_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קנאת אחים

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

הוא היה תלמיד גבה-קומה, בעל פנים צהובים ושערות ראשו הקצרות צהובות, ולו עיני-תכלת מביטות ביושר. כמעט יפה היה ואיזה כובד בגוו, כאיש בא מבית אמידים, אבל הוא היה חִגר מעט ברגלו השמאלית, והיה מתנועע בהלוכו, וזה היה צערו, אשר נשא בחֻבּוֹ תמיד. בין אלפי אנשים רק אחד חגר, ולמה נפל בחלקו להיות הוא היוצר מן הכלל, ודוקא הוא היה ראוי שילך ישר כאחד האדם, ושיהיה שלם בגופו כמו ברוחו. מרוחו, שיודע לתפוס עניני לשון וחזון דברי-הימים, היה שב רצון. אדרבה, הוא חשב את עצמו למשכיל נאור ולאדם שמבין מסבות הנפש ותהלוכותיה. הוא יכתוב בימים יבואו ספר גדול על-דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות, וחלקו יהיה נמנה בין החושבים. זה ידע בבירור ולזה חכה באמת, עם גם הרבה לא עבד באלה. הוא קרא תמיד בספרי-מדע רק עד חצים, והנותר שוב לא קרא והבין מעצמו את הסוף. הוא עסק בענינים שונים בבת-אחת. יש לו כבר עצם הרעיון, שהוא נושא אותו בחֻבּוֹ ימים הרבה, וחסרה לו עוד ההקדמה והפתיחה. חלק שני ושלישי מכרכי מדע נקל לחבר; צריך רק לעמול הרבה בחלק הראשון, ביסוד המתחיל...

בכל יום ויום הוא מכין את עצמו לעבודתו; ותמיד הוא מוצא, שהוא צריך עוד להמתין. לחבר את ספרו בנוסח שאר ספרים מדעיים – זה לא דבר הוא; הוא צריך לכבוש דרך מיוחד ולהראות את מהות היסוד הגזעי במשפחות השפות, שלא נחשבו כלל למשפחות. הוא חפץ לחַדֵּש מה ולהורות באמת איזה נתיב; ואת הנתיב לא מצא עוד עדיין בבירור גמור, אם כי כבר יודע הוא את מוצאיו ומובאיו.

הוא אינו אוהב רֵעות במסבת רבים, אבל אוהב הוא לשיח עם היחיד ולספר ממחשבות לבבו ומדרכיו. הוא לא אהב לשמוע; ומעולם לא נכנסו דברי אחר ללבבו, אבל אוהב הוא לדבר מעצמו. וזה הוא ברור, שהוא העיקר בעיניו והאחר אך טפל. והא ראיה, כי אם יקום זה האחר ויֵצא מחדרו, הוא אך הוא נשאר יושב על ספסלו ומעלעל בספריו, ואין עוד איש אתו... בכלל, קשה היה עליו לצייר לעצמו, איך יתקיים העולם שוב, בהיותו כבן שבעים או בן שמונים ותשעים ויאָסף אל עמו ואינו עוד בן החיים. איך יצויר עולם בלי זה הספסל ובלי זה השלחן ובלי יד זו, הממששת בם?... אמנם למפרע, קודם באו, היה עולם, והרי דברי ימי עולם, דברי ימי שפות העולם, עלילות, מעשים ותנועות בני-אדם, אבל כל זה הלא עניני-מדע המה, והוא יכול לצָרֵף אותם במוחו ובשכלו. תחת זה על העתיד פרוש צעיף, ומי יגול את הצעיף, כשתאכלהו רמה שם, בשחת הקבר?... אומרים אתם: הרי גֵו ונפש, הוא בעצמו יכול לתפוש את גופו ולהחליקו ולהניעו ולעשות בו כחפצו, אבל זה כבר דבר, שאינו נתפש. חוק לנפש, חוקים קבועים לרוח, ואין דבר נראה ומוחש, ואפילו לצייר קשה הדבר. הרוח הוא בעיקר אוירי, כמעט אינו בחוש, והוא מניע... מניע הוא גם את הרצון, גם את החפץ ואפילו את החמדה והתאוה. והוא בעיקר אדם חומד. אדם חומד נשים לא לאהוב אותן, אלא כי תאהבנה אותו, כי תאהבנה אותו, כאילו אין בו מום, ושתשבענה לו בכל נפשן ומהותן, כי הוא הולך על שתי רגליו ואינו צולע. בלי שבועה, בלי שבועת נפש סוערת, לא יאמין להן. הנה נשים מכזבות הן ומדברות חלקות הן. הנה אינן יודעות כלל מה שמדברות, ואף-על-פי-כן הן מדברות. מין הנשים זה מין שפל בגזע האדם, אך יופי לו ונֹעם לו והוא מעורר חמדה וסער. זה עונש וחסד ההשגחה גם יחד. מחקו את עצם הנשים מן העולם, וכח הגברים יגדל שבעתים, ויהיו כענקים מכהים את השמש; ולאידך – באין נשים, הכל הולך בעצלתים, אין תנועה ואין עבודה – ואף לא ספרים. גם ספרי-מדע עמוקים נכתבים על-ידי דחית תאות-בשרים. זה היה כלל גדול אצל אהרון-מאיר לבית עמרם, כך היה שם נושא ציון זה, והוא בקש לקיים זה וזה.

* * * * *

הוא עזב את חדרו, שבו גר שנה ומחצה, ושכר לו חדר חדש אצל אשה אלמנה צעירה מבנות העברים, והיא דרה בדיוטה שלישית של בית אחד אדום, שפניו היו כלפי מגרש אחד עגול, ובמגרש בית-תפלה, גם כן אדום, לבני דת לוּטר. בעל האלמנה היה איש אמיד וסוחר נמרץ ומת בימי עלומיו והשאיר לה שתי בנות קטנות למטה משנות עשר וכלים טובים הרבה, אך לא כסף הרבה. ותרא האשה, בסדרה את כל העסקים והחובות, כי לא תוכל להחזיק מעמד, לאכול ולהתקיים אך ברבית ותלמד מלאכת-התפירה נגד רצון קרוביה, שבהם כבר היו איזה עשירים, ותתפרנס ברֶוַח מפרי-ידיה. ואת החדר האחד השכירה מזמן לזמן, למען יהיה איש מגן עליה בבית, ויהיה לה גם מעט טורח לדאוג בשביל אחר, לבשל לו חמין, לנקות בגדיו. שפחה ואמה לא החזיקה בביתה, אך משרתת מן החוץ באה בֹקר בֹּקר לנקות את החדרים ותלך. והיא עם כל רוב עבודתה היתה צופיה הליכות הבית, והכל אצלה בסדר ובמשטר. החסרון האחד היה – כי רב מספר הכלים לפי מספר החדרים, על הקירות היו תלויות תמונות פי-שלושה מאשר נחוץ; ועל הרצפה היו פרושים מרבדי-צמר לרוב, ונגע אחד ברעהו, והכל צפוף ועומד. על החלונות וילאות כבדים, ורושם הכל כבית סגור ומסוגר, כבית-מקלט מעט.

היא היתה אשה שחורה ונאוה ומעט עגבנית, קטנת-קומה, אבל מהירה בתנועותיה; ובדברה ופתחה את פיה ושחקה מעט כדרכה, הבריקו שתי שורות שִׁנַּים לבנות, שנעים היה להביט בהן. אשה כזאת כמעט מן הנמנע לשבת עמה חצי שעה בחדר בהיותה לבדה, מבלי לגשת אליה ולקחת את ידה ולשימה לפה; והיא לא תכעס ותרשה לכם את מאוייכם.

כה בא הדייר החדש, וכבר בשבוע הראשון עמדה אתו בנגיעת-אהבה. והדבר לא היה ברעש ובהתגלות פתאומית. בערב אחד הסירה את צעיף אלמנותה ממנה – ולה בעל בבית, אוהב אותה ומכבד אותה וגם משיח עמה הרבה, כשתפנה ממלאכתה. מה חסר לה עוד? והדובר הוא איש נבון, ולא אך סוחר, והוא יודע למשוך את לבה ולהתאחז בנפשה.

ואהרן-מאיר בודאי מאושר היה. הוא לא צריך לרדוף אחרי אהבים, להתגעגע ולצמוא לנפש רחוקה. אהבת אשה יודעת כל מסתרי האהבה וחמודותיה לו בבית; והיא תדע להתלבש בשבילו ולהתיפות בכל חִנה בשבילו; היא כמעט גם אינה יודעת, כי חִגֵּר הוא, ומעולם לא תסב השיחה על-אודות זה. הוא אוהב לשבת ממולה, בעת שכבר הלכו הבנות הקטנות לישון, וכל החלונות מכוסים והליל חוצה ביניהם ובין שאר חלקי העולם, ולהסתכל בעיניה השחורות והמבריקות. זה מין ספר אחר, והוא קורא בו ומבין כל טעמיו ונמוקיו. עם אשה באה עמו בברית – ולוּ תהיה היפה בנשים – לא יחיה לעולם כמו עם זו, שמסורה לו ברצון ולא באונס. הקידושין המה כמעט הריסת כל אַחְוַת-בשרים, ולידת בנים עם אשה זוהי כבר מועד אחר מימי האהבה. ולאידך, אם עוד חי בעל  האשה, והוא נוגע באשר לא לו וחוטא, הרי זו גנבה וערמה, וגם באלה לא חשקה נפשו. הוא חפץ מנוחה, מנוחת האהבה. וכזה תתן לו למרבה זאת היושבת בעטיפתה הארוכה, ואך חגורה מתחת לשדיה. אושר של מנוחת-אהבים בבית, אין אורב ואין מחלק אתך אשר לך. פני האשה, שערותיה, צוארה, ידיה, כל גווה לך; וקמת והלכת בבקר לבית מדרש-המדעים לשמוע שיעורים, ואין עליך החובה לבוא לזמן מיוחד ולשעה מיוחדת, אין עליך דאגות הצטרכות-בית, הוצאות מלבושים ושכר דירה ועוד. עליך רק לשלם שלשים השקלים בכל ראש-חודש בעד המעון, החמין והשֵׁרוּת – וזה לא רב הוא לאיש, שמקבל פי-ארבעה מבית הוריו סוחרי-עורות מדי חֹדש בחֹדש – והנה הכל מוכן בשבילך.

וישגה אהרן-מאיר הרבּה באהבתו ויתרשל עוד יותר מבראשונה בעבודת הספרים, ואף לא בספרו. הוא התירא, פן יגדל והיה לאחד החושבים, ואנוס יהיה לשנות צורת חייו; ואז הלא גם עליו יהיה לעזוב את הבית הזה. – וזה אינו חפץ, ואינו יכול לחפוץ כלל, כי איך יאַבֵּד את אשרו ואת המנוחה שמצא? איך יתחבר לאשה אחרת, או גם ישא אשה אחרת, ורק זו נאוה לו ונעימה לו? וימים היו, שכבר חשב גם ללמוד מלאכה כמוה, כי הן לא לעולם ישלחו לו הוריו לחם חוקו בלא עמל, ולהתחבר עמה לצמיתות. ואת זה גם כן ירא מאד. כי הן אם יבואו בברית יחד, יחדלו הנֹעם והאחוה לשמה ויָחֵל עול-הבית, כעול בני-אדם אחרים. לו היה צר גם על ספרו העתיד להכתב ומחשבות ספרו, שילכו לטמיון.

שם האשה נחמה, שם הבת בכירה שהיא כבת שלש-עשרה, מלכה, ושם השניה רוזה, והיא כבת אחת-עשרה. ותהיינה הילדות גדלות בלי קול ובלי רעש, מבקרות בית-ספר בינוני ולומדות שיעורן כל יום, עוזרות מעט לאם, גם כן לשם למוד, והולכות בכל ערב בשעה קבועה לישון, ולא תסבנה דאגות רבות להאם. ונחמה גם לא דאגה הרבה לאחריתן, כי בכלל לא חשבה הרבה. היא אהבה את הנֹעם ואת המנוחה, ונטתה בנקל למי שעומד תחת חסותה, ועם כל זה עבדה בשלה בחפץ ועבדה בטעם, והרוויחה הרבה. היא לא ידעה שכרון-החיים והכרעת כף אחת במאזני החיים. היא רק חפצה לשמור את מסגרת חייה, לראות איש חי במסבתה. את יושב חדרה כִּבדה וגם חשבה, כי זה הוא אדם מתבונן ויודע הרבה מאשר לא ידעו אחרים; אבל העיקר, שמשכה אותו אליה, והוא יושב בחדרה והוא מצוי אצלה וגם יודע בה. הוא דִבּר תמיד טובות עליה באזניה, והיא לא האמינה לו, כי לא התהללה בנפשה מעולם; ובכל-זאת שמעה דבריו בחפץ-לב. לכל חבה וקשר צריכה גם איזו אמונה, אמונה מצד הבעל – ולה אין צורך בכזה. היא מכבדת את הגברים דוקא בשביל שיודעת אותם. את איש טמא ובן-בליעל תשנא, אבל את הטהור לא תאהב. תכונת אדם אינה העיקר, אך מהלכו וסדר חייו.

ובאותה עת התחבר לאהרן-מאיר תלמיד אחד זקן ממנו שנתים ושונה ממנו לגמרי. אהרן-מאיר היה צהוב, כאמור, וחברו ברוך גדעוני היה שחור ואיש-שעיר; ידיו של אהרן היו זכות ויפות, וידי גדעוני גסות ועוד יותר – מזיעות. איש חונף היה גדעוני, מרבה שיחה עם אשה, ואפילו עם המשרתת ועם כל נפגשת עמו. כשפתחה לו נחמה את הדלת, הרבה לשיח עמה בפרוזדור; ופעם עמד אִתּה חצי שעה ולא עזבה. זה מין אדם כמין דבק, אדם שאם אתה נותן לו את ידך, עליך לרחוץ אותה אחר-כך. ואני איני יודע עד עתה, איך מצא לו קן בלב אהרן-מאיר ואיזה חפץ מצא בו. המה ישבו ושוחחו שעות שלמות, שוחחו על-אודות תלמידים אחרים ועל-אודות המורים ועל-אודות עניני-ישראל.  גדעוני היה מלקק עת ידועה בחברות ציוניות, שהוצא מהן, והיה מאמין, שנורדוי הוא צופה לעמו. אהרן-מאיר היה טוען, כי על-פי חקר תהלוכות העמים אנו העברים שוב לא עם אנו, רק שומרי מסורה, והמסורה גופא כבר הולכת וחרבה. וגדעוני טען לעומתו: אדרבה, עם אנו, בשביל שזנגביל אמר כך; ואפילו תימא, לית כאן עם, הלא יכולים אנו לחפוץ להיות עם. כך ישבו ודנו, וסוף דבר, כי כבר ביום מחר התחילו להתוכח באותו ענין גופו. בעניני לשון, משאת נפשו של אהרן-מאיר, לא ידע גדעוני כלל. הוא אך אמר לכתוב עבודה מדעית בשביל בחינתו על- אודות הסנהדרין. ואותו הדבר קשה, וצריכה לזה דרישה במקורות, וידיעותיו בתלמוד חלושות אף חלושות. ענין הסנהדרין שלו ירעיש את המורים; כי הן גם להרומים היו סנהדרין, ובא זה ומלמד על זה; אבל לעת עתה עוד לא התחיל מלאכתו...

וכמה פעמים קרה המקרה, כי כבר בא גדעוני לחדר רעהו, כאשר היה הלז בחוץ; ואם התמהמה חכה לו, עלעל בספריו והסתכל בפתקאותיו. וכשבאה האלמנה לומר דבר מה להדָר בחדרה ומצאה רק אותו, גם כן לא דאגה. הלא זה המשוחח הרבה ומחניף לה הרבה. והוא קם והחזיק בידיה, והיא לא אמרה: הרף...

והתחילה הקִנאה בין האחים. אהרן-מאיר כבר הרגיש מיד, כי דברים בגו, ויתחיל למרר את חיי האלמנה, כי בגדה בו; והיא גם היא מאנה להכנע לפניו וגם להודות על מעשיה, ותכחש בכל פעם את הדבר הגלוי לו, ובידו אין אונים להוכיח לה כי תשקר. וגדעוני שוחק בפניו, כשמדבר עמו, או מכזב ומסבבו בספורים, שאינם שייכים כלל לעצם המעשה. אהרן-מאיר לא נרעש בעיקר ולא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; אבל נעלב, ואין לו עוד מנוח. הוא נסה להסתלק מבעלת-הבית שלא להראות לה, כי רחקה נפשו, ובכל פגישה עמה שוב כחה עליו, בלבבו כעס, ובלבבו זה עוד דבר אחד, ובא זה ודוחה את זה תיכף; וחזר הנדחה להתעורר, והוא מתחרט ונמשך אחריה. קסם בידי האשה הזאת, שכבר לא תבחר כלל בין איש לאיש. ומי ימָלט ממנה?

ושנאה עזה נתעוררה בלבו של אהרן-מאיר על גדעוני. כמעט הוא יכול להרגו, להרגו ממש. הוא אינו יודע כלל, למה זה חי ובא ומסיג את גבולו, והן הוא אינו יכול לחיות כלל ואין צורך לעולם במין בריה כזו כלל. הוא לא הבין, איך תחשק אהובתו בו, ומה יתן לה, והוא כלו מכחש וחדל-אישים. דרך הנשים לא נדע ונפשן לא נפתח, אם מאה פעמים מצאנו את הפתח ללבבן. למין הזה אין כל לב, ואף לא תענוגות לב. זהו שאון החיים בלי סדר ובלי כל מטרה, וגם בלי אהבה עצמית. האשה בעיקר עונה היא לכל פושט יד, היא למדה ללבוש גאוה ולהיות עם זה נדרסת. ארס האפס רובץ לפתחי נפשה, וכל המתקרב לה אך עומד על פי התהום.

ומה תועלנה כל המחשבות והרגשות והשקלא וטריא, ואפילו העיונים הנפשיים של המשוררים ומנתי-החיים – האשה היא אשה, והאיש הוא איש. אוי לקרוב ואוי לרחוק ביניהם. מות בסיר, והנך רעב וגם כן פושט יד...

ונמנה אהרן-מאיר וגמר לעזוב את החדר הארור הזה ולשכור לו חדר אחר. ויתרגש בעצמו להחלטתו זו. הוא ישב בחדר אחר, בבית אחר, ושם אין עוד אותו הצלם ואותה הדמות, שהרבה הרבה התענג לראותם. הוא יפתח את דלתו החדשה ולא יפגוש אותה, לא ישמע קולה, לא יראה בקסם שִׁנֶּיהָ, ולא יתרפס לחנה. ומדוע עשה כל זה? מדוע עזב את החיים במלואם וילך ויקבר את עצמו בריקות העולם? העולם הוא ריק בלי אשה, בלי אויר אשה. למה לו עוד הדעות? למה לו עוד הספרים, ואפילו ספרו? – אין נפש בלי גוף ובלי קִרבת גוף. אתם לא ידעתם את הנעשה באהרן-מאיר ואיך יכול לאהוב אהרן-מאיר. לאהוב! הוא מבין הכל ומתבונן לכל. הוא אינו בעל- הזיה ורחוק מאוד מלהתרגש בהזית המשוררים; אבל הוא איש, איש. הוא איש שלבבו דופק בקרבו, וכל לב דופק מבקש לב, מבקש מקום לב...

ויעזוב אהרן-מאיר את חדרו באמת אחרי שלשה ירחי עני-הנפש, דברי ריבות ומצה עם אהובתו, וילך לדור במקום אחר. את יום היציאה, נשיאת החפצים והפירוד משני הצדדים לא אתאר. גדעוני בעצמו עזר לו להוביל חפציו וילוהו לחדרו החדש. ויבשל לו במעונו את החמין הראשונים. הוא התלהב כל-כך מהחמין, עד שקפץ על ספסל, ונשבע בכל חייו, כי לא נגע כלל בבעלת-הבית שלו ושהיא אך דחפתו למדחפות. ואחר-כך ישב ולגם, והתחיל לתאר סגולת יפיה, חִנה, כל ערכי אבריה אחד אחד, עד כי כמעט תפשו אהרן-מאיר בגרונו וחנקו וצעק עליו בקול גדול: שתוק, נבזה! גדעוני לא נעלב מעולם, אבל גם לא פחד. הוא ידע את חלאת האדם ואת חולשת האדם מעצמו... אהרן-מאיר נח וישב נשען על זרועו והיה חָדֵל בעינו ופיו יבש. הוא קם לבסוף ויאחז בצוארון רעהו ויאמר לו: לך! לך! וילך גדעוני, ובעודנו צועד על המעלות נעור צחוק בקרבו. הוא המגרש והוא האדון עתה, והוא בעיקר עבד, אך עבד.

ויעבור זמן אחד, ויעבור עוד זמן שני, ואהרן-מאיר לא ראה את פני אהובתו. הוא בקש ומצא, שהמאורע הזה בחייו הוא כבר מעין רומן מן הספר; ואותו דבר החזיקו ונתן לו כח לגשת עוד הפעם אל הספרים ואל הדעות. געגועים ודעות זה כבר דבר אחר, שאינם דומים לדעות גופן; והוא מתגעגע ונושא בלבו חזון אשה, שהיתה נתונה לו ואינה לו. אהרן-מאיר אינו בכותבי השיטה, אבל הוא יכתוב את ספור-האהבים שלו, יכתבו פרק פרק, מעמד מעמד, קשור קשור; הוא יכתוב באחרית הימים, כשיֵדע סופו וכשיראה בעיניו את אחריתו. והוא ידע, כי לב האלמנה תנהה אחריו. ידע, כי שוב תחפש קִרבתו. ידע, כי על משכבה בלילות לא פעם אחת תתעורר ותבקש חזותו.

וכך הוה! היה יום שבועות וחג עברי אשכנזי. עברים יושבים בבירה הולכים מגוהצים לבתי-האל ושומעים דרשות מטיפים באֹמר ודברים. מעט מנוחה ברחובות, שבהם מצויים עברים; ובִקרה משפחה עברית משפחה אחרת, הכל בשאון בגדים ובריקות נפש.

ביום שבועות כזה שלחה האם האלמנה את בתה הבכירה, והיא כבר כבת ט"ו ותגדל ותיף גם היא מעט, אל מודעה הרַוָּק אהרן-מאיר לקרֹא אותו לחמין ולאכילת פירות אחרי צהרים. אהרן-מאיר קפץ ממקומו, כאשר שמע פעמון הבית, בו יגור, מצלצל, ונפתחה הדלת בפרוזדור, ונפתחה הדלת לחדרו ועל סִפּו – מלכה. הוא כמעט לא יכול לדבר מרעש לבבו. אחז את ידיה בשתי ידיו ויאמר: אבוא!

והוא לא בא! את הסוף הזה בודאי לא תשערו. הוא התחיל תיכף, בעזוב הנערה אחרי רבע שעה את חדרו, לנקות את בגדו, לרחוץ ידיו, פניו וראשו ולהכין עצמו לפגישה. שם על צוארו את הצוארון היותר נקי, ויקשור בו את הלולאה היותר-יפה. עמד לפני הראי ותקן את שפמו. הוא קם ופתח שני החלונות בחדרו ויסגרם תיכף. פרחים לא יביא לה. אבל דגל ישא. הוא ישא דגל בראש כל חוצות ויקרא: מי בעד החיים והמונם – אלי! אין נצחון כנצחון על עקשות אשה. אין אהבה, אין אמון, רק נצחון, נצחון גמור. נצחון אדם על עצמו. והוא קם והשליך את כובעו המגוהץ מעל ראשו, קרע צוארונו מעליו, ויפתח את כפתורי כתנתו. אגלי זעה נוזלים עליו. מה קרה לו? עיף הוא עד הנפש. הוא פשט את מנעליו, פשט את האנפילאות שלו, פשט את מכנסיו, קם ופרש הוילאות על החלונות, הלך וסגר את דלתו. הוא הרים את המכסה מעל מטתו וישתרע מלוא קומתו עליה ופניו למטה על הכר, ויִשוֹך בשניו ויקרא: פה תנוח, ואם תמות ותגוע...

וחרדת-הלב אחזתו. שגעון אהבים! הוא ישבור את הדלת וירוץ בלי לבושיו בראש כל חוצות. הוא יבוא לבית אהובתו ויחבקה וינשקה לעין כל, ואף לעיני בנותיה. קץ כל בושה! האם משוגע הוא, שֶׁשָּׂם את עצמו במאסר? ושם אשה חושבת בו, חושבת בימים שעברו, שעברו.

הוא השתולל. הוא בקש לקרֹא בקול גדול, ותבוא בעלת-ביתו ותחשוב, כי השתגע. משוגעים המה כל בני-אדם וכל בני-איש, שיושבים ומחכים, מחכים למה, ולשם מה? הוא ישב על מטתו וברגליו היחפות נגע בעור הפרוש למטה ומחכך בשערות הדוב, וזה הניח לו. הוא יושב ושותק. הוא אינו חושב עוד מאומה. הוא הלוך ילך. אך לא, לא ילך. נקם יקח ממנה על העלבון, הוא ינקום ממנה בעד האחר, גם בעד הבעל שקדם לו. גם אותו הוא שונא עתה.

הוא קם והתחיל לרחוץ את עצמו עוד פעם, הרים את הוילאות, התחיל ללבוש בגדיו כבתחלה, ואחרי אשר סרק את שערותיו והכין את עצמו שוב בכל, עזב את חדרו. ירד מעל המעלות ונפנה אל הרחוב שבו יגור גדעוני. מעולם לא בקרהו, אבל הוא יודע את הבית ואת מִספּרו, והוא עולה במעלות אליו, ומצלצל בפעמון. אשה שמנה פותחת לו את הדלת, והוא שואל: "האם כאן יגור גדעוני?" כרטיס לא נדבק ממעל לכפתור. והיא אומרת הן. – "האם הוא בבית עתה?" הוסיף לשאול. "לא, הוא הלך בבוקר ולא שב". – "ואם כן אסור אליו וארשום לו איזה דברים עלי גליון, כי דבר לי אליו". ותאמר הנצבת: "בוא, אדוני". ויבוא לחדר גדעוני, שמצא בו משטר וסדר, לא כאשר פלל, וכתוב לו בעט עופרת מילים מעטות: "הנך קרוא אל אשה פלונית היום, ובשובך מהר אליה ואל תאחר – שלך היא". המילים האלה כתב בנעלי ידיו ולא פשטן, ומזה נהנה גם נהנה.

אהרן-מאיר חלה אחר זה מחלת-העצבים, ויבוא לבית-חולים לעברים בעצת רופא אחד, וישב שם כירחים שנים, ויבריא ויחלם וישב לאיתנו ולרוחו. אולם את ספרו על דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות לא כתב. גם את חוק למודו לא כלה. ואת פרקי הרומן גם כן לא כתב. למה יקראו בני-אדם את אשר כבר קראו למדי? ולאידך, הרי לו אך פרק אחד. הפרק השני יכתוב גדעוני הבזוי.

והוא בזוי בעיניו עד היום. וזה נחמתו, כי יזכור את אשר היה לו. את אשר היה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה