_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משֶׁה לֵיבּ לִילְיֶנְבְּלוּם

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

רשימה

משה ליב לילינבלום התנגד לדעותי, ולא נמנע פּעם בפעם מיַדוֹת אבן בי.  גם אני לא טמנתי ידי בחיקי ודיברתי עמו קשות; אולם אותו דבר לא יכול לעכר בעיני תמוּנת הסופר הגדול הזה, שהיה לכולנו זמן רב לעינים.

ואת הימים האלה, ימי השאון והתרועה, ההשכלה והחירות, ימי מלחמת הדת והחיים, לעולם לא אשכח.  לא אשכח את זה האיש משה, אשר עמד בקשרי המלחמה והיה החלוץ והמצביא במחנה.

"אדם קרוב אצל עצמו; וכשהוא מתבונן אל חללו של העולם הגדול, צריך הוא לדעת תחילה את החיים שהוא חי, שהרי מכל העולם כולו אינו מרגיש אלא מה שנוגע לחייו".

אותם הדברים הפּשוטים, שכתבם אלישע בן אבויה בשמו, ביום הכיפוּרים שחל להיות בשבת, וציוה אותם למסרם לנו, לנו "מתי התלמוד" המקיצים לתחיה, פּעלו עלינו ויעוררו את לבנו בכל תוקף.

ימי "אהבת ציון" וכל שירת "אודם השמים" עברו, "ביאורי מקראות" וחכמת־הטבע היבשה של צבי הכוהן רבינוביץ לא הספּיקו לנו עוד, וריב"ל במחקריו הישרים ב"בית יהודה" ו"תעודה בישראל" חדל להיות האיש אשר אותו אנו מבקשים.

חפצנו היה להילחם, לצאת לקרב נגד יושבי המבואות האפלים, להילחם מלחמת הבנים עם האבות ולצאת מ"עמק הרפאים"...

הוידוּי הגדול של צלפחד בר־חושים התועה, האיש הקובל על אבותיו, הקובל על רבותיו, הקובל על החיים הצרים משנות דור ודור והקובל על הכתב והמכתב, שהחשיכו את חיינו, שהובישו לשד נעורינו ועשו אותנו ללא־אדם – העיר אותנו להרגיש את הדוחק אשר בנשמתנו אנו, ועורר בנו געגוּעים וכליון־נפש, להתיר חרצוּבות קדם ולצאת מהמאסר הארוך...

כחזון גדול היו לנו הדברים האלה, חזון המתאר ומראה לנו עין בעין את כל העוני השׂורר בחיינו באשמת האבות המוּכּים בסנוֵרים, ואת הליקויים הרוחניים והחמריים אשר הסבו לנו, את הצר והמצוק אשר מצאונו ויכלו אותנו מנפש ועד בשר.  לא זכרונות מתמול נגולו לפנינו, כי אם חיינו אנו, חיינו כמו שהם מצאנו בדבריו.

המועקה אשר בחיינו, הצללים אשר מסביב לנו, כל האופל שבמסורת קדומים ובחיים שבכתב, טשטוש הספר ואפיסת כוחו להאיר ולתת לנו את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפּשים, הכל נגלה לנו על ידי דברי לילינבלום; והכל תיאר בצבעים קלים ובשפה ברורה, בשפה שבה נפשנו מדברת בעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה, לוּ אך ידעה לדבּר.

הספר "חטאת נעורים" הוא ספר־כריתות שנותן דור אחד לשני, שנותן דור חדש המבקש לו נתיבות חדשות – לדור אסיר בחבלי מסורה נושנה.  קחו את אשר נתתם לנו והציאו אותנו לחפשי; הסירו מאתנו את אלה הדברים, שאולי היו טובים בשעתם, אבל לא יסכנו לנו עוד.  קראו לנו דרור.  הניחו אותנו להיות את אשר אנו.  הבו לנו חיים!

אתם אומרים: מפּי התלמוד מצוּוים אנו לעשות כך וכך, אנו מצוּוים מפּי חכמים וּמורים; ואני אראה לכם את "ארחות התלמוד".  אני אראה לכם את מהוּת החיים ואת החטאים אשר חטאתם להחיים.

החללים שב"עולם התוהו" שלנו, עולם בלי אור ובלי חיים, מרוּבים הם, מרוּבים אצלנו חללי החינוּך וחללי בתי־המדרשות, חללי החיים וחללי הספר.  מרובים אצלנו חללי־העצלה וחללי אלה שגדלו בלי תרבות ובלי עבודה בריאה.  מרובות אצלנו הנשמות דאזלין ערטילאין; מרובים אצלנו חולמי חלומות...

זה היה הד קולו של לילינבלום אז, בת־קול היוצאת מחורבות החיים והאנשים אצלנו, מחורבן החיים והנוער. – –

בכל מקום אשר דברי לילינבלום הגיעו אלינו, במאמריו, במחקריו ובמשאותיו עשינו אזננו כאפרכסת ונקשיב להם רב קשב.

יום־תרועה היה לנו אותו היום ששמענו בו את דבריו.  שפתו הפּשוּטה של הסופר הזה ורוחו הפּשוט בלי עדי ומליצה, דרכו לצעוד ישרה בלי שום הליכה סחור־סחור, הגיונותיו הברורים והיחס לכל דבר מצד נפש ישרה המבקשת להועיל ולהיטיב – הכל ליבב אותנו, עורר אותנו ועשה אותנו למה שהיינו.

לפני ימי לילינבלום היינו אנו רק מחפּשים ותועים, צעירים נעים ונדים מספר לספר, מעיון לעיון ומדרך לדרך; אבל הוא גילה לנו את כל מה שחסר לנו, הוא עשה אותנו ליודעים.  בקראנו בספרים לפני לילינבלום היה פּעם מתפּעל מוחנו, פּעם לבנו, פּעם נעה פּינה זו בפנימיותנו, ופעם נעה – פּינה אחרת; אבל הוא פעל על מה שבתוכנו, הוא שיחרר אותנו והורה לנו את הדרך בה נלך.

בביקורת התלמוד הקדים את לילינבלוּם שור, בתכוּנת הרבנים הקדים אותו מיזיס, בתיקוּנים־בדת הקדים אותו אהרן חורין, הקדימו אותו גייגר והולדהיים; אבל עוז רוחו ותכוּנתו המיוחדה בכל אומר והגה, העלו אותו בעינינו על ערכי המדעיות של אחרים ועל חקירותיהם של אחרים.  הוא נפח במחשבותיהם של אלה רוח־חיים; הוא נתן להן מהלכים וסלל להן נתיבות.  החכמים הנקוּבים בראו ספרים והוא – יצר דור שלם, דור מקשיב לקולו.

גם שאר הסופרים בימיו מצאו להם קוראים.  קראו בחמדה דברים ידועים, שירים ידועים, סיפוּרים ידועים ועיונים ידועים; אבל יצירתו  של לילינבלום נקראה כולה.  הוא פעל בשמו לבד והיה נותן ליעף כוח.  די היה לדעת שאיש כזה חי אתנו ונלחם לחירותנו.

משה ליב לילינבלום לא היה רק סופר, כי אם מורה, מורה משכיל את בני־הנעורים ומעורר אותם לחיים ולעבודה, מעוררם לחיים בחוּש ולעבודה שיש בה ממש; הוא עורר בלבותינו ניגוד לחיי־עולם הדוחים את חיי השעה – ניגוּד לחיים שבראש המתפּרנסים על חשבון הידים...

עתיד האדם לתת דין־וחשבון על שאינו חי ושאינו עובד!

גם ההשכלה גופא אך לשם השכלה, הדעת לשם הדעת בלבד לא היו נוחות לו.  הוא ביקש רק את התועלת, התועלת הממשית העושה את האדם לחבר נאמן לחברה על ידי כוחו ועוצם ידו ועל ידי התפּתחוּת כשרונותיו, – העושה אותו לחי עומד על רגליו.

לילינבלום היה נושא בדורו דגל משאות חדשים, ערכים חדשים וחיים חדשים, חיים של קומה זקופה, חיים שמאַשרים את היחיד ועושים אותו ליציר נכבד, יציר חי במלואו ואינו נמק בעוון אחרים.

השעה, אותה שעה שהאדם חי בה, היא יקרה לו מכל נחלת־קדומים, מכל הפּלפּוּלים התיאוריים והמדעיים, שמבלים את החיים ועושים אדם מישראל לארון נושא ספרים, לבריה בלי חיים, לבריה בלי אויר בריא מסביב...

חיים ואויר! אלה היו דרישותיו של לילינבלום, דרישות שלהן הקדיש נפשו ורוחו ולשמָן אסר את המלחמה עם שרידי בני הדור הישן.  חיים ואויר.  אויר וחיים.  הבו לנו את שניהם לרוחתנו ולישועתנו!

לבבו התפּלץ מכל מועקת החיים הדתיים אשר מסביב לנו, והתרגש לראות את כל אבני המעמסה הרובצות עלינו... לבבו התפּלץ לראות מעשי אבות מתנחלים לבנים... לראות כשרון החיים שבנו הולך לטמיון, על ידי קשירת תגים ותגים לתגים לדברים נושנים.

מדוע כפוּ עלינו הר כגיגית? מדוע הם קושרים כתרים לדברים המוציאים אותנו מן   החיים? מדוע לא יתנו לנו לחיות!

רחצוּ, הזכּוּ, בני־עמי! הסירו מכם את המשא אשר הטלתם עליכם! חדלו ללמוד דברים שאינם מועילים ולעשות דברים שאינם מועילים! חיו, דרשו את החיים!

דרשו את החיים בכל לב.  עבדו אותם בכל הרגשות שבקרבכם.  היו לבני־אדם, הלא הארץ נתונה לכם!

בדבריו של לילינבלום אין למצוא חידושים, אין אצלו מחשבות קיימות, אין לו שיטה בנויה ודרך מדעי חדש; רק חפץ היה לו, חפץ עז לעזור ולהועיל, להאיר ולחמם את הלבבות, חפץ לעורר אותנו לחיים ולעבודה.  אבל שאיפותיו אלה אינן מוּגבלות ומסוימות אצלו, הן סתמיות בעיניו כמו דת, כתוכן האדם ומהוּתו.

הוא פעל עלינו כגיבור, כאיש שחי לשם איזה דבר ונושא בחוּבו איזה דבר.  הוא פעל בתור נפש המביעה חפץ בני־דורו וצרכיו.

הוא היה הצדוקי הנלחם עם הפּרושים, הקראי הנלחם עם הרבנים, האדם שבחיים הנלחם עם הריקניות שבספר...

שמואל, גיבור הסיפור "הדת והחיים", עם השירה הרבּה שבו היה סמל של לילינבלום, חפצו – חפצו, ורצונו – רצונו.

גם יהל"ל, גם יל"ג, גם ישראל ברנשטיין, גם ברוידס בעצמו היו עוזרים ללילינבלום, שׂרי־צבאיו במחנהו היו; המה שרוּ – וצלפחד בר־חוּשים ניבא...

צלפחד ניבא וביטא וגילה את כל העצור בלבבנו מאז, ניבא לנו מה שאנו רוצים והגיד לנו מה שאנו חפצים.

"כשרון המעשה" של יהל"ל היתה שירת־העבודה בשעתה.  "שירי העלילה" של יל"ג  המה שירים נשׂגבים, שירים המדבּרים על הבקיעים שבחיי הדת ומבטאים את האשמות של המאַשרים המתעים.  המאמר "בנין זקנים וסתירת ילדים" של ישראל ברנשטיין השמיע לנו את הדברים היותר חדים במלחמת בני דור החדש עם הישן, בתגרת שני עולמות אשר לא ישלימו לנצח, אבל הספר "חטאת־נעורים" היה המחאה היותר עזה של הבנים נגד האבות, של החיים הדורשים את תפקידם נגד החיים שפּג טעמם.

י. ל. גורדון הצטער על זה ש"אחרון במשוררי ציון הנהו".  בר־חוּשים לא יצטער.  הוא לא יכחד, שבאיזו מידה אחרון הנהו, שכל מה שעשה הוא ובני־גילו אינו אלא מעֵין מעבר.  והוא אומר: "אני אחד מן מתי־עולם של התלמוד הבבלי שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה, ואין בכוח הטל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כמין תחיה"...

הוא בעצמו כמעט חדל להאמין. – אבל תחת מסוה היאוש הזה מסתתרת עוד שארית תקוה רבה להיגאל מעבדות לחירות, ולצאת מאופל החיים הצרים לאורה של ההשכלה, לבוא מחיים שבכתב לחיים נראים.

אַל תיראו! עוד יפתח ישראל חרצובותיו ויהיה לעם חכם ונבון ככל העמים, אשר בתוכם הוא יושב. – – –

 

משער אני, מה קרה ואתא, לוּ בעת שפּנה משה וירד מן ההר ושני לוּחות העדות בידו, בהיותו קרב אל המחנה, היה רואה תחת חזון העגל ומחולות, כי נלחם עמלק בישראל. – מעין דבר כזה קרה לנביא ההשכלה הלזה.  הוא נושא לוחות בידו, לוחות של חירות וחיים חדשים, ורמות ימלל לישראל בנשאו את עיניו אל אשר מחוצה לו, והנה – היה העם ביום אחד למשיסה... נחרבו תקוותיו, נהרס בנינו... ויצא רוחו, השליך הסופר את לוּחותיו מידו ויקרא: נתנה ראש ונשובה!

ואחרת התחיל לאמור לעמו: וזכרתי לכם ברית ראשונים.  פּנו דרך.  דבּרוּ על לב ירושלים וקראו אליה!

הקול החדש הזה היה שוב לקול חוצב להבות־אש, לקול ברמה, לקול קורא לגאולת אחיו ולפדיון שבטי עמו.  המעיין הראשון נסתם ומעיין אחר נפתח, מעיין מפכּה ברעש ובהמוּלה.

בהמאמרים הלאומיים הראשונים של לילינבלום ב"המליץ" נאצל עליו מרוחו של משה הס והשמיע לנו תרועת־נצחון.

החוגר כבר דיבר אז כמפתח.

משה ליב לילינבלום התחזק אחרי הריסת שאיפותיו הראשונות, על ידי הרמת דגל חדש לבית ישראל.  ועל אותו דגל היה כתוב: מה טובוּ אהליך, יעקב, בארץ־ישראל!

מבטו על החיים החל להשתנות.  סקירתו על מהוּת ישראל השתנתה, הדרך להקמת חיי ישראל ועתידותיו השתנה, גם הסגנון שלו השתנה... הציבור הישראלי וצרכיו הלאומיים בתור גוי מדברים מתוך גרונו.  תחת חלום היחיד וחירותו באו בו חלום־עם ושאיפות של עם...

הסופר ההגיוני היה לחוזה, המדבר בפשטות ובהטעמה היה לדברן.  השכל היה לכלי־שרת לרצון, ונביא ההשכלה החל לתקוע בשופר של משיח.

כבד עמד לילינבלום על מפתן הכניסה לבתי־ספר גבוהים למדעים, נפשו ונפש כל הדור החדש ההוא צמאה אל ידיעת החכמות והלשונות, והנה הוא לוקח מקלו ותרמילו וקורא בקול גדול יהודית: עברי אנכי! עברים אתם! עברים נהיה כל הימים.

 

"בעולמנו אין דבר רוחני, שיהא עומד בפני עצמו, כנשמה ערטילאית הפּורחת באויר; כל דבר רוּחני דורש בהכרח בסיס חמרי, הנושא אותו ומשמרו כדי של יתנדף באויר, כשלהבת הניתקת מן הגחלת וכרוח שאין לו עצם" ("לשאלת קיוּם הלאוּמיוּת").

ואין זו שאלה עוד, כי אם יסוד, יסוד קיים ברוּחו, יסוד הכרחי.

"אין לך עשב מלמטה שאין עליו ממונה מלמעלה, המכה אותו ואומר לו: גדל! חוק מלחמת־הקיוּם שולט בנוּ שלא בטובתנו ואנו נלחמים על קיוּמנוּ, לא בשביל מטרה שמחוּצה לנו, אלא בשביל קיוּמנוּ בעצמנוּ".

"כמו שהחיים הם מטרת החיים, כך הקיוּם הוא מטרת הקיוּם" (זכוּת הקיוּם וחוסר המטרה").

בדברים נוגעים ללאום ישראל הוא כפוסק; ובדברים נוגעים לספרות ישראל וחכמתו הוא כמבאר ומדבר בתום־נפש.  לא ישתמש עוד בעוז הדיבור, לא יכפּיל דבריו ואינו חוזר ושונה.  סגנונו הוא פשוט וטבעי.  הוא מדבר בהגיון ובשכל־ישר.  יודע הוא פרקי תורה שבעל־פּה, אבל אינו תיאולוג.  הוא אך דורש בתולדה כמין חומר ומבקש לו נתיב; אבל אין זה נתיב כי אם חיים.  תנו חיי־ארץ ודרור לעם.

ואת חטאי אני מזכיר.  כשדנתי עם לילינבלוּם על־דבר דעותיו הקשיתי עליו מהמאוחר על המוּקדם, וראיתי בדבריו שתי רשויות הסותרות זו את זו.

וּבעיקר אין בין "דרך־התשובה" ובין "חטאת־הנעורים" אלא זה, שהספר "חטאת־נעורים" נכתב בשעת מעשה, כלומר, בשעת חום השאיפות השליליות והרצון לפשט עקמימות של ישראל, בעוד ש"דרך־תשובה" נכתב אחר המעשה, כלומר, אחרי שהתשובה כבר נעשתה בלבו...

לילינבלום יצא מבית־מדרשו לא רק לבית־מדרש אחר, כי אם גם בא למעשים אחרים; ותחת להורות השכלה וחיים, החל לעבוד על שדה הישוב.

גם לולא כתב זכרונות הימים האלה בספר "דרך לעבור גולים", היינו יודעים, כי הוא היה אחד מן הראשונים העוסקים בענין זה.

והאיש הזה, אשר עמד בראש שתי המחנות, מחנה השלילה ומחנה החיוב, מצא את לחמו ואת לחם ביתו משכר עבודתו ב"חברה קדישא".

מבוקר ועד ערב דבר היה לו עם המתים; ובערב ישב וכתב מכתבים על־דבר תחית־ישראל...

מי שלא ראה את לילינבלום ביום השבת אחר הצהרים בביתו, בשעה שהוא נח מעבודתו – אין לו מושג מעצב עברי המסתתר תחת מסכה של מנוחת־הרוח.

הוּא עשה רושם כגיבור ששב ממערכות המלחמה וידו קצרה להילחם עוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה