_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עִנְיְנֵי לָשׁוֹן

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

בִּדְבַר הַלָּשׁוֹן

א

עִבְרִית וַאֲרָמִית

שני גויים בבטנך.  איני מכוון בזה ליעקב ועשׂיו, כי אם ליעקב גוּפו.  בית יעקב נחלק ליהודה וישראל, שמתרוצצים עדיין בנו, ושפתנו היתה לבת שתי לשונות – עברית וארמית.

לא אשׂא בזה אל המדע עיני, אם עם ישראל, שמארם יצא, דיבר בתחילה ארמית, ובכנען למד לדבר עברית ואחר־כך חזרה שפתו על אכסניתה הארמית, או אם העברית קדמה להארמית ועם ישראל למד זו האחרונה במגעו המדיני והתרבוּתי עם הארמים שכניו.  איך שהיה, לנו עסק בשתי שפות, שעם כל היותן שכנות זו לזו, הן שונות בתכלית השינוי אשה מאחותה, לא בביטוי ובמלים, כי אם בנפש אשר בהן.  השפה העברית אוהבת את הנשגב, הפּסול והחטוב במבטאים, בה כפל לשון, התעלות הקול, היא שפת ההתפּעלות, שפת השירה הלירית ושפת ההתעוררות והתוכחה; והשפה הארמית היא שפת המשל והסיקור החד, שפת הפּתגם החד והמוסר.  שפת עבר היא שפת ישראל, שפת עם חי ולוחם, היא שפת העוז והטבע; והארמית – היא שפת ההכנעה שבלב, שפת הדת, שפת היהודים... והיטב אשר דיבר גייגר במקום אחד: כי מיום שהחלה היהדוּת להתבסס נעשתה שפתה ארמית; ובדבּר העם ארמית, הנה לו נשמה אחרת ורוח אחרת, מבטו על החיים והעולם נשתנה, יחסו לאלהים ולהטוב והישר נשתנה, הכל בו נשתנה...

וגם לזה יש לשום לב.  נרה של השפה העברית נדעך כשנחלשה המדיניות שלנו וכשכוחה לא היה עוד אתה; ושפת ארם האריכה ממשלתה על העמים השכנים גם אחרי אשר ארץ הארמים היתה לחרבה.

ואנו עברים־ארמים בלשוננו.  לא שנים מקרא לנו ואחד תרגום, כי אם שנים תרגום ואחד מקרא.  תפילת המתים והחיים, ה"קדיש", הוא לנו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"; וה"יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" הוא קרוב ללב העם יותר מ"גדול ה' ומהוּלל מאד".  פּתגם מוסרי בפרקי־אבות תופס חלק יותר גדול בחיי היהודים מפסוק בישעיה או באיוב.  ספר "משלי" במשליו ובהוראת החיים שלו ואחיו "משלי בן סירא" המה המעבר בין שני עולמות אלה.  ליהודי שכבר הכין לעצמו כלי־גולה אין פּנאי  לעמוד מול הטבע והחיים ולשהות במבטאיו ובמדברותיו.  לו צריכה תורה קצרה, אשר ישים אותה בצרור על שכמו וילך הלאה... הוא לא יתאר לו גבורת האלהים וממשלתו בצבא השמים והארץ, הים ומלואו, תבל ומלואה, ולא יכול להוליד את השירה הארוכה של רחשי נפש לפני פועל־יה; לו די הרמז האלהי הקצר: דע לפני מי אתה עומד! בצמצוּם הדיבור ישמור את הדבר בחובו והוא יאיר לפניו ויעורר את לבו.  זהו ההבדל היסודי בשתי השפות האלה ורוחן, ביותר – באשר היו בנפשנו אנו.  "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ!" ו"מאימתי קורין את שמע בערבית?" איש עברי אמר זה ואיש יהודי אמר זה; ובין שני אלה מונח הבדל עוד יותר גדול מזה שבין ישראל לאדום או לעמון ומואב...[1]

משוררי ימי־הבינים שָרוּ עברית וכתבו אשדודית. – כאשר החלה אצלנו תחיית השפה והספרות, חזרו המשכילים להמקרא ולדרישת המקרא, אבל את ביאוריהם כתבו בשפת רש"י והתלמוד.  נפתלי הירץ וייזל שר "שירי תפארת" וכתב את "אמרי שפר" ו"גן נעול" לא בשפת "שירי תפארת".  גינצבּוּרג ואֶרטר ומאפּוּ כתבו עברית.  גוֹטלוֹבּר כתב עברית וּצוייפל רבנית; יל"ג בשירתו נוטה לשפת עבר, בהיתוליו וסיפוּריו – לשפת בבל.  מנדלי השתמש בחזיונותיו העברים בשפת המשנה וּפייארברג חידש נעורי שפת עבר.  זלמן אפּשטיין התאמץ גם לחשוב עברית, מה שעשו אחרים בשפת תערובות.  והשאלה רבה: למי המלוכה? למי ניתן שארית ואחרית בספרותנו? –

וראו זה, תחת שבימי־קדם היה הדבר כך, ששׂפת עבר קירבה אותנו אל הטבע ואל חירות החיים והשפה הארמית באה בתוכנו עם הכיבוש הדתי, הנה בימים האחרונים לרוב הדבר להיפך.  אנשים שנשארו במעגל העבריה וטהרת לשון־הקודש, כשטיינברג, פרידברג, איש נעמי, וַרשבסקי וכו', לא התרוממו לחירות המחשבה כלל; לכפירה והרס יצאו דוקא אלה, שעמדתם היתה בשפת התלמוד.  הרי שור, הרי שצקס, הרי אברהם קרוכמל ושלמה הירש ב"קורות ישראל ואמונתו".  הרי פרייליך ורוזנפלד בעל ה"משפּחת סופרים" והרי מ. ל. לילינבלום.  הספר "חטאת נעורים" נכתב בלשון התלמוד והספר "עם־עולם" בשפת עבר... רק נחמן, הגיבור הראשי בסיפור "לאן?", הוא המדבּר בלשון עבר ומהרס את עולמנו ממסד עד הטפחות בשפת עבר.  התאָמַת שתי השפות האלה בשויון־הַרכָּבִי נמצא בשירת ביאליק וגם מה בשירת כהן, ובאיזו מידה עוד ב"שירי העלילה" של גורדון.  ועם כל זה, המלאכה לעקור את הכפל הזה משרשו עוד לא נעשתה כולו, ומי יודע אם תיעשה? הוא הדבר: שפה אינה נעשית, כי אם גדלה היא.  היא אינה נלמדת כולה מתוך הספר, כי אם גדלה בלב ובנפש, ואותה שאינה גדלה מעצמה אין לה חיוּת...

ופה אנו באים למשפּט בשני הפכים.  הכפל בלשוננו בא מקריעת העם לשני חצאים שאינם מתאחים, ואף על פי כן החלו להתאחד.  הפּירוד הזה עצר לרוב בעד התפּתחוּת לשוננו, והוא גם העשיר אותה.  אין לנו שפה אחת ספרותית, כי אם שתים; זו סמוכה לזו, ושתיהן בנס הן עומדות וגידולן בנס...

ב

בִּכְתָב וּבְפֶה

הלשון ראשיתה בפה, וזמן רב יעבור עליה עד שתבוא לידי השתלמות בכתב ועד שתקבל לבוש גם בכתב.  הדיבור החי הוא המקור העולמי הנובע והוא משאיר שארית בדברים שבכתב.  אמנם הכתב עולה באיזו מידה על פּרי הפּה, להיותו כבר יצירה שירית בכל אפניו; ועם כל זה כוחו אתו, רק בקבלו יניקה מדברים שבעל־פּה, אם גם שהוא משפּיע אחר־כך על משפּיעו.  הלשון, אחרי קבלה צורת הכתב, הרי היא שוב פּועלת על הדיבור ומשלימה אותו.  האחים גְרים שאבו מן שפת העם, והעם שואב משפתם; וחזר הנפעל להיות פּועל, ואותה תנועה חוזרת מביאה לידי אוצר שמוּר.  נס גדול הוא, שלמרות מה שחדלה שפת עבר להיות שפה מדוברת, והרי אין לה לא זו ולא זו, לא הלקיחה מן העם ולא החזרת הנתינה לבעליה, עלתה לה להשתלם ברב ולהיות בכלל גדֵלה...  אבל יחד עם זה מוכרחת היתה להתעלות על פי התנאים האלה לשפת היחשׂ, לשפת־קודש.  אם בכלל כל דיבור שבפה חולין הוא לגבי הכתב, ואדם שלוקח ספר לקרוא בו, הרי הוא נכנס עם זה כמו לעולם אחר, הנה אצלנו, שאין כל זכר וקשר בין הקריאה ובין הדיבור, על אחת כמה וכמה.  ואמנם על ידי יחש קודש זה, עלתה לנו למעֵט עד עתה סאת החול בספרותנו; אבל חָסר לשפתנו עם זה הנוער ונגבל הכשרון להכניסה במחיצת הנוער.  שפתנו היא ביסודה שפה לגדולים וקשה לצמצם אותה לקטנים.  וכל אלה הנסיונות שנעשו בזמן האחרון לעשותה נוחה לנערים, לא עלו יותר מיצירת שפה אי־טבעית ומסולסלת.  השתא דקשישנו לדרדקי!

גם הדיבור בשפת עבר לא יעלה לנו בטוב, בעוד לנו רק זה הדרך האחד: ההליכה מכתב אל הפּה ולא להיפך.  מעלין בקודש וגם מורידין, אבל לא רק מורידין.  מבור נאספו בו מים, אם גם מים חיים וטהורים, עוד לא נעשה באר, בטרם נחפּור באדמה; וכל עוד שאנו עם־הספר, ורק עם־הספר, די הדבר, וגם זה למופת, שיש לנו שפת הספר...

"מציאותו של רכוש לשוני בלבד – אומר ח. נ. ביאליק במאמרו "חבלי לשון" ב"השילוח" – אינה מספּקת עדיין, אלא הוּא טעון הפיכה והפיכה ותנועה שאינה פוסקת ומחזור תמידי בחיים וכו'".  אבל אין התנועה באה מפי המדַבּר, כי אם מלבו. – ואם ידבר הנ"ל מ"מצב של תחיה גמורה ושלמה ללשוננו, תחיה בדיבור ובכתב, מעין זו שיש לה כבר סימנים מוחשיים בארץ־ישראל" – דוקא "הסימנים המוחשיים" הללו יורונו היטב מה בין דברים הגדלים בחשאי ונעשים מאליהם ובין אלה שנעשים בידים... לא לבד אחינו הספרדים, ששפת־קודש בפיהם כל הימים, לא הביאו תחיה לספר שלנו ולשפה, כי אם גם יוצאי ירך השבט האשכנזי שניסו לעשות כמוהם, כמו בן־יהוּדה וחבריו הבאים "לדחוק את הקץ", עמדו מלדת.


ג

עִבְרִית בְּעִבְרִית

ב"הצבי" של בן־יהוּדה נדפס בשנת א' תתכ"ו תוכן מאמרו של י. גרזובסקי (מורה בשני בתי־הספר ביפו) על־דבר "השיטה הטבעית בלימוד שפתנו או עברית בעברית", מאמר שבו הוא מראה דרך חדשה או מברר את הדרך החדשה, ללמד עברית בעברית ולנטוע אותה בלב הנער לבית־ישראל בעברית גופא ולא בעזרת השפה היהודית או שפה אחרת שבפיו.  לא שניוּת תהיה אצלנו, לשון על יד לשון ולשון נקנית על ידי לשון, כי אם לשון נקנית על ידי עצמה ומסורה על ידי עצמה.

עברית בעברית! והדבר הזה היה לקול־קריאה אצלנו ולראשית מעשה.  יש לנו מורים רבים המלמדים את תלמידיהם שפת עברית בעברית ועושים להם את ה"שיטה הטבעית" לקו; יש לנו כבר בתי־ספר מעט או הרבה העומדים על יסוד השיטה הזאת; יש לנו במקצוע זה ספרי־חינוך הרבה, ועוד יותר: כבר יש לנו סופרים אחדים שנולדו בחוּג העברי הטהור ויצאו ממנו לכתוב לנו עברית טהורה, בשפה שנמסרה להם כולה עברית.  שמחי, בת יעקב! אחרי דממה סער, ואחרי התרשלות והעדר לימוד שפת אבות קם בך בן דור מדבּר בשפת חוזיך וחכמיך...

ונפלא הדבר.  הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק רחוק מאד משפת החוזים והחכמים.  הוא ידבר עברית, המלים עבריות, השמות והפעלים עבריים, עבריים הם על פי המקור ועל פּי חוקי השפה והלשון, אבל – אינם נובעים מן המקור ואין להם כל חיבור חי ושיתוף עם המקור.  נפלא הדבר, שדוקא אלה הנושאים את דגל ה"שיטה הטבעית" בלימוד ובחיים, כמו שכחו את טבע השפה ואת רוח השפה.  אין בכל מה שכותבים ומדברים אפילו סימן של רוח השפה; רק שפה מלאכוּתית אנו רואים אצלם, שפה עשויה בידים בלי כל רוח־חיים.  קראו את דברי כל המזמרים לנו פּזמון "עברית בעברית"; קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על ידי שפה שאינה עברית, וראו עד כמה רחוקים הם ביסוד נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.

אותם האנשים שלמדו שפת עבר בלי "מיתודות" ובלי שיטות, אותם שלמדו לדעת את הספר העברי עוד קודם שלמדו את השפה העברית ושהיו רחוקים מאד מעברית בעברית, הם הם חדרו אחר־כך לעומק השפה ולרוח השפה; ובהם, דוקא בהם, הכתה השפה העברית שורש ותעשׂ פּרי.  לעומת זה לא עשתה פּרי בלב אלה, שלמדו אותה בדרך נכונה ושנמסרו להם יסודות השפה בדיוק, ועוד יותר בעברית גרידא...

השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על ידי נטיעת ניצנים של לשון, ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על פי חשבון והגיון.

הספר היה לנו לשפת האֵם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף על פי שמרובים צלליו.  אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.

בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים.  אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפּרים מדברות בלשון בני־אדם.  נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו.  דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרענו; דוקא במקום שעל פּי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי ידינו – באה מארה.

"חסרון השמות והמלות להרבה מושגים וביטויים – אמר כותב מאמר אחד ב"הבוקר" בשם "השיטה הטבעית בלימוד העברי" – חסרון השמות וכו' מגביל ומצמצם את מחשבת הנער ואינו נותן לכשרון הדיבור להתפּתח בו, כי ברצוֹת הנער להביע לחברו, ומה גם לגדול ממנו שמתבייש מפּניו, אחת ממחשבותיו, או לתאר חזיון, שעשה רושם בנפשו, ואין לו די מלים לבטא את כל זה, הוא מתחיל לגמגם וכו', ובראותו כי תם לריק עמלו, הוא מחניק מחשבתו בקרבו וישׂם מחסום לפיו; וכך תלך המחשבה של הנער הולכת הלוך וּמתנונית, וכשרון הדיבור הולך ונאלם"...

"אחרי שנות עמל כאלה אין זכר עוד לכל הלימודים, שהלעיטו אותם בהם – הוא מוסיף ואומר – ולא עוד, אלא שעל פּי רוב נעשו גם שונאים להם ולכל אותם ההבלים וכו'.  תחת זה אותם הנערים אשר השפּיעו להם את התנ"ך על־פּי תרגום וגם הלעיטום רש"י בלי נקודות וכו', הנה פּסוקים רבים שגורים על פּיהם, תורתם בתוך מעיהם ומתגעגעים לה, קוראים עברית ויודעים ספר".  יודעים את הספר על פּי הספר; בהלך נפשם יחרות הספר את דבריו, והם נשמעים לו או אינם נשמעים לו... תחת שאצל הראשונים, ואפילו אצל אלה ששומרים את תורת בית־מוריהם, הכל גלמים, גלמים בעלי צורה יפה, אולם בלי חיים.  ואמנם כמה רחוקים אלה מחיים!

ומה נכונה קריאת בעל המאמר ההוא אל ההורים, כי "משתעשעים הם בצעצועים ובפרחים נובלים ומשחקים בנפשות בניהם", כי "יתענגו לשמוע איזו מלים עבריות מפּי ילדיהם וכו'; ולא ישימו לב להתבונן, כי אך צפצוּף של תוכיים הם שומעים, צלצול של איזו מלים בודדות".

"בגולה לא ידברו בנינו עברית".  "אַל נא תשלוּ את נפשכם ואַל ישיאכם הדמיון הכוזב, כי תגשמו את רצונכם בגולה, כי לא תצלח, ורק את נפש בניכם אתם קובעים!"

את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פּירות, או כבר הוציאו פּירות.

ד

דָּבָר מִדָּבָר

נשאלתי מאת חבר אחד לדיבור ועוסק בהרחבת הדיבור העברי[2] על אלה הדברים:

א) מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית, להרגשת כבודו וכמוצא להבעת נפשו?

ב) מהו ערך תחיית הלשון לשחרור הלאומי, כלומר, בתור אמצעי לשחרור הלאום?

להשיב על השאלות האלה, שבסידורן ואפנן כבר בנויות הן על איזו וַדאיות, לא נקל למי שאין לו וַדאיות אלה ולמי ששואל גם עליהן...

מהו ערך ידיעת הלשון בעד הפּרט להכרת־עצמו הלאומית? אנו מפרידים את שליש השאלה הזו מהיָתֵר, להיותה עומדת בפני עצמה, ונאמר: יש ערך לידיעת הלשון לתועלת ההכרה העצמית של הלאום וקניני הלאום, אבל רק במידה קצובה, וזו אינה עוד היסוד הגמור להכרה זו.  בודאי בעם כעמנו, כלומר – במעמד עממי כמעמדנו, שהכל לנו דברים שבכתב וכל היחסים שלנו המה ענינים שבכתב, הרי הלשון, ידיעת הלשון, מכילה אפשרות רבה לבוא בקירוב עם אותם הענינים העממיים, לדעת אותם ולהכיר אותם.  ולעומת זאת, הרי החומר התולדתי שלנו, מושגי הספרים וכל דבר רוחני מסורים לנו במסגרת צרה מסורתית כל כך, מסגרת שגם חוקרינו ודורשינו לא הרחיבו אותה כהוגן, ואולי גם אינם מבינים אותה כהוגן, עד שעל האדם בנו, החפץ להכיר את הדברים באמת, לחַפּש את בירורם מבחוץ ולא מבפנים... בעניני המקרא שלנו, החלק הראשי מיצירות רוח ישראל, לא תועיל לרבים לשחרור הרוח ולהבנה ברורה גם ידיעת הלשון העברית על בוריה, בלי מפתחות או מבואות כתבי־הקודש ותולדות ישראל הכתוּבים בידי אלה שאינם מבני ישראל ולא בלשון בני ישראל...

והנה באים אנו לחלק השני של השאלה: מהו ערך ידיעת הלשון להרגשת כבודו של הפּרט, כבודו הלאומי? וגם בזה נוכל לומר הן במידה מוגבלת.  רואים אנו יהודים רבים בארצות המערב, שאינם יודעים שפת עבר, ויש להם רגש החיבה לעמם יותר מאלה היודעים אותה.  גם מזה לא נעלים עינינו, כי לפעמים גם אנשים שלא מבני הלאום ההוא, בעסקם בשפה רק לשם בּלשנוּת ולשם השׂגתה בלבד, יבואו על ידי כך לחיבת אותו הלאום וכבודו.  ויש גם להיפך.  פּוֹל די לַגַרד ידע בודאי עמקי שפת עבר והיה אויב לבני עבר.  באיזה מובן נוכל לומר, שידיעת שפת עבר היא לפעמים אב לכיבוד הלאום, ופעמים רק תוצאה, ולפעמים לא תעלה ולא תוריד.  כן מוצאים אנו איש ירא וחרד לדבר ה', יען כי יודע הוא את דבר ה', מצוותיו ופקודותיו; ולהיפך, ישקוד אחר בתורה, בעבור שהוא כבר ירא ה' בלבו.  באנשים רבים ידיעת המצוות והבקיאות בתורה אינה פּועלת כלל על רוח מוסרם, והרי הם גרועים עוד מאלה שאינם בני תורה...

ובנוגע לשליש האחרון מהשאלה הראשונה: מה היא הלשון בתור מוצא להבעת נפשנו? גם בזה קשה לבוא לידי הגבלה אחת.  בעם כתיקונו, היושב על אדמתו, יונק ממנה כל הלחישות הדקות, שהן הן מצאו מבטא ומלים בשפתו, מדבּר באותה שפה ואינו יודע שפה אחרת, בודאי אין מוצא להבעת רוח האדם כי אם שפת אמו.  אבל אצלנו הדבר אינו מוכרח כל כך.  באחת, אנו קרועים לשתים או לשלוש לשונות: הרי שפת עבר, הרי השפה היהודית והרי שפת העם אשר אנו יושבים בו, או שפת העם אשר ממנו למדנו לחשוב.  שנים או שלושה גויים בנשמתנו, וכל אחד מבקש את שלו ומוצא את שלו.  ובשנית, גם לשון עבר עצמה, להיותה נכתבת ולא מדוּברת, מצורפת על ידי כך מנחלות רבות.  אין הסופר מוצא שפה לפניו, כי אם בורא אותה לו או בונה אותה לעצמו.

ועוד זאת.  הנה, למשל, שלום־עליכם ידע שפת עבר ומצא לו ביטוּי נאמן לשירתו בשפה היהודית; מנדלי בודאי ידע שפת עבר, ועשה את המהלך גם לשירתו העברית דרך השפה היהודית.  מוצאים אנו סופר זה מריק דבריו מלשון אל לשון בלי שינוי רב, ואנו רואים שדבריו שנכתבו בשפה זו יכולים היו גם כן להיכתב בשפה אחרת; ולהיפך, יש סופר שמשתמש בשתי שפות או גם שלוש, וכשם שתחומי השפות אין יונקים אצלו זה מזה, כך אין תחומי דבריו יונקים, וכל אחד גידולו בתוך שפה זו שמצא לו מבטא בה, ואי אפשר כלל להלבישו לבוּש אחר.

בשירה, בשפה הלירית, שפת עבר בכללה היא המוצא היחיד להבעת האדם הישראלי ורק בה יבוא עשרה הרב; ועל כן מוצאים אנו ערך שירה זו גדול אצלנו ביותר. –  בשירה האֶפּית, במערכת החיים ובענין התיאור אין כוחה של שפת עבר גדול ככוח השפה היהודית, שכנתה הקרובה; אנכי איני מדבר בזה מהכוח בעצם, כי אם מצד התנאים.  אם מדברים אנו להעם, אז שפתנו העברית אתנו; ואם אנו מדברים מהעם ונספּר על חייו, אז יד השפה היהוּדית על העליונה.  והמחשבה – שפת המחשבה – עד עתה אין אצלנו רק מעטים מאד, שיודעים לומר בה כל מה שיחשבו ולא קטעים ממה שהם חושבים... יתר קהל הסופרים לא נקיים הם ממליצה, גם אם רחוקים בנפשם ממליצה.  לא יפּלא, כי אם יצלח לאנשים האלה לכתוב בשפה חיה, ואם ידעו אותה על בוריה מתוך עצמם ולא מפּי הכתב, כי רק אז יתבררו להם דבריהם בעצמם ויעמדו על תוכם...

נשארה לנו השאלה על־דבר ערך תחיית הלשון לשחרור הלאום. – גם על זו נוכל להשיב רק בהן מוגבל.  בעם עומד בארצו ונלחם עם העמים שכניו על זכוּיותיו, בודאי כל שעל ושעל, שהוא כובש לו מעם שכנו על ידי שפתו, הרי הוא בזה גם משחרר עצמו באותה מידה.  בעיר שיש בה ממשלת־קהל־עירונית, הרי כל כיבוש־שפתי יתן לאישי אותו העם, המדברים באותה שפה, משרות ועבודה.  בקיצור, עם הכיבוש השפתי כרוך גם כיבוש כלכלי, ועם זה גם לאומי־ארצי.  לעומת זאת, תחיית הלשון העברית אינה נותנת לנו רב באחוזת קרקע זה שאנו יושבים עליו ובמצב החיים שאנו נתוּנים בהם.  זרים אנחנו בעיני העמים וניחשב כזרים, אם נדבר בשפת עבר או בשפה היהודית ואם גם בלשונם; ואת ארצנו לא נכבוש בודאי בזה, שאנו מדברים עברית ובונים לנו בימה של דיבור עברי מחוצה לה... עם היושב על אדמתו ויש לו ראשי היסודות לחיים בתור עם, הוּא גם אינו שואל, כי אם עושה; ולנו לא תועיל גם התשובה, כל עוד אין לנו למילוּי רצוננו אחיזה בחיים ותפיסת יד בחיים...

 

בִּדְבַר לָשׁוֹן וָסֵפֶר

א

מֵאָז וּמֵעַתָּה

"וקודם כי אדבר בשרשי הלשון העברי, אשר מהם הסתעפו אמיריה ונשתלחו פּארותיה – קובל ר' יצחק בן משה,  המכונה פריפוט דוראן הלוי ממלכות קאטאלוניא, בפרק השביעי מספרו "מעשה אפוד", מכיל כל חלקי דקדוק לשון עברי על פי ההגיון וכו' – אקדים הקדמה ואומר, שכבר קרה ללשון העברית, מה שקרה לבעליה, רצוני, שנתדלדלה בדלותם ונתמעטה במיעוטם ונשתכחה בגלותם וטלטולם; וכאשר היתה מקדם היותר שלמה שבלשונות והיותר רחבה ומסתפּקת מכולן וכו', שבה כעין בעליה [להיות] היותר קצרה שבלשונות, ולא יספּיק הדיבור בה לא בשמות ולא בפעלים בהרבה מחלקי הנמצאות, ואולי בחלק היותר גדול מהם".

"והחכם בעל הכוזרי וכו' נתן סיבת דלותה ומיעוטה דלות בעליה ומיעוטם; וזה כי אחר שגלו אנשיה ונפוצו אנה ואנה בין גויי הארצות הסתפּקו בלשונות הגויים ההם והניחו לשונם הנבחר וישכחוהו וכו'.  והנה בשבעים שנה של גלות בבל שכחו קרוב לחצי העם לשונם וכו'.  ואם בזמן ההוא הקצר קרה להם זה, ומה גם עתה בגלות הארוך הזה, אשר אבדו ספרינו וחיבורינו וכו', ואבדו החכמות הרבות, אשר היו באומתנו, והיה כל זה סיבה לקיצור הלשון העברי ומיעוטה".

"ועוד אחרת – יוסיף לאמור – חזקה היא שעמדה מנגד, גרמה זה, מאתנו היתה נסיבה; והיא שהמשתדלים בחכמת התורה, רצוני, בעלי התלמוד, הניחו הלשון ההוא הנבחר וכתבו מאמריהם בלשון ארמי ברוב, שהוא לשון־הקודש שנשתבש, ואולי לא עשו זה בבחירה, אבל להכרח, כי נשכחה הלשון אז בזמן חיבור התלמוד".

לב דואג ומלא תום.  תמימות היא לחשוב את לשון ארמית ל"לשון־קודש שנשתבש".  ומשיב שד"ל במכתב גדול על יסודי הדקדוק, הנספּח לסוף הספר, ואומר: "יסוד היסודות בחכמת לשון־הקודש הוא, כי העברית והארמית לשון אחת היו מתחילה, ולשון ארמית נשארה ברובה אם לא בכולה, כמו שהיתה, ולשון העברים קיבלה מעט מעט קצת שינויים; ומזה נמשך, כי דברים רבים נמצאים בלשון־הקודש, אשר סיבתם בלתי נמצאת בלשון הקודש עצמה, ואף לא בלשון ישמעאל וכוש, אבל היא נמצאת בלשון ארמית".

עברים וארמים אנו.  מוצאנו מארם ומכנען; בכתבי־קדשנו ספר שיר השירים אשר לשלמה וספר קוהלת המיוחס לחכמת שלמה.  הנה ספר דברים בתוכחותיו הארוכות וספר המשנה בחוקותיו וסעיפיו, והנה שירי המליצים והחושבים אצלנו ולשון המבארים והפוסקים.  לשון עבר שוב חוזרת על מקורה המקראי בזמן המאספים, ולשון התלמוד  התחדשה בימי החלוּצים והחכמים דורשי־הקדמוניות.  נתדלדלה שפתנו, הרבה פּעמים נתדלדלה ונתעקמה, נתקצרה ונתכווצה ונתיבשה.  ו"אחרי בלותה היתה לה עדנה" וחזרה לתחיה.  עניה היא שפתנו לרגלי הרבה תנאים פּנימיים וחיצוניים – וגם עשירה היא.  יש בה הרבה מלים, ניבים ומליצות רבות ומושגים קרובים, ולה יחסר לפעמים לחם יומה... ספרים רבים נכתבו בה בדורות רבים במקצועות שונים, ובהם פּזורים וקבוּרים חלקי שפה שונים, ואין אתנו מכיר אותם; ומן הצד השני גם כולם לא יספיקו לנו צרכינו בפרטים רבים.

נתדלדלה האומה, נתדלדל ונתפּלג הציבור הישראלי. קורא איש איש לאלהים ומתפּלל לאלהים בלשונו וברוחו... מפטירין אחרי פּרשת ויקרא, הכוללת עניני קרבנות, בנביא שדבריו חוצבים להבות אש נגד הזבחים... אחרי המקרא יבוא התרגוּם בלשונו הרכה, ובימות החול הרי פסוּקי תנ"ך, פּרקי משנה ורמב"ם ופסוקי הלכות וקבלה; וכל זה הוא "חוק לישראל", הכל נדפס ומכורך בספר אחד, נושא אותו איש יהודי בשק הטלית־ותפילין שלו.

נתפּטמה האומה בפלפוּלים יבשים, בקיצורי דינים ושו"ת רחבים והמון ספרי דרוש שאין תוכם כברם.  הרי המון מלים בלי הגיון, ניבים בלי תוך, ביטויים בלי מושג חי, ולעומת זה בים המלות צפים דגים חיים... בבתי־מדרשות והקלוֹיזים מתגולל בין ספרים יבשים בלי ערך ספר הכוזרי, ספר חובות הלבבות, ולפעמים גם ספר מאור עינים.

ובספרות החדשה תמצאו חצירי שפה ופרחי שפה.  לא אחשוב כרוכלא את האור והצללים בימי מהלכה ועד עתה: הרי שפתו החמה והחיה של פייארברג והשפה המליצית של שטיינברג; הרי הלשון העשירה של ביאליק וכהן והשפה הקשה של טשרניחובסקי, הרי שפתו של אחד־העם, ולהבדיל באלף הבדלות, שפתו של תלמידו – יוסף קלוזנר.

סמרטוטי־שפה ויקרת־שפה נתונים לנו ביחד.  אין מוקדם ואין מאוחר ואין גם מבדיל.  הנה אחרי "שיחות מני קדם" ליעבץ הפּרוזה המאובנה של גרזובסקי; אחרי לשון מדויקת של לילינבלום לשונו הפּרוזית של קליינמן, ואחרי בורנשטיין וזלמן אפּשטיין הא לך הפּרוזה של ש. ל. ציטרון ושל קבּק...

כל העוסק במקרא לבדו מידה ואינו מידה בידו; כל ההוגה רק במשנה לא מידה שלמה לו; וכל המשתקע בספרות ימי־הבינים או בספרות החדשה לא יבוא רק על שכרו.  יש בר ויש תבן הרבה, ובבר עצמו, הרי חיטים והרי שׂעורים.  פּזורים אנו וחלקי שפה שונים לנו; לא נדע היום דבר מאתמול, גם היום לא ידע מהיום גופו...

לא זו היא הצרה שיבטא אותה דוראן, ש"אתה תמצא, כי כל שרשי המלים, שמות ופעלים ומלות הטעם, במה שנמצא אצלנו, לא יעלה מספרם לשנים אלף, ולא יעלה מספר הפעלים מהם לאלף ושלוש מאות; ואם תבחין ותחקור זה בשאר לשונות האוּמות המתחלפות, יעלה מספרם לכפלים ויותר מזה" (מעשה אפוד, שם), כי אם חוסר חוש המבדיל והעדר כל נטיה טבעית שפתית.  יש לנו מִשנות הרבה, ואין סדר וחוק למשנה.

לנו חלקים לשוניים הרבה ואין בנין, אין בנין מסוים.  יש לנו שתי שפות שלמות, עברית וארמית, לשון המקרא ולשון התלמוד; יש לנו פּתותי לשון של ימי־הבינים וניצני לשון של מיטב הספרות החדשה, ובכולם פּרצים, אך פּרצים.

ב

הַשָּׂפָה וּמִלֶּיהָ

שאלת השפה וחוסר המלים שבה התעוררה בדור האחרון בספרותנו ורבו אלה הקובלים, ששפתנו העתיקה לא תספיק עוד, שהמלים הישנות לא תספּקנה לכל המושגים החדשים שבאים בגבולנו; לנשמות החדשות בחיים ובספרות אין עוד גוּפים אצלנו, אין גוּפים למלים של חול בשפת קודש...

וראו זה, אותן התביעות והטענות הבלשניות אינן נמצאות דוקא במקום דעות חדשות ומחשבות חדשות.  שמענו לאמור: הבוּ לנוּ מלים חדשות! הבו לנו בריאות חדשות להגות לבנו, להסתדרות מחשבותינו, בטרם ראינו באלה התובעים (ידענו את התובעים למדי) את ההגיונות ואת המחשבות האלה... ובאמת אין שפה במלואה בין מחשבה במלואה; ובחוסר כוח המחשבה החיה בנו, חסר גם כוח המוליד ביטויים למחשבה ולצרכי המחשבה.  כסבורים אנו, שהמחשבה מתחלת במלה, שבאה היא מהמלה העשירה, בעוד שהמלה היא רק תוצאה, תולדת המחשבה.  יותר נכון, בכל מקום שיש מחשבה חדשה ומושג חדש בלב, הרי כבר יש מלה חדשה וביטוּי נכון לאותה המחשבה ואל המושג ההוא; בכל מקום שיש נשמה הן יש גוּף שפתי קיים לאותה הנשמה.

והיטב אשר דיבר אחד־העם, כי בימים שהספרים היו מלאים ענין ומחשבה "לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת מרחיבים מיוחדים, שאין דוגמתם בעולם" ("לשאלת הלשון", "על פּרשת דרכים", חלק א').  "כל הלשונות, הוא אומר, נולדו עניות והלכו ונתרחבו אחרי־כן ביחד עם הרחבת המחשבה בקרב העם; אבל בשום אחת מהן לא נעשתה ההרחבה על ידי אומנים מיוחדים לכך, ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים הוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה לרוב קטנה; והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים וביטויים ודרכי־דיבור חדשים, הכל רק לצרכם בלבד, כדי לבאר היטב את מחשבתם או כדי לצייר יפה את ציורם".

בטרם היו בינינו אנשים אשר חשבו כקוהלת, לא היה איש יכול לברוא אותן המלים החדשות והביטויים שנתוַספו על שיר השירים ועל תהילת ישראל.  כשהתפּשטה השכלת רומא המשפּטים בישראל בהרכבה יהודית נולדה עמה שפה משפּטית עשירה, שפה כוללת כל אותם המושגים המלאכותיים הקבועים בדת ודין, בעונשין ובדיני ממונות וכו'.  הפילוסופיה־הדתית פילסה לה נתיבה בלשון, אם גם בכבדות, יען כי גם דרכה ובואה אלינו היו בכבדוּת... עשירה ממנה היא שפת הקבלה, להיותה יותר מקורית ותופסת מקום יותר עמוק בלב.  כן אתה מוצא בספרותנו החדשה.  יל"ג ברא לו את שפתו, ברוידס רכש את שפתו ואחד־העם יצר את שפתו; לעתירי־נכסין כבר יש שטרות על נכסיהם.  השפה תבוא מן הלב והיא דבר שבלב, אבל אין היא דבר נעשה בחשבון...

ועוד זאת: בנין השפה, התעשרות השפה, אינם באים על ידי בריאת מלים חדשות וביטויים חדשים, רק על ידי זריחת אור חדש על המלים הישנות.  המלים והביטויים, שכבר יש לנו, שכבר השתמשו בהם רבבות פּעמים, באים על ידי הרוח החדש והאור הנפשי הזרוע עליהם לידי הרכבה חדשה ולידי זיווּג נפשי חדש.  שפת המקרא ומליצותיה בפי לבנזון הבן היא אחרת לגמרי מאותה של האב.  הסגנון התלמודי השירי בפי מנדלי הוא אחר לגמרי מאותו שבפי אלמוני, והמלים העבריות בפי ביאליק הן אחרות מאשר בפי שמעונוביץ.  לא ידיעת השפה והבלשנות פּועלות בלשון, כי אם האור המושל, הזיווג הנפשי וההרכבה הנפשית אות באות, דבר בדבר, חרוז בחרוז.

באותו מובן, שהחושב לוקח לו יסודות למחשבותיו מאלה שהיו לפניו ומשתמש גם כן בהערכים והמושגים המלאכותיים שקדמו לו, ואף על פי כן נעשים הדברים על ידי רוחו העצמי ליסוד חדש גמור בלבוש חדש, כן הדבר גם בלשון וביסודות הלשון.  הסופר המקורי, שרוח אלוה בקרבו ומלתו על לשונו, אינו רק יודע את השפה ומשתמש בידיעתו, כי אם בורא אותה מחדש ויוצר אותה מחדש.  לו המלים, השמות והפעלים כאבני גזית בידי הארדיכל, כצבעים לצייר וככלי זמר למזמר.  הנה כנור ועוגב בידי שנים, בנינם אחד הוא, המיתרים שוים בהם; זה מוציא מהם קולות נשגבים, וזה אך צורם את אזנינו בניגוניו.

העשרת השפה היא מין יחוד, דבר מתגלה במשורר זה ובחושב זה ונעשה בכוחם ועל ידי כוחם.  הכוח השירי והמחשבתי המקורי הוא לשפה ולהרחבת השפה כטעמים ונגינות, שנעשים לעצם מעצמם...

לא הלבושים וערך הלבושים עושים את היופי, כי אם הלבשתם בטעם והאור החוזר עליהם מחן פּני לובשיהם.

ג

מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן

"אזכיר לך כלל אחד, והוא: שכל מי שירצה להעתיק מלשון אל לשון ויכוון לתרגם המלה האחת במלה אחת וישמור גם כן סדר המאמר וסדר הדברים, יטרח מאד, ותבוא העתקתו מסופקת ומשובשת ביותר... ואין ראוי לעשות כן... אבל צריך למעתיק מלשון אל לשון, שיבין הענין תחילה, ואחר־כך יספּר ויפרש במה שיובן ממנו הענין ההווה בלשון ההיא ויבאר היטב; ואי אפשר לו מבלתי שיקדים ויאחר ויספר מלה אחת במלות רבות, או מלות רבות במלה אחת, ויחסר תיבות ויוסיף תיבות, עד שיסודר הענין ויבואר יפה, ויובן הלשון לפי הלשון ההיא, אשר יעתיק אליה" (איגרות הרמב"ם, דפוס ליפסיה, עמוד כ"ז).

אין לשון דומה אל לשון לא בתוכה ולא בברה, ואת אשר ישים ה' בפי אדם בלשון זו, לא ישימהו מלה במלה בלשון אחרת.  מה שבונה לשון, לשון מיוחדת, אין זה רק הביטוי והצלצול, או צירופי המלים והתוכן בלבד, כי אם תכוּנתה, יותר נכון, תכוּנת האישים המדברים באותה הלשון, אלה שנולדו בה, והתחילו לראות ולהביט על ידה בעולם, להרגיש ולחשוב, להמשיל ולדבּר או גם להתקוטט ולהתרועע.

הלשון היא לא לבוש לדבר כולל ולמושג כולל ומשוּתף לכל, כי אם חלק מעצם הדבר והמושג, והגבלתו או פּירושו אצל העם ההוא או השבט הזה.

אחד הוא העץ, היער, ההר והגבע, השמים והארץ בכל מקום שהם; אבל יחס בני־האדם אליהם אינו אחד ואינו שוה, אלא שונה הוא ברב.  ואם בדברים המוחשיים כך, על אחת כמה וכמה בדברים שאינם מוחשיים, כמו מושגי החברה והיחיד, הטוב והרע, היפה והמכוער, המעציב והמשמח.  כששני ציירים אמנים עומדים לפני ככר אחת ירקרקת ומציירים אותה בששר עלי גליון, הרי התמונה של זה אינה דומה לתמונה של השני; ודוקא השינוי שבתיאורם ובמעשה־ידיהם הוא הוא היסוד האמנותי והיוצרי שבכם.  וכך הוא הענין גם בשפה ולשון.  חלקי המציאות והחיים, שניתנו להם לבני אדם, משתנים בדיבור שינוי רב, והשינוי הזה הוא החלק היוצרי שבכל לשון, ועם זה הוא הצד העולמי שבה.  בדבר זה, בריבוי הלשונות והשינויים העיקריים שבמהותן והויתן, בנפשן וברוחן ובכל אשר בהן תלוי עושר האדם, עושר מחשבות האדם ושפעת ההסתכלויות שבאדם. – בריבוּי הדיבור והלשון, שבא לנו על ידי דור ההפלגה, אין אנו יכולים לראות ירידה, כי אם עליה.  לא עונש היה זה לאדם, כי אם מתנה, מתנת־יה...

בודאי טוב ויאה לתרבותו הרוחנית של האדם, כי התחומין אשר שׂמוּ הטבע והתולדה בין לשון ולשון יוסרו מזמן לזמן, ושהנטיעות שגדלו בלשון אחת תנטענה גם בלשון אחרת, כדי שנדע איש איש ממחשבות השני וכל עם ועם יתעשר על ידי הגיונות חברו ושירתו.  אבל כשאנו עושים כך, עלינו לנטוע נטיעות אלה באדמתנו, כי יגדלו עוד הפּעם אצלנו, ולא נוכל להסתפּק במה שנביא פּירות גמורים כמו שהם מכרם אחר לביתנו ונעלה אותם מיד על שולחננו.  ההעתקה מלשון אל לשון היא מעין בריאה ויצירה אמנותית ולא רק מלאכה מכנית בלבד.  להוסיף ולגרוע ולשנות בדברים המוּבאים אלינו מחוץ לגבולנו, ככל הצורך באותה שפה, שאנו מעתיקים אליה – לא עבירה היא, כי אם נחיצוּת היא, נחיצוּת גמוּרה, המוּנחת במהוּת הדבר שאנו עושים ובתעוּדתו.  ולהטוענים ואומרים, כי בזה אנו חוטאים לספר המקורי, יש להשיב: מוטב שנחטא לספר, משנחטא לשפה ולרוח השפה.  וליודעים מה טיבה של שפה ושהכל במקומו מקבל גם צביון אותו המקום ואוירו הרוחני, אין זה גם חטא ומעוּות כלל.  כשחביבות עלי המחשבות והתוצאות הספרותיות שבשפה אחרת ואני אומר להביאן לגן ספרותנו אנו, אז עלי לתאר את הדברים כך, איך היה אומרם יוצרם מראש, לוּ היה עברי ובא להגיד את המחשבות או השירות האלה עברית.

ואמנם לא נקל הוא דבר זה ולא ניתן לכל.  לא ניתן הדבר לכל אדם, שיוכל לגייר כל דבר מעיקרו ולעשות דבר שאינו שלנו לשלנו בהויתו ובצביונו.  ולא רק בדברים שנחשבו ונולדו בלשון עם זר, השונה ברוחו ממנו, אנו צריכים ליחוד השפה ולכוח יוצרי גדול למלאכת ההבאה או המסירה מלשון זו אל לשוננו, כי אם גם בדברים שנאמרו "יהודית", שפת העם שלנו, לא נאות לתתם בקודש כהויתם בחול ממש.  גם דברים אלה צריך להולידם מחדש לפי רוחנו העברי, השונה לגמרי מהרוח היהוּדי.

כל אחת משתי השפות, יהודית ועברית, אם כי לכאורה בעם אחד הן גדלות, – עולם בפני עצמו היא, ואנו יכולים לפתוח רק חלונות מעולם זה לעולם זה, אבל לא לעשותם עולם אחד – אם בכלל נבין, מה זה מפריד בין העולמות הללו ומה עשה אותם מתחילת ברייתם לשנים...

והנה הסופר י. ח. רבניצקי במאמרו "על הסגנון של מנדלי מו"ס" ("העומר", חוברת ראשונה), בדברוֹ על־דבר סגנונו של זקן מסַפּרינו, אומר: "וכשאנו רואים אותו, את מנדלי, עורך כמה מסיפוּרי המעשיות שלו מקודם יהודית, ואחר־כך הוא מתרגמם בעצמו עברית, אפשר לשער, שטעמו ונימוקו עמו במעשהו זה, מפּני שמתירא הוא, שמא תעבירהו עניוּת השפה על דעתו ותביאהו לידי צמצוּם והשמטה שלא במתכוון... מה שאין כן בסיפור שכבר כתוב יהוּדית, דבר לא יגרע אצלו אחר־כך בעברית, כי לא ישקוט ר' מנדלי ולא ינוח, עד שימצא כל הדרוש לחפצו באוצרות המקרא, התלמוד והמדרשים הפּתוּחים לפניו ואין בהם נסתר מנגד עיניו".  ואני רואה בהשערה זו טעות יסודית במהוּת השירה ותכונת השפה.  וטעות זו היא לא רק אצל סופר זה בלבד – הוא עצמו אינו משורר ואינו בא על כל פּנים לנהוג בשירה קלות־ראש כזו, – אלא שגם העוסקים במלאכה זו באים על ידי זה לידי קלקול והשחתה.  על מנדלי אין אני דן, לגאון הכל מוּתר.  וּבעיקר, בבית־האָבנים של שירה רבתי זו של אותו זקן אין הדבר מתהלך כמו שיחשוב אותו סופר לתוּמו... רק רוצה אני להעיר, כי טעות גדולה היא לאמור, שדברים אשר ישיר אותם המשורר בשפה זו יכול היה לשיר אותם מלה במלה גם בשפה אחרת, ושאותו הדבר העיקרי ליצירת השירה ולהתגלמותה, מלאכת השפה, טפל הוא ורק ענין הרצון או המקרה הוא להשתמש בשפה זו או זו... השפה היא חלק הכרחי מהשירה, כהשירה בעצמה; ואם יראני אדם על איזו שירה, שאין בה ממידה זו ושבנקל יערנה המשורר מתוך נשמתו לשפה זו או אחרת, או מלשון אל לשון – אז שוב אני אומר לו, כי נוח לה, לשירה זו, שלא נבראה משנבראה ושאין חיוּתה בתוכה, יש לכל נשמה גוּף אחד ולא שני גוּפים...

ד

אַחַת וּשְׁתַּיִם

זו אלפא־ביתא בכל ספרות, שהיא עומדת על שפתה, על שפתה המקורית והיסודית ורק עליה יוסד מוסדה.  כל עם תרבוּתי יודע ערך השפה ואיזה כוח עצור בשפה; כל עם יודע מה בין מהוּת שפתו העצמית והרת־רוחה הניתן לה ורק לה ובין זו, שרק נותנים מכלי אחר אליה... השפה אינה רק מטבע עוברת לסוחר, שמתחלפת במטבע אחרת, כי אם מגע נפש בנפש ורוח ברוח... הקדמונים אמרו: שמע בכל לשון שאתה שומע; אבל אנחנו לא נשמע ולא נדבר אחת בשתי שפות.  כל לשון ומהותה יחידה היא במינה והיא בריאה מיוחדת במינה.

הקרעים שבחיים עשו אותנו לעם משמש בכמה לשונות, והולידו בנו הכרחים לביטויים שונים.  על אלה ידאב לבנו, אבל על כל פּנים נשמור את התחוּמים ונדע את ערך התחוּמים... נדע, שאין שירה אחת נכנסת במלואה בתחוּם חברתה.  אם ישיר אחד מאתנו עברית, אז ידע, ששירתו זו היא עברית; ואם ישיר בשפה המדוברת, אז ידע מפּני מה ישים לרוחו לבוש כזה.

אחרת הדבר באלה, ששירתם אינה גדלה בשום שפה, היום יוציאו אותה עברית ולמחר יהודית.  אין הקורא העברי יודע, אם מה שנתון לו הוא דבר מקורי או העתקה, וגם הנותנים בעצמם אינם יודעים זה עוד...

וצר הדבר, כי פרץ המשורר היה ראש וראשון לקלקלה זו אצלנו.  ואותו קולר תלוי בצוארו.  את טיבו ופעלו של סופר זה כבר הגידו ברבים למדי, נחוּץ לדעת גם את צלליו. – הוא בא ועירבב את הפּרשיות... הוא בתור משורר הרי ידע וצריך היה לדעת את ערך השפה לשירה, ובא ועשה את השפה פלסתר ויסירה מהיות גבירה... בודאי תעודת כל ספרות – יוצאת מזה ספרות המונית – גם להכניס מפּרי שפה אחרת בגבולה וליהנות ממנה, ולא מבעי מאחותה הקרובה; אבל עלינו לדעת מה זה גדל באמת אצלנו ומה זה רק נוּטע בתוכנו אחר־כך, ושירה שלא גדלה ביסודה בעברית, הלא אין לה הזכוּת להימנות לקרן־קיימת של הספרות העברית...

עוד היום, כשמונים את צעירי משוררי ישראל ומסַפּריו, הרי מונים את נוֹמבּרג, שלום אַש, רייזין ועוד; וכשפּונים לספרוּת היהודית, הרי שוב קוראים לפנינו את שמות האנשים האלה.  היום יופיעו דבריהם עברית ולמחר יהודית, ואין איש יודע איזה דברים נכתבו עברית ואיזה נכתבו יהודית.  ותהי אצלנו השפה, שהיא יסוד כל ספרות והבסיס שלה, רק לכלי, לדבר טפל... זלזול שפתי כזה, וביטול כל יסוד חיים שבה, לא היה עוד אצל כל אומה ולשון.  ולנו לא שפה אחת, כי אם שתים, ובשתיהן, עקרוּ את התחוּמים והיו – כאילו אינם.

שְׁנִיּוּת

א

בָּעָם וּבַסֵּפֶר

בפרק הראשון של "סקירות ורשמים" בעתון "הבוקר" העיר סופר אחד על־דבר השניוּת בספרותנו, אל תקרי בספרותנו, אלא בספרויותינו: ספרות עברית ויהודית, שרחוקות הן זו מזו וקרובות בסופריהן, קרובות בנו. – לא לבד כי לבנו נוטה למזרח ולמערב, כי אם מחולק הוא גם בכתלי הבית עצמם...

הנה בזכרוננו ובחביון לבנו שפת קדם, שפה עתיקה חיה בנו; ובפינו – הנה שפה אחרת.  ה"חבר" ו"עם הארץ" עוד מושלים בנו שניהם: הרי הם ושפתם, הרי הם ולשונם, הם ורוחם, ומשניהם אנו נזונים... האדם בנו יכול להגביר את הקודש על החול, או להיפך, להמליך את החול על הקודש; אבל לשניהם תביעות עלינו ואותם לא נשתיק...

למה נשלה את נפשנו? כל עוד בגולה אנו, וגם העבודה בעבור ארץ האבות הוא יסוד בחיינו, הרי אנו נתונים בין שני צירים שונים. – לא תעקרו את העברית בּן־לילה, אבל גם לא תשמיטו מעם היהודים את שפתו היהודית.  ואם יבואו החיים החיצוניים ויעשו כאלה או גם עושים כאלה, אז חותרים המה חתירה תחת שתיהן יחד. – ברבים מאתנו לא לבד שניוּת מושלת, כי אם עוד יד שלישית בנו: שפת־הארץ, שגם אותה נעבוד.  לחלק אחוז מאתנו עוד לדבּר בלשון הארץ.  לא רק לספרות העברית והיהודית, כי אם גם לרוסית, לגרמנית ועוד יש יסוד בחיינו על אדמת זרים.   

כי יתפּוצצו ויתפּלגו הכוחות בנו על ידי אלה, כי תחת פּיתוח ועבודה בספרות אחת שלמה לנו ספרויות שונות לא שלמות, לא נעלם מאתנו; לא נכסה גם כן על הפּחתים הנעשים ברוחו של סופר, שהוא בן כמה רשויות ואנוס הוא להשתמש בעניוֹ ברשויות שונות.  אבל נפריז אם נאמר, שבין הצללים האלה לא ימצא גם מעט אור; כי הן עם הדחיות והנטיות השונות לכאן ולכאן נולד גם איזה דבר של ריבוי־צבעים, עם שינוי־האופק יבוא גם הרחב האופק.  אבותינו חיו רק בארבע אמות של תורה ולשונה ולא הציצו לדברים אחרים כלל, ואף על פי כן לא עשתה ידם האחת תושיה, כמונו המחולקים בנפשותינו... אין לנו חומה בצורה להתבצר, בקיעים אצלנו, רק בקיעים; אבל בעד הבקיעים נביט, אנו מביטים החוצה ולא נאמר רק הפסדנו.

מלאכת הסופר העברי וגם היהודי או הארצי, כלומר – זה שמשתמש גם בשפת הארץ, היא דבר גלגוּל ובת השתנות פּנימית.  סופר כזה ידבר עם כל חוג וחוג, ושואב הוא מכל חוג וחוג בכתבו ובלשונו. – הוא מדבּר אחרת בשפת עבר, שפת נחלת העבר עם כל יצירות העבר,  אחרת בשפה היהוּדית, שפה נתינית ואסופית, שאין לה בעולמה אלא מסגרת חייה... והוא מדבר אחרת בשפת הארץ, אם היא וספרותה לו לנחלה. – בלשון עבר, לשון הספר, אנו טובלים את כל ירושת האבות במלים ובניבים, במושגים ובתמוּנות, בחזיונות ובהשגות שונות שבנפשנו אנו, ואנו מולידים אותה שוב בהרכבת רוחנו ועושים ממנה בריאה חדשה. הרי חלקים הרבה מני קדם, והרי הכל עצם מעצמנו ובשר מבשרנו; אנו אברים של בנין גדול והוא מעשה ידינו. – לא כן בשפה היהוּדית, שפת ההווה, שאין לה עבר, בה אין אנו נותנים מעצמנו – כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה, – כי אם מקבלים, מקבלים אנו מחיי היום, מאִמרות השעה... על מנת חלק סופרינו בשפת הארץ לא אדבר עתה.

בלשון עבר וספרותו לנו דבר עם ערכי הדורות ומחשבות הדורות ועם גלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים יוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון יהודית וספרותה לנו עסק עם  העם, עם העם הפּשוט, שברא בשפה גרמנית, לקוחה מעמי הגרמנים, כלי־יוצר לעצמו ולרוחו ושהטביע בה את רוחו... בעברית לנו עושר, רב עושר במלים ולבושים, אלפי לבושים ושמות־נרדפים לכל רעיון ורגש, לכל נדנוד של מחשבה ונפש, וביהודית לנו שפה מקומצה, קצרה וגם חדה.  הנה בעברית שימוש בלשון נופל על לשון, בהרכבת חלקי שפה לקוּחים מתחוּמים שונים וממערכות שונות ורבות; והנה ביהודית קיצור, דילוג, ביטוי למחצה, רמיזה.  העברית והיהודית שני עולמות שונים הם – מה שונים – ובשניהם אנו שרויים, או שרויים הם בנו וזה חלקנו ולא רק חלקנו אנו. – –

במידה ידועה יש גם לעם היושב על אדמתו ואינו קרוע בנפשו לשתי שפות שונות יסודיות מין כפל שפה, הלא היא שפת־הספר עם שפת הדיבור העירונית, המשוכללה והכוללת, ושפת־הכפר, זו השפה המדוברת בחלק מיוחד באותה הארץ (דיאַלקט).  המעיין הגדול הוא שפת־הספר, שפת בעלי־האסופות של אותו עם, במחשבה ובשירה, בדת ובמדע; אבל גם שפת־ההמון, שעוד לא נגעה בה יד יצירה ספרותית, היא באר שממנה ישאבו מים חיים.  בגרמניה, למשל, הרי שפת הֶרדר, גיטה ושילר, והרי העושר ההמוני, שהביאו בכליהם האחים גרים ולשונו של פריץ רויטר וחבריו; הרי עליה על גבי עליה והרי יניקה מן הדיוטה התחתונה. – ואצלנו, הן מלבד היהודית עוד לנו הארמית, שכנה לעברית, שפת התרגוּם ושפת התלמוד.  הנה "אל אלהי הרוחות!" "אל שדי!" "ה' אל צבאות!" שפת הנבואה, שפעת שפת הנבואה, ויחד עם זה, קול קריאה, כמעט קריאת אשה: "ריבונו־של־עולם!" "אבי שבשמים!" האדם מסַפּר עם קונו, מספּר ומבקש לפני השכינה ומחזיק בסינרה, כתינוק המתחטא לפני אמו.  עוד פסיעה אחת, וכבר אנו שומעים הד קריאה אחרת: "גאט פון אברהם", "מיין ליבער הארציגער גאט!" אִמרו ליהודיה, הבוכה ומתחננת לפני אלהיה מתוך ספר התחינות, שהיא אינה עבריה.  קחו את הכוס של דמעות, שבה שפכו אמותינו את נפשן אחת אחת זה כמה דורות, והשליכו אותה הלאה, או שברו אותה לרסיסים! לא במשל אדבר אליכם.

אמנם השפה היהודית לקוחה מאדמת־זר ושאובה היא ממעיין אחר; אבל היא שלנו, היא נעשתה לחלק מאתנו; היא שלנו, במקום שחדלה להיות גרמנית והחלה  להיות יהוּדית.  לא השרשים והמלים, וגם לא השמות והפעלים מגדלים שפה, כי אם הנטיות והשימוּשים, הנטיות הנפשיות וההרכבות השונות ושימוּשן בפה וברוח היהוּדי.  השפה היהוּדית, כמו שהיא מחוברת לנפש ההמון הפּשוּט ומסמנת גבולות שכלו והשגתו, היא יהודית טהורה, בה נמצא ביטוי וגילוּי של נפש העם, שרחוק מאד מן הספר וגדל עם זה באויר של ספר ותורה ומצוות.  כלאים! הרכבת חלקים שונים ויצירה אחת, יצירה שספר דקדוקה הוא תאי הנפש והחדרים המסובכים של רוח העם; גם החלק העברי בשפה היהודית אינו עוד עברי גמור, הוא לא ילין שם, כי אם נעשה אזרח...

הספרות היהודית, כלומר – ספרות זו שעמלה למסור כל אותם הרחשים והביטויים ההמוניים בצורתם כמו שהם חיים בפי העם, אינה נכוית מספרות עברית וגם אינה מסגת את גבולה... היא עוסקת בקרקע חדש, קרקע לא זרוע, והיא כובשת לה אופק חזיוני ודיבורי חדש.  ולאידך גיסא, האומר כי בידה לרשת מקום אחותה הבכירה, הספרות העברית, הוא אינו יודע מהו סח, אינו יודע מה היא יהודית וטבע המיוחד שביהודית.  קוהלת, למשל, נכנס לחלקי הכתוּבים ומקומו על יד שיר השירים; אבל מי שחושב, שקריאת "הבל הבלים! הכל הבל!" מחה תמחה כל זכר של שירה וכל שאון חיים בנו, אינו אלא טועה.  הנה זכר ונקבה, איש ואשתו, לא תלבש אשה שמלת גבר ולא תהיה לגבר.

נפש האדם היא דבר משותף וגם חלל העולם שבו תתנועע הוא משותף.  בעצם יש רק בני־אדם עם רחשים נפשיים משותפים, והעמים המיוחדים, הלאומים השונים הם יציבו להם גבולות. אמנם אותם הגבוּלים המיוחדים הם דברים ארעיים לגבי יסודות האנושיים הכלליים; אבל לגבי העמים והשבטים עצמם הם עולמיים, בהם מונח וגדל השינוי והכוח לשינוי, ובהם הלא תכנית אותו שבט, תכניתו המיוחדת, ובאיזו מידה גם מציאותו. – מחשבה יצירתית, שירה עזה נוכל לתרגם לכל לשון ולשון, והן עשרה והרחבתה היא, שתוכל להינתן גם לבני־אדם אחרים בלשונם הם; אבל היסוד הבוראי שייך רק להעם שחולל אותה ולשבט הולידה.   תאמרו: הרי לבוש והרי גוף, הרי קליפה והרי פרי; אבל בדברי מחשבה ושירה הקליפה היא עיקר לפרי וגם ארוגה היא בפרי.  שירה אמיתית יסודתה בשפה אחת, בשפה מיוחדת, ותלויה בדרכה ובמהלכה, בנטייתה ובהדה; היא תיוָלד עם השפה ויוצאת היא ממעמקי השפה ולא תיכנס בתחילת ברייתה במקרה באותה שפה.  שירה עברית היא מיוחדה במינה ויש לה אופק מיוחד וחידות חייה, וגם שירה יהודית תסובב על צירה ויש גם לה דרכים וחיים בפני עצמם; אבל שירה עברית שיכולה להיאָמר מלה במלה יהודית, בלי כל שינוי ושכלול מיוחד וחיים מיוחדים, לה לא נאה עוד השם עברית והשם יהודית.  וכן להיפך, לא נוכל לקרוא לזו שירה יהודית, שמשוררה ויוצרה יכול להלבישה תוך כדי דיבור מחלצה עברית ולכתבה עברית (פּרץ, למשל, ונוֹמבּרג), זו לחוד וזו לחוד.  אין שירה באה ערטילאית; וכל שירה, שתיולד ערומה במוח המשורר ואין עורקי שפה לה, עורקי שפה מיוחדת, נוח לה שתיקבר ערומה...

שירה עברית היא רק זו, שיכולה להיוָלד רק עברית ושיונקת מהרוח העברי ומנחלת שפת העברים, וכאשר תפקח עיניה הנה כבר היא עברית.  וכן הדבר בשירה היהודית, באותה שנושאה עליה חותם תכנית היהודית (שלום־עליכם, למשל), היא תצא לאויר העולם וכבר שפתה אתה.  כל נדנוד, כל ביטוי מיוחד בה, כל נטיה וכל רחש נפשי לקוח מן המציאות, לקוח מן הנפשות הפּועלות בה ומתוך מסכת חייה ביחוד.  אין כאן שיחות מסַפּר בדברים שקרו לו או בדברים שקרו לאחרים, כי אם אותם האחרים באים ומסַפּרים לנו מחייהם הם לפי דרכם, עוברים לפנינו ומשיחים, ואנו רק השומעים... מעטים בה הצבעים, העם לא ידע כל מלאכת־מחשבת, ולו גם אין צורך כלל במלאכת־מחשבת.  יש חיים נתפסים בידים ואינם צריכים לשפופרת.

וראו זה: בספרות היהודית החדשה, בחלק גדול ממנה, החלו לעזוב זה כמה את המלאכות הראשית שלה והחל השימוש בשפופרת, בשפופרת ספרוּתית ורק ספרוּתית (עוד הפּעם פּרץ, למשל, ותלמידיו נוֹמבּרג ושלום אש)... לא יהוּדית עממית ניתנת לנו מחיי העם ורחשי שפתו – והלא זהו יסודה האחד והכשרה בחיינו, – כי אם יהודית של השתלמות והשתכללות, יהודית שתאמר להתרומם על עצמה ותפסיק  עם זה את החוּטים המקשרים אותה לעם, אשר בה ידבר ושפך בה את נפשו, והולכת וקרבה היא לצור מחצבתה לפנים... אין כאן דבר "שפחה תירש גברתה", גברתה העברית, כי אם, אדרבה, כיבוש אותה השפחה על ידי גברת אחרת, השפה הגרמנית... הספרות היהודית החדשה לא תשתדל לשאוב מחיי העם בתומם ובפשטותם, או לתת לנו דברים ותוים נפשיים שעוד אינם בכתב, רצוני לומר, תיאור חיים בעל־פּה עם כל ביטוי הפּה, כי אם היא מבקשת לעשות את הדבר להיפך: לבוא אל העם, להביא דברים להעם ולהשכילו, תחת ללמוד ממנו ומנפשו דברים אשר לא נדע ולא נקנה אותם בספר...

שׂוררת האמונה אצלנו, כי שפת עבר היא שפה נקנית רק בעמל רב, מפּי ספרים ומפּי מורים, וכי דרושה עבודה רבה להיות יוצא ונכנס בה ולהשתמש במכמניה; ולעומת זה יכול כל תופש עט לזכות בשפת יהודית ולעשות בה חיל; ובאמת שפה זו, הנקובה באחרונה, לא נקנית גם ביגיעה.  ממאה נכנסים לחדר יוצאים עשרה או חמישה בני־תורה, וידיעת שפה היהודית בטהרתה והכרת עצמותה אינה ענין של תורה כלל; אין אדם יכול להשיגה, אם אינה יושבת כבר בו ובנפשו.

שׂפת עבר וספרותה היא בנין של חבורה ולה נחלה רבה.  המשורר יוצר, החושב יוליד מחשבות; אבל הם מוצאים מכמנים שפתיים רבים לפניהם, ויכולים באיזו מידה לסמוך על מה שלפניהם.  אולם תחת זה על הסופר היהוּדי להתחיל בכל פּעם מעצמו.  השפה היהוּדית וחייה האמיתיים הם ענין שבעל־פּה. – דרישה זו, שמבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר וליורשת הספר, לעשותה לדבר שבכתב, רק קלקול היא.

ספרות העם בלשונו, ככתבו וכלשונו, תמלא באיזו מידה את הליקוּי שבספרות הכתובה ותתן לנו, עייפי המחשבה והרגש, דברי שירה פּשוּטים בתום החיים וצירופים פּשוּטים של  החיים; ואם תתהפך גם היא רק לדבר שבכתב ויונקת מן האמנות שבכתב, אז עוקרת היא בעצמה את שרשיה...

על יד שירת פוֹיסט וסערת תוגת המחשבה עוד יש מקום באשכנז לשירת האובדים והנידחים ב"האורגים" ("די וועבּער") וכדומה לה, וזה הוא העושר וההרחב.  ומהשירה היהודית החדשה הן לא רחוקה המזימה גם להעתיק את פוֹיסט לשפת האורגים... והנה דבר זה יגיד, איך תעתה מני דרך, מדרכה היא. – –

בכל שירה מקורית, הבאה מעצמה, גם התרגום היותר מעוּלה וההעתקה היותר נאמנה לא ימסרו את חזיונותיה כי אם בקירוב, ומי שבא לעמוד על כולה ולדעת אותה בכל, עליו לקרוא אותה בלשון יצירתה; תחת זה אנו נהנים משירה יהודית זו – שמתרחקת ממקורה, ומתעמלת ללבוש מחלצות של ספרות חדשה עם שפה חדשה, המכנסת לתוכה גם דברים שלא נולדו בה – בכלי שני יותר מבכלי ראשון, ונאותה לנו צורתה העברית או הגרמנית השלמה מחזותה הראשונה הבלתי־שלמה, וגם הבלתי־יהודית...

לא לבד שניוּת של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם  שניוּות יסודית ביהוּדית גוּפא...

לנו התחלה מספרוּת יהודית עממית, ספרות שכמעט לא ניתנה להיאָמר בשום לשון, וגם מרוח העברי היא רחוקה, וזה חידושה; וכן גם ספרות יהודית־גרמנית־עברית, ספרות שבה הכף מכריעה יותר לגרמנית (קראו, למשל, את דברי שניאור ביהוּדית, ועוד יותר את דברי הז'רגוניים הוילנאים), אבל יכולה למצוא לה מפלט גם בשפת עבר.  מין כוי, יותר נכון, בריה בלי גוּף, עצם בלי גוף לשוני מיוחד...

אם חסרים היו לנו הסיפורים העממיים של ראשי הספרות היהודית העממית (חלק אחוז ממנדלי והכל משלום־עליכם), כי אז היה חסר לנו עולם מלא, חסר היה לנו "משנה תורה" של נשמת העם הפּשוּט בשפתו וברוחו הוא... תחת זה לא נתנה לנו הספרות ה"יהודית־הגרמנית" החדשה – ורק בשם זה אכנה אותה, כי לה נאה, – שבאה אחריה לרשת את מקומה, שום דבר שלא ידענו אותו מעברית או גם מגרמנית.  יכולים אנו לצייר לנו רוב מנין ורוב בנין של ספרות זו הן בגרמנית גרידא והן בעברית; ודבריה הלא גם ניתנים לנו בכל פּעם גם בעברית ונמנים לדברים עברים, וגם נקראים הם בחפץ יותר בעברית.

היסוד הראשי של היהדות הפּשוטה הוא הריאליות והחיים הגלוּיים שבה מבלי לבוש וסלסול כל שהוא.  היהודי אומר הכל, מגיד הכל ומוציא מפּיו הכל מבלי שיכסה את מערומיו.  לא רק הלשון מדברת פּה, כי אם גם הגוּף, כל האברים. – עם הד כל מלה נראה את האומר ונשמע את פּי המדבר.  נפש פּשוטה מדברת לפנינו, ורחוקה, מה רחוקה היא להיות מזמרת ב"ימות החול" הקשים, כמה הם קשים! תחת זה בת־הקול הראשית של הספרות היהודית החדשה שלנו היא תוקף הליריות, מין עליזות בלי קץ, השתפּכוּת ומליצה שירית, שטף של מליצה.  שם העם  מדבּר, הציבור היהודי שמקלו בידו, שׂקוֹ על מתניו ושכמו נוטה לסבול; ופה חזן הכנסת (ושלום אש בראש) יסלסל מנגינותיו; ואין קהל, אין ה"קהל" עונה לעומתו, אין קהל יהודי מדבר מפּיו.

בספרות היהודית הפּשוּטה אין כל השפּעה, זולת השפּעת העם היהודי הדובר, ויש כאן מגע בלתי־אמצעי עם רוח העם ונפשו, וטביעת הסופר – בהסרת עצמותו לשעה – בנפש העם, כמו שהוא חי ופועל, סובל ואומר וגם חולם קשה; והספרות היהודית המסולסלת (ואפילו זו הפּשוטה לכאורה, כאותה של רייזין ושל וייסנבּרג או רוֹזנפלד) היא כוּלה בת השפּעה, השפּעה הבאה מן החוץ, והיא רק ילידת הספר. – אין לה פּרי, כי אם פּרחים; בסגנון השורר בחדרי־משכיות תספּר, צעצועים תפזר, והעם יושב בשפל ביתו והמטר סוחף...

שניוּת בחיינו, "אם כבנים אם כעבדים", ולכל אחד ביטויו המיוחד; אבל אוי להם לעבדים, שמשימים עצמם לבני־שׂררה ומנסים לדבּר בלשון שׂררה! –

ב

מִלּוּאִים

"כל לשון נשענת תמיד על המון העם המדבּר לתומו מתוך שגרת הלשון, העם יוצר את לשונו, לפי רוחו וכו'".

"הטו אוזן לשיחות בני עמנו הפּשוטים, שעדיין לא נפגמה לשונם על ידי קריאת ספרויות זרות ועל ידי שימוש תמיד בלשונות זרות, ותשמעו, שהלשון המורגלת בפיהם אינה ז'רגון, אלא לשון, שאמנם מלותיה שאולות הן מלשונות אחרות, אבל כבר הספּיקו אותן המלות להתאזרח בקרבנו, וכל חלקי הלשונות, שנכנסו לתוך לשוננו המדוברת, נתמזגו בה כל צרכם והיו לבריה אוֹרגנית עומדת ברשות עצמה.  שימוּש הלשון היהודית, אפני הדיבור ודרכי מבנה משפּטיה אינם כלל אותם של הלשונות הזרות, וגם חפשים הם מכל חוּקים מעיקים.  בטבע הז'רגון אינם כלל וכלל.  כי כל היודע את הלשון המדוברת שלנו מכיר הוא, שאף על פּי שאין לה ספר דקדוק בפועל, יש לה דקדוק בכוח; וכל חטא כנגד חוּקי הלשון פּוגם את הטעם ועושה רושם רע על הקורא או על השומע" (משה קליינמן במאמרו "לשונותינו" באחד מכרכי "השילוח").

הלשון היא דבר חי מעצמו ועומד על עצמו, אם גם באה והשתרבבה והתפּלגה מתוך קניני עם זר; ואין הלקיחה בה עושה כלום, אם כבר היא באה לידי הרכבה פּנימית ויסודית, באופן שלא כאמה בתה... עובד אדמתו יוציא לחם וישׂבע לחם, אם יודע הוא טבע הארץ והסתגל לעבודת הארץ, ולוּ גם כבש את הארץ ולא נחל אותה מדור דורות.  שמות החדשים והמלאכים העלו אבותינו מבבל.  עזרא הסופר שינה, לפי המסורה, את הכתב העברי לכתב אשורי, ואת זה שבו היה המכתב חָרוּת על הלוּחות באצבע אלהים, הניח ל"הדיוטות"; וכל זה לא עצר בעד הדורשים לדרוש על כל קוץ ותג מן האותיות החדשות תלי תלין.  ומי זה יקח מנפש העם את הרגש, שבאותיות ההן ניתנה התורה מסיני וכבר נכתבה בסיני.  השפה העברית גופא אולי מוצאה מכנען; מארם באנו, מארם יצאנו, ואחר־כך היתה שפת ארם לנו גם לשפת־קודש.  לא נדרוש ראשונות!

"סגוּלה מיוחדת  – אומר סופר המחברת "ז'רגון ולשון עבר" – יש לישראל, לסַגל לו קנינים רוחניים של עמים אחרים ולעבדם בשינוי צורה על ידי זה, שייהדם ויאציל עליהם מעומק הנפש היהודית, באופן שיש לדמוֹת, שהם קניני ישראל מעודו ולא באו כלל מן החוּץ".

והסגוּלה הזאת אינה רק של ישראל לחוד. קיבלו רוב העמים את הדת הנוצרית והיתה לעצם מעצמם ולהד רוחם מני קדם, וכך קיבלו עמים רבים את הרוח הרומי והיוָני.  בעולם הרוחות שורר שיתוף־המינים ורבוּי המינים, ובו תמצא ההסתגלוּת מקום יותר מגוף ההולדה.  יהודי הישפּניה ויהודי גרמניה היו לשני שבטים, ודוקא על ידי  שינוּי של שפה, שבאה להם מן החוץ ונעשית להם לחלק פּנימי ונפשי.  אכן יד ההרכבה רבה, רבה היא יותר מאשר נשער!

בנוגע ליהודי הישפּניה אין ידיעתנו רבה והיא מקוטעה מאד.  ושמענו דברי סופר אחד לאמור: "כי הקהילות האשכנזיות התפּתחו מעצמן ולא נגררו אחרי הקוּלטוּרה הכללית כמו הקהילות הספרדיות; ועל כן – הוא אומר – עלינו לחשוב את לשון יהודית לבדה לאוצר החיים המיוחדים של היהודים, לשון ז'רגון לבדה – היא היא המורכבת, נותנת לנו ציור שלם של חיי רחוב היהודים" (ישראל זנגביל במאמרו "הלשון והחיים" בספר היובל לנ. ס.).

ציור שלם מחיי העם, מחיי רוב העם היהודי, היושב בארבע אמות של עבודה וסחורה ולא בתורה לחוד, נותנת לנו רק שפת־העם, השפה המדוּברת בפיהם; ודוקא אם תימסר לנו רק כמו שהיא מדוּברת, בלי הבאת ניבים חדשים, כינויים חדשים ובנין משפּטי־לשון חדש, שרחוקים הם מנפש העם ומרוחו עוד מאה מונים משפת עבר.  על־דבר העם ועל־אודות נפש העם נוכל לדעת, אם נשמע אותו מדבּר ואיך הוּא מדבּר...

קליינמן במאמרו, המוּבא לעיל, מגביל דבריו לגבי לשון היהודית ואומר: "ואפילו אם נסכים לרגע, כי בלשון היהודית אפשר למסור ביתר דיוק את הסטַטיקה של החיים הלאומיים שלנו (הוא חושב, שגם זה אי אפשר לעשות בשלמוּת), הרי הכל צריכים להודות, שהדינַמיקה של חיינו אינה מוצאת לה בשום אופן ביטוּי נכון בלשון המדוברת וכו'".  ולנו לא סטטיקה ולא דינַמיקה תוכיחינה, – ידענו ממי השמות האלה לו – כי אם החיים יוכיחו, חיי היהודים, חיי חלק גדול מעם היהודים באשר הוא חי ואיך הוא חי ומוצא לחייו ביטוי מיוחד בשפתו ורק בשפתו.

"הלשון היהודית, הז'רגון – אומר בעל המחברת "ז'רגון ולשון עבר" הנזכר – הוא בנין נשגב, שיש להשתומם עליו; היהודים לקחו שמות ופעלים מהשפה הגרמנית, הפּולנית והרוסית והרבה מאד מהשפה העברית ועוד משפות אחרות ויערבו אותם יחד, רקחום, טיגנום, עיבדום ויעשום לשפה אחת, שפה טבעית, שפה המביעה כל רגשות נפש היהודים וכו'.  היהודי יצק בשפתו זו את נפשו ואת רוחו, כעסו, שיחו, עצבונו ויגונו וגם ששונו ותוחלתו.  בה נטע חלק רב מחכמתו וּבינתו – וערמומיותו; וּבה תמצאו את חידודיו ועקיצותיו וּמהתלותיו, את עקמוּמיותיו וּקנוּניותיו, בה תמצאו את אָפים של היהודים, את תכוּנותיהם ורשמי נפשם.  אחד לא נעדר".

התיבות בשפה זו זרות הן, אבל הנטיות לא זרות; השמות והפעלים בה לא לנו, והשימוּש בהם רק לנו הם.  יש כאן נטיה והשמעה והתחדשות, קול חדש והבאת נפש חדשה בגוּפים נושנים.  "ריבוי המלים משפות אחרות אשר בה, ואפילו המלים העבריות קיבלו במשך הימים בשפה זו שינוי נפשי" (הנ"ל); וגם יסודות אלה, שלוּקחוּ מן החוּץ, גדלו עוד פּעם באופי מיוחד בפנימיוּתם, והמטעים הזרים הכוּ שורש רב בלבנו והוציאו עם זה פּירות חדשים.

בשפת המקרא נשארו לנו רשמים יסודיים משפת הכוהנים והחוזים, המשוררים   והחושבים; אבל כמעט לא נשאר דבר משפת בני העם עצמו, אשר קיטר לאליליו ולאשריו על כל גבעה נישאה וימצא בהם את רוחב נפשו ואת תום חייו.  באוצר לשון התלמוד ובעלי המדרשים נשמרה לנו שפת הפּרושים והחברים וכל בעלי הסייגים למיניהם; ואולם אבדה ממנו שפת בני עם־הארץ, אלה שנשאו בעצמם עול הארץ ועבדו את הארץ עד תומם. – בשפה היהודית נשתמרה לנו הנשמה היהודית החילונית וצבעה המיוחד.  גם אם תקחו ספרי ההלכה והשו"ת, ספרי הדרוש והמוסר, ספרי הקבלה והחסידות וספרי ההשכלה ותצרפו אותם יחד, לא יתנו לכם אותו החלק את אשר היהודית נותנת לנו.  סעודה בעלת תבשילים רבים תמצאו, אבל בלי היהודית יחסר הלחם, על כל פּנים מין לחם כזה.

"לבלתי היוָכח בערכו הרב של הז'רגון – אומר הסופר מרדכי בן הלל הכהן (במאמרו "שפת הגלוּת", "לוח אחיאסף", תרס"ג) – והן לא נוכל לכחד, כי את השפה הזאת ברא לו עמנו ויאצל עליה גם מרוח שפתו העתיקה ומרוחו הוא; ואנו מוצאים בקרב שפה זו, שהיא נכריה לו בעיקרה, ניצוצות רבים מאורו של ישראל, וקרנים מנשמתו הלאומית"... אבל יותר נכון לדבּר על־דבר נשמה לאומית יהוּדית על יד הנשמה הישראלית.  עברית או ישראלית ויהודית, עברית של הספר ושל בעלי הספר ויהוּדית של החיים, חלקי נשמה חדשים באים ומתאחזים יחד, ועל יד הרוח העברי  והרבני מתעורר הרוח היהודי מרחוק.  הרי הרמב"ם בסידוּרו ורוב בנינו, והרי התייר והאדריכל העממי מנדלי מוכר־ספרים; הרי רש"י לשתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל־פּה, והרי שלום־עליכם, הפּרשן הגדול לנפש העם.  ולאידך, במחנה השני של היהדות העשויה החדשה, הרי משה חיים לוצטו ב"לישרים תהילה" והרי שיריו הליריים של יצחק־לייבוש פּרץ, הרי מליצת המלבי"ם – והרי הפּרוזה היהודית הנזכרת של נוֹמבּרג ואַש...

"אין איפוא כל יסוד, – יסיים הסופר ההוא במאמרו הנזכר – כי מסיחים הסופרים המתנבאים במחנה ישראל את דעתם מן הז'רגון, הז'רגון היהודי, בהיות השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו וכו'; ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפּנימיים והנסתרים מעיני זר וכו'.  כי טרם נבין את הז'רגון טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים מנפש ההמון, טרם תלמד אזננו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים אלינו חרש מעל שפתי ההמון, בדברו אלינו או בין איש לרעהו, לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול אל לב העם".

אבל ללב העם נבוא מתוכו ולא מגבו; רק אז תעשינה ידי הסופרים היהודיים תושיה, אם ישמעו אל שפת העם, אל שפת העם הפּשוטה, ולא יבראו לו שפה עשויה, מלאכותית, שפה יותר גרמנית מיהודית, שעוד מעט גם תשוב אל "מקורה הראשון" ולא תהיה שונה עוד מאומה מן הלשון הגרמנית הטהורה (כמו שמעיר י. ח. טביוב במאמרו "הנשמה היהודית" באחד מגליונות "הבוקר").  רק אז אפשר לומר, כי לנו ספרות יהודית, אם יתארו חיי היהודים ביהודית גרידא ולא ביהודית גרמנית, שעיקרה גרמנית... אין נפקא־מינה לדינה של שפת העם כלל, אם נדבר על־דבר "שפת ההווה" או "שפת ההתהווּת" או אם סוקרים אנו על כל זה מ"נקודת ראות הנצחיות" ו"לא מנקודת ראותה של ההתהווּת הנצחית – נקודת־ראותה של ההיסטוריה" (ראה "שפת העם ושפת הספר" ב"הבוקר"); אבל נפקא־מינה רבה, אם שפה זו היא יהודית, אם יודעים הסופרים לסַמן היטב את מצרי השפה הזאת התמה, או אם הם באים לטשטש אותה על כל שעל ושעל, לעקור את תחומיה ולעשותה בידים – ללא יהודית. ועד כמה נעשתה לאי־יהודית בידיהם, בידיהם של אלה!

שואלים הם, האנשים האלה, כלפּי הדברים, "ששׂפת יהודית וחייה האמיתיים הוא ענין שבעל־פּה", ורק קלקול היא דרישה זו, ש"מבקשת לעשותה בעל־כרחה לשפת הספר" ולשאוב אותה משפת הספר ולא מחיי העם, "שאלה קטנה ופשוטה עד למאד": "האם כל השפות שבעולם, והעברית בכלל, שפות הספר ויורשות הספר הן מתחילת יצירתן? מי קודם למי? השפה או הספר? השפה קודמת".  בודאי השפה קודמת להספר, ולשניהם החיים נתונים; אבל אם דבר לנו עם החיים, עלינו לשוב אל המקור.  ודאי הוא זה, ששׂפת "האזינו" ו"אז ישיר" או חזיונות בלעם אינם שפת ה"עם"; אבל סיפורי רות ושופטים לא נכתבו בשפתם של אלה...

בנוגע לדברים כלפּי ספרוּת היהודית העממית, ש"כל נתינה עצמית בה מובילה רק להשחתת השפה" ולזיוף יסודה העממי, שהוא הלא המקור היחידי שלה והבאר האחת שממנה נשתה, מעמידים הם פּנים ושואלים: הא כיצד? כל נתינה עצמית, עד כמה שהיא נתינה באמת, היא יצירה, ומדוע זה יש מקום ליצירה במחשבה היהודית ואין לה מקום בשפה היהודית? –

והאם יצירה מחשבתית או אמנותית אפשרית היא בלי יצירה שפתית? וזה הלא גם אנו שואלים בנוגע להספרות היהודית החדשה, שהיום תלבש מחלצות יהודיות ולמחר או אתמול לבשה מחלצות עבריות בלי שינוי, ואפילו בלי שינוי מעט.  איך אפשר לנשמה בלא גוּף, בלא גוּף מיוּחד? ואיך אפשר ליצירה נפשית ושירית, ואפילו לצל יצירה כגון זה, בלי כל יצירה של שפה, שפה מיוחדת, ורק מיוחדת?

איך נחשוב זאת לשירה יהודית, שלא נולדה יהודית כלל, או שלא היתה מוּכרחת להיוָלד יהודית, ושענין השפה בה הוא רק מקרה ולא עצם ויסוד?

יודעים הם האנשים האלה, ש"לשון עֵבר וספרותה דבר להן לרוב עם היהודים וכו', בעוד שללשון יהודית וספרותה עסק עם העם, עם העם הפּשוט"; והם שואלים: "מי הוא העם? איה מקום רבצה של חיה משונה זו? האם לא בביתכם ובנשמתכם היא יושבת?" ואנו משיבים:   לא! לא שוכנת היא בביתם ובנשמותיהם של אלה, היושבים לכאורה בתוך העם ואינם שומעים אל שפת העם ואל רוחה האמיתי.. ומצא לא תימצא במסגרת זרה, הרוקמת את רקמתה בדיבורים זרים חיצוניים, כמו "יצירות קולקטיביות" "פּרספּקטיבה היסטורית", "פּרוצס היצירה של הכלל" וכל המלים הגבוהות ההן, אשר ידענו אותן מהז'רגון הספרותי שלנו... אנשים פּשוּטים הם עם היהוּדים, העם היהודי, פּשוּט הוא מאד, ובגדולות כאלה לא יתהלך. – – –

ג

יְהוּדִית וְעִבְרִית

בספר־המלים "מלון הלשון העברית הישנה והחדשה כולל כל מלות העבריות שבתנ"ך והמלות העבריות ומספר רב מיתר המלים שבתלמוד ומדרשים, וכל המלים שבספרי הפּוסקים, המחקר, החכמות, הפּיוּטים, השירה והמליצה, עד ימינו אלה; וכמו כן המלות שנתחדשו בזמן האחרון, ומספּר רב של מלים, אשר יצר המחבר למושגים ישנים וחדשים, אשר לא מצא להם כלל מלים בספרותנו או שהמלים אשר מצא אינן טבועות במטבעת הלשון העברית, חיבּרוֹ אליעזר בן־יהוּדה ירושלמי, כרך ראשון, ירושלים־ברלין, אתת"מ לחורבן" – בספר־המלים הזה, עמוד תקע"ח, אנו מוצאים בערך בעל את שני הענפים האלה:

"בעלנות, ש"נ, מידת הבעלן.  חפץ מיוחד לעשות דבר־מה: זו בעלנות לעשות ככה.  נהוג בפי העם".

"בעלן, ש"ז, לנק' בעלנית, מ"ר בעלנים – ניות, מי שחפץ בדבר, שיש לו תשוקה לזה.  לשון העם".  ומביא ראיה לזה מהשיחה: "הנה בילדותי, שהיו כוחותי עמי הייתי בעלן להתעסק תמיד להעמיד העננים, כדי שאקדש הלבנה" (זכרון טוב, סיפורי מעשיות של הצדיק מנעסכאיז, י"ט).

ולא ידע הבלשן הזה, כי הרבי מנעסכאיז דיבר פּה יהודית ולא עברית; לא ידע, כי עברית לחוד ויהודית לחוד, וגם במלים שמוצאן מעברית.

בשפה הכל הולך אחרי האם ולא אחרי האב; ולנו אין דבר עם המוליד, כי אם במה שנולד ובאיזה מקום נולד ונשרש.  בעל מוצאו ממקור עברי, ובעלנות היא קנין יהודי, השייך לאוצר השפה היהודית, שייך לה ורק לה... הפּועל לאו מילתא הוא, כי אם הפּעולה.  האור יבוא ממעל; הוא ממציא מרפא והפרחה לכל עץ, כשאינו עושה פּרי, בכדי שיעשה פּרי, והפּרי הוא כבר דבר אחר מן האור.  וכל המחזיר בעניני שפה את הולדות ואת ולדות הולדות, שהתאזרחו והיו לנחלה מיוחדת, בעלת סדר מיוחד ושבט מיוחד, לקנין האב ומיחשׂם על נכסי האב, הוא אינו מכיר לגמרי – גם את תכוּנת האב...

אַל יחשוב לי בן־יהודה את דברי אלה לעוול!

הסופר י. ח. טביוב במאמרו "היסודות העבריים בז'רגון" ("הזמן", מאסף שלישי, סט. פב.), המעורב אמת וטעות יחד, חושב חמש סיבות בתור גורמים להכנסת החלקים העברים בשפה היהודית, ואלה הן:

א) לימוד התורה (בכתב ושבעל־פּה) הנפרץ בין יהודי גרמניה, ואחרי־כן בין היהודים הסלַוים, במידה שלא היתה כמוה בין יהודי ארצות אחרות.  רוב המלים והמבטאים שבתנ"ך ושבספרות התלמודית והמדרשית היו שגורים בפי כל, כקטן כגדול; ועל־נקלה התאזרחו המלים והמבטאים העבריים והתלמודיים בשפה המדוברת בפיהם.  ב) סיבה שניה היתה – הדתיות המעשית הנפרזה של היהודים בגרמניה ובארצות הסלוים, "דקדוקיהם בקיום המצוות וזהירותם בכל מנהגי הדת"; והם הם "הועילו הרבה לשום שפת עבר בפיהם, בפי הגדולים כמו הקטנים".  ג) גם מידת הגאוה והחפץ להתפּאר ולהתהדר בלמדנות, מידה שדבקה ביחוד ביהודים הסלוים, הסֵבּה להכניס אל השפה המדוברת המון מלים ומבטאים עבריים ותלמודיים.  ד) יחד עם אלה גרמה "אהבת הליצנות והחידוד, אשר גברה ביחוד בקרב יהודי פולין", והיא "הועילה הרבה להכנסת יסודות עבריים ותלמודיים אל השפה המדוברת וכו'; והם הכו שרשם עמוק וכו', עד כי היו לעצם מעצמו של הז'רגון".  ה) ועוד דבר אחד הכריח את יהודי גרמניה להשתמש בדיבורם לעתים קרובות במלים עבריות וכו': "הזהירות שלא יבינו הנכרים את דבריהם".

אלה המה היסודות הראשיים אצלו.  "ומלבד כל אלה – הוא מוסיף – היו היהודים הסלוים אנוסים על־פּי הדיבור להעשיר במלים עבריות את השפה, שקיבלו מיהודי גרמניה, כי בה רחב חוּג מושגיהם, ומאין ביכלתם למצוא את המלה הגרמנית הנאותה לכוָנתם, ומאין בחפצם להשתמש במלים סלויות, ביחוד למושגים מופשטים, שיש להם איזה יחס אל עניני הדת וכו' – הוכרחו להביע את כוָנתם במלים ובמבטאים עבריים, שלקחו ושנלקחו מאוצר הספרות הביבלית והתלמודית, או שחידשו בעצמם וכו'". – והוא אינו רואה, שבאותו החזיון אשר מצא מלבד הסיבות הראשונות והעיקריות אפשר שמונחת הסיבה הראשית והיסודית... אין מכניסים לתוך שפה ביודעים ובכוָנות מיוחדות למטרות מיוחדות, אלא הדברים נכנסים בה ונעשים לחלקה בלא־יודעים, ומה שנעשה הוא חידוש גמור והולדה גמורה.

"הז'רגון היה למין זיווּג של שם ויפת, הזיווּג לא עלה ליפת, אבל שֵם ראה חיים טובים בזיווּג זה" (שם).  העם היהודי מצא לו ביטוי חדש לנשמתו ויצר לו שפה מיוחדת לצרכי נשמתו.  הנני אומר העם היהודי ולא העם העברי.  קרובים הם ורחוקים, ולא נראה את הגשר שהעבירו עליו יסודות רבים מעברית ליהודית.  היסודות העבריים בשפה היהודית לוּקחוּ מעברית; אבל מכיון שנתקבלו בפי היהודי, קיבלו ברוחו שינוּי רב והיו לעצם מעצמותו.  לעברית לא ישובו ואינם עוד עברית, אם גם קרובים הם במבטאם לעברית.

"הז'רגון היה למין זיווּג של שם ויפת" – לבעל המאמר פּה תוצאה אחרת מאשר הוצאנו.  הוא רואה בזה רוָחה ללשון העברית, ומתוצאה זו מתחלת טעותו הגדולה... הוא רוצה או רצה להרחיב את העברית על ידי היהודית; דעתו היתה, ש"עלינו להשתדל לתת לז'רגון, בכתב ובדיבור, צורה עברית יותר ויותר, עד שנעביר את המון עמנו לאט לאט מן הלשון הז'רגונית אל העברית" (שם); והוא משיא עצה לסופרי הז'רגון (היודעים גם עברית), להרגיל את קוראיהם הז'רגוניים לחקות את הסמיכות בשפת עבר, ולא יוסיפו לכתוב: "ישיבה־בחור", "מוסר־ספר" וכו', אלא כראוי – "בחוּר־הישיבה", "ספר־מוסר" וכו'; ולא שם את לבו לההבדל היסודי שבין "בחור־הישיבה" ובין "ישיבה־בחור" בפי העם, וכי דבר בעל ערך הוא, שיש לנו "ישיבה־בחור" על יד "בחור־הישיבה"...

נכונים, מה מאד נכונים דברי טביוב כלפּי הז'רגון המלאכותי בימינו, שכל מה שהוא מתפּתח יותר, הרי נכריותו מחויבת להתבלט יותר ויותר ("הנשמה היהודית", ב"הבוקר"); אבל אינם נכונים עוד, אם הוא מכחיש ב"צורתה היהודית" למפרע ולא יבדיל בין עברית גופא ובין עברית שנעשית יהודית.  הוא אומר ש"הנשמה היהודית היתירה שבז'רגון הגרמני נכללת רק ביסודותיו ובתערובותיו העבריות" וש"הנשמה" הזאת אין לה דבר עם "הגוף" הז'רגוני, ה"גוף" יכלה ויעבור מן העולם ו"הנשמה" לא תצא כלל וכלל מן העולם, כי היא תוסיף לחיות בלשון העברית, אשר ממנה לוּקחה (שם). – והוא לא ידע, כי אין חלקי הנשמה של העברית וצלה מהות הנשמה כולה של השפה היהודית, ולא הבין את השינוי היסודי והתהומי שבין עברית ליהוּדית.

עוד רב לדבר בזה!

ד

יִפּוּי הַשָּׂפָה הַיְּהוּדִית

באחד מגליונות מכתב־עת "הבוקר" ביקר הסופר ה. ד. נוֹמבּרג מחברת קטנה אחת יהודית: שטיעלע געזאנגען, געדיכטע.  השם הוא גרמני גמור, והיהודי לא יבין מאומה, מה זה "שטיעלע געזאנגען" ומה זה "געדיכטע".  בקטעים שמביא  המבקר אפשר להכיר איזה נדנוד שירי; אבל רחוקים הם, רחוקים מאד מרוח השפה היהודית ותומת השפה היהודית. – וכשם שלא נבין על פי הדוגמאות המעטות, איך מושיבים כותב כאלה מיד על "כסא הזהב של הפּוֹאיטים" ומרעישים אזנינו במלים נשגבות ובפרזות גדולות שאין כאן מקומן, דוקא לא כאן... כך לא נבין, איזה שייכוּת יש לחרוזים כאלה, שהוא פורש לפנינו, חרוזים שהכל בהם בנוי על יסודות לשון עם זר ועל הד שירה אחרת, לשירה יהודית, שעולמה הוא אחר מכגון אלה – בעל הד אחר לגמרי.

במהות מין שירה כזו לא נדון; אבל במהות השפה, השפה העממית ורוחה אנו דנים.  מה שהמבקר החולם מזכיר בדרך אגב, לנו כאן העיקר.

לנו עיקר יסודי הוא, אם נדע להבדיל בין שפה הגדלה בתוך נפש העם וארוגה בכל פּרטיה ונדנודיה בחיי העם הפּנימיים, ובין שפה שאין לה עוד קשר־מה עם אותו העם והלכה למקום שממנו לא תשוב עוד אל העם. – לנו העיקר לדעת, כי בשפת העם אין יִפּוּי ושכלול בידים ואין כאן יצירה מלאכוּתית, כי אם שמועה, שמועה על דיבור העם ורחשי לבו.

וַרשבסקי, המשורר העממי המנוח, פרוּג בשיריו היהודיים הפּשוטים – ושירים יהודיים הם תמיד פּשוּטים! – לא ביקשו "ממלכת הערפלים" באין־סוף שלהם, כי אם באו לאוהל היהודי ולביתו הנוטה לנפול; הם לא נהו אחרי סלסולים ושכלולים ולא הביאו סולת לאלה שרגילים בפת קיבר ושׂבעים דוקא מפּת קיבר.  הם לא ראו בפני האשה היהודיה את ה"טוּל" שלה, – אל אלהים! מאין לנו דיבור זה? – כי אם את "סינרה" הרחב ראו, אותו סינר האם, ששורת ילדים הולכי יחף מחזיקים בו ומבקשים לחם לפיהם, לחם יבש, ולא המון עננים קלים רבי הגוָנים"...

"הנה נחוץ לזכור, – יאמר המבקר החולם הזה בביקרתו ההיא – שהמקצוע הזה, לעשות מן החומר העממי סגנון שירי מדויק, רב־גוָנים ויפה, היה עזוב עד עתה"; וכמדומה לו, שחוּץ ממנדלי מוכר־ספרים לא עמל עוד איש ליפּות את השפה העממית.  אבל לא מניה ולא מקצתיה! אין שום נחיצוּת לעשות מן החומר העממי סגנון ספרותי, לבנות ולשכלל, כי אם לדעת אותו, לדעת אותו בכל תאיו ואותיותיו ולמסרו כמו שהוא.  אין כאן בשפה היהודית ובשירה היהודית, במובנן האמיתי ולא המזויף, משורר מדבּר בעד עצמו, בעד אישיותו, כי אם נפש העם מדברת מתוך גרונו; אין כאן מיטיב נגן לירי, מסלסל בקולו ושופך צקון לחשו, כי אם שליח־ציבור, מדבּר, מסַפּר ומקונן בשם הציבור וּבשפת הציבור.  אין כאן יִפּוּי; כל יִפּוּי עצמי בשפת העם זיוף יסודי גדול הוא.

קובל המבקר ואומר, "שכל מה שנעשה במקצוע זה, מקצוע שכלול השפה, נעשה על פי רוב בלי דעת"; ולא ישים אל לבו, שבדברים כאלה כל מה שנעשה בלי דעת ועל פי נטיה טבעית והרכנת האוזן לנפש העם מעצמו עולה אלף מונים על כל זה שנעשה בדעת.  ושוכח הוא, או אולי גם אינו יודע, כי המעשים העשויים בשפה היהודית ובשירתה ביודעים וכל הנסיונות להרימה וליפּותה או גם להרחיבה טישטשו את אָפקה לגמרי ויעשוה ללא־יהודית...

"סגנון יהודי – הוא מוסיף – אין לפי שעה עוד, יען כי היה חסר עד הימים האחרונים התנאי הנחוץ לסגנון הזה – ה'קוּלט' בעד השפה, החיבה לשפה".

ואנו משיבים: סגנון יהודי היה לנו, היה לנו במין שלמוּת רבה, שאין למעלה ממנה. שלום־עליכם היה לנו.  הוא, היהודי הפּשוט בלי התחכמות יתירה וּבלי צבעים ספרותיים וגוָנים, נשא בחובו את הסגנון היהודי והרוח היהודי; והסגנון הזה הולך הלוך וחרב – והוא כבר נחרב.  נחרב עד תומו – מיום שהחל ה"קוּלט" המיוחד בעד השפה היהודית וה"חיבה" הספרוּתית החדשה לשפה היהודית. – – –

הלב כואב לדעת כל זאת.

טִשְׁטוּשׁ הַגְּבוּלִים

מכתב אל עורכי ה"נתיבות"

שואלים אתם אותי, עורכים נכבדים, מה דעתי על־דבר ריב לשונות בספרותנו; – ואני איני קורא לה ריב לשונות, כי אם הריסת לשונות, הריסה ממש.

כבר חדלה השאלה: אם בעברית נשתמש או ביהודית? למי משתיהן משפּט הבכורה? ואם נכון הדבר כי שפחה תירש גברתה? עתה שאלה יותר עמוקה וחזיון יותר נוּגה לפנינו: אם באמת עוד לנו עברית ועוד לנו יהודית? הן נעקרו התחוּמים לגמרי ואין אדם בנו יודע עוד מה זו עברית ומה זו יהודית.  קוראים אנו היום דברים עבריים, ואנו חושבים לרגע כי לנו הם; ולמחר – שוב אנו קוראים אותם הדברים ממש יהודית.  לאידך, ניתנים לנו דברים יהודיים, דברים כתוּבים בשפת האֵם, אשר לא תדע לרוב עברית; ולפתע יוָדע לנו, כי הם לקוּחים ושאולים מעברית, מן השפה העברית.  כלי מריק אל כלי, נאד לנאד, והיין המזוּג אינו דוקא משוּמר, כי אם חמוּץ...

כל ספרות וספרוּת לוקחת מחברתה ושואלת מחברתה; אבל יש הבדל גדול יסודי בין היצירות שנוצרו בשפה היסודית ובין אלה השאולות; ואפילו אצלנו, עם פּרוץ בלשונות ובעל בלבול לשונות, גם כן היה תמיד שינוי עיקרי בין עברית ללא עברית.

אפילו אצל הרמב"ם גופו אנו מבדילים בין ה"משנה תורה", הספר הענקי, הכתוב בלשון משנה טהורה וההולך וממשיך לשון העברית החדשה, ובין ה"מורה" של בן־מימון ושל אבן־תיבון.  ולא מבעי שיש הפרש גדול בין היינה, אפילו בחלק השירה היהודית שלו, ובין לוֹצטוּ ולבנזון.  יש הבדל בניָני בין יל"ג ובין פרוג, בין ביאליק ובין יהואש.  שלום אַש הלירי אינו זלמן אפּשטיין כלל, ודויד פּינסקי אינו יהוּדה שטיינברג.

התחיל מנדלי ראש החבורה לתרגם דבריו היהודיים עברית.  התחיל לעשות זאת, בחדלו להאמין בנצחיותה של השפה העממית, שבעיקר היא רק היא ביכרה את המשורר שבו ועשתה אותו למה שהוא; – ובבקשוֹ לו נתיבות וגם ערובה במשמרת שפת האבות, התחיל לכתוב גם עברית באותו סגנון ממש של דבריו היהודיים, רק שנתונים הם בלבוּש עברי.  ושוב באו תלמידיו והעתיקו בסגנונו הוא את יתר דבריו.  והנה לנו עתה ארבעה מיני מנדלי:  א) מנדלי ביהודית,  ב) מנדלי בעברית בהעתקת עצמו, ג) מנדלי בעברית נעתק על ידי אחרים, ד) מנדלי בעברית על ידי עצמו...

וכל אלה ד' המינים, השונים לכאורה זה מזה, מתערבים יחד וניתנים לנו כמעט כמין אחד.  וכשאנו מתבוננים לחזיון הזה, אין אנו מתפּלאים שוב למיעוט השפּעתן של יצירותיו הענקיות.  במידה אחת נתעשרה הספרות העברית על ידי התרגוּמים וחצאי תרגוּמים האלה, ובתשע מידות נתערבבה על ידי אלה... קם אחריו פּרץ לעקור את התחוּמים והורה הלכה למעשה, כי אין דברי שירה נוצרים בשפה מיוחדת ולהם רוח מיוחד, כי אם יש דברי שירה סתם, שירה בלי גוּף ובלי לבוּש כלל, ואנו רק המלבישים אותה היום לבוש יהודי ולמחר עברי.  חילול קודש כזה ודריסה ברגלים על ערכה של השפה בספרות לא ראינו עד היום אצל כל אומה ולשון.  בּן־לילה נעשה קנין השפה, שבה עמלו דורות רבים ונתנו עליה נפשם, לדבר של הפקר.  ואחרי פּרץ, שעם כל סרחונו הגדול הן תלמיד־חכם היה, בא והולך דור של גמדים וקטני השגה והבנה, והם הגדישו עוד את הסאה וקילקלו בזה עוד יותר מרבם.  פּרץ על כל פּנים ידע היטב עברית, והלואי כתב את דבריו רק עברית ולא יהודית מטוּשטשת; אבל תלמידיו הן לא ידעו כולם לכתוב עברית. – –

גם פּרץ הסופר הוא לנו היום משולש או מרובע.  לנו דברים שנכתבו ממנו עברית ונשארו בעברית; לנו שוב דברים מאתו שנעתקו עברית על ידי עצמו או על ידי אחרים; ולאידך, לנו פרץ יהודי ממש, ופרץ יהודי נעתק על ידי עצמו מעברית או גם על ידי אחרים.  ולא מבעי אצל תלמידיו ובני תלמידיו.  פּה אין אנו יודעים את החשבון כלל... יש כאן שורה ארוכה של דברים עבריים, של דברים עבריים־יהודיים ושל יהודים־עבריים וגם מקצת מזה ומזה.  משוגעים אנו ממראה עינינו! הרי שירה עברית והרי – יהודית, והרי כפילוּת, והרי שוב עברית נעתקה רק מרוּסית כתוּבה מיהודים או העתקה מאשכנזית.  חדלה אצלנו כל הכרה שפתית, חדל כל ערך של שפה.

ב"השילוח" או במאסף אלמוני פּלוני ופלוני הוא משורר עברי, בירחון ז'רגוני הוא יהודי, בספרי ה"הוצאה העברית" בברלין הוא אשכנזי, וכן הוא פּולני לפולנים ורוסי לרוסים.  גם קוֹרלניק נחשב לסופר עברי, גם גורליק ועוד כאלה.

מדרך העולם הוא, שמתחילה יתאחז המשורר או הסופר בספרוּת עמו, אחר־כך, כשיגדל ויכירו את ערכו, יחלו להפיץ מעיינותיו חוצה, כלומר: קמים בעם אחד אנשים המחַבּבים אותו ומתחילים לטעת יצירותיו גם בשדה ספרותם הם; ואצלנו נעתקים דברים משפה אל שפה בטרם עוד הופיעו בשפת המקור. – ואם זה בספרויות הלועזיות היהודיות מעין הכרח במידה ידועה, כי אלה אינן יכולות להתפּרנס משלהן כל עיקר ואנוסות הן לשאול מעט אחת מחברתה, וגם אני שלחתי לפעמים לעתונים רוסיים־יהודיים דברים כתובים אשכנזית; אבל אין היוצא מן הכלל נעשה לכלל, ואין הרשות הניתנה בדברי מחשבה ניתנה גם לדברי שירה... והעיקר, צריך לציין בכל דבר שאוּל, כי שאוּל הוא, כי הן על הקורא לדעת בכל דבר שהוא קורא, אם זה דבר מקורי הוא או אך תרגוּם.  ואצלנו – לבד מזה, שאין מציינים ציוּנים אלה כלל, לבד מזה שהסופרים שולחים את דבריהם היהודיים לבתי המערכות העבריות, ושם מתרגמים אותם עברית ונותנים אותם להקהל בתור דברים עבריים, – לבד מכל זה יש אצלנו כאלה השולחים מראש דברים נעתקים בביתם מיהודית לעברית ומטעים לפעמים בזה גם את העורך עצמו.

בקצרה: כדי להיות עתה סופר עברי מן המנין, אין צורך עוד לכתוב עברית.  שוכר אדם לעצמו נער שיודע למשוך בעט בשפה העברית; ואותו הנער מעתיק שורה בשורה מדברים כתוּבים באיזו לשון או מבלבול־לשון – והנה סופר עברי חדש לנו, המדבר אלינו בלשוננו אנו; ולא אך בענוה ובדממה, כדרך כל מתגנב הלבוש בטלית שאולה, כי אם במצח נחושה הוא עולה על הבימה ומוכיח לעברים בעברית, שפה שאינו נזקק לה כלל...

שערוריה! אין זאת רק גניבת־דעת והטעת הרבים, כי אם שערוריה גמורה.  חותרים האנשים האלה חתירה תחת "שארית הפּליטה" שלנו, ומקעקעים על ידי מעשיהם אלה את בנין ספרותנו.

אין אנו עם, כי אם שברי עם, אין לנו ארץ ולא יסוד חמרי ורוחני, כי אם שאיפות לחצאין ותקוות לרוב נכזבות.  אין לנו גם דת קיימת ואיזה עתיד נראה.  כל החומות פּרוצות, בכל לב רק צער ומועקה; ואף בבשרנו חותכים אבר אבר, והדם שותת או שוב אינו שותת.  לא נשאר לנו כלום, כי אם זאת הספרות העברית העלובה, ועל ידה – מעט מהספרות היהוּדית העממית ההמונית.  והנה באים האנשים ההם ועושים זו של בית־אֵם לאשכנזית ממש ומסירים ממנה את הוד השכינה היהודית; באים שוב ועושים את זו של בית־אֵם למקום שופכין של בית־אב... נותנים לספרות העברית בכל יום בחשאי ובגלוי, בגניבת־דעת ובעזות־מצח, כך וכך דברים נכתבו יהודית, וביהודית פסולה ומזויפת, וכמה היא מזויפת!

לא, אדוני העורכים, לא נוציא את בנינו להורג ולא נסבול ולא נשא את תוּגת־הדורות בשביל עברית של שלום אַש ואף לא בשביל זו של בעל־מחשבות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מעין דברים שהרציתי לועזית. – עיין גם מאמר "לעניני סגנון" לשלום שטרייט ב"רביבים" קובץ ששי, עמודים ל"ח – מ'.

[2] המשורר יעקב כהן.