_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לפנות ערב

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

חוֹרֵב

 

נתיב ראשון

א

אֵל בְּרִית וְאֵל עוֹלָם

     אנכי ה' אלהיך – כשעמד הקדוש-ברוך-הוא ואמר אנכי ה' אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלהים וכרמל מאספמיא, שנאמר: חי אנו נאום המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא, זזה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי; – וכיון ששמעו מפיו: אשר הוצאתיך מארץ מצרים – עמד כל אחד במקומו ואמר: לא עסק לו אלא עם מי שהוציא ממצרים...

     קסברו הם, אלהי העולם מדבר וקורא להם, קורא לכל באי-עולם ולכל צבאות הארץ ויאמר: אנכי ה' אלהיך, אשר בראתי את כל חי ואשים שמי על כל חי ועל כל נברא – ונתקבצו כל ההרים, וכל אשר לו אוזן קשבת להאזין ולשאוב את אמרת אלהים; אבל כיון ששמעו את סוף הפסוק : אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מיד נרתעו לאחוריהם

ואמרו: אלהי אבות ישראל הוא, אלהי התולדה של עם אחד ורק של עם אחד, ולנו לא יתן חלק בנחלתו, איש למקומו! ביודעים או בלא-יודעים הביעו בעלי המאמר הזה את ההבדל היסודי שבין דת אנושית ובין דת לאומית.  ספר המכילתא, שממנו לקול פתגם זה, הוא ספר קדמון בתורה שבעל-פה.

     פרק חזה, מה בין הדיברות הראשונות לאחרונות, מה בין הקריאה: זכור את יום השבת לקדשו – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח בום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו – ובין הקריאה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן ציוך ה' לעשות את יום השבת.  – בעלי המקרא, הקראים, הפליגו בדרכם וחשבו לתומם, כי שני הענינים האלה טעם אחד יכללם, בעבור, "שענין יציאת מצרים היא כחידוש העולם"...כמה עמוקים מהשקפה כגון זו דברי בעלי הזהר החדש, לאמור: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בהאי פסוקא שאל רבי יוסא, זעירא דמן חבריא, מרבי שמעון בן יוחאי ואמר ליה: אית לי לישאל שאילתא חדא מינך ומשחי לי בלבאי ואנא דחיל מלישאל...אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי אימא.  אמר ליה.  האי דהקדוש-ברוך-הוא מדבר להון לישראל בכל אתר ואתר: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך וכו', מאי רבותא? – חידוש – העולם  הוא רבותא יותר גדולה מיציאת – מצרים, ואלהי העולם, שרוחו ישכון על כל בשר, אדון האדונים, הוא מרחיב ממשלתו על האלוה של העם.

    

     בה אמר ה', קדוש עולם ויוצרו, האותיות שאלוני על בני – היקבצו כולכם – ועל פועל ידי ציווּני...  אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי...  פּנו אלי והיוָשעו כל אפסי ארץ.                

     ה' צדקות אהב וזרע זרע צדק בכל חי ובכל אשר ברא.  הקדוש-ברוך-הוא מחדש מעשי בראשית בכל יום.  הבוקר, טהרת הבוקר היא מתן-תורה בכל יום. 

     תלמודי אחד, רבי יוסי בר חנינא, אומר: " לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך...ששמה נהג בהם טובת-עין ונתנה לישראל; ועליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך".  גם בזה לנו מבט רחב, היחיד מזכּה את הרבים, התגלוּתו של היחיד תאיר לרבים.  והוא בא לעולם בעבור הרבים.  הטבע מצד זה ובני – עליה מצד זה, השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני-אדם, אבל יש קשר גם בין ארץ לשמים.  הטבע מחדשו הקדוש-ברוך הוא בכל יום, אלהי הרוחות מדבר אלינו בכל יום.  התורה שבכתב חתומה וגמורה והתורה שבעל-פה אינה חתומה ואינה גמורה.  רק זו התורה נקראת חיה, שאם גם מחה תימחה, יכול האדם לכתבה מלבו; שאם לא יבין בפרשת הכתב והמכתב, יאמרו לו עצי היער וחיות השדה את פרשת השם.

     בכל דרכך דעתו ולכל נתכנו עלילות, זהו מעין התורה שלא יפסק.  חביב האדם, כל אשר נשמה באפו, ולא רק בן תולדה זה או זה נברא בצלם, כל בני-האדם נבראו בצלם, והכל שוים לפני מלכו של עולם.  אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וגם המצרים לי עם.  אמר הקדוש-ברוך-הוא למלאכים, שבקשו לומר שירה על אבדן עם זה: מעשי ידי טובעים בים! ראו גם המצרים הם מעשה ידי, אני עשיתי את האדם ואצווהו על דרכי.  אומרים אתם: הללו הם בנים למקום והללו הם עבדים למקום.  אבל אין עבדות לפני המקום, האור זורח לכּל והבוקר יאיר לכּל.

 

 

ב

אַחַת וּשְׁתַּיִם

       "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד.  מן העולם ועד העולם אתה אל, אלוה כל בריות אתה ואדון כל תולדות.  כי כל פּה לך יודה וכל לון לך תישבע וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה וכל לבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך".  כל הנשמה תהלל יה, כל אשר נשמה באַפּו, כל צור שדי וכל חי, אין פדות לפני שוכן מרומים, אנו חיים ברצונו והולכים לאורו, כולנו חוסים בצל כנפיו ורחמיו פרושׂים על הכל.  לא רק אלהי צבאות עִמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה; אך ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך, בן-האדם!

     נשמת כל חי, נשמת כל אדם.  – ולבעל משנת ביכורים דיבור אחד שונה מזה: אלו מביאין ואלו לא קורין, הגֵר מביא ואינו קורא, שאין יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו...וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר, אלהי אבות ישראל...  וכשהוא בבית-הכנסת אומר, אלהי אבותיכם".  בן-אדם זה, שנכנס תחת כנפי השכינה וקיבל עליו מלכות-שמהים הרחבה וברית עולם, אינו יכול לומר אלהי אבותינו, "הוא מביא ואינו קורא"; הוא מתפלל לפני אלוה, ישפּוך שיחו, ולא יתנוהו לומר אלהי אבות, מפני שאינו יכול לומר פסוק זה כצורתו...

     כמה עולים על זה דברי איש תלמודי אחר יחיד.  "תני בשם ר' יהודה: גר עצמו מביא וקורא, מה טעם? כי אב המון גויים נתתיך, לשעבר הייתי אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגויים"...  (ירושלמי, ביכורים).

     יתפּלל בן-האדם, ישכים ויאמר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא; כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך.  אני העומד פה ומדבר עם קוני.  השמש מאיר, האדם יקום בבוקר וידבר את אלהיו עם אור הבוקר.  נפשו מלאה איזה הוד, איזה רוך: אלהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא; אתה בראתה, אתה בראת את כולנו, אתה משמר את כולנו ונתון תתן את הבוקר לכולנו.  מודה אני לפניך, יאמר האדם; ובהירחץ נפשו לטוהר, עוד מאט ויצא לפעלו ולעבודתו, נותנים בלבו עוד דבר אחר – יחד עם זכרון ריבון כל המעשים ואלהי כל בשר, הנה עליו לזכור גם את אלהי האבות.

     "זכור לנו ברית אבות", "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם".  – מה יאירו לנו דברי ישעיהו השני או השלישי: כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו.

     קרוה ה' לכל קוראיו והוא אבי כל קוראיו, אחד שמו על כל נברא; ולא נאמר, כי נתן רק לאלה ולא לאלה.

     מקבלים אנו עלינו עול מלכותו, כי הוא אחד ושמו אחד, ושניות  אנו עושים בו ובמעשי ידיו...  אחת  דיבר אלהים ושתים  זו שמענו.  – –

 

 

ג

אִם לֹא יַגִּיד

         כי ביתי בית תפילה לכל העמים, ונחה רוח ה' על כל בשר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות.    האל רוצה כי ישיבו אליו לב כל בני-האדם, וידע כל אדם, כי בצלם אלהים נברא; וידע כל בר-נש, כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, "ימינו פשוטה לכל באי-העולם" (ספרי), ימינו פשוטה לקבל כל אשר נשמה באָפּו וכל אשר רוח בו.

     "אל אלהי עולם מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא בכל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל; וידע כל פעול, כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו".  ידעך כל יצור.  – –

     "לא הגלה הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ביו האומות, אלא בשביל שיתוספו עליהם גרים"...  לכל דת אלוהית יש צורך להתפשט ולהתרחב, מלאכות האור הוא להאיר, להאיר באופל ולכל מי אשר באופל יתהלך.

     אם חסד האדם היה את האדם והראהו את פניו, אין זאת מתנהלו לבד, כי אם העיר אותו.  על-מנת ללכת בדרכיו הוא ולהוליך גם אחרים בדרכיו...  כל בן-דת הוא ציר שלוח להשיב לאחרים ולקרב לב אחרים.  שלום אומר ה' לרחוק ולקרוב.  "ברישא לרחוק והדר לקרוב"...  רחמי-שדי צריכים לבוא דוקא לרחוקים ולאלה אשר לא קראו עוד בשם ה'.ץ

     אחרת, רוח אחרת לחלק רב מאתנו, המוחם ובלבבם של רבים בנו נחרת אותו מאמר, ששׂמו בפי ה': "אלהין אנכי לכל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא על עם ישראל" (סתר' תורה, רות רבה); ואי אפשר להם כלל לעקור מנפשם את הרעיון של חטיבת עם אחד ונחלתו לעצמו ואך בעד עצמו.  "נוכרי ששבת חייב מיתה".  " לא יירש בן השפחה עם בן הגבירה!"

     ואל אלהי הרוּחות יקצוף ויאמר: "אם לא יגיד ונשא עוונו, אם לא תגידו אלהותו לאומות העולם, הרי אני פורע מכם" (ויקרא רבה, פ"ו).  – אם לא תגידו.

 

 

ד

כָּל הָאָרֶץ

     נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך, יקים לך ולא לגויים (ספרי).  החודש הזה לכם – לך לבדך יהיה ואין לזרים אתך, האל אמר, אינני מזהיר אחרים על דרכי אלא אתכם; לא נתתי המשפט אלא לכם, הצדקה היא שלכם, לכם הרחמים ולא נתתי את המצוות אלא לכם...  (שמות רבה).  ודורש אחר ב"דברים רבה" עוד מרחיק לכת ואומר: אלה הדברים, קראו דבורים; מה דבורה זו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים, כל הם דברי תורה, סם-חיים לישראל וסם-מות לאחרים.  סם-חיים וסם-מות! ישרים דרכי ה' להולכים בהם מבני ברית, לא כן לאלה שלא בני מברית.  "לא יחֵד הקדוש-ברוך-הוא שמו אלא על בני ישראל", אינו מבקש יחודו משאר באי עולם – הוא נקרא האל הגדול והנורא, ושיביא נהרה לכל...

     והנה גם נוסח אחר: אשר יעשה אותם, היה רבי ירמיה אומר, אתה אומר, מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככוהן גדול, תלמוד לומר: אשר יעשה אותם

האדם; וכן הוא אומר: וזאת תורת הכוהנים והלווים וישראל לא נאמר כאן, אלא וזאת תורת האדם  וכו'; וכן הוא אומר: פתחו שערים וגו', כוהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אלא ויבוא גוי צדיק שומר אמונים; וכן הוא אומר: זה שער לה', כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא צדיקים יבואו בו; וכן הוא אומר: רננו, כוהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא רננו צדיקים בה'; וכן הוא אומר: הטיבה ה', לכוהנים, ללויים ולישראלים לא נאמר כאן, אלא הטיבה ה' לטובים" ( ספרא).

     ולמה הקדוש-ברוך-הוא אוהב צדיקים? – הוא אוהבם על שאינם נחלה ולא משפחה, את מוצא הכוהנים בית-אב הם, את מוצא הלויים בית-אב הם; ואם מבקש אדם אחר, שאינו כוהן ואינו משפחת כוהנים, להיות כוהן אינו יכול...  אם מבקש להיות לוי אינו יכול, כל עוד שאינו בן מטה לוי; ולמה אינו יכול להיות משומרי משמרת ה'? לפי שלא היה אביו כוהן ולא היה אביו מן הלויים...  אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא ואין מעצור לו.לצדקה ויראת האדם את אלהיו אין בית-אב ואין זכות משפחה ומטה אחד.  נאמר יראי ה' ברכו את ה'.  בית יראי ה' לא נאמר אלא יראי ה', יראי ה' אינן בית-אב, אלא מעצמן...  (במדבר רבה).  "ומכבדי אכבד, ללמדך, שכל המיַשר ארחותיו הוא מכבד להקדוש-ברוך-הוא" (בראשית רבה). 

 

     שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה, שאל ואמר לו: אנו יש לנו מועדות, אתם יש לכם מועדות, לנו יש ימי גינוסיא שלנו, ואתם יש לכם פסח, עצרת וסוכות; השעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, אי זה יום שאתם ואנו שמחים? – יום גשמים הוא, יום שבו יורדים גשמי ברכה, הוא מאַחד את הכל ונותן שמחה בלב הכל.  – כתיב: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, הם כתיב אחריו? הריעו לאלהים כל הארץ, כוהנים לויים וישראלים אין כתיב, אלא כל הארץ (שם).

     אבל לא רק גשמי ברכה ממעל יקרבו את הלבבות הרחוקים, כי אם גם ברכת האדם בפנימיותו, ה' כי ידבר ללבב האדם באשר הוא אדם ולא רק ללב בן משפחה אחת.  לה' כל הארץ והוא נחלת כל בני הארץ...

 

 

ה

חֶסֶד לְאֻמִּים

      בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים, ויפץ ה' אותם גוי – גוי לארצו ולחבל נחלתו, שם ישכנו ויעשו את פעלם: גוי-גוי ידבר את לשונו, הולך בדרכו וחי על פי תפקידו.  יש אמנם הבדל ופדות בין העמים ויש מועדים שונים.  גוי זה עולה וזה יורד.  זה ילָחם וכובש את חברו, וזה רב נוא – ויעבוד צעיר.  בו אלהים בתולדה וגם שם שכר ועונש...

     כי ידין ה' עמו, כשבמקום דן את האומות שמחה היא; וכשהמקום דן את ישראל כביכול יש תחות לפניו (ספרי).  – אבל אין הבדל בין אלה לאלה, בין בעושים את הטוב ועולים בין בעושים את הרע ונדונים.  יש דין לפני המקום ויש רחמים לפני המקום.  הכל שוים לפניו; חסד עמי חסדם וחטאתם חטאת.

     תניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? – נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת.  כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתגדל.

     נענה רבי יהושע חברו ואמר גם הוא: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, חטא הוא להם, לפי שאין עושין לו אלא כדי שתימשך מלכותן.  נענה רבו גמליאל ואמר בנוסחם ממש: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, לפי שאין עושין אלא להתיהר בו.    אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי, לדברי אלעזר המודעי, אבל גם הוא לא ידע לומר אחרת והשיב: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו.  – נענה רבי נחוניה בן הקנה ופתח ואמר אף הוא: צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת.  עמד רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברַי ומדבריכם, נראין הן, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות חטאת (בבא בתרא).

     ושואלים בעלי התלמוד לאמור: מכלל דהוא נמי, רבן יוחנן בן זכאי, ביאר מקרא זה, מה אמר ודרש ביה הוא? אמרו כך אמר: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם! והוא השכיל לומר ולהשוות אלה לאלה, אלה המה עושים טוב וגם אלה יקנו את הטוב לשם עצמו.  מדוע יסוג אחור מהראיה הישרה וינענע בראשו לדרך אי-ישרה, לא נדע.

     אבל אנו לא נסוג אחור ולא נעשה הבדל ופדות.

 

 

ו

תּוֹרַה אַחַת

     תורה אחת תהיה לכם, לאזרח ולגר הגר בתוככם.  וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם.  וגר לא תלחץ; ואתם ידעתם את נפש הגר.  "לא תוננו בדברים ולא תלחצונו בממון" (מכילתא).  וכי יגור אתך גר בארצכם לא תוני אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך.  ואהבת את הגר כי גרים הייתם.  " והיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך.  כשם שנאמר לישראל ואהבת לרעך כמוך, כך נאמר לגרים ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, – דעו מנפשן של גרים או מה נפשן של גרים, שאף אתם הייתם גרים" (ספרא).  תורה וחוקה אחת לאזרח ולגר, ולא לבד לגר, כי גם לנוכרי העובר בתוככם.  אתם קרויים אדם וכל אשר נשמה באַפּוֹ קרוי אדם, הצדק ניתן לכל ואַמת הצדק צריכה להיות אחת לכל.  משפט אחד לאזרח ולתושב ולכל מי אשר יבוא במגע אתכם; משפט אחד לכל אדם, באשר הוא אדם!

     אם כסף תלוה את עמי את העני עמך.  אם עני ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, עמי קודם, ענייך ועניי עירך, ענייך קודמים לעניי עירך, עניי עירך ורניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, – אם על טבע האדם נדבר ועל אהבתו העצמית, הנה הקרוב לו קרוב לו מאחר; אבל אם באים אנו להורות את האדם דרך ומוסר, הנה כל הרחוק לו צריך להיות קרוב לו.  – עניי עירך קודמין לענייך, עניי נכרים על אדמה זרה, בלי חסות ומלון, קודמן לעניי עמך, דע רחם בלבך! לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך, לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך.  אמנם האדם מבדיל בין בן-עמו לבין לא בן-עמו; אבל מוסר אלהי לא ידע פדות לא יסיר חַיִּץ בין אח לשאינו אח, בין קרוב לך ובין נכרי לך, סוף מקרא, למען יברכך ה', קאי על הלא תשיך,אבל לא על התשיך.  חי אלהים, כככי לא ישלם שבר לעושי רע בעיניו; ובאו דורשי רשומות ודרשו ף לנכרי תשיך – מצות עשה ולאחיך  – מצות לא תעשה (ספרי).         

     ובאים האחרונים ויפרשו את הענין כך: "הרי ענין זה דומה לחברת אנשים, עושים חוזה יחד, שלא להלוות זה לזה בריבית, אבל מזולתם לוקחים ורשאים לקחת.  כאלה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון, האגודות עושות הנחות לעצמן ואין לזר חלק אתן.  כזה גם המאמר לנכרי תשיך, ובו מצוה בנויה על יסוד תיקוני העולם וחברת האדם" (תורת ה' תמימה).  אבל לתורת אלוה דרכים אחרים מתורת האדם והנהגתו.  מלכותא דשמיא אחרת היא לגמרי ממלכותא דארעא...

    

     תנו רבנן: וכבר שלחו מושלי הרשעה ב' סרדיוטות אצל חכמי ישראל ף למדונו תורתכם, קראו ושנו ושילשו: בשעת פטירתן אמרו להם, דיקדקנו בכל תורתכם ואמת, חוץ מדבר זה, שאתם מבדילים בין שור ישראל שנגח שור של נכרי ובין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, ואותו אין אנו מודיעים.  באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילת נכרי, שיהא אסור מפני חילול-השם.  – עוד יתרה היה עושה בו בנו של הלל, לוּ היה גוזר על הבדלים אלה מפני חילול-הנפש... 

      תורה אחת תהיה לכם בלבבכם וברוחכם, תורה אחת בעד כל אדם.

                                             

 

נָתִיב שֵׁנִי

א

בְּמַרְאֶה וּבְחִידוֹת

     ויאמר אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אַל נא מעבור מעל עבדך.  ואמר אברהם בבעו ברחמין מן קדמך י"י...  משום ר' אליעזר המודעי אמרו אף זה אדוני קודש...  ויאמר, שם זה קודש, שאמר כן אל השכינה"...  "אותו היום חולה היה אברהם ויצאה חמה מנרתיקה, כדי שלא יטרח באורחים, והוא היה כמה אל עובר ושב, נפק חזייה להקדוש-ברוך-הוא דקאי אבא"...  בא הקדוש-ברוך-הוא לשאול בשלום אברהם.  – היינו דכתיב, אל נא תעבור מעל עבדך...  אל נר תעבור, ככה מדבר בן-אדם את ה' בצלם ובדמות.  ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה לאמור? ותען שרה ותאמר לא צחקתי וּתכחש.  תום אלהי ושיחת משפחה יחד.  ויחל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם.  – וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו מה פשוט מהלך זה! אין כאן חלומות ומחזות לילה, אין איל משולש, עגלה משולשת, תור וגוזל, ויאן כאן תרדמה ואימה חשכה.  אלהים בא באוהל האדם ומדבר עמו כבן-אדם.  "דיברה תורה בלשון בני-אדם"!

     חזות אחרת.  – ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון, השׂרים והעבדים ססובבים אותם והנביאים מתנבאים לפניהם.  וימהרו גם אחרי הנביא מיכיהו בן ימלה ויפתח פיו ויאמר: "לכן שמעו דבר ה', והנה ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עיון מימינו ומשמאלו".  ה' יושב כמלך על כסאו וצבא השמים עומדים עליו לשרתו.  – –

     וראה ישעיהו הנביא את אדוניו יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל ושרפים עומדים ממעל לו.  וראה יחזקאל בו בוזי הכוהן על נהר כבר, והנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל, ונוגה לו סביב, וראה ונפל על פניו ושמע קול מדבּר.

     גם אל התורה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, כיסה שמים הודו ונוגה כאור תהיה, קרנים מידו לו.  לאליהו נאמר, צא ועמדת בהר לפני ה'; ולמשה, הנני עומד לפניך על הצור; לעיני כל בני ישראל מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר.  בעמוד ענן ובעמוד אש הלך ה' לפניהם, לנחותם את הדרך! רק אחר החטא חמק אֵל ועבר, וקרא לאמור: כי לא אעלה בקרבך עוד, אך מלאכי ילכו לפניך, הלא הם מלאכי מורם גם מלאכי זעם.

     בערב הנבואה החלו זכריה ודניאל לדבּר בחזון, ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עמד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים; – ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד לפני האוּבל ולו קרנים והקרנים גבוהות.  – – ובימים האחרונים לפני חורבן הבית, וכבר צלו של חורבן נראה "ודלתות ההיכל נפתחות מאליהן", התחיל שמעון הצדיק לנבּא רעות, נתקבצו ויאמרו לו: אישנו כוהן גדול, מנין לך כל אלה? השפיל עיניו וענה ואמר להם: בכל יום כיפורים, כאשר נכנסתי אל ההיכל פּנימה לשמש בקודש, היה זקן אחד נראה לי, והוא לבוש לבנים ועטוף לבנים, היום ראיתיו לבוש שחורים ועטוף שחורים...  תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסאו ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ותנהג עם בניך המידת הרחמים, וניענע לי בראשו, רחמי אב! ישמעאל בני, מסיר ה' עטרתו מעליו, ומבקש ברכה מבשר ודם.  – –

     והנה נעשה מלך מלכי המלכים ל"מחויב המציאות", ל"עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות".  האל, אשר דיבר את האבות, דיבר את נביאיו וחכמיו השכם והערב פנים אל פנים וקָרן אור פניהם בדברו אתם, נעשה לדבר "שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף".  "לית מחשבא תפיסא" במאריה דעלמא כוליה, לית מחשבה תפיסא בה בשכינה.  היא-היא שהיתה בת-קולה מנהמת כיונה מחרבות הר חורב ושבאה לשרת באהלי בני-אדם, למען יישרו את ארחותיהם.

     והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם וחזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי ואביא את האדם במראה ולא בחידות.

 

 

ב

בָּשָׂר וְרוּחַ

     כי לי כל הארץ, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי.                                               

בכל מקום  אשר תזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך! שכינת האל פרושׂה על כל ומקומה בכל...  "עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו, מקריב עליה, הוא ובנו ובתו, עבדו ושפחתו" (תוספתא).  הכל כשרים לגבי המקום תום ומרחב-יה! בכל מקום שבן-אדם, עומד, עומד ה' עמו הוא משׂיח עמו ומקריב לו את קורבנו וירָצה לו.  לא כוהנים ולויים מיוחדים, לא מקום מיוחד נבחר; אצל כל בית אב ואוהל, אדם מעמיד מזבחו.  מזבח אדמה תעשה לי! פשטות, בגדי עוני, האֵל לא יבקש מזבח זהב וּמזבח נחושת, מעשה ידי אומן, אך מרגב אדמה, תל עפר לו תעשו, די לו.  ואם מזבח אבנים תעשה לי, העמד את האבנים בגודלן ואַל תבנה אתהן מגזית.  לא תעשה לה' כל פסל וכל מעשה חָרוּת.  לא יגבה לבך לעבוד את ה' מעושר ובכל מעשה חרש; אני אל שוכן בכל מקום.  ומיד כל אדם אקבל מנחתי.  הלי ה' תגביהו אמרים ותבנו לי בית והיכל; אני, שמלוא הארץ כבודי, הוא זה, שהנני בכל  ולא אצמצם עצמי במקום אחד...

     בכל מקום תזכיר את שמי.  "בכל מקום, סלקא דעתך!" והנה רוח אחר בא לבנות בית ליושב שמים, אשר שמי השמים לא יכלכלוהו, לבנות בית לשמו.  ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.  עזב ה' את כל הארצות אשר ברא באדמתו הגדולה ובחר לו ארץ אחת; בחר לו מכל ההרים הר אחד, ובהר מקדש, ובמקדש דביר, ובדביר ארון, ארון העדות, ושם יוָעד וידבר.  המקום בין שני הכרובים הוא "מקום המובחר"; ושם יתגלה האלהים, אשר קרא ואמר: לא תעשה לך ככל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בשמים מתחת.

     וכל איש אשר שחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביא, דם יחָשב לאיש ההוא.  דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו; ונכרת זה מעמו, אשר הקריב לה' מחוץ למחנה ונזכר בו מיד במקום שעמד.  דם יחשב להאיש ההוא, אשר לא הביא את הדם לכוהן מיוחד ולבית מיוחד...

     וקמת ועלית.  האדם בצר לו, בהשתפך עליו נפשו וברצותו לעבוד ה', עליו ללכת הרחק-הרחק; הוא לא יכול לעבוד ה' מיד ולהשתחוות במקומו, כי ביתו מרחוק אך מרחוק.

     בפלטרין של מלך יעלו אלף עולות בכל יום, וגם כבשת הרש מקריבים לו.  זר ששימש חייב מיתה! הישמרו לכם, פן תבואו אל מקדשי פנימה; אך כוהנים לבושים בגדי כהונה יקריבו לפני ה' ויקבלו את הדם במזרקות.  ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט; ועשו את האפוד זהב תכלת, ועשית חושן משפט מעשה חושב.  ועשית ציץ זהב טהור ופיתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה'.  קודש לה' על זהב טהור.  הציץ על המצח ירָצה לפני ה'.  חוקת עולם!

     וקול ברמה נשמע: למה לי רוב זבחיכם? למה לי רוב בגדיכם? באו הנביאים חוזי יה והוכיחו את העם וכוהניו על אחת שבע.  לא תוסיפו הבא מנחת שוא לי.  רחצו הִזַכּוּ, לכו נא וניוכחה.  ולא שמע העם...

     רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם והָשֵב את העבודה לדביר ביתך ואָשי ישראל ותפילתם תקבל ברצון.  תפילה במקום קרבן.  ונשלמה פרים שׂפתנו.  העם עוד מבקש קרבן במקום תפילה, לא חזות-רוח, כי אם חזות-בשר.

 

 

ג

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט

     ותחסרוהו מעט מאלהים, הוד והדר תעטרהו.  שאול ישאלו: מדוע ותחסרהו? ומה היה לוּ היה משה איש האלוהים לעבד ה' גם לבן אלים, ולא רק מחציו ומעלה? מה היה, לוּ נפתח לו למשה גם שער החמישים משערי בינה, אשר נסגר בעדו.  מה היה לנו, לוּ לא היה מתירא מפני המלאכים, שביקשו לשרפו בהבל פיהם, וראה גם את פני ה'...

     הדמיון הרב היה עושה את אליהו החוזה, ש"עלה למרום, מה שלא היה שום אדם דוגמתו", לשָלֵם בתכלית השלמות, לעולה בסערה השמים.  אין פרץ בנפשו, אין כתם ברוחו ואין ענן על חייו, כולו קדוש וכולו טהור ולבושו כעומר נקי כל הימים.  כה יתהלך מגוי אל גוי ומאדם לאדם ביום צרה ויושט מרפא וארוכה בכל עת.  ומשה אביר הרועים, סרחונו כתוב עליו בתורה.  – נאמר משה ואהרן הכוהניו, ואין אך כוהן ומחוקק אחד לנו!

     בני לוי, גרשון, קהת ומררי, ובני קהת, עמרם ויצהר, ובני עמרם אהרן ומשה,

ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוּא וביו עד עולם, ומשה איש האלהים, בניו יקָראו על שבט הלוי.  במגילה זו בדברי הימים משה גם כאהרן אינו שקול.  אהרן נבדל להקדישו, ומשה ובניו נמנים על שבט הלוי, רק נמנים הם.

     אבל הנה באו ימים אשר בהם התבוננו לדעת, שרק משה ראה באספקלריה מאירה ושאר הנביאים ראו באספקלריה שאינה מאירה, שבהם הוא אך השליח האמיתי ושאר הנביאים לא היו שלוחים, שבהם אך, הוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעותיו יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימַצא".

     "תא חזי, נביאי ונביאי שאוקים הקדוש-ברוך-הוא לישראל אתגלי קודשא-ברוך-הוא עלייהו בדרגין עילאין קדושין וחמו זיו ייקרא קדישא דמלכא מאתר עלאה, אבל לא קרוב כמשה, דהוה קרוב למלכא יתיר מכלא יתיר מכלא, דהא  זכאה חולקיה

יתיר מכל בני עלמא...  דעד דלא נחת משה לעלמא שרות הוה הוא לעילא, ועל דא אזדוגת ביה שכינתא מן יומא דאתיליד...  זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא על כל שאר נביאי עלמא, בגין כך לא אשתדל ביה, כד אסתלק מעלמא בר מקודשא-בריך-הוא דאעליה לפרגודיה, ועל דא סליק משה בנבואה עלאה ובדרגין יתירין מכל נביאי עלמא..."

     אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור! גם "צדיק הדור" החסידי שעליו העולם עומד בכל דור, אינו אלא ממלא מקמו של משה, מאיר באורו, ביניקת נשמתו הרבה והעלאת שרשה...

     ותחסרהו! אין תדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.  ונפשו של אדם דורשת בעקתה צדק בלא חטא, דורשת הארה שלמה, שהיא כולה לגבוה.

 

 

ד

אוֹתִי

     וידעתם אותי, וידעתם את אביכם.  וידעתכם את האל, וידעתכם את דרכיו.  האל חָפץ שנכיר אותו, שנבין את מהותו, שנלמד את דרכיו; הוא יבקש מאתנו, כי נעמוד במחיצתו, כי נקבל עלינו את עול מלכותו ושנדע מאורו.  אור ה' עלינו שופע, כל אשר נעשה ונחשוב, נרצה ונחלום, כל מגע ומשא בנפשנו, הרי הוא הארה מלמעלה והופעה מלמעלה.  מדוע תבקשו אמצעים ודרכים, אם ה' בפיכם ובלבבכם יושב.

     שמענו לומר, התורה קודמת לבריאת העולם, שמענו, שהיא ראשית – והיא אך אחרית הנה...התורה היא תוצאת הארת השם, כי תחוק זאת אחר-כך בספר; ובכן קדם לה השם, קדמה של ההבהקה, וגם קדמו לה בני – אדם חוזים, שראו אותה הבהקה...  אור אלהים המתהלך במכמני תבל עורר את הנביאים לומר אמרי-יה ולספר מעשי-יה, התורה היא ראשית דיבורו של אדם, כי ילמד לסַמן לנפשו פחד שדי, התורה היא "חסלת" לחשבון אלוה ועולם  – ולא ראשית...בשעה שנברא העולם לא היה עוד מי שמכיר את האלהים, בא האדם והתחיל להכיר את הבורא – ובכן הרי התורה אך פרי ההכרה הזאת היא ולא אביה.

     ועוד זאת, אחרי "קולות וברקים", שנשמעו לפני הר סיני, עוד יתחנן בן-אדם לפני קונו: "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך".  התורה אינה אלא פסיעה אחת בהכרת הדרכים, וכיון שעשאה האדם, הוא שואל עוד ומבקש את אלהיו עוד; לא מהמאור שבתורה יבוא ויגיע בר-נש לאדוניו שבשמים או גם יכירו לדעת, כי אם להיפך, אור ה' על פניו יחלוף ומהודו לו תורה תינתן.  מדוע נקדים את המאוחר? ומדוע יתנשאו בני התורה על אביהם מחוללם?

     האל הוא הנוטע נטעי חיים בלב האדם, הוא ולא אחר, הוא ולא על ידי מלאך.  וידענו, שגם מלאכי התורה אינם אלא משרתיו ועושי רצונו, כל עוד שמו בקרבם כל עוד שמו נקרא ובשמו לבדו נקרא.

     ואַל תאמרו התורה מחזרת את האדם למוטב גם בלי שם ה', כי די לעבד בלא וכו', גי לכלי-אומנות בלי האומן; אל תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, כל עוד אין ה' אתכם ועזבתם אותו לרגע.  השׂכּל וידוֹע אותי.

 

 

ה

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ

     לוּ חכמו בני-אדם, ישכילו לדעת אורחותיהם עלי אדמות, כי אז לא ביקשו רוב תורות וחוּקים, לא ישבו ודרשו על כל מאמר ועל כל מצוה תלי תלין של הלכות וסעיפים ולא דרשו את ה' באלפי מנהגים והלכות.  אין אלהים אלא אחד ואין דרך לה' אלא אחד.  למה תבקשו צורות שונות? ולמה אתם מחפשים וחוזרים ומחפשים?

     אקניעם ללא עם, ללא דת, ללא פשטות שבדת.  גם חסידה שבשמים ידעה מועדה ותור ואגור שמרו את עת בוֹאָנה.  למדו צניעות מחתול וגזל מנמלה; למדו משפט, למדו דעת, מה בקשו מכם עבדי ה' הנביאים, ששלח לכם השכם ושלוח.

     יטיב ה' לטובים ויבקש רק את הטוב ואת הישר.  יבקש כי יפנה האדם אליו בצר לו וישלך עליו יהבו.  יבקש מאדם תום ושמיעה, דרכי חיים וחסד.  יבקש כי ידע האדם, כי לא אלמן הוא עלי אדמות ושיש שומר למעלה, יודע דרכי תבל ויושביה.

     לוּ חכמי בני אדם ישכילו זאת, ישכילו להביט בדברי תורה שניתנו להם ולדעת, כי אך מעט ידָרש מהם.  קחו את החמישה חומשי תורה, את השישה סדרי משנה עם כל המסכתות והתורות וקראו בהם היטב-היטב.  מה יורו לכם, אחרי שתסירו מהם את ענפיהם המכסים הכל; המה אומרים או בקשו לאמור: קבלו עליכם עול מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה עם זה בגמילות – חסדים (ספרי).  הלא מעטים המה הדברים.  רק מעטים!

     אלהים עשה את האדם ישר.  מה ישר מהלכו, אם רק שומר הוא את תפקידו.  ואנו נבקש לנו חשבונות רבים ודרישות רבות.  מלכות-שמים, יראת-שמים וגמילות-חסדים, גם אלה השלוש ראשיתם אחת ומוצאן אחד; לוּ אך חכמו והשכילו בני-אדם לדעת את האחד, כי יש להם רק דרך אחד.           

 

 

ו

וְיָדַעְתָּ

        פשוטים הדברים של ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא, פשוטים ותמימים.  זה היה אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן הוא אומר בדויד, כי ממך הכל ומידך נתַנוּ לך.  ממך הכל ומידך, אֵל עולם ויוצר הכל, מידך הכל בא.  ומידך  כל עושר נפשנו, המאור שבלבנו בא מזיוך; הכל שלך, גם אנחנו, גם נשמתנו, גם הטוב אשר בנווה חסד אשר בלבנו.  תן לו, בן-אדם, את שלו, שאתה ושלך שלו; שאתה ורוחך שלו, שאתה ומחשבותיך שלו, שאתה ואלהות נפשך שלו, שאתה וספקותיך שלו, ודאיותיך שלו וכל הברכה וההשגה שבך שלו.

     לנו אומרים פקדון נמסר לנו לשמרו, וגם אנו השומרים רק פקודים אנו, פקודים בידו של מעלה.  טיפות אנו מן הים הגדול ויונקים אנו מהחסד הגדול.  כל המאור שבאדם הוא אותו של אל עולם; והכל בידינו הוא מתנת אור עולם.  מדוע תתנשאו על ה', ואיך נאמר: הכל אך כוחנו ועוצם ידינו הוא.אותנו לימדו: ושמרת ועשית.  וידעת את הטוב, בעוד שהכל הוא רק מתנה בידינו ממעל, עבודתנו כולה שלו, יגיעתנו כולה שלו וגם הדרישה בשמו היא חלקו.

     אם נקרא לה', הוא-הוא קורא בנו; אם נשוב אליו, הוא-הוא משיבנו; ואם נבקש את האור, הוא – הוא שולחנו.  את אשר אתנו ואשר מקיים אותנו נתן לנו, ואת אשר נאמר עמלנו בו –  אנו בעצמנו – לא עמלנו הוא, רבות המחשבות שלנו ממקור העליון מוצאן; ובעשותנו את הטוב והישר ונביא מרפא לעולם, אנו רק נותנים בחזרה את אשר  שם אל עולם בנו.

     תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, צואה נצחית!

 

 

נָתִיב שְׂלִישִׁי

א

שַׁעַר הַגְּמוּל

     והיה אם שמוֹע תשמעו בקול ה' אלהיכם והבאתי עליכם ברכה, ונחלתם כל טוב, חלף מעשיכם הטובים, ואתן לכם ברכה, על אשר בקולי תשמעו.  נוסח כזה חתום על הרבה מקראות שבתורה ויעודים שבתורה.  גמול! יש צורך לגמול את האדם על מעשיו ולשלם לו כפעלו ועל פי פעלו.  האדם צריך לקבל שכרו במעשי הטוב והצדק ואַל יהי עובד חנם.  – –

     " ודע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא"...  " ונאמן הוא בעל-מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך"...  "אם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך"...  הבטחת השכר נראת בספרי הדת על כל שעל ושעל.על כל דבר טוב ומועיל, שעושה בן-אדם, יקח את שכרו; אין כך דבר שאין לו שכר!

     תניא: ושפך וכיסה, מי ששפך הוא-הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חברו וכיסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.  איבעיא להו: שכר-מצוה, או שכר-ברכה? למה נפקא מינה? לברכת המזון (בבלי).

     ברכת המזון, שכר ברכת המזון, שכר עשיית מצוה בעשרה – נָקבה לי שכרך!

     "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי המעשה" – ויד הצייר האמן באה אחרי ניצוץ מחשבה זו ומציר לנו ציור הזה: "הכל נתון בערבון והמצודה פרושׂה על כל החיים...  החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ליטול בו ונוטל וכל הרוצה ללוות בא ולווֹה...  והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו...  ויש להם על מה שיסמכו...  והדין דין אמת"...  ציור יפה מחזיק במועט את המרובה וּמסמַן חזות החיים וסדר החיים.  והנה לוקח הצייר את הטיפה שנשארה עוד בקולמוסו ומצרף עוד אל "והדין דין אמת" את המאמר "והכל מתוקן לסעודה"...  כל חללי דעלמא היינו נותנים, לוּ הסירו שלוש מלות אלו מן המקום הזה.  לא ספר יחזקאל וספר קוהלת ראויים היו לגניזה, לוּגם דבריהם סותרים דברי תורה, כי אם העדפה זו, זו.

     סעודות הבראה בעד עבודת השם! סעודה לעתיד בעד מעשי הטוב והישר! סעודות בעד רחשי-הלב והטוהר שבלב!

     סיפרו לנו על דברים שנכתבים בתורה, כדי שלא תהיינה האומות מונות אותנו לאמור:  ליסטים אתם, – לא שמנו לב, שלא לתת להם פתחון פה לומר, גרגרנים אתם.  ואומר רבי זירא ה"מדרש נעלם": "כל מיני פיתוי פיתה הקדוש-ברוך-הוא לישראל להחזירם למוטב, ודא הוא יתיר מכל דון דאמר להו: ואכלתם לחמכם לשׂובע...והקללות:  ואכלתם ולא תשבעו, דא קשיא להו מכל דון, מאי טעמא? שכתיב: מי יתן מןתנו ביד ה' בארץ מצרים וכו', מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות...  כיון שראה הקדוש-ברוך – הוא תאותם, אמר להם, אם תשמעו לקול המצוה ואכלתם לשובע, כדי להניח דעתם.  – כהאי גונא, חמו רבנן דגלותא אתמשך, אסתמכו על קראי שאורייתא ואמרו דומינין למיכל ולמחדי בסעודתא רבה, דומין קודשא-ברוך-הוא למעביד להו.  ועל דא רובא דעלמא סבלי גולתא, בגין האי סעודתא"...

     כמו רוח מעולם אחר נושב מאמר אחד, שנשאר לנו לפליטה מאת אנטיגנוס איש סוכו.  וזו צורתו: אַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב, שלא על-מנת לקבל פרס...  ויהי מורא-שמים עליכם, יהיו שמוּרים בלבבכם, יהיו הטוב והישר שמורים בלבבכם לעשותם, לעשות לשמם; עשו את הטוב בשביל הטוב, ואת הישר לשם הישר! רוח מוסר חדש ועולם חדש יפתח לפנינו, עולם בלי פניה ומטרת שכר באורחות-חיים, בקשת צדק רק לשם הצדק...  אומרים כי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו ממנו, מאנטיגנוס, כי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קיבלו מהם ואחרים מהם, וכן הלאה.  – כמה עלינו הרוח, לוּ באמת היה הדבר כן, ולו אמנם נתקבל אצלנו היסוד המוסרי הזה, ותורתו של איש סוכו היתה אמירה לדורות.  – – –

     מעט-מעט גם דולקים איזה נרות, זעיר שם וזעיר שם.  תניא: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם, אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי.  – אשרי איש ירא ה' במצוותיו חפץ, אמר רבי אלעזר במצוותיו ולא שכר מצוותיו...  רבי אלעזר בר צדוק אומר: "עשֵׂה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם" (ספרי).

     ובואו וראו, לא בא זכרון בלבנו, שמהמעין הזה נובעים אך מים חיים, שמדברי אנטיגנוס בא לנו דבר חדש, להעמיד את הטוב על עצמו ואת הישר על עצמו ולטעת רגשי טוב ועבודה לשמה; לא נאמר לנו, שאיש סוכו, זה האיש הפלאי, הנחיל לנו ברכה רבה שאין שניה לה, כי אם להיפך, מצאה הקבלה כאן צורי מכשול ל]ני בני-אדם, להתעות ולנגף בהם רגלים: לא טוהר יצא מהדברים האלה, כי אם תעיה; לא בנין רב בנה, כי אם עוד קילקל ותקלה יצאה יל ידו... 

     "לאנטיגנוס איש סוכו, יספרו, היו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו והיו שונן לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם.  עמדו ודקדקו אחריהן ואמר: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? – אלא אילו היו ודעין אבותינו וכו' לא היו אומרים כך...  עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות"...  אנטיגנוס איש סוכו לא זיכה את הרבים בדברו, לא הביא מוסר בלב האדם, כי אם הכשיל את הרבים ועשה פרצים ברבים.  – גם זה הוא גמול.

 

 

 

ב

אֲרֻכָּה וּקְצָרָה

     תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אלעזר והיה מאריך בתפילתו יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: רבנו כמה ארכן הוא זה.                                                      

אמר להם: כלום מאריך הוא יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה ארבעים יום וארבעים לילה וגומר; שוב מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני הרב הזה והיה מקצר יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה.  אמר הוא להם: כלום מקצר זה יותר ממשה רבנו דכתיב ביה: אל נא רפא נא לה!

      ברוח אחד נפשי מסוּפרים  הדברים האלה, הקצרן ישוה לארכן והארכן לקצרן, כאילו אין ביניהם כלום...  כאילו אין הבדל בין תגבורת  התפילה בארוכה ובין 

קיצורה, כאילו תגבורת הדברים ושטף עוזם לא שונים הם ממי-נחל מעט.  – אחרת ילמדנו המאמר במדרש תנחומא: אלה הדברים! אמרו ישראל למשה: אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך...  בעל המדרש הזה הרגיש את השינוי, שבין זה משה הנושא משאיו ב"אלה הדברים" את תוכחותיו הרבות, ובין משה הקצרן והמצווה את החוקים שבשאר ספרי התורה...

     לא איש דברים אנכי, צו את בני ישראל, – ואמרת אליהם עשו משכו, קחו וגו'.  ולעומת זה הנה קול אחר: כי שאל נא לימים ראשונים,  אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה?          

או נשמע כמוהו? השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי? או הניסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם לעיניך.  אתה הראית לדעת? מן השמים השמיעך את קולו! וידעת היום והשבת אל לבבך! – הנה הלז ביקש את ה': אֵל נא רפא נא; ופה לב אחר ישפוך שיחו: ויאמר, אדוני ה', אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגומר.  ואנו שומעים את ההבדל.  אזני מי לא תקשבנה זאת?

     בספר התהילים נאמר: מזמור לדויד, ה' מי יגור באהלך? מי ישכּוֹן בהר קדשך? הולך תמים וּפועל צדק ודובר אמת בלבבו ולא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח.  עושה אלה לא ימות לעולם – עושה אלה.  ובדברי אבות יסוּפר: חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר, אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה, שידבק בה האדם? נענה זה ואמר עין טובה, זה אמר חבר טוב, וזה אמר שכן טוב.  זה אמר הרואה את הנולד, וזה אמר לב טוב.  – חמישה משיבים על השאלה הרבתי במרום מוסר האדם בנוסח אחד ובשויון נפש אחד...

    

     ישעיהו אמר: הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע, הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים.  ורבן שמעון בן גמליאל הן הניהם של הסופרים אמר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום.  – הנביא אומר: כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו; והנה בלשון חכמים נוסח אחר: הכל בידי שמים.  עמוס נותן קולו: כה אמר ה': על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואבין בעבור נעלים.  השואפים אל עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו – למען חלל את שם קדשי; ובעלי הפתגמים המוסריים אומרים: שבאה מיני פורענויות באין לעולם על שבעה גופי עבירה, מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשירין וגומר.  יחזקאל קורא בדבר ה': חי נפשי, אם לא ביד חזקה אשפוך עליכם רוחי, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואשפוך עליכם רוחי; ואגדה בבלית יסופר: כפה עליהם הקדוש-ברוך-הוא הר כגיגית!

     אמנם אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל גם באלהים עצמו יכ הבדל, אם כזקן ויושב בישיבה יתגלה לנו, או כאר יתן קולו.  – הבדל גדול הוא, אם אחד ידבר אלינו ורק דבר אחד נשמע, או אם שנים ידברו וזה אומר כך וזה אומר כך, חולקים המוסר...

     עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיה, יחזקאל! די לנפש להקיף את גבורי-רוח האלה וחזון דבריהם.  גי לנפש גם באחד, במרפא דבריו של אחד.  ציירו לכם, כי נכנסו לתוך ספרי הנביאים גם דברי בני הנביאים הרבים פתגם-פתגם, מאמר-מאמר, המה חולקים עוד עם חבריהם או גם נגד רבותיהם, מה זה בונה וזה סותר, זה מחייב וזה שולל, כה אין לנו אלונים מיוחדים, ששׂיאם עולה לשמים, כי אם יער וצל יער. 

     החכמים הבאים אחרי המקרא היו פועלים עלינו, לוּ תחת שיירה רבה ומורים לאין ספור, דור אחרי דור, היה לנו רק מורים יחידים ולא היה מספר העושים אזנים לתורה רב יותר מהנביאים ובעלי התורה גופא...  רשמם היה מפריא, לוּ עם עמקם ורב תורתם היתה גם גבורתם בעוז הדיבור והתוכחת-יה.

     פתגם מעט וקצר כמו "לב טוב" וכדומה, אם גם יחפוץ את הטוב, לא יזריע עוד רב זרע ולא יסיע את האבנים מנפשנו...  רבי יוחנן בן זכאי היה אז לרבן גדול, לו תחת

לשאול את תלמידיו לטיב הדרך הישרה, כאילו רק בא לנסות שכלם בדבר שבקדושה, היה הוא המשיב ומורה להם את הדרך, שיבוא לו האדם, והיה משאיר לנו למשמרת משׂא גול וחזק בדבר זה בו נלך.  – –

 

 

ג

נֻסְחָאוֹת

        כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות.  אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי, אין כעסו כעס עולם, ואם אוסריני אין איסורו איסור עולם, ואם מתיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו, אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו; ולא עוז אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן-עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזה מוליכים אותי, ולא אבכה? אמרו לו: רבנו, ברכנו, אמר להם: יהי רצון, שיהא מואר שמים עליכם כמורא בשר ודם.  אמרו לו תלמידיו, עד כאן? אמר להם: וּלוַאי!                               

     איזה תום מונח באגדה המאוחרת הזאת, שאמנם אינה נאה לא לרבי יוחנן בן זכאי ולא לאיש שהרת-דת בחיקו וּודאיות של דת.  שיבכה בנעילת ימיו, באשר לא ידע באיזה דרך יוליכו אותו.

     יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם; וכבר ראינו בין אנשי התלמוד אנשים שמורא-השמים שלהם גדול היה מזה של בשר-ודם, אנשים שאפילו בשעה שנחש כרוך על עקבם לא הפסיקו מעבודתם...

     אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך, שמא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע.  מאיזה מין היתה יראתו של איוב, יראתו את השם? המושג מורא-שמים כבר יגיד, שאמנם יש שמים וישב בשמים ודיין נצחי, שיש אל אלהי הרוחות, אשר בידו נפש כל חי ודורש חשבון מאת כל חי בעד מעשיו.  עקביא בן מהללאל אמר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון...  ורבי אלעזר הקפד היה אומר: הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון, לידע להודיע ולהיודע, שהוא אֵל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל דין והוא עתיד לידון...  ברוך הוא, שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה ולא משוא-פנים ולא מיקח שוחד, שהכל שלו.  – ודע שהכל לפי החשבון.  – ואַל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא!

     הילודים למות והמתים להחיות.  הוא אֵל, הוא דיין, הוא בעל-דין, דבר בא אחרי דבר ודיבור אחרי דיבור.  איזה הד אחר מאותו סיפור על-אודות רבי יוחנן בן זכאי מנשב מכל אלה.  גלגל אחר סובב על צירו.  למות ולהחיות! אנו עומדים במסכת החיים ואחריות החיים עלינו.  על-כרחך, על כרחו של האדם נעשה הכל, ואם כל זה איזה סימן של חירות מלווה את אלה, חירות האדם המכיר את כל אלה ויודע את אלה.  יש כאן דין-וחשבון, אבל אינו של כעס-עולם ושל מיתת-עולם.  בן-אדם לא יפחד ממלכו של עולם, כאילו עומד הוא לפני כסא משפט מלך בשר-ודם.  הוא יביט לפניו, יצור עומד לפני יוצרו.  – –

    

 

ד

לֹא נַפְלִיג

         אמר רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת: ללני מראשי, קלני מזרועי.  המקום מצטער על בריותיו, שכינה מצטערת ותעט אֵבל לצער האדם ולפגעי האדם.  אם שם בסתר אהלו יושב האדם ומצטער, מיד גם השכינה מצטערת, כל העולם מצטער וכל יצורי-שדי מצטערים, בן-אדם שרוי בצער! דמעה אחת של אדם, אסון שקרה לאדם ומירר את חיינו ועלב את חיינו, מרעשת עליונים ותחתונים.  עלבון הוא לעולם להיות חי בנחת, אם רק איש אחד שרוי הצער, עלבון הדבר לכולנו.

     ותוּגה חרישית מתגנבת אלינו ממקום שיושב בבן-אדם קודר ושוחח.  מירכתי האדמה יבוא הלחץ, שילָחץ בו איזה אדם ואיזה נשמה וישָמע בנשמתנו אנו.  הם-הם הדי הליל לא נפסקים בהשכמת הבוקר והם-הם צללי הבוקר...  ואם האסון לא קרה אותנו, אם לנו השמש זורח, הלא לאחר לא יזרח; אם אותנו לא החריב המבול, החריב את מעמדו של אחר ואם גם לא נדע הימנו.  אזנים להם לכותלי ביתנו, לשמוע כל צרה וכל פגע, כל יגון וכל אנחה בשכנותנו, במקום מושבנו, בכל תפוצות העולם ומושב בני-אדם.

     תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן, שהיה בא בדרך ושמע קול צוָחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי; ועליו הכתוב אומר, משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'.  משמועה רעה לא יירא! אבל אלוה כל בשר לא ישים פדות בין רעה שבבית לבין אותה שמחוץ לבית.  הלל נשיא הדור – פיללנו כי יהיה כאותו חסיד, שהיה מחבק ומנשק כל איש ישראל מצורע וחולה ואומר: הריני כפרתך.  פיללנו שקול צוָחה שבעיר תחריד את לב רבן של ישראל, כאילו באה זו מתוך ביתו...  ואם גם נאמין בתום אותה ברייתא, איזה דבר ישאר בלבנו.  מה דעלך סני, בחברך תרגיש; אין הבדל בלבבנו בין קול צוָחה שבעיר וקול צוָחה שבבית.  קלני מראשי, קלני מזרועי, קלני מלבי, קלני מכל חי, מכל אשר נשמה באַפו, מכל קול צוָחה ודמעת אדם, מכל עלבון ומכל פחד פתאום, אין הבדל בין זה שבבית ובין זה שבחוץ!

 

 

ה

דְּמָעוֹת

     מפני מה חרב בית-המקדש? מפני מה פסק עם ישראל להיות עם מדיני, יושב בארצו? מפני מה הולך ישראל בגולה זה דורות מבלי מצוא מנוח? והדין נותן שעל שאלות כאלה תבואנה תשובות נוגעות בעם ובחייו.    ציבור גדול, עם הולך וחרב באשמתו, בשביל עוונות מדיניים וחברתיים, ואם תמצאו לומר גם דתיים.  חרבה ירושלים, בשביל שחיללו בה את השבת, בשביל שלא שמרו בה את המצוות, והיתה יד איש ברעהו להרע, ותעל זעקת רבים. 

     מעשה באדם אחד, יסוּפר בתלמוד, שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוא.  פעם אחת הוכרח ללוות בצר לו, וירא כי אין עוזר לו, פנה תלמידו אליו ויאמר לו: שלח את אשתך אלי ואַלוֶך את הדרוש לך.  שלח אשתו אצלו, שהה עמה באהבים שלושה ימים ובעלה דאג לה.  קדם ובא אליו ואמר ליה: אשתי ששלחתי אליך, היכן היא? השיב לו: אני כבר פטרתיה לשלום ושמעתי שהתעללו בה אנשים בדרך.  התקצף האיש ואמר: מה אעשה לזו? אמר לו תלמידו: אם אתה שומע לעצתי גרשה.  השיב רבו ואמר: איך אוכל עשׂה הדבר וכתובתה מרובה.  אני אַלוך ששנית ותן לה כתובתה.  נתן לו מעות ועמד הוא וגרשה והלך זה ונשאה.  כיון שהגיע זמן-הפרעון לא היה בידי הרב לשלם חובו.  אמר לו תלמידו: בוא ועשה עמי בחובך.  נעשה עבדו, והיו הם, התלמיד-המַלוה ואשתו שנישאת לו, יושבים ואוכלים ושותים, והוא הרב, עומד ומשקה עליהם ומשרתן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.  ועל אותה שעה נחתם גזר דין של ישראל!

     דמעות, אשם דמעות, באה הרגשה מוסרית חדשה והרכבת הענינים ומהלך המעשים בתהלוכות עם באופן חדש.  דמעות של יחיד הכריעו את הכף לטובת הלאום...                                  

החטא יחיד ובעקבות חזיון מעציב מרעיש ומפחיד נשרף בית-אלהים, נחרבה עיר-קדשו, ועדין נושאת האומה אותו קולר בצוארה עד היום.  האנושיות סובלת בחטאו של אדם ראשון, ועם כולו נושא עליו קללת אותן דמעות, שלא תמחינה לעולם. 

 

 

ו

הַטָּעוּת

     וזו הטעות טעה נחום המדי.  כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית-מקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעים שבים-המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו ף לא.  עמד נחום המדי והתירן.  וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו לו: כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר, ומשחרב בית-המקדש – אינו נזיר.  – –

     הנה נזירים באים מן הגולה מארץ מרחק, ירחים וימים הם הולכים ולבם מלא פחד-אל וגעגועים לביתו, לשלם בו נדרם ולמצוא סליחה, לחם לא אכלו ומים לא שתו ומענים הם את נפשם בדרך.  עוד מהלך יום ויומים לעיר-הקודש, הדרכים נשמו, אין עובר ושב.  מביטים הם איש אל רעהו בתמהון ופחד; ובלכתם בדרך והולכים וקרבים למטרה, ולבם יַך בקרבם מרגשות קודש – הנה תימרות עשן עולות מעיר – הקודש ועננים מכסים את השמים...  העיר שרופה, הבית שׂרוף, בני-ישראל נכרעו לטבח...  קורעים הנזירים את בגדיהם, נןפלים הם על פניהם, מתפלשים בעפר ומרימים קול-בוכים מחריד את השמים ואת הארץ ומתמוגגים עד תום הנפש.  הס כל בשר! דממת-מת והערב של החורבן הגדול בו ומכסה את פני כל.  חושבים אנו שגם נחום המדי, לקח את המפתחות והפיל את עצמו לאש, אין תורה ואין עם ואין כל.  – – – אבל הוא עוד חי, והנזירים המה חיים וההלכה לא תדע רחם והיא שואלת: מה יעשו נזירים אלה בנדר שלא יכולים עוד לקיימו עתה, להיות שהבית חרב, והמה שנדרו, חשבו שבית המדרש קיים...  נחום המדי הולך לשיטתו: אילו היו יודעים הנזירים שבית-המקדש כבר חרב, לא היו נוזרים, ונמצא היה הנדר רק אדעתיה דהכי, ועכשיו שהדבר היה בטעות, גם הנדר בטל

למפרע –; והחכמים הולכים לשיטתם, כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר.  "הלכה כחכמים" ונחום המדי נענש, שיכָּתב עליו במשנה, כי טעה.

     אוי לך, ארץ, שמלכך נער, שנזיריך שואלים בהלכה, עת עם כי יחרב.  – – –                      

 

 

 

נָתִיב רְבִיעִי

א

כְּלָלִים

        וטוביה אמר בלבו, כי שמע ה' את תפילתו כי קרבו ימיו למות ויקרא אליו בנו ויאמר אליו " שמע, בני, אמרי אביך ושׂימם בתוך לבךשוה ה' לנגדך תמיד והשמר מעוון ומעבור את פי ה' – תן מהונך לעני ואל תעלים עיניך מִמנו – תן לשכיר פעלו ולא תלין פעולתו עד בוקר, את השנוא עליך אַל תעשה לעמיתך! הכתוב אומר: לא תקוֹם ולא תטוא את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'! ובעל המתרגם מוסיף לאמור: לא תהוון נקמין ולא נטרין דבבי לבני עמך ותרחמיה לחברך, דין אנת סני לך לא תעביד ליה, אנא

ה'! מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על-מנת שתלמדיני כל התורה כשאני עומד על רגגל אחת; דחפו באמת הבנין שבידו; בא לפני הלל גיירו, אמר ליה: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה היא, זיל גמור!

     גם לפני רבי עקיבא בא איש אחד ואמר לו: רבי, למדני כל התורה כולה כאחת, אמר לו כן: בני, זה כללה של תורה מה דאת סני לגרמך לא תעביד; הוא היה אומר: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה.  ולא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקלקלתי יתקלקל חברי עמי.  אמר רבי תנחומא על זה: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה.  שנאמר בדמות אלהים עשה אותו.  נתעמק הדבר במאמרו של בן עזאי: זה ספר תולדות האדם, זה כלל גדול בתורה, זה ספר תולדות אדם.

     דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלויין בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.  אמר רבא אפילו לדבר עבירה!

     דרש רבי שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, שס"ה לאוין ורמ"ח עשה, בא דויד והעמידן על י"א, בא ישעיהו והעמידן על י', בו מיכה והעמידן על ג', בא חבקוק והעמידן על אחת באמרו: וצדיק באמונתו יחיה, בא עמוס והעמידן על אחת: כה אמר ה' דרשוני וחיו!

     בכל דרכיך שעהו, אפילו ברע...  "הרע נעשה כסא להטוב"; בכל דרכיך ידע האדם את ה' ובכל ימצאהו.  מה עולה כלל זה על מה דעלך סגי, ואפילו על זה של ספר תולדות האדם.

     דרשוני וחיו! גם זה לנו התגלות מוסרית.  דרשוני, יאמר מלך ה' צבאות, וחיו.  אַל תנסו את ה', אבל דעו אותו.

     החברה תיַשר בין אדם לחברו, האדם נותן לחברו וגם חוזר ולוקח.  איך יבאר רבי עקיבא את בללו לאמור: רוצה אתה שלא יטול אדם את שלך, אף אתה לא תטול של חברך, שמור לי ואני אשמור לך.  שיווי משקל! ואם אכרע את הכף, יבוא אחר ויכריע הוא לעומתי.

     שונה הוא דבר היחס בין אדם למקום.  את אורחותיו נלמד ודרכינו ניַשר.  שאל לאלהים ויגדך!

 

 

ב

לֹא מִדָּה כְּמִדָה

       שופך דם האדם דמו ישפך.  ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן ויד תחת יד.  "ונתת נפש תחת נפש, נפש הוא משלם ולא ממון" (מכילתא).  ובימים האחרונים נאמר ף "עין תחת עין, כך היה ראוי כפי הדין הגמור, שהוא מידה כנגד מידה (ספורנו). 

     מעשה ברבי יהושע שהיה בא בדרך וראה גוגולת אחת, שצפה על פני המים.  אמר לה על שאטפת אטפוך ולמטיפיך יטופון (אדר"ן ).  אף הוא, הלל, ראה כזאת ואמר על דאטפת וכו' יטופון (אבות).  על דאטפת, הדעת נותנת והשכל מחייב, דעל דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי במידה שאדם מודד בה מודדין לו, שכך היא המידה (תוי"ט).

     כך היא המידה וכל דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא הם מידה כנגד מידה...  אם יטיב לצדיקים, יעשה זה במידת צדקתם, ואם ישיב אשמת רשעים בראשם הוא עושה על פי פעלם, לא יפחית ולא יוסיף: אמת המעשה היא אמת השילום.  אם כך וכך עשית, ככך וכך ינתן לך, "ובמידה שאדם מודד מודדין לו" (משנה).  אם לשבט אם לחסד ואין שינוי במערכה זו.  רב הונא בשם רבי יוסי אומר: בתחילת בריאתו של עולם צפה הקדוש-ברוך-הוא, שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו (ב"ר); ורבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא אומר: כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלוה...  (שם).                      

     תני בשם רבי מאיר: במידה שאדם מודד בה מודדין לו.  מאי טעמא? אמר קרא בסאסאה בסאה.  אין לי אלא דבר של מידה, מנין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר, אחת לאחת למצוא חשבון.  בנוהג שבעולם.  אדם נכשל בעבירה, שחייבין עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו והחשבון מתמצה...  (ירושלמי).  אחת לאחת! ספרם של זכאים מכאן וספרם של חוטאים מכאן, ובאלה ובאלה כותבים ואחת לאחת ימָצא חשבון.  זה חייב כך וזה חייב כך; שילם אדם מעט ימָחה חלק מעוונו מחשבונו; ניתן לו חסד מעט שוב יזקף לו על החשבון.  אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכאלה תלמדו את בני-אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, הלא ישולם, הכל ישולם.

     שוב תני בבבלי: רבי מאיר אומר ומלמד במידה שאדם מודד.  קם רבי יהושע ואמר ליה: וכי אפשר לומר כן? וכי אפשר אדם נותן מלוא עומסו לעני בעולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא נותן לו מלוא עומסו בעולם הבא? וכי מידתו של מלכו של עולם זוהי מידת בשר ודם?  מידת טובה מרובה או מידת פורענות מרובה.  – מידה טובה מרובה היא, מידת השילום היא אחרת לגמרי מהמעשה.  "ותוספת של הקדוש-ברוך-הוא היא יתירה על העיקר" (דברים רבה).  אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש לו בידי רחמתיו, ומי שאין לו בידו וחנותיו, במתנת חינם אני עושה עמו (שם). 

    

     הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה הוא ואין עוול בכפיו, צדיק וישר הוא.  ישרים דרכי ה', ישרים מעשיו וישרים הם אורחותיו.  הוא לא ינהג את עולמו רמיה ולא יתן לצדיק למוט רגליו ולרשע להצליח.  ואם רואים אתם כאלה פעם, אַל תהרהרו אחרי מעשיו ואַל תבדקו אחרי נתיבותיו.  הוא לא יעוות משפט, לא יימין ולא ישמאיל כמלוא השערה מאת אשר אמר לעשות.  מה אנו כי נבוא אחרי המלך ונדון אחריו.

     הצור תמים פעלו, כשירד משה מהר סיני, באו כל ישראל אצלו, אמרו לו: משה רבנו, אמור לנו, מה היתה מידת-הדין למעלה? אמר להם אני איני אומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אלא אפילו להחליף בדבר, אל אמונה ואין עוול (ספרי).

     אינו אומר גם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ומה גם להחליף בדבר.  גם מידת-הדין גם מידת-הרחמים לא נאמרו אלא לשׂבּר את האוזן, האל לא ימוד ואין לפניו מידות.  הוא יודע רק אמונה וכל מעשהו באמונה.  הוא תמים פעלו תמים אך תמים.

                   

 

ג

מִדַּת הָרַחֲמִים

        ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כה דיבר ה' אל משה לאמור; ותרגום אחד מבאר את זה על פי תום קדמוני קדום דתי: עמי בני ישראל, היכמא דאבונן רחמן בשמיא בו תהוון רחמנין בארעא, תורתא וא רחילא יתה וית ברה לט תיכסון ביומא חד.  – דרך אחר לתלמוד, שאומר: ואילין דמתרגמין, עמי בני ישראל, כמה דשנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנן בארעא, לא עבדיו טבות, שעושין מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים.

     זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות.  אבא שאול אומר: ואנוהו, היה דומה לו או נדמה לו, מה הוא חנון וריום, אף אתה תהיה חנון ורחום...  וגם בזה דרך אחר לבעל המשנה: האומר יברכוך טובים הרי זה מדרך המינות; האומר על קן צפור יגיעו רחמך ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו.  – ומוסיף התלמוד לאמור: מפני שעושה מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים, ואינן אלא גזירות...

     אלי, עמי נוהג במידת רחמים ועם רבותי נוהג במידת דין.  ומאין שאין אלי אלא מידת-רחמים? שנאמר אלי, אלי, למה עזבתני.  ה' ה' אל רחום וחנון.  גזירות לגבי רחמנא לא נהירין ליה לבן-אדם.  בר-נש חפץ להתדבק במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא שהן רחמים ולהכניע את לבו על פי מידותיו אלה.  יושב בשמים אינו שופט על פי מידת הדין, כי אם על פי מידת הרחמים, לזה נפלל.

    

    " אף הרחמים והחנינה ניתנו במתנה לעולם" (ב"ר).  האל הגדול יעשה חסד, ועושה הוא חסד לרעים ולטובים, הוא אינו דיין, שופט ומודד, כי אם מחלק הוא ברוב טובו יתר על פעלנו ויתר על מעשינו.  נאמר לו: כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יותרו מעיו!  והוא וַתרן ושומר חסדו לכל אשר נדמה באָפּו.

     ה' אל אלהים צבאות יושב במרום וקונה כל, הוא מארי דעלמא כוליה וריבון כל העולמים, מלך מלכי המלכים וצור שדי.  כל שמותיו אלה של הקדוש-ברוך-הוא אינם נוחים לנו כהשם "אבינו שבשמים!" ובאמרנו זה אנו סומכים תיכף: אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו, שמע קולנו, אם כבנים אם שעבדים.  אם כצדיקים אם כרשעים.  יש רחמים לפני המקום, אותו דבר לא יעזוב אותנו וילווה אותנו תמיד על דרכנו.  רחמי-שדי ממלאים את כל היקום ואת כל העולם.  התורה והחיות העולמית הכל בא רק מן הרחמים; האהבה היא הרחמים והשירה היא רחמים.  יש געגועם בין האדם ובין קונו ובין יושב בשמים ובין כל יצוריו, רחמים הם הבאר, ממנה כל העולם שותה.  בלי רחמים אין התפילות מתקיימות, אין הלב מתקיים, ואין העולם מתקיים; בלי מידה זו אין כל קשר לבבי בין נמצא אחד לשני אין דור מנחיל לדור ואין משפחה מולדת משפחה.  פתחו את הלב וחיו המכמני הלב.  אלהי הרחמן זה אלי ואנוהו, לפניו אשתחוה.

    

 

ד

הֲכָנָה וִיגִיעָה

     בו זומא ראה אוכלוסין על גב מעלה בהר הבית, אמר: בורך חכם הרזים וברוך שברא כל אלה לשמשני! כמה יגיעות יגע אדם הראשון, עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש אפה ואחר-כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוּקנין לפני; וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש, ואני משכים בבוקר והכל מונח מוכן לפני.  בן זומא הוא האורח הטוב, שאומר: כל טרחות שטרח בעל-הבית לא טרח אלא בשבילו, והוא יברך את בעל-הבית, שאכל משלו והתלבש משלו.

     אחרת, דברי חזון אחרים לגמרי במערת החיים ובגורל האדם, לרבי שמעון בן אלעזר.  הוא אינו רואה באלה את ההכנה הגדלה בשביל בני-אדם, כי אם, אדרבה, יגיעת האדם, יגיעת האדם ללחם ועלבון נפשי בכל פעם על הלחם.  ראית מימיך, הוא אומר, חיה ועוף שיש להם אומנות בחיים; ראית צבי קיץ, ארי סבל, ושועל חנוני, ראית חיה ועוף לומדים מלאכה וחיים על ידי עבודה והם, כל אלה שנבראו לשמש את האדם, ולכאורה טפלים הם לגבי אדם, הם מתפרנסים שלא בצער, מתפרנסים ממתנת ה' ומנחלתו הרחבה; ואנו, בני-אדם, שנבראנו לשמש את קוננו, אינו דין שנתפרנס שלא בצער, אלא שהרענו את מעשינו וקיפחנו את פרנסתנו; – הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכל עץ אשר בו פרי יהיה לכם לאכלה.  מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים.  והם בני חורין ואנו העבדים...  ארורה האדמה בעבורך ובעצבון תאכלנה.  הלז ראה את אדונו של העולם יושב ומפרנס את כל בכל יום, והלז רואה אך עמל האדם.  לא אך אורח רע הוא רבי שמעון בן אלעזר, כי אם צופה ומביט בחלקת האדם העינים אחרות.  באמרות בן זומא עוד הד מה מספר התהילים ומתהילות אנוש, רבי שמעון בן אלעזר אינו מהלל; בו האדם מכל אל לבו לאמור: הרעותי את מעשי!

     ושכינה מה אומרת: אל תקשו לבכם, טוב יגיעת רוח עם יגיעת בשר וגם היגיעה היא מתנת חלקכם.  את הכל נתתי לכם, למדו לדעת זאת.

 

 

ה

תְּשֻׁובָה

     גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה.  גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה.  תניא רבי מאיר היה אומר: גדולה תשובה שבשביל היחיד, שעשה תשובה.  מוחלין לכל העולם כוּלו.

     אמר רבי פנחס, טוב וישר, למה הוא טוב שהוא ישר, ולמה ישר שהוא טוב, על כן יורה חטאים בדרך, שמורה דרך תשובה..  שאלו לחכמה: חוטא מהו ענשו? אמרה להם חטאים תרדוף רעה; שאלו לנבואה: חוטא המו ענשו? אמרה להם נפש החוטא היא תמות; שאלו לקדוש-ברוך-הוא חוטא מהו ענשו? אמר להם יעשה תשובה יתכפּר לו; היינו דכתיב, על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

     התשובה היא זיכוי החטא.  זדונות של אדם נעשים לו על ידה כזכיות.  אור הנפש יהל ממקום אופל והיקפו של האדם וטהרת רוחו יגדל מאשר היה.  – הצדיק עושה את הטוב על פי טבעו, הוא הולך בדרך הכבושה לפניו ורואה את אשר לפניו, אבל בעל תשובה רואה לצגי הדרכים ובא מצדי הדרכים.  אין דבר בחיים ניסתר הימנו, נפשו יגעה וגם נצחון תדע; הוא התאבק את השטן ואת הרע במלואו, והוא האיר את הרע והרים את הרע ממדרגתו או הסיר אותו.  הצדיק הולך לאט בדרכו, לא יט ימין או ושמאל, ובעל תשובה עולה הרים וירד בקעות ולא יירא מאבני נגף, שבע פעמים יכשל ויקום.

     ואמר רבי חיי בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי-תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך.  מה היטיב רבי אבוהו לראות ממנו? אמר ר' אבוהו: במקום שבעלי-תשובה עומדים וחובקים בנפש את העולם ואת החיים וכל היסורים שבחיים והטוהר שבחיים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ולא יעמדו לעולם...  במלחמת הרשע עם הטוב ובדיכוי הנפש יש אור יותר גדול מבטוב השלֵו והשוקט.  הטוב הוא החלק הנקבי שבעולם ובאדם, כל כבודו פנימה, שם שם בהשכמת הבוקר ובצמחי האדמה; והרע המיטהר הוא היסוד האישי המוליד ומפרה ומעשיר, הוא נותן חיים ואור וצער ומרחב לנפש, הוא מרבה את הנפש.  לא אלה קרובים לאלהים, שבורחים מהרע או אינם יודעים הימנו, כי אם אלה היודעים אותו ומסירים אותו מגבורתו או מעלים אותו, שולם שלום לקרוב ואשרי לרחוק, כי יעבור את הים וגליו ויבוא אל החוף.                                                       

    

 

ו

אַחֲרָיוֹת

     תני: כל העושה מצוה אחת, מיטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ; וכל העובר עבירה אחת מריעין לו ומקצרין לו את ימיו ואינו נוחל את הארץ; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, החטא זה יחידי שחטא זה, הוא אבד טובה הרבה.

     הוסיפו לאמור: לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי; עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוילו שהכריע את עצמו לכף חובה; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו טובה הרבה... 

     כל העולם כולו הוא חציו זכאי וחציו חייב, ובמעשה אחד שאדם עושה עתה, במחשבה אחת ובדיבור אחד, הרי הוא מכריע את הכף, מכריע את עולמו כולו.  קדושת המעשים כולם והכרעתם לטובה תלויה באדם אחד, זכות העולם כולו הוא מפעלו של היחיד; ולאידך, הנה אך מעשה אחד רע בא, צל אחד מאפיל, והוא הכריע כל העולם לחובה ולרעה.  בידי עתותי, עתותי כל, במחשבה אחת טובה יכול אני לטהר את העולם כולו וברעה – לערבב את העולם ולהחריבו.  השמים והארץ וכל צבאם.  כל החיים לגוייהם ולשפחותיהם, כל אשר ביקום תלוי באדם זה ובמעשה זה.  אחראי אנכי במעשי ובמחשבותי בעד הכל, בעד כל מה שנשמה בו, עושה וחושב, גדל וחי.

     אחראי הוא האדם בעד כל, בידו להכריע הכל, הכל בידו.         

 

 

 

נָתִיב חֲמִישִׁי

א

הַמַּעשֶׂה

     וכבר היה רבי טרפון ור' יוסי הגלילי ורבי עקיבא מסובים בבית ערוד, נשאלו: מה גדול, תלמוד גדול או מעשה גדול? נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות נ"ד שנה ולשמיטין ס"א שנה וליובלות ק"ג שנה; וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה.  עד כאן נוסחת ספרי דבי רב.  ובבבלי מוסיף וספּר, כי בתחילה נענה רבי טרפון ואמר משה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, חזרו וקבעו אותו כולם ליסוד גדול.  בירושלמי נאמר, כי נמנו בעלית בית ארום התלמוד קודם למעשה; ובשמחות שומעים אנו להיפך: אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד תורה; וגם באבות נשנה לנו: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה! לא בתורה וברוב תורה תליא מילתא, ואם הגית בה כבר תזכה, כי אם במעשה ובטוהר המעשה.  יש יושב ולומד כל ימיו וטורד את עולמו, ויש קונה עולמו בשעה אחת ובמעשה אחד.  למה תפליגו ימים ומדינות להפיץ תורה ולהרבות בתורה ולעשות אזנים לתורה? שפרו מעשיכם בתחילה וזקקו מעשיכם.  מדרש בלי מעשה כגוף הוא בלי נשימה; תורה בלי עבודה, וגם אם תמיתו את עצמכם באהלה של תורה, עוד אינה רצויה כמעשה ואינה שקולה כמעשה.

     תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בר קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון חברו לבקרו.  אמר לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדין היא קיימת, ואני שמעתי עליך, ואתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספרך מונח לך בחיקך; תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה יחד.  קיבל עליו כל אלה ולא ביקש לחזור,  הסיר לבו מן התורה, ואמר "מי שיבקש עלבונה ששל תורה, הוא יבקש גם את עלבוני!" שוב שאל לו רבי חנינא לאמור: רבי, מה אני לחיי עולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? – כי הקדיש עצמו לתורה ולתעודה, ולא הספיק לו, כלום מעשה פשוט בא

לידך? – השיב, נתחלפו לי מעות של פורים במעות של צדקה.  עמדתי וחילקתי אותם לעניים.  קרא רבי יוסי " אם כן, אם גם אנשים החיית בצר להם, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.  מה רב הוא המעשה!

    

 

ב

לֹא בִּגְדוֹלוֹת

         אבא תחנא חסידא לא למד מיעוטין וריבויין, אתין וגמין, אכין ורקין, הוא לא לימד תורה ברבים ולא הוריש את גבורותיו בספרים ובהלכות.  ומה עשה האיש הזה, כי נקרא שמו חסיד, כתבי המדרשים יספרו לכם.

     בדרך היה, בדרך לביתו, ועני היה האיש, ככל אלה אשר לא יגעו בנחלת זרים, והוא הולך בכל ימות השבוע, סובב בכפרים, למצוא מחית מעט לאנשי ביתו, המחכים לו וליגיע כפיו, והוא עובד בכל מלאכה אשר יתנו לו, גם יבקע עצים, יחפּור האדמה או ישא סבל, ואת אשר יתנו לו בעד עבודתו בפרי הארץ – כסף אין בימים ההם – הוא שם את אשר אסף בשק ונושאהו הביתה.  לו אשה ובנים והורים זקנים, שפרנסתם עליו ועל ה', כי יתן להם לרעבים.

     היה ערב שבת.  היום רד.  החבילה שעל שכם אבא תחנא כבדה היא, הוא עיף מרוב עבודה בימות השבוע, והוא ממהר ללכת, כי מתירא הן פּן יחלל את יום השבת.  וירא והנה מוכה-שחין אחד, צרוע וזב מוטל על פרשת-דרכים ואינו יכול להניע ידיו ורגליו מחולי.  ויאמר מעונה-האלהים אל העובר: רבי, עשה עמי צדקה והכניסיני לעיר.  בא היצר הרע ואמר לו: אבא, אם אתה שומע לזה, עליך להניח את חבילתך ולהפקיר מזון וחיי שבוע ימים של בני משפחתך, היושבים ומחכים לך.  בא היתר הטוב ואמר לו: אם אתה מניח את זה, המצא אתה מתחייב בנפשו.  ויד היצר הרע הולכת וגוברת, קרובים לאיש אנשי ביתו! מה עשה אבא תחנא, התעצר עוז והתגבר על האויב לנפש האדם, השליך חבילתו ארצה ויטען את מוכה-השחין על שכמו וישאהו העירה.  – –

     אם שמר לו ה' את חבילתו ולא לוּקחה בידי זר, אם העמיד לו השמש, למען לא יכּנס לעיר עם דמדומי חמה ויחלל יום שבתון, ואם גם יצאה בת-קול ואמרה לו: לך אכול בשמחה לחמך! כל זה אינו נוגע עוד לנו.  לנו נוגע גודל יכולת אדם וחסידות אדם.

     בממלכת רבן גמליאל, רבי יהושע בן קרחה, רבּי ורבי יוחנן, היושבים בד' אמות של הלכה ועושים אזנים לתורה, נותר לפנינו איש חדש וסמל אישי חדש.  לא תורה ומצוות יבוקש מאתנו, לא הרבה תורה ומצוות, כי אם עשיה, עשיה אחת, לא ארחות שונים, כי אם אור חי.

     הרבה פתוח לפנינו, הרבה הרבה למדנו מרבותינו אלה, לדרישותיהם אין קץ; והקורא בספריהם הרבים כמעט יאמר נואש, כי מי יבוא אחרי המלך ויקיים כל מצוות נמלך, הלא הם ודקדוקיהם, הם ופרושיהם ותוצאות פרושיהם; והנה אנו רואים במה יזכה האדם את דרכו...                  

 

 

ג

חַיִּי עוֹלָם

        רב ברוקא חוזאה היה עומד בשוק דבי לפט, בא אליהו ואתחזי ליה.  אמר ליה רב ברוקא לאליהו: איכא בהאי שוקא בני עולם הבא? אמר ליה אין כאלה.  עוד הם מדברים, עבר חד בן-אדם, דהוה לביש לבוש ללא ציצית, נושא מנעלים שחורים, שלא כדרך היהודים, והיה ממהר לדרכו, קרא אליהו: זהו בן עולם הבא! רץ אחריו רב ברוקא ואמר ליה: לא אניח לך, עד שתאמר לי מי אתה; אמר ליה הניחוני ניום ובוא למחר.  קם מר ברוקא ביום המחרת והשכים ואמר לו: מי אתה? הגד לעבדך זה.  ויען הזר ויאמר לו, כי שומר בית-אסורים הוא.  כל הימים, שהיה האיש הזה עומד במשמרתו זו, היה דואג לחיי האסירים והיה מוסר נפשו על שלומם.  לא קרא האיש הזה ולא שנה, לא שימש תלמידי חכמים ולא עסק בתורה ובתפילה, על שער בית-האסורים ישב יום-יום, עשה מלאכתו אשר מסרו בידו וריחם על העלובים בחברה, שגם להם נשמה באפם.  כה עמד רב ברוקא על מפתן חיים חדשים, שלא ידע אותם בבית-המדרש ולא שמע על-אודותם בבית-המדרש.

     וכי אין הדרך מוביל לחיי עולם הבא אלא תורה למעשים טובם? וכי יש קוני עולם, אם גם לא קיימו מעולם: והגית בה יומם ולילה? עוד רב ברוקא עומד וחושב באלה עברו שני בני-אדם, וגם אלה פניהם ולבושיהם לא ענו בהם, כי שומרי דת הם.  בא אליהו פתאום ואמר לו: גם אלה בני עולם הבא הם! הולך רב ברוקא אחריהם ואמר להם: הגידו נא לי, אחי, מה מעשיכם אתם? ויענו אותי לאמור: אוהבי לצון אנו, והיה כי נראה אדם שסר צילו מעליו ורגשי עוצב ידחקו את נשמתו עד דכא, אנו ניגשים אליו, מדברים על ליבו ונבדח ליה, עד כי תשוב חדות החיים אליו; בין רחוקים נקרב, וכי יבגוד איש באשתו או היא מורדת על בעלה עשה נעשה שלום ביניהם.  כה מצאו אלה את הדרך לחיים-עולם!

    

 

ד

רְאֵה  

     ראה נתתי לך היום שני דרכים, את החיים ואת המות, את הרע ואת הטוב, ובחרת בחיים...  הנה קרע גדול בעולם למלואו, רע וטוב, צדק ורשע, אור וחושך, אור נוגה ואופל-עד.  אל אלהי העולם הוא יוצר אור וּבורא חושך, אֵל יחיד וּמיוּחד הוא אבי פרצופים רבים ובעל חזיונות שונים.  הנה מלאכי-רחמים ומלאכי-זעם ממלכת הטומאה ומלכות הקדושה, ותריבנה אשה את רעותה כל הימים.  ובן-אדם נמשך לכאן ולכאן, נתבע לעגל וּלמשכן ועובד אלהים שונים.  בכוחו להיות צדיק ורשע, אכזרי ורחמן, עולה ויורד.

     ואמר החבר: הטומאה והקדושה שני ענינים הם, זה כנגד זה, לא ימָצא האחד אלא הימָצא השני...  ובמקום שאין קדושה אין טומאה...  ואמנם הרע יונק מן הטוב והטוב מן הרע, החסד מן הדין והדין מן החסד.  אך לא כוחות שונים מתנגשים העולם ובחיים, כי אם דבר יסודי אאחד בפנים שונים.  הרע הוא חומר גם לטוב, והעוון הוא לפעמים גם הכנה לצדק.  וירא אלהים את כל מעשהו אשר עשה והנה טוב.  קדשו מעשיכם ואַל תפגלו מעשיו; האזינו ושמעו מעשיהו בכּל, הקשיבו ושמעו אמרתו, בכל אשר ברא ממעל ומתחת.  האל לא יעוות דרכיו, לא יברא דבר שלא לצורך ולא יעשה מלאכתו רמיה.  עולה אתה בסולם הבריאה וגם תיכּשל; ישן אתה והנך עֵר.  יצא השמש ובא השמש, וכן כל צבא השמים וברואי-מטה.  הכל יצורף לחשבון אחד ואין מספר אחד מכחד את השני.  שני דרכים לפניך, מות וחיים, ואם תרצה רק אחד המה, אחד.

    

 

    ה

הַסָּעִיף הָרִאשׁוֹן

       "שיויתי ה' לנגדי תמיד: הוא כלל גדול בתורה והמעלת הצדיקים, אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו, בשעה שנוא לפני מלך גדול; וכן אין דיבורו והרחבת פיו בהיותו עם אנשי ביתו וּקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך, כי אז הוא משגיח בודאי על כל תנוּעותיו ודיבוּריו, שיהיו מתוּקנים כראוּי.  כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש-ברוך-הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר:: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה מפּחד השם יתברך ויבוש ממנו.

     כתוּבים הם הדברים בקיצור שוּלחן ערוך, א' מדיני השכמת הבוקר, בו ו' סעיפים, ושיויתי ה' לנגדי תמיד בו סעיף אחד, הדברים לקוּחים מדברי הרמב"ם. 

     דיני השכמת הבוקר.  שיויתי ה' לנגדי תמיד.  האלהים הגדול יושב ממול האדם תמיד, רואה במעשיו ומשגיח בו, והוא לא יירא ממנו ולא יכּנע.  גם בשנתו לפני מלך בשר ודם, כבר אין הדבר כמו בשבתו בביתו, והוא מלא יראת-כבוד, מדקדק בכל תנועה ודיבור שלו, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא לא יעשה זאת ולא יכּנע.

        שיויתי ה' לנגדי תמיד, לא לבד, שזה כלל גדול בתורה ובמעשים, כי אם זוהי הקריבה לאלהים שבאדם ובנפשו ובדרכו עלי אדמות.  שיויתי ה' לנגדי תמיד.  וכשיגיע האדם לידי מדרגה זו, לחשוב במציאות אלוה תמיד ולדעת את השם תמיד, כשרואה הוא את מפעלות ה' והשגחתו על כל שעל ושעל, בכל פסיעה ופסיעה ובכל מעשה ומעשה, אז כבר יש ערבון, כי לא יחטא ולא יסור מדרך הטוב והישר, אז גם אין חטא ואין הרמת יד למעלה ולמטה.  אין דיכוי הנפש ואין כשלון בנפש.

     "שיויתי ה' לנגדי תמיד" היא גדולה מעשרת הדברים, גדולה גם מהקריאה הראשונה אנכי ה' אלהיך; האל היושב כבר בלב בריותיו הוא גדול מאל מצוה.  בכלל של שיויתי ה' לנגדי תמיד כבר ניתן לאדם הכל, ואין הוא צריך עוד להלכות אחרות ולסעיפים הרבים הבאים אחריו.  – – –

 

ו

הַחוֹקֵר וְהֶחָסִיד

     האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אל אלהיך תירא.  והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערוך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי; וכשמחשב דברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויוָדע, שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד: כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו!

     "מה אנוש כי תזכרנו!" לא בספרי החסידים אנו קוראים את הדברים ההם, כי אם בהלכות יסודי תורה, הלכות יסודי התורה! התורה הנודעת מצור העולמים ונפש ההויה של העולמים תהיה ליסודות, לעיקרים קיימים וקבועים, והיסודות להלכות.  הלכות שבת והלכות יום-טוב והלכות יסודי תורה! מצוה לאהוב את השם.  האהבה היא מצוה, גם ידיעת השם היא מצוה, מצוה לאהוב את השם.  שמאמר...  שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך, וחייב אדם לקיים כל מב שנאמר וכתוב...  ודויד אמר: צמאה נפשי לאלהים; בעל התהילות לא שאל בכתובים ולא דרש במצוות ופקודים, נפשו צמאה לאלהים חיים.  הוא לא הצטרך להכיר את השם אחרי חיוּב התבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים וללמוד מתוך חכמתו, שהוא צריך לאהוב אותו, נפשו נתנה לו כל אלה!

     צמאה נפשי לאלהים לאל חי, אמור יאמר האדם, אתה ה' הנך יודע עמלי ולבי,                                         

 אתה הינך יודע, כי אני לך וכָמֵה אני לך; אתה יודע, שאין העולם ממַצֵע ביני ובינך, כי אם אתה ואורך אשר בי.  איני יודע לא הלכות ולא יסודות, כי אם אותך.  הראיני את כבודך והחיה בי כבודך. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה