_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לְמַהוּת הַשִּׁירָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

חָזוֹן וְשִׁירָה

א

אַחְדוּת וְרִבּוּי

לפני עין המשורר פּתוחים שערי העולם.  השמים מספרים לו כבודם והארץ תראה לו את מלואה.  בכּל, בכּל – בעמקים ובגבעות, בימים ובנהרות, יראה את הודם וישמע את הדם, נפשו תמָלא משחר וערב, מקיץ וחורף, ממועדי החיים וחזיונותיהם; אבל מה שונים הם יחסיו לכל אלה, ועד כמה אין שויון במגע רוחו להם.   

אמנם אין לאדם־המשורר יחס התועלת בחזון, והוא, לפי ציוּן פילוסוף גדול אחד, בן־חורין לגבי הפסד ושכר, לגבי קרוב ורחוק; אבל הוא אינו בן־חורין לגבי עליה וירידה, וביותר לגבי הריק והמלא.  – הטבע לו למשורר לפעמים כגליון לכתוב בו הגוּת רוחו, לפעמים כספר כתוב אשר ישמע לשונו רק בקושי, ולפעמים כמסתורין הללו שמדברים אליו אך בראשי־תיבות ובצירופים...

אנו מקבלים מדבר רושם שמחריד אותנו לשעה, ולמחר כבר נשכחהו והיה רק כעובר־אורח, אשר לא יכה שורש בלבנו; ולהיפך, דבר אחד טפל, שאין ערכו כהלז ולא נראה לנו לפי שעה ברב, יחצוב לו למחר מעמד בזכרוננו.  יש חזון אשר יפריא את הלב מיד, וחזון אחר אינו רב ואינו מעורר אותנו ברב; רק אחר־כך, כשישָכח זמן רב מאתנו, עלה יעלה פּתאום מתהום הנשיה, והרי אז כוחו אתו לפעול עלינו ולמלא אותנו ברחשים ופלאות־לב.  – חידושו של דבר זה היה, שלא ידענו אותו עד עתה והתגלה לנו בראשונה זה עתה; וחידושו של האחר הוא, שנותן לנו מחדש דבר שנתישן בנו.  שנים רבות נדע ענין אחד, חיי איש או מאורע, מבלי שנעמוד עליהם ומבלי שנשים להם לב ביותר; ובבוקר אחד נשכים והנה ירָאו  לנו באופן זר וחדש לגמרי: הבָּרוּר יהיה לנו לחידה והנגלה יקבל סתר־פּנים...

הרבה תלוי בריחוּק־העמידה מדבר ידוע, וכן גם בזמן ובעונה של הראִיה; והרי לא אחת היא, אם עומדים אנו בראש ההר או לרגליו, אם אנו רואים את העולם בעלות השחר או אנו עומדים לפניו לפנות ערב.  ועם כל זה הן יש שעות למשורר ולחוזה, שבהן יברא לו בנפשו פּנימה את המרחק או קירוּב העמידה וגם מועד הראיה.  הנה הקַיץ מתעורר בדמיון המשורר בירחי הסתיו, חזיון תוגת־החיים יבוא גם בעת שבחוּץ הכל יצהיל פּנים.  לא ההפכים הם העושים אלה, כי אם הקישור הפּנימי בין אור וצל, בין תקוה ופחד.  מה שבעיני החושב מחשבה חדשה, הנה להמשורר אופק חדש.  הוא רואה דברים שונים והוא דן עליהם.  אהבה ואיבה מתנגשות בלבו; חמתו בוערת בו והוא גם רב סַלח.  – ואותו דבר, להיות מסיים ומתחיל בכל יום, להיות בונה ומחריב, להתרומם ביחסו אל העולם והחיים ולהשתקע אחר־כך בנקוּדה אחת של החיים, נותן ליצירה השירית מין חיזוק ומין חיוּת עולמית, שאינם נמצאים כלל מחוצה לה.  גם המשורר הריאלי הוא בעיקר בורא מעצמו ונותן להדברים חיים מעצמו... אין בין השירה הריאלית האמיתית והלירית אלא זה, שבהאחרונה תלויים הדברים בגוּף המשורר, ובהראשונה הוא הנותן לדברים את גופם.  הים כי יכה גלים או כי ינוח – לעולם ים הוא ואינו נח.  השירה היא אי־המנוחה האישית, המתגלמת במנוחה יצירתית, או להיפך, מנוחת העולם כי תשבת על ידי התרגשוּת המשורר.  בעומק המחשבה כבר מוּנחים ניצני הרגש וראשיתו של חזון גדול, ובמפעלות החזון הרי נעוצים חשבון־עולם והגעגוּעים להכללת החיים ולאלהות החיים.

בשירה נמצא גם הסימן להמעמד הנפשי של העם ומזלו של אותו עם... השירה העממית נושאת תבנית מיוחדת, ואף על פי כן היא קנין הכל.  מבדילים הם בני עלמא בין שירי נוער ובין שירי שׂיבה, כאילו אין כבר בראשית הטבע הפּגישה הנפשית עם האחרית, ולהיפך כאילו אין בזקנה חרדת הנוער וגעגועי הנוער.  אין דבר מוגבל על מצריו כמו השירה, ואין דבר שבו התחוּמים יונקים כמו השירה.  זהוּ ריבוי באחדות ואחדות בריבוי...

 

ב

הַדָּת וְהַשִּׁירָה

האמונה באֵל אחד יחיד ומיוחד תזיק באיזו מידה לשירה ולחזיונות השירה וגם תועיל לה.  אין לטבע תכנית אחת, והחזיונות הם שונים ורבים.  העיקר בשירה היא ההסתכלות החזיונית והראיה המוחשית והנפשית.  שונה הדבר, אם הטבע עומד על עצמו וחזיונותיו עומדים על עצמם, או אם הכל רק כלי־שרת ותשמיש לקונה־הכל וליוצר־הכל.  מפּני האחד לא נראה את הרבים ולא נבין למהות העצמית של הרבים... בחזיונות הטבע של כתבי־הקודש תגבר יד השויון ויד האלהים העושה אותם; לעומת זה הסתירות שבחיים, שבחיי האדם, תגדלנה בעינינו תחת ממשלת האל, ממשלת אל אחד.  אם ה' אחד יחיד ומיוחד, אז לא נבין, מדוע יעוות משפּט? ומדוע ייטיב לרעים ויָרע לטובים? ואם המזל אינו עיור ותחתיו באה ממלכת ההשגחה, הלא לב המשורר יֵצא בראותו, שגם פּה אין צדק ואין דין אמת.  משה כתב ספרו וספר איוב! האיש שראה דרכי ה', לו יש צורך ואנוס הוא בנפשו גם להבין, אם ישרים הדרכים האלה.     

על פי הגיון זה צריכה היתה ספרות החָזון שלנו להתעשר עושר רב, באותה מידה שספרות הטבע לא יכלה להתרחב.  ומה אנו רואים? האֵל יגבר כל כך ויבצר עמדתו, עד כי כָּלים הספקות ואין עוד מקום לשאלה.  הקדוש־ברוך־הוּא ינהג את עולמו של אדם, והוא יודע הכל בפרטי פרטים...  כל דבר יש לו סיבה ויש לו תשלום, ואנו מה כי נלין באהלינו? – בימי התלמוד ובעלי המדרש עוד נמצא פה ושם שאלת החיים בחשאי, עוד יתבונן האדם לרגע בחייו ובמהוּת חייו; אבל אחר־כך התעלם הכל בנפש העם.  הנה מטבע פשוטה: טוב ורע ותשלום גמולם הבא בעקבם המה ידיעות מעין אלה, שאם נַסיק את התנור בחורף יחם בחדר ואם לא נסיקוֹ אז קר בחדר...[1]  מין תום וכסילות־חזיונית כזו באהלי יעקב, שעוד חלק גדול ממנה אתנו היום התנחל לספרוּת היפה שלנו.  מאפּוּ היה עוד מוּשפּע מהצדק הדתי הזה וגם סמוֹלנסקין עוד לא היה חפשי ממנו.  הנה החטא והנה גם ענשו! סקירה חזיונית זו בהוית האדם ובמהלך נפשו היתה לנו למין מחלה מתדבקת.  אין משורר עברי מבין את לב האדם כמו שהוא ואינו מביט בעלייתו ותהומו.  היותר נכבד לנו בשירתו הוא צביון התכוּנה, תכוּנת הגיבור ונושא הסיפוּר.  שואלים אצלנו תמיד: צדיק או רשע? חכם או סכל? אנו לוקחים אַמת־המידה ואנו מודדים בה את נפש האדם לארכה ולרחבה; אבל את ערך המאורע, המאורע הנפשי הפּתאומי, שהוא גורם בחיי האדם, אם לשבט ואם לחסד, אותו דבר שימלא אותנו חידות־עולמים ותוּגת־עולמים, לא נבין ולא נדע.  אין לנו בעולמנו אלא בן־אדם העומד לפני צורו וקונו; ולאלה שלמדו את סוד האהבה, שהיתה זרה לנו, גם זה שעומד לפני אשה, לפני עלבון או חסד אשה.    אבל אין לנו בן־אדם זה, שעומד לפני עצמו ושנותן דין־וחשבון לעצמו.  ראו, אדם שולח יד בנפשו, לא מפּני שׂוֹבע ולא מפּני רעב, לא מפּני רוב טובה ולא מפּני רוב צרה, אלא פּשוט – הוא הרים את מסך החיים ונתפּלץ... תוּגת האדם, כי גזלו ממנו את האלהים אשר בקרבו, כי ינאץ את הטבע ורואה כי הכל הוא רק רעות־רוח...

קוהלת היה לנו למין דבר שעושים לו פּירושים, ואפילו איוב הוא חלק מתורה־שבכתב, ובעיני המליץ הספר הזה הוא מליצה נשגבה.    לא ינסה אדם אצלנו לדעת, כי הכא בחיים עסקינן ובכוס קוּבּעת־החיים – כוס ששותה אותה בר־נש בין בתוקף מזלו ובין מתוך הסתכלות... בקצרה, אין לנו חירות גמורה לשירה ולחזיון השירה.  האלהים והגשמת האלהים בדמיוננו יחַייץ בינינו ובין הטבע, בינינו ובין החיים; ולאידך, אם עזוב נעזוב את האלהים, אז יתומים אנו בלא אב, והבדידות הישראלית תאפיל על שאר רגשות הנפש ועל סער הנפש.  כה אנו באים מן הכד אל השוקת, והיד שהיתה בנו ובחזון רוחנו לא תרף מאתנו.  לא זה הוא מלאך־המות שכולו עינים, כי אם גם זה שהוא עיור ומעוור...

 

ג
הַהִתְפַּשְׁטוּת וְהַהִשְׁתַּפְּכוּת

שני מלכים היו לנו.  הראשון מלך על כל ישראל והשני החל למשול בתור מלך יהודה: שאול ודויד! שאול הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אדם בעל יחשׂ, גדול וגיבור־רוח.  כשבא באותו לילה לפני בעלת־האוב לבקש עזר, תוגת־עצב תחריד לב כל אדם; וכשנופל על חרבו, פּן יתעללו בו פלשתים, אז הכל בנו מחריש ומשתומם לגבורת־הנפש.  ודויד, נער קטן, אדמוני, לא עלה עליו הגורל מאת העם לבחרו למלך.  מעל עדרי צאן לוּקח והתגלגל במחילות המרידות, עד שעלה לגדולה; את זה הוריד בדם שׂיבתו שאולה, את זה דחה, את זה קרב.  הוא כרת ברית והפר ברית, מריבת־דמים בביתו, איבה ופירוד בינו ובין העם.  הוא רוצה לבנות בית לה', ונמצא, כי ידיו בדמים נגוֹאלו... על מיטתו שלא ירד ממנה, עודו חותם גזר־דין על אוהביו ואויביו.  וראו זה: שאול לא שר את השיר לה', ביום הציל אותו ה' מיד אויבו דויד; והיה בהיות רוח־אלהים עליו, ציוה לאחר לקחת את הכנור בידו ולנגן לפניו ורוַח לו.    אבל המלך דויד היה לנעים זמירות ישראל ולבעל התהילות של רוב הדורות.  מי יודע סתר, אולי החוטא הגדול הוא גם המתפּלל ברב.  תפילה לאדם על שגיונות! מי שהרג את הרועה ויִשב את הכבשה, אותו הכה לבו והוא בא לידי השתפּכוּת הלב.

הנני מצייר לי את שאול מלך ישראל יושב נשען על חניתו ועיניו מביטות להרי ישראל.  מחשבות רבות וגדולות בלבו על כסאו וּממלכתו ועל העתיד של העם, ששונה הוא מזה ששירך את דרכו על ידי נתיבות התולדה הדתית שלנו, והוא רואה את הצל בא מרחוק, צלו של דויד. – איזו שירה היתה נשארת לנו לפליטה, לו פתח המלך הזה את פּיו ונתן לנו מנפשו הוא, שירה של עוז נורא היתה לנו.  והנה בא דויד יורשו בחייו ולאחר מותו והוא היה היה לנו לפה... ה' מה אהבתי ומה שנאתי! הליריקה של החוטא והמתחטא באה ושוטפה את נפשותינו.  שירי האדם שלנו היו תהילותינו.  תחת שירת ההתפּשטות לכיבוש החיים בעוז באה לנו שירת ההשתפּכות ושברון החיים.  לא נשיר, כי אם נתפּלל; לא נחיה בתרועת עוז, כי אם נקונן... לב האדם, שברון הלב וכל מפלצת הלב מבקשים להם טהרה בצקון לחש, בהלל, בבקשה.  "מן ספר התהלים עד התחינות של אמותינו שלשלת גדולה של שירי השתפּכוּת, תפילות ותחנונים, יוצרות ופיוּטים", אומר ביאליק בדבריו "על־דבר שירתנו הצעירה", "במחיצה אחת עם הפּיוּט הלאומי שלנו וכו' גדל מאליו עוד סוג פּיוּטי וכו' – התחינה העברית העממית, בתה הטבעית של התפילה הלאוּמית הקדמונית ואחותה הפּשוטה והבריאה של הסליחה והקרובה הפּייטנית".  בכי ותחנונים לנו רב; אבל משירת ההתפּשטוּת, זו שאינה באה מסבלון החיים, כי אם כובשת לה את החיים – אין לנו גם מידה אחת.  לחיות לא נוכל; אבל ידינו תעשינה תושיה, כי נברך ונקלל...

 

ד

הַמַּעֲבָר

הסימן עליה הוא לעם בעת ששירתו עולה, ושירת העוז והרגשת שאון החיים לו? הסימן ירידה לו, בעת שהכל מתפּרק בו ונביאיו שׂמים לאֵבל כנוֹרם? בעם כתיקוּנו,  יושב על אדמתו וצר לא בא בגבולו ומעשיו כתיקוּנם, הרי אין מקום להשתפּכוּת של שירה; אין מקום לרחשים בעוד הידים מלאות עבודה; ובאפס מעשה והכוח המדיני יחלש, הרי יש מבוא לדברים שבלב ולשירה שבלב.  בשירת דבורה ושירת הים הרי שירת העוז, ובשירת תהלים אי־תוקף מדיני והתעמקוּתה של התעטפות הנפש האישית.  שקספּיר היה בימי העוז של אנגליה, גיטה ורעיו בימי שפלות עם אשכנז.  גורדון חי רוב ימיו בימי חלום השלוה אצלנו, ומשוררינו האחרונים שרים בימים שהאניה החלה להישבר...

ועוד זאת.  האם נדע מהמשורר את זמנו היטב והאם הוא תמיד בן־זמנו ונושא בנפשו את הדי זמנו? הנכיר בהאידיליה של אליעזר ורבקה על עין המים וסיפור קרבת העברים הקדמונים אל הארמים זמן יצירת הסיפור, שחל בלי תפונה בימי הריסת הגבולים של שני האחים האלה השכנים? הנכיר בתום סיפוּר רות וטוביה את אסון יהודה וישראל שקדם להם? ואצלם – הנכיר בשירי גיטה את אסון עמו? או הנכיר מיאושו של צרתוסתרה את נצחון עמו? אימיתי נכתב איוב – אם בימי משה ואם בימי השופטים או בימי גלוּת עשרת השבטים? שירי האהבה ושאון הטבע של שירתנו האחרונה באו בימי מיכ"ל; ולאידך, כבר היה בקדמות נוער של זה מעין צערנו אנו.  המשורר הוא בן העבר, בן זמנו, וגם רחוק מזמנו וקודם לזמנו.  המשורר הבא מעצמו אינו הקדם אל הבא אחריו ואינו בן למי שהיה לפניו.

בשירה אין התקדמות – ובזה אני פליג על בעל "שירתנו הצעירה" הנ"ל; – כל משורר אמיתי סובב על צירו ובזה הוא נצחי.  שירת גיטה בודאי לא היתה מבוא לשירת היינה, סיפורי דוסטויבסקי לא היו פּתיחה לגורקי וי. ל. גורדון רחוק מלהיות מעבר למשורר צעיר זה או זה... עם כל משורר וחושב גדול תבוא ההתפּתחוּת עד קצה.  אדרבה, לנו הדבר לפעמים כמו יתרוקן הטבע לרגע בבריאה כבירה, ועל כן הבאים תיכף אחריה, כבר אין להם אותו הרוח החזק ואותה המתנה הגדולה.

ביאת המשורר היא נס ואינה פרי התפּתחוּת.  המשוררים האמיתיים והיצירות הגדולות עומדים זה בצד זה ולא זה אחר זה.    תוקף החיים שמתגלה פעם אחת מאיר, גם אם כבר נראה לנו אור אחר...

 

אֳמָנוּת וְשִׁירָה

א

אֲמִתִּיוֹת שׂוֹחֲקוֹת

בשם "אמיתיות שוחקות" נמסרה לנו בירחון "הזמן" על־ידי דויד פרישמַן הרצאה נמרצה מאת סופר שוַייצי ידוע לשלושה דברים נכבדים שבשירה: על מהוּת הסגנון הריאלי, על הסגנון האידיאלי ועל התכוּנה האֶפּית.

נסיון לטעת עיוּנים כגון אלה בעברית חשוּב לנו, והוא נשכח במהרה.  עתה הנני בא גם אנכי להוסיף לטפּל באלה, אם גם אֵדע, כי כמקרה הזה יקרני גם אני...

"הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו – כפי שאומר הסופר הזה – טעות של איזו מודה וכו', כי אם הוּא ביטוּי נאמן של אחת הצוּרות, אשר לרוּחו של האמן".  "עיקרו של הסגנון הריאלי היא האמת שבמציאות בלי שום משוא־פּנים"; ואולם "אמת זו וכו' אינה גדולה בערכה כמו האמת הפּואיטית", אלא "יש לה ערך גדול לימודי".  היא היא גם "שמחזירה להספרות" את רוחה הנכון בשעה שתלך עקלקלות, והיא ש"תגרש ממנה את הרוחות הרעות".   

"כל אמת שבעולם היא בת כובד־ראש" ויש לה יראת־הכבוד מפּני המוחש והנראה, ולא תפליג בדברים שאין להם שיעור.  היא נותנת לנו תמיד את הקרקע מתחת לרגלינו; ואולם אם אנו עומדים על הארץ, אַל נא נרחיק לומר באדיקות, שאין שמים כלל ושלא ישאף רוח האדם לשמים.  "כשם שהריאליסמוס נלחם ביושר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפּה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמיתי – כלומר, על הפּואיזיה עצמה".

"בעצמו של דבר הרי כל אמנוּת וכל פּואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני נשגב יותר ונאצל יותר".  כליון־נפש של כל עם ואדם הוא: "לצאת ולעלות".  חירות אנו מבקשים, יציאה מן הסוגר הצר, שואפים אנו למרחב...

"יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה, הלשון והצורה"; אבל לו גם "חסרון עיקרי", והוא ה"חוסר של אומץ־רוח", כן "בנוגע לאומץ־רוח של המציאות בחיים".  אור וצללים! ואַל תאמרו רק דרך אחד עולה אל כּל ואור בכּל.

זהו מעט מהרבה מן הנאמר בשני הפּרקים הראשונים.  ואנו רואים את הדורש עומד ומכריע, מכריע בין השירה המציאותית, שכולה מציאוּת, ובין זו שהיא רק אצילות; הוא מבקש בשתיהן את האמת, והאמת השירית היא לו שיווּי־המשקל בין שמים וארץ ובין שני קצותיו של רוח האדם.  אין זה רק תולדות פּישוּר ותיווּך, כי אם ראִיה והבטה בכל דבר וגידוּלו.

הנה לא התוכן בשירה לנו עיקר, כי אם גידולה; ואם גדֵלה היא, ועוד יותר,  איך היא גדלה.    בהערכת הדרכים השונים של השירה עלינו גם לדעת, משום מה המשורר האחד כך הוא, ואיך מצא פּייטן שני את דרכו לשירה? אצל אלה נמצא, כי חשבון המעשים והחזיונות השונים בחיים היו להם לקו, ואצל אחרים – רק חשבון האדם עם עצמו.  זה יָחוד לנו חידה, רק חידה... וזה כבר מתחיל בפתרון והרצאת הפּתרון; זה יאמר לשחוק מהולל, וזה יראה חמס בחיים ורק חמס. – 

האמת המציאותית תשפּיע על רוחו של המשורר.  הן נפשו היא חלק מחלל העולם; והן גם ההבדל שבין האמת ובין הרגש אינו אלא הבדל יחסי, כי הלא גם המוחש ידוע לנו על ידי יסודות הרגש ועל ידי תפיסת הרוח.  יודעים אנו, כי את הכל ימוד המשורר במידתו; ועל כן נוגעים לנו, מלבד תוצאות מעשי ידיו ופרי מעשיו, גם דרכי נפשו ורוחו, כי הן באלה תלויה הרכבת הדברים וחזיונות הדברים.

"הסימנים, שעל פּיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר – קוראים אנו בפרק השלישי של אותו ההרצאה – אלה הם: שמחתו הגלוּיה והנאמנה, שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות".  "וכל מי שאין לו כליון־נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפּרץ ואינו משׂתרע על כנפי הדמיון כרוח־בוקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת, מה יהיה משפּט הצידה, אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמיתי – מבטן אמו".  ועוד סימן יותר מובהק יש להוסיף על אלה, והוא הרוח האגדי.  בלי רוח אגדי אמיתי אין גילוי שירי אמיתי בחיים, ואין שירה חזיונית בלי אגדה ובלי הקרום שקורמת עליה מין אריגה זו.  על ידי רוח האגדה יתהפך גם המכוער ליפה, ודברים מענים את הרוח יהפכו לאינם מענים כלל.  מן המצורע היושב בפרשת־דרכים במכאוביו הגלויים נסיר את פּנינו בשאט־נפש, ובאגדה היה יהיה מוּכּה־אלהים לסמל בעינינו.  מַשרה המקום שכינתו על אישים ששאר־רוח להם ומתגלה היא גם לנדכאי־רוח! איש זקן וחלש יושב על מיטת אשתו הגוֹועת, מאורת העוני, השמש לא זרחה להם; ותום הרגע ועקת הרגע יתנו להם ויוסיפו להם איזה הוד.    לא התוכן הרב והדברים הנראים יוצרים את הבדלי השירה, כי אם זה, איך הם נראים לנו ואיך הם מקבלים חזות בלבנו.

 

"החוק הראשי של האמנות האֶפּית הוא להפוך את מעמדי הנפש לחזיונות".  ומן הצד השני נעשים החזיונות לדברים של חיים עם תום החיים על ידי מעמדי הנפש.  אנו מלווים את המשורר גוֹטפריד קֶלֶר בהררי החיים ולא נראה זעם, ודוסטויבסקי ילמדנו לחלום קשה בחיים.  סמולנסקין מוכיח עוז, ברוידס יביע אומר ומלא רגש, מנדלי מהתל חרש, ולכולם נאמין... יש חיים מיוחדים, אָפקים בחיים ומעין שידוד־המערכות בחיים על ידי אפני־השירה המיוחדים ורק על יד אפניה.

"להמציא אותם החזיונות החיצוניים, שעל פּיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפּי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפּנימיים שקדמו להם – זהו הנצחון של האמנות האֶפּית", יאמר הסופר ההוא.  ויש שלא נשאל גם למקרים הפּנימיים כלל; אין בכלל רק מה שבפרט בלבד, הוּא אחד עמו...

השירה האמיתית היא אותה המאחדת את הקרעים בהסכם אל המציאות, ובה מתאחדת נפש המשורר עם נפש המאורעות והמעשים וגופם.  לה אין הנפש תוצאה מן הגוּף, כי אם הגוּף הוּא גילוּי של הנשמה; ואם אָנוּ רואים אותו, כבר אנו שקועים בנבכי הנשמה.    היא לא תעתיק את הדברים ממקומם, כי אם רואה היא את הדברים במקומם לאור נרה היא.  אין שירה אמיתית בלי אור ואין חזיון אמיתי, יותר נכון, אין דבר חזיוני־שירי אמיתי בלי רוח־אגדי, המלווה את כל הנאחז בין צירי העולם והאדם יחד.

ועוד זאת מצאתי.  משורר אחד הוא עשיר, עשיר הוא יותר מדי ברוב צבעיו וסממניו, משתמש הוא בגוַנים – נותן על אחד עשרה, מבריק הוא – תחת להאיר, והוא מכניס יותר משמוצא לפניו.  משורר אחד ימוד את כל המציאות לארכה ולרחבה, יחבק זרועות עולם, ואופק מיוחד מוגבל לא יכיר עוד.  והנה משורר שלישי, והוא מוצא לו נתיב אחר בשירה, נתיב שאמנם עמל ויגע בו ונתן עליו את נפשו; אבל הוא נעשה אחרי־כן עבד כפוּת ליצירותיו בעצמו, לאפני יצירתו ולא יכול להמיש עוד את עוּלם מעל צוארו.  במלאכת כולם בקיעים, רק בקיעים.  השירה היא אחדוּת בריבוּי... היא תבוא מן הפּרט אל הכלל ותדע להוביל אותנו דרך הצינור, המוביל מן היחיד אל הרבים –; אבל אוי לה, אם תטביע את היחיד בתוך הרבים ולא נראה אותו בשאון הרבים.  המשורר צריך להיות בן־חורין גם מעצמו ומאפני מלאכתו הוא – ולא יהיה פּזרן במקום שמספּיק מעט ודוקא מעט.  לפי הרוח הסוער מודדים לרוב את תוקף השירה; אבל השירה אינה סער, אדרבה, היא תדע לפעמים לכבוש את הסער.     

 

ב

הָאֳמָנוּת בְּיִחוּסָהּ אֶל הָעָם

באותו ירחון, הנקוב למעלה, קראתי עוד הרצאה נכבדה, גם כן על ידי אותו הסופר, בדבר האמנוּת.  הרצאה שמסרה לנו בדיוק נמרץ תשעה דברים "מובנים מאליהם", אשר העמיד המשורר הגרמני ריכרד דֵיהמֶל בשם הכולל "האמנות ביחוסה אל העם"

ואלה הם תשעת העיקרים:

"האמנות היא סכום של מעשי אמנות, שלא נבראו בשביל העם ולא בשביל שום אדם, אלא בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית".  ואותו דבר אינו מובן מאליו כלל, וגם ה"ביאור" הבא אחריו אינו מספּיק לנו.  בודאי לא כל הדברים הנעשים לשם אמנות הם אמנות, והאמנות האמיתית אין לה מטרה לשם מה... אבל לא נוכל לומר, כי אין לה דבר עם חשבון האדם את עצמו ואת צרכי עצמו.  "לחיים נצחיים מגיעה רק אותה אמנות, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע".  אולם גם זו, שמבקשת את החלק העולמי בידוע ואת הנצחי במה שהוא ארעי בעינינו.  "רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חוק לזה שאינו נועד; רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל".  אבל עוד יותר מבקש היוצר את האור במוגבל ואת חוּקי־ההליכה של הנאמר והנעשה.  אנו מנסחים את ההנחה כך: האמנות היא הארכת החיים הזמניים לאורך ימים והמשכת הקוים בין היום ובין המחר על ידי גילוי נפשי, גילוּי־שכינה.  האמנות היא החיים בלי תִכלה הנתוּנים במסגרת ידועה וקיימת לעד.

והדבר השני ה"מובן מאליו" הוא זה: "בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת־אדם ומין חלאת־אדם".  והוא גם הוא צריך עיון.

אמת הדבר ש"אמנות שלמה אינה פועלת בתור דבר שלם על כל אדם, אלא על אותן הנפשות, שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמוּת, והן יכולות להרגיש את כוח הנפש של זולתן".  אולם פּעולת האמנות מחייבת את ערכה ובוראה את ערכה.  וגם זאת: האמנות נוצרת לרוב מתוך כוח פּנימי, כוח יוצר, ואין צורך לה בהתנגדות חיצונה מצד אמנות נמוכה של האספסוף, בכדי לחזק את רצונה.  הנה בין "חלאת אדם" ובין "תפארת אדם" גשר ועליו עוברים בני־אדם.

אנו באים אל הכתוב השלישי: "אין שום עם בעולם היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה".  ואולם העם נותן והעם מקבל; מקבל הוא ביותר מיחידיו, אשר יתרוממו על האחדות של השבט ובודדים המה בחייהם, מאשר יקח מאלה הנושאים את דגלו ביד רמה.

"גם מה שקוראים על פּי רוב אמנוּת לאומית לא נבראה מעולם על ידי כוח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחילה הרוּ והגוּ אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משותף של כל האומה".  ולפעמים גם נעשתה לקנין עם אחר ונכנסה לגבוּלות עם אחר.

אנו עומדים כבר בתוך הדיבור הרביעי: ש"העם אינו מבין דבר מן האמנוּת" וכו', ובביאוּרו, ש"רק מעטים נמצאים בעולם, המוּכשרים ליהנות הנאה גמורה מן האמנות", וש"הכוח של הנאה גמורה הוא דבר יקר־המציאות, כמו הכוח של יצירה גמוּרה".  ולזאת, אם מדמים אנו מילתא למילתא, יתעצב לבנו.  ריכרד דיהמל יכול היה לנַחם עצמו ואת בני־גילו לאמור: "כי החיים אינם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה־אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה וכו' לדבר שאין לו שום ערך, ללא־דבר וכו'; ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדוּמה, והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נפשות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה".  אבל כזאת לא נוכל לומר אנן, אנן יתמי דיתמי...

והנה דיברו חמישי: "הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבוּת לרגלי זה שאי אפשר להיות מושג".  וביאורו: "כשם שמהות האמנות אין לה ביאורים, כך אינה מבוארת גם מהוּת ההנאה של אמנות".  ואחריו דיבור ששי חשוּב, וזהו: "האמנות היותר גבוהה אינה פּועלת שלא על ידי אמצעי, אלא על ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת ללב העם". – ובאמת רואים אנו, כי גיבורי הרוח וגדולי האמנות כבר פּועלים בשמותיהם לבד, ככוחות חיים ועצמים מיוחדים.  אוּלי זוהי המתנה האחת שניתנה לאלה עלי אדמות!

הדיבור השביעי מזכיר את זה: "שום אמנות לא היתה עממית מתחילה; רק כוח אהבתה לחירות הנטועה בה לכתחילה, שמחדשת את פּני כל, היא נעשית עממית".  ולרוב גם אינה נעשית.  הדיבור השמיני אומר: "כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא־אמנוּת, לדבר ריק ולמוץ בפני רוח".

נשאר עוד המאמר התשיעי: "האמנות הולכת על דרכה; אשרי האמנוּת, שאפשר לו להעם ללכת אחריה".  יותר נכון היה לומר: אשרי העם, שימצא את הדרך לאמנות ולא יגדור בעצמו בפניו את הדרך. 

 

ג

חַי מְדַבֵּר

"כשאדם נער אומר דברי זמר, הזקין אומר הבל הבלים".  פּתגם זה אינו מאוּמת כולו.  אין גבוּלות לרוח האדם, גם בימי זקנה ושׂיבה יאיר לו הבוקר; ולהיפך, ידע לפעמים גם בימי שחרותו את חורף החיים.  מתנת אלהים רבה לבן־אדם, ולעומת זאת ניתן לו גם הרבה לענות בו בחיים.  אין שום חי סובל על פּני האדמה כמו "מלך היצורים", ואין מי שיודע בצערו ויודע לתנות את צערו ולבטא מהוּתו כמוהו.  יש לנו שיר־השירים וספר קוהלת, ברכי נפשי ואיוב, דור דור יזמר לאל־עליון, אלהי התהילות, או נפשו תתעטף ואז יבכה על מר גורלו לפני שוכן־עולמים.  ועדיין לא הוגד עד גמירא כל השאון שבחיים וכל התוגה שבחיים; עדיין לא הביע אף אחד את אשר יש להיאמר ולא הריק עוד את הסער כולו.   עוד יש מקום לבני־אדם להודיע לנו מחדש על־דבר סבל נפשם ולהוציא את המית־נפשם... כשם שהתחלת החיים באה עם כל איש שנולד, כן מתחילים באיזו מידה עם כל אדם גם הבעת החיים והצער מחדש.  את הדיבור נלמד, רחשי־שפה נתונים לנו; אבל רחשי־לב אינם נתונים לנו מחוץ, כי אם עולים הם מקרבנו ומפלסים להם נתיב, מבקשים להם דרך.   ובא הוד הבוקר, ובא דוחק הערב, ובא הקיץ, ונאסף הקיץ וּפינה מקומו לתכריכי הסתיו וימי חורף.  מתגולל הספר הגדול של העולם והחיים עם דפּיו הרבים, דפּים שאנו קוראים בהם וכותבים בהם; אנו קוראים ונבהלים, אנו קוראים ומגיהים... אנו כותבים ומוחקים, אנו כותבים ובאים אחרים אחרינו למחוק... בשרשי האביב כבר מונח הכורת.  אין מנוחה לנו ומרחב גם לשעה, אין קנין ואין ירושה לנו.  וכי נעמול ונעבוד בחרף־נפש ובכל אמונת החיים שבנו, נמצא כי כל העמל הרב היה לבטלה; וכי יגענו לרוב ועמדנו במלחמת־החיים כי קשתה, נמצא כי כל זה היה למותר.  אמרו לאדם: מה הבאת לך וגם מה נחלת בחיים?!

בעיני תמהון כאלה מבטת הנפש על חלקה בעולם ושואלת ומקוננת: איה המשפּט? איה הצדק? איה ההבטחות הניתנות לנו? איה הטוב חלף הטוב ואיה הם התשלומין ומתן־השכר, אם יש מתן.  פּועל שכיר יבקש את פּרי־יגיעו ואין אדון לו, והנה גם עבודתו עברה וחלפה. – הוא חורש והאדמה היא ברזל, זורע הוא והגשם לא ירד, או ישדד אדמתו ובא גשם בזעף והשחית ושטף את הכל.  נאמר: ובירכתיך בכל אשר תעשה, ואין ברכה.  נאמר: טוב, רב טוב צפון לאדם, ומכשולים פּרושׂים לרגליו, רק מכשולים.  העולם כביכול עושה את המטבע שלו פלסתר... השטן מושל בכּל, וממשלת השטן רק להרע היא.  ואם יבוא טוב לשעה, למחר כבר יחלוף, או גם כרגע יחלוף מרמה בו, בכל רק מרמה.  ואם תצעק, אין שומע לך; ואם תשקול קניניך במאזנים, על שתי הכפּות תמצא אבנים.  ולהיפך, אם תאמר לשבת דומם ולקבל עליך הכל באהבה, אז יעירו ויעוררו אותך וימטירו עליך זלעפות.  אַל תאמר למצוא מנוחה ואַל תאמין, כי יש מפלט, כי יש מפלט גם לרגע.

קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּי השירה הלירית העצובה, וזהו ההד התמידי שלה.  המלים ידועות; שמענו כל אותן האנחות אחת לאחת בכל השירה של הספר, ועם כל זה באה היא עם כל משורר חדש מחדש; באה היא מחדש, אם נובעת מלב וממקור אמת תצא.  – חידושה של השירה הנולדה היא, שבאה היא במגע חדש עם העולם ועם החיים.  אם יבוא היום, אז יבואו עמו גם צלליו ורחשיו, ובערב יתחדשו כל צללי הערב.  מי זה יאמר, כי כבר נתרוקנו החיים עד תומם ביום אתמול ושכבר נאמר הכל אתמול? – –

השירה הלירית מוצאת תמיד את המבטא לצער חדש ולהרגשת החיים מחדש.  אין אנו הולכי דרכים, באופן שאם הלכנו מיל כבר אנו על אֵם הדרך, כי אם אנו מתחילים ללכת בכל עת אשר יופיע היום.  הרי לתפילת שחרית ולתפילת מנחה וערבית נוסח קבוע, נוסח קבוע גם לשיחות ראשי חדשים ושבתות ומועדי השנה; אבל השירה היחידית קובעת לה את נוסחה בכל פּעם ופעם ומבקשת לה את דרכה מחדש.    בה אין חשבון מראש ואין קביעות מראש; אין לוקח ונותן, כי אם מבקש ושואל... ואם מאה פעמים מצאנו דבר, במאה ואחת אבד לנו.  ואם נדע או אם נאמר לדעת דבר עד קצהו, למחר שוב לא נדעהו.  הנכם חופרים באר, והנה בור, ולהיפך – נוזלים מן הצור מים חיים.  לאלהים מרחוק קוראים אנו: הראנו את כבודך, והוא יסתיר פּנים.  – הנה יתגלה, הוא מתגלה לנו, ולמחר והנה החלל ריק וההויה תכסה שוב בצעיף את פּניה. – מן השינויים והחליפות בעולם ובחיים, בנפש ובמגעי הנפש תבוא המלה החזקה הלירית, אבל לא מן העמידה והתפישה שביד.  הנה חילוף הצבעים והקצוות, והנה דחיות ממזרח וממערב; הנה בתוך בנין – הריסתו, ובתוך תקוה – משבר.  משחק נורא המה החיים להמם את האדם ולעשותו עם זה לחי מדבר ומשורר...

 

ד

כִּבּוּשׁ הָרוּחַ

רוח הוא באדם, רוח סוער ומסער, בירכתי העולם הוא חי על פּני אחד מצבא השמים והוא חובק זרועות עולם, חודר לכל העולמות כולם ולכל החיים כולם.  אין עוצר בו ואין דבר נשגב ממנו.  בלבו הוא נושא את תוגת הבריאה והמית הבריאה.  הוא חושב עצמו למלך היצורים ולתרומת ההויה; גם האפס לו חזון ורב סתרים משא בנפשו.  האלהים מדבּר עם האדם, מדבּרת עמו מערכת היצירה, סובב סובב רוחו על כּל, ונפשו – לפעמים כפלג רחב ולפעמים רק כספוג.  הנה בוקר וערב, קיץ וסתיו, חיים ומות ופלאי־המות; הכל הכל לו לחידה, והוא יבקש את הפּתרון וימצא לו פּתרון.  מי יחיה ומי לא יחיה? מה המה החיים ותורת החיים? ומה הוא המעשה וחזון המעשה בחיים ובעולם? אלפי דברים יפתח לו האדם ולרבבות מושגים יחדור.  אין קצה לאוצרותיו, והנה גם יתרושש, יתרושש מאד; ואז, כי ירד משמים ארצה, יקלל את מזלו או יתגבר בתפילת לחשו על מזלו.  קראו את ספרי הנביאים, קראו ספרי־התורות וספרי־התפילות.  היער הומה.  מתקדרים השמים, למחר כבר בא האור, אור נערב, ובערב הכל יליט פּנים וישים לו סתר־פּנים.  אַל תעירו ואַל תעוררו.  מי ניבא והטיף מוסר, ואחרי־כן אמר שלום ללבו הסוער.  הסער הוא כוח, התנועעות חזקה.  הנפש תסוער כמו אלוני היער; ואם נשמע המיתה, אין זאת, כי אם המית הסער.  בקולות ובברקים יופיע האלהים ממרום, ואז הריהו מטיל פּחדו, ככוח טבעי שאין לו מעצור.

הכוחות המניעים בשטף וברעם המה התחלת האלהים בטבע ואין מחשבה ודרך מסוימה להם.  אחרים הם אותם צירופי המחשבה, הבאים לאדם מתוך חשבון ומתוך עיון... אלהים בדממה ידבר, בניגוד להסער; אחרת היא אותה בת־קול של השירה, הבאה מעצמה ולא בתור ממלאה מלאכת הצער.  איזהו גיבור? הכובש את יצרו.  ואיזהו משורר אמיתי? הכובש את סערו, כובש את מהוּתו וכל תוּגת מהוּתו ומדבר על־אודות אחרים בהשקט ומנוחה ורועה את החיים של אחרים כרועה את עדרו.  כי יצר לאדם, כי יעמוד רגע לפני תהום של האפס... אז נפשו צועקת.  מתנה היא הרגשת הצער והדוחק בחיים, מתנה מיוחדת היא ההבטה הראשונה  באשר מסביב לנו ולחיינו.  השירה האמיתית היא כוח ההתחלפות, יותר נכון, היציאה מעצמנו ומתאֵי חיינו המיוחדים והכניסה לרשות אחרים, לרשות אחרים לגמרי.  לא על־דבר נפשנו נסַפּר ונקונן, ולא רק את חלומותינו נתאר.  אדרבה, לבנו שבור ובאור אחרים נעמוד; או – תקוה לנו, אין כתם בנפשנו, ומעוון אחרים נפשנו נמקה.  לא זה הוּא הבורא, הבורא ויוצר בעד עצמו, על פי צרכי עצמו והכרחיות עצמו, כי אם היוצא מעצמו וכובש את עצמו.   

 

הַיָּפֶה בַּשִּׁירָה

א

הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת

בשבת האדם בסתר ישתוקק לגלוי, ובעמלו בנגלה ישאף אל הסתר.

אנו נגלה את הסוד ולא נעצור ברוחנו, ועם כל זה אנו אוהבים סוד וכיסוּי.  והמשורר גם הוא נדחה מזה אל זה: פּעם יבוא במסתרים, יבקש לו נתיבות לא־ידועות, אשר לא הלכו בהן אחרים, ופעם ישקיע את עצמו רק בנגלות ובפירוט הדברים; לו העיקר מה שעיניו ועיני שאר בני־אדם רואות.  וכי בהמלבוּש לבד לא נכיר את הגוּף? וכי בקמט בגד זה, בראיית זוית זו לא נראה את התוך ואת הפּנים? וכי בדיבור זה ובציור אופן דיבור זה לא נבוא אל הנשמה ואל מסתרי הנשמה? ולהיפך – אתם אומרים: דבר זה אינו מובן לנו, סתום הוא מאתנו, לא נחדור אל תוכו, כי לא יתָפשׂ בידיים.  אבל הכי באמת הרגש אינו תופס? וכי באמת העין הפּנימית אינה רואה מה שרואה עין פּשוטה? וכי הסיקור הנפשי הדק אין לו אחיזה בחיים אשר נתאר? האם סער האדם פּחות הוּא ממנוחת האדם?

ועוד זאת, האם מושג הנסתר והנגלה הוא מושג החלטי ומברר רק דבר החלטי, או אינו אלא דבר יחסי? וכי מה שנגלה לזה נגלה גם לזה, ומה שנסתר מזה נסתר גם מן השני? וכי אין הכל תלוי יותר במקבל מאשר בנותן? וכי יש מידה וקצב לדברים שברוח? וכי הכל אחד ובעל תיאור אחד?

אנו חושבים שהשירה היא מין ראי, כי אין זו אלא מסירת  דברים נמצאים או מעשים מתהווים או תיאור הלך־רגשות בהיקף ידוע, בעוד שהיא, השירה, בעיקרה אינה אלא מין הולדה, או לכל הפּחות הרכבה חיה.  המשורר־המתאר הנאמן אינו זה, שסופר ומונה את מקרי העולם והחיים וגלגולי בני־אדם, ולא גם זה, שהוא ממַצה הרגשותיו על־אודות כל אלה; כי אם זה, שנפשו והעולם החיצוני מצטרפים שניהם בו לדבר אחד ובוראים דבר אחד.  המשורר אינו מעתיק לו מן החיים דברים שקרו ויאתיו, כי אם להיפך, הדברים שם בחוץ נעשים ראי לנפש המשורר ומהלכם הוא על פי רוח המשורר.  העצבון והתוּגה, כל מאורע מחריד בעולם הוא פשר איזה חלום שירי וחזיוני.  המשוררים, אם אפשר לומר כך, הם האידיאות החיות ההולכות עלי אדמות, אידיאות שעל פּי צביונן מקבלים המעשים בחוץ תוצאות מיוחדות ומראים לנו פּנים.  מה שמסכים עם חוּקי נפשנו שם מבחוץ, הרי זה לפנינו מאורע שירי וחלק שירי, ומה שאינו מסכים לזה והוא גורם לנו יסורים וניגודים, הרי הוא לנו גם כן דבר של שירה.  המשורר אינו שואל, אם דבר זה הוא נגלה או נסתר, נראה או בלתי נראה, כי אם זה, אם הדבר הוא חי ומורגש. – את אשר חי ראה יראה; ואת אשר יראה ואין בו ממש, לזה לא ישים לבו.  הרחבת הדיבור בשירה והתיאור הרב בכמוּת אינו עצם אחר מן הקצר והקרוץ בעין, כי אם הכפל והשילוש: דבר זה יאָמר בשעה רבה ודבר אחר יאָמר אך ברגעים אחדים.   בודאי בשירה רחבה בנין תכניתי קיים עומד לפנינו; אבל הנה גם בשירה קצרה כבר הרשימה לאותו בנין. – בני־אדם מרגישים ושומעים את הסמוּכים בנפשם, גם יודעים, שלמראה בנין נהדר בגאונו, איזו מנגינה תתרחש בלב. – הנגלה בהיקף רחב וגדול יפלס לו נתיב להנסתר, ולהיפך, הן נפש האדריכל מלאה זמרה.  בלי נסתר וּבלי כוח הזמרה לא נברא מאומה בנגלה; וכל נגלה שאין בו נסתר ואין בו רחשי נסתר, הרי הוא מת ובלי רוח.  וכי אך ריאלי היה זוֹלא וכדומה, ורק משורר נגלי? מנדלי, שהוא לכאורה כולו ריאלי, הוא גם סופר לירי.  החיים אומרים: לא כמו שאנו נכתבים אנו נקראים, כי אם כמו שאנו נתפסים.  טורגניב היה כוהן במקדש הטבע.  טולסטוי היה גם צנוע במהלכו זה.  מי מהם יעשיר אותנו יותר? האם הנגלה וחוזר ונגלה או זה שלכאורה הוא נסתר ועם כל זה הוא מפורש? מי יתן לנו יותר – הנותן במלוֹא חָפנים, או זה אשר מפרה אותנו ונותן לנו את אשר בנו? חשוֹב חשבנו כי דבר זה הוא מחוצה לנו, והנה הוא יושב בנו ובתוכנו הוא...

כי נאמר להבין את איכות החזון בשירה, עלינו לפנות לרגע למחקרי הענינים, אם גם העיון בכגון זה אינו העיקר ולא ילמדנו עוד מה שנלמד מהשירה בעצמה ומבנותיה.

החיים נובעים ממקום אחד ומהלך החיים הוא שונה.  את החומר נוכל להשיג רק על ידי הצורה, ובלעדיה הלא הכל כים ומלואו בטרם יכה גלים.  בשפת המחקר יש לאמור: הצורה שמקבל כל נמצא להיותו נמצא היא היא המבדלת אותו משאר חלקי המציאות ועושה אותו לנמצא פּרטי; או הנמצאים הפּרטיים, הנבדלים מכלל העולם והמושגים לנו על ידי חושינו, נעשים לנמצאים פּרטיים רק על ידי הצורה, כלומר, על ידי אותו הפּירוט ואותו הצביון המיוחד שהם מקבלים; ולולא זה, לולא הצד המיוחד שלהם ורק שלהם, הלא הם מתערבים בהוית העולם ואינם מובנים עוד לנו כדברים בפני עצמם.  – בלעדי מעשים ורגשות מסומנים, אשר בהם תתגלם הנפש ותֵרָאה לעינינו, אין אנו יודעים הימנה ולא נוכל לדעת הימנה.  ונמצאו למדים מזה, כי בדבר המושג הצורה היא העיקר, הגלוי והמוחש, אותו דבר, אשר יקל לנו תפיסתו וכניסתו לחוג הרגשתנו ושכלנו אנו.  אבל יודעים אנו גם זה כי מלבד הצד המתפּרט בכל יצור, עוד יש בו צד גדול, שמאַחד אותו אחר־כך גם עם הכלל כולו ועם המהות הכוללת, ולולא אותו הכוח הכללי, או המקור העולמי, היה גם מקור הפּרט יבש.

השירה האחוזה, כלומר, זו שמאוחזה עוד בנפש המשורר וברחשי לב המשורר, היא כוללת לרוב רק הרצון לשיר, כלומר, הרגש הכולל היודע ממציאת דברים מוחשים ומורגשים מרחוק, מתעורר לצאת, מבלי יכולת גמורה לגלם כראוי את אשר הוא תופס ולתת לו צורה נראית, – ולפעמים הוא גם כוח גדול כזה, שאינו צריך כלל ללבוש וחי לפנינו גם בלי לבוש.  לעומת זאת בשירת החזון, שירת החזון הגמור, כשכבר עלה קרום על הכל ונתגלם לפנינו, היא הרי התפּרטה לכאורה מן המוחש הכולל והיתה לבריאה בפני עצמה, ועם כל זה תשמור את שייכוּתה אל העצם הכולל ותגיד לנו מה גם עליו.  בשירה זו אנו שומעים את ההד העולמי, כמו שבגלי הים אנו שומעים המית כל הים, וכמו שבתכלת השמים אנו שומעים רחשי צבא השמים.  יפה אמר חושב־משורר אחד: השירה היא הד האין־סוף באותו דבר שיתראה כדבר מוגבל.  ואני אסמן הדבר כך: השירה המוּחשית היא השמעת ההד הנסתר  אשר בכל נגלה... מן רשות־הרבים המפולשה לכל עברים נבנה לנו רשות־היחיד, שנראה ונשמור במצריה, והיא עם כל אשר בה היא לאידך רק פּתיחת חלון לרשות־הרבים ולחלל העולם.   

 

ב

שְׁלשָׁה דְבָרִים

איני בא לדון בזה על ההבדל שבין שירה חדשה לאותה שאינה חדשה, בין תבנית שירה זו ובין תבנית אחרת, רק למהות השירה אתבונן, יותר נכון לכוח השירה בכלל בכתבינו אנו. –  עיקרי הדבר הם שנים: א) כי אותו האדם, האומר שירה, הוא משורר באמת ואנוס הוא למעשהו זה לפי דחיית נפשו וחיוּת נפשו; ב) שיוכל גם לגלם לפנינו את החי בלבו ולהראות לנו מה שהוא רואה בחזון רוחו.

השירה האישית היא מין חזיון נפשי, חלום עז בהקיץ, שיחלום האדם המשורר מחבלי העולם וחבלי החיים, מחבלי חייו והכרחו הנפשי לבקש לו תוכן לחייו.  משורר זה שואל את שאלות החיים, שכבר נשאלו מכבר, כאילו הוא שואל אותן בפעם הראשונה, כאילו הן שייכות לו ורק לו.  לנגד עיניו קסמי החיים נשברים, היופי שבעולם נשבר ונשבה... תחת זה השירה המוחשית היא חלק מן העולם החיצוני, הבא אל האדם המשורר פּנימה ומתקדש על ידי נפשו.  משורר כזה לוקח מן העולם גוף ונותן בו נשמה, לוקח חיים פּשוּטים ומראה בהם מכמני החיים.

באיזו מידה השירה  היא החלק מן הטבע הבא על ידי מעשי הטבע; ובמידה אחרת יתירה היא השירה על הטבע, באשר היא סופגת אותו ואת חללו, מאחזת אותו בקשר יותר פּנימי ומעמידה את חזיונותיו בהיקף אחר מאשר הם בעצם.   

משפּטי האחרון צריך ביאור.  הנה הר לפנינו, מתחתיתו מתפּשט עמק גדול, ממעל לו ירָאו שמי התכלת, ובהם מתנועעים כתמי עננים, מבלי דעת ארחם ורבעם; כולם לא ידעו זה מזה ואינם מצטרפים זה לזה.  אפשר לנו לצייר לנו בדמיוננו ממעל שמים מעוננים לגמרי, יכולים אנו לצייר לנו עמקים עוטפים בר מתחת, שדות בלי מרעה, או ניצני יער; אבל עכשיו שנעשו בעינו של המשורר לתמונה אחת כזו שהוא רואה עתה, אחרי שהחיה את כל זה בנפשו בצירוף אחד ובמהלך רוחו, הרי הם כבר מוגבלים במציאות זו, יותר נכון, הרי הם כבר ניתנים לנו בחזיון טבעי חדש, חזיון המגלה כל אשר הסתתר בלב המשורר וכל אשר היה זרוע בו.

זה הדבר: נפשו של המשורר מוציאה פּירות בעולם, שרק הוא יכול להוציאם. – הוא המוליד והנותן לכל דבר צורה מיוחדת ומזריח על הכל אור מיוחד.

לו, וגם למשורר המוחשי, הענינים גופם אינם העיקרים; רק ההד העולה מהם, הרוח המחיה אותם.  השירה הפּנימית שבכל דבר פּנימה יוצאת חוצה ונשמעת לחוץ.  בשפת החסידים יש לומר: השירה היא קיבוץ של אותם הניצוצות המפוזרים בכל מרחבי עולם, המשתוקקים לעלות ולהתעלות...

 

חפץ אנכי לדון בזה על־אודות שאלה אחת נכבדה הנוגעת בספרות היפה, בחלק הסיפורי אשר בספרות היפה, והיא שאלת הידיעה, הידיעה בנפש ובמסתרי הנפש, שלפי רבים היא היא השירה גופא.  חכמת הנפש ושירה הן אצל רוב המסַפּרים האחרונים, כשמות משותפים לדבר אחד.  אומרים: זהו משורר גדול, זהו פּסיכולוג גדול, וזה יודע לחדור אל מסתרי הנפש והחיים הניתנים.

ולי רעיון אחר בזה:

בעיני הידיעה על מהוּת האדם היא רק תוכן אחד לשירה, ואיזו מידה של שירה, אבל לא השירה כולה.  אדרבה, במקום שתקצר  יד הדעת, רצוני לומר, במקום יכלה יחסנו אל האדם והחיים מצד הידיעה וההכרה, שם תחל השירה ומהוּת השירה.  השירה לא לבד שתראה את הדברים והחזיונות אשר בעולם, היא גם תניע את החיים.  השירה בוראת ויוצרת על פּי מתנת־יה מיוחדת, כמעט לא תמָצא בעולם המעשה.

העני הפּושט יד, שמצויר לפנינו בסיפור יפה, הוא כבר נתקדש ונתעלה; הוא מין בריה יותר חיה ויותר אמיתית מאותו העומד לפנינו ומבקש ממנו פּרוטה.  הצער שבלב המשורר הוא יותר חי ויותר מבהיק מצערו של פּלוני הדל ומעצבון נפשו של אלמוני.

המסַפּר האמיתי, המשורר־המסַפּר, הוא רק בורא ויוצר, הוא בורא בין הדברים שראה הוא או שלא ראה, בין אלה ששמע או לא שמע, בין דברים שנתנסה בהם בעצמו או גם לא נתנסה בהם.

נפשו של המסַפּר היא ככנור המנגן: הכנור המנגן יבוא לידי קולותיו היפים על ידי סיבות מכניות, שאם גם מולידות הן את הקולות ומסבבות את הקולות, הנה שונות הן תכלית שינוי מהקולות גופם; וכך הוא אצל המסַפּר: בנפשו נארגים דברים על ידי נגיעתם בעולם החיצוני, אבל הם שונים לגמרי וחיים באופן מבהיק לגמרי מאותם שבחוץ.

כללו של דבר: הידיעה בעצמה וגם ידיעת הנפש אינה שירה עוד; ואם תאמר שירה היא, היא רק ממדרגה בינונית שבשירה.  כשרון העין לראות והאוזן לשמוע אינו נותן עוד את חללה של השירה כולה.

 

וגם בזה יש להבדיל בשירה.  יש להבדיל בין אותה השירה הבאה מצרת־נפש, רצוני לומר, ממה שיחסר לנפש המשורר בחיים ובתוכן חייו, ובין אותה הבאה ממותרות נפש, מהעודף  שבנפש המשורר ועולמו.

יש שירה, שהיא רק בת־קולה של המועקה, של החסרון בחיים ובמידות, של פּגם החיים ודכאון הרוח.  הנפש צועקת לחיים, לאותם החיים החסרים לה, והיא משוררת או בוכיה. – ויש שירה הבאה מתוך הרחבת החיים, מתוך סאה גדושה: האור המאיר בנפש המשורר ובחיי המשורר הוא גדול כל כך, עד שמאיר גם לאחרים ומתנחל לאחרים.  הראשונה, שירת המועקה, באה לרוב מבלתי־אפשרות לכבוש החיים ומבלתי השגת יסוד נאמן בחיים; ולעומתה השנית, השירה של המותרות, באה מריבוי האפשרות לחיים ומרוב ההשתמשות בצבעים שבחיים.

וראו זה, השירה ממין הראשון נותנת לנו מנפש המשורר הרבה יותר ממה שהיא באמת, כי הנה הצעקות יתירות לרוב מהצועק בעצמו; והשירה ממין השני נותנת לנו רק חלק אחוז מנפש המשורר... דוקא מי שישיר ממותרות  רוחו אינו נותן רק חלק אחד ממנו; ולהיפך, אותו המשורר שיספּר מחסרונותיו נותן לנפשו היקף יותר גדול מאשר לה באמת.

ועוד הבדל גדול יש בין אותה השירה הבאה מבהירות המחשבה, רצוני לומר, מחיזוק כוח המחשבה ברב, ובין אותה הבאה מכליון־נפש לחיים עם נפש אחרת, לסער האחוה שביחוד.

בטרם נדע להכיר איכות שירה מיוחדה, עלינו להתבונן להמקור של אותה שירה; רצוני לומר, עלינו לדעת מאין בא המשורר אלינו, איזה מעמד נפשי ותכונתי הביאו לנו.  ראוי לדעת, אם שירה זו באה מפּסולת שבנפש או מהעידית שבנפש, אם היא התגלות עזה של כוח מוסרי ודתי, או אינה רק געגוּעי החוטא לחיים טובים וטהורים, געגועי־טוהר.

השירה שורה או על חכם גיבור ועשיר או על חוטא ומצטער, והלוחות כתובים מזה     ומזה.  – –

 

בְּשִׁירָתֵנוּ אָנוּ

א

שִׁירָה עִבְרִית

עם הספר אנו, חיינו הלאומיים הם חיי הספר ושפתנו היא שפת הספר; לא יִפּלא, אם גם שירתנו היא לרוב שירת הספר.  ושני דרכים, יותר נכון, שני דברים ונשואי דברים היו לה לשירתנו למנה: ירושת האבות לבנים ומלחמת האבות עם הבנים או הבנים עם האבות...

מה שלבני עמים אחרים העולם הגדול והרחבת המבט המשפּחתי הצר על ידי פּתיחת העולם הרחב והחיים הרחבים לפני היחיד, הוא אצלנו העולם התולדתי העתיק שלנו.

לב המשורר ימָלא מגלגולי היחיד לרשות האבות ולהדורות שקדמו.   שירה זו היא שירת ההתפּעלות, שירת החדר וההרחב שבחדר.  והנה באים הניגוּדים, רגשי ניגוד להחדר ולתורת החדר;  באים הניגוּדים להאבות ולמורשת האבות, באים כל רגשות החירות שבאדם לפתח מעליו מוסרות המסורה וכל כבלי הדורות, ולב המשורר ימָלא גם מזה ויעשה כוָנים גם לזה.  שירת הגעגועים והניגוד אנו קוראים לשני מיני שירה אלה גם יחד.  אנו מרגישים ניגוד להעולם הדתי אשר מסביב לנו, לעולם הצר, החוּקי, התורי, ואנו אומרים שירה; ובעוד שאָנוּ עומדים הרחק מן האבות ומחלומות האבות, אנו מתגעגעים לאיזו קורבה ולאור ביתי, ואנו אומרים שירה.  אלה המה צירי השירה העברית, שעליהם תסוב.  על שניהם, על שני מיני חיים הללו, תספּר השירה העברית שלנו האחרונה ועל אלה יש לה הרבה לסַפּר...

ועוד שירה שלישית באה לנו, שירה מורכבת משתי אלה הקודמות, מורכבת מניגודן זו לזו... המשורר יחיש הוד החדר וגם מועקת החדר.  ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הנהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקרעה... שירה זו היא שירת הקרע שבלב: הלב קרוע וּמוּרתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פּרשת דרכים ואומר שירה.

והדבר האחד, המשותף לכל מיני השירה, הוא חשבון היחיד הישראלי עם עמו.  המשורר הוא החושב לאחרית, שואל שאלות עמו וסובל סבלון עמו.

המשורר העברי הוא אדם בן־חורין, שמרגיש את יסורי העבדות הישראלית ושואף לחירות.  הקשר הגרדי, שהוא בא להפסיק ושעליו הוא עומד בנפשו, הוא הקשר התולדתי ולא הטבעי.  לא הטבע וכברת ארץ נושבת מחזקים את האומה העברית ומחדשים את חייה בכל פּעם, כי אם התולדה ודברים שבכתב... לא מה שלפנים מקשר אותנו ונותן לנו אחיזה בחיים, כי אם מה שלאחור.  לא אשר יהיה מעסיק אותנו, כי אם אשר היה.  מבאר אשר כרו האבות שואב המשורר היהודי.  לו דברים עם החיים שעברו והימים שעברו; לו חשבון עם לוּחות ושברי לוחות שמונחים בארון...

העם שחי חיי נזירות זה מאות שנה, עם שמתחייב בנפשו, אם הוא מסתכל ואומר מה נאה אילן זה או ניר זה, עם כזה איננו יכול לגדל משוררים מתוכו, כי אם מברו.  הנה למשוררים עברים צריכה חירות מראש, חירות מן החיים ואותם ערכי החיים שבם נולדו ונתגדלו.  צערנו הארוך מדור דור, מלחמותינו הנפשיות מבית ומחוץ, כל אשר סבלנו וכל אשר נסבול עוד – הכל נותן לשירתנו אנו צבע של צער והמיה גם יחד.

אם אמנם מעשירים המה הצבעים השיריים האלה מצד אחד, בתִתָּם להיחיד את נחלת הרבים ובהרחיבם את אפקו הפּרטי של היחיד ומכניסים אותו לרשות־הרבים, הנה תיעצר מצד אחד נפשו העצמית של המשורר.  גשמים מרובים כי ירדו אמנם תרוה האדמה מהם, אבל לפעמים גם תישטף מרוב המים...

השירה היא הכוח האישי החירותי והיוצרי, היא תפלס לה נתיב, תניע על ידי ראִיה בהירה את החיים ומשטרם.  השירה נבראה להרים את רוח האדם, ותעודתה להשמיע קולה בחיים ולתת לנו את מנת החיים, ואצלנו לרוב תאנק.

אין לנו חיים יסודיים, ועל כן גם אין לנו שירה חיובית.  חפצנו לתאר – ונאנק דום.

 

ב

מְזַמְּרִים בַּסְּתָו

כי פותחים אנחנו את הספר הרביעי של "כל שירי יהודה ליב גורדון", "שירי־עלילה", קוראים אנו בשיר הראשון, שהוא גוּלת הכותרת של השירה־קינה שלנו, בשיר "בעלות השחר" (במקום הקדמה), את דברי המשורר המקונן ואומר:

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ,

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשִׁיר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ.

 

אשיר דראון עולם! המשורר קורא לריב ורואה עמל בעמו ואי־נחת בחיי עמו.  הנח לי, לא משורר, כי מקונן הנני; לא אוסיף עוד זמר! מיטב המשוררים, מיטב האנשים, אשר לבם רד עם מחונקי עמם ואסירי עמם, אלה שהרגישו את עקת הדורות וצער חללי הדורות, קראו תגר על מעשי האבות ותבעו מן האבות את עלבון הבנים... על חורבן דור ה"מאספים" ובעלי החרוזים, שבאו להכתיר את "השפה השרידה", את "מפעלות הטבע", קמו אנשים שידעו כי לא עת שחוק ועליצות לנו; כלי נשק להילחם חגרו – להילחם עם עמם וקדשי עמם.

וראו נא: אלה שאמרו את ה"לאו" הגדול, הם היו לעורקי הספרות ולרוח החיה בה.  חידה היא.  העם היה בעיקר עם אלה, שהיו – נגדו ונגד אוצרותיו מני קדם... לא "ילדי־רוחי" של פּינס, שבא לבנות את הריסת דת עמו, היו לאבן־פּינה בספרותנו, כי אם "הדת והחיים" והספר "חטאת נעורים" שבאו להרוס ורק להרוס.

"אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי".  העם יודע להבדיל בין המדברים את האמת באזניו ואם גם מרה היא, ובין אלה, שמכזבים לו וקוראים שלום – ואין שלום.  העם חפץ בחירות; בחירות גם מן החָרוּת בצפּורן שמיר...

והנה שבו בנים לגבולם! באו סיבות חיצוניות ותוכיות ומכל עבר ופינה החלו לקרוא לתחית ישראל וללאומיות ישראל.  הנה קולות חדשים ובנות־קולות: את קדשי עמנו לא נחריב; אדרבה, נקים את הריסותיו.  לא נפתח חלונות לאור העמים, אלא הגויים גם הם לאור ישראל ילכו.  לא בקיעים לנו, כי אם יסודות נאמנים.  לא עבדים אנו, המחכים לגאולה כל הימים, כי אם, אדרבה, אנחנו גואלים ברוח... ומלאה ספרות ישראל החדשה תהילה לאומית ותשבחות לאומיות.  אין כאלהינו, אין כאוצרותינו, אין כמוסרנו, אין כחוּקי חיינו!

ובואו וראו: משוררי ישראל המעטים לא נואלו ולא חטאו באלה.  בסביבת המרכז הרוחני אל אחד־העם נשמעה השירה השלילית הכבירה של פייארברג.  ובעיר שגדלים בה ספיחי חיבת־ציון עוד היה העוז לאחד מבני החבורה, מבני אותה חבורה עצמה[2], לסיים סוף שירתו: "שמא! שמא הכל טעות היא בידכם!"

שמא! וכשמקונן "המשורר הלאומי" על חורבן "עיר ההרגה", מקונן על החללים שדמם צועק אלינו מן האדמה, לא קדושים שנהרגו על קידוש־השם רואה הוא בהם, כי אם חללים, "חללי חינם".

וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, אַחַי. וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:

חַלְלֵיכֶם – חַלְלֵי חִנָּם. וְגַם אֲנִי וְגַם אַתֶּם

לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה מַתֶּם וְעַל מִי וָמָה אַתֶּם מַתֶּם,

וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין טַעַם לְחַיֵּיכֶם...

וּשְׁכִינָה מָה אוֹמֶרֶת? – הִיא תִּכְבּשׁ בָּעָנָן רֹאשָׁהּ

וּמֵעֹצֶּר כְּאֵב וּכְלִמָּה פּוֹרֶשֶׁת וּבוֹשָׁה...

 

בושה! ובשעה זו יבואו סופרים־לאומיים־שוטרים, המיסרים אותה קשה על שנשתנתה משכינתם של שאר העמים.  אלהים של כל עם הולך לפניו לכבוש את אויביו, ואלהיהם של ישראל שופך זעמו על בניו ועבדיו ומוכיח אותם בלבת פּי נביאיו.     

 

"אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, – קורא סופר לאומי אחד[3]  אילו הגידו את הדבר הזה לזרים, היו בודאי משתוממים מאד! איך אפשר, שהאינטליגנציה הניזונה ישר מחיי העם ומזינה מצדה גם היא ישר את העם, לא תרגיש בזעזוּעים הלאומיים של אותו העם? איך אפשר, שבעלי הדעת הלאומית היותר רחבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש היותר רבה, אלה שרגילים לראות בהם את תמצית הנפש הלאומית, את צירופה היותר נעלה, המשוררים והאמנים הלאומיים, יהיו רחוקים כל כך ברוחם ובהרגשותיהם מרוחה והרגשותיה של האומה? איך אפשר, כי בהתעורר תנועה לאומית כבירה, אשר בכל אופן יש בה מן ההוד והיופי, מן הזוהר וההתפּעלות, לא יהיו אלה עומדים בראשה, מתנבאים לה ומפיחים בה את רוחם השירי?"

ועוד לקורא זה: "עובדה היא, עובדה היא", ש"רובם הגדול של היוצרים והאמנים הלאומיים, אשר יד להם ושם בספרותנו, עומדים מנגד לתנועה הלאומית ולכל רעיון של פּדוּת לאוּמית, באיזו צוּרה שהיא מתגלית; הם עומדים מנגד ומגלים מזמן לזמן את שאט־נפשם לאלה העוסקים בבנין האומה, ויש גם שמתנגדים להם בגלוּי".

ואמנם למשורר העברי, אם רק אוזן קשבת לו, לא באו ימי גאוּלה, והוּא אינו מאמין בגאוּלה של היום, בלי פתרון האתמול הארוך... בלבו נשמע רק "לאו" לכל "הן" שוא.  פּחד השאלה בלבו, במקום שאחרים כבר השיבוּ בחיוב.  במקום שֶאלה ישמחו, יושב הוא כ"אבל בין החתנים".  הם אומרים: בוני ציון אנו, או בוני ארץ סתם, ומלבו התוּגה לא תמוש.

וצאו וראו גם זה: כל אלה שעוז בלבם להתנגד לכל האוצרות הרבים שלנו ולשאון הרבים – איזה דבר מלווה אותם, שנכנס גם בלבם של בעלי החיוב; ולאידך, אלה שכורעים ומשתחוים לחיוב ושרים ומזמרים לאלהי הבנין – כוחם אין אתם ואין בזמירותיהם ודבריהם כל חיזוק.

אלהים לא עשה את הדברים ישר אצלנו.  מעקשים ועקלקלות לנו מדור דור, מראשית ועד אחרית.  אין נקי בנו, אין מנוח לנו.  אַל תבקשו אם כן גם בשירה העברית שלוה ועוז, לה רק חיי־צער והרגשת אותו הצער.

 

דִּבְרֵי שִׁירָה

א

שבעתים ישאב המשורר מבאר החיים ויאמר להריק את הדלי, ובבואו לִשְנות מעשהו יראה, כי עוד לא עשה מאומה ולא הגיד מאומה.  עשרת מונים ירים את המסך, ובפעם האחת־עשרה עוד הכל מעוטף בצעיף.  בעצם הדבר הנה מועקת הלב וגעגועי הלב הם הם מקור הדיבור החי, מקור לא־אכזב.  מבשרו יחזה המשורר את החיים, מבשרו יחזה את חיי בני־אדם והמונם, מנפשו יבוא בו הכוח לחדור אל מכמני העולם ולצרף לו את ארג העולם.  הוא עומד בחרדת־נפש מול האפס התמידי ומול הטבע העיור ומבקש שם השארת־הנפש האלהית ונתיבות אלוה.  המשורר ימצא את נפשו בסבלון העולם ובהרת־עולם.  תוגת הבריאה וחבלי הבריאה באים בנשמתו ואומר הוא להיסתר מפּני התהום הנצחי ברחשי לב אחר ובעצבון לב אחר.

השירה היא מגע עולם בעולם, בה נשמעת המית־הלב בלוית הד העולם; יסורי המוּסר והחטא עם כליון נפש העולם מבקשים להם ביטוי בחי מדַבר.  בשירה נשמע קול החיה שבאדם וקול אלהים אשר בלב האדם.  הנה מעֵבר מזה האדם ומעֵבר מזה הטבע.

המשורר אומר למצוא מרגוע בדרכו; והוא מרגיש, כי הכל מסביב לו הוא עדי־אובד; מעקת העוון נפשו מתפּלצת והשמש על ראשו בוערת.  הוא עולה גבעות ויורד, נופל וקם.  אור וחושך יחד יחוּדו לו חידות; האלהים יושב בהיכלו וּפותר את החידות, אך את שפתו לא נכיר.

אור השירה הוא מתנת־יה ועקת־יה.  אלהים המסתתר בכּל ימלא את הלב וישומם את הלב.  אתא בוקר, אתא ערב...

 

ב

שירת היחיד אצלנו אי אפשר לה בלי שירת הציבור, בלי הבעת צרת הציבור, בלי הבעת צרת הגוי... כל אשר בנו ובחיינו אנו תוסס מחורבן הציבור ומיסורי הציבור.  האזינו ותשמעו בנפשכם צרת העם כולו, יסוריו כולם וקרעיו כולם.  האזינו ותשמעו בנפשותיכם את אשר סבלתם בגלגול ראשון, את אשר סבלתם באלפי הגלגוּלים של כל הימים, של כל המועדים ושל כל הזמנים.  מי אצלנו עודנו חי בעד עצמו וקיים לעצמו? מי מאתנו אינו נמק בעוון הדורות ואינו סובל בנפשו מעקת הדורות?  מי מאתנו חי לעצמו,  מבלי מגע עם אשר אירע בעבר ובהווה? מי מאתנו עוד נקי לביתו?   

ונפשי חולמת ליומו של המשורר, למשורר אשר יתן לנפשנו פּדות.    נפשי חולמת לאיזו מלה חזקה, עזה ומרעישה, אשר תרעיש ביפיה ובעוּזה את כל החי בנו ותוציא את כל העצור בנו ושוכן בנו.  נפשי חולמת לנצחון השירה אצלנו, נצחון תוגת היפה ונצחון תוּגת הדורות.

ויבוא יום, שבו כל הטיפות המרות של חיינו הארוכים תצטרפנה והיו לים גדול אשר יכה גלים.     

 

ג

התנאים החיצוניים לגידול השירה שלנו, לגידול החיוּת האמיתית, המה רעים וצרים; אולם התנאים הפּנימיים, הסערה הפּנימית המתהלכת בקרב הדור הצעיר אצלנו, ותסיסת נפשם המבקשת לה דרך, כמעט טובים המה ומוּכשרים להוליד ניצני שירה, על כל פּנים שירה אישית.

הצער התולדתי שלנו, אלה היסורים, שבהם עוד לא נתנסתה כל אומה ולשון, השלכת הנפש מקלע אל קלע, מאהבה לאיבה ומניגוּד לחיוב היו נותנים לנו שירה רבת־הנפש.  חיינו המשוּנים במינם, כל סערת הלב והמוח, הגעגוּעים והמלחמות התדירות, כל אשר יאָרג בלבבנו זה דורות רבים, סותר זה את זה ונאחז זה בזה – כל אלה היו באים, לרגלי השאלה הגדולה, המבריחה את כל עולמנו מראשו ועד סופו, לסערה חיצונית ועזה, נשגבה ונוראה יחד.  אבל מי מבעלי הספרות ישמע בקול המלה הזאת? מי יפנה לה מקום? איה היד המושטה לקבל את כל אלה ואיה הלב אשר ירגיש צרכי לב אחר?

חיוּת הספרוּת היפה אצלנו, רצוני לומר, האפשרות לתקומתה וביטויה אצלנו, מוצאת מקום מעט ולרוב הדברים יבנו מצודות.

בנין הספרות היפה, גידול הספרות היפה והשירה אצלנו במידה הנחוצה היה נותן לנו איזה שם ושארית.  כל דברי נפשנו ותולדותינו, כל השייך לנו, כל הנאסף אצלנו מדור דור, מבלי עשות פּרי, היה בא על ידי השירה הזאת לידי תחיה ולידי פעולה.  השירה היתה מתיכה כל אשר נאסף בנו וכל אשר חיה אתנו ואת אבותינו; כל אשר ראינו ושמענו, כל אשר סבלנו מהחל ועד כלה.  היה מוצא לו בה מפלט...

 

ד

אמנם על יד שירת התולדה נחוצה לנו שירת הטבע, שירת היחיד בעצמו וצרת נפשו או המית נפשו; נחוּץ לנו קרקע שירי חדש וכוחות שיריים חדשים ומניעים חדשים.  ואמנם לאלה נשׂים עינינו ולהם נשׂבּר.    בעוד שנרות הדורות דולקים או כבים, הנר שבחיי היחיד מתמזמז.  הידעתם, כי יום הדין גם לנו, יום הדין לחיינו אנו, לשאיפותינו אנו, לסבלון נפשנו אנו? הידעתם את מארת האדם ואת אשר יצר לו? ביטוי שירי כזה נבקש ולוֹ נפלל.  נפלל לביטוי שירי אנושי, לשירת בשר־ודם, שהיום הוא כאן וחולם חלומות, ולמחר הוא בקבר.  לשירה אנושית אזננו נטויה; אבל כבר אותו דבר, שאנו שרים עברית, שאנו שרים שירה בשפת עבר על אדמת נכר  כי בגולה אנו, אנו ושירתנו גם יחד, אנו ועתידותינו, אנו וחלק גדול מעברנו; אותו דבר, שגם בשעה שאיזה ענין ניתן לנו, היסוד חסר לנו, הערבון לקיוּם האומה הלאה והיכולת להתקיים הלאה, אנו ושירתנו, אנו וכל אשר לנו, – זה יביא אותנו עוד הפּעם ביד חזקה לחוף השירה הישראלית ולכל השאלות הישראליות ותורתן גם יחד.

אשר ימלא אותנו אינו יכול להשכיח מלבנו את אשר חסר לנו... ואשר יש לנו לא יוכל למלא מקום זה שאין לנו.  אנו משוררים לעם, בלי יסודו של עם וקיומו של עם.  ידנו פּתוּחה לתת ולחזור ולתת, ועניים אנו, עניי־עם.     

השירה היא כוח החירות האישית היוצרת, היא תפלס נתיב ותניע את גלגלי החיים ומשטריהם על ידי הראיה הבהירה.  השירה נבראה להרים את האדם, נבראה למען תישמע בחיים; ואצלנו – הן תאנק בעצמה, תתלבט בצערה ובהשמעת צערה.  בת־קולה יוצאת מחרבות הר חורב וחורבן האומה.  אם לנו מבוא אל הטבע, הנה הוא סגור לפנינו על ידי התולדה...

 

ה

השירה לא תבנה רק על קרקע החיוּב בלבד, אלא גם השלילה תהיה לה ליסוד נאמן.  לא מנצחון בעלי התורות תצא, כי אם מעקת התועים, מבקשי־דרך ומהרסי־דרך, גם מאלה.    התאמרו, כי התועים והמתעים שלנו התעו רק מרוע לב, ושרק להשחית ולעקור במזיד היתה כוָנתם? התאמינו, כי רק רִשעה היתה בלב אלה אשר באו להחריב את העם, רק לחזות נקם בקדשי העם רצו – ותו לא?

ומי יכול להתעות בלב שלם גוי כולו? מי ישנא את שבטו שנאת־חינם? לב מי לא ישבר בקרבו לצער עם שלם? איה הנפש החוטאת, האומרת "לאו" לקדשי הגוי, שלא תזוב דמה ושלא תמוק בצערה? אם נדע ונעריך את גבורת אלה שמתו על קידוש־השם, עלינו להקשיב גם לתוגת אלה שהקריבו עולמם וחייהם לשם הריסת השם.  עלינו להביט שמאל כמו לראות ימין, שאמנם אינן רחוקות אצלנו זו מזו.  והן גם המברכים שלנו היו גם מקללים, ומי שקיבל את הלוחות הן גם שבר את הלוחות...

והיה אם תשמעו בקולכם, בקול נשמתכם, תראו, כי הפרשיות סמוּכות, פּרשיות היחיד וּפרשיות הציבור, פּרשיות שלכם וּפרשיות של אחרים; תשמעו ותקשיבו הד כל הצרות, הד כל המועקות, הד כל הדורות וכל הזמנים; תשמעו ותקשיבו המית כל הנפשות הגדלות בנו, בין כה ובין כה; תשמעו ותקשיבו כל השאלות שבחדרי־הנפש שלנו וכל סערות הנפש... אז עשירים נהיה בשירה לא נדע עתה שחרה; אז יתעשרו היחידים בנו בנשמותיהם של אחרים.  נשמות אחרים תבואנה בהם להוסיף יגון על יגונם ולהרחיב המיתם, המית נפשם.

 

למה תאמרו אין לנו, בשעה שעוד זה יש לנו?     

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] העירותי על זה בלעז במקום אחר.

[2] המסַפּר ש. בן־ציון.

[3] הסופר משה קליינמן.