ואני אז חתן צעיר לימים יושב בבית חותן עשיר בעיר מצער ברוסיה הקטנה.
והעיר ההיא – בעלת דו-פרצופין: מחציה ולמעלה עלי גבעה גרים ברוָחה מי שאינם מבני-ברית, ומחציה ולמטה, בעמק, היא מושב בני-ישראל, היושבים צפוּפים בבתיהם, בבתי-מדרשיהם ובחנוּיותיהם, שסובבים מגרש-שוק-גדול, שאל הללוֹ עיני כל העם נשואות…
והשוק הוא כברת-ארץ מלאה תיבות וקרשים, שם גם אהלים נטוּיים.
איכרים עוברים עם עגלות טעונות וריקות, מכל זמרת הארץ ופירותיה פרוּשׂ על הקרקע ומסביבן נשים קונות, נערים בטלים הולכים אנה ואנה, באמצע המגרש שוק, גם אבן ואיפה.
ועל החנוּיות, המקיפות את השוק כשוֹבך בצד שובך, אין שלטים מודיעים טיבן ושֵם בעליהן; ויהודים אזורי אבנטים עומדים על הפתחים וקוראים באזני כל עובר:
“בוא אלי! אלי תבוא! סורה אל חנותי!”
כה הם עומדים מדי יום ביומו, הם עוסקים במשא-ומתן כדאתמול, כמתמול שלשום; הכל הם עושים כמו שעשו אבוֹתיהם ואבות אבותיהם; מבלי שיעלה על לב אחד מהם להרהר אחרי מעשיו ולחשוב אחרת… גם איש מהם לא יעבור את המעבר מעיר התחתונה אל העליונה, שבין שתיהן נהר מפליג, כמציב גבולות עמים. – – –
ולפנות ערב, כשמוֹנים את דמי הפדיון והפּרוּטות מועטות, מעין אימה נופלת על הגופים הללו; והם מתלחשים בקול נמוֹך עם נשותיהם, כאילו טבעה ספינתם בים…
ובבוא הליל, בנוח התורה ודרך-ארץ יחד, וגם תפילת ערבית כבר תּמה, כמו איזה הד עצב מפלס לו שם נתיב. –
עוד לא הגעתי בימים האלה לשמונה-עשרה שנה.
נער הייתי ממשפחת גדוֹלים, ורוּח אחרת אתי…
בלכתי מבית חותני לבית-המדרש ובראותי את שדרת החנויות ואת פני החנוָנים באו ללבבי רגשות בל ידעתים ונפשי שואלת…
וגם בבית-האלהים האנשים העומדים מסביב לי לפעמים זרים לי…
הנני יושב וקורא בספרים, ואני מביט בעד החלונות לאויר הרחב ולגוֹבה השמים…
בבוקר, בלכתי להתפלל בעלות השחר, ואני קמתי זה עתה, הכל כמו הולך לאט, כאילו מרגיש העולם, כי אין לו כל צורך למהר לכתו…
ולאן אני הולך? לאן אני והם הולכים, למה כל המעשים והמִצוות וכל הזריזות היתירה?
מה נתּן ומה נוסיף לריבון כל המעשים, לאלוֹה כל הדורות?
ויש שבעצמי עיני אני רואה את הדורות, את כולם אני רואה, ועינים אין מספר מביטות אלי בעוז, בתחנוּנים.
ואני עני ממעשׂ, אדם שיסודו מעפר. – –
ביום השבת בערב, בהתאסף כל העדה בבין הערבּים בבית ה' להתפלל תפילת ערבית, איש איש שקוע בעולמו ושפתיו מלחשות לפני אדון השבּת ואדון החוֹל, אז לבי ישאני למרחוק ואני עומד נבוך ונדהם…
ויש שאני דואג לבני עמי ורחם ארחמם, אתרגז לחזון מאַשריו המתעים, אשר לא הבדילו בין אור לחושך.
אבל מדוע לא ינַתקוּ בני-יעקב את החבלים בבת-אחת? מדוע יציב גבולות עמים?
אני מפחד לאחוֹז בקרנותּ כסא הכבוד, לשאול מה למעלה… ולא אחדל לשאול בסתר לבבי.
היודעים המה מזה? היודעים בני עירי כי מקצץ אנכי בנטיעות? היודעים הם שבאשר יאמּינו המה לא אאמין אני ושמפקפק אנכי בכּל?
אבל אֵל דעות ה' וממנו הלא צריך אנכי לירוא. הוא אמר – ואיך לא אקיים? הוא ציוה – ואיך לא אעשה?
שובו, בנים שובבים… גם אנכי אשוב. לא עוד עכשיו, אבל לאחר זמן אשוב, מראשית השבוע הבא, מראש-חודש, מראש-השנה…
אני יושב בצהרים בדממת היום אל המרבד הרך בבית חותני והנערה היפה, והיא אשת נעורי, תופרת בבד, יושבת אצלי ומביטה אלי ואני רחוק מֶנה, מבית אביה וממולדתה…
אין אני יודע מה עמדי, גם לא אבין מדוע לא תספיק לי אהבת הנפש הזאת; לבי ונפשי נשואים למקום רחוק…
אני מפליג בספרים, הוגה אני בספרי יראים ובספרי מחקר, אולי אלי דבר יגוּנב, אולי אמצא שמץ מן אותו דבר אשר אבקש, אבל אני מתיגע לשוא…
הנני עולה במחשבותי שמים, יורד תהום. כאילמים הכל בעיני. כולנו רחוקים זה מזה, אין לנו שייכות זה לזה.
מדוע אנחנו חיים? למה נברא העולם? מדוע אנו שואלים ומבקשים כל הימים? מה תכליתנו ולאן פנינו מועדות? שברי מחשבות ורגשות שונים עולים ומכסים את נפשי, ואני כחולם בהקיץ.
רק את הירח אני אוהב, את הכוכבים, את הליל ואת העצב שבליל, רק אז ינוח לבי.
וגם ימי החרב המתהפכת אני זוכר: ימי גרש אלהים את האדם והיה כאלהים. – –
אני אוהב את רעיתי והוריה רחוקים מלבי. כל יושבי העיר הם לצנינים בעיני. אני שונא את האנשים הרודפים את “ההשכּלה בת השמים”, ואני אויב למאורינו וגדולינו, שהעמיסו עלינו את ההלכות הרבות ואת כל החוקים המעיקים.
צר לי הבית, צר לי המקום.
אני יוצא אל המעקה של בית חותני אחרי ארוחת-הערב ואני יושב על הספסל, ותיכף תבוא בי השאיפה לצאת מפה ולעזוב את הכל. –
וקול דק של רעיתי ישָמע מהבית לאמור: בוא הביתה, נתנאל, האויר קר…
לבי הולם; כאיש כבד-עוון אסתכל בפניה, בתומה אינה יודעת דבר והיא מנשקת אותי על מצחי ואומרת: אל נא תרבה מחשבה, אל נא…
ויש אשר בבוא השבּת, אחרי אשר כבר רחצתי, החלפתי שמלותי, אז רוח חדשה תתעורר בקרבי, אשכח לשעה את ספקותי, תמיהותי ושאלותי, ואני ונפשי כתינוקות של בית רבן.
המנורה מעל התקרה מאירה את האולם הגדול בבית חותני, השולחן מכוסה לבנים וכלי-הכסף עליו נוצצים. חותני לבוש משי שחוֹר מטייל לאורך ולרוֹחב החדר ואוֹמר “שלום עליכם!” בהרחבת הדעת וגם אני עונה לעוּמתוֹ, ורעיתי שומעת כל הנאמר. מסַפּרים אנו בשבחה.
עקרת היא רעיתי, עקרת היא באותו בית, באותו רחוב, באותה עיר, ברחבי העולם.
נרות של הבתים הסמוכים חודרים אלינו בעד החלונות ומעוררים בי איזו נגיעה, לא אדע שחרה.
וכרגע אני מרגיש חום-נפש, רעיתי עומדת לימיני ומלחשת לי דבר באזני…
דמעות-אהבה בעפעפי, דמעות גיל.
אבל הנה עוד הפעם ינוח עלי רוח עצב, רוח-בדידות. בבית-המדרש, בליל החמישי לשבוע
עת אנחנו עֵרים כל הלילה על גלי הספרים המתים… לבי מתגנב מתוך החבורה ונודד למקום רחוק, אל מקום לא ידעתי… ושממון מוזר בא בקרבי וממלא את נפשי.
אין אני יודע מה לי. לא אדע לסַמן את אשר יחרש לבי. אבל אחת יודע אני: צר לי המקום…
דיוֹקנה של רעיתי, עיני-התכלת שלה, קסמה אינם דיים להשתיק את שאיפותי.
יש לי חיים רחבים, אבל לי יחסרו חיי-מחשבה ואויר-המחשבה.
רגע אחרי חבקי את רעיתי אני חותר תחת מסתרי עולם, תחת סתרי יה…
בחוג של אהבה ועושר נתון אני. כל אשר אשאל לא ימנעו ממני, אבל חפץ הדעת לא ישתוק בי.
מה אנו ומה חיינו? מה הוא העולם ומה האלהים? מה המה אורייתא וישראל? זאת הגידו לי וקחו לכם כל אשר אתם נתתם לי… בררו לי את ספקותי, פתרו שאלותי ואז לבי ינוח, אשוב למנוחתי.
היש באמת מעשים טובים ורעים? היש אלהים צופה ומבּיט וגם כורת ברית? הגידו-נא לי זאת, תנו לי ספרים שיאירו לי זאת…
והנה שמעתי כי מעבר לנהר, ברחוב הגויים, יושב בן-ישראל מוחרם מאֶחָיו, מַחֲוִיאֵל עושה-שכר שמו. בביתו אוכלים ושותים בגילוי-ראש, אשתו יוצאת פרועת-ראש, בניו למדו בבית-ספר ובנותיו פורטות עלי מִנים, – אפיקורס גמור הוא האיש הלז, אבל הוא מושלם וידען.
וידעתי גם ידעתי, כי באחד הימים אעבור את הגשר ואבקר את אנשי הבית הזה.
בנפשי היה הדבר. –
באחד מלילות הקיץ היה, אחרי תפילת ערבית התחמקתי לצאת מבית-המדרש, סבבתי את הרחוב והגעתי אל הגשר.
לאט אני עובר עליו, והמים מתחת והשמים ממעל כמו מביטים עלי.
הנני כבר בגבעת העיר העליונה, ואני נפנה אל העיר התחתונה… כבית-מועד לכל חי נראים לי הבתים מרחוק.
רגש עוז בא בקרבי, לדעת שאני הולך עתה ממצבות אוֹפל למקום אור; אבל שם בעמק הלא יושבת רעיתי, משאת נפשי. –
אני מתחזק… אני הולך הלאה. מנוחה. בתים לבנים מתנוססים בתוך גינות על פני הגבעה.
וממעל להם בית-תפילה עם מגדל גבוה עומד בשלוָתוֹ, ומעלות-אבן מסביב לו.
לאט אני הולך הלאה. שם בקצה הרחוב יגור מחויאל. ואור חודר בעד חלונות הבית. לבי יַך…
אני עומד בפתח איזה רגעים, איני מרהיב בנפשי לפסוע על סף זר… אני מושך בפעמון, זאת לי הפעם הראשונה בימי חיי למשוך בפעמון.
נערה שחורה ונאוה פתחה את הדלת. הנני בבית פנימה. ועוד בטרם אגיד את שמי ידעו מי אני, וכבר אמרו שבאיזה יום מן הימים אבוא אליהם.
כל בני-הבית הושיטו לי את ידם בחיבּה וקיבלו אותי כמוֹדע וכאח. – אני יושב על המרבד ועיני משוטטות. כלים נאים, תמונות נאות, ספרים יפים עומדים בארון. לבי התרחב למראה המשפחה הזאת והחיים הללו. הושיטו לי חמין בצלוחית טהורה ואשתה. אני שותה בגילוי-הראש בפעם הראשונה בחיי, ואיזה עוז רוחני אני מרגיש.
עיני אֵם הבית מביטות עלי ברחמי-אם. ומחויאל, נשיא-הבית, מדבּר.
ברגשי חיבּה הוא מדבר, הוא שופך חמתו על בני-ישראל הדרים בעיר הזאת, שבחשכה יתהלכו…
ואני מוסיף עליהם ואומר: אל עקרבּים אנכי יושב; איני יכול שאת את האמונות התפלות ואת מנהגי העם, איני יכול עוד. – החוצה אלך, הרחק הרחק, ואלמד דעת ותבונה. עד אז לא חשבתי מחשבה כזאת כלל…
מחויאל ובניו אומרים: לך לך מעמך ומבית חותנך אל ארץ רחוקה! והנערות אומרות: שב בזה, צר לנו על רעיתך.
עוד רב המועד. לבי לא ידע שליו. הגיעה השעה העשירית. עלי לשוב הביתה. ואני קם ללכת.
“לראיון במהרה”.
דופק אני על חלון חדרי: “בת-שוֹע, בת-שוֹע, פתחי לי!”
“הנני, הנני”.
כמתבייש נכנסתי. הנני מגמגם ואומר: “איחרתי לבוא – התוַכּחתי עם חברי, השיחה היתה ארוכה”. – – –
“מדוע איחרת? – דאגתי לך, דאגתי…”
רוֹך נפשה נגע עד מיתרי לבי, ומרגיש אני מוּסר-כליות.
“למה איחרת?” הוסיפה לאמור, “הורי דאגו לך וגם כעסוּ עליך”.
“אין דבר”, עניתי אני.
“יש דברים בגוֹ”, נפלט מפיה, “הנני רואה כעין רוח זר בקרבך. אוהב אתה אותי. יודעת אני זאת; אבל איזה דבר מושך אותך למקום אחר. – חושב אתה יותר מדי, וקורא אתה בספרים יותר מן השיעור. איני יודעת מה אתך, אבל יודעת אנכי שבאשר ילכו אבותי וכל יושבי עירנו לא תלך…”
“מדוע שותק אתה? למה לא תצדיק את עצמך? מי יתן ותהיה לי מה שהנך לי. לא תדע יסורי נפשי”.
“יסורים אני גורם לך, אישון עיני?”
“אמנם כן, את לבבי אתה קורע. אין אני רוצה במחשבות ובספרים, אשר הם מסיחים את לבך מאתי… מדוע לא תספיק לך אהבתי? מדוע אינך עמדי?”
“נתנאל יקירי, שוב אלי, שוב אלינו, שוב אל עמך ואל תורתו. הנח את הספרים הזרים; עשה זאת למעני”.
אני שומע המית לבה… אני נופל על צוארה וקורא: “לא אוכל להמית בקרבי מחשבותי! לא אוכל!”
“יכול תוכל, אם תרצה זאת באמת”, מתחננת היא, בשימה ידיה על צוארי ותומכת ראשה בראשי, “אנכי אהיה עמך תמיד. סַפּר לי כל מה שבסתר לבך. אנכי אסייע לך, נֵר נשמתי”,
ואני איני יכול לענות אותה דבר…
ירחי עמל עברו עלי בבית חותני.
חותני, חותנתי, רעיתי, שכנינו הקרובים מדברים על לבי ובני העיר מספרים איש לרעהו: כי אנכי, בן למשפחת רבנים, נוטה לצדי הדרכים..
מה להם ולי? מה אתן ומה אוסיף להם באמונתי? – אבל הם אחראים בעד מחשבותי אני.
אלפים שנה של “אני מאמין”, של דורות מתים וחיים על קדושת השם, ואני איני מאמין – איני מאמין בּכּל.. המה הרבים ואני לבדד אשכון. –
חותני יריב עמי וחותנתי תריב אתי. ובשעה שהם עולבים אותי, רעיתי יושבת ובוכה לאמור: “מה אתם חפצים ממנו?”
והלא הם שואלים ממני רק מילתא זוטרתא: ליראה את ה' וללכת בדרך אבותינו… טוב הארץ הם נותנים לי; ומדוע לא אעשה למענם את הדבר הזה – לחדול מהגות בספרים חיצונים?
הנני כאכזרי בעיניהם, כאיש שהולך לשחת בשרירות לבו. גם ברכּות בתחנונים אלי ידברו: “שובה לה' אלהינו! היה עברי ככל העברים והגה בספרים קדושים לכל העם”, ואני זה דרכי לשתוק ושלא לענות דבר, –
“רוח שטות נכנסה בו – קליפת המינות היא חזקה…”
לבי לא יֵרך, לא אַרפה ממחשבותי. ורק פעם אחת בא עלי הרוח להטות אותי אליהם… ועוד היום הדבר הזה כמו חי לנגד עיני, –
באשמורת השניה בלילה, בסוף הקיץ, והנה קול מעיר, קול בא מחוץ: “קומו קומו לעבודת הבורא!”
ליל ראשון של סליחות היה, ועלינו ללכת לבית-האלהים, לשפוך שיח.
גם רעיתי התעוררה משנתה ותשם בגדיה עליה ותאמר: “קום נתנאל! נלכה! הזמן קצר”, חותני וחותנתי כבר היו מוכנים לצאת.
עזבנו את הבית, ואנו ממששים ברחובות האפלים. רוח קר נושב, רעיתי ההולכת לצדי נשענת עלי. וַתשם כפה בכפי… אהבה, רחמי אהבה אני מרגיש בקרבי אליה.
והנה אנחנו עומדים במגרש בתי-הכנסיות, שכּולו אורה, רעייתי ואמה פנו אל עזרת הנשים, ואני וחותני נכנסנו לבית-המדרש, אשר שם מקומנו.
מלא הוא בית-האלהים מִמְתַנִים בקל עצב. ועל יד העמוד, לפני ארון-הקודש הפתוח, עומד איש עטוף בטליתו, קורא לאל שדי, והקהל עונה לעומתו בקול נכאים:
“שמע קולנו ה' אלהינו חוס ורחם עלינו!”
“אל תשליכנו לעת זִקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו”.
ואת הזִקנה אני רואה על פני האנשים, על הקירות, על מנורות-הנחושת האילמות, על הסליחות הישנות ועל נטפי-החֵלב שלהם. עוצב ויגון ממלאים את ההיכל.
פחד חדש בלבי, אנחת-אלהים. נדמה בעיני, כמו קם זה העם עתה מבית-הקברות; קמנו כולנו, ואנו מתפללים לאל רחוק, גם הוא מלא עצב.
ביד חזקה נדחפתי מעולמי אני, שהייתי שרוּי בתוכו, לעולם עתיק, גם קדוש.
אני מרים ראשי מול עזרת הנשים. ואשמע קול-דמעות, הנה שם רעיתי, בה אחשוב. אני שב אליה ואל אלהי אבותיה…
אני עמל לעשות את הטוב והישר, והמה מסייעים לַבּא לטהר ומקרבים אותי.
ליל ראש השנה. היתה באמת כמו שנה חדשה לנו, שנה של שלוה. בנים שבו לגבולם…
רעיתי הצוהלת בשמלת-המשי הצהובה, שלבשה לכבוד החג, מפיקה הוד. ואנכי, לבוש בגדי-משי שחורים, יושב על צדה לפני השולחן המכוסה לבנים, בהדרת-קודש. כאח וכאחות אנו יושבים, ואנחנו שולבים ידינו תחת השולחן. ביד אחת אנו מוסרים זה לזה רגשי חיבּתנוּ, את הנעורים שלנו, וביד השנית אנו מקבלים מהוריה את חתיכת-הפת מסולת נקיה הטבולה בדבש, – –
מנוחה. כל העולם שרוי בנחת.
בלילה ההוא ככלה בנעוריה היתה רעיתי בעיני. – ישבנו בחדרנו לבדנו והנר הדולק על השולחן, המפסיק בין המיטות, מפיץ אור כהה, ולפתע הנני מתבייש מפני הנוער. – לא אדע לתוּמי איך יתירו לנו, נער ונערה, לשבת בחדר לבדם; איך יתירו לנו להתיחד, מבלי אשר ירננו אחרינו, כנהוג בישראל…
והן לפני הנישואין, הלא למשל ולשנינה היינו לו הרהבתי רק לדבּר את כלתי בגלוּי.
“היודעת את”, לוחשות שפתי, “היודעת אַתּ, אהבתי אליך היא בלי אומר ודברים…”
אני מחבּק אותה וארכין פי לפיה. היא משתמטת ואומרת: הלא, ימים נוראים' לנו עתה…"
חפץ אני להגיד לה, כי אותם הימים אינם נוראים כלל… אבל אני חס על שלוַת תומתה ואני מסתיר דברי בקרבי.
“נתנאל! המאמין אתה בשכר ועונש?” אומרת היא, “המאמין אתה כי כל מעשינו בספר נכתבים?”
“אבל בת-שוע! מה לך לדעת זאת?” מעמיד אני את פני כמתפּלא.
אני נופל על צוארה. אחבקה ואחנק את מחשבותינו. נשיקה ארוכה, אביב החיים…
השלוה שבה לבית חותני, אבל הכּל כדממה לפני הרעש. גם דודה של רעיתי, שמואל הזקן, אינו מתוַכּח עמי כדי להחזיר אותי למוּטב, אינו עמל עוד להראות כי חלילה לנו לפקפק בדברי “אור החיים”, שיעקב אבינו ועשיו הרשע בריבם על אודות הבכורה היו פליגו במחלוֹקת הרשב“א והר”ן… לפנַי פתוחים הספרים הגדולים, מכורכים בעור אדום, שנדפסו על ידי האחים הקדושים שפירא, שגם למסַדרי-האותיות היה גילוי אליהו.
חושבים בבית כי שבתי מדרכי; ואני חוזר אל ספיקותי ושאיפותי… בני הקריה מכינים עצמם ליום הגדול, אנכי עמהם ולבי בל עמם… בסתר נפשי הנני כופר בכל התפילות ובכל המעשים הללו, ואיני מאמין כל עיקר…
במחשבות זרות אני הולך לבית-המדרש, אתעטף בטליתי ואסתכל בסידור… אני הכופר רוחץ את ידי לסעודה ואיני מאמין בנטילת ידים… אני נושא כובע על ראשי כל היום ואני זוכר אותן השעות שהלכתי בגילוי-ראש, בבית המשפחה המשכּלת.
הלאה מחשבות! סורו מני!
איני יכול שאת עוד את משא הקהל הזה, לא אוֹבה במנהגים אלה ובמעשים אלה…
מדוע שמו חחים בדעותינו? מדוע ציוו עלינו גם דעות ומחשבות, מחשבות ומעשים? מדוע אוסרים עלינו את החיים וממיתים בנו את החפץ להתענג?
רק ספרים כתבו, ספרים רבים כתבו בכל דור ודור, איש איש קיבל מזה ומסר לזה, אבל אין אני מאמין בהם ובספריהם כל עיקר! איני מאמין בכּל!..
מחשבות כאלה קיננו בלבי כל ימי התשובה.
אני כועס עלי ועל אחרים; הכל ערֵב בעיני בעד האמונות התפלות, בעד מעצורי אור ההשכלה – בת השמים…
רק עַם חכם ונבון העם הזה – והם הולכים חושך ולא אור. הם בתוהו לא-דרך ילכו, באופל הבּערוּת.
שובו, שובו! הקיצה, עמי!
בליל יום-הכיפוּרים, בהתאסף כל העם למקטון ועד גדול בבית-המדרש, בני-העדה, עטופים בטליתותיהם ותכריכיהם, עומדים ומתפללים; בעמוֹד שני זקנים לימים וספרי-תורה בידיהם על יד העמוד ומתירים להתפלל עם העבריינים על דעת המקום ועל דעת הקהל, תשוקה זרה בערה בקרבי, להרים טליתי אף אני מעל ראשי ולקרוא בקול גדול יהודית: “הקיצה, עמי!”
כל הלילה הארוך והיום הארוך שלאחריו נלחמתי בנפשי. עצרתי ברוחי הסוער.
בשחרית, במוּסף ובמנחה העזתי להסתכל במתפללים כבתוֹעי-רוח זה עידן ועידנים… אבל הנה הגיעה שעת ה“נעילה”, ואפחד גם אני.
חרדת בין-הערבּים, כמו חרד העולם ואופל מדכּא בא מאת העומדים צפופים ומתפללים, איש על יד איש, ספסל בצד ספסל, הנשים בוכות בקול. חבלי-עולם, כל אשר סבל בן-אדם ישראלי, הצער אשר בגלוּת הנצחים ומצוֹר הנפשות גם הן, כמו ניעוֹרוּ הכל משנתם, כמו נקהלו לעמוד על נפשם, כמו מרגישים המה את הקץ…
איני האיש שהייתי תמול, לבי מקשה, ולבכות אני חפץ, על חיי, על ימי נעורי…
ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! וקול תקיעה ארוכה נשמע…
איני יכול לעשות שקר בנפשי, איני יכול!
ילכו המה באשר ילכו, ואנכי במשאות לבי אלך; יחשבו הם מה שיחשבו, ואנכי אהגה רק במחשבותי, ושלי רב משלהם. –
אני קורא שוב בספרים חיצוניים. ובבית-המדרש, אחרי התפילה, בהתאסף כנופיה קטנה סביבי לתהות על קנקני, גם אגלה את לבבי…
ועוד הפעם התחדש ריב הדעות במשכּני.
חותנתי עמדה לרוב לימיני ותתעמל להשתיק חמת בעלה, לאמור: עוד נער הוא, יגדל ויהיה לאיש והיה כאחד מאתנו. וחותני באחת: כל באיה לא ישובון! ופעם אחת קרא בפנַי ובפני רעיתי ואמר: “הרואה את האיש התם הזה? הרואה אַתּ אותו שקוע במחשבותיו? והיה אם לא יעזוב באחרית הימים את עמו ומולדתו ולא ילך לחוץ-לארץ, להשתלם בלימוּדים בבית-מדרש-המדעים – אז אחייב את ראשי!”
ולשמע המלים “בית-מדרש-המדעים” נפל פחד בבית. נאלמה חותנתי, נאלמה דומיה. רעיתי כמעט התעלפה מרוב חרדה וגם אנכי השתוממתי…
בלילה הזה חלמתי והנה אני בארץ נכריה, לבוש אני מלבושי נכרים ומדבּר בלשון הגויים… אני שוקד על דלתי בית-ספר גבוה ולומד חכמות ומדעים עמוקים. משנים הם אַרחוֹת החיים והעולם, ואני אדם אחר לגמרי; גדול פי-שנים אני מעתה… ועל מצחי איזה סימן לא יכול להימחות…
עם כתמי זה גוּדלתי, אני מפיץ מדע ברבים, ואני דורש על גוי ואדם יחד… והנה הוגד לי כי אשה צעירה שואלת עלי… היא באה וכורעת לרגלי…
הקיצותי, כבר היום גדול, השמש זורחת במלואה ובחדרי כמו נעשה איזה דבר. רעיתי קמה ותלך. –
באה האָמה העבריה ואמרה לי כי בעל-העגלה כבר שאל עלי.
“איזה בעל-עגלה?” עניתי משתומם.
“זה הנוסע דרך עיר אביך”, ענתה לאמור.
בנתי את הדבר ופני נפלו… אבל הנה אזרתי חיל והחילותי להכין את כלי לדרך. תכריך לבן פרשתי על הארץ ועליו הנחתי את מלבושי וספרי. ואחר-כך קיפלתי את המכסה ותפרתי את הקרנות מכל צד.
האמה עומדת על יד הדלת ורואָה אותי כורע על הארץ ותוֹפר…
יושב אני על צרורי מַשמים, והנה נאמר לי כי בעל-העגלה כבר מחכה בחוץ. קמתי באיזה פחד, שמתי את שמיכתי עלי, עטפתי צוארי באדרת ואני עובר מחדרי דרך האולם הגדול.
חותני צועד לאורך החדר בפנים זעומות, ורעיתי יושבת בקרן-זוית מבלי דַבּר דבר. ניגשתי אל חותני והושטתי לו ידי לפרידת-שלום, והוא לא החזיר לי שלום… ביקשתי לומר איזו מלים לרעיתי, וכמו מחנק בצוארי ואֶגלי דמע בעיני. האָמה נשאה את חבילתי החוצה. אך רגעים עברו ואני יושב על העגלה הרתוּמה לסוּסים שנַים שונים במראיהם. –
העגלה עוברת את הגשר, כבר עברנו את העיר העליונה. אנו בדרך-המלך, ורוח מנשב באילנות הנטועים לשני צדי הדרך.
בלבי שממון ורגשי נכאים.
“שלמה, שלמה!” נשמע קול ממרכבה דולקת אחרינו, “עצוֹר סוסיך, חכה, עמוד!”
אני נפנה לאחורי ואני רואה את סוסי חותני מרחוק.
בעל-העגלה עוצר בסוסים, המרכבה שמאחרינו עומדת גם היא, שלמה ירד מעל מושבו, הלך אל מקום המרכבה השניה והתלחש עם היושב בה.
רבע שעה עבר, בעל-העגלה שב, הוא לקח את חבילתי ונשאה אל המרכבה ויצו גם עלי לרדת. מבלי משים אני יושב במרכבה וחותני יושב על ימיני. העגלה שבה יצאתי נוסעת הלאה. חותני מדבּר עמי רכּות, רכות הוא מדבּר: “הלא כבן תיחָשב לנו, הלא אוהב אתה את בת-שוע, ומדוע תרחיק ללכת? לאן תלך? אל אביך העני וּלאֵם חוֹרגתך תלך, לריב אתּה ואת ילדיה? בקרוב הן תגיע לשמונה-עשרה ועליך לחשוב לתכליתך…”
והוא מוסיף לאמור: “כמה עשינו בעבורך, כמה עמלנו בגללך מאז אירשת את בתנו, ואז אמך עוד היתה בחיים וחיבּבה את בת-שוע כאישון עינה… זכוֹר אותה, זכור את אבותיך הקדושים, זכור מי אתה, ומי המה המשכילים שעמהם תארח לחברה”, –
ואני איני עונה דבר, כמשתומם אשמע את כל האמרים האלה, הוא שם את ידו על צוארי ואני משתמט מזה.
“מה לך?” שואל הוא אותי, “הרואה אתה, שם בצדי הרחוב יגוּר האחר, מַחויאל עושה-השכר”.
“מדוע תקללו את האדם הזה” שואל אני.
פניו נשתנו.
“אני הייתי אצלו ונוכחתי שעוול נעשה לו, כן, עוול נעשה לו”. –
“אתה היית שם…”
“כן”, אני משיב וארכּוּבוֹתי נקשו.
“לו ידעתי זאת לפני שעה”, קרא והפנה ראשו הצדה. ואנחנו עוברים את בית עושה-השכר.
“במטוטא”, אומר אני לחותני, “צו על הרכּב שיעצור רגע”.
“מה לך פה?”
“עלי לרדת לרגע”.
הרכּב עוצר. קפצתי מן המרכבה ורצתי לבית מַחויאל ונעלמתי כרגע.
לקול הקורא אחרי לא הקשבתי.
בבית עושה-השכר קיבלו אותי בסבר פנים יפות. מדברים על לבי ומפיחים בי רוח אומץ וגבורה. מקַוים הם שיכול אוכל, ואעשה חיל בלימודים ואהיה תפארת לבני-אדם.
שלושה ימים חגוֹתי בבית הזה חג החירות, הבת נטתה אלי חסד ואת רעיתי שם מעבר לנהר אזכור.
ובלילה האחרון יצאתי את הבית וירדתי על הגשר. והנה עוד הפעם ראיתי את העיר התחתונה לרגלי, עם יושביה, הרחוקים ממני מהלך איזה דורות… רק אורות כהים נוצצים משם, מכברת האופל…והמה מעוררים בי רגשי צער וחימה גם יחד…
אני שונא את האנשים הללו, אותם ואת בתיהם, בתי מדרשיהם וספריהם. לא אסלח, לעולם לא אסלח לקנאים האלה, שגדרו את הדרך בעדי. – ושם באופל הנה נפש תמה, אהוּבה, דמעות בעיני.
אני שם פני אל הבתים הישנים, הנושאים בחיקם את כל הספרים, האמונות והמחשבות, שהיו לי לרועץ, שגדרו את הדרך בעדי ובעדה…
“אל נקמות! אל נקמות!” נפלתי על פני ואבך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.