_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דורות ראשונים – מסיפורי בראשית

מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מֵאַגָּדוֹת בְּנֵי-אֵלִים

א

הַמְעָטַת הַדְּמוּת

בשתי עריות מונחות זו על גבי זו נדבקו האפס וההויה יחד; ומהחלל אשר בין שניהם פילס לו מחויב-המציאות נתיב. נפח באפיו, ובכל מרחבי התוהו ובוהו עלו גלים. הושיט שתי זרועותיו, ועליהן כתובת-קעקע באש שחורה על גבי לבנה, וישׂם עבים רכובו. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום יצאו רוחות סוערות ותתנגשנה ותגברנה חילים. בוקע האור מתוך החושך, נקוו המים, אי-אדמה וגושי-עפר כהרים נישאים התגלגלו ממעמקי עמקים וצפו על פני השטח. גבול שׂם לו המכונן למשברי הים, בל יכסו את מגרשי הישוב. ועלו שני תנינים גדולים ונוראים, פתחו את לועם והמליטו המון ביצים; ויצא מהן כל חי למינהו וממעל ומתחת, וכולם עינים אין להם ואין אוזן שומעת וגם אין פה להם משמיע קול. אין אב מכיר בבנו, אין נולד נוהה אחרי מוליד. יחיד הבורא בעולמו, והוא מקשיב ומאזין. נפנה כה וכה ואין בריה רצויה לו; אין משתחוה לפניו ואף אין רֵע להתרועע. ותימלא נפשו העייפה בדידות אין-קץ. דומיה איומה מסביב, עוד אין חַיִץ בין יום ובין לילה.

עבר מועד ומועדים. ויהי במועד הששי נסגרו שמורות עיני היוצר. והוא יושב על שן סלע רחב ומקָרה עליותיו. והנה צלע אחת נעקרה ממנו. ויבן אותה ויקיפה בשר; ועל הבשר שׂם עור ויאמר: אעשה בריה בעלת-רוח כמוני ולא אלך ערירי. קישטה ככלה, כחלה, ויעדֶהָ בהוד נורא; וירד מעל האבנַים – והנה שגל ניצבת לימינו. יפיה מבהיק ומבהיל עליונים ותחתונים. מרוֹשם קרני-הודה נפקחו חושי-ראיה בכל בשר, ומנגינת היום נשמעה בכל אפסי תבל ומלואה. ויחמוד האמן את מעשה ידיו. הלך וישב לו עם יצירת-כפיו תחת עץ עושה-פרי וימינו תחבקנה. קול ה' בהדר! קול ה' בגובה! העלו התנינים ראשיהם ויתנגחו יחד מרוב תשוקה וחמדה. גם המאור הגדול והמאור הקטן סובבים והולכים. התגעש העולם. הומה כל יצור, שואג כל נמצא. ביקש אלהים לעקור עץ ולהכות בו כבשוט על פני המים הגאים, וכוחו אין אתו. אפסה ממשלת אין-סוף ויהי לבן-האדם. – – –

 

ב

שַׁבָּתוֹן

ביום אחד ברא אלהים ארץ ושמים; וַיַמטר ממעל ויַצמח עשב מתחת. ויקרא שמות לכל בהמה, חיה ועוף ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את היכלי שבניתי למרחב. כה עמד העולם ששה ימים, ערב ויום, ערב ויום. ויהי לפנות ערב יום השביעי התקדרו השמים בעבי-גפרית, ואש מתלקחת אחזה בארבע פינות העולם ועלה הכל בלהב. נהרסה הבריאה וכל אשר בה. הכל נהפך לאפס כבימי תוהו ובוהו. עולם-ההויה קיים רק ששה ימים, ויום השביעי יום חרם גמור, יום שבת שבתון לה'! בונה אלהים עולם אחרי עולם ומַחריבו בכל-פעם, בבוא יום השמיטה והכליון. במוּפלא ממנו לא נדרוש!

ויהי כי נברא העולם הששי, אמר יוצר-הכּל: קצתי בנפשי לבנות ולהרוס, לבנות ולמהר להרוס ועמלי אך לימי מספר הוא. אאריך את ימי העולם לאלף שנה, אלף שנה ליום, אלף ליום; ועמד עולם זה ששת אלפי שנה, ואך באלף השביעי אחריבו ואקיים בו מצוַת השמיטה, כי זה שמי וזה זכרי – ידעו בני שבטי הארץ, כי קץ הוּשׂם לחיי הבריאה ושבּשנת השמיטה הקבועה ישבּות כל חי ויאפס כל בשר, ואז תיעקרנה הנטיעות ויכבו המאורות וימח כל היקום. והיה להם יום השבת, שבּוֹ ישבּית אלהים את כל אשר עשה, ליום אֵבל, ליום צום ועינוי-נפש נורא. איש לא יצא ממקומו ולא יבערו ביום ההוא אש בכל מושבותיהם…

 

ג

אַנְשֵׁי הַשֵּם

אלפי דורות ושָנים אין-מספר היה אבי כל הסיבות רועה שבטי ברואיו, ביום אכלו חורב וקרח בלילה. צרכי הנמצאים מרובים וכל אחד מחפש את דרכו. ויהי כי נלאה נשוא את הסבל הרב, ורוחו שאף לעקור קוי גבוליו ולצלול שוב בחל-ההויה ולהתאחד עם חלקי היֵש, קרא לשני יוצאי חלציו, – המה הגיבורים, אנשי השם, – ולכל אחד אך עין אחת קבועה במצחו, וינחל להם את מרחבי העולם, לצעיר נתן ממשלת היום והאור ולבכור נתן ממשלת הלילה וכל אפסי הליל. זה עומד במצרוֹ וזה עומד במצרו; והיה כאשר ירד האחד יעלה השני ואת אשר יברך היום יקלל הלילה, וַתּכל הסיבה הראשונה לדבּר ותשקע בתוך ענן אין-סוף וימלא היקום יגון אין-קץ.

ויהי היום והנה שני בני-האֵלים בשדה. ויאמר הבכור אל אחיו: למדני-נא את מלאכתך ואדע משלך. ענה אחיו ואמר: הורני גם אתה מה שהפקידו בידך. השיב הראשון ואמר: כדבריך אעשה. וילמדהו השני בתומו את כל נתיבות היום ואת דבר פלאי הבריאה מעלות השחר ויפתח כל שערי-יה. ויהי ככלותו להורות, תפשׂהו שר-הזעם בערפו, רצץ ראשו אל הסלע ויהרגהו נפש. ותזעק האדמה מצער ומעלבון.

ויהי בבוקר ותיפקח למכּה-אחיו עין שניה, והוא רואה בה מה שלא ראה בראשונה. אבל זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן: נפלג לבבו לשתי ממלכות. ויכבד עליו משא הדעת עם משא העוון יחד ויכרע גם הוא…

 

עַל הָאָבְנַיִם

א

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת

בעשרה מאמרות נברא העולם ובששת ימים. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיו תלויים ועומדים. אחריהם נעשה הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. על האבנַים של היצירה תיבנה היבּשה, ובעומק הימים מתחלת אריגת נפש חיה וממלכת החי; אבל הנה עוד חושך על פני תהום, וכל הנמצאים ממעל ומתחת, המתעתדים לבוא, ימוּשם חושך. וירא אלהים, כי לא יבצע זממו הגדול בעלטת האופל, והכל משמש בתוהו ובוהו, התרומם וגילה שולי שמלתו, והבהיק זיו הדרו, ויהי אור. התרקע הרקיע ונשפך עליו זהב מופז, נקוו המים מתחת השמים, ונראתה הארץ במעטה ירקרק, וישגשג כל עץ למינו. שרצו המים שרץ חיה, ועוף יעופף במרומיו. חיים! חיים ואור זרועים במלוא היקום. הכל חוגג ומתנועע. חתן יוצא מחופתו, האדם קם על שתים בדמות אלהים, וקורא לכל יצורי שדי שֵמות, וכל אשר יקרא לו זה שמו.

והאור הולך וגדול ויהיה שבעתים מאור החמה עתה. צופים ומביטים בו מסוף העולם ועד סופו. כל דבר יעטה אור, גם אבן ודומם יבהיקו, אין הסתר ואין הפסק ואין גבול. כל הארץ כולה היא כגן מלא אור. ראה אדון האור, שעתידים יצוריו לחטוא ולקלקל מעשיהם, ולא יוכלו עמוד ברוב האור הניתן להם, גמר אומר לצמצמו למידה, אשר אנו עומדים בה, ולתת לעולם ההווה את המאור הקטן ולגנוז את המאור הגדול לצדיקים לעתיד לבוא. בתוך כך כלוּ ימי המעשה ובאה שבת! אתא יום, שקידשהו ה' אלהים באור ובירכהו באור, ושימש האור הגדול עוד שלושים ושש שעות, שתים-עשרה בערב שבת, שתים-עשרה בליל השבת, ושתים-עשרה ביום השבת. "כיון שלא פסק האור, התחיל כל העולם כולו משורר" ומודה לה'. וזהו מזמור שיר ליום השבת!

ולעתיד לבוא, בבוא הגואל המקוּוה וגדולת עולם תהיה לכל יצור ולכל חי, וגם לצבא השמים ממעל ולהארץ מתחת, יחזור הכל למידתו; והאור הראשון יבּקע כשחר, ישוב ישליך זיו הדרו בכּל. ואז לא יהיה עוד מאור גדול ומאור קטן, להבדיל בין לילה ויום, דעת טוב ורע, אור וחושך, כי אם הכול אור, חיים וחסד. זה יום שכולו שבת!

 

ב

אֶרֶץ וְשָמַיִם

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ושניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד ובמידה אחת. פשט האל יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ. ידו של הבורא יסדה ארץ וימינו טיפחה שמים, נתפשטו השמים למעלה והארץ נרקעה למטה.

ותהי הארץ תוהו ובוהו ותחל לבכות על גורלה. לא ישר בעיניה, שעתידה היא להיות רחוקה ממלכות אלהים ממעל ולהיות מדור אך לתחתונים. היו למלך שני שמים, ושניהם אהובים ושוים לו כאח', וַיַשאר את האחד להיות משרת לפניו בהיכלו, ואת השני שלח למרחקי המדינה, לעשות שם את מלאכתו. התחיל האחד מזמר והאחד היה עצוב. אמר המלך למשמשו זה: מה לך, בני, כי נפלו פניך ולמה תתעצב? והן שניכם עבדַי אתם. ויען הוא ויאמר: אמנם שוים אנו לפניך כאחד; אבל חברי שרוי אצלך ויושב על שולחנך ורואה את פניך תמיד, ולבו טוב עליו והוא מזמר; אבל אני שהרחקתני מחללך ושלחתני למקום רחוק ממך, הרחק מזיוך ומהודך, איך לא ידאב רוחי ולא אבכה? כך קָבלה הארץ לפני בורא היקום ואמרה לפניו: ריבון העולמים! השמים אחי נהנים תמיד מזיו שכינתך ואת כסא מלכותך העמדת עליהם, ואין מות ואין אופל, ורעב ודֶבר וכל פגע רע שם לא יתהלכו, איך לא יזמרו ולא יהללו את שמך? אבל אני, שמושבי מתחת, מה רחוקה אני מאור פניך; תלית מזוני ומחית כל הדרים בי בשערי השמים, מהם גם אקבל אורי, ובכל אשר אגדל לחיים ולפרי, בא מלאך-המות ומכלה בחרבו הקשה, אף שׂדי-עדנים אשר בי יהפכו לקברות – ואיך לא אקונן ולא אבכה? – ויען אלהים ויאמר: אל תיראי, ארץ, אף יומך יבוא, שבו תהי כולך זרע וחיים, ואגרש את האופל ואת המות מקרבך ואורך ממך יצא.

ותמח הארץ את דמעותיה מעפעפיה, ותתן גם היא את קולה בזמר. וזה דבר החוזה: מכנף הארץ זמירות שמענו!

 

ג

רַהַב

בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו נתחוללו כל צבאיו. כנס כנד מי הים, נתן באוצרות תהומות, הוא אמר ויהי עולם, הוא ציוה ותעמוד המציאות. נעתק חלל מחלל, אופק יצא מאופק, גלגל בא מגלגל. התפרצו הכוחות והתנגשו הכוחות, ויכוּלו השמים והארץ וכל צבאם. ושב הבורא להתלבש ביצוריו ולהיות עושה מעשהו יום יום; והוא הרוקם והאורג, שלגדולתו אין חקר ולנפלאותיו אין מספר.

אולם בעוד האלהים מכין את עולמו בדברו, קמו גם נגדו מעצורים. – קם שר אחד בפני המלך ורהב שמו; ובאמור לו היוצר: רהב, פתח את פיך ובלע כל מימי בראשית, מיאן לשמוע בקולו ויאמר: די שאעמוד בשלי, התפשט מלוא קומתו ויאמר: לא אבלע! ותעל עליו חמת ה' ויבעט בו והרגוֹ וימחץ את רהב. ויכבוש אחר זה את מימי בראשית ודרָכם ברגלו, וכך קיבלם הים. שוב עלו גלי הים לכסות את פני היבשה, וישם ה' לים חול בריח ודלתים, ויאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף.

 

ד

קִנְאַת הָאַחִים

בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו ואופל נצחי היה על פני תהום. בממלכת שר החושך, שדומה היה לשור, וצלו מכסה את פני כל ובולע את הכל, הכל ימש חושך, וכשביקש הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם, קרא ואמר לשר של חושך: סורה ממני, כי אני רוצה לברוא את העולם באור, ויגער בשטן וילך. וירָאו פאתי אודם מבין מפלשי האופל, ויניע אלהים הקורא בעוז את טליתו, וזרח האור מסוף עולם ועד סופו, ויהי אור בלי חשׂך.

ויעש אלהים שני מאורות גדולים לממשלת הבריאה, את השמש ואת הירח; ויתן אותם ברקיע השמים, להאיר לכל יושבי תבל ולהבדיל בין האור ובין החושך, והיו למועדים ולגבולי הימים. והיו המאורות האלו שוים בגבהם ובתארם ובקומתם ובאורם, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ויהיו כאחים תאומים בלי הבדל, ויתקנא הירח בשמש, ויצר לו כי עוד אחד עמו, ויגש לפני כסא היוצר ויאמר: ריבון הבריאה ומלך כל העולמים! הלא אחד אתה ושמך אחד ויודע אתה, כי אי-אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולמה עשית אותי מידה במידה כהשמש רעי? ויען הבורא ויאמר להירחף אם רע בעיניך, לך והמעט את עצמך ותהיה מלכות השמש גדולה ממך. מיד נהיה הירח למאור הקטן והשמש למאור הגדול. אמר הירח לאלהים: הלא אך נכונה דיברתי באזניך וטענתי נגד מעשה השניוּת בעולמך, ולמה יסרתני ככה וכל כך ענשתני? אמר לו אלהים: תחת אשר קטונת עתה, לך ומשול ביום ובלילה וישרתוך כוכבי מעלה. ולא נחה רוחה של הלבנה והוסיפה לקבול על עלבונה. וינחם ה' גם על הרעה אשר עשה לירח, ויצו את בני-ישראל לאמור: כי תבואו אל הארץ, אשר בחרתי להיות לי למושב, ובניתם שם מקדש והצבתם שם מזבח לי ולשמי, והבאתם שמה בכל יום ראשון לחודש כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. וזהו שׂעיר האשם, שהיו מקריבים בניו של מקום בבית האלהים לכפר על מעשיו, על אשר המעיט את מאור הירח.

 

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

א

התחיל האלהים לעמוד באור ושכינתו בעליונים, ויסגור בעד חדרי האופל וינעל ויחתום דלתותיו ויפרד בין האור ובין החושך. וישב אל האבנַים ויאמר, הפעם אכין את מלאכת העולם, ולא יהיה עוד הכל תוהו ובוהו, בלי תבנית ובלי תכנית.

ויקח אלהים היוצר גוש גדול של שלג מתחת כסא כבודו, ויזרקו על פני המים באמצע חללו של עולם, ויהי מהשלג ארץ; ויעמיד אלהים את הארץ על מכוניה, לבל תנוע ולבל תצא מחוּגה. והיו המים כל אותו היום מכסים את הארץ ומנסים לפוצצה, ולא יכלו להמס את אשר נעשה בדבר ה'.

ויקרא אלהים ביום השני אל מלכת המים לאמור: לכי והתפלגי ותעלה המחצית האחת למעלה בעד העליונים והמחצית השניה תרד למטה ותהיה מצויה לתחתונים; ולא אבתה המחצית השניה לרדת ותאמר: אעלה גם אני למעלה ושם יהיה גם ביתי. כל כך העיזה פניה לפני הבורא! ויושט האלהים את אצבעו כנגדה ויורידה מטה. ויאמר: אשר ימרה את פי, לא בגבולי ילין. ויהי אחרי חצותו את המים, ויברא אלהים את מחנות האֵראלים, מלאכים, שרפים ואופנים. ויפח ברוח פיו אש גדולה ויסיק בה שבעה מדורי גיהינום.

ויהי ביום השלישי ויאמר אלהים: יקָוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה. והיה כאשר נראתה היבשה, ויאמר אלהים: תדשא הארץ דשא עשב ותוצא עץ פרי למינו ועצי יער למינם. ויברא את כל אילני-מאכל ואת כל אילני-סרק, וישגשגו ויתכסו בענפים ובעלים ויוציאו פרי ותיהפך הארץ לגן-עדן. ויתגאו ארזי לבנון ואילנות הבּשן בגבהם ובקומתם, וירימו את ראשם על פני אחיהם בזרע האדמה. וירא ה' וינאץ ויאמר: אני שונא כל גיאוּת וגבהות, ואין גאוה בעולם מלבדי. כל אלה אני עשיתי. וישרוק אלהים לאדמה ותוצא גם את הברזל. ויהי כאשר ראו האילנות והעצים את הברזל אויבם, נבהלו ויאמרו: הנה נברא משחית לכלותנו, ולמה עוד נוציא פרי ונלבש ירקרק? ויאמר הבורא להם: מה לכם מרתתין? הלא מכם יצא בית-יד לגרזן, אשר יכרית אתכם. עץ מכם אל יכּנס בו ואתם אינכם ניזוקים. אתם תשלטו בו והוא בכם. ויאמרו האילנות: אם כן גם לנו הוא צריך וירָגעו.

ויברא אלהים ביום הרביעי את השמש ואת הסַהר, להאיר לעולם ולזרוח בו. ויברא ביום החמישי שרץ נפש חיה ועוף; ויברא את התנינים הגדולים, הלא המה לויתן ובת-זוגו, ואת כל דגי הים, ויתלה את העולם על סנפיריו של לויתן. ויערב עוד את רקק המים ויברא את זיו שׂדי מלך העופות, המכסה בכנפיו גלגל חמה, ואת כל עוף השמים. ויברא כנגדו אופן אחד בארץ, וראשו כנגד חיות הקודש, וסנדלפון שמו, שגבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו; והוא המתורגמן העומד תמיד בין ישראל לבין אביהם שבשמים, האדון מלך הכול.

ביום הששי ברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבּהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ואחר-כך כינס את כל מלאכי-השרת כיתות כיתות ויאמר להם: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויַרד בכל אשר עשיתי ויצרתי ממעל ומתחת. ויברא אלהים את האדם בצלמו. זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים.

ביקש אלהים לברוא עוד בני-חיים, וכבר ברא את נפשותיהם; ועד שהוא עוסק לעשות להם גופות, קידש עליו השבת ובאה שביתה במלאכת העולם, ותישארנה הבריאות האחרונות נשמות בלי גופות, ותתאחדנה אחר זה לממלכת המזיקין והשדין.

ויבואו בני הרוחות הללו לחבּל בכל פעם במעשי אלהים אשר עשה; והיה האחרון במעשה-בראית לשטן ולשטנה לאשר קדמו להם, ובא שוב האופל להילחם את האור, יגער אלהים בך השטן!

 

ב

עד שלא נברא העולם, היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד; ועלה במחשבתו לברוא את העולם. ויחרט את העולם לפניו, כמלך הזה, שבונה לו פלטרין ורושם לו יסודותיו, מוֹצאיו ומבוֹאיו; וירא כי אין העולם יכול להתקיים בלי תשובה לחוטאים, כי ימרו אמרות פיו ולא ישמרו את חוקיו, ויאמר: אם ישוב אלי כל נמצא ויצור בכל לבבו וסלחתי ונשאתי לעוונו, וישאר העולם קיים. ויברא את השמים ואת הארץ, והיו מתמתחים והולכים להגדיל ולהרחיב מאמר קונם, עד שאמר להם די והציב להם גבולם; ולכן נקרא אֵל עולם גם בשם שדי. כל זה נעשה ביום ראשון, וביום השני ברא את הרקיע ואת המלאכים, אשוֹ של עולם ואשוֹ של גיהינום; והמלאכים, כשהם נשלחים בדברו, נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו מתהוים לאש, ואז מיחדים שמו הגדול.

ביום השלישי היתה הארץ עוד מישור כבקעה, והיו המים מכסים את פני כל הארץ וכל העולם מים במים. וכשיצא הדיבור מפי הגבורה: יקוו המים!" עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפרצו מבטן האדמה ויתהוו עמקים, ונתגלגלו המים במשברם ויבואו בעמקים, וישובו ממעל להם ויכסו את פני ההרים, ויהי געש ורעש במלוא שטף המים, ותרעד האדמה. ויגער אלהים בימים המתרגשים, ויכבשם וימדדם בשעלו ויעש חול גבול לים, "כאדם שהוא עושה גדר לכרמו"; וכשהם עולם בגאונם ורואים את החול לפניהם, מיד חוזרים לאחוריהם. האותי לא תיראו נאום ה', אם מפּנַי לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים!?

ויהי כי נקוו המים ונראתה היבשה, פתח האלהים פתח בגן-עדן והוציא ממנו נטעים להזריע בארץ, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי, וערך את השולחן לכל חי ולכל יצור ונפש חיה, בטרם פקד עליהם לבוא ולישב לסעודה.

ביום הרביעי ברא אלהים את החמה ואת הלבנה, "ועיבורין היה לפניו" ונשמעים למשמעתו ולמנינו. ביום החמישי ברא את כל עוף טהור וטמא, את כל מיני דגים טמאים וטהורים והשריץ מן המים את כל מיני חגבים מן הטמאים ומן הטהורים; וכולם ברא זכר ונקבה, למען יפרו וירבו. וביום הששי הוציא מן הארץ כל מיני בהמות טמאות וטהורות בזכר ובנקבה ואת כל מיני חיות טהורות וטמאות. ויברא ביום ההוא את בהמות-שׂדי, אשר רובץ בהררי אלף, ובכל יום הוא אוכל צמחם ולילה לילה שוב מצליח לו צמח למזונו. "בול הרים ישאו לו למזונו ומי ירדן להשקותו".

וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב, ויאמר: עולמי, עולמי, הלואי תעלה חן לפניַ בכל עת, כשם שהעלית חן בעיני בשעה זו. ויברך אלהים את מעשי ידיו.

ויברא אחרי-כן את האדם. בדמות אלהים עשה אותו וימסור לו את מפתחות גנו, אשר נטע בחלל ההויה. נטלו-בידו והראה לו כל חדרי העולם ויאמר לו: ראה, בני, כמה נאים הם מעשי וכמה משובחים הם, כל מה שבראתי, אך בשבילך בראתי, כי תכיר את ישוּתי ותבוא ותשכלל את מעשי; ואתה תן דעתך, ששוב לא תקלקל תחת להיטיב, כי אם תקלקל ותחריב את אשר עשיתי, אין מי שיבוא לתקן אחריך, ואני חוזר ומתאחז בנתיבותי. – 

וילך אלהים, בכלותו לדבר עם האדם, וישב על כסא כבודו וישׂם ערפל סתרו, וישאר האדם שומר את בריתו למטה.

 

ג

ויברא אלהים את כל יצוריו מעלה ומטה וַיושב שרים ומלאכים בראש כל אחד ואחד, ויצַוֵם לפקח עליהם ולהשגיח על מלאכתם וסדרם, ורגשי הלל וזמרה נטע בלבבם ויאמר להם: הללו ושבּחו לשמי, כי עשיתי מן האפס את העולם ומצללי תוהו ובוהו הוצאתי צבאות השמים ואת הארץ. ויברא את האדם ויאמר: הנה זה יקרא לי אדון והוא ירומם את שמי יתר מאשר בפי כל.          ויכל אלהים את כל מלאכתו אשר עשה, וישב על כסאו, לחוג חג חנוכת שמים וארץ. ויבואו לשמוח בשמחת הבורא והיוצר שרי חמה ושרי לבנה וכל שרי כוכבים ומזלות, שרי שמים ושרי ארץ, שרי הרים ושרי ימים, שרי יערות ושרי כל עץ למינהו, שרי חיות ושרטי בהמות, שרי עופות ושרי כל רמש וכל חי; וכולם עומדים ומשתחוים לפניו ומרננים ומקלסים את שמו. קול עוז וגבורה, קול ניצוח והלל, קול הדר, גאוה, גדולה ותפארת! מרקדים מלאכי השרת, שרי האופנים, ראשי הכרובים וכל פקידי ושרי מטה מסביב לכסא ה', רועשים כל שבעה-רקיעים מקול השמחה והדיצה והקריאה לאלהים. תוף וכינור ומצלתים וכל כלי-זמר הבריאה נשמעים יחד. הכל חוגג ומפאר את קונו. ואף את האדם העלה האלהים לשמי השמים, לשמוח אתו בחנוכת עולמו, ונשמע קול תרועה מכל צבאי מעלה ומטה, שכמוהו לא נשמע לעולם ולעולמים, קרא: יהי כבוד ה' לעולם! ויענו כל הברואים פה אחד, לאמור: ישמח ה' במעשיו! חג לאדוני ולכל היקום.

 

אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים

א

שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת

בראשית היו חלקי המציאות קרועים, שבורים ונהפכים, תוהו ואי-סדרים בם וכולם משוקעים בים של חושך ממלא את כל החלל למעלה ולמטה, גם פינה אין אחת, שלא חדר שם האופל. עב הענן פושט חלוק ולובש חלוק; ענה עשן בתוך עשן, עולים האֵדים. אלהים ישן שנת-עולם, שוכן על פני תהום ואוחז בידיו בקרני שר-החושך, שמראהו כשור. פתאום התעוררו שניהם והתנגשו יחד. געה השור. החומר בלי פנים התנועע מסופו ועד סופו, וקול אדיר בוקע וקורא: סור מני, בעל-דבבי, רצוני לברוא עולם באורה! שביב אדום כעמוד-אש רץ כחץ ממטה למעלה וניצוצות ניצוצות התפרצו והושלכו לכל עבר. התגעש החושך וקרא גם הוא: אני אדון ואתה אדון, בוא ונחלק יחד בהויה…

 

ב

שָּלֹשׁ טִפּוֹת

תורת אלהים היתה אצלו אמון-שעשועים דורות רבים לפני בריאת העולם.; באש שחורה על גבי לבנה היתה כתובה וקשורה היא בזרועו והיא שעשועיו תמיד. ויהי כי עלה בדעתו לברוא עולם ולכונן אדנותו, פתח את דברי הברית ולקח משם שלושה שמות משמות הקודש, מהשם הראשון הטיף שלוש טיפות ונתמלא כל החלל מים. הטיף מהשם השני שלוש טיפות ונבקעה האש והחלה להילחם עם משברי המים; ויהי רעש במרחבי תוהו ובוהו, ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה, גחלי-אש בולעות את הגלים ומשברי-המים קופצים גם הם כברקים. קם החושך מתרדמתו הארוכה ופער פיו לבלוע את כולם יחד. מיד נטל האֵל האדיר את השם השלישי מזאת התורה, הזיל ממנו שלוש טיפות ויהי אור. ונפוץ האור והתפלג, האירו הגחלים, הזהירו גם פני המים. הכל מפזז ונוצץ, הכל נמשך וסובב; התאחדו אש ומים והולידו את רקיע השמים; נתקרבו האור והאש והיו לחיות הקודש ולמשרתי מעל; מאבני ברד נעשתה ארץ. עמד אלהים באור ויסגור בעד האופל. –

 

ג

שְׁתֵּי שִׁיטוֹת

בשתי שיטות ברא אלהים את עולמו. בשיטה הראשונה היה אך הוא ובני-סיעתו. הוא ישב בשמי שמים העליונים על כסא כבודו ושני אלפי רבבות כרובים, שני אלפי רבבות אופנים עומדים סביבו, משבחים ומפארים ומנשאים את שמו הגדול. אין עולם אחר, אלא עולם השכינה והוד מלכותה מתפשט לכל עבר וממלא את כל היקום. נמלך אלהים לברוא עולם בתוך העולם, עולם של כוכבים ומזלות, שמים וארץ עם עופות השמים וחיות הארץ. יסד את הארץ על מכוניה ומתח עליה את השמים כאוהל, תלה את המאורות והעמיד את הכֵּלים. כיון שכּילה את מלאכתו אשר עשה, עמד ודחף את כל האריגה הזאת לחוץ וקבע לה מקום. תמה השיטה הראשונה והנה באו ימי השיטה השניה. התחילו הכרובים והאופנים, החיות והמשרתים לבכות ולילל ואמרו: אדון עולמים! למה הוצאת אותנו ממידת קורת-רוח, שהיינו שרויים בתוכה, וגזלת את מנוחתנו? קרעת את חלל-הנצח ובנית לך בנין בן תכלה וקץ, כולנו יחד היינו סיעת בני-מלכים באין עבדים, ועתה עלינו להשגיח על יושבי-מטה ולעמוד על המשמר. אמר אלהים: לא מחשבותיכם מחשבותי. אני עושה חקיקות באין-סוף ואחלק את הכל ושוב ישתתף החלק בהכל. בראתי עולם תחתון ואני נוטל את שכרי ואני קובע שוב בכסא-כבודי פני אדם ופני אריה, פני שור ופני נשר. יונק העולם החדש מעולמנו והוא חוזר ומשפיע ומאיר ממטה למעלה. אמרו המלאכים: שמא תזוח דעתם עליהם וימרדו בנו ויבואו וטלו את מתנותיהם? מיד לקח אלהים גויל ודיוֹ, כתב את הדבר וחתם.

 

ד

הַטַּבַּעַת

בטרם נברא העולם ונתגלמו מעשי-היצירה היה אלהים יה-צבאות מהלך על כנפי רוח ומרחף על פני חלל המציאות וארבעה מאורות של אש מתלקחים לפניו, הלא הם: אש זהורה, אש הדורה, אש אדומה ואש לבנה. האש הזהורה פניה נוטים למזרח, אש הדורה פניה כנגד מערב, האדומה פניה כנגד צפון, הלבנה כנגד דרום. מנוחה שאננה ממעל וכל החומר מתחת מלא מים במים, גל נכנס לגל, נחשול בנחשול, סופה באה בתוך סופה, סערה בתוך סערה וגעש בתוך געש. נתן יי את קולו עוז, עמד בכוח כגיבור, גער במשברי המים וברחו לפניו; ימינו יסדה ארץ וברוח פיו טיפח שמים. קרא לכל אחד ואחד ויסדו במקומו, קשר כנפי שמים בגבול ארץ, עשה סולמות בין יסודי רקיע ובין יסודי חלד, בנה מעונות למעלה וחתר תהומות למטה, הכל עשה וסידר זה לעומת זה וזה בצד זה, שפך את ממשלתו על כולם וחתם הכל בטבעתו, חרוּת עליה השם "אהיה אשר אהיה".

 

ה

אֶלֶף וּשְׁלֹשָׁה

לפני ברוא יי אלהים-צבאות את העולם היה הוא אחד ושמו אחד ואין מציאות אחרת מלבדו, אין תחילה ואין סוף, אין ראשית ואין אחרית, אין פועל ונפעל, אין מקום ואף אין זמן, הכל שוטף והולך בלי הפסק ואף בלי כוח מניע. ונפלה תרדמה על כל החלל הגדול ושינה עמוקה. חלומות עלו מנשיה, חזיונות חליפות התגוללו ותיקץ ההויה מחתולתה והנה עולם יוצא מעולם. עוד זה בא והנה עולם אחר נולד וכל אחד נמתח והולך. מספר העולמות לשעה עלה לאלף. אמר אלהים: כל אלה עוברים וחולפים, אברא עולם עומד. נטל אות אחת משמו הגדול וברא בה שמים וארץ. על שבעה עמודים הארץ עומדת והם תלויים על המים, אף השמים נסמכים ונתמכים.

אחרים אומרים: בשלושה דברים ברא אלהים את עולמו, בספר וספָר וסיפור וכנגדם בחכמה, בתבונה ובדעת.

 

ו

הָאוֹר וְהָאֵשׁ

חכמים אומרים: הנפש מקומה בלב והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאור השמש באמצע השמים. הגוף מתקיים בנפש והנפש חיה באויר, והאויר נישא מהבורא יתברך והוא סובל את כל העולמות. הלא כה נאמר: אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. אני אחַיה ואני אשקה ואזין את כל בריותי ממעל ומתחת. הנפש היא האור והאור הוא מעטה לבושו של היוצר. מהאור שופע ונמשך הכל עד לבלי-סוף.

נברא העולם אף בברית-אש ונוסד על יסוד האש. כסא-הכבוד הוא של אש והמלאכים המה של אש. האש היא מחיה ומכלה, מאירה ומעַננה, אף המבול אך של אש היה ובימי דור-ההפלגה נשפט ה' באש. רופף היה העולם, עד שהאיר כוכבו של אברהם; נתבסס כולו במעמד הר-סיני. ההר בער באש וירד עליו יי באש.

  

ז

אָלֶף וּבֵית

אלף זה אדון יי אלהים-צבאות, שהוא ראשון והוא אחרון והוא ראש האלופים וראשון למלאכים ורוזנים; הוא היה אחד ואין ביטוי לאחדותו, יחיד ויחידותו היא בלי גבול, שינוי וסוף. הוא נמצא ואין עת אל מציאותו, אין מקום מחוצה לו ואף אין השגה ממעל לו. הוא היה כולל הכל ואינו מתחלק, תופס הכל ומאחד הכל. אמר האדון: כי אהיה לבדי ואשאר בעצמוּתי, איני בורא. התחַצה במהותו – בא עֵזר כנגדו והוליד את העולם.

אמר יי אלהים: אם אברא תבל באל"ף, יהיה הכל מעלמא דדוכרא ואין כל בריה פוריה. אין השמים ממטירים, אין הארץ מוציאה דשא ועשב. אין אהבה ואיבה, קישור ופירוד, רֵעות וניגוד, ויהיה הכל שומם מאין יושב ומאין משבּח את שמי. נמלך וברא את העולם בבי"ת. אין בי"ת אלא בית, ואך שנַים יבנו בית ולא אחד.

 

ח

אֶחָד וּשְׁנַיִם

אלהים ברא את עולמו שנַים שנַים – להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב. אין אור בלי חושך, אין בּוקר בלי ערב. אין חיים בלי מות ואף לא מות בלי חיים. אין אנו רואים רע בלי טוב, ריב בלי שלום, הפסד בלי תועלת וכליון בלי תחיה. לא ראינו קור בלי חום, בלי יופי כיעור, ראיה בלי סמיה, חרשוּת בלי האזנה, ים בלי יבשה, עמקים בלי גבעות. לא שמענו ממציאת רוגז בלי רצון, שחוק בלי בכיה, חלי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן – אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכל משתלשל אך בשיתוף ובתמורה.

אין זכר מוליד בלי נקבה, נקבה לא תלד בלי זכר; אין גוזר עצים בלי קרדום ואין בית נבנה בעצמו בלי בונה. אם אין אוּמן אין כלים; אם אין טהרה אין טומאה, ואם אין טמאה אין טהרה. לכּל יש תמורה, חוץ מן הרוח שאין אדם יכול לאחוז אותו ולא לתפסו וחוץ מאלהים הקדוש שאין שני לו ואין בריה יודעת מקומו היכן הוא.

 

נְתִיבוֹת

א

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ

ברוח פי אלהי-מרומים נבראו כל צבא-השמים בלי יגיעה ובלי עמל. נעשה המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה, והמה גם לאותות ולמועדים, לימים ולשנים. השכינה במערב ובניה במזרח, משרתים הכוכבים את הגלגלים והמזלות, שגם הם עושים את תפקידם.

בלב השמש כמו שלוש אותיות ומלאכי-מעל מלַוים אותו, רוכב הוא במרכבה ועולה מעוטר כחתן, קרניו הנטויות למטה הן של אש וקרניו הנפנות למעלה הן של ברד. לוּ לא קירר הברד את האש בימי-הקיץ, כי אז היה כל העולם עולה כליל; ולוּלא חיממה האש את הברד בימי-החורף, כי אז היה הכל נקרש ותם כל בשר. אין נסתר מחמתו ולפני קרתו מי יעמוד.

מדור אחר ללבנה. בין ענן וערפל שׂמה משכנה, כנאמר: בשׂומי ענן לבושו וערפת חתוּלתו. בשעת המולד היא יוצאת בין שניהם כשופר, בלילה הראשון מידה אחת, בלילה השני והלאה הולך הירח ומתגדל עד חצי החודש ומתגלה כולו. אחר-זה הופכים שני עננים אלה את פניהם לרוח מזרחית, פאת הלבנה, שיצאה מתחילה, מַתחלת להיכנס. בלילה ראשון מידה אחת, בשני – מידה יותר גדולה, עדי תתכסה כולה. כה הולך וחוזר הכל, עד בוא יום הזמן הגדול, בו גם תחפור והכל יחזור לאופל קדם.

 

ב

עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן

כאניה שצפה בלב-ים כך הארץ מרוקעת על המים. ויטע בה אלהים כל עץ-פרי וכל עשב ודשא. עולים המעיינות מן התהומות, להשקות את השדות ולערוך שולחן לבריות, תהום אל תהום קורא וצינור שופך מימיו לצינור. גם העבים שואבים מים מתחת. זה לוֹוה מזה וזה לוֹוה מזה. אם העבים שותים מלמטה ותתעבר האדמה ויעלו בה צמחים, הרי היא כאשה אלמנה התמכּרה לזנות ובעליה זרים. אבל יש מים זכרים נובעים מאוצרות השמים; אך בדבר כוחות העליונים המה יורדים; וכשארץ מתעברת מהם, הרי היא ככלה חגגה יום כלולותיה ומבני השמים לה הברכה. –

 

ג

יְצִירַת הַמַּלְאָכִים

ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אלה המה ראשי המלאכים, ואת כל נפש חיה, אלה הן מחנות שכינה, מיכאל העומד מימינו של היוצר מקבל ממידת החסד, גבריאל העומד משמאלו מקבל ממידת הגבורה, אוריאל שותה ממידת הרחמים, ורפאל מקבל השפעתו מהשכינה עצמה וכה הוא רופא כל בשר. מיכאל וגבריאל נקראים גם-כן שרפים, שמחים הם לעשות רצון בוראם ולהגביר ממשלתו בכּל.

צר אלהים אדירים באצבעו צוּרת כל מלאך ומלאכך ופני כל שר ושר משרי מעלה, ויפח בם רוח חיים, העמידם על רגליהם וקשר להם כנפים, קרא לכל אחד בשמו והפקידוֹ על עבודה מיוחדה.

מלאך זה מינה על עבודת השיר ואת משנהו על עבודת השבח; זה משמש לפני כסא-הכבוד וזה מלווה את הגלגלים והמזלות; זה מַשיב הרוחות, זה מצית את האש ומשלח את הברקים; זה ימטיר וזה יוריד טללים; זה מחיה וזה ממית; זה מביא צרה, יגון ואנחה וזה ישקה לבני-אדם כוס תנחומין. אחר-זה גזר על כל אחד ואחד לעמוד בשלו ושלא לעבור על דתו וחוקו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה