קלונימוס ונעמי
מיכה
יוסף ברדיצ'בסקי
|
א
לא
על מאורע ומזלו
של אחד יסופר בזה,
כי אם של שנים ושלושה,
והם באים איש אחרי
אחיו ומשולבים
הם איש באחיו. יש
חליפות לחיים,
אולם הם בלי חידות; היד הכבדה
המונחת עלינו
אותה לא נסיר כל
הימים. באבי
אמה אתחיל, בנתן
הלוי. נתן הלוי
היה איש גדל קומה,
בעל פנים כהים
ומלאי-מחשבה, והוא
מכובד על הבריות
ונודע לאחד מן
השלמים. הוא היה
בן-תורה, יודע חשבון
ותכונה, והיחיד
בעיר שהבין את
סדר-העיבּור וקידוש-החודש.
גם מליץ היה, עושה
חרוזים, כדרך הפייטנים,
חד חידות חריפות,
וכתב-ידו היה יפה
עד להפליא. לו היתה
נטיה וכשרון גם
לציור; ורגש היופי
היה ניכר גם בהידור
לבושיו ולבניו,
שהיה מקפיד בהם
שלא כדרך היראים;
בימי נעוריו הפליג
בקבלה ובספרי-מחקר
והגיע עד "שער
היחוד"; ובימים
ההם היו לו ויכוחים
רבים עם אחדים
מחבריו, שהתחילו
להתחמץ, ולבו היה
נגרש. אחר-כך, כאשר
הלכו הם, אחד אחד,
אל מקום שמשם לא
ישובו, ועניני
החיים באו להטרידו,
חדל גם הוא מהענינים
העיוניים והקדיש
את עתותיו המעטות
לתורה להגלויה,
שהיא גם לחם האדם... נתן
הלוי היה רואה-חשבון
בבית-אוצר-כסף
של איש עברי, הרחוק
מעמו והיה עושה
את מסחרו גם ביום
השבת. אבל לו, ליהודי
האחד מהדור הישן,
שכיהן שם, נתנו
לשבּות את שבּתו
ולשמור את ימי
המנוחה, כי כבדו
אותו. לחמו מצא
והכניס רב יתר
בערך מאשר יכניסו
יהודים כגילו;
אבל הוא הוציא
הכל על יפוי ביתו.
סביבה של כלים
נאים, הנהגת-בית
ביד רחבה ואיזה
הד של עושר היו
לו לצורך נפשי,
כמו שהיה לו צורך
להשכים בבוקר
ולהתפלל לפני
אלהיו; ב"ימי הקבל"
והעיון התעצם
בערך טהרה... ולנתן
היו במשך חייו
שלוש נשים. אשת
נעוריו חנה הרפה
מתה בנעוריה והניחה
לו שתי בנות יפות,
את מלכה ואת פנינה.
אשתו השניה, שנשא
אחריה, לא היתה
יפה, וגם היא לא
האריכה ימים והניחה
לו שתי בנות לא-יפות,
ורק גדולות-קומה
היו. ואשתו השלישית
לא ילדה לו כלל
ואהבה להתהדר
הידור חיצוני
ולהחליף מלבושיה,
לפי המוֹדה החדשה
כפעם בפעם, ולבה
לא היה נתון לא
לבעלה ולא לבנותיו;
אולם את פניה העמידה
כאילו היא דואגת
להן, והיא היתה
נוסעת מזמן לזמן
ללוטן, עיר מולדתה,
וישבה שם בבית
אביה, וכאשר הגיע
תור מלכה, הבת הבכירה,
להינשא ותיף במראיה
ובקומתה, היתה
גם היא אם חורגתה,
המתווכת בעניני
הנכבדות, ותיעץ
לבעלה כי יתן את
בתו זו לבן אבשלום-מאיר
בעירה. אבשלום-מאיר,
איש לוטן, היה ההפך
מנתן הלוי, הוא
היה מחזיק את מכס
הבשר בעירו והיה
עריץ במקצת. את
התורה לא ידע, ובמצוות
לא היה עוסק; ואולם
היה איש רעים להתרועע.
לו היו ארבעה בנים;
הוא לא חינך אותם
ברב וגם לא מצא
לו פנאי להשגיח
עליהם. הם למדו
אצל מורים פסוק,
מעט גמרא, לשון
רוסית וחשבון,
ובעיקר לא למדו
כלום. מאלה
נוגע רק האחד, הבכור-שמואל,-ואותו
אתאר. שמואל היה
גבה-קומה, בעל שערות
שחורות ופניו
היו מלאים אבעבועות.
בטבעו היה איש
נמהר ולא חשב הרבה
בדבר לעשותו; ואם
החל לעסוק באיזה
ענין נלאֶה במהרה
ולא סיימו. למין
הנשים לא הרגיש
קירבה יתרה, וגם
לא התהדר בפניהן;
ובזה היה שונה
לגמרי מאביו ומאֶחיו. לוּ
גם נשא שמואל בן
אבשלום נערה בינונית
לאשה לא היה חלקו
רע. איזה חשבון
היה לאם חורגת
שיקח הוא דוקא
את מלכה היפה איני
יודע. ומלכה
לא לבד שהיתה יפה
ורבת-חן, כי אם היתה
גם אוּמנות במעשה-ידיה,
בכל אשר עשתה וטותה
היה רוח שירה. חסר היה
ליפיה איזה חלום
ועוז; תחת זה היה
לה לב פתוח, ערפלי-מחשבה
של אביה לא חדרו
לנפשה, וגם לא בא
בה דבר בין-הערבים
של דור הולך; בוקר
היה בסביבה, בלי
דעת צעדה בחדר
אביה, בעת באו אליו
אנשים, דיבּרה
ושׂחה עם רחוקים
כעם קרובים לא
הרגישה איך רוה
כל לב למראה קומתה.
ואין זאת סתירה
ברוחה, כי היתה
עם זאת גם יראת
ה': היא ידעה קצת
בלשון-הקודש לקרוא
ולכתוב, למדה להתפלל,
והיא נערה ולא
נשואה. כי
לא שאלו את פיה
בדבר הנכבדות,
אף על פי שבת-ויניציה
היתה-דבר זה מובן
מעצמו בתנאי הימים
ההם. והזכירנו
את המלה ויניציה
כבר יש לנו גם פתח
למצוא את הפתרון
איך התרצה אביה
נתן, שהיה מרבה
עיון בדברים ואדם
לא נקל להעבירו
על דעתו, לתת את
בתו האהובה לו
לאיש בלי מעלות
יתירות. הוא ניאות
לזה, יען כי חפץ
שבתו תצא מעיר
גדולה, ששם החלה
היהדות להתפורר,
ותינשא ותלד בנים
בעיר קטנה, כי שם
יש לעניני הדת
מעמד יותר... ואם
גם לא בפירוש אמר
כזאת לעצמו, מכללא
איתמר. ואתם אל
תתמהו על זה. ותבוא
מלכה ללוטן בתור
כלת אבשלום-מאיר
ואשת שמואל ותשב
על שולחן חמיה.
וידברו כל יושבי
העיר ביפיה ובמעלותיה
ויהללו אותה כל
רואיה; ובכל מקום
אשר נראתה היתה
לשיחה. גם ליושבי
עיר קטנה עינים
ליופי! ושלוש שנים
אחרי נישואיה
כבר היו לה שתי
בנות. ואז בנתה
לה בית ותפתח, היא
ובעלה, בדמי הנדה
בית-מכולת בטבור
העיר. ותהי מלכה
אם ואשה, מוכרת
בחנות וצופיה
הליכות ביתה, וּמיפיה
לא יחסר. אמנם
את בעלה, אף על פי
שלא היה לו כשרון
רב למלאכתו, כיבּדה,
משום שהוא בעלה
ואחרת לא יכלה...
והוא – כאן צריך
אני לגלות מעט
מסתרי לבו של שמואל
– הוא קינא ביפי
אשתו וחשק לפעמים
כי יתמעט. לוּ היתה
היפה רק חלק אחד
מעשרה כי אז לא
חשב מחשבות רבות
והיה רואה חייו
במידה שההם נתונים
לו; אבל את העודף
לא יכול נשוֹא
– ולא פעם באו בו
הרהורים להשחית
את תארה. עינוי
רב היה לו בשעה
שבא אציל לקנות
סחורה בחנותו,
והוא חשדוֹ כי
יהנה עיניו מזיו
תואר אשתו; ובצאת
הקונה היה מרים
את משקולת-הברזל
והעמידה בחוזקה
על השולחן, עד כי
חרד השולחן וכל
ארוני החנוּת,
אש קנאת אדם אַל
תהי קלה בעיניכם! ומלכה
ילדה עוד בן ובת.ההוצאות
בבית גדלו והליכות
החנות לא היו על
נכון. חסר היה לשמואל
בעלה האומץ לעמוד
מול מתחריו. לא
שילם חובותיו
במועדם ועל כן
לא הלוו לו בנפש
חפצה; ובאו ימים
שבחנותו, שנחשבה
באיזה מידה בין
הגדולות, חסרו
מינים הרבה. ובמשך
הימים בא שינוי
נמרץ בטבע שמואל.
הוא החל לישון
הרבה, יותר ממה
שהיה רגיל. עצל
נשה בתהלוכותיו,
ולא חשב הרבה במה
שבבית ובחנות;
ועוד זאת, אם לא
האיצו בו לאכול
לא דרש אחרי מאכל.
בשבת, בעמדו על
מקומו בבית-התפילה,
לא דּיבר עם חבריו;
וקרה פעם כי עמד
הקהל לתפילת שמונה-עשרה
בלחש, והוא נשאר
– יושב... ואת
היום הזה לא תשכח
מלכה לעולם. היא
שבה לפנות ערב
הביתה ומצאה את
בעלה יושב על יד
השולחן, מתופף
באצבעו ומזמר;
והוא לא שעה אליה
בבואה. ותגש אליו
ותאמר לו: "מה לך,
שמואל?" ולא ענה
לה דבר. כה עמדה
רגעים אחדים בתמהון
ולא ידעה מה היה
לו. והוא קם, פשט
את מעילו ויחל
לרקוד באמצע החדר.
היא נבהלה לראות
זאת ואין איש בבית
להושיע לה. והוא
מרקד סביבה, עיניו
בולטות ושולח
את לשונו נגדה.
פחד לבה ותהי כנדהמה...
ובעלה החל לצעוק:
"אש! אש!" וינהם,
ויתגעש. וימהרו
לקול הצעקה אנשים
שכנים מן החוץ,
ותהי מהומה גדולה. והוא הכה
כל אשר בא נגדו,
ויעבתוהו בעבותים
ויאסרוהו אל המיטה.
ששמואל בן אבשלום-מאיר
ובעל מלכה יצא
מדעתו! ב
את מלכה
העניה הוציאו
בחזקה מן החדר.
את הבנים הובילו
לבית חותנה. ושומר
אחד נשאר עם המשוגע
בחדר. ויבוא הלילה
ויפרוש כנפיו
על עיר ויושביה.
בבתים רבים ישבו
דריהם לאכול ארוחת-הערב,
בין לגימה ולגימה
שחו במאורע של
שמואל. נזכרו יושבי
לוטן שמעיקרא
לא היה ה"זיוג"
הגון, וינודו לגורל
מלכה. אחרים בקשו
למצוא טעם לשגעונו
של שמואל; ורבים
האמינו כי הרביים,
או התתרים להבדיל,
עוד ימציאו לו
מזור. ובשעה
זו ישבה מלכה מוּטה
על כסא-עץ והצער
מצא פתח רחב ללבה.
בפעם הראשונה
בחייה חשבה על
ימיה לפנים ולאחור,
ואיזו שאלה נשארה
תלויה בצרורות
נשמתה: "מדוע יסרני
ה'?" ותחשוב מחשבות
על גמול שדי, על
אמה שמתה ועל אודות
אביה ודרכו. נדמה
לה כי עוד בימי
החתונה ראתה בפניו
והנה אינם שלוים.
מדוע היה אז לבה
כבד כאבן? והיא
כבת-מלך היתה ביום
ההוא. שמעה אומרים
מאחוריה כי "כלה"
יפה כמותה עוד
לא נראתה. ואיך
פחדה ורעדה שעה
אחרי החופה כאשר
חדלה ההמולה וקולות
כלי-הזמרים נדמו,
והיא יושבת בחדר
לבדה הרחק מן המסובים,
מיטה מוצעת לבנה
כשלג, ואיש קטן
ממנה, הוא החתן,
בפנים אי-יפים
עומד בפתח, והיא
לא ידעה אותו אל
נכון ולא דברה
עמו דבר עד היום...
והכּלוי
בחדר השני החל
לנהום. היא קפצה
ממקומה ותחפוץ
לבוא שמה ותמצא
את הדלת סגורה.
השעה היתה העשירית
בלילה, ומורה-השעות
משמיע אחת ושתים,
וכל דפיקה והשמעת-קול
כמו חודרת לתהום
הנפש. ותקם
ותשב על המיטה
ותישען, ולא פשטה
בגדיה מעליה. נר-חלב
דולק על השולחן,
מנורה אין בימים
ההם, והאופל אשר
בחוץ יגיח בין
החלונות. כלב נובח
ברחוב ורחוק עונה
לעומתו. מלכה הרימה
ראשה; היא עמדה
ותרכּן ראשה לדלת...
הקישה באצבעה
עליה; וקול לחש
עונה לה מבעד לדלת:
"הסי!" הוא ישן.
שריד הנר הבריק.
היא ישבה על חודה
של המיטה וראשה
בין ידיה. בכי גדול
התפרץ ממנה והדמעות
יורדות בלי הפוגות.
היא בוכה על ימי
נעוריה... אחרי
ימים הוּבא שמואל
לבית חולי-הרוח
אשר בעיר-המחוז
הסמוכה. והקדמת
מעשה זה, שפסחו
על צירופי אומנות
של נשים זקנות,
צדיקים וקוסמים,
עלתה בחלקו של
אבשלום-מאיר. שם
ישב החולה ירחים
שמונה. הרופאים
אמרו כי אין לו
תרופה. עוצב דיכּא
את אור שכלו וימק
בשרו. הוא לא הכיר
את אביו כי בא לבקרו
ושוכבת חיקו היתה
לו לזרה; וכאשר
באו השומרים ואמרו
לו: "מלכה רעיתך
מחכה לך בחצר!"
ישב וגרד בכותל. ובחודש
התשיעי נפדה מעקתו.
הוא התקרר בגן
בית-המקלט ותאחזהו
קדחת וימת. וביום
מותו הובא לשם
חולה אחר ויירש
את מקומו... ותישאר
מלכה אלמנה. ובחנותה
היו "בקיעים" הרבה.
רבו החובות וכוחה
לא היה עמה כמלפנים
לעמוד על המצפה. ויבוא
אביה מויניציה
לשבּות אצלה שבּת.
ובמוצאי-שבת נפגשו
ה"צדדים" יחד עוד
פעם... בא אבשלום-מאיר
וטען, שטוֹב לה
להישאר בלוטן
ולחנך את הבנים.
ומלכה אמרה כי
לא יכולה להישאר
עוד בעיר. אביה
לא ידע לשית עצות
בנפשו ובתוך כך
פתח את ספרי החשבונות.
חשב ומנה וראה
את ה"לקוי" הגדול
אשר בחנות ובעסקיה,
וירא כי לא תהיה
לה תקומה... ובכן
עלה בגורל מלכה
לצאת מפה. אביה
קרא את בעלי-החובות
אליו, ויוָעדו
יחדיו ויתפשר
עמהם. אלה קבּלו
שליש מאשר נשו
ואלה רבע. הסחורה
נמכרה כולה, וכן
נמכרו החפצים
היתרים ונשאר
בעד האלמנה וילדיה
רק מעט. ואז
בא הגואל השני
למלכה. דוֹד חשׂוך-בנים
מכפר רחוק, עשיר
קצת ומחזיק בית-הריחים
שם; והוא, בשמעו
את שמע מיתת קרובו
שמואל, הציע לפניהם
כי תבוא אליו עם
ילדיה, והיא לא
חשבה הרבה ותאמר
הן. ויקח אביה את
בנה אליו לחנכו,
חמיה לקח אל ביתו
את הבת השניה, ומלכה
ושתי בנותיה הרכות
יצאו מזה אל בכפר. וילוו
אותה כל השכנים
והשכנות ובית
חותנה, רבים נדו
לה בלבם. ובעיני
אבשלום-מאיר ורעיתו
נראו דמעות. מלכה
כיסתה בצעיף את
פניה, עדי עזבה
את שער העיר. אבל
בחלל הרחב בין
שדמות בר הוקל
לה. רוח האדם יודע
חליפות! ג
הכפר
אשר בו התגורר
דודה של מלכה, אברהם-מאיר
לבית חיים, היה
נאחז ברצועה ארוכה
בין שתי אחוזות
של אצילים, ואיכרים
בו מעט. והם לא עובדי-אדמה,
כי אם חוטבי-עצים,
עגלונים וגם בעלי-מלאכה.
על יד הנהר הרחב,
המפריד את הכפר
משׂדה-מרעה רחב,
עמדו ריחיים לפי
תבנית ישנה, ואתם
ריחיים היו שייכים
להדוד לצ"ט שנה... אברהם-מאיר
היה גדל – קומה. איש
פשוט ובעל לב ישר.
רעיתו היתה ממשפחה
יותר טובה ממנו,
והיא נתחנכה ימים
רבים בעיר וידעה
מעט בספר וחשבון.
בנים לא היו להם
ואת האהבה לא ידעו,
אבל בעלה כיבד
אותה ויחשבה לחכמה,
והיא מצאה בו איש
עושה כל משאלות
לבה. ובשבתם הרחק
מן שאון החיים
עבדו ועשו הרבה.
אברהם עבד כל היום
בריחים, ולפעמים
גם לן שם. ושרה, כך
היה שם אשתו, עבדה
בבית והיתה צופיה
הליכותיו. בוקר
בוקר שטפה את קרקעיות
החדרים, ניקתה
את הכלים ותעמד
הכל על מכונו. אחרי-כן
הכינה את ארוחת-הצהרים;
ואחרי הארוחה
עבדה בקיץ בגן
הקטן, המקיף את
הבית, ובימות-החורף
טותה ותתפור לבנים.
מה מאושרה היתה
אם בא אורח יהודי
אליה לפרקים, והיא
יכולה לשרת אותו
ולהראות לו כבוד
ביתה ונחלתה ולסַפר
באזני אדם על דבר
הוריה; אבל עוברים
ושבים יהודים
היו שם רק מעט; ולא
יפלא כי בא כפעם
בפעם רגש הבדידות,
וביותר בימי מועד
ושבת, לענות את
הנפשות האלה קשה. כה
עלה בלבם הרעיון
לקרוא את מלכה
אליהם; ואם גם באֵבל
ובצניף-אלמנה
באה, חדר עמה רוח
חיים לבית. משני
נפשות חיות זו
בצד זה ימים רבים
נתהוותה משפחה. ומצאה מלכה
את מנוחתה בבית
הזה; ואם גם עזרה
לדודתה בכל עבודה
היו עתותיה בידה
להשגיח על בנותיה
הקטנות ולחנכן
לפי רוחה. הקטנה,
מיכל, היתה שתקנית
ועצלה מעט. אבל
נעמי הבכירה היתה
רבבת-חן ותעל ותגדל.
כי מלאה נפשה היתה
נותנת בשיר קולה
ורקדה. במשך שנה
למדה להלוך ברגל
שלוש פרסאות הרחק
מן הכפר ולא יראה
מבני הכפרים; וכשעיפה
ישבה על גבי סלע
על אם הדרך ותסתכל
בשדות ובעמקים
כחולמת... ומלכה
ראתה את מנוחתה
בבית הזה. דרך הנשים
העבריות לשכוח
את העבר ושלא לחלום
קשה. בשעות הפנאי
היה לה הסידור
למנה, ותקרא בספריה
היהודיים בפרשת
השבוע ותספר מזה
לקרוביה בימי
שבתות, וכשישבו
לאכול והסעודה
ארכה. – ואם האושר
לא בא בגבול נפשה,
מצאה רוָחה בזה
כי ראתה בדברי
חכמים את אֳרחותיו
של ריבון העולמים. כה
ישבה ארבע שנים
בכפר ולא היה לה
גם יום אחד למשא.
אמנם דודה ודודתה
חשבו כי טוב כי
תנשא שנית, כמעשה
כל בת ישראל במעמד
זה; ועם כל זה היה
משוש חפצם כי תרבה
לשבת עמהם. לא ברור
היה להם דבר. והנה
קרה אסון. הנערה
הקטנה השתקנית
הלכה לרחוץ בנהר,
כי חם היום, ולא
הגידה לאמה ותטבע.
צעיר נכרי ראה
מרחוק כי משכו
אותה הגלים, ויקפוץ
בבגדיו המימה,
אבל הוא איחר לבוא.
ויוציאו
אותה גוֹועת מן
המים ויספדו אותה
ויובילו את המתה
העיר וקברות. כעבור
ימי ה"שבעה" החלה
מלכה לחשוב מחשבות
לצאת לעיר, כי לא
אבתה להישאר במקום
בו מצא אותה אסון. כה
נסתובב הדבר שדוקא
בימי אֵבל החלה
לשמוע הנכבדות
אשר הציעו לפניה.
היא קיבצה בכפר
גם מכסת-כסף, כי
סחרה את האיכרים
לפרקים; והיה זה
עם הסכום אשר הביאה
אתה לנדה מסוים.
אשה יפה מאד במיטב
שנותיה, בת איש
נכבד, ולה רק בת
אחת כרוכה אחריה,
מצאה לה גם בעל
חשוב, יחסן ותורני
גדול. ולוֹ רק בן
ובת מאשתו הראשונה,
אשר מתה עליו בנעוריה.
ד
שְׁלֵוָה
היה שם העיר, אשר
נישאה עתה שמה
לאשה, ובה כחמש
מאות משפחות יהודים.
שם אישה אברהם
מגיד, והוא נקרא
מגיד, כי "הגיד"
מזמן לזמן דברי-תוכחה
בציבור, והיה חשוב
ומכובד בעיר. ויחבב
אברהם את מלכה
כאשר הכיר בה יותר, כי קודם
החופה רק ראה אותה
לרגע, כדי לקיים
מצוות חכמים, וירא
בה נאמנת-בית ואשה
מוצאת חן בעיני
כל יושבי העיר. אברהם
היה אז כבן ארבעים,
בעל-בשר מעט ויודע
את מעמדו ושומר
את צעדיו. מלכה, שהיתה
מקיפה את פניה
היפים במטפחת
של משי, עשתה רושם
כמו רבנית; ובעלה
מרגיש את עצמו
כרב כשהוא עומד
על הבימה ודורש
לפני הקהל. ובדבר
זה לקח גם את לבה. ותתקן
מלכה את כל אי-סדרים
אשר באו לבית בעלה
במשך ימי אַלמנותו,
ותטיב לבנו ולבתו
ותהי להם לאם. שם
הבן מן האשה הראשונה,
והוא הבכור, היה
קלוֹנימוֹס. ושם
הבת רבקה. רבקה
היתה ילדה בינונית
בטבעה ולא מכוערה,
והיא אינה נוגעת
לסיפורנו. תחת
זאת היה קלוֹנימוֹס
נער בעל-דמיון,
טוב-רואי ובעל-כשרון.
הוא חיבב את הספרים
ויעש חיל. ותרא
אותו נעמי בת מלכה,
בימים הראשונים
לבואה, יושב והוגה
בספר גדול בלילה
לאור הנר ויקן
את לבה. -- המה
היו אז כבני שלוש-עשרה
ויגדלו יחד, ותאהב
נעמי את אחיה ולא
הכעיסה ולא הרעימה
אותו. כל אשר לה
חילקה עמו ושמרה
עליו מכל משמר. ובהיות
קלונימוס כבן
חמש-עשרה היה רשמוֹ
כאיש בעל מחשבות;
ביום השבת לבש
בגד משי ויחגור
אבנט ויתפלל בסלסול
ובקול נעים. ויצא
שמו לעילוי וּלמושלם,
כי ידע גם לכתוב
היטב ולקרוא בתורה;
ונברכו בו כל האמהות
בשלוה. ונעמי
עלתה כפורחת. בקומתה,
בקלות מהלכה וּבחנה
הרב היתה מוצאת
חן בעיני כל רואיה;
היא גם טותה בצמר
כאִמה והיתה מושלמת
בכל עניני הבית. לא
יפלא הדבר כי רבים
בעיר ראו בהם זיווג
בבא. נעמי וקלונימוס
היו נאהבים ונעימים;
ובשעה שישב הוא,
קורא בספר על השולחן,
והיא עמדה על צידו,
נשענת עליו ומטה
ראשה וראשו, היתה
נחת לראותם יחד. ומלכה
חשבה לא אחת ולא
שתים כי יתחברו
בניה יחדיו בברית;
וביותר היה זה
שיח-לחשה בשעת
הדלקת הנרות ליום
שבת. בשעה שידיה
מכסות את עיניה
ולבה פנוי אל צור-העולמים,
אבי היתומים. ונפלא
דרך נשים כאלה.
כאשר התחילו לדבר
נכבדות לקלונימוס
מעיר אחרת, ורצה
אחד העשירים, שלו
בת יחידה טובת-מראה,
לקחתו לחתן ולתת
אלף רו"כ נדה, וסיפר
אברהם לרעיתו
את הדבר הזה ויתיעץ
עמה, לא אמרה"לא";
-וכאשר נגמר השידוך
הזה נסעה היא עם
אברהם ותעמוד
לימינו כמחותנת,
וכל פה יודה כי
התנהגה אז כאֵם
ממש. נסעו ל"ימי
התנאים" גם אחיות
קלונימוס רבקה
ונעמי. רק את קלונימוס
לא לקחו בחבורה,
כי לא יֵעָשה כן
בישראל בימים
ההם! ותקנא
נעמי בעת הסעודה
בכלה ולבבה קשה...
ובשוב כל החבורה
בקרון הביתה ישבה
כל הדרך ושתקה...
היא שבה ושלוה
ופניה לא היו לה
עוד... לא
אאריך, נעמי הנחמדה
חלתה במחלת-ה רוח.
נסעו עמה, לפי מנהג
המקום, אל הרבי
ולא עלתה לה ארוכה.
מדי פעם בפעם היתה
בורחת מן הבית
ותהי תועה בשדות
ימים ולילות; וכשתפשוה
והביאו אותה אל
הבית וסגרו אותה
בחדר שברה כל אשר
בו לרסיסים; כּוחה
התגבר, כאילו הרבה
רוחות רעות עזות
איוו להם את נפשה
למשכן, פניה התעבו
וצלם אלהים, אשר
בו חוננה למרבה,
לא היה לה עוד, סר
מעליה. אז
הביאו אותה לבית
אוסף לחולי-הרוח,
ותשב אחרי זמן-מה
שלמה ובריאה; ורק
נשארה כבדת-רוח.
ובימי הקיץ השני,
כאשר יצאה החמה
מנרתיקה ברוב
עוז בתקופת תמוז,
שוב נשתגעה וימסרו
אותה עתה לתתרי
אחד רופא חולי-רוח,
היושב בכפר רחוק,
ויצא שמו לתהילה.
ותהי אצלו ששה
שבועות ויך אותה
מכות רצח ויאסור
אותה בעבותים. וחדשה
באה בנעמי בימי
הסתיו, היא החלה
בשובה משם הביתה,
לאכול דברים לא-מבושלים,
ואם נתנו לה מאכל
מבושל לא נגע אליו
פיה. מאכלה היה
מעתה תפוחי-אדמה
בצאתם מן האדמה.
ניטל ממנה במשך
הזמן כוח-הדיבור
וגם הכוח להלוך
על שתים, ותהי זוחלת
על ידיה ורגליה,
וקולה כבהמה. קללת
אלהים! כל רואיה
פחדו לנפשם. על
מצע של תבן שכבה
בפינה של בית-המבשלות,
רק כותנתה לבשרה,
ושערות ראשה פרועות.
וכאשר עבר הקיץ
בלי שינוי ואחריו
באו ימי הסתיו
ואין תמורה במצב
נפשה התרגלו בבית
גם לדבר זה. מי אמר
לאֵל אלהי העולם:
מה עשית בבן-אדם?
בּוקר
בּוקר העמידו
לה מידת תפוח-אדמה
לאכול ומים במשׂוּרה.
ומדי ערב-שבת החליפו
את שקה. רחצוה וניקוה
מעט והלבישוה
כותונת חדשה. – וכאשר
חלף היום, ובכל
בית ישראל היו
מכינים עצמם לקבלת
שבת מלכתא. לקחה
אמה שני נרות תחובים
בחמר ותציגם על
החלון על יד פינתה,
ושם ברכה עליהם
לקידוש היום ותּזל
דמעות לקורבן
לה. ואז גם אז בא
רוח חדש בקרב החולה
וניסתה לשבת... בּנפש הנדעכה של מוכּת-אלהים • |