_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הִרְהוּרִים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

דַּפִּים יְשָׁנִים

הנני קורא אגדת "קמצא ובר קמצא".

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"; "אשקא דריספק חרוב ביתר". לב מי לא יפעם למקרא הדברים האלה? לב מי לא יתרגש בקרבו?

כל מחזה, כל חזיון, כל סיפור מהימים הרעים ההם עשה עלי רושם כביר ויתיצב כמו חי בדמיוני; אך הרבה יותר מכל המחזות, הסיפורים והחזיונות פעלו עלי מעשיהם של הנהו בריוני.

הרעב גדול בירושלים, עד דייזיל אדם לשוקא יזדבן הכל הצר  צורר והעיר סוגרת ומסוגרת. הנה קמו מושיעים לישראל, הנה נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת; הנה מוכנים אוצרות חיטים ושׂעורים, שמן ועצים. – ולפתע פתאום אחזה אש בכל אלה ולא נשאר מהם כלום.

ומי הבעיר את הבעירה לכלות את הכל? הנהו בריוני! האם לא ירעשו מיתרי לבבנו? האם לא תסמרנה שערות ראשנו? ומדוע – מדוע עשו את הנבלה הזאת? מדוע השחיתו בידים צרכי אוכל-נפש של עיר רבתי? מדוע הוסיפו להרע בעידנא דרתחא? לבבי נתרגש אז וימלא תמרורים, נשבעתי לקחת נקם. לוּ קמו הני בריוני היום לנגד עיני, כי אז הכחדתי אותם מן הארץ ועקרתי אותם מן השורש. אמנם כן, נבלה גדולה עשו בישראל!

עברו ימים ואני רחוק מן החדר ומכל אוירו של החדר, נשתנו כל דעותי; ולוּ חייתי אז, עזרתי על ידם, גם אני עמהם הייתי באותה עצה. – 

בעוד אנכי יושב על האָבנים ועוסק בעניני הרצון, הרגש והחשבון, בעוד שלבי נתון למהלך האדם וחייו, בא רוח אחר והוציאנו מרשות-היחיד לרשות-הרבים.

נבוכים הם בני-ישראל, אותו העם שאבותיו מצאו את האֵלים במדבר!

מהעֵבר מזה נחשבים אנו לבחירי-יה; ומהעֵבר הזה אנחנו מדרס לכל רגל בועטת והננו עבדים לעבדים… עוד יש לנו כשרון, כוח וחיים; אבל אנוסים אנו לנטור כרמי אחרים ולשמור את משמרתם.

מעבר אחד הננו קשורים בקשר אמיץ; ומעבר אחר הננו נפרדים לשבעים לשון ונכסה את פני כל האדמה.

לוּ היינו אך ככבשה בין זאבים רבים החרשתי, כי הן החלש יכּנע מפני החזקים; אבל אנחנו היינו לפעמים כזאב בין כבשים – יוצרי אור אנו ויושבי צלמות…

ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום, אז את ימי הנני מקלל, אקלל תבל ויושבי בה. הנני מקלל – ואפי עז, עֶברתי קשתה.

נעשה עם בצלמנו! והצלם הזה כצל יתהלך על פני אדמות…

כגן עדן ה' ארץ מצרים.

שם ינוב הטבע והנילוס עלה יעלה להשקות את האדמה. האדמה היא אדמה פוריה, והעברים גם הם אכלו ממנה כל זמן שהמשביר מאחיהם חי. יצא האדם לפעלו ויבנה לו בנינים לנצח, והחרטומים בלהטיהם עולים על במתי עב. יופי ושלוה – רק עם אחד שרוי שם בצער ועובד בחמר ולבנים, הוא עובד השכם והערב. היש תכלה לסבלותיו?

ומשה היה רועה וינהג את הצאן אחר המדבר, והמדבר מדבר שממון, וביניהם נפוצים צאן רעואל…

הרועה מעפיל לעלות גם הוא עָל ושואל: הודיעני נא את דרכיך!

רבים הדרכים ושונים למיניהם, הנה אור וחושך, חושך ואור.

ויבוא המדברה – וירא והנה סנה בוער באש והסנה איננו אוכּל…

אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה? וקול ממרום נשמע: אהיה אשר אהיה…

נבוכים הם בני-ישראל. עם ששמע בדבּר אלהים, עמד על יד הר סיני וירא ההר עשֵׁן וקול אלהים נשמע: אנכי אֵל שדי! זכור ושמור!

זכור ושמור! והייתם לי משמרת!

אהיה אשר אהיה. אהיה לעם רוכל, לעם מפוזר ומפורד, לעם שאינו מבדיל בין אויב לאוהב, לעם שאינו עם…

מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה. וכנסת ישראל אומרת: לא שלותי, לא שקטתי ולא נחתי. –      

 

דּוּ-פַרְצוּפִים

ועוד היום אני מתפלא, איך חרתו חכמי ישראל את המאמר "הסַיִף והספר ירדו כרוכים", אחרי שסותרים הם זה את זה ומחריבים זה את זה.

זמנים ומועדים שונים להם, לכל אחד זמן מיוחד: ובא האחד והלך השני…

הסַיִף והספר הם שני הפכים בנושאים שונים. הסיף הולך והספר בא.

עת לאדם ועם שעל חרבו יחיה, על כוחו, על אגרופו, על עוז חיוּתוֹ; העת הזאת היא שעת ההתקיימות, שעת החיים, החיים בעצם; אבל הספר הוא רק צל החיים, החיים בזקנתם.

הסַיִף אינו דבר מופשט מהחיים, אינו מובדל מהם; הוא התגשמות החיים בעוזם, בהויתם ומהותם. לא כן הספר.

יש שאנו חיים, ויש שאנו רק חושבים על-אודות החיים.

"לא יצא האיש לא בסַיִף ולא בקשת וכו'. חכמים אומרים אינם אלא לגנאי. שנאמר וכיתתו חרבותם לאתים".

הסַיף והקשת, שבכוחם עשה ישראל חַיִל רב, שבכוחם היה לעם, אינם אלא לגנאי, מפני שנאמר…

אבל עוד שארית עוז נשארה ברבי אליעזר. חי אז איש שלא נכנע כולו לפני ההתקוממות המוסרית; והוא אומר: מותר לצאת בסַיִף וקשת, מותר לאדם לצאת בהם ביום השבת, מפני שתכשיטים הם לו.

והנה בא אחד-העם ומטיח דברים כלפי רבי אליעזר, שלא התרומם בהשקפותיו המוסריות עד למדרגת יתר חכמי דורו ולא הרגיש בלבו את הגנאי אשר בכוח האגרוף וכלי תשמישו.

תכשיטים וגנאי, רבי אליעזר ואחד-העם, מאן מינייהו עדיף?

גם אילמלא מקרא כתוב, היה אפשר לומר, היה צורך לומר, בראשית ברא אלהים את העולם, ושאחר-כך ויעש את האדם. אחר-כך… הרי אנו, מחשבותינו, רגשותינו, חפצנו, תעודתנו וכל אשר לנו רק כמר מדלי וכחשק מאזנים מול העולם ומלואו.

העולם מסַפר כבוד אל, מעשי ידיו מגיד הטבע; הטבע הוא אבי כל חי וחותך חיים לכל חי, הטבע הוא ראשית כל, ראשית ונשמת כל חי…

ואז שר ישראל שיר העולם והטבע, שיר השמים והארץ וכל צבאם, שיר הים ומלואו, שיר ההרים והגבעות, שיר האילנות והדשאים, שיר של ימים ונהרות. אז ישב איש ישראל תחת גפנו ותחת תאנתו, התאנה חנטה פגיה וירקרק ההרים מלבב למרחוק…

והימים האלה ימי הרחב ויופי.

אחרי הדברים האלה והנה יום ה' צבאות על כל ארזי הלבנון, על כל אלוני הבשן, על כל ההרים הרמים והגבעות הנישאות ועל כל החיים הרמים.

לא רק האדם צריך להיכנע מפני הדר גאונו של מחייב המציאות, כי גם הטבע, העולם כולו, הנמצאים כולם. לא רק על האדם להשפיל את עצמו, להיות ענותן בכל מעשיו, כי גם על הטבע ועל כל מעשי ידיו להישפל.

לא רק על אדם שפל ונכנע מַשרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו, כי גם את הר-חורב בחר מכל ההרים להתגלות עליו, מפני ששפל הוא מכל ההרים והגבעות…

חשבנו, שאלוה הוא העוז, הרום, הגבוה שבגבוה. חשוב חשבנו, שכל מה שבמרום יתהלך נעשה מרכבה לשכינה, והנה באו ימים שבהם למדנו אחרת. –   

לא העולם הוא העיקר, רק האדם, ובאותו אדם עצמו רק מעשיו. לא האדם טפל הוא למעשה בראשית, נהפך הוא הדבר.

היפּלא הדבר, שקמו בבתי-מדרשנו אנשים כרבי יצחק שאמור אמרו: לא היתה התורה צריכה להתחיל מבראשית, רק מן החודש הזה לכם…

היפלא הדבר, שקמו בנו בני דורות רבים, שמאסו את הטבע, שחשבו את פלאי-יה למוֹתרות גמורות.

היפלא הדבר, שהיינו ללא-עם, ללא-גוי. ללא-אדם.

זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוָשע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם.

 

פְּסִיעוֹת

ויהי בימי שבת ישראל בארצו, נשא את המשל הזה על מלך בבל:

הורד שאול גאונך, המית נבליך, תחתיך יוּצע רימה ומכסיך תולעה.

ואתה אמרת בלבבך: השמים אעלה – אעלה על במתי עב. אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור.

ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב.

לא תחד אתם בקבורה – הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם!

וקמתי עליהם, נאום ה' צבאות, והכרתי לבבל שם ושאר, נין ונכד נאום ה', ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וטאטאתיה במטאטא-השמד – נאום ה' צבאות.

מי מאתנו אינו זוכר לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה? מי מאתנו אינו אומר לבת בבל: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו; אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע!

אלהים של בני-אדם אל נקמות הוא…

ויהי בימי גדולת יבנה ובנותיה קם דור אחר לישראל, דור רך-נפש וארך-אַפּיִם, ולו שפה חדשה ודברים אחרים על-אודות בת בבל.

והמה מסַפּרים כדברים האלה:

אמר מרודך בלאדן על חזקיה מלכא דישראל, איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא? כתבו ליה: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא!

נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו? אמרו ליה הכי כתבינן. אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה בסוף? אמר: אלא הכי כתיבו, שלמא לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם לחזקיהו מלכא. אמרו ליה – קרינא דאיגרתא איהו להוי פרונקא…

רהיט בתריה. כד רהיט שלוש פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה.

אמר רבי יוחנן: אילמלי לא בא גבריאל והעמידו, לא הוה מתקיים מזרעא דישראל שריד ופליט; ובשכר שלוש פסיעות הללו שרף את ביתנו והחריב את היכלנו.

וכמה פסיעות יצעד לאחור אותו עם, שיחשוב על-אודות מהרסיו ומחריביו במחשבות כאלה? –

תולדתנו היא בת דורות הרבה, דורות בעלי דעות שונות ובעלי תכונות שונות.

ובעיקר בה רק שני בתים. יכול אנכי לחלק כל תולדתנו הארוכה לשתי פלגות, לנו אך שני דורות.

הדור האחד הוא דורו של שמאי, דור העוז והחיים. והדור השני הוא דורו של הלל, דור הרוך והענוה, דור ההכנעה תחת עול החיים, דור שהרוחניות היתירה מעכה את עצם החיים.

הטוב בעיני האחד הוא רע מוחלט אצל השני, וכך להיפך.

לעולם יהא אדם קשה כארז! לעולם יהא אדם רך כקנה!

נאמר לנו בגולה, שהכל עומד על הרוך, על הענוה, על ההכנעה.

ויש מי שאומר: איפכא מסתברא: אל תהיו לנעלבים ואינם עולבים.

הנה דורו של הלל חולף והולך, ודורו של שמאי בא…

 

שִׁנּוּיִים

"מלמד שכפה עליהם הר כגיגית…"

התולדה שלנו, הספר שלנו, החיים שלנו, הכל מלמד אותנו שכפו את ההר עלינו, רצוני לומר – הכריחו אותנו להפוך טבענו.

שמעו נא, המורים! והממרים הללו המרו על פי טבעם, על פי יחסם הטבעי אל העולם הרחב, שהיה שונה מן הקצה אל הקצה מאותו היחס שקבעו לו לדורות. – 

אנו מכירים את ראשית ישראל וקדמותו רק מספרי התורות והדעות, שניצחו אותו, שנלחמו עמו ואת דרכו, ואלה לימדו אותנו לאמור, שרעים היו מעשיו; אבל עלינו לתאר לנו חיי בני-ישראל ה"ממרים" בתומתם, בעוזם וברגש הטבעי שהיה בהם.

והחיים הללו, לפני מתן הכתב, מה יפים, מה רמים היו, מה נאוים ומה עזים; מה טובו אהליך, יעקב…

התום והתמימות לפני מתן "טוב ורע", לפני מתן הדעות וחוקי החיים, לפני התגברות התיעוב המוסרי על רגשות החיים הבריאים, כל אלה נתנו לחיי בני-ישראל אז מין יופי טבעי, שאין ערוֹך לו.

היחס הישר, אשר שרר אז בין האדם לעולם, הנגיעה הטבעית בכל דרכי החיים וההתעוררות לחיים, הכל יִשבּ עתה את נפשנו ואת רחשי חיינו.

ותשוקה גדולה תמלא אותנו לימים ההם ולחיי הימים ההם, אז בשבת איש ישראל בחלל העולם והחיים וחי כבן-אדם היודע את תפקידו.

כל "חיי-עולם" שלנו, רכושנו הרוחני הוא כאפס מול חיי קורת-רוח בימים ההם.

הנני נותן לכם את המחשבות שלנו, את הדעות שלנו, את התורות והמשפטים, חוקי חיים וחוקי הלב; ואתם תנו לי את הגוף, את גופו של ישראל הקדום, את הטבע שלו ואת החיים הפשוטים שלו.

השיבו לנו ימי נעורינו…

וכי יש עוד אומה אחת בעולם, - יתאונן אחד משלומי טובי סופרי האומה – שכל דרכי החיים של אישיה, משעת יציאתם מרחם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד?

"הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמונו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כולם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של לוֹקשין ולפת; וביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה וגדולה".

"ביום זה אוכלים הם לביבות, וביום זה פת הבאה בכסנין ושומשמין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה – ובשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן 'כל מקדש' או צועק בקול רם 'חי וקיים' באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגינתינא שבסוף העולם".

אנו – יוסיף הוא להתאונן – אנו ציבור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל. בספר תולדות בעלי-החיים קבעו החכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה…"

אמנם כן, מיני נמלים אנחנו ולא בני-אדם; מיני ברואים אנחנו, שנשמעים דור דור לתפקיד מיוחד ולחוק דתי שאינו חותך חיים תמיד; כולנו, בנערינו ובזקנינו, באנשינו ונשינו, בגדולינו וקטנינו, כולנו הרי אנו עבדים להכתב והמכתב, רק להכתב.

עבדים אנו – ועבדות זו היתה לעצם מעצמנו, לישותנו והויתנו, לכל מה שבנו.

אל תביטו שמים וארץ, אל תביטו בעולם ומלואו, אל תביטו בנפשיכם ובהרת-רוחכם! הביטו בכתב שניתן לכם, ושם נאמר מה שעליכם לעשות ושלא לעשות.

כל מחזות העולם, כל חזיונות החיים, כל רחשי הנפש והרצונות, כל עושר האדם ומלואו אסור הוא, פסול הוא, פגול הוא; מפני שחייב אדם מישראל לשמוע בקול הכתב.

אם יבוא בך רגש זה, חפץ זה, נטיה זו, תאוה זו, משוך את עצמך לבית-המדרש… אם חפץ חיים אתה, לך והרכן אזנך לחכמי הספר ושמע אל מועצותיהם ודבריהם.

נדחקים אנו, לאויר אנו צריכים; ואנו לומדים בספר, לומדים ומלמדים…

נמלים אנו, עוד גרועים מנמלים.

אתם אומרים: מחשבה צריכה לנו בחיים ובספרות; אבל ניצני מחשבה בנו יותר מדי. עלינו לפנות עתה אל עולם אחר.

המחשבה היתירה אכלה כל מיטב חיינו, כל עוז חיינו; היא עשתה אותנו לעם-הספר יותר מדי, לעם דעתני יותר מדי.

על ידה העבדנו את מוחנו עבודה רבה וקשה, עבודה שֶינקה כל החיים אשר בנו, והוציאה כל הדם החי אשר בנפשנו.

החיים, העולם, כל המציאות אשר מסביב לנו ובנו, הם עיקר ויסוד הכל, היו לדברים טפלים לגבי המחשבה והדעת; החיים היו טפלים לחוקי החיים.

אלהים, העולם, החיים – הכל ישר, הכל פּרוש לפני בן-האדם; ובני-ישראל ביקשו חשבונות רבים, רק חשבונות.

מחשבה יש לנו די והותר, תנו רגש לנו וחיים, עצם החיים כמו שהם.

לא ספרות המחשבה צריכה לנו – סאה זו כבר גדושה אצלנו – ספרות היפה, ספרות השירה והרת החיים הפנימיים דרושה לנו.

השיבו לנו את הילדות, את התום שבחיים, את השירה שבחיים.

זה אַלפּיִם שנה אנחנו לומדים בספר, התמדתנו היתה בלתי טבעית, כשרונותינו לא מעטים היו, מספר ההוגים בספר לפי ערך מספר העם היה רב; ומה הנה המחשבות החדשות אשר נתחדשו בין כתלי בתי-מדרשנו? מה הנה המחשבות שלנו בעצמנו בלי השפעות מחוץ?

במשך אַלפּיִם שנה לא היה לנו הווה כלל. עבר ארוך מקיף אותנו, עבר בלי הווה ובלי עתיד.

עבר והווה, הווה ועתיד…

והיה אם לא ישמע העם בקול ההווה ויוסיף, כאשר הסכין עד כה, לחיות בעבר ולעבוד רק אותו, אז גם לא נחיה, אף אם לא נמות.

 

פֵּרוּרִים

זכור אזכור כי המשילו בעלי התלמוד את כנסת-ישראל בין אומות העולם לכבשה השרויה בין זאבים. – נס גדול, שהכבשה לא תהיה לטרף לשיני הזאבים.

איני מבין, איך גוי כולו ישים את עצמו לכבשה ויסתפק בכך… לא אבין, איך נשים עצמנו כעם מוּכה ומעוּנה כל הימים… איך יחשוב גוי כולו נדודו למהלך עולמו.

נקל לאמור, הקדוש-ברוך-הוא הגלנו מארצנו ופיזר אותנו בין העמים. אבל גם אנו מיהרנו ללכת גולה ובחרנו להיות נודדים בין עמים היושבים תחת גפנם מלשבת בארצנו השוממה.

לא הקרבנו קרבן קיומנו בעד ארצנו ונָחל לברוח מארצנו עוד בטרם הקיאה אותנו. – אנחנו בחרנו סחר עמים אחרים, מבלי השאֵר שארית לנו בארצנו.

יודעים אנו את כל הסיבות התולדתיות לפיזורנו בין העמים; אבל הסיבות הללו אינן עוד הכרחיות גמורות ויכולים היינו לשנותן על ידי רצון חזק לאומי – אם באמת זיק-חיים אחד נשאר אז בקרבנו.

בני מיטב העם ידעו טיבה של אדמה לעם ונלחמו לה בגבורת-עוז, להם היה רוח חי ומרגיש. אבל מאַשרי העם הטעו את נטייתו הטבעית של עמם על ידי רוחניותם המזויפה וילמדו אותם לבכּר את יבנה על מצודת ירושלים, כלומר – על מצודת העם וקיומו.

עלינו להעמיד במערכה את דור עזרא ונחמיה וסיעתם ששבו שבות עמם בדמעות ותעניות עם הדור הגדול אשר נפל על חרבו, עם "הנהו בריוני", ונראה מי המה הענקים ומי המה הננסים…

הנהו בריוני יתירים היו בודאי על בעלי שמונה-עשר דבר. הסַיִף היה יתר על הספר; אלה שנפלו על חרבם היו יתירים מאלה שנמלטו מבין החומות וטמנו את עצמם בארונות מתים…

שמשון שאמר תמת נפשי עם פלשתים הוא גדול משמשון שהיה נמלט עיור…

 

אָנוּ וָהֵם

הרגלנו זה כמה להבדיל בינינו וביניהם.

עמי קדם רק עובדי אֵל נכר היו, עבדו את אֵל הטבע, ולנו רק תורת אֵל חי; להם לא ניתן הנצח, ולנו – נצח נצחים; להם רק כוכבים מתעים ולנו אור עולם.

מתפארים אנו לאמור, שהיהדות אינה דת טבעית קיימת, כי אם דת תולדתית ואלהית; ואמנם אלה אשר בעיניהם הטבע הנצחי קודם לסדר זמנים יכולים הם לומר להיפך, שהיהדות היא דת טבעית. כי יאמר אחד לנפשו, כי האלהות קודמת למוסריות, מיד מוצא הוא את כל היהדות מלאה התגלות אלהות; והיה אם יחפוץ אחד בהיפך – כלומר, יבכּר את התכלית המוסרית האנושית על האלהות המופשטת, ימצא תיכף, שכל עם ה' נביאי המוסר ותורת המוסר הם. הללו מעמידים את היהדות על הצדק המוחלט ואושר הנדכאים והמעוּנים; והללו מציבים גבולותיה על המשפט: יקוב הדין את ההר; כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו… הללו אומרים, שתכלית היהדות היא לשמור את האדם מהתלהבות החיים; והללו דנים ואומרים: אדרבה, היהדות מַשלמת היא את החיים ואת צרכי החיים. הללו מעמידים אותה על תרי"ג מצוות; והללו מרימים אותה למעלה מכל "עיקר" ויסוד.

אבל אין יהדות משותפת לכל הדורות… אם בין יחזקאל וישעיהו הנביא מוצאים חכמי ישראל את ההבדל, כי יחזקאל דומה לבן-כפר שראה את המלך וישעיה לבן-כרך שראה את המלך, בודאי עוד יש הבדל יותר גדול בין אלהי הים לבין אלֵ שקרקפתיה מניחה תפילין…

האֵל שקרא ואמר "לא תחיה כל נשמה" אינו אֵל רחום וחנון. אלהי התורה אינו אותו של הנביאים, ואותו של הנביאים אינו אותו של הכתובים. אלהי ישעיהו אינו אלהי קהלת, אלהי שמאי אינו אלהי הלל, ואותו של הלל אינו אלהיו של סעדיה.

היש צורך לומר, שאלהי שיר השירים אינו אלהי בן-סירא, ושאלהי דבורה אינו אלהי ברוריה?

להעמים אין תורה אחת, לפיכך אנחנו יתירים עליהם; לנו תורת צדק, והם, לכל היותר, המציאו את היופי ותפארת החיים; להם הפרחים ולנו היסוד ועיקר העיקרים; הם רק ילדים ואנחנו אנשים…

לא לבד אנשים שומרי היהדות מתפארים בכך, כי אם גם אלה, שכבר עזבו אותה ושואבים את רוחניותם מתרבות אחרת, מתגאים בה גם מתגאים.

ואם לדין יש להשיב לבעלי הערכים הנצחיים ולהראות גלוי על אותם ארבעה דברים שאמרם משה ובאו ארבעה נביאים וביטלום… אם לדין יש גם לעיין בזה, עד כמה עשינו גם ברוחניותנו אנו בלעדיהם. והן מימות הנביאים, הכתובים, התקופה האלכסנדרית והתלמוד, הקבלה והפילוסופיה, ההשכלה והספרות החדשה, כבכל ימי תחיה שלנו אנו רואים גם השפעות גדולות הבאות מחוצה לנו.

ועוד זאת: אם גם יש לנו שירה עזה, שקוֹלה כקול ה' על מים רבים, אם גם לנו שירת היופי והטבע כשיר השירים; אבל איזו השפעה יש להן היום עלינו? איזה יחס יש בין נחלת האבות הקדומה שלנו ובין הבנים? מה לנו עוד עתה מימי ירחי קדם? וגם מה יש בבעלי התלמוד והשולחן ערוך שלנו מתורת הנביאים? מי ומי המושלים בנו ובתולדתנו, הרואים והחוזים – או הכוהנים והסופרים?

"לתולדות ישראל – אומר פרידריך ניטשה – אין ערוֹך, בהציגן טיפוס נכון מתולדות חילול ערכי הטבע"…

"בימי קדם, ביותר בימי המלכים, עמד עם ישראל עוד ביחס ישר, כלומר – ביחס טבעי אל כל דבר, והיה אז עוד סמל הרגשת העוז, שמחתם ותקותם של החיים כשהם לעצמם; אז למרפא ולנצחון היו מיחלים, אל הטבע עיניהם נשואות, וידו פתוחה לתת לצרכי העם – את הגשם. – יהוה היה אז אלהי ישראל, ולכן הוא גם אלהי הצדק. זהו הגיון כל גוי, המיטיב לכת ומרגיש את כוחו בעבודת אלילו וסמלו. בשני הצדדים יחד של אמרות העם כשהוא לעצמו, לבו ירחש תודה על המאורעות הגדולים שעשו אותו לגוי, על יחסו הטהור למועדי השנה ואשרו הבא מצאן מרעיתו ופרי אדמתו".

"ואחר-כך, במועד הירידה – אלהים אלה אין כוחם עוד כלפנים; המה לא עזבוהו, רק שינו את מושגו: חיללו טבעו ומושגו, למען ישתמר אצלם. ה' אלהי הצדק אינו אחד עוד עם עמו, אינו עוד השם המפורש או ההרגשה העצמית של העם, כי אם אלהים המַתנה תנאים עם בריותיו… מושגו היה לכלי-תשמיש ביד הכוהנים, שמבארים כל האושר רק על ידי שכר שמיעת האדם בקול ה' וכל הרע על ידי אי-שמיעה בקולו, עונש הבא על ידי חטא".

"ואחרי ששׂמוּ שכר ועונש במקום הכרחיות ההנהגה הטבעית בעם, החל כל הדרך הבלתי טבעי לשׂרור ביניהם. אֵל רוצה בא תחת אֵל מושיע לאדם אובד עצות וכו'. המוסר אינו עוד תוצאות החיים ותנאי הנטיה הטבעית היסודית של החיים ותנאי צמיחת העם, רק נעשה מופשט מן החיים ומתנגד לחיים".

"זייפו את האלהים, זייפו את המוסר, והם (הכוהנים) הלכו עוד הלאה. כל תולדות ישראל לא יכלה עמוֹד בפניהם ויאמרו להסירה! – לכוהנים הללו עלתה לברוא מפעל זיופי נפלא, שעדוּת רבה על-אודותיו עצורה בחלקים רבים מכתבי-הקודש. בקלוּת דעת אין ערוֹך לה נתנו לכל קדמוּת ישראל, נגד המסורה והתולדה הריאַלית, מטבע דתית".

"על ידי כוהני ישראל אלה נזדייף העבר הגדול בתולדות ישראל למועד הירידה, והגלות באה רק בתור עונש על העבר הגדול הזה".

"על-ידם היו גיבּורי ישראל וטיפוסיו הגדולים של תולדתו לנופלים ורשעים".

ועוד שפינוזה דן קשה ואמר:

"גם אם נסכים, כי העברים היו עם קשה-עורף יותר מכל העמים, אותו חסרון מונח בחוקיהם או במידותיהם שניתנו להם… וגם זה ברור, שלוּ רצה האל בהארכת ימיהם (ימי מדינתם), כי אז נתן להם חוקים ומשפטים אחרים עם הנהגה אחרת… אין לבאר זה באופן אחר, אלא רק שעוררו עליהם חמת אלהים לא רק מימי בנין העיר: על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (ירמיה ל"ב, ל"א), כי אם עוד ממתן חוקיה; וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם… (יחזקאל כ', כ"ה)".

"וכל מה שאעמיק לחשוב בזה, אנוס אנכי לומר עם טַציטוס, שדאגת האֵל להם לא היתה שלוַת קיומם, חפצו רק לנקום בהם… גם בלב השמים החימה כל כך גדולה, עד שגם בנתנם חוקים, שמטרתם הלא צריכה להיות קיום העם ושלוָתוֹ, המה יותר מוסבים לענוש את העם ולנקום ממנו. החוקים הללו אינם חוקים לפי מהותם בתור הטבת מצב העם, רק בתור עונש העם…"

לא נסתיר פנינו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה