_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קלונימוס ונעמי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

 

א

 לא על מאורע ומזלו של אחד יסופר בזה, כי אם של שנים ושלושה, והם באים איש אחרי אחיו ומשולבים הם איש באחיו. יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חידות;  היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים.

 באבי אמה אתחיל, בנתן הלוי.

נתן הלוי היה איש גדל קומה, בעל פנים כהים ומלאי-מחשבה, והוא מכובד על הבריות ונודע לאחד מן השלמים. הוא היה בן-תורה, יודע חשבון ותכונה, והיחיד בעיר שהבין את סדר-העיבּור וקידוש-החודש. גם מליץ היה, עושה חרוזים, כדרך הפייטנים, חד חידות חריפות, וכתב-ידו היה יפה עד להפליא. לו היתה נטיה וכשרון גם לציור; ורגש היופי היה ניכר גם בהידור לבושיו ולבניו, שהיה מקפיד בהם שלא כדרך היראים; בימי נעוריו הפליג בקבלה ובספרי-מחקר והגיע עד "שער היחוד"; ובימים ההם היו לו ויכוחים רבים עם אחדים מחבריו, שהתחילו להתחמץ, ולבו היה נגרש. אחר-כך, כאשר הלכו הם, אחד אחד, אל מקום שמשם לא ישובו, ועניני החיים באו להטרידו, חדל גם הוא מהענינים העיוניים והקדיש את עתותיו המעטות לתורה להגלויה, שהיא גם לחם האדם...

 נתן הלוי היה רואה-חשבון בבית-אוצר-כסף של איש עברי, הרחוק מעמו והיה עושה את מסחרו גם ביום השבת. אבל לו, ליהודי האחד מהדור הישן, שכיהן שם, נתנו לשבּות את שבּתו ולשמור את ימי המנוחה, כי כבדו אותו. לחמו מצא והכניס רב יתר בערך מאשר יכניסו יהודים כגילו; אבל הוא הוציא הכל על יפוי ביתו. סביבה של כלים נאים, הנהגת-בית ביד רחבה ואיזה הד של עושר היו לו לצורך נפשי, כמו שהיה לו צורך להשכים בבוקר ולהתפלל לפני אלהיו; ב"ימי הקבל" והעיון התעצם בערך טהרה...

 ולנתן היו במשך חייו שלוש נשים. אשת נעוריו חנה הרפה מתה בנעוריה והניחה לו שתי בנות יפות, את מלכה ואת פנינה. אשתו השניה, שנשא אחריה, לא היתה יפה, וגם היא לא האריכה ימים והניחה לו שתי בנות לא-יפות, ורק גדולות-קומה היו. ואשתו השלישית לא ילדה לו כלל ואהבה להתהדר הידור חיצוני ולהחליף מלבושיה, לפי המוֹדה החדשה כפעם בפעם, ולבה לא היה נתון לא לבעלה ולא לבנותיו; אולם את פניה העמידה כאילו היא דואגת להן, והיא היתה נוסעת מזמן לזמן ללוטן, עיר מולדתה, וישבה שם בבית אביה, וכאשר הגיע תור מלכה, הבת הבכירה, להינשא ותיף במראיה ובקומתה, היתה גם היא אם חורגתה, המתווכת בעניני הנכבדות, ותיעץ לבעלה כי יתן את בתו זו לבן אבשלום-מאיר בעירה.

 אבשלום-מאיר, איש לוטן, היה ההפך מנתן הלוי, הוא היה מחזיק את מכס הבשר בעירו והיה עריץ במקצת. את התורה לא ידע, ובמצוות לא היה עוסק; ואולם היה איש רעים להתרועע. לו היו ארבעה בנים; הוא לא חינך אותם ברב וגם לא מצא לו פנאי להשגיח עליהם. הם למדו אצל מורים פסוק, מעט גמרא, לשון רוסית וחשבון, ובעיקר לא למדו כלום.

 מאלה נוגע רק האחד, הבכור-שמואל,-ואותו אתאר. שמואל היה גבה-קומה, בעל שערות שחורות ופניו היו מלאים אבעבועות. בטבעו היה איש נמהר ולא חשב הרבה בדבר לעשותו; ואם החל לעסוק באיזה ענין נלאֶה במהרה ולא סיימו. למין הנשים לא הרגיש קירבה יתרה, וגם לא התהדר בפניהן; ובזה היה שונה לגמרי מאביו ומאֶחיו.

 לוּ גם נשא שמואל בן אבשלום נערה בינונית לאשה לא היה חלקו רע. איזה חשבון היה לאם חורגת שיקח הוא דוקא את מלכה היפה איני יודע.

 ומלכה לא לבד שהיתה יפה ורבת-חן, כי אם היתה גם אוּמנות במעשה-ידיה, בכל אשר עשתה וטותה היה רוח שירה.  חסר היה ליפיה איזה חלום ועוז; תחת זה היה לה לב פתוח, ערפלי-מחשבה של אביה לא חדרו לנפשה, וגם לא בא בה דבר בין-הערבים של דור הולך; בוקר היה בסביבה, בלי דעת צעדה בחדר אביה, בעת באו אליו אנשים, דיבּרה ושׂחה עם רחוקים כעם קרובים לא הרגישה איך רוה כל לב למראה קומתה. ואין זאת סתירה ברוחה, כי היתה עם זאת גם יראת ה': היא ידעה קצת בלשון-הקודש לקרוא ולכתוב, למדה להתפלל, והיא נערה ולא נשואה.

 כי לא שאלו את פיה בדבר הנכבדות, אף על פי שבת-ויניציה היתה-דבר זה מובן מעצמו בתנאי הימים ההם. והזכירנו את המלה ויניציה כבר יש לנו גם פתח למצוא את הפתרון איך התרצה אביה נתן, שהיה מרבה עיון בדברים ואדם לא נקל להעבירו על דעתו, לתת את בתו האהובה לו לאיש בלי מעלות יתירות. הוא ניאות לזה, יען כי חפץ שבתו תצא מעיר גדולה, ששם החלה היהדות להתפורר, ותינשא ותלד בנים בעיר קטנה, כי שם יש לעניני הדת מעמד יותר... ואם גם לא בפירוש אמר כזאת לעצמו, מכללא איתמר. ואתם אל תתמהו על זה.

 ותבוא מלכה ללוטן בתור כלת אבשלום-מאיר ואשת שמואל ותשב על שולחן חמיה. וידברו כל יושבי העיר ביפיה ובמעלותיה ויהללו אותה כל רואיה; ובכל מקום אשר נראתה היתה לשיחה. גם ליושבי עיר קטנה עינים ליופי!                            

ושלוש שנים אחרי נישואיה כבר היו לה שתי בנות. ואז בנתה לה בית ותפתח, היא ובעלה, בדמי הנדה בית-מכולת בטבור העיר. ותהי מלכה אם ואשה, מוכרת בחנות וצופיה הליכות ביתה, וּמיפיה לא יחסר.

 אמנם את בעלה, אף על פי שלא היה לו כשרון רב למלאכתו, כיבּדה, משום שהוא בעלה ואחרת לא יכלה... והוא – כאן צריך אני לגלות מעט מסתרי לבו של שמואל – הוא קינא ביפי אשתו וחשק לפעמים כי יתמעט. לוּ היתה היפה רק חלק אחד מעשרה כי אז לא חשב מחשבות רבות והיה רואה חייו במידה שההם נתונים לו; אבל את העודף לא יכול נשוֹא – ולא פעם באו בו הרהורים להשחית את תארה. עינוי רב היה לו בשעה שבא אציל לקנות סחורה בחנותו, והוא חשדוֹ כי יהנה עיניו מזיו תואר אשתו; ובצאת הקונה היה מרים את משקולת-הברזל והעמידה בחוזקה על השולחן, עד כי חרד השולחן וכל ארוני החנוּת, אש קנאת אדם אַל תהי קלה בעיניכם!

 ומלכה ילדה עוד בן ובת.ההוצאות בבית גדלו והליכות החנות לא היו על נכון. חסר היה לשמואל בעלה האומץ לעמוד מול מתחריו. לא שילם חובותיו במועדם ועל כן לא הלוו לו בנפש חפצה; ובאו ימים שבחנותו, שנחשבה באיזה מידה בין הגדולות, חסרו מינים הרבה.

 ובמשך הימים בא שינוי נמרץ בטבע שמואל. הוא החל לישון הרבה, יותר ממה שהיה רגיל. עצל נשה בתהלוכותיו, ולא חשב הרבה במה שבבית ובחנות; ועוד זאת, אם לא האיצו בו לאכול לא דרש אחרי מאכל. בשבת, בעמדו על מקומו בבית-התפילה, לא דּיבר עם חבריו; וקרה פעם כי עמד הקהל לתפילת שמונה-עשרה בלחש, והוא נשאר – יושב...

 ואת היום הזה לא תשכח מלכה לעולם. היא שבה לפנות ערב הביתה ומצאה את בעלה יושב על יד השולחן, מתופף באצבעו ומזמר; והוא לא שעה אליה בבואה. ותגש אליו ותאמר לו: "מה לך, שמואל?" ולא ענה לה דבר. כה עמדה רגעים אחדים בתמהון ולא ידעה מה היה לו. והוא קם, פשט את מעילו ויחל לרקוד באמצע החדר. היא נבהלה לראות זאת ואין איש בבית להושיע לה. והוא מרקד סביבה, עיניו בולטות ושולח את לשונו נגדה. פחד לבה ותהי כנדהמה... ובעלה החל לצעוק: "אש! אש!" וינהם, ויתגעש. וימהרו לקול הצעקה אנשים שכנים מן החוץ, ותהי מהומה גדולה.  והוא הכה כל אשר בא נגדו, ויעבתוהו בעבותים ויאסרוהו אל המיטה. ששמואל בן אבשלום-מאיר ובעל מלכה יצא מדעתו!                 

 

 

ב

 

 את מלכה העניה הוציאו בחזקה מן החדר. את הבנים הובילו לבית חותנה. ושומר אחד נשאר עם המשוגע בחדר. ויבוא הלילה ויפרוש כנפיו על עיר ויושביה. בבתים רבים ישבו דריהם לאכול ארוחת-הערב, בין לגימה ולגימה שחו במאורע של שמואל. נזכרו יושבי לוטן שמעיקרא לא היה ה"זיוג" הגון, וינודו לגורל מלכה. אחרים בקשו למצוא טעם לשגעונו של שמואל; ורבים האמינו כי הרביים, או התתרים להבדיל, עוד ימציאו לו מזור.

 ובשעה זו ישבה מלכה מוּטה על כסא-עץ והצער מצא פתח רחב ללבה. בפעם הראשונה בחייה חשבה על ימיה לפנים ולאחור, ואיזו שאלה נשארה תלויה בצרורות נשמתה: "מדוע יסרני ה'?" ותחשוב מחשבות על גמול שדי, על אמה שמתה ועל אודות אביה ודרכו. נדמה לה כי עוד בימי החתונה ראתה בפניו והנה אינם שלוים. מדוע היה אז לבה כבד כאבן? והיא כבת-מלך היתה ביום ההוא. שמעה אומרים מאחוריה כי "כלה" יפה כמותה עוד לא נראתה. ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן, בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום...

 והכּלוי בחדר השני החל לנהום. היא קפצה ממקומה ותחפוץ לבוא שמה ותמצא את הדלת סגורה. השעה היתה העשירית בלילה, ומורה-השעות משמיע אחת ושתים, וכל דפיקה והשמעת-קול כמו חודרת לתהום הנפש.

 ותקם ותשב על המיטה ותישען, ולא פשטה בגדיה מעליה. נר-חלב דולק על השולחן, מנורה אין בימים ההם, והאופל אשר בחוץ יגיח בין החלונות. כלב נובח ברחוב ורחוק עונה לעומתו. מלכה הרימה ראשה; היא עמדה ותרכּן ראשה לדלת... הקישה באצבעה עליה; וקול לחש עונה לה מבעד לדלת: "הסי!" הוא ישן. שריד הנר הבריק. היא ישבה על חודה של המיטה וראשה בין ידיה. בכי גדול התפרץ ממנה והדמעות יורדות בלי הפוגות. היא בוכה על ימי נעוריה...

 אחרי ימים הוּבא שמואל לבית חולי-הרוח אשר בעיר-המחוז הסמוכה. והקדמת מעשה זה, שפסחו על צירופי אומנות של נשים זקנות, צדיקים וקוסמים, עלתה בחלקו של אבשלום-מאיר.

 שם ישב החולה ירחים שמונה. הרופאים אמרו כי אין לו תרופה. עוצב דיכּא את אור שכלו וימק בשרו. הוא לא הכיר את אביו כי בא לבקרו ושוכבת חיקו היתה לו לזרה; וכאשר באו השומרים ואמרו לו: "מלכה רעיתך מחכה לך בחצר!" ישב וגרד בכותל.

 ובחודש התשיעי נפדה מעקתו. הוא התקרר בגן בית-המקלט ותאחזהו קדחת וימת. וביום מותו הובא לשם חולה אחר ויירש את מקומו...

 ותישאר מלכה אלמנה. ובחנותה היו "בקיעים" הרבה. רבו החובות וכוחה לא היה עמה כמלפנים לעמוד על המצפה.

 ויבוא אביה מויניציה לשבּות אצלה שבּת. ובמוצאי-שבת נפגשו ה"צדדים" יחד עוד פעם... בא אבשלום-מאיר וטען, שטוֹב לה להישאר בלוטן ולחנך את הבנים. ומלכה אמרה כי לא יכולה להישאר עוד בעיר. אביה לא ידע לשית עצות בנפשו ובתוך כך פתח את ספרי החשבונות. חשב ומנה וראה את ה"לקוי" הגדול אשר בחנות ובעסקיה, וירא כי לא תהיה לה תקומה... ובכן עלה בגורל מלכה לצאת מפה.

 אביה קרא את בעלי-החובות אליו, ויוָעדו יחדיו ויתפשר עמהם. אלה קבּלו שליש מאשר נשו ואלה רבע. הסחורה נמכרה כולה, וכן נמכרו החפצים היתרים ונשאר בעד האלמנה וילדיה רק מעט.

 ואז בא הגואל השני למלכה. דוֹד חשׂוך-בנים מכפר רחוק, עשיר קצת ומחזיק בית-הריחים שם; והוא, בשמעו את שמע מיתת קרובו שמואל, הציע לפניהם כי תבוא אליו עם ילדיה, והיא לא חשבה הרבה ותאמר הן. ויקח אביה את בנה אליו לחנכו, חמיה לקח אל ביתו את הבת השניה, ומלכה ושתי בנותיה הרכות יצאו מזה אל בכפר.

 וילוו אותה כל השכנים והשכנות ובית חותנה, רבים נדו לה בלבם. ובעיני אבשלום-מאיר ורעיתו נראו דמעות. מלכה כיסתה בצעיף את פניה, עדי עזבה את שער העיר. אבל בחלל הרחב בין שדמות בר הוקל לה. רוח האדם יודע חליפות!

 

 

ג

 

 הכפר אשר בו התגורר דודה של מלכה, אברהם-מאיר לבית חיים, היה נאחז ברצועה ארוכה בין שתי אחוזות של אצילים, ואיכרים בו מעט. והם לא עובדי-אדמה, כי אם חוטבי-עצים, עגלונים וגם בעלי-מלאכה. על יד הנהר הרחב, המפריד את הכפר משׂדה-מרעה רחב, עמדו ריחיים לפי תבנית ישנה, ואתם ריחיים היו שייכים להדוד לצ"ט שנה...

 אברהם-מאיר היה גדל – קומה. איש פשוט ובעל לב ישר. רעיתו היתה ממשפחה יותר טובה ממנו, והיא נתחנכה ימים רבים בעיר וידעה מעט בספר וחשבון. בנים לא היו להם ואת האהבה לא ידעו, אבל בעלה כיבד אותה ויחשבה לחכמה, והיא מצאה בו איש עושה כל משאלות לבה. ובשבתם הרחק מן שאון החיים עבדו ועשו הרבה. אברהם עבד כל היום בריחים, ולפעמים גם לן שם. ושרה, כך היה שם אשתו, עבדה בבית והיתה צופיה הליכותיו. בוקר בוקר שטפה את קרקעיות החדרים, ניקתה את הכלים ותעמד הכל על מכונו. אחרי-כן הכינה את ארוחת-הצהרים; ואחרי הארוחה עבדה בקיץ בגן הקטן, המקיף את הבית, ובימות-החורף טותה ותתפור לבנים. מה מאושרה היתה אם בא אורח יהודי אליה לפרקים, והיא יכולה לשרת אותו ולהראות לו כבוד ביתה ונחלתה ולסַפר באזני אדם על דבר הוריה; אבל עוברים ושבים יהודים היו שם רק מעט; ולא יפלא כי בא כפעם בפעם רגש הבדידות, וביותר בימי מועד ושבת, לענות את הנפשות האלה קשה.

 כה עלה בלבם הרעיון לקרוא את מלכה אליהם; ואם גם באֵבל ובצניף-אלמנה באה, חדר עמה רוח חיים לבית. משני נפשות חיות זו בצד זה ימים רבים נתהוותה משפחה.  ומצאה מלכה את מנוחתה בבית הזה; ואם גם עזרה לדודתה בכל עבודה היו עתותיה בידה להשגיח על בנותיה הקטנות ולחנכן לפי רוחה.

 הקטנה, מיכל, היתה שתקנית ועצלה מעט. אבל נעמי הבכירה היתה רבבת-חן ותעל ותגדל. כי מלאה נפשה היתה נותנת בשיר קולה ורקדה. במשך שנה למדה להלוך ברגל שלוש פרסאות הרחק מן הכפר ולא יראה מבני הכפרים; וכשעיפה ישבה על גבי סלע על אם הדרך ותסתכל בשדות ובעמקים כחולמת...

 ומלכה ראתה את מנוחתה בבית הזה. דרך הנשים העבריות לשכוח את העבר ושלא לחלום קשה. בשעות הפנאי היה לה הסידור למנה, ותקרא בספריה היהודיים בפרשת השבוע ותספר מזה לקרוביה בימי שבתות, וכשישבו לאכול והסעודה ארכה. – ואם האושר לא בא בגבול נפשה, מצאה רוָחה בזה כי ראתה בדברי חכמים את אֳרחותיו של ריבון העולמים.

 כה ישבה ארבע שנים בכפר ולא היה לה גם יום אחד למשא. אמנם דודה ודודתה חשבו כי טוב כי תנשא שנית, כמעשה כל בת ישראל במעמד זה; ועם כל זה היה משוש חפצם כי תרבה לשבת עמהם. לא ברור היה להם דבר.

 והנה קרה אסון. הנערה הקטנה השתקנית הלכה לרחוץ בנהר, כי חם היום, ולא הגידה לאמה ותטבע. צעיר נכרי ראה מרחוק כי משכו אותה הגלים, ויקפוץ בבגדיו המימה, אבל הוא איחר לבוא.  ויוציאו אותה גוֹועת מן המים ויספדו אותה ויובילו את המתה העיר וקברות. כעבור ימי ה"שבעה" החלה מלכה לחשוב מחשבות לצאת לעיר, כי לא אבתה להישאר במקום בו מצא אותה אסון.

 כה נסתובב הדבר שדוקא בימי אֵבל החלה לשמוע הנכבדות אשר הציעו לפניה. היא קיבצה בכפר גם מכסת-כסף, כי סחרה את האיכרים לפרקים; והיה זה עם הסכום אשר הביאה אתה לנדה מסוים. אשה יפה מאד במיטב שנותיה, בת איש נכבד, ולה רק בת אחת כרוכה אחריה, מצאה לה גם בעל חשוב, יחסן ותורני גדול. ולוֹ רק בן ובת מאשתו הראשונה, אשר מתה עליו בנעוריה.                                                                                  

 

 

ד

 

 שְׁלֵוָה היה שם העיר, אשר נישאה עתה שמה לאשה, ובה כחמש מאות משפחות יהודים. שם אישה אברהם מגיד, והוא נקרא מגיד, כי "הגיד" מזמן לזמן דברי-תוכחה בציבור, והיה חשוב ומכובד בעיר.

 ויחבב אברהם את מלכה כאשר הכיר בה יותר,  כי קודם החופה רק ראה אותה לרגע, כדי לקיים מצוות חכמים, וירא בה נאמנת-בית ואשה מוצאת חן בעיני כל יושבי העיר.

 אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל-בשר מעט ויודע את מעמדו ושומר את צעדיו.   מלכה, שהיתה מקיפה את פניה היפים במטפחת של משי, עשתה רושם כמו רבנית; ובעלה מרגיש את עצמו כרב כשהוא עומד על הבימה ודורש לפני הקהל. ובדבר זה לקח גם את לבה.

 ותתקן מלכה את כל אי-סדרים אשר באו לבית בעלה במשך ימי אַלמנותו, ותטיב לבנו ולבתו ותהי להם לאם.

 שם הבן מן האשה הראשונה, והוא הבכור, היה קלוֹנימוֹס. ושם הבת רבקה. רבקה היתה ילדה בינונית בטבעה ולא מכוערה, והיא אינה נוגעת לסיפורנו. תחת זאת היה קלוֹנימוֹס נער בעל-דמיון, טוב-רואי ובעל-כשרון. הוא חיבב את הספרים ויעש חיל. ותרא אותו נעמי בת מלכה, בימים הראשונים לבואה, יושב והוגה בספר גדול בלילה לאור הנר ויקן את לבה. --

 המה היו אז כבני שלוש-עשרה ויגדלו יחד, ותאהב נעמי את אחיה ולא הכעיסה ולא הרעימה אותו. כל אשר לה חילקה עמו ושמרה עליו מכל משמר.

 ובהיות קלונימוס כבן חמש-עשרה היה רשמוֹ כאיש בעל מחשבות; ביום השבת לבש בגד משי ויחגור אבנט ויתפלל בסלסול ובקול נעים. ויצא שמו לעילוי וּלמושלם, כי ידע גם לכתוב היטב ולקרוא בתורה; ונברכו בו כל האמהות בשלוה.

 ונעמי עלתה כפורחת. בקומתה, בקלות מהלכה וּבחנה הרב היתה מוצאת חן בעיני כל רואיה; היא גם טותה בצמר כאִמה והיתה מושלמת בכל עניני הבית.

 לא יפלא הדבר כי רבים בעיר ראו בהם זיווג בבא. נעמי וקלונימוס היו נאהבים ונעימים; ובשעה שישב הוא, קורא בספר על השולחן, והיא עמדה על צידו, נשענת עליו ומטה ראשה וראשו, היתה נחת לראותם יחד.

 ומלכה חשבה לא אחת ולא שתים כי יתחברו בניה יחדיו בברית; וביותר היה זה שיח-לחשה בשעת הדלקת הנרות ליום שבת. בשעה שידיה מכסות את עיניה ולבה פנוי אל צור-העולמים, אבי היתומים.

 ונפלא דרך נשים כאלה. כאשר התחילו לדבר נכבדות לקלונימוס מעיר אחרת, ורצה אחד העשירים, שלו בת יחידה טובת-מראה, לקחתו לחתן ולתת אלף רו"כ נדה, וסיפר אברהם לרעיתו את הדבר הזה ויתיעץ עמה, לא אמרה"לא"; -וכאשר נגמר השידוך הזה נסעה היא עם אברהם ותעמוד לימינו כמחותנת, וכל פה יודה כי התנהגה אז כאֵם ממש. נסעו ל"ימי התנאים" גם אחיות קלונימוס רבקה ונעמי. רק את קלונימוס לא לקחו בחבורה, כי לא יֵעָשה כן בישראל בימים ההם!

 ותקנא נעמי בעת הסעודה בכלה ולבבה קשה... ובשוב כל החבורה בקרון הביתה ישבה כל הדרך ושתקה... היא שבה ושלוה ופניה לא היו לה עוד...

 לא אאריך, נעמי הנחמדה חלתה במחלת-ה רוח. נסעו עמה, לפי מנהג המקום, אל הרבי ולא עלתה לה ארוכה. מדי פעם בפעם היתה בורחת מן הבית ותהי תועה בשדות ימים ולילות; וכשתפשוה והביאו אותה אל הבית וסגרו אותה בחדר שברה כל אשר בו לרסיסים; כּוחה התגבר, כאילו הרבה רוחות רעות עזות איוו להם את נפשה למשכן, פניה התעבו וצלם אלהים, אשר בו חוננה למרבה, לא היה לה עוד, סר מעליה.

 אז הביאו אותה לבית אוסף לחולי-הרוח, ותשב אחרי זמן-מה שלמה ובריאה; ורק נשארה כבדת-רוח. ובימי הקיץ השני, כאשר יצאה החמה מנרתיקה ברוב עוז בתקופת תמוז, שוב נשתגעה וימסרו אותה עתה לתתרי אחד רופא חולי-רוח, היושב בכפר רחוק, ויצא שמו לתהילה. ותהי אצלו ששה שבועות ויך אותה מכות רצח ויאסור אותה בעבותים.

 וחדשה באה בנעמי בימי הסתיו, היא החלה בשובה משם הביתה, לאכול דברים לא-מבושלים, ואם נתנו לה מאכל מבושל לא נגע אליו פיה. מאכלה היה מעתה תפוחי-אדמה בצאתם מן האדמה. ניטל ממנה במשך הזמן כוח-הדיבור וגם הכוח להלוך על שתים, ותהי זוחלת על ידיה ורגליה, וקולה כבהמה. קללת אלהים! כל רואיה פחדו לנפשם. על מצע של תבן שכבה בפינה של בית-המבשלות, רק כותנתה לבשרה, ושערות ראשה פרועות. וכאשר עבר הקיץ בלי שינוי ואחריו באו ימי הסתיו ואין תמורה במצב נפשה התרגלו בבית גם לדבר זה. מי אמר לאֵל אלהי העולם: מה עשית בבן-אדם?

 בּוקר בּוקר העמידו לה מידת תפוח-אדמה לאכול ומים במשׂוּרה. ומדי ערב-שבת החליפו את שקה. רחצוה וניקוה מעט והלבישוה כותונת חדשה. – וכאשר חלף היום, ובכל בית ישראל היו מכינים עצמם לקבלת שבת מלכתא. לקחה אמה שני נרות תחובים בחמר ותציגם על החלון על יד פינתה, ושם ברכה עליהם לקידוש היום ותּזל דמעות לקורבן לה. ואז גם אז בא רוח חדש בקרב החולה וניסתה לשבת...

 בּנפש הנדעכה של מוכּת-אלהים הזאת עוד היה חי ומעולף וצרור איזה שיור בתוך התהום... את אשר יחלום אדם אחר בבירור עלה בה רק קטעים קטעים... בחצות הלילה, כשרוח סוֹעה  היה סוער והבריאה מנהמת, הרגישה כמו דג זוחל במעיה... לפעמים היא צוללת במים ולפעמים הכל מסביבה כאבן... היא ראתה פעם חיה שולחת לשון למולה, וגם היא היתה של אבן. וכשיבוא הבוקר והשמש מאיר ודוקר את עיניה הכל סובב עליה... פעם ראתה כי נשבר החלון והיא אכלה את הזכוכית... היא הושיטה את ידה ויבוא נחש לצחק בה.

 ומכל האנשים אשר ידעה לפנים אינה יודעת עתה כלום, נמח כמעט כל זכר מקרבה, אינה מרגשת ישותה, אינה מרגשת קרבת האם ואינה שומעת אל דברי האָמה אשר בבית כי תדבר אליה. רק צל אחד מרדף במוחה לפעמים, והוא קרוב לדמות אחיה החורג; וכשהוא בא אל בית-המבשלות היא מתהפכת על צדה ותשא את עיניה אליו...

 וקלונימוס יושב כל ימי הרעה האלה והוגה בספרים כבתחילה, החליפות אשר בבית לא שינו בו דבר ורוחו מבקש נתיבות במרומי על...

 ובלילות הארוכים, בשעה שהוריו הלכו לישון בחדרם, ושאר כל בני הבית הוזים ושוכבים, הדליק הוא את הנר וישב לקרוא בספר-מחקר. ראשו מוּטה על אצילי ידיו ועיניו מחפשות. ואז קרה לפרקים כי נעמי היתה זוחלת על האַסקוֹפה ומסתכלת בנר וביושב לפניו. את יחוד האלהים בשמי מרום יבקש בכור-הבית. ושם בפנה נשמת-אדם נופלת. ---

 

 

ה

 

עברו ימי החורף הקשים, נמס כל כפור ותיבש האדמה. העולם כמו מתעורר, ממרחק בא חולם הקיץ, ובאדם ובבהמה תבוא השאלה והתשוקה העולמית לחיים ולחביון החיים.

 יהודים כי נאספים בקלויז, אינם עומדים צפופים כדרכם בין מנחה למעריב לשמוע חדשות ולשיח בעניני העולם, כי אם פותחים את חלונות בית-אל המפולשים לרחוב, או ניצבים ועומדים על המעלות ומסתכלים בשמים הטהורים ומונים מספר לכוכבים. האשה העבריה, אם גם ילדה והיניקה ששה וטרדות הבית ובית-המבשלות עולות למעלה ראש, תגנב לרגע ותעמוד על סף פתח הבית לשאוף רוח צח. עזים ופרות עומדים בחצר, מתגרדות ואוכלות מזונות הערב, פוסקות מלאכול וחושבות. –

 ורוח קלונימוס לא ידע שליו זה כמה. ממרום המחשבה בא לידי מועקה, וחידת הנוער התחילה להביא בו שממה. חג החירות עם חוקיו הרבים כתב על לוח לבבו שאלות משאלות שונות... ימי הספירה נמנים: והוא סופר ומינה: יום ראשון לגאולה או לבריאה, יום שני, ולפני אלה היה עולם התוֹהוּ. ---

 שעות שלמות ישב לפני הגמרא ויחשוב במה למעלה ובמה לפנים. בסעודת הצהרים היה לו הכל תפל מבלי מלח, וימלח כל פרוסה וחתיכה פעמים שלוש, להניחה אחר-כך על השולחן. " קלונימוס אינו בהאי עלמא", התלוצץ בו אביו במעט כעס עצור. וכשנזדמן אורח הגון וכיבדוהו בברכת המזון פתח ואמר: "רבותי, הבה נברך!" ישב קלונימוס דומם ולא ענה דבר. כמתווכת אמרה האם החורגת: "חש בראשך אתה, קלונימוס, כי אחרת לשבת בלילה אחרי חצות, שכב על המרבד ותנוח."

ואת המנוחה לא מצא!

 כנטות צללי ערב היה סובב בכיכר הדשא אשר מאחורי העיר, והיה משׂיח עם עצמו בעניני המושכל, והשמים יליטו פניהם... על משכבו בלילות הסתבך בדמיון עליון, מחריש היה קם בהיות בוקר.

 "ה' הוא רוכב בערבות", והוא נאצל מן המציאות, נער, אשר לא כלו לו עוד שמונה-עשרה שנה. דופק על פתח העולם, והוא נלחץ אל הקיר. ---

 יום מעונן היה אחרי עשרים לעומר, השמש עמדה כמו תחת מחצלת של קנים. איזה כובד באויר. איחרו בתפילה של שחרית, ליאות וחוסר-פדיון החנויות ועייפות שוררת בחדרים. סדרת השבוע: וַידבּר ה' אל משה... דבּר אל אהרון אחיך... ואַל יבוא בכל עת... כי בענין ארָאה... ופרשת הגמרא סנהדרין פרק שביעי: המגדף אינו חייב, עד אשר יפרש את השם... מתגרדים המלמדים בפדחתם. יום פלאי היום!

 בבית אברהם התחילה הילדה הקטנה – בינתים ילדה מלכה לאברהם – לבכות ולא יכלו להרגיע אותה. – לעומת זה היה החתול מתרחץ בקרקע ומתנבּא כי אורח יבוא גם היום. מלכה התאוננה כי אין הכל מוכן אצלה כדבעי, קלונימוס פתח מבלי-משים ספר גדול מאד, ספר "שאגת אריה". שהיה מונח בקצה השולחן, ויסגרהו מיד, איכר מולבש אדרת-שער לבנה ומצנפת של חורף הביא בּר-אוז לבן למכירה. שכנה באה בבקשה להשאיל לה נפה לקמח, ותסתכל בעוף הבריא בקנאה. שיחה החלה ביניהן, ונודע כי אסתר בת מרים קיבלה את התנאים מהחתן בחזרה ותּיעגם. עני זר פתח את הדלת והושיטו לידו פרוטה של נחושת וילך. האָמה אשר בבית נראתה ותשאל: "מה נתנו לה עתה?" ופני מלכה קדרו...

 קלונימוס לקח את ה"יורה דעה" ונכנס לחדר השני, המוכן לקבלת אורחים, להגות בו, ובין דפיו פתוח ספר קטן "עגוּלת הרעיונות", ויעין בו, אבל האותיות כמו מרקדות לפניו. הוא פסק מלקרוא ויעמוד על יד החלון. כלב צהוב רץ לדרכו, אחריו ובוא איש פיסח נשען על מטהו, "הסיבה הראשונה היא העילה והיא המתעלה", עולם קשה הוא עולם המוּשׂכּלוֹת!

 בערב ההוא, כאשר שב קלונימוס מהקלויז מתפילת ערבית – אביו התפלל היום בבית-המדרש – ראה את החלונות בכל החדרים מוארים, כמו בליל חג. והנה גם מרכבת-כבוד עמדת לפני הבית, הוסר הרסן מפי הסוסים עומדים ואוכלים לתאבון. ריבה'לה אחותו רצה לקראתו ובישרה לו: "התדע, קלונימוס? הנה המחותן שלך בא היום", אמו-חורגתו קוראת לו ומרמזת לו כי יתקן את מלבושיו. הוא רחץ גם את פניו ויעש את פיאותיו, לבש בגד אחר ויצעד בלב דופק אל החדר הגדול.

 אדם אדמוני ועשיר, כבן ארבעים, ואיש בריא, קם ממושבו ויושט לו את ידו לשלום; ויחשוב בלבו: זה המחותן. "מה מעשיך קלונימוס? קרב נא אלי ואֶחזה בך היטב". אברהם יושב על כסאו בקורת-רוח ואומר: "קלונימוס הוא ביישן". מלכה באה ותביא מרקחת ומים זכים בצלוחית על טס-נחושת ותעמידם על השולחן, ובלב טוב של אם אמרה: "איך ימצא החתן חן בעיניכם, מחותן? אין לנו להתבייש בבנים", ובלבה התרחש דבר-מה. – אברהם מחליק את זקנו והמחותן אומר: "שב לימיני, קלונימוס, אנכי חשבתיך גדול מאשר הנך, מרים כלתך היא גדולה ממך", ולזכר השם הזה נתאדם קלונימוס וירגש כמו רגש אחוה מרחוק. המחותן הניח ידו העבה על שכמו. הם נפגשו עתה יחד; והוא לא ראה אותו בעת הנכבדות, כי אם שלח את דודו לתהות על קנקנו.

 וישב האיש והתחיל לספר למחותנים את כבוד ביתו ועל דבר ההכנות, שכבר הוא עושה בעד הבנים. מלכה קמה ממושבה והוא מוסיף לדבּר ואומר: "אתם לא תדעו מה נפל בחלקכם. אלהים ואנשים מקנאים בי. מרים בצאתה הן אין ערוֹך לחנה. ובבית צופיות עיניה והיא יודעת כל מלאכה. בנות אחרות אצל בני-גילי, בהחילן להתבגר, קוראות לאב: הב! הב! ולא תדענה סיפוק בבגדים, אבל לה חביב ממוֹני; וסוף כל דבר, יחידה היא לי, בשביל מי אני מאסף וקובץ? וּלמי אעמול כל הימים?" ופתח אברהם את פיו ביהירות להלל בפניו את בנו, היושב שותק ומביט, לאמור: "זו תורה וזה שכרה! וכי מילתא זוּטרתא היא, להיות חורש בש"ס ובמפרשים ובשני חלקי יורה דעה?" והתחיל הוא בעצמו לומר חידושי תורה מעט, מאשר העלה במזלגו בימים האחרונים... וחפץ המחותן להראות כי בימי נעוריו הסתכל גם הוא ב"אותיות קטנות" וידע פירוש בגמרא. – בינתים בא חיים-משה מלמד, יהודי צנום הפנים ובעל זקן קצר; ובברכו ברכת-שלום את האורח החשוב נפנה למלכה ויאמר: "אשת רב אברהם, אשה חכמה כמובן יודעת כי אף החול אין מברכין על המים". שבה מלכה להביא לו יין-שרף ועוגות מתוקות, מעשה מאפה ידיה. החלה שתיה: "לחיים! שתו, מחוּתן! אכלו! הן לא באתם בצל קורתנו לרעוב ולצמוא."

ועדיין לא דיברנו על דבר זמן החתונה. – הפסיק המחותן – ולתכלית זו באתי הנה.

 עוד אין אנו חושבים בזה – השיבו אברהם ומלכה כאחד – כמדומה לנו שעוד יש פנאי לדבר.

למה תעמידו פניכם מחותנים? כשאני לעצמי הייתי רוצה שתהיה החתונה בשבת שאחרי שבועות.

 קפץ אברהם ממקומו ואמר: "מה אתם חושבים, מחותן? להתל בנו באתם, תודה לאל, בני אינו יתום". מלכה, כמשלימה תמיד עם רצון בעלה, ענתה גם היא ואמרה: "אין אנו חפצים למהר כל כך, כי עוד לא מוכן הכל". החל משא-ומתן בין הצדדים כרגיל.                                                                 

 התערב המלמד בדבר ואמר: "מנהג ישן הוא בישראל לעשות פשרה אם שנים חולקים. הצד האחד אומר: שבת אחר שבועות, והצד השני רוצה לדחות לאלול או ל'שבת בראשית' מה תאמרו אם אפסוק ואומר כי תתפשרו ל'שבת נחמו'?  וכפי אשר אדע, אין חתונות רבות בעיר למועד ההוא".

 וקלונימוס שומע את הדבר ומשתאה. הוא עוזב את החדר לרגע, והמחותן פונה אל אברהם ויאמר: "לא אכחד מכם: בנכם נראה לי הוגה מחשבות ביותר... מלימוד התורה לא אירא... אבל מספרי-מחקר אירא... עליכם להשגיח בזה"... אברהם חציוֹ זועם כי לא ניחא לו מה שמתערבים בחינוך בנו, וחציו מקוטע: מה שיך מחקר? הוא אדם בעל שׂכל!

 בא גם כאן המלמד משה-חיים כמתווך, הוא עומד נשען על יד השולחן ואומר: "שמעו אלי, רבי שלמה! – שם המחותן היה שלמה – ידעתי את הנער ותיכּנתי את רוחו במשך שנתים, שלמד אצלי, אני אומר לכם: בעל תפיסה כמותו לא תמצאו, ואיך הוא משיג עצם הדבר. אבל הוא בעל דמיון, וגם מחזיק הוא טיבותא לנפשיה. מקצת מזה טוב לאנוש. בטוֹב תוכלו לפעול עליו. רוח היא באדם! וכך היה בכל הדורות וגם בזמן הרמב"ם... כשיגדל יקבל גם הוא עליו את העול ולא יפליג יותר, אוּכל להישבע בזקני ובפאוֹתי כי יהיה כדבר הזה. ועתה הניחו לו, הן גם בן הרב מטריסק הסתכל בימי נעוריו ב"חובת הלבבות", ורבנו בחיי יקרא בשם ה"חסיד"... אצלי בודאי למד אך גמרא ותוספות. אנכי אומר לאברהם תמיד: לא טוב עשה שפטרוֹ מן החדר בעוד מועד ויעזבהו בין לומדי הקלויז".

 קלונימוס שב לחדר. נפסקה השיחה. מלכה באה גם היא וראה את השׂחים לסעודת-הערב. המחוּתן קם, והוא מסיח קצת עם קלונימוס בעניני-דעלמא, ושאלה על שפתיו, אף על פי שהבליע אותה: אם חביב עליו הממון? משה-חיים שואל: "אם גם אנכי קרוּא הנני?" – "בודאי", השיבה מלכה, "נא, רחצו ידיכם, כי כבר הכל מוכן לסעודה".

 האָמה הגישה ספל מים של נחושת. רחצו את הידים וניגבו אותם במטפחת טהורה. השולחן מכוסה במפה לבנה. המלמד הוא מלא חדוה. ריח המרק החם היה לריח ניחוח. הלחם הלבן ניצץ, כמו ביום השבת. אוכלים בהרחבה ומדברים בחדשות ובגזירות על ישראל, נפתחה הדלת ויוחנן, איש גדל-קומה, מלובש בגדים פשוטים, וראשו הגיע עד התקרה, בא ומריע בקולו: "ערבא טבא!" אברהם שואל אותו " אם חפץ הוא ללכת אל מרתף פלוני לקנות יין? "ומדוע לא אלך? אצל מי אקנה, אצל דויד יעקב או אצל שמואל? ואם יין לבן או אדום אביא?" "קנו יין אדום ולבן יחד". הוא הולך, אחריו בא השוחט-ובודק דמתא, אדם בעל-בשר וצבוּע. "שלום עליכם!" קרא ועיניו שואלות לטיב האורח. "זה המחותן שלי", אומר אברהם, מלכה, שלא אכלה עם האורחים יחד, נכנסה להגיש את הבשר ואמרה לשוחט: "רבי משה, מה שלום זוגתכם?" "לה מיחוש בגרונה – השיב – היא התקררה; דור הוא עתה: כל אדם מתקרר". – שבו, רבי משה. – "הלכתי מיוסל-נחמן – הוא אומר – וראיתי אור גדול בחלונכם ואמרתי, אבוא ואראה מה פה. אם נהיה קרואים בקרוב אל חתונה?" "כן, רבי משה, -ענתה מלכה – ברצון ה' בסוף הקיץ". "ולמה זה  תאחרו ולא תעשו ב'שבת נחמו'? קלונימוס – הוא פונה אל החתן – תן לי את הספר 'פני יהושע' לכתובות, צריך אני לעין בו דבר מה קשה-הבנה..." הוא משמיע שיעול בפיו, יוחנן כבר בא מן החוץ עם בקבוקי היין ושולי בגדיו קרועים. "כלב עז פנים קפץ עלי, בשלוה הכלבים בלילה הם בעלי-הבתים שבעיר". נמלאו הכוסות, היין הלבן חריף הוא. המחותן מהלל ומשבח אותו. הם שוֹתים "לחיים!" והמלמד כשהוא מגיע לכוס השנית כבר הוא מבוסם ומתחיל לזמר ניגון מקוטע: "בים באם! בים באם!"

 

 

ו

 

 לפני חצות! המסובים כבר קמו ממקום שבתם, השוחט והמלמד והשליח של היין שבו לביתם. ומחוּתן פינו את החדר הגדול למשכב, ולקלונימוס הציעו את המיטה היום בחדר-האוכל. כל בני הבית ישנים. שתיקת מנוחה! אור הלילה יחדור אל החלון ולב קלונימוס הוא מלא. בקיץ הזה יחגוג את נישואיו. הוא לא יגור עוד פה, בשלוה, כי אם שם, בנהרים: הכל לו כמו בחלום. יעקב עבד בעד רחל, והיא באה עם הצאן... בקרוב יעמידו אותו תחת החופה והכלי-זמרים ינגנו... רחשי-קרבה הוא מרגיש לנפש אשר נפלה בחלקו, לכלתו; והוּא לא ראה אותה עוד. הוא פה והיא שם, ואחרי כן יהיו שניהם יחדיו...ממגילת "שיר השירים", אשר קרא בפסח האחרון, נכנס ברוּחו המרא: "יונתי בחַגוי הסלע. ממי באו הדברים האלה?...

 הוּא עומד על יד ארון-הספרים וחושב: מעשה בבן-אדם שנשבה... המוּשׂכּל הוא תוצאת השכל... הוּא ילך לנהרים, חדשה היא העיר והאנשים חדשים. – ערבוביה במוחו; הוא נזכר ב"מורה", שכבר עמד בו בהתחלת החלק השני. היביאהו עמדו שמה? – הוא לוקח את הספר והופך בו במקום שהפסיק, לפניו ניצבות המלים לאמור: "ההקדמית, שצריך עליהם בקיום המציאות האלוה יתברך". הוּא מעיין בנַרבּוֹני וסוגר את הספר... מוחו יעוּנה, אינו יכול להשאר עוד החדר. והוא יוצא החוצה. משתרע העולם לרום ולעומק. הכוכבים תועים... בלבו הרגש כמו נאלם פתאום הכל... בן-אדם נברא בצלם, והצלם הוא הדמות, ואינו דמות אלא בקירוב... מי אמר לתבל ותהי? מי שׂם החלקים הטבעיים לאחד? ואם האחד הוא באמת הכל? ---

 ולפתע עבר רעיון כברק ויאמר: מי יודע אם יש אלהים אחד? אם יש אלהים? אם יש מחויב המציאות?... הוא קפץ פסיעה לאחור, כאילו נשכוֹ נחש, והרעיון אינו סר ממנו, נורא מראהו ומשחת: אכן אין אלהים עליון במרומים, אין מרומים, והכל הוא אויר מתנועע והולך ממזרח למערב וחוזר כל הימים. – המהות היא המהות בלי מניע, והשמים עומדים מחרישים ומשתאים לעזות בר-אנוש. האדמה לא פתחה את פיה! –

 בפחד מוקשה התגנב קלונימוס הביתה. פשט מהרה את בגדיו וישכב במיטה ויפרושׂ את השמיכה על פניו...

 והמחשבה האיומה לא עזבה אותו ולא היתה בת-רגע כלל. הוּא נלחם עמה, הוא דחפה מאתו; את נפשו היה נותן לו היה יכול לעקור מקרבו שורש פורה-לענה זה, והוא אין-אֱיָל... הוא מרים את המכסה וישב על הכר. הכל שומם וריק. אין מחויב המציאות אתו בחדר. הוא ביקש לקפוץ מעל המיטה ולצעוק!

            

 

ז

 

 רצוץ אברים קם קלונימוס בבּוֹקר וכמעט לא יכול להסתכל בפני איש. המחותן כבר נחפז לדרכו. הוא עומד עטוף בטלית על יד החלון, והמרכבה רתומה. אחרי התפילה הגישו לו חמין ורקיקים; ומלכה אמרה לבקש אותו שישאר עוד בביתם לארוחת הצהרים; והלז כופל ומשלש שאינו יכול לעשות כדבר הזה. אברהם יושב ומסתכל בספר במנוחה, ובלבו הוא נמלך אם יבקש הוספה לנידה של בנו... כי מאותה שעה שהגבילו את החתונה עגמה נפשו עליו, לתת בן יקירו לחוץ, מבלי מתת כפלים. –

נשאו את אמתחת המחותן אל המרכבה, והוא ניגש אל חתנו העומד בפינה. פתח את כיסו ויוצא משם שטר כסף של עשרים וחמישה רו"ב ויתנהו לו מתנה, כי יקנה לו במחירם ספרי "טורים"... ידי קלונימוס רעדו וכמעט הפיל את הכסף ארצה. מחותנו לא התבונן אל זה בטרדתו וישק לו בפניו לפרידת-שלום, ובאותו הרגע התרגש גם אותו הלב הקשה, שזה עשרים שנה רצופות לא ידע אחרת, כי אם לאסוף הון ולאסוף. ריבה'לה שעמדה נגדם אז, אמרה אחרי נסעו כי ראתה דמעות בעיניו. כן, ללב האדם אין סגוֹר!

 שלושה ימים ושלושה לילות נשא קלונימוס את הגיונו המענה ופניו נשתנו, כמו ישב בתענית. בבית התפלאו על זה. ובתוך כך כבר החלה השיחה בלי הפסק על דבר ההכנות לחתונה. מלכה, כאם ממש, מוסיפה על מספר הבגדים שאומרים לתפור לחתן, ואברהם מוחק. היה כאשר ישבו שניהם בחדר, הוא ורעיתו, ודברו על ההוצאות, פסק הוא באמצע ואמר: "התדעי, כמעט לא אאמין כי אמנם חתונה קרובה לבוא בביתנו". ותשחק מלכה לדבריו.

 קלונימוס נלחם עם האפס אשר בקרבו ואינו יכול לצאת מן המבוכה. לשוא לקח בלילה את ה"מורה" ויסתכל בפרקים הבאים וישנן לעצמו את ה"מוֹפתים"... נדמה לו כי אין אלה מופתים כלל ולא נאמרו מלב אמת... הוא ניסה, בהביטו מסביב כי אין איש, לפתוח את ספר התהלים, ושם, לפי הנאמר, חומה בצורה ללב אדם, אבל הוא עומד מבחוץ...

 ובימי-המצרים האלה לנפשו נזכר ברעהו מנחם, הגדול ממנו בשנתים ימים, ושגם הוא הרהיב בנפשו עוז לפעמים להסתכל ברד"ק, ותבוא מחשבה בקרבו לפתוח לפניו סגוֹר לבבו.

 ערב שבת! יום הכנה וטרדה. גם תינוק לא ינוח בעריסתו. חתול הבית יגורש ממקום למקום, עופות מבושלים. חלות נאפות. דגים מטוגנים. מכינם את היין ליום השבת וטומנים החמין לשבת. כל יד עוסקת כל פה קורא או עונה. גם המסחר והלימוד נעשים בקיצור. אין פנאי! זה צריך להשחיז את הסכינים וזה ליטול את ציפורניו, או גם לגוז שערות ראשו. בבית-המרחץ מזיעים בני-אדם על האיצטבות העליונות, כמו בגיהינום תחתון, ואף על פי כן קוראים לזה גן-עדן. איש איש לובש אחר – כך בלבנים, משחיר מנעליו ומחליף את בגדיו עם ישראל מכין עצמו לקראת מלכו, מלכו של עולם!

 קלונימוס ומנחם מטיילים לפני בוא השבת, לבושים בגדי שבת, מסביב לקלויז, שעומד בירכתי העיר, ומסיחים. קלונימוס רוצה להגיד לרעהו דבר-מה, והוא חוזר ומחניק את המלה שבלבבו בטרם יוציאה. מות וחיים ביד הלשון! אולם הוא אינו יכול לעצור עוד ברוחו וקורא לרעהו, עם דמדומי חמה: "מנחם! דבר לי לגלות לך, עמוד עמי רגע. החילותי לפקפק, לפקפק במציאות השם..."

 ופני מנחם עוּותו ויוציא קול משונה, ויברח ממנו הלוך וקרוא באזני האיש הראשון מאנשי הקלויז שנפגש עמו: "קלונימוס בן אברהם אינו מאמין במציאות השם! הוא הגיד לי עתה כזאת, באזני שמעתי כאלה!" נתאספו אליהם עוד אחרים ותצילינה אזניהם משמוע זאת. התפשט הדבר מהרה בכל הקלויז ומסביב, והתגעשו האנשים, ספקו כף, השתוממו ופחדו לנפשם. המאחרים לבוא מוצאים עוד את העמוד ריק, וכנופיות כנופיות עומדות ומשיחות ודנות במאורע האיום. ואחרים גם עומדים אילמים מבלי דבּר. קטרוג גדול יבוא על העיר בלי ספק. מלאכי השלום, פניכם מה חפו!

 קלונימוס שב נדהם הביתה. אביו קידש על היין יחידי, ומלכה ישבה בבית-המבשלות, על יד הנרות הדולקים בפינת ביתה השוממה, ובכתה חרש...

 וממחרת היום עוד נתגדל רושם המאורע ולא שקטה המהומה. אברהם לא דיבר עם רעיתו על אודות זה. אבל היא הרגישה כי נושא הוא בלבו דבר-מה. הוא התיעץ בחוּבּו אם ללכת להתפלל או לא. ויתגבר על דעתו וילך. שום איש בקלויז לא נועז להסתכל בפניו, ובכל עת התפילה עמד וטליתו על ראשו כביום הכפורים...

 כנזוף ישב קלונימוס בסעודה השניה, אחרי אשר הפצירה בו אמו-חורגתו לבוא אל השולחן. אין דובר ואין מוציא הגה. מלכה תנסה להוציא איזה דבר מפיה, כדי להתיק את הדומיה הכבדה, ולא יכלה. שבּת כבדה. יום מעונן. גם איש אחד בעיר לא ישן היום שנת צהרים.

 ובצאת השבת, והבדיל אברהם על הכוס כחוק, מצא אמתלה לשלוח את מלכה וריבה'לה לבית שכן אחד במלאכות איזה דבר. ובצאתן עלה הגגה ויקח חבל עב כאצבע איש, שהיה מונח שם, ויעש בו קשרים וירד ויבוא אל החדר הגדול, שבו ישב קלונימוס על המרבד וראשו שקוע בין כתפיו; וירם את החבל בכעס עצור ויחל להכות בלי חמלה בבנו וימטר את המכות על ראשו ועל פניו ועל גבו ועל ידיו. הוא מכה בכל כוחו בלי הרף; והמוכה נושא את עוונו ומדביק שיניו אלה אל אלה, שלא לצעק מכאב. ועצירה זו עוד הוסיפה חמת אביו וישלך את החבל מידו ויכהו בידיו, תלש בשערות ראשו וינע את גבו באש קנאתו. נוקם הוא את נקמת האל, ושכח כי בתורת חכמיו נאמר: אל תכה את בנך הגדול.

 מלכה שבה הביתה ותרא את הדבר ותהי נבהלה. ---

 

 

ח

 

 מוכה ופצוע עמד קלונימוס למחרת היום, לבש את בגדיו ומבלי משים עזב את הבית דרך מבואו מאחוריו, השמש מכוסה, פעמון המגדל של בית-תפילת-הנוצרים משמיע קול, - יום שבתון ומנוחה להם.

 הוא עבר את המגרש הרחב אשר מאחורי העיר. העשב הירקרק עוד רטוב הוא. צפור יחידה תחצה את האויר במעופה. הריחים של רוח, הנשענים על ארבעה עמודי-עץ, לא יניעו היום את כנפיהם. משם והלאה משתרע שדה-המתים לנוצרים. במקום מצבות ליהודים עומדים פה צלבים של עץ ואבן דוממים.

 הוא חושב באלעזר בן חנוֹך, ששלחו בית-דין והניחו אבן על ארונו. אליעזר בן הורקנוס לא קם בפני חבריו. ביקשו לנדות את רבי עקיבא, גם את רבי מאיר. אין תקומה; הוא הולך הלאה, כבר התרחק מן העיר פרסה. תמונת אבנר, זה התלמיד הרשע של הרמב"ן, ניצבת לנגד עיניו ומענה אותו קשה. כנגד מי התקינו תפילת "ולמלשינים"?

 הוא יברח מכאן, הוא ילך לעיר פלונית וישכיר את עצמו לעבודה. יהיה לבעל-מלאכה, לשמש. פאתי הדמיון שלו נקצצו. הוא כאדם שסר רוחו.

 הוא סר מן הדרך וישב על גבעה קטנה לנוח. רעב הוא ללחם, לוקח הוא אבן חדה, שמונחת לנגדו, ומנקה בה את נעלו האחת ומטיט שדבק בה.

 שורה של עגלות טעונות שקים, רתומות לפרים, עוברות, איכרים אחדים קוראים באזניו דבר-מה, והוא לא יבין לשונם... שממון במוחו, הוא לא ידע אנה יסור עתה וילך, לימין או לשמאל, לדרום או לצפון. הוא מנסה לחשוב על דבר חייו, לבקר אחרי בני עירו ודרכם. - כרגע התעורר. וברגע השני הוא כבר בלי אונים. מצא עמק לפניו והשתרע עליו, הוא שוכב נשען על שתי ידיו ופניו למטה. אופל מסביבו, הוא בוכה חרש...

 וכאשר היום הלך ורד וקלונימוס לא נמצא בבית התחילו לחפש אחריו במפח-נפש. הקול יצא בעיר כי בן אברהם נעלם, ויתלקטו נערים פוחזים לדלוק אחריו ולבקשו בכל עבר. באו איזה קרובים לאברהם, לדבר עמו. אמו-חורגתו, מלכה, עמדה על הסף ומעטפה לצוארה. סביבה נשים רחמניות, ששאלו את פיה על אודות המאורע עם בנה ונדו לה.

 בינתים מצא נער אחד את קלונימוס תועה בשדות ויודיע לחבריו, ותשמע מלכה ותצא אחריו ותפצר בו עד בוש כי ישוב הביתה, וישע בקולה וישב עמה העירה.

 נערים הולכים חלוצים לפניהם ואחרים מלוים אותם מאחור. ובעברם את השער ויהיו כמעט למחנה קטנה. כל עובר עומד ורואה, מביטים דרך החלונות, בלב קלונימוס מעין אותו רגש של חוטא בימי-הבינים. בעוד יד הקהל עוד תקיפה, והוא מוּבל בקלון. ---

 ואחרי שבוע ימים, בערב אחד, בא שליח מנהרים לשלוח ובידו צרור חתום. ואת הנמצא בו הלא תבינו: בו היו מונחות המתנות לכלה. שלחו אותן בחזרה. בו היו כרוכים גם ה"תנאים"...

 

 

ט

 

 סר וזעף התהלך קלונימוס מעתה. הוא התרחק מחבריו והתרחקו גם הם ממנו. הוא לא שח עם אביו ואביו לא שח עמו. גם ארוחת-הצהרים לא יאכלו יחד בימות החול. עקת רוח תמלא את הבית!

 אברהם לא יתמהמה בקלויז אחרי התפילה. אינו מתוַכּח בקול רם כמנהגו וחדל להיות מוכיח. ומלכה לא תציע גם היא דברי מועצות לשכנותיה. גם ריבה'לה אינה רצה לרעוֹתיה. בבית-המבשלות שורר משטר וניקיון. האָמה מרגשת דבר-מה באויר להתגבר על הדולק ידיה מלאות עבודה. חדל השוחט לבוא לבית אברהם, משה-חיים המלמד אינו נכנס עוד לאכול סעודת מלוה-מלכה במוצאי-שבת.

 קלונימוס שב ללימודיו, אבל הוא עזב את המחקר העיוני ויחל להשתקע בעניני תכונה וחשבון. שקידתו היא עצומה עתה. הוא ממלא גליונות במספרים ותוים שונים, אבל לא ידבּר על אלה.

 נכבדות חדשות לא דיברו בו, ועל לב שום שדכן לא עלתה המחשבה לגוֹל את האבן הזאת. ואביו, גם אם החל לשיח עמו מעט, התיאש מלבנות עתיד לו ויניחהו לנפשו. קלונימוס היה נזוף ויגַדל גם שערות ראשו; לא הקפיד מעתה על מלבושיו, זקנו החל לצמוח ובלכתו תפושׂ בשרעפיו ומצנפתו הישנה נוטה הצידה עשה רושם משונה.

 וחדשה הנה באה. במשך הימים שקלונימוס נבדל מן החברה שבעיר וחי בעצמו, נעשה איזה שינוי בנעמי אחותו החורגת. היא התחילה לאכול מזונות מבושלים. היא יושבת כבר ולא רק שוכבת תמיד. לפעמים תנסה גם לקום, תתמוך ידיה בכותל ועושה איזה פסיעות, קולה אינו עוד כקול חיה, ניסו בני הבית לשים על כותנתה מעיל עליון והיא אינה מוחה בזה. האָמה תסרק שערותיה ותקלע אותן. היא כבר שוכבת על המיטה לישון ויושבת ביום על צידי המיטה. השמש יאיר לה! החתול הלבן שבבית יושב לנגדה והיא מחליקה בידה על גבי ראשו. אמה באה לבית-המבשלות לשאוב בצלוחית מים מן החבית, והיא פנתה אליה ותאמר: "אֵם!" בא גד! שב לה, לאומללה כוח הדיבור. –

 נעמי למדה ללכת מעתה ולהתלבש כראוי. היא עזבה את פינת בית-הבישול ותשב מעתה בחדר, כבר שבה לדעת את אנשי הבית ויכלה מקץ ימים לעשות איזו שירוּת. סרה ממנה היד הקשה והיא שבה למין האדם...

 החייטת באה לבית אברהם ותפרה לה בגד חדש, הסנדלר עשה נעלים לרגליה. ובנעלה נעמי את אלה עשתה את שערותיה ותצא אחרי הפסקה של איזו שנים על סף הבית. התפלאו האנשים ברחוב ולא הכירוה. פניה מוצקים וגופה בתעבה, והיא עמדה מול מרחבי יה, ראתה את השמים הטהורים. נפשה בריאה, ואולם מעופה אין אִתה.

 ואמנם נשארה נעמי מוגבלה בשכלה, במשך ימי עלטת רוחה לא למדה דבר בחיים. היא תעשה מלאכה בבית ובבית-המבשלות ואוהבת היא את השתיקה. כשהיא פנויה מעבודה היא יושבת בפינה ועוסקת במעשה-יד.

 

 

י

 

 ואת סוף המעשה הלא תבינו. עברו איזו שנים בלי תמורות, ורק זאת שאברהם נתגלגל במצבו. קלונימוס כבר היה לבן עשרים וחמש ועוד לא נשא אשה. ונעמי – השם הנעים זהו האחד שנשאר לה מימי עלומיה – היא כבת עשרים וארבע ומראֶיה כאשה. הם נועדו שניהם לחופה!

 את החתונה חגגו בכפר סמוך, בלי כלי זמר ובלי מצלתים ובלי שום הכנות ל"משוש חתן עם כלה". הכל היה כאשר יקדש אלמן אלמנה, וכל קישור הברית הוא בן שעה מעטה, נעשה במנין מצומצם. שבו נמנה גם בעל המלון הבּור ומשרתו.

 ביום ראש חודש אלול היו הנשואים, יום מעונן וזועף; ובקרוא הרב את הכתובה ובירך בשם ומלכות: "אשר ציונו וכו' ואסר לנו כו' והיתיר לנו", נשמע כעין קול דופק בחלון; מיהרו לצאת וביקשו בכל עבר וללא מצאו דבר. מלכה נזכרה ביום-חופתה היא ודמעה נתלתה בעפעפיה; ואברהם, אם כי לבוש היה מלבוש משי שחור של שבת, בלבו כמו שבת-חזון... החתן עומד דומם בלי נוֹע ופני הכלה מכוסים, אם גם ירימו את הצעיף, מי זה יקום עתה ויברך: "אחותנו את היי לאלפי רבבה"?!

 כל ימות-החורף ישב הזוג על שולחן הוריהם. אמרו על קלונימוס כי התחיל לעסוק ב"תשובת המשקל"; והוא ישב בכל לילה ולילה עד אחרי חצות על ספריו, ולפעמים גם ישן הוא בבית-המדרש. הוא קם ורוחץ את פניו במים של הרבים ונשאר עד ארוחת הצהרים. הכל סגור בקרבו ולא יבקש חבר... 

 וכשהיגיעו ימי האביב פסקו המזונות. שכר לו קלונימוס מעון במדור תחתון ברחוב משופל בעיר ונעשה למלמד. ואנשי שלוה, היותר העניים, שאין להם עסק בנסתרות, כמעט שכחו את מריוֹ לפנים ושלחו לו את עולליהם.

 ימי דור שלם ישב קלונימוס במעון זה וילמד לנערי בני-ישראל בלב מת מקרא וגמרא. גם הורה להם מעט כתיבה וחשבון, ונעמי אשתו אופה ומבשלת לפי מיעוט צרכיהם. וזה את זה לא צרו.

 ויום יום לפנות ערב, בעזוב התלמידים את החדר והלכו לביתם, נשען המורה באצילי ידיו על השולחן. החלל ריק... ונעמי, היא ישבה בחדר-המבשלות, בכלות מלאכתה, והביטה על הקיר, -אופל החיים!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה