_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֵּינָתַיִם

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

יהושע-נתן לבית דויד היה אחד בין י"א אחים והיה הפחות שכולם. הוא היה דל ומסכן כל ימיו, אם גם נחשב בין בני בעלי-הבתים והיה שיך לנותנים "קצבה" ולא למקבלים. בבית קטן שבור היה גר בקצה העיר, בבית שכבר התפרד הטיט הלבן מדפניו ונראה בו החומר התחתון כמו שהוא בלי לבוש. היה שם בחדר אחד בלי חלונות מעין בית-מרכולת לסובין, בית-ממכּר לקדירוֹת ולפעמים גם לבצלים ושוּמים ולתפוחי-אדמה. הסוּבּין והקדירות היו המין התדיר בחנותו ופרי-האדמה המין שאינו תדיר; ובשניהם לא ראה ברכה מרובה, כי בכלל אין הברכה מצויה במעשי יהושע-נתן, אף על פי שאינו מן הסכלים והעצלים, ואדרבה, בעל שכל ואינו עצל, ואוהב לעבוד ולחפש אחרי כל רוַח שבא בקושי ולא בקושי. אבל אינו בר-מזל, במקום שאחרים מרויחים הוא מפסיד; ואם יזדמן לפעמים שירויח קצת, אז יארע לו מחר היזק גמור ויפסיד גם את הרוַח. למשל, קרה מקרה שהיה פדיון מעט ביום השוק לקדירות ומכר שבע קדירות ושני כדים או שלושה, ואם כן מעמדו בו ביום אינו רק; והנה מתגנבת בהמה בריונית של השכן הקרוב ואוכלת מן הסובין מידה שלמה, והדבר ינעם לחכּה, כאילו לא היה בזה כל גניבה והפסד ממון של ישראל. פעם אחת עלה לו הדבר לעשות "קניה טובה" בקדירות מלוּבּנות ומצורפות באש, ויעמול יהושע-נתן איזו שעות להעמידן שורות שורות זו בצד זו וזו על גבי זו; והנה בא אדון אחד לקנות אצלו חמש סאת סובין בקניה אחת וירץ יהושע-נתן למוֹד את הסובין, וכבר חשב את הרוַח שיהיה בכל סאה . מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הטיל יצר הרע בעז של יהושע-נתן לדלג על הקדירות ותשבור הרבה ועלה ההיזק יתר על מה שהרויח בסובין. ולא די עוד הדבר הזה, כי אם בשעה שכל בהמות דקות של בני-ישראל בנטילה – כך שם המקום – פרות רבות ומולידות בבוא הקיץ ודדיהן מלאים חלב. נשארה העז של יהושע-נתן עקרה ולא נפקד רחמה, ותהי אוכלת ואינה עושה...     

זכרו נא, כי היה יהושע-נתן אב לשלושה בנים, בן אחד ושתי בנות, ובכלל כל בית דורש הוצאות, וגם אם החיים בקימוץ ובמחסור, ועל כן היה עוזב את הפרנסות הביתיות למלכה אשתו (שמלבד שידעה לקללו תמיד ולמשוך בזקנו בעת ריב או גם להשליך אלונטית בראשו ולקרוא לו "שלים-מזל", "דלפן", "בעל-חוֹטם" – אמנם ליהושע-נתן היה חוטם עקום מאד – ידעה גם לסחור במסחרי הבית, וגם כן לא בחריפות גדולה) והיה עוסק בפרנסות סתם, שאמנם גם הן אינן מן המין המובחר, אבל יש להם מעלה, כי לא דרושה להן סחורה כלל... יהושע-נתן ידע והבין במשניות, ידע את הפרק השני של בבא מציעא, חומש עם רש"י וגם "פסוק" עם מצוּדוֹת, והיה מלמד בימיו שלושה זמנים רצופים וישלחו אליו את בניהם כל אנשי נטילה, שאין ידם משׂגת לשלם שכר-לימוד, ולמלמד אחר לא יכלו להעיז בפניו וליהושע-נתן יכו להעיז, ותהי מהומה גדולה בביתו; נוסף לעזים ההולכים על ארבע באו עוד נערים בני י"ב, הולכים על שתים, לשבור לו קדירות ולהפוך שק מלא סובין, ו"שכר-לימוד" ראה "כאשר יראה האדם את אזניו"...

ביקש יהושע-נתן ומצא שאן זה "תכלית" כלל, ויסגור את החדר, ויחל לסחור בגורלות לייפציג וּברוֹינשויג. היושב עולמים הוא יודע איך נתגלגלו משם לנטילה הרחוקה משם מהלך רב! אנשי נטילה הם מסופקים בכל הענין, -אמנם במציאות לייפציג אינם יכולים לכחש, כי זאת יודע כל איש ישראל שאבותיו היו נוסעים ללייפציג כדי לקנות סחורות, אז בשכבר הימים, אבל בדבר ברוינשויג הם טוענים להד"ם! ובכלל גורלות הם דבר שאין בו ממש, והכסף הניתן במחירם יש בו ממש. ברי ושמא, ברי עדיף! ובכן פנה יהושע-נתן לעסק יותר מזומן, לשדכנות – ואותו דבר אינו בקיר"ה, לא מעבר לים, כי אם בנטילה ממש! הוא למד מימי סרסרותוֹ בגורלות את "מלאכת הדיבור", ויהי יודע היטב להציע ולתאר את החתן או את הכלה בכל מיני מעלות ולהישבע על כל אלה בחייו ובחיי אשתו ובניו, ואף על פי כן לא האמינו לו אנשי נטילה, שדרכם היתה להתלוצץ עליו כולם. וכשקרה לו נס ובאמת עלה בידו לגמור שידוך ודמי השדכנות היו הפעם עשרה רובל במזומנים, סכום לא מעט גם לאבי החתן או הכלה בעצמם, נתגלגל הדבר שברגע האחרון נודע הדבר עוד לשנים שלושה שדכנים, "ויתחבו בזה הענין ידיהם ורגליהם" ולקחו חלק כחלק מפרי עמלו, ויהושע-נתן היה צועק ובוכה ואין מושיע! ונוסף לפגע זה, להפסיד מעשרה רו"כ חמישה או גם שישה, היתה מלכה אשתו משלמת לו את החסר כפלים, בקללות ובצעקות, והיתה יכולה לקחת בעצמה קדירה ולהשליך אל מצחו ותשבר הקדירה, ובמצח פצע וחַבּוּרה, וששה שבועות רצופים הלך יהושע-נתן במטלית חבושה לראשו, והיה מתלוצץ בעצמו על מזלו והיה קורא לזה "דמי השדכנות מהצד השני או העורף ו"היוֹתרת". –

בכלל לא היתה לו ליהושע-נתן כל סיבה להסתיר את המעמד בביתו בינו ובין מלכה, אדרבה, כשבא לבית פלוני או אלמוני להציע שידוך, שכמובן פתח את דבריו לפני עקרת-הבית תחילה, על כוס חמין, והכל בדרך אגב, כאדם הבא מענין לענין, היה מספר את המעשה האחרון שבינו ובין זוגתו, ואת הריב שהיה לו ביום השבת, ואיך אמרה לו כך וכך, והוא השיב לה כך וכל, ושבאמת תמרר לו חייו, וחייו אינם חיים, ובתוך כך נזכר שיש לעקרת-הבית בת אלמנה מאישה או גרושה, והיה מביא ראיה מן התלמוד ש"טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא" ויציע מעיר אחרת אזה יהושע-נתן אחר, אם גם שמו יעקב בן צבי או צבי-יעקב ואינו מוכר סובין וקדירות, כי אם מלח ודגים. באופן כזה נמשכו חייו; ומלבד הכוסות של חמין, שהיה שותה מחוץ לביתו, והרי יש בזה גם ניצוץ אור, היו חייו באמת מרים וקשים, וביותר, כי מלכה "היתה "מלכה" מהיום הראשון אחרי הנישואין עד עתה "ונשארה נאמנה לטבעה". ואם ניסה אדם לומר: יהושע-נתן, הלא יש לך אשה מרשעת; למה לא תיפטר ממנה?" היה מתגרד במצחו וברקתו והיה משיב: "מה שייך, מרשעת, כל הנשים שיש להן בעל עשיר כמוני ו"מונחות כל ימיהן תשע אמות באדמה" צועקות ללחם ו"ממַלחות" הן את טענותיהן באיזו קללות". ולפעמים היה מתפלסף משיב סתם: "הגיהינום אינו גן-עדן, חיי בודאי אינם גן-עדן, אבל מה בכך, לוּ רק יעזור לי השם להרויח בחודש הזה מה ". כל זה אמר בחיוב, כלומר, לזכּוֹת את מלכה או להסיח לדבר אחר. התחילו אחרים מן הצד השני: יהושע-נתן, 'לא טובות' אנו שומעים עליך, לנו נאמר כי מלכה אינה אשמה כלל ושאתה אשם וכו' ", והיה שופך עליה את חמתו והתחיל לפרט את חטאיה, מיום שנשא אותה עד הנה, ולחשוב כרוכלא מעשיה, שעשתה ביום זה ובשעה פלונית וב"סדר" פלוני. מה שייך לבן-אדם מישראל יש אשה רעה, והוא או כובש פניו בקרקע ומקבל עליו את הדין אן מטיח דבריו כלפי שמיא, הכל לפי הזמן רגש השעה וטיב השואל. יהושע-נתן לא היה בזה שונה מאדם אחר במזל כזה. ואם נעיין היטב בדרכו, בחר לו תמיד כלל זה: לפני נשים ומסיבות נשים, כלומר, בעת הצעת הנכבדות לבניהן או לבנותיהן היה מדבר כנגד מלכה ורוע מזלו, ואולי כדי לעורר רחמים עליו ולרכּך את הלב, "לעשות שידוך"; ובמסיבת אנשים היה אוהב לכסות על הדבר, ואולי על ידי הרגש שלא להתראות כאיש בשמלת אשה, כלומר, איש שאשתו מושלת בו. --                 

שלושים שנה כבר עברו על יהושע-נתן י"ז שנה בעת ש"הריחים בצוארו" וי"ג שנה קודם לזה בתור "בחור" ואז גם כן לא ראה רוב "ברכה"... ואם נצרף אלה לאלה, נצרף את ימי חייו תחת אמו-החורגת הרעה בבית-אביו, שהיתה "תולשת את שערו", אל חייו עם מלכה יורשתה, ההתולשת בזקנו, ונחשוב עניוּת בית-אביו עם עניוּתוֹ בעצמו, נמצא שלא היה לו "יום מנוחה" מימיו, ושבאמת לא בר-מזלא הוא יהושע-נתן.אומרים כי גם אֶחיו הצעירים ממנו לימים היו מושכים באזנו ולוקחים ממנו את השייך לו – ומי יאמר להם לא כשוּרה אתם עושים? ומספרים כי ביום חתונתו, שאז הלא מדינא ישראל הוא כי "חתן דומה למלך" ויש לו שעה של נחת-רוח, קרה הדבר שנטרף באמצע ה"מרק של זהב" וכל בסעודה על ידי עצם שבורה אומללה, שנמצאה, ונתערבו כל העופות ונתבשלו יחד; ואבי מלכה גם כן לא היה עשיר גדול כמובן, ויהפך המשתה לאבל, אבל אז באו אנשים ויגנבו גם את הטלית שלו החדשה, כדי שיקוּים בתר עניא אזלא עניוּתא. משטרים טובים בהנהגת העולם! מה תחשבו, אחי?

  

ועוד אסון אחד, אם גם בדרך אי-ישרה, קרה ליהושע-נתן. וזה חפץ אני לספר לקוראים בדיוק נמרץ, כי ממנו היו תוצאות לעזיבת מלכה את עקת החיים, שהיתה לה למנה, עוד בחצי ימיה, אם אמנם גם זה בא בדרך אי-ישרה.

 פעם אחת בא רבי חדש לעיר נטילה, והוא עוד לא היה שם מימיו ולא ידע מוצאיה ומבואיה. ויהי דרוש לו, מלבד משמשיו הארבעה, שבאו עמו, עוד משמש אחד בן העיר גופא. ויפול הגורל באכסניה שהתאכסן בה על יהושע-נתן, שמו כמוהו, שהיה מלמד, סרסור בגורלות, ועתה שדכן ובא בין הבריות, מסוגל לשירוּת כזו.-וימהרו להביאוֹ לפני הרבי ולא מצאו את ה"שלים-מזל" בבית. –

הדבר היה בערב שבת בבוקר, ויהושע-נתן הוא תמיד בשעה זו בביתו, כי הן הוא אז בבחינת "משמשת" ממש, ועליו לעזור בהכנת השבת, בכל העבודות הקשות, ולקבל על ראשו גם את מטר הקללות, שבעת בהלה כזו הוא מצוי גם בבתים שבכל ימות השבוע שוררת  בהם "שלום ושלוה". ואותו בוקר, כמו להכעיס, נזדמן הדבר כי מלכה בעצמה נתנה לו רשות ללכת הכפרה, כי אמרו שיש שם "קניה טובה" של תפוחי-אדמה, והדבר הוא "מציאה" ממש.-וסוף דבר היה כי במעון הרבי לא רצו לחכות ליהושע-נתן, ובראותם שלא בא מצאו להם מין בן-אדם אחר, והיה ההפסד בידים שמונה רו"כ או יותר; וגם את תפוחי-האדמה לא קנה יהושע-נתן, כי בראות האיכר צועד על סף ביתו רם לבבו וביקש במחירים שלושה מונים. לך וּטען עם נכרי עיקש! אין מזל לבר-ישראל, וליהושע-נתן באמת לא היה מזל. תחת לשוב הביתה תיכף, ולוּ עשה כזאת, כי אז אולי עוד השיגו אותו שליחי בעל מלון הרבי, הלך יהושע-נתן אל נכרי אחר ואל השלישי ואל הרביעי, ומכולם יצא בידים ריקנות בלי קניה. וכדי שיהיה לו "שכר הליכה" שלם קפץ עליו עוד כלב רשע ויקרע על לא חמס בכפו את שולו בגדו, וישב יהושע-נתן בצהרים לביתו בלי קניה, בבגד קרוע ובפחי-נפש...

בבואו אל בית-הבישול עמד כעני בפתח, וכבר חשב לו בדרך הרצאת הדברים, מצא את מלכה כועסת ונחל קללותיה שוטף עליו בזעם נורא. רק בקושי עלה לו לדעת מה שנולד בינתים; וכשמעו את המעשה ברבי, התחלחל גם הוא ויגז את שערות ראשו. הוא הרגיש פתאום כי לא רק אבד את דמי-השירות הרבים, כי אם אבד דבר שהיה יכול לסבב סיבות וסיבות לסיבות שאבד דבר שכל מצבו היה אולי מקבל על ידו צורה אחרת...להיות חמישה ימים סמוך לרבי ולהיות כעין מתווך ומתערב בענינים רבים ולומר דעתו בענינים רבים, ובכלל לבוא בבתים ולדעת ממשמשי הרבי מבתים אחרים, שבערים אחרות, ולבוא על ידי זה לרעיונות-קישור של שידוכים חדשים עוד ועוד, זה דבר שלא יקרה פעמַים בחיים; וזאת הפעם שנפל דבר כזה בחלקו, הנה "נשאהו הרוח" ללכת הכפרה, דבר שהיה יכול לעשות היטב אתמול, ביום חמישי, או גם ביום ראשון. בקצרה, הוא הצדיק עליו גזר דינה של מלכה, והיה עומד כאיש נבהל עד תהום הנפש!

ומלכה לא נחה ולא שקטה כל היום. כל העולם היה אוים בעיניה על ידי האסון הזה; וגם יהושע-נתן התאבל מאד, אם גם לא אמר עוד דבר. ביום השבת היו צהלה ורינה בנטילה, כנהוג כי בישיבות רבי בעיר, והשבּת הזו היתה גם שבּת שמברכים, אבל ליהושע-נתן ולאשתו היתה השבת ל"שבת חזון"... המם אכלו, כאשר יאמר ביהודית, איש את בשר רעהו. פשוט, גדול הכאב מאד. אלהים ממרום, מדוע על האנשים ההם לא חמלת!

 

 אבל הסו! עוד יד המזל נטויה, מלכה היתה זה איזו שנים מוכת-לב; והיא לא דרשה ברופא ו"לא עשתה מאומה" למצוא צרי למחלתה. החיים גם מבלעדי זה לא מתוקים הם. ומשבּת זו, יותר נכון לומר מערב-שבת זה, עוד הוסיף הלה לכאוב. כמובן, נצטרפה לזה גם איזו הצטננות; וכעבור זמן קצר, והיא כבר שמרה כל יום ממחציתו ואילך את מיטתה, והחובש כבר בא פעם ועוד פעם, ויתן לה איזה סמים לשתות. לא הספיקה לשתות את הבקבוק עד גמירא, עד שהתישבה בדבר והניחה ליהושע-נתן את הסובין ואת הקדירות ואת כל מסחריו ואת שלושת הבנים בפניהם הדלים והירוקים ותלך עם נשמתה השמימה והגוף בן שלושים ושש – כשש שנים היו שנות מלכה יתירות על יהושע-נתן בעלה – נשאר מויח על המיטה השבורה, לתמהון לב יהושע-נתן, שלא פילל כדבר הזה, ויהי כנדהם...                      

יום מעונן היה וגשם, והיו בכיות גדולות ורעש גדול בכל שכונת הרחוב, ובאו נשים לספוד למלכה ולבכותה, ואחר= כך היתה ה"טהרה" וה"קבורה" וה"קדיש" הראשון של יתום. וכשבו מן הלויה נתפרדו העבים, ותצא השמש ליבש את האדמה, כמו להכעיס.

והנה החלו ימי ה"שבעה" ואנשים באים לנחם את יהושע-נתן ודיברו על דבר המתה אֵם הבנים ויספרו בשבחה כנהוג. וגם יהושע-נתן התאנח מדי פעם בפעם. – ובאמת לחיות י"ז שנה עם נפש אחת בימי שלום וריב, בקיץ וחורף ולהיות תמיד רגיל לישב עם אותה הנפש על שולחן אחד ולדאוג ביחד, ולהתקוטט ביחד, ואחר-כך לאבד את הנפש הזאת לעולמים, שלא לראותה עוד ושלא לדבר עמה עוד – ושבּפתחוֹ את הדלת, המובילה לבית-המבשלות יקרא "מלכה, מלכה" אפילו עשרים פעמים, אינה שומעת עוד ואינה באה עוד לקול הקריאה, ולמחר גם כן אינה באה, וגם למחרתים – באמת כל זה לאו דבר קטן הוא, והקורא יבין היטב ללב יהושע-נתן. והדבר האחד המרגיע מעט במועקת הצללים האלה הוא "ניחום-אבלים", ומקצת הרמת הלה שבדבר, להרגיש את עצמו איזה ימים מעין מרכז מעט. –

צאו ולמדו, מי ביקר את יהושע-נתן הדל בביתו מימיו, אפילו הימים טובים? מי דפק על דלתו? ועתה הדלת נפתחה בכל פעם, ובאים אנשים לנחמו, בא גם הרב דמתא והשו"ב דמתא והחזן; באים בעלי-הבתים וגם נגיד אחד מחזיק הבּי-דואר, היושב לא הרחק ממנו, ולמי הם באים? אל יהושע-נתן הם באים ועל ספסליו הם יושבים, והוא יושב על השק הפרוש על הארץ, בלא נעילת הסנדל כדין, והם מנחמים אותו, ומדברים עמו בקול רַחם. הוא העיקר עתה. –

ודבר אחד שכחתי. ביום הראשון של ימי ה"שבעה", כאשר היה עליו על יהושע-נתן לחלץ מנעליו, נזכר, לשממון לבו, כי אין לו פוזמקאות, ושהוא כורך על רגליו רק במטליות ישנות, ולפעמים גם בחתיכת שק, אבל אז, בשאר הימים כשהוא נועל את מנעליו הגדולים, מה איכפת לבני-עלמא מה מונח שם מתחת לעור הקשה העב; לא כן עכשיו, לישב עתה המטליות מכורכות על הרגלים ולהתראות כך לפני אנשים הבאים אליו זה דבר כבר שאיכפת לו. ויהי תוהה שעה אחת, מבלי אשר ידע מה לעשות, לפתע פתאום ראה את צרור המפתחות, שהיו מונחים לאנחות מעת עזבה אותם מלכה השׂרתי כיתומים, ויקל אותם בידו וימשש בהם, וישאר תלוי באצבעו המפתח לארגז מלכה; ומבלי משים שם אותו בחוֹר הארגז, ויסובב אותו, וכאשר הרים את המכסה לרגע, למען יראה אם שמו הכל בתוכו, או אם דבר אחר הסיבה בדבר כי יפתח את הארגז, הוא בעצמו לא ידע, נזדמן שהיה מונח שם זוג פוזמקאות של המתה, אשר טותה אותם מצמר-גפן. וכיון שהיו מונחים לפניו לקחם יהושע-נתן בידו; וכיון שהיו בידו שׂם אותם על רגליו וגם כן בלי משׂים, ויך לבו מאד על הדבר הזה. אבל ביושבו על הארץ והסתכל בלובן שברגליו, דבר שלא ראה כמוהו מימיו, התחיל להרגיש רגש עצבון וגאה גם יחד, והיה מבין בפעם הראשונה ללב האנשים האלה הלובשים פוזמקאות תמיד ברגליהם ולא מגואלים בפסולת השק. אתה ה' יודע דרכי לב האדם.

יהושע-נתן היה לבוש תמיד בגדים ישנים, קרועים ומטולאים, ובכלל לא היה מקפיד עם שולי מעילו הארוך היו נושאים עליהם זר של רפש מבחוץ בימי הגשמים, או כי נדבק בהם איזה סחי או מאוס, נוצות סתם מהכר למראשותיו או גם קטניות או מרק על שפמו ועל זקנו, למרות ה"מים האחרונים". ומעשה שטן, דוקא הימים האלה, וביותר מאז כיבדהו הנגיד של בי-הדואר בניחום-אבלים. כאמור לעיל, התחיל הדבר להעסיקו, וכשהיה משכים בבוקר היה למשמש במלבושיו ולהרחיק מהם כל דבק, ובכלל, בשביל שהיו הימים האלה ימי פנאי בסגירת בית-ממכר שלו, היה משתמש בשעת הכושר, בין ביקור לביקור, לסדר מעט את הכלים בביתו ולנקות דברים שעלתה בהם חלודה. בדבּרוֹ עתה אל בניו היתומים התרגל להמשיך בדיבורו ולא להיות פחזן ומהיר במליו. בקצרה, במשך שבעת הימים, שבהם החי יתן אל לבו, והוא גם היה מסתכל לפנות ערב בהתאסף "מנין" בביתו – וגם זה הוסיף לו איזה עצמה – במדרש איכה ובדברי ירמיהו, והתורנים שבמנין היו מדברים עמו דברים כבושים, והכל כמו שנהוג בחללו של אָבל, נעשה בלבו של יהושע-נתן איזה שינוי. – וכשכלה היום האחרון והלך אל הקלויז להתפלל וסבבוהו אנשים, שלא באו לנחמו, לשאול אותו לשלום היתומים ולסיבת מחלת אשתו, היה עומד בפינה ומסביבו איזה עיגול, רחב לבו באמת ויאמר לנפשו ף המתן, יהושע-נתן, אינך מאלה שמחיר עשרה מהם פרוטה, כמו שחשבת בעצמך עד הנה.                         

 

רק בקושי חיכה עד כי יעברו ימי השלושים, כי זאת הפעם חרה לו הדבר על אשר הוא הולך כ"פרא אדם" בלי גזיזת השׂער כמעט שנה תמימה, וביום השלושים ואחד הלך לספר ויגז את שערות ראשו, ויסרוק את זקנו על ידו, ובכל משך חצי השעה שישב על הכסא והספר הקיפו ועשה בו את מלאכתו, הרגיש רגש של ישות, שנעמה לו ובשלמו את ההון הרב חמש פרוטות ועזב את בית-הסַפר ובא החוצה, היה לו כאילו הלך הפעם קוֹממיות וגדל אַמה. --

בכל משך השלושים עשה בבדק הבית בצנעה, סידר את הקדירות את השקים, קרא לסנדלר לתקן את מנעליו, וחינך את היתומים לסדר ולמשטר ולימדם "מידת דרך ארץ", ואיך לדבר עם אנשים, כמו זו הפעם נקרבו אל בלו. גם הוא התלמד להשתמש במטפחת -האף לנקיון חתמו ולא בשולי בגדו... בקצרה, הוא הרגיש את עצמו בתור אדם, שעליו מוטלת יותר אחריות מבתחילה; ובכלל באה העת להסתגל לאיזו שלמול. – איזו "קרובה" הכינה לו במשך הימים ההם את המאכלים, ודיבורו עמה היה בנחת ולפעמים, "כאשר שכח את עצמו" לרגע והשמש זרח והשליך קויו אל הבית, הוציא מפיו גם איזה הלצה קטנה. מה שייך, בני-אדם צריכים לקבל עליהם גזר-דין ממרום בלי שבירת הלב . וכי אני עשיתי את מזלי? היה אומר. והנה הבן הבכור אומר בכל יום "קדיש" בנפש חפצה והעניה בחייה פה עלי אדמות בודאי יש לה איזו נחת-רוח שם, חופשית היא עתה מבית-הבישול ומבית-הממכר – השם יתברך יעזור לנו לגדל את היתומים בטוֹב ושלא יגרמו שום חרפה, חס ושולם, לזו שילדה אותם. לפתע נזדקרה במוחו מחשבת פיגול, כי הלא יהיה צריך ל"בעלת-הבית", גם לשומרת את הילדים; אבל "לא נתן "לרעיון הזה להתישב כולו בקרבו. ולכאורה אמר בלבו אחר-כך, ואולי באמת הרעיון רעיון, ומה ייך איש בלא אשה, ומה יאמרו הבריות? ובאמת עליו לחשוב בדבר, מה יפסיד? לעת עתה רק יחשוב בדבר.-

פלא, בו ביום, כאילו קנוניה היתה בזה מן שמיא, באו עליו מתחריו יֶקיל שְמֶריל'ס ובן-ציון נחמנ'ס וישראל איצי'ס, ויתקהלו לדבר עמו על אודות ענין כזה להציע לו נכבדות...בודאי העמיד את עצמו יהושע-נתן כחרש וישיב: בֶּע! שְמֶע! מה נוגע לי כל הדבר? לכו לעזאזל עם כל דבריכם לבטלה; מי אמר לכם שרוצה אני לישא אשה, עוד יש לי פנאי להמתין. האמנם? מלה במלה השיב להם, כאשר השיבוהו אלף פעמים ואחת; ומאותו דבר, כי באים עתה אליו ומבקשים דבר ממנו, מבקשים אותו ממש, כמו שביקש מאחרים, היתה לו נחת-רוח גדולה מאד. ובדיעבד התחיל לצייר לו בעצמו את מיני הנכבדות שהיו נראים לו... זוכר הוא כי בבואו לשמעון זרחי העשיר, להציע שידוך לבתו, ראה שם אוֹמנת מניקה את בנו הקטן, כי חלתה אשתו, ולאומנת הזאת היו פנים יפות ותיטה בעיניו, ולולי התבייש כי אז לקח אותה לאשה בלי נדה כלל... היו לו ליהושע-נתן עוד הרבה דמיונות... אבל העיקר הוא עתה אדם בעל חופש וברירה; אם רוצה אז שומע הוא את הנכבדות שמציעים לו, ושואל על כל נפרטים, ואם אינו רוצה אינו שומע כלל

ומשיב:יהושע-נתן אינו סכל כמו שאתם חושבים ואותו לא תרמו.

והנה הוא גם בעל-בית ועליו לפקח על צרכי הבית ולתקנו; הוא שוכר ערלית בארבעים פרוטות ליום לטוּח את הבית החמר, קורא לקרובה אחרת פשוטה לנקות את החלונות, לשפשף את הכלים, המזנג בא והסיר את דבקי הניר מהחלונות השבורים ויביא זכוכית במקומם. פשוט, ביתו של יהושע נתן עתה במו מכינים את עצמם לביאת איזה רבי. וקישור הדברים ברעיונו איני צריך לומר.

 

ומעשה שטן הצליח, כי דוקא בימים ההם היה הפדיון אצלו בין בקדירות ובין בסובים לא מעט, כמו "מן השמים" שלחו אליו נכרי אחד וימכור ליהושע-נתן ששת שקים זרעונים כמעט בחצי חינם. הוא האכיל והלביש את יתומיו; ולוֹ בעצמו אמנם לא השיגה ידו לקנות בגד חדש, אבל הוא נמנה וגמר להחל ללבוש בגד השבת שלו בימות-החול, ואם התלוצצה עליו בזה "החברה הלבנה" של הקלויז, שם עצמו כחרש. – בעצם מצא הוא את הרעיון בריא וטוב, כי לא יאה ולא נאה ללכת בימים כאלה לבוש "כאיש מחזר על הפתחים". בכלל, לו עתה תקוה שירויח גם לעתיד, והוא גם מסלסל בפיאותיו, והוא, אם תמצא לומר, הלא בעל-בית נכבד הוא; ב"שכנות" אינו יושב, יש לו איזה מעמד, הוא גם מקצת תורני, ולראָיה יושב הוא עתה פעמים אל החלון ו"מסתכל בספר". דבר שעשה עד עתה, בעת לא היה מלמד, רק פעם אחת ביוֹבל. אימתי היתה לו מנוחת-נפש לישב ולקרוא בספר? אבל הוא אדון לעצמו. הוא הפקיד והמצוה בכל עניני הבית, ולולא חתמו העקום מעט היה באמת אדם השלם. אך מי ישאל לדבר קטן כזה? ולכאורה גם זה הוא אלמן בר-מעלה, שיש לו רק בנים שלושה, ולא ששה גם שבעה. הוא ביקש ומצא כי האשה אשר תבוא בגורלו תעשה, כמו שיאָמר, שידוך לא רע. ול"ד שנה גם כן אינן זקנה מופלגת. מה תאמרו אתם, קוראי?

ככה חי יהושע-נתן בצל שלותו. לו הרגש כמו התחדש באמת, וגם בנטילה העיר אמרו כי לא הכירו אותו עוד ושרוח חדש בא בקרבו. – וכשבא עתה לבית הגון להציע שידוך, כי סוף כל סוף לא יכול להניח את פרנסתו, והוא מלובש כבן-אדם ואינו בהוּל בדבריו, השיבה לו גברת הבית כהלכה: "וצתי תאמר אתה לישא אשה, יהושע-נתן? והעמידה פנים כאילו דואגת היא באמת לעתידותיו אבל בעצם האמינה לו עתה ביותר, מאשר היה עד הנה; ובעזבו את הבית אמרה האשה לבעלה, אולי דברים בגו בהצעת יהושע-נתן לבתנו. נשאל ונתעסק בדבר. העיקר שהיה חשוב עתה ל"מרא דעוּבדא" והעמידו את הדבר על חזקתו, שעתה לא ירמה כל כך ולא ידבר שקר גמור, אחרי שאינו רוצה שירמו גם אותו וישקרו לו. ובכל נתעלה במעלות השדכנות ממדרגה ששית או שביעית, שעמד בה עד עתה, למדרגה שניה ויפסע ארבע או חמש מעלות במצבו החברתי בפעם אחת, ואותו דבר הרגיש יהושע-נתן היטב ושמח על הדבר.

יהושע-נתן היה תמיד מלא חימה על אנשי נטילה וחשב אותם לחייבים במצבו הרע והמדוּכא, ובכלל לאנשים בני בלי כשרון רב בחיים, וביקר אותם בלבבו ביקורת קשה, אבל עכשיו התחיל לראות שאין הדבר כן ושהרבה מהם חשובים באמת וגם נגידים באמת. בכלל נשתנה יחסו לבריות לגמרי, ולבו היה בלי טיפה מרה כלל. ואפילו אויבו בנפש, יעקב'קע ירחמיאל, "שלקח ממנו בשידוך אחר את הנתח האחרון מפיו", לא היה עוד שונאו; הוא סולח לכל אלה אשר חטאו לו ושיש לו בלבו איזה טינה עליהם; והוא באמת עושה שלום עם ה' ועם בני-אדם.

בכל יום ויום השכים לבוא אל הקלויז ויעמוד על מקומו ויתפלל בניחוּתא, כאיש היודע את ערכו. הוא השליך מעליו את כל הדאגות; אדרבה, טוב לאדם לקוות, וכן כתוב בסידור.וגם הסידור שלו אינו עתה המעוך והישן, כי אם סידור "בית-יעקב" עם " נהורא מעליא", אשר לקח הימי ה"שבעה" מאת דודו. מה יחסר לאדם עוד . –

היה יום שבת, יום שלכל בני-ישראל בכל מקומות מושבותיהם "נשמה יתירה" וכל השלוה של יום קדוש. יהושע-נתן כבר נתעצם בטוֹב מצבו החדש לבדו, והיה הוא המלך והמלכה כאחת וקיים עם היתומים מצוַת עונג שבת.

הוא קנה אצל טבּח רגל כבש, ודגים קטנים מצא בשוק וגם יין לקידוש הכין ויאכלו וישבע. יום יפה היה בימי הקיץ וילכו צעירי ישראל, וגם שלא מן הצעירים, לטייל ברחוב הגדול אחר הצהרים, ויקח יהושע-נתן את שלושת יתומיו בידו, וכולם רוחצו למשעי ונראה בחוש כי יש עליהם עין צופיה. – והוא חגר את חגורו של שבת. בפוזמקאות – כיון דש דדש, והיה נושא עתה עליהם מנעלים קצרים, שלא כיסו אותם רק עד כדי שלישם, וילך לטייל גם הוא... הבכור הלך לפניו, והבנו ניהל אחת מימינו ואחת משמאלו, הכל בחיבת אב ובאיזו מלים בינתים לבכור, כי לא ירחיק ללכת. באו נשים צדקניות שכנות, ותחלקנה לחיי היתומים בידן ותאמרנה כי פניהם טובים. אנשים עמדו, בהיפגשם עמו, וישאלו לשלומו בכבוד; והוא צועד לאטו ורחשי לבו כאיש שיש לו מאתים מנה ובין הנגידים הוא נמנה. רגעי אושר היו לו רגעי הטיול הזה, ובעברו לפני הגביר דמתא יחזקאל קצנלסון, שעמד על יד שערוֹ והביט בעוברים ושבים הגאוה ורמז ליהושע-נתן שיגש אליו, ודיבר עמו כרבע שעה, אז היה אשרו למעלה מן השיעור. רגש נעלה כזה לא היה לו כל הימים אשר הוא חי.פשוט, יהושע-נתן ראה את עולמו בחייו. ---                  

ומי פילל בעת רגשי התרוממות שלו מה שיקרה ויֶאתה לו ממחרת היום... הוא נסע ביום הראשון לעיר טרינה הקרובה, אם תרצו על דבר איזו קניה ואם תרצו על דבר איזה שידוך עם אלמנה בדרך אגב. הוא היה מתון מאד בשידוכים ועל כל דבר אשר הציעו לו חשב מאה פעמים ואחת. מה שייך, וכי אלמן נכבד כמוהו "יתן את עצמו בחינם"? אבל באותו שידוך היה כמו חטפו אותו אנשים והעמידו אותו תחת החופה. הוא ביקש לומר לא ויאמר הן. הוא הוציא להוצאות הנסיעה שבעים פרוטות ולא רצה להפסיד הוצאות הנסיעה. לכאורה כל הדבר לא היה לרצון לו, אחרי שהאלמנה אשר ראה לא מצאה חן בעיניו כלל וכלל, אבל החזן כבר מסדר את הקידושין. פשוט כמו בהלה! בודאי דקרו אותו במחטים, כנהוג, לשם היתול; אבל הוא ידע כי אין זה היתול כלל... בקצרה, יהושע-נתן כבר הוא בעל אשה זרה, שלפני שעה עוד לא ידעה, והיא אומרת לו, לזר, אתה בלשון נוכח; ובשובו ממחרת העירה נטילה לבדו, כי האשה עוד היתה צריכה להכין חפציה והבטיחה לבוא אחריו לעירו בעוד שלושה ימים, לא צעד על סף ביתו כחתן אחר חופתו, כי אם כאָבל... ממש היה לו הרגש של איש שטבעה פתאום ספינתו בים... 

למה אאריך? יהושע-נתן כבר "מונח עוד פעם תשע אמות בארץ", כמו שאומריןם הבריות. האשה החדשה מעיר טרינה באה ותקח את מקום הראשונה, וטבעה ממש כטבע הראשונה בלי הבדל כלל... בקיצור, לא השתנה דבר בחיי יהושא-נתן המסחרים דחוקים כמקודם והקללות והריבות שבבית גם הם שבו כמקודם...

 וראו זה, הראשונה היה שמה מלכה והשניה גם כן שמה מלכה, הראשונה ידעה ליסר אותו בקללותיה על כל דבר ועל כל מאורע . והשניה "הבינה" גם כן את זה היטב. היא עשתה כל אלה באותו נוסח הישן ובאותה הרמת קול, ובאותה זריקת האלונטית ממש, כמו אחיות הנה, אחיות לצרה יחד... ויהושע-נתן אינו שוב עוד שדכן ממדרגה שניה, כי אם ממרגה חמישית או ששית, והפוזמקאות, הפוזמקאות של ימי שבּתוֹ  האחת בחייו, כבר פשט וכורך את רגליו עוד פעם במטליות – איני צריך לומר, שאת בגדי השבת אינו נושא עוד בחול. מה שייך, בן-אדם מישראל אינו פריץ, וה"ראש המוכה", מוכה כל הימים...

ומלכה זו גם כן ילדה לו שלושה בנים, ואחר-כך נודע שהיא, שכל מעלתה היתה שלא היו לה בנים, היתה אמנם אֵם לבנים שנים, מבעלה הראשון, שגרו אצל דודה לשעה; ובאחד הימים באו גם לבית יהושע-נתן, ויהיו שמונה פיות מ"שלי ושלך ובשותפות" לסעודה שאינה מספקת... והעניות עוד גדלה, והקללות עוד רבו וגם "הכּאוֹת" באו לבית. הכל היה כמקודם.

פשוט, יהושע-נתן מתהלך כצל עלי אדמות, בלי לחלוחית של חיים ואם לחָשך אדם לאמור שיהושע-נתן לא חי מימיו, אנוס אנכי לגלות לו סוד, כי לפנים לבבו של גיבור סיפורנו אין הדבר כן. הוא יודע בצר לו שלא תמיד היה העוֹל כל כך קשה, בלי הרף, ושגם הוא ראה חיים ומנוחה פעם אחת בעולמו, והדברים היו – למה נכחד? – באותם שלושת הירחים שהיה אלמן, הימים שבין מלכה למלכה. ----

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה