_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לִפְלַגּוֹת עִיר

אוֹ

יחיד ורבים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

רזוֹנה לא היתה עיר ואם בישראל, אבל גם בין הקטנות לא נמנתה. עיר בינונית היתה, כל מה שיש לערי ישראל הבינוניות היה גם בתוכה. – לא! דבר אחד היה חסר לה: חסר לרזוֹנה חזן. בשורת "כלי הקודש" אשר בה חסרה חוליה אחת: חסר חזן תמידי, יודע נגן, שיעבור לפני התיבה וינעים לעם בקולו. –

אמנם היה בעיר חצי-חזן ושוטה, שקולו כתוקע לסיר נפוח, והוא גם הוא היה אומר את "מי שברך" לנולדים ו"אל מלא רחמים" למתים, באין מכלים; אבל לבוא לפני העמוד לא נועז כי אז היו המתפללים בורחים מבית-התפילה באמצע "קדושה" ו"ברכו" והיו מניחים אותו לבדו. –

ושני בתי-תפילה היו ברזוֹנה: בית-מדרש לחסידים ולנגידי העיר ותוֹרניה ובית-כנסת לבעלי-בתים. אוּמנים והמון העם. וזה היה גם נימוק הקהל, שלא להעמיד להם חזן, כי לשלם "שׂכירות" אף מעט לשני חזנים לא הספיקה ידם; ואם חזן אחד מנו היו מושכים אותו אנשי בית-המדרש לכאן ואנשי בית-הכנסת לכאן; ונוספה עוד צרת-עין בין שני בתי-אל אלה, שמלבד זאת היו עוֹינים זה את זה כל הימים.

"שלוחי-הציבור" ברזוֹנה היו בימות החול ה"אבלים" וחבריהם; ובראשי-חודשים ובימי השבת היו מפצירים בכל אלה מן אנשי הקהל, שהיו יודעי-נגן קצת, כי יעמדו לפני התיבה וישמחו את המתפללים בקולם; ובימי החג, וביותר ב"ימים נוראים", היו כל התפילות של הש"צים נחלקות בין מיטיבי-נגן בעלי-חזקה. לאחד היתה "חזקה" על תפילת-ערבית ולשני על תפילת-שחרית. ומנה אחת אפים היתה זו של תפילת מוספים ונעילה, ותהינה ה"חזקות" האלה לכבוד יותר גדול מעליה לתורה; ועמדו עליהם בעליהם בכל מאמצי כוחם, ולא נקל היה כי יפני את מקומם לחזן.

והנה קרה כי בא חזן לעיר חזוֹנה, ואחריו חזן שני; ותהי העיר, היתומה משירה ומזמרה אמיתית ימים רבים, הומיה משני קולות.

ימי קיץ היו, ימי שׂובע וברכה, וליהודי רזוֹנה הרוָחה. ויראו בני בית-המדרש את בית-תפילתם כי נופל הוא, קירותיו שחורים וגגו שבור, ויאמרו להקים את הריסות הבית, וינדבו איש איש מתת-ידו, וישׂכרו אוּמנים ובונים לטוח בטיט ונגרים לתקן את בדקי בית-המדרש בכל צדדיו ולהעמיד אותו על תלו. גג חדש הוקם, הכתלים טוּחוּ  בסיד לבן. את הרצפה עשו לבנים שרופות, תקנו את המעלות, חידשו את זכוכית החלונות וגם ספסלים בפנים משחו בששר.

וייף הבית ויהי למשוש חלק גדול מיושבי העיר. והימים, ימי כלוֹת הבנין, ימי אלול והכנה גדולה ליהודים.

ויאמרו אנשי בית-הכנסת בנפשם: עתה תגבר יד אנשי בית-המדרש עלינו, בבוא ימי התפילה הגדולים, ואלה העומדים באמצע הבתים ככל ימיהם, וביותר בני-הכּפרים, שפעם יתפללו בבית הזה ופעם בשני, יבכּרו עתה את בית-המדרש על ביתנו ובושנו מהם.

ויטכסו עצה במה לקדם את פני הרעה, וימצאו מוצא לדבר! ביום אחד נסעו גבאי-הבית חרש אל העיר הגדולה הסמוכה, ושׂכרו להם חזן ידוע לימי-התפילה, ויבוא האיש בעוד ימים עם להקת משוררים, כי עליו היה להכין וּלתכּן את המזמורים והשירוֹת. ותהום העיר, כי לא היתה עוד כזאת ברזוֹנה. החזן, איש כבן ארבעים, קטן-קומה ובעל פנים כהים, התאכסן אצל פרנס העיר; והמשוררים, מנערים בני שמונה-עשרה עד בחורים בני שלושים, קצוצי-פיאָה מעט וכלל לא מן היראים ומן השלמים התאכסנו אצל העלי-בתים אחדים, וגם בבית אוּמנים מאוּמדים, מראשי בית-הכנסת.

וחייט אחד ואָמן, שהיה עושה בגדים לאצילים הפוֹלנים, ועשה את מלאכתו אצלם בבית-משׂכּיוֹתם, פינה את חדרו הגדול, בביתו היפה, לחזן עם עוזריו, כי יכינו שם את מזמורותיהם ושיריהם. ויהי הדבר לו לכבוד גדול.

בא ערב. ליל יפה ובהיר פרוש על רזוֹנה. ימי הלבנה במילוּאה, צעירי ישראל הלכו לטייל ברחוב הגדול, וגם סתם אנשים. כוח-המושך באויר צח הליל, לקרוא גוּברין יהוּדאין לטייל בחוץ גם בימות החול. – ומסביב לבית של אותו החייט עמד קהל גדול. השקיפו מבעד החלונות. הן נודע כי עתה תחלנה הכנות-הזמרה הראשונות.               

ופתאום נשמע בשקט הלילה קול ניגון מבקש ומתחנן: וּנתנה תוֹקף קדושת היום! והיה היה כמו התגלות חדשה התפרצה; וחזר הקול ומשך בחזקה: וּנתנה-תוֹקף – קדוּשת – היום – וקול יותר גבוה חוזר: וּנתנה, וּנתנה, וּנתנה! ואחריו קול אחר:

קדושת, קדושת, קדושת. ומפי שלושה וארבעה קולות מתבקעת המלה:

היום, ומשתפּכת במלוא העיר: היום! היום! היום!

והקהל מסביב לבית הולך ורב. הזמרה, קולות המזמרים היו כמו באים גלים גלים מעולם רחוק והיו בכל נפש לחידת-פלא. האנשים האלה, היושבים בחדר, המה כשאר בני-אדם; הם הולכים על שתים, מדברים ואוכלים, ובגרונם איזה כוח נסתר, והכוח מרעיש! ומה עמוקה המנגינה החדשה, היוצאת משני קולות: זכרנו לחיים! האדם מתרפק על קונו, מתרפק ואומר: זכרנו, זכרנו! וקול אדיר מרעים: מלך חפץ בחיים! ונסתם ברגע הזה כל הרהור חיצוני וכל פניה שבלב. כולם עומדים מחוץ בלב של מרגוע ובחרדת-קודש כל אחד מהם היה נותן שנה מחייו לוּ נפתחה הדלת והכניסו אותו בפנים. ולא מעטים קינאו בבן החייט יוסיל, היושב עתה את המשוררים, הוא בפנים והמה בחוץ...

 

הימים הולכים ובאים ובכל ערב וערב התאסף הקהל מסביב לבית החייט, לשמוע את הרינה והזמרה, כי נפלאו. וידחקו איש בכתף רעהו, וכל גבר-אַלם דחף את חברו, בכדי שיהיה הוא הקרוב לחלון. והתחיל העם לשכור מקומות לתפילה בבית-הכנסת בעוד מועד. אמרו כי יוסיפו עשרה ספסלים שם בשנה ההיא; אמרו כי לחזן עם משורריו מנגינה ל"היום תאַמצנו", שאין כמוה בכל העולם, וכל השומע יכול לעמוד על רגליו מאה שנה ולשמוע...

ואנשי בית—המדרש נבוכים עתה ומתכסים גם הם עצה. מה יועיל כי בית-התפילה שלהם הוא עתה כמעט בנין מפואר, אם אנשי רזוֹנה יאמרו: אל תסתכלו בכתלים ובחלונות יפים, שמו לבכם רק לחזן שישמיע לכם את קולו. וגם בלבבם עצמם החלה התשוקה לשמוע זמרה נישאה בימי-הדין, מעת שהמנגינות הרכות של חזן בית-הכנסת חדרו לאזניהם. הלא גם המה אנשים המה ויצר-רע של זמרה יושב גם בתוך לבם הם.

ויסע גבאי בית-המדרש גם הוא לעיר המחוז, וישכור בעל-תפילה גדול לבית הזה.אמנם בעל-תפילה זה מתפלל לפני התיבה בלי סיעת משוררים; אבל לו היה קול נפלא ומושל את לב כל שומעיו. ואותו דבר היה חסר לחזן עם המשוררים.

ויבוא בעל-תפילה זה לרזוֹנה ליום השבת באלול למבחן. ויתאסף קהל רב לבית-המדרש, לשמוע "קבלת-שבת שלו. בית-התפילה שנתחדש היה מואר בנרות רבים; יהודים בבגדי-משי ובפנים צהובים עומדים איש על יד רעהו. איזה תקוה ריחפה על פני כל וגם אותות-נצחון נראו למפרע על פני ראשי הקהל וגבאי הבית. אדם בעל קומה זקופה עומד לפני העמוד, טלית חדשה עליו, ועיני כל המתפללים אליו... עוד רגע אחד, עוד רגע, איש אחד מאחר לבוא פתח את הדלת, וכמעט בלעוהו המתפללים חיים על אשר הפריע את הדממה ובעל-התפילה עומד ועיניו נטויות לסידור גדול, הפרוש לפניו.

אור ויופי בכל החלל. דוּמיה! והנה קול מפליא בחזקו וביפיו קורא בעוז: לכו נרננה לה'! נריע לצוּר ישעינו! הקול היה כמו שאגת ארי. נדמה כי כל הבית מריע והומה: רננו לצוּר מושיע!

והקול הזה, איך התרפק והתחטא כשהגיע להרצאת המלים: ארבעים שנה אקוּט בדור, אקוּט בדור – בוכה אלהים ומתחנן – והם לא ידעו דרכי. מדוע לא ידעו? מדוע? והקהל עומד ומקשיב כאיש אחד. יריע כים קולו ולבם יהמה כים. שיר לה' שיר חדש! שירו לה' כל הארץ! שירו לה'! ברכו שמו! הוא קורא והוא עונה. כל הארץ תשיר שירתה לה'. וכל הקהל עומד בקסם ההמיה. ימים ושנים היו עומדים כך ולא הו מָשים ממקומם לוּ בעל-התפילה הלז יעמוד בתוכםוישיר את שירי השבת. אין פנים ואין אחור, אין משאות ואין צרכים: הבו לה' כבוד שמו – ישמחו השמים ותגל הארץ! – מה? הקול אדם הוא זה או קול משק גלים? יִרעם הים ומלואו! ירעם! כתלי הבית יחרדו, ישתקשקו החלונות, ינוּע העמוד, כל אחד ישען בשכנו לבל ימוֹט. אין זה בעל-תפילה, כי אם קסם בפיו. כל מי שלא התפלל ברזוֹנה בליל-שבת הזה עם הציבור בבית-מדרשה, לא שמע את בעל-התפילה הזה באדיר קולו, בעומק השתפכותו וברינוּן העבודה הפנימית שלו, לא שמע "קבלת-שבת" נהדרה מימיו!

ותרעש העיר בכל יום השבת וידברו בקהל על דבר "בעל-התפילה" הנפלא הזה. ורבים משומעיו התאספו לכבודו וישתו מי-דבש ויין למרבה, ותהי הילולה וחינגה לאנשי בית-המדרש, כי לויתן כזה עלה בגורלם.

ובמוצאי-שבת החלו עוד פעם הכנות הזמרה של חזן בית-הכנסת עם משורריו ויפליאו הפעם בקולם. ויתאספו אנשים רבים מסביב לבית, ויעמדו לשמוע אל הרינה ואל הזמרה. שרו אז את ההתחלה: מסוד חכמים ונבונים וּמלֶמד דעת מבינים! וירעמו הקולות בגרונם. נדמה כי שיירה של לויים נותנת בשיר קולה. -                         

והיה כי נחו ונדַמו אלה פה, עמד בעל-התפילה, שהתאכסן אצל אחד מן הנגידים בצד השני של הרחוב, והחל גם הוא לתת גם הוא קולו בהשתפכות הנפש ובסילוּדים ויִקָבצו גם שם אנשים לשמוע, ויחֶלק המחנה וקול המנגן הזה חותך באויר ושואל בעוז והדר: מי כמוך בעל גבורות! ומי דומה לך? – והיה כאילו נשמעה קריאה זו בפעם הראשונה, כאילו זה עתה החל בן-אדם לשיר שירת קונו.

משני עברי הרחוב מנצחים בנגינות, ולב הקהל מתפלג, אלה נוטים לכאן ואלה לכאן. לאלה הסובבים את בית בעל-התפילה ברור הדבר שלוֹ הנצח וההוד; ולאלה העומדים על יד בית החזן ומשורריו ברור וקיים שלשיירה הגדוּלה והתפארת.

ויחלו ה"צדדים" ביום המחרת להתנגש. אנשי בית-המדרש הוכיחו לכל מי שנפגש עמהם כי "כף" בעל-התפילה שלהם מכריעה אותה של החזן ומשורריו גם יחד; ואנשי בית-הכנסת הוכיחו לכולי עלמא את ההיפך. – על שאלות היום ושאלת החודש, -כי הלא מצד אחד על היהודי להרויח בימים אלה ממון לימי החגים; ומצד אחר, בירח כזה החי יתן אל לבו, -התעצם הניגוד ואהבת-הנצחון בערך הזמרתי של העומדים מצד שני שלוחי-הציבור. אנשים, שלא ידעו מאומה בפרקי דזמרה, וגם לא שמעו כאלה כל ימיהם, היו בן לילה למביני-נגן וידרשו כל פרט של הגבהת הקול והשפלתו והוד ההברה – כמין חומר. ועוד יותר: גם אנשים ישרים בלבותם, שלא אהבו להלוך רכיל בחבריהם, לא יכלו לעצור ברוחם עתה, שלא לדבר סרה על הש"ץ מהצד השני. בבית-המדרש צא הקול כי ה"משוררים" רעים וחטאים הם ואינם יראים את ה'. ואנשי בית-הכנסת נועזו לומר כי בעל-התפילה, בהיותו צעיר לימים, היה בעצמו משורר עוזר לחזן שלהם...ובשמוע אחד הנלהבים את הדבר ההוא הרים יד במוציא את הדברים מפיו, ויתן לו מכת-לחי עזה. כה היו ימי-ההכנות לתשובה לימי זריעת שנאה ואיבה בין אדם לחברו, ולפעמים אויבי איש גם אנשי ביתו, צאו ולמדו: חתן אחד אוכל בבית חמיו, ואבי רעיתו ניטה לצד החזן, ורוחו של הצעיר ישאהו אל בעל-התפילה, ועוד זה: הבעל רוצה לתקוע היום ממקומו בבית-הכנסת, והאשה אומרת " לא כן, רק בעל-התפילה מרכך את הלב. שו"בי העיר, שדרכם להחניף לכל "בעל-בית" ברזוֹנה, אובדי עצות הם עתה, מבלי דעת איך יענו על שאלת אנשים לאמור: מי ימצא חן העיניהם יותר? החזן או בעל-התפילה? גם הרב דמתא, חרוץ וערום יודע להתהלך את הבריות, לא עמדה לו חכמתו הפעם למצוא פשר ותוֹך.. מושג נאמן מחיי רזוֹנה בימים אלה נקנה לנו, אם נצייר לנו רגע כי מחצית העם נטתה אחרי דויד ומחציתו אחרי אבשלום, ושניהם בעיר. –

 

ולא לבד בתוך העיר נתפלגו הלבבות, כי גם בה"סביבה" ובכל הכפרים אשר מסביב לרזוֹנה, שבהם גרים מבני-ברית משפחות משפחות. אנשים מן העיר, שיש להם מגע ומשא בכפרים, דפקו על פתחי אחיהם הכפריים וגם צירים מיוחדים שלחו אליהם, למען ינסו דברים עמדם, לשכור להם מקומות לימים נוראים – בבית-המדרש או בבית-הכנסת, -אלו כדאית להוּ ואלו כדאית להו. וכשבא יהודי כפרי לעיר משכו אותו משני עברים, הללו לכאן והללו לכאן, וַתהי המהומה רבה ודברי ריבות בשערים. רבים מבני-הכפרים, שהיה לבית-הכנסת "חזקה" עליהם, נשבּו על ידי אנשי בית-המדרש בחלקת לשונם; ולהיפך, נפתו אחדים מהם לעזוב את בית-המדרש וללכת לבית-הכנסת, כי שם הרינה האמיתית. –

ובבוא ימי-הסליחות עוד התקשו הלבבות יותר. ובימי-הדין, שבּם יתּקע בשופר גדול לתשובה ולהתעורות כל נפש וכל בשר, בא ישׂטן ועירבּב את העולם ברזוֹנה. לא ידעו האנשים כי היום יכתב בספר החיים, אם לשבט או לחסד; ובמוחם רק רעיון אחד סובב ומנקר, לנצח בחַזנם על אחיהם! מרגלי-חרש משני בתי-האל סבבו מזה לזה וסיפרו והודיעו על אודות כל זמירה ומנגינה, אם עלתה או לא עלתה, וכי יצא העם מבתי-התפילה, הללו פונים הנה והללו לעבר השני. כי איך יאמר איש לחברו "לשנה טובה!" אם לא יוכל דבּרוֹ לשלום...

אנשי בית-הכנסת, ההמון ברובם, הקדימו אחרי הצהרים ללכת אל הנהר הרחב והיפה במורד העיר, לקיים שם מצוַת "תשליך"; וילכו אנשי בית-המדרש היום, כדי להתרחק מהם, למי העינות.. בעשרת ימי-תשובה שקלו וטרו, דנו ורבו בכל מקום ופינה בעיר על אודות ערכי הנגינות של הש"צים. בעל-התפילה רכש לו כתר נצחון בהרצאתו את ה"נתנה תוֹקף"; והחזן ומשורריו הגדילו עשׂה בזמירת "היום תאַמצנו"; והתנגשה אותה התפילה עם הפזמון והיו לסימני האויבים בעיר כ"שבּוֹלת" ו"סבּוֹלת" לפנים. מדנים בין אחים! השבט הישראלי ברזוֹנה נחלק לשנים.                 

ויבוא יום סליחה וכפרה לכל באי-עולם; והוא עוד הוסיף לזרוע ניצני משטמה בין גרי העיר. לא צקון-לחש, לא השתפכות הלב לפני יושב מרום ובעל-הרחמים נשמע בבתי-תפילות לעברי ברזוֹנה, כי אם כוחות נאבקים.ביקש בעל התפילה היחיד להרעיש בקולו פני תבל וּמלואה; והחזן ומשורריו יודעים כי המה הרבים ולגרונם מי יגביר! וירעשו עמודי בית-המדרש, כאשר נהם בעל-התפילה בקול אדיר: המלך היושב על כסא רם ונישא! וסמוך לו, כמו להכעיס החלו משוררי החזן במקומם לרדוף אחד אחד את חברו בקול: בפי ישרים! ובדברי צדיקים! ובלשון חסידים! ובקרב קדושים! קירות בית-הכנסת חרדו, ואין כאן ישרים, אין כאן צדיקים, אין חסידים וקדושים, כי אם אויבים, אויבים נלחמים זה עם זה בקולם. אתם לא תדעו קנאת אדם ואהבת הנצחון!

 

ושני החזנים נשכרו לכהן ברוֹזנה; למרות המחאות והמדנים משני הצדדים; והכל כתוב וחתום בכתבי-התקשרת.אנשי בית-המדרש העלו את מנות המתפללים, וכן עשו בעלי בית-הכנסת וגבּאיו; ותגדלנה הוצאות הקהילה ארבעתים, וכמעט נדלדלה העיר וירגנו העם האהליהם ותהיינה ה"זמירות" וה"מנגינות" מעתה להם למשא כבד...

ובכל "ברית-מילה" ובכל "יתונה" בעיר שומרים הגבולות, לבל יקרא אחד מאנשי בית-המדרש והקרובים להם את החזן להנעים בנגוניו או להיפך, חצי-החזן השוטה היה מעתה לעני מדוּכּא ויעשוהו למשגיח על ה"תלמוד-תורה" ועל כיסו הריק... אין השוָאה ואין פשר ואין גשר בין שני בתי-האלוהים שצרים זה את זה עם ש"ציהם יחד. המעמדים החברתיים ברוֹזנה נשתנו, גבאים הוסרו ממשמרתם ובאו אחרים תחתיהם, אציל העיר, שאדמתה לו לאחוזה, פוֹלני קל-הדעת, מכרה ליוָני. מקרים מדיניים רבּי-עלילה באו בכל מדיניות המלך וחוקי-צבא חדשים ליהודים. עםַ הרוסים נלחם בינתים את התוּגר; ובתוך הויכוחים הרבים בשעריה: מי מן האויבים ינצח וראוי לנצח, עוד התערבה שארית מן הדין-והדברים: למי משני חזני העיר הנצחון? למי משפט

הבכורה? האם לקולו של בעל-התפילה היחיד או לחזן עם המשוררים?

יחיד ורבים! מצד זה – קול אחד של בעל-התפילה, קול יחיד ומיוחד, קול השתפכות אדם כשהוא לעצמו; ומצד זה קולם של רבים, קולות רבים בהתאחדם יחד, הד קול היוצא בעזרת רבים וּבהתאָמת רבים. מי מינייהו עדיף? הדבר הזה לא נתברר עד היום ברזוֹנה ובמלוא העולם מסביב לה. ---        

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה