, בעיקר רק טעות הוא.  הכל ישקל בכף-המאזנים, ולכאורה, אין מה לשׂים בכף.  השקים ריקים, ולמקום, ששם אולי דבר, אולי יש שם דבר-מה אין מפתח...

מחשבות כאלו כיסו את רוחו והליטו את רוחו.  הוא מצא השקט רק בזה שעומד הוא מחוץ להבלי אותו עולם.  שוטה הוא זה השט באניה והוא עמל להביאה אל החוף, ומאמין כי ימצא תוחלתו במקום אחר.  - -

בימי עמידתו, הימים שבין עשרים ובין שלושים, היה נמק זמן מה בחטא, והיה מאמין בחטא, ואז, כאשר אמר לבקש לו נתיב, צעקה נפשו לאלהים, ואין עונה! אבל מה הוא חטא? מה לו בכל המעשים? קוהלת אמר: הבל הבלים, איוב קילל את יומו, ותהילים נאמר: אשרי! ובני-אדם – זה ישן על גבי מיטה מוּצעת, זה שוכב על הקרקע ואצילי ידיו מתחת לראשו, וסוף דבר שניהם ימצאו אחת.  - -

כה יצאו רוב שנותיו ושׂם מסגרת לרוחו, הוא לא השיב על דבר, גם אם ידע להשיב.  בא למקום שאין מכירים אותו ומצא כנופיה בבית-המדרש שואלים ומשיבים בדברי-עיון, היה משׂים עצמו כשוטה, לבלי הבין.

בניו גדלו, אחד מהם לוּקח לצבא ונשלח למרחקים.  בנו השני דבקה נפשו בבת-תופרת, וישא אותה למגינת לב הרב הזקן.  רעיתו חלתה; ועוֹל הבית ניתן על בתו.  בת שמונה עשרה היתה והיא רכה וענוגה.  בכתלי הבית בקיעים; ואם רוח סערה באה או ירדו גשמים מצאו להם נתיבות בו.  והוא, אלחנן-משה, לא ניסה לחגור כוחו ולהקל משא ביתו.  בימי חג או בימים שהיה מצוי בעירו היו מדברים על לבו – לבסס לו "חדר" קיים מעתה.  והוא ענה ואמר : "גורלי לא אשנה!" ואשתו אף היא מעולם לא הוכיחה אותו.  ה' רצה בכך, ובעיקר בעלה ישר הוא, הלא ישר על פי דרכו...

אלחנן-משה היה גם קרוב ומוֹדע לאבי.  ובימים שבהם נשמט מביתו והיה נודד מאח לאח – היה בא גם אל ביתנו, והיה יושב אתנו כחודש ימים.  שונה הייתי מאחי, ואבי התגאה בי לאמור, כי שאר רוח לי, ובאמת אוהב הייתי את ההתעמקות בספרים.  וכל יגיעי להתקרב אל האורח הזה, כי אמרתי הנה דבר בנפשו, לא הועיל לי.  והוא השתמט ממני בכל פעם כי שאלתי אותו דבר עיוני, ואם העזתי ואמרתי למשל: הלא אין בתשובת ה"חבר" שייכות נכונה לדברי הכּוזר, היה לוקח את ספר ה"כּוזרי" מידי, סוגרו ושׂם אותו בארון הספרים במקום שבו עמד.  אין פתח ללבבו! –

היו ימי חורף, אלחנן לא בא אלינו זה שלוש שנים.  והורי כבר תמהו על זה והזכירו את שמו בשבתנו לאכול.  והנה נעתקה הדלת ממקומה והוא בא.  מה שונה מראהו! לחייו נפלו וגופו דל וכחוש.  הוא משתעל, מעמיד את מקלו, ענף כרות, בקרן-זוית, מתיר את חגורו מעל בגדו העליון הישן ומסיר אותו מעליו.  אין אתו צרור, הטלית והתפילין שלו אבדו לו בדרך.  הוא נטל את ידיו.  ניגבן וישב לאכול.  ראיתי בפניו והנה הם ירוקים.  הוא משתעל פעם אחר פעם וסוגר פיו במטפחת אדומה.  הוא חולה...  הוא התקרר זה כמה...  כוחו אין עוד אתוֹ כמלפנים.  "חורף!" מלה אחת זו הוציא מפיו.  הוא שכב לנוח על הספסל וחלץ את מנעליו – מין הרחבה כזו ראיתי אצלו. 

מספר ימים עשה אצלנו ולא דיבּר דבר.  אמי בטוּב-לבה נתנה לו חלב רותח מהוּל בנופת.  הוא היה שוכב על הספסל ועוצם עיניו.  אבי לא היה בעל לב קשה כלל וידע להיטיב עם הבריות; בכל זאת הכרתי שאין דעתו נוחה עתה.  כי אלחנן-משה צריך לדרוש ברופא לא עלה על לב אחד מאתנו.  מה שייך, הוא התקרר, ותוּ לא. 

לילה! לפני חצות ושעה זו חיה עד עתה לנגד עיני.  אבי ואמי כבר הלכו לחדרם, ואני נשארתי את המועד הזה לבדי, על השולחן דלק חרש נר של חלב, ומבעד החלונות נשקף האופל.  כמעט שמעתי את הלב הדופק של החולה.

והנה התעורר אלחנן וישב במיטתו, וחזהו השׂעיר נגלה מבעד כותנתו הקרועה, ויפן אלי ויבקש מים לשתות.  קמתי וָאַגש לו צלוחית מלאה מים וישת מעט ויעמידה על השולחן לפניו וּמשׂפמוֹ נטפו מים.  הוא שׂם את ידו הכחושה אל לבבו וקרא: "לא ינוּסוּ הצללים...  הלב בוער...  הם באים לנגדי, ואני רץ ברחובות...  יחף אני הולך...  תן לי את מנעלי...  חוֹרי עיניו נטויים אלי.  פחד-מקשה אחזני; וביקשתי לקום ולקרוא את אבי החדרה, אך הוא עצר בידי ואמר : "הנח..  אל תירא".  הוא שתק איזה רגעים.  זיעה נוזלת ממצחו, והוא פנה אלי שנית ויאמר : "הגדר פתוחה...  והסולם רעוע...  כי תגדל וידעת...  עמלים הם לריק...  הנה חוֹר בחבית...  לעולם לא ימָלא...  עוברי-אורח אנו כולנו...  עוברים, רק עוברים..." הוא נשען על הכר וביקש לישון.  הנר בער עד קצהו ואפשוט את בגדי, ושכבתי גם אני במיטה ואין תנומה לעפעפי.

ואחרי שבוע ימים יצאה נשמת הבודד הזה באהלנו והוא אז כבן חמישים שנה.  "טהרה" וּ"לויה".  קברו אותו בשורה הרביעית של בית-העלמין בעירנו, המשתרע בתחתית הר מֵצל.

תהא נשמתו הערטילאית צרורה בצרור החיים!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה