_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הִלֵּל צֵיטְלִין

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

א

דברים אחדים

"השכינה היא אֵם הבריאה כולה, אמו של העולם התחתון ביחוד, אמם של בית ישראל, אמו של כל יחיד ויחיד, אם אוהבת, מרחמת, מנחמת, מצלת, גואלת"

השכינה היא הבריאה כולה.  ו"אנו – האחרונים – אחרוני־אחרונים, יתמי דיתמי  – בלי אם; – אנו בני הצער אשר כמוהו לא היה עוד, בני הצרות אשר כמוהן לא היו, בני צרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות", אודים מוצלים.  ו"אנו החיים לא בנס כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה, מניחים אנו את הבינה וכו' וכו', מניחים אנו את כל אלה לראשונים, ואנו – עינינו תועות ומבקשות רק את האֵם, את רחל המבכה על בניה".

שכינה למראשותיו של הסופר החושב הרגשני הזה, שכינה למראשותיו ומלאכי־זעם עומדים לפניו וגודרים בעדו את הדרך.

הנה אור גדול ונורא והנה תהום גדולה.  הנה חנינה והנה קנאה, הנה סליחה וגם רחשי נקמה.  "אין האדם נעשה למשורר ולמורה־דרך, כי אם בנשיקת פּי האלהים".  ולאלהים כביכול פּיות שנים, ויחד עם מידת־הרחמים משמשת לפניו רב שימוּש גם מידת־הדין.  מצד זה רחמי־שדי ומצד זה קנאת אל־נקמות.  אין אחדוּת!

שני יסודות מושלים בנפש הסופר המוכיח הזה, ושני דברים ניתנים בפיו תמיד, הוא שופך עלינו ממתנת האהבה ומרעיש את לבבנו בזעם: הוא אוהב והוא שונא! הוא אוהב כל דבר טוב וּמועיל, אוהב כל רם ונשגב, כל נעלה ונסתר, אוהב את העליה ואת העמידה בחיים, אוהב את הדיבור העז, את הכוח הנביאי, היצורי, אוהב תוכחת־מוּסר ושאגת היופי; והוא שונא, – הוא שונא את השקר והתרמית, שונא את הצביעות וההתנפּחות, שונא הוא את הגסות, את היהירות לשם יהירות; ולאידך, שונא הוא את החצאין, את  אוהבי־החצאין, את אוכלי הקליפה.  שונא הוא את השפלוּת ואת העבדות והזחילה על גחון... אין דבר ישר ונכון בעולם שאינו אוהבו, שאינו מסוּר לו בכל נפשו ובאדיקת נפשו; ואין דבר מכוער בין בחיים בין בעולם, בין במידות בין בספר, שלא ישנא אותו תכלית שנאה ושלא יזרוק בו מרתו.  אין מנוחה לרוחו ולרחשי לבבו...

בחלל המחשבה של צייטלין תמצאו ערבוביה של סממנים רבים וצבעים שונים, יסודות וגוּפים, תארים ותכוּנות, צירופים והויות מסוקרות; והוא לוקח מימין ומשמאל ומסדר אחד כנגד אחד, עמוד כנגד עמוד, ושורה כנגד שורה   רק להתקרה אשר ממעל לא ישים לבו.  הוא לא יבנה מחמר, כי אם נותן הוא אבן על גבי אבן, רעף על גבי רעף.  אמנם הוא עושה חלונות לבניניו; אבל קופץ הוא מחלון לחלון, והאנשים רואים רק את צלו, צל אדם גועש.

לו, לצייטלין, כל העולם כולו, כל החיים כולם, כל בני־אדם מהיום ומאתמול, כל הנשמות והעשׂיות, כל הרוחות והמעשים שבאים באופק חיינו ובמסבי הרגשותינו, הכל הכל חצים זכאי וחצים חייב, חצים זכאים גמוּרים וחצים חייבים גמוּרים ומלאים רשע גמור.  בכל אשר תפנו, בכל אשר תלכו, בכל אשר תושיטו את ידכם ותאמרו לעשות מה ולהכין דבר־מה, לעורר את בני־אדם לדבר־מה, הרי מעצורים רבים לפניכם ואבני מכשול לרוב, אבנים שישימו אותן במזיד לפני עיור ופיקח ולפני כל הולך בשם אלהיו.  והן מסביב לזרע הזה, בחדרי הטבע שבו הכל מתנועע ושואף רוח.  הרי יופי, מפלט, אור ויופי, והרי נשגב וגודל.  האדם מתהלך בגן־עדן־יה.  נפשו תרָוה מרחבי רוח, תרוה מאויר טהור ומשמים טהורים.  אבל הנה מתנגשים הם הכוחות השונים ומתפּרדים החזיונות.  הנה טוב ורע, אור וצל, קטנות וגדלות, שפעת ברכה ורזון; ונלחם הצדק עם הרֶשע, יד הטוב תהיה ברע ויד הרע בטוב והתקוטטו יחד מימות עולם בכל חיי התולדה ובבניני החברה, בחדרי הדתות ובגבולות העמים, בספר ובמקדש, על שדה־קטל ובאהלי בני־אדם.  ביחיד וּברבים, בכל, בכל, הנה יסודות שונים מתרוצצים, איש יבּנה מחורבן רעהו, איש יעמוד על מסילת רעהו; ואין תקומה, אם אין מֵקים; אין אור, אם לא יבואו יוצרי המאורות.  הצדק הוא רם, הנשגב הוא נעלה, הנפש ומתנת־הנפש מלאות הן פלאי־פלאים, מלאות הוד וחזון; אבל לעומתם שׂורר הרשע, שׂורר הרקבון.  הנה רם על גבי רם, והנה אוכלי עש, חלאת החיים, חרפּה ועלבון; איך תשובו ותאמרו: יעבור הרע, ינצח הטוב מעצמו!

ובמי האשם? במי הקולר תלוי? מי עירבב את הברואים? מי סימא את עיניהם ואטם אזניהם? מי זה הטיל אותה הזוהמה בבני־אדם, והסיתם למאֵן בטוב רק בשביל שהוא טוב, ולבחור ברע בשביל שהוא רע? מי לקח את הנפש, נפש האדם המלאה הוד, שיכולה להימלא הוד, והכניס בה רעל וארס?

"וענן יכסה את הנשמה", "מלאה מחץ היא צועקת אל האלהים", צועקת ו"קוראה היא אל אלהים בחזקה".  היא "מתפּללת ומתחננת, טוענת ומורדת, מכעסת ומתפּרצת"...

צייטלין עומד ב"יופי של מעלה", ורואה הוא עם זה בדיוטה התחתונה.  הוא חושב עצמו כאורח על פּני אדמות וכמעורר את האדם עלי אדמות.  בידו נפקד הטוב וסימני היופי והטוב, ומסביבו רק כיעור ורע... הוא עולה מרומים והוא מתיפּח על אלה שבשפל ישבו.  הוא יודע את סגוּלות עמו ואת נכאי עמו, את נגעי עמו ואת פּגעי עמו.  לעזרה יקראו גם אחרים ויתעוררו גם אחרים; אבל הם באים ותרופותיהם בידיהם, הם ורפוּאותיהם, הם ותחבושותיהם.  הן ה"כאב לא יוכל להירפא", ורופאי האליל רבים, הוי כמה רבים המה!

צייטלין אינו כותב, כי אם מַרעים; הוא לא ידבר, כי אם ירקע ברגליו, הוא לא רק יוכיח, כי אם נותן קולו עוז.  אין רחמים כדבעי! אין חיים כדבעי! אין לנו נשימת־הרוח כדבעי! אין חוסן, אין עליה, אין חביון ואין הבנה! דורות־דורות עמלו להיטיב, ועוד פרועים אתם לשמצה; באו גדולי־המחשבה, רבי־הרגש, באו כל יוצרי אור יקרות, באו כל נביאי־חסד וכל מטיפי־תוקף ויצרו בעדכם, נתנו את נפשם בעדכם, הלא הנה ספריהם, הלא הנה הגיונותיהם, הלא הכל פּרושׂ לפניכם וערוּך לפניכם; ואתם, אתם תאכלו מלח ותטפלו בדברי תפל.  ענבים לפניכם בכרמי־יה, ומפּיכם נודף ריח בּוסר, אתם כלבי־אדם וחזירי־הנפש!

צייטלין הוא לא רק מנבא ודורש, הוא גם מקלל;  לא טיפת דיו בעטו, כי אם כעס תמרורים; לא רק לטוב הוא קורא, כי משליך הוא בוז, קלון ונאצה בכל דורשי הרע.

ומה הוא הטוב והרע, היפה והכעור, הגבוה והשפל? מה הוא מוסר ומהו אי־מוסר? מה יועיל לאדם ומה יפסיד לו? מהו נשגב ומה יסמן את הנשגב? ביאורים תיאוריים לא תמצאו; לא תמצאו אצל אותו סופר איזו שיטה מסוימה ותיאורית; לא תמצאו בירור דברים במה שהוא דן, כי אם הוכחת דברים והשמעת דברים.  הוא לא ילמד כי אם יודיע, הוא אינו מרצה כי אם קורא; הוא אינו סותר ואינו בונה, אינו מקציע גם אבנים לבנין, כי אם משליך את אבני הבנין על אלה אשר לא יאבו לבנות או שאין טעם לבנינם.  הוא סַקל יסַקל, אבל הוא יעשה זאת בשם הצדק – הוא קנאי בן קנאי!

" – – – ואמרתם: נטה אל כל עבר ופינה, נרחף מעל לכל הדברים, נלקק את טיפּות הדבש בכל אשר תימצאנה, נבקש לנו בכל רק שעשועים, נתענג ונשׂבע נחת וצער לא נדע".

"ואמרתם: ידמו להם הפּתאים, כי באמת אנחנו מבקשים דבר־מה, כי מצטערים אנו בצערו של עולם, כי מוכשרים אנו להביא קורבנות על קדושת דעותינו, כי יש לנו חלומות נשגבים, כי יש לנו משא־נפש גדול ונעלה.  יישנו להם הפּתאים – ואנחנו, הה! אך צחוק נעשה לנו; אנחנו אך מבדחים אנו את דעתנו באיזו מלים יפות ופתגמים חריפים, ולפעמים לא רחוקות גם בליצנות גסה וניבול־פּה".

"ואמרתם: מה זה 'יופי', 'אמת', 'נשגב', 'קדושה', 'טהרה', 'גבורה', 'אומץ' – הלא הנן אך מלים ריקות.  גם אנחנו נזכיר בשם הדברים האלה; ואולם בקש נבקש רק פּרוטות והנאות קטנות".

"ואמרתם: הלא למדנו לכתוב ולדבר רמות ונשגבות וגם ללעוג ולהתל, ומי הוא זה אשר יגלה את הטמון בעומק נפשותינו?"

"ואולם נשבע אנכי בנוגה השחר הטהור, בדמעה הנאמנה, באש האמת הבוערת בלב, בזכרון אלה שמסרו נפשם בשביל טובת בני־האדם ואשרם, כי גלה אגלה את כל השטחוּת והקטנוּת שבכם, כל הריקניות והאפסוּת שבכם, כל התוהו והבוהו שבחייכם השוממים, כל השקר והכזב, שאתם משקרים לנפשכם ולאחרים, כל הטיפּשוּת שבערמתכם, כל החלאה והזוהמה שבמליצותיכם היפות, כל החוּלשה והרפיון שבעזותכם".

"ואמרתם: יכתוב לו הסופר, יצייר לו המצייר, ישורר לו המשורר; ואולם אל נא יגע באליל־השוא אשר הקמנו לנו".

"ואמרתם: דברים יפים, מליצות יפות.  גם אנחנו אוהבים דברים יפים ופרזות מצלצלות; ואולם אל נא יעיז איש להעירנו משנתנו המתוקה".

"ואמרתם: ידבר לו הסופר על־דבר האמת.  גם אנחנו אוהבים לדבר על־דבר האמת; ואולם אַל נא יעיז איש לדבר את האמת עצמה.  תקוע נתקע בו את צפּרני החתול אשר לנו".

"ואמרתם: הנה עשינו לנו צעצוע לשחק בו, ונאמר לכל: 'אלה אלהיך, ישראל'.  נקח נקמתנו ממנו!"

"ואמרתם: זה מגלה לכל, כי אך עצלים נרפים ובטלנים אנחנו וכו'; על כן אנחנו מתנגדים לכל עבודה חיובית ומעשה ממשי בשביל העם.  הבה נתחכמה לו פּן יוסיף לגלות את האמת".

"ואולם אך לשוא תתחכמו, לשוא תחרפו ותגדפו, לשוא תיַדוּ אבן; על אפּכם וחמתכם תיגָלה ותיראה האמת בכל הודה והדרה, בכל עוּזה ותקפה, בכל המרירות והצער שבה".

"הקיצו, ישנים! הסירו את המסוה, חנפים!" ("עוד הרהורים" ב"הדור").

"לא על הפּירוד הוא דואג, לא על הקרע, כי אם על חורבן האומה.  בהקיץ ובחלום ניצבות תמיד לפניו המלים: החורבן השלישי: חורבן האומה" ("המשבר", רשימות טריטוריאליות ב"רשפים").

משיבים לו דברים; והוא שואל: "מה יעשו רבבות האביונים החדשים? מה יעשו רבבות בני ישראל, העתידים להיות אביונים? מה יעשו כל אלה היהודים מחוּסרי־המשפּט ומשוללי כל זכוּיות־אדם? מה יעשו?" "הנני שואל: מה לעשות?"

"הנני שואל ואשאל, ואחזור ואשאל ואַלאֶה אתכם בשאלותי, בהוכחותי ובאנחותי, אדונַי"; ואשאַל ואחזור ואשאל בקול מר ועצוב, צורח ונוקב, ואשאל עדי יזוב דם, עד "יביא רטט בכל עורק ועורק שבנו"; ו"אשאל, עד כי נשתגע מרוב צער, ואשאל, עד כי תאמרו: הרף, בנערינו ובזקנינו נלך!"

כה כותב צייטלין, לבו גועש וצועק, והוא עצוב; הוא בא בשם העם ותוּגת העם, אשר תמלא אותו – ובכם דבקה חלאת אהבת היחיד, אהבת יחידכם, אהבת־עצמכם... "ואם נתעליתם כל כך, כמו שאתם נחשבים בעיניכם – הוא שואל – מדוע אני רואה בכם קטנות שבקטנות, שפלות שבשפלות, העדר כל בושה וחסרון כל אהבה למה שהוא ולמי שהוא" חוץ מכם? ומדוע אין אמת בעולם? מדוע גבר השקר, בשעה שאור אמת מזהיר כל כך? מדוע ינצח המגונה את המועיל? מדוע אוהבי השקר והחנופה הם רבים ודורשי צדק מעטים. הוי, כמה הם מעטים!

זה קול האחד בכל ההרעשות האלה.  צייטלין אינו שואל לעצמו וגם לא יריב ריב עצמו, אם כי הוא עושה זאת בכל פּעם לשם אחרים.  הוא לא יבקש מכם, כי תשמעו לו, כי אם רק זה שתשמעו אל הטוב.  הוא לא יבקש הכנעה ליופי שלו, כפי שהוא משיג אותו, כי אם להיופי בכלל ולטהור בכלל.    הוא אינו בעל תורה קיימת, ואינו דורש מכם קבלת מחשבה אחת; אבל הוא דורש ניקוי הלבבות מכל עקמומיות, שחרור המוחות מעיווּת.  הוא דורש יושר ואהבת־חסד, בכל אופן שיהיו.  לא סגנון הוא דורש מכם, סגנון מחשבתי, שירי, וערכי מיוחד בחיים, כי אם עוז, חיים, חיים נקיים מכל חלאה, חיים שאין בהם כל צל.

וראיתי אני, שיש יתרון לסכלות מן החכמה, להפסד מן השכר; ראיתי את כל המעשים והנם חמס; ראיתי את כל חי, והוּא אינו יודע מה הם חיים.  ראיתי ננס רוכב על הפּיל, ראיתי עוול ועמל, ראיתי מפלצת השקר; ראיתי רעל החנופה הציבורית; ראיתי חרפּת גדולינו וראיתי שפלת־הרוח של מאשרינו.  בכל אשר אפנה הנה שוד ושבר, רכילות, אפיסת הדעת, חמדה בלי כוח, תאות בשרים בלי נועם, בלי שירה.  אין אמת! אין תקוה, אין חירות לאדם בעל קומה זקופה ואין אויר.

קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּיו השכם והערב, בקיץ ובחורף, בימות הסתיו וּבימי האביב.  הנוער אינו נוער והזקנה אינה זקנה אצלו; הכל רועש במידה שוה וּמרעיש במידה שוה.  הנכם חושבים לשמוע קולו של יחיד, ורעם של רבים הנה נשמע.  הנכם מבקשים מנוחה – והאדמה תרגז תחת רגליכם.

צבעים לחיים, צבעים שונים והרכבות שונות, תנועות שונות בחללו של עולם, בנפש האדם ובחיי האדם.  האדם הוא עצב ושמח, מאסף ומחלק, מתיאש ומקווה, חולם ומקיץ.  הלא אלה הם החיים וזה חביון החיים, כי לא יעמדו, כי המראה שלהם אינו מראה אחד.  אבל חליפות כאלה לא נמצא אצל סופרנו זה; והוא לכאורה הלא הוא עשיר ואינו עני, הלא אדם מרגיש הוא ואינו רק מכונה של הרעשה.

האומנם לא שחק צייטלין מימיו? האם לא מצא תום מימיו? האם לא היתה לו גם שעה אחת של מנוחה ואהבת המנוחה, הוא שידו בכל ומכה ברצועתו תמיד? והאם לא מצא לומר גם מה לנפשו? והוא, המורה והמדריך, האם לא קרה לו, שבא ללַמד ונמצא לָמד?...

גם קוהלת, הקורא תגר על כל החיים, על הבלי החיים ועל כל המעשים, אומר: "לכל זמן ועת לכל חפץ", "עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לבקש ועת לאבד".  אבל לצייטלין עת מלחמה תמיד ואך זעקת חמס ישמיע תמיד. –   

רוח לו, להסופר הזה, וברוח חונן; אבל הוא אינו מושל ברוחו, כי אם רוחו בו, והוא עבד כפוּת לניביו, לתוכחותיו, עבד כפוּת לצבעיו ולמשאיו.  לו אין סדרים וכוָנות בנפשו, כי אם סדר אחד; קול אחד אנו שומעים, רק קול אחד.

האדם מבקש מרגוע – גם מי שנפשו עליו תאבל וּמרגיש הוא את כל עול החיים; אבל צייטלין לא ירגע.  גם הנהר הידוע, המשליך לפי האגדה אבנים בכל יום, ינוח ביום השבת, ונפשו של צייטלין לא תנוח...

"הופעת־אלהים – הוא אומר באחד מפּרקיו השיריים, שכנראה חפץ לרשום בו את נפשו – הופעת־אלהים תבוא לראשונה בענן וערפל וקולות וברקים, להבה ולפּיד־אש, אחרי־כן ישמע קול דממה דקה (ישים נא הכותב לבו לזה) והעולם מתמלא טל, שקמים בו לחיים מתים ונשמות בשמים ומנוחת אלוה".  ומנוחה זו לא נמצאה במי שאומר זאת, וכל־שכן קול הדממה הדקה.

"באחד מרגעי הדומיה, בשעה שאין המחשבה משועבדת לשיטות ולדעות מוגבלות, בשעה שעיני הרוח רואות מבעד לצעיף המכוסה על הדברים והמעשים, הריני עומד ותוהה: שמא אין כל בנין במציאות... שמא אין עם ישראל חי ברוח... שמא בדותא היא כל זה הרוחני של עם ישראל"... ("תורה וסחורה" ב"הבוקר").

ואותה הדוּמיה קוראה שוב בקולי קולות.

צייטלין העממי שואל שאלות עמו וקורא בקול גדול על צרת עמו; אבל הוא קורא גם בשבח השלום, שלום־יה, כאיש שקורא לריב.  הוא שיכור מריב מלים, שיכור ההוכחה וההתנגשות וגיבור ההתנגשות.  הוא בעל אדרת היופי, בעל דגל היופי, והרי נפשו מלאה שאון היופי, רק שאון!

"הנסיון הספרותי – הוא קובל ואומר – כבר הראני פעמים רבות, שדוקא הדברים היותר פּנימיים, התקוה היותר כמוּסה אינה מובנה לאחרים; בשעה שהאדם מגלה את קודש־הקדשים שלו, אין אחרים רואים שם מאומה, לפי שכל קודש־קודשים הוא סוּביקטיבי, עצמי, מיוחד, מובן ומוּרגש כל צרכו רק להנושא עצמו"... ("שאלות", "רשפים").  בקובלנא זו הוא מדבר על קודש־הקדשים שתי פּעמים, וכזה יעשה בכל עת.  הוא יגלה ויתריע תמיד, ואיך ישאר דבר  כמוס? הוא קורא על השמור והנעלם אתו, ורק אתו, בקולי קולות, ואיך יהיה הדבר טמיר  ונעלם? הוא לא ידבר על ה"אמונה" שלו לבד, כי אם על "התקוה" שלו וה"חלום" שלו.  "כי על כן אני בא אליכם בשאלותי ובספקותי"... והוא מחלל אותם הספקות בשאון הוַדאות.

צייטלין מדבר רמות על הקדושה, על מסתרי הנפש וגעגועי האדם להתקדש ולהתדבק; והלא חלק מזה היא גם הצניעות, הצניעות והתום, הרגע בחיים הנועד לחשבון, לחשבון האדם את עצמו – וזה אינו לו.  הוא מדבר את האֵלים, השׂרפים והאופנים, משרתי האל, בקולות וּברקים.  אבל האל שנגלה על הר סיני בקולות, גם הוא ידע את הדממה וּבא גם לא ברעש.  איה התום? איה השעה החרישית, שבה אנו, הנותנים והאומרים לתת, עומדים ריקים וחסרי־אונים.  ולאידך, אנו עצוּבים עד תהום הנפש, וּבבוקר אחד יזריח עלינו שמשו והכל חלף ועבר.  אנו כועסים; אבל יודעים אנו גם סליחה.  צייטלין לא ידע סליחה; הוא נוקם ונוטר לכל בעלי ההשחתה, הוא נוקם נקמת הדורות, נקמת האומה, נקמת כל חי וּמרגיש, – קול גדול אצלו ולא יסף.

וכשהוּא מדריך אותנו במסילות יופי, כשיורנו את הדרך הטוב והמשובח, כשיתור אחרי דרכי האור ויחפּש את מסתרי האור, הוא עושה גם זה ברעש ובקול גדול.  הוא עושה הכל היום באותו אופן ממש, שכבר עשהו אתמול, והוא חוזר על קול הקריאות מאתמול...  הוא לא יורה כי אם יהלל, לא יהלל כי אם ינצח.  ולא רק אדיקות היא זו, אהבת היופי לשמה ולשם ערכה, כי אם לשם הכרעתה על הבלתי־יפה והבלתי־נעים.  הוא לא ילמדנו בינה בתורת היופי וההסתר, כי אם מתוַכּח, מרומם, מתגאה במכמנים אלה.  אַל תגעו בכל הדברים הרמים והנישאים האלה, אתם קטני־הנפש, סורו סורו טמאים מכל קודש.  "סורו!" הוא אומר לכם, למה אתם עומדים ומביטים עלי בעיניכם האדומות? לכו לסרחונכם והניחו לטהור להישאר טהור.  ואם לא תשמעו לו, אז בחזקה יבוא עליכם.  איך אתם מתקוממים נגדו? על צדכם דכאון וחרפּה, טמטום לבבות וטמטום נפשות, ועל צדו – האמת, אור האמת, הנשגב שבאמת וכל הרם שבאמת.

אמנם הוא אומר: "יש, אחי, אשר אנכי עוזב את כל החקירות, את כל השאלות העולמיות ואת כל הספקות הרבים והסבוכים; ובמוחי מנקרת רק שאלה אחת: מי איננו מניח לבני־אדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אשרם? מי מקפּח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם" ("כונות ויחודים" בלוח "אחיאסף").  ותמהים אנו, אם באמת עזב רגע את חקירותיו השאוניות, ואם נח מימיו אף רגע מעמל זעף עטו ומצעקת  היופי.  הוא רואה חיים ענקיים, התגלותיים ונפשיים.  הוא רואה את העולמות מתרחבים, את הוד הטבע משׂתרע, והנה יכרע כל ברך, כל נשמה תהלל.  האם אין אתם שומעים את רחשי היקום? האין לכם אזנים לשמוע כל אלה?

ולפתע: "מעטו האורות ורבו הצללים"; ו"עולה על לב אותה המחשבה האיומה, כי היופי והחיים שביופי הם רק עדי רגע, והרפש, הרקב והיסורין מתמידים".

"ועולה על לב זכרון מלחמת־החיים.  ועולה על הלב כל הנעשה לפעמים מבעד החיצוניות היפה.  ועולה על הלב זכרון כל הנרמסים והנדרסים, בשעה שאנו מתענגים, ועולה על הלב, כי ירמס וידרס לרוב דוקא היפה והנהדר, דוקא הגדל והצומח, וחי לרוב דוקא המכוער והמגונה, השפל והנבזה, רבות רבות עולה על לב".      רק דבר אחד לא יעלה על לבו, כי יש קו וּמידה לחיים...

צייטלין עומד ונלחם יחיד כנגד רבים, ומשתמש הוא עם זה בכלי־נשק הרבים ובשאון המית הרבים... במקום שלא יעשה ויפעל הדיבור הפּשוט והשיחה הברורה, יעשו ויפעלו ההכפּלה השילוּש, הצעקה והרעש. – לו אין חרב וחנית של איש־מלחמה, כי אם שוּרות־שוּרות, גדוּדים־גדוּדים של הרעשות ואמרים שיריים, של ניבים וביטויים קשים ולפעמים גם יפים, אבל נפסלים תיכף על ידי רוב שימוּשם.  עושר, איזה עושר לו; אבל כל העושר הזה, שאינו יכול לצמצם בו, שמור לרעתו ולא לטובתו.

אם לחינוך, אם להרעשת הלבבות העצלים ולבחינת המעשים ודעת ערך המעשים, היה פועל צייטלין בספרותנו במה.  כי מי כמוהו קורא לטוב ויפה, לנעלה ורם, ומי כמוהו משפּיל את הבלתי־יפה ומגנה את הבלתי־רם; מי כמוהו עומד על המצפּה ומוכיח עמו בשעה בת־רבים, וחוזר ומוכיח; מי כמוהו יודע להטעים את ערך השירה בחיים ובהקדשת החיים, ולהזכיר כי אין זה ענין הספר בלבד או ענין העט בלבד.  אבל הוא גם מקלקל בזה שהוא חוזר ואומר, במקום שדיה רק אמירה אחת.  הוא אומר קדוש! קדוש! קדוש! אומר מלה זו פעמים רבות כל כך, עד שהתרגל העם במלה קדוש ולא יקשב עוד בה את ההד המיוחד שלה ולא ישים אליה עוד לב כלל... הוא הרבה כל כך להישבע בשם האמת, בשם האלהים ובשם כל הרם ונעלה בעולם ובשם הנשגב וההוד, הנצח והאמת, עד שנתרגלנו לשבועה זו ואין אנו מרגישים עוד כל פּחד ורעדה מפני שבועה.  הוא כמעט הרבה הָרֵע, ודוקא בשביל שקרא בכל שעה ובכל רגע בשם הטוב.

תוגה! תוגת איש־הרוח ונתין הרוח.  זה האיש שחפץ לקרב את האדם לשכינה, לפשט כל עקמומיותיו שבלבבו ובשׂכלו, לטעת בו רגשי הטוב והיפה ולהטעים לו הוד עולם והוד שכינת עולם, דוקא הוא עשה, על ידי עושר מליו, את השכינה חול, ואת הרם, על ידי מה שמזכירו אלף פּעמים ועל ידי מה שנתרגלנו בו, כמעט לאינו־רם.

*

"בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא נתתיך, ואומר: אהה,  אדוני ה'? הנה לא ידעתי דבּר".  יש שעות לנביא, וזה אות של נביא אמת, שגם דבר לא ידע.

אם לא יכלכּל הלל צייטלין את רוחו בעוד מועד ולא ילמד לדבר אך במועדו, לדבר במידה ורק במידה, אז יטבע בהדיבור ויקבר את חזון לבו ואת חלקו בממלכת הרוח – בשאון הדיבור!

ב

עוֹד לְצֵיטְלִין

"ואין דרך, ואין מנוס ומפלט לך, בן־אדם – יסיים הלל צייטלין ספרו "הטוב והרע", – אין מפלט מכל ההבל והקטנות, הצער והיסורים, שאתה רואה, כי אם באהבה אידיאלית גבוהה".  ובעיקר לא נדע מהו הצער שלו ומה היא האהבה? גם הצער, גם האהבה, גם ההתרגשות בעבור אחרים והיחס הנפשי לאחרים – הכל סואן ברעש, בהמיה, הכל קורא מאליו, הכל מתגעש.  אבל יש שבן־אדם מבקש לו מפלט גם מן התגעשות זו; יש שבן־אדם יבקש לו מנוח.

"העצב מביא גם את אחרים לידי עצבות, אבל ההתמרמרות יש אשר היא מכניסה רוח חיים באחרים" – יאמר בהרהוריו בספר "מחשבה ושירה", חלק ראשון.  אבל גם העצב גם ההתמרמרות באים אצלו רק בשאון־מלים, בשטף צבעים... הוא כופל, שונה, משַלש, מעַשׂר את דברי עצמו.  הוא יוצר תמוּנה אחת נכונה; והוא חוזר עליה וחוזר, עד כי ירעשו הספּים.

"יש גומר כמה פקוּלטיטים", "יש מצטיין באיזה מקצוע מדעי"; "יש עשיר מוכתר בנימוסין", "יש בעל כשרון ספרותי היודע להכביר מלים (מי הוא זה?), ויש איש שמשנתו קב ונקי".  "יש איש העורג לאשר לא כאן".  "ויש איש מבקש את האמת בחרף־נפש ובשאון־נפש".  "ויש איש מדלת־העם והוא מצטיין ברוח נדיבה", "ויש איש המדבר קשות" – אימתי לא ידבר צייטלין קשות? – "ויש איש העובד עבודתו לרבים בחמלה וברחמים רבים, בהכרה ודעת ברורה, ביגיעת גו ונפש רבה מאד, בלי כל שאון ומהומה, בלי כל פּרסום, בלי כל ציפיה לתהילה וכבוד".  "יש ויש" וכל אלה תמצא אך בעמוד אחד.  מדפדף אתה הלאה, והנה תמצא שוב אותן הקריאות ואותם הסימנים.  "יש בין המבקשים להם אלילים שהם בבחינת ילדים".  "יש מהם אשר ימשכו רק אחר דבר אשר הוד לו"; "יש  מהם עובדים לבול־עץ"; "ויש מהם נמשכים אחר כל דבר הבל". – ועוד פּעם: "יש אשר אנחנו כולנו לא נדע את המניע הפּנימי לכל מחשבותינו וּמפעלינו".

"יש אשר נדמה, כי אך מרום וקדוש לנגד עינינו, ובאמת אך אֵל זר לנגדנו"... "יש אשר נדמה, כי שמים חדשים ממעל לראשנו, ובאמת תחת אופק צר הננו עומדים". "יש אשר נתּן למעשינו ערך גדול ונשגב, ובאמת אינם אלא מעשים בכל יום".  "יש אשר נדמה, כי הננו בונים עולמות, ובאמת הננו בונים בתי־נייר"; "יש אשר נדמה, כי אך את הטוב נדרוש, ובאמת אך שחוק נעשה לנו".  אנו טובעים במבול של "יש"; וה"טוב" בכאן שוב אינו טוב כלל, ה"שמים החדשים" אינם שמים כלל... לא "מניע פּנימי" כאן, כי אם שטף מלים הרבה ושאון מלים...

והנה לפניכם "כוָנות ויחוּדים" (מעין שירים בפרוזה).  "הנני מתפּלל והאילנות מתפּללים עמי, הנני כורע, והם כורעים עמי.  הנני משתחוה, והם משתחוים עמי". – הוא כורע ושאר האילנות כורעים אחריו.  הוא משתחוה והם משתחוים אחריו.  האילנות כורעים וּמשתחוים ועמהם גם הדשאים.  "הציבור מתפּלל ותינוקות של בית רבן עמו"... ו"מתפּללים אנחנו יחדיו בדחילו ורחימו, בכוָנה גדולה, בדבקוּת מיוחדה ונפלאה".  ואנו אין אנו מאמינים עוד באותה התפילה, באותה הכוָנה ובאותה הדבקוּת.  הכל כורעים ומשתחוים והכל "עטופים בטליתות".  והנה אין כאן תפילה, כי אם שאון, אין כאן כוָנה, כי אם צירופי־מלים, ואין כאן יחוּד, כי אם תמוּנות בנות הדיו והעט.

הלל צייטלין אוהב את ה"צנועה מרת לבנה", אוהב הוא לקדשה "כשהיא מכוסה בצעיף קל"; אוהב הוא אותה "כשהיא יפה וברה", אוהבה "כשהיא ענוה צועדת אַט"; אוהבה, "כשהיא צועדת כמצטערת בצער העולם", ואוהב הוא אותה "כשעולה לפניה זכרון כל האוהבים והאהובים, שלאורה שחו, התלחשו, נשבעו אף נשקו, וזכרון כל תקוותיהם הנכזבות", זכרון כל התקוות הנכזבות, הכתוּבות בספרי הרומנים ובסיפוּרי־אהבים.  עד כאן לירח.  אבל הנה גם "השמש שולחת ישר את קרניה", "השמש מרבה להפיץ את אורה".  ודא עקא, כי גם אור הירח הצנוע מבהיק אצלו כאור השמש. –   

אנו משתמשים שוּב בצירוּפיו על־אודות "שירה חדשה" (מעט מעולמו הפּנימי של חוזה), ואנו באים תיכף אל "צער גדול ועמוק, נוגע עד הנקודה היותר פּנימית שבלב"... "ופלגי דמעות ירדו עיני האדם".  אדם בוכה ומצטער, מצטער ובוכה, והוא גם "עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה"... תאמרו, הוא בוכה בחפץ.  לא! הוא "בוכה בעל־כרחו".  בעל־כרחו הוא בוכה.  "קורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכוח שבו, לכל העוז שבגוּפו ובנשמתו, לכל האומץ שברוחו, כי יעזרו לו להילחם בבכי המגונה".  הכל נלחם את הבכיה והמארה.  הבכיה תאפס, ותחת זה שוב "תרדמה עמוקה נופלת עליו, והוא רק חולם חלומות".  שני מיני חלומות: בראשונה "הוא חולם חלומות נעימים, ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו – העולמות שלא נבראו עוד ולא נראו עד עתה לשום בן־אדם בחלום – אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן־עדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה אותו, ואותו גודל שעדיין לא עלה במחשבה"; ובאחרונה הנה גם "חלומות רעים יבעתוהו, שׂעירים ירקדו לפניו ושדי־שחת וקטב מרירי עולים לפניו".  חלומות רעים על־דבר שׂעירים ושדי־שחת וקטב מרירי עולים ומתערבים בחָזון עם "אותם החיים שעדיין לא נוצרו ועם אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש".  ואנו עומדים ושואלים: מי הם אלה המלאכים? ומי המה אלה השדים? ועוד יותר – במה יבדלו "בעולמו הפּנימי של החוזה" הרוחות הרעות מן הטובות, ובמה יפרד הקטב מרירי מן אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה   אותו?

אין אנו תובעים מצייטלין, שיַראנו אותו היופי, שעוד לא שזפתוּ עין; אבל יראה לנו את היופי, שראה הוא, שרואה הוא לבדו.  שׂעירים ירקדו לפניו, ולפנינו לא ירקדו... ולאידך, הרי "קטב מרירי", הרי רקבון, והרי כיעור, והרי כיעור שבכיעור;  ואין אנו יודעים מהוּ אותו הכיעור?

צייטלין מדבר וחוזר ומדבר על־דבר "משאת־נפש".  "משאת־נפש עומדת ניצבת בתור אמת פּנימית", "משאת־נפש טהורה כעצם השמים לטוהר", "משאת־נפש – יופי אין קץ", "משאת־נפש – נדבת־רוח", "משאת־נפש – אור וחיים", "משאת־נפש – אהבה אין קץ", "משאת־נפש – שלום ודממה", "משאת־נפש – אחדות והרמוניה נשגבה", "משאת־נפש – געגועים חזקים", "משאת־נפש אמת, של אמת פּשוטה", "משאת־נפש – טבועה בחותם הנצח", בקצרה, משא־נפש של יופי אין־סוף ושל גדולה והתנשאות אין־סוף ושל התרוממות אין־סוף.  הנה הכל אך מעבר מזה; אבל מעבר אחר הרי רעם וּמפלצת, הרי דברים אחרים לגמרי מחזון־לב וממשאות־לב.  הנה מסביב למשאת־הנפש הטהורה "חלאה וזוהמא"; מסביב ליופי אין־קץ – "סחי ומאוֹס", מסביב לנדבת־הרוח – "אכזריות וגסות", מסביב לאהבה אין־קץ אך "קנאה ומשטמה". – מסביב לשלום ודממה הנה "מלחמת הקיום ושפך־דם", מסביב לאחדות והרמוניה אך "תוהו ובוהו, צלמות ולא־סדרים".  על־יד (אצלו כתוב גם בזה מסביב) געגוּעים חזקים הנה "ענינים קטנים, נבזים ושפלים"; על יד "כבוד והדר – זחילה על הבטן, הכנעה ושפלות, דכדוך הנפש, עניות ואפסות, אפסות עד גמירא. – הרי משאת־נפש של אמת, ו"מסביב כזבים נבזים", לא אך כזבים, כי אם גם נבזים, כזבים נבזים.  הרי לפניכם משאת־נפש טבועה בחותם הנצח – ומסביב "עניני־הרגע – רגע לעומת נצח – דברים של מה־בכך, רגשות־שוא, דחיפות ורדיפות".  מידות ואי־סדרים, אמת וכזב, רום ושפלות, אור וחושך, אור ממש וחושך ממש.

כבר עזבנו את דברי צייטלין ועומדים אנו בפיוטי המחזור... אדירי איומה יאדירו, ברואי ברק יברכו, גיבורי גובה יגבירו, המוני המולה יהללו, לבושי להב ילבבו, עורכי עוז יענוּ, פּחוּדי פלאך יפצחו, קהילות קודש יקדישו, רבבות רבבה ירננו ותומכי תהילות יתמידו.  בשירה החדשה "יגדל הצער", "יגדלו המכאובים", יגדל האור, יגדל הנצח, הכל יגדל מעבר מזה, והכל יתקטן מעבר מזה, יתקטן ויזחל על הבטן, יתקטן ויהיה כרמשׂ העפר, יתקטן ויבָזה, יבזה ויהי לסחי ומאוֹס... ובשירה הישנה החתומה, גם שם האדם יתמוגג במלים, בניבים, בשׂרעפים ובאגפים.  מדוע זה יצנח צייטלין החוזה על הארץ ויפּול באין אונים? ועָבר גדול כזה לו, אף לו. – 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה