_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משני עולמות

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מֶמְשֶׁלֶת הַשָׂטָן

 

הַמִּגְדָּל וְהָעֵגֶל

בעיר רומי,  רבתי עם ושרתי במדינות,  היה מגדל אחד גדול וגבוה מאד,  ובו שבעה פתחים מכל עבריו,  והם כולם סגורים על מסגר. וחוק מלכות היה מימים קדמונים,  שכל מלך אשר ימלוך מחדש על עיר-עולם זו,  ישים ביום הימשחו בכל פתח ופתח עוד מנעול אחד על אלה של אבותיו,  והושלכו המפתחות אחר כך לנהר טיבר. ונשמר החוק הזה מדור לדור. מלך בא אחרי מלך ועשה כמעשה הזה;  ואין גם אחד אשר ידע את חידת המגדל ואשר שמור בו פנימה.

ויהי היום וימת מלך גדול,  ולא הניח בו או בת,  להוריש להם את כסאו אחריו;  ויתאספו ראשי העם וגיבוריו ויבחרו להם איש אחד למלוך עליהם מגדולי משפחת רומי;  וישלחו רצים אליו,  להגיד לו את דבר המלוכה,  ויען הנבחר ויאמר:  הנני נכון לקבל עלי פקודה גבוה זו,  בתנאי שתבטיחו לי אמונים שביום מָלכי תעשו בעדי דבר אחד,  אשר אשאל אז מכם. ויאותו לדבריו ויובל לארמון המלכים,  וישימו עטרת-מלכות בראשו ברוב פאר;  וכל עיר רומי הכבירה חוגגת את יום הימשח מלכה בהילולים ובאוּרים.

ויהי ממחרת ,  ויקרא המלך החדש לשריו ועבדיו ויאמר להם:  הלא תזכרו את אשר הבטחתם לי ביום נבחרתי לנשיא לכם;  יש את נפשי לפתוח את המגדל המוזר והסתום,  לדעת את אשר בו ואת אשר הסתירו מאתנו עד היום. ויתחלחלו השומעים מאד,  ויפלו לרגליו ויאמרו:  אדוננו המלך! דבר אשר גדרו כל המלכים לפניך ונקדש באורך הזמנים אתה בא לסתור? ומה יאמר העם,  בראותו כי המלך יפר חוק,  ותבוא על-ידי זה מהפכה רבה במדינה. ולא שמע המלך אליהם;  ויאמר:  כן דברתי וכן הבטחתם לי,  ולא אחזור מרצוני בכל כּופר;  ואם לא תשמעוני ותמנעוני מעשות חפצי זה,  חי אלהים,  כי דמכם בראשכם. ויצאו מלפניו אבלים וחפויי-ראש.

ויקרא המלך לאשר על הצבא ויצווהו להקיף את המגדל מסביב באנשי-חיל מזוינים,  ולשמור על המלאכה,  שבדעתו לעשות שם. ופקודה ניתנה לכל חרשי-ברזל שברומי,  כי יביאו מגירות ברזל ויפתחו את המסגרות הכבדים. ויעשו כדבר המלך,  כי מצותו חזקה עליהם,  והוא עצמו המנצח על העבודה. וישימו האנשים נפשם בכפם,  ויחלו לעשות מלאכה זו;  והעבודה גדולה ורבה מאד,  ויתעמלו בה שבעה ימים מהבוקר עד הערב,  ויהי ביום השמיני נעקרו כל המסגרות משער אחד,  ויפתחו אותו בחזקה,  ויבוא המלך פנימה,  והנה אך אולם ריק הוא ואין בו כל,  וגם שם שער-ברזל המוביל לאולם אחר,  ועליו תלויים שבעה מסגרות;  ויצו לפתוח גם את אלה,  ויתעמלו גם בזה שבעה ימים.  ויהי כי נפתח גם השער הזה והנה שוב אולם ריק לפניהם,  וגם בו שער חזק,  והוא סגור על מסגר.  ויגשו לפתוח גם אותו.  כן באו מאולם לאולם,  ושבעה שבעה ימים עשו בפתיחת כל שער.  ויהי בבואם האולם השביעי,  כתום מ"ט יום שתים-עשרה תיבות ברזל סגורות על מסגר ועומדות בשורה,  ועל כל תיבה ותיבה כתובת מיוחדה בכתב מרובע משונה.

ויפתחו את התיבות בקושי גדול וימצאו בכל אחת צרורי עשבים ירוקים,  והם עודם לחים ונותני-ריח,  כאילו זה עתה הביאום מהשדה.  ויתפלא המלך על הדבר,  איך שמרו הצמחים את טעמם בבית-מסגרם זה שנים למאות.  ויקרא לחכמי ויודעי- העתים וישאל מאתם,  כי יפתרו לו את החידה ההיא;  ולא ידעו להשיב דבר.  קרא לחכמי-הלשונות,  כי יקראו את הכתב המשונה לדעת פשרו,  ולא ידעו קרוא אותו.  ויקצוף המלך מאד,  ויתן לכל עבדיו אלה ארכה שלושים יום,  ויזהירם לאמור,  כי אם יעבור יום השלושים ולא ילמדוהו בינה,  להבין בדברים הסתומים,  כי אז יסיר את ראשם מעליהם וישלך את נבלתם לנהר טיבר.  וייראו האנשים יראה גדולה ויצומו וילבשו שקים,  באו אל בת-תפילתם ונסכו שמן לאלהיהם ויצעקו אליהם;  ואלהיהם עצבי כסף וזהב,  פה להם ולא ידברו,  אזנים להם ולא ישמעו!      

בעת ההיא היה בעיר רומי זקן אחד מופלג,  בן מאת וחמישים שנה,  ולו שבעה בנים בין גדולי העיר;  ולכל אחד מבניו היו גם כן שבעה בנים,  ואלה,  עם בניהם ובני בניהם,  מספרם עלה לשס"ה,  כמספר ימות השנה,  וזה דרכם:  בכל יום בבוקר בא אל הזקן,  ראש המשפחה,  אחד מבניו או מבני בניו לשרתו;  והיה יושב אצלו כל היום ההוא סכהו,  הלבישהו,  האכילהו השקהו וילן אתו הלילה,  בבוקר הוא שב לביתו ואחיו ממלא מקומו אחריו.  כה התנהגו כל הימים ולא היה גם יום בשנה,  שנפקד בו אחד מיוצאי חלציו או ניניו ונכדיו.  ויהי בהגיע יום השלושים למילוי מצות המלך,  למצוא דבר חידת העשבים ולדעת קרוא את הכתבות הסתומות,  ואין יודע,  כי אין כל מבוא לפתרון,  היה אֵבל גדול בעיר;  ולא ביקר ביום ההוא את הזקן אחד מאנשי השבט.  ויפחד מאד ויחרד וישאל את אחד משכניו לסיבת הדבר,  ויאמר:  אין זאת כי אסון קרה במשפחתי,  ועתה ארד ביגון שאולה.  ויספר לו השכן את דבר המלך ודתו זה שלושים יום.  ויאמר הזקן אליו,  אם מצאתי חן בעיניך,  מהר וקרא לי את בני הבכור ואדבר אליו על המעשים אשר ידעתי.  ויעש האיש כן,  וירץ אל מסיבת החכמים והנבונים ויאמר לזקן שביניהם:  קום מהר אל אביך,  דבר לו אליך.  ויק וימהר ויבוא לפני אביו ויצטדק לפניו,  על אשר לא שמרו אחיו היום את פקודתם.  ויספר לו את דבר המלך.  ויען אותו אביו לאמר:  אל-נא יפול לבבכם ואל תיחתו,  הבא אותי אל מלככם החדש ואלמדהו בינה ככל אשר קרהו ובכל אשר חזו עיניו.  ויקרא לאחיו  ויקומו וישאו את אביהם על כתפיהם ויביאוהו אל חצר-המלך,  ויבואו אל חצר המלך וישתחוו לו ויאמרו:  מלך נעלה,  הנה אתנו אב זקן,  ואין בכל עיר מלכותך זקן ממנו,  והוא מתברך לאמור,  כי יודע הוא רזי הדברים,  אשר שאלתנו עליהם ואשר תשתוקק לדעת אותם.  ןיאמר המלך:  יבוא לפני! ויביאו בני המשפחה את הישיש לפני נשיא הארץ,  ויצו לשים לו כסא לשבת וישב.  ויאמר המלך:  הוציאו כל איש מעלי,  ויעזבו העבדים את ההיכל וישארו אך המלך והזקן עמו.  ויפן המלך אל הזקן  ויאמר:  שמעתי והגיעה לאזני,  כי אתה ידעת את פשר חידת העשבים ומוצאם וגם את כתבות הזרות תדע לקרוא,  למדני-נא באלה ואדע גם אני.  ויען הזקן את המלך:  אמנם הקשית לשאול,  ולא היה מלך לפניך,  אשר הרים את הצעיף הזה,  כי בנפשו היה וגם לי וגם לך נשקפת סכנה,  אם הגד אגיד לך;  אבל אם עומד אתה על דעתך,  אקריב חיי בעדך ואומר לך את טיב הדבר.  ויאמר המלך:  הגד ואל תכחד ממני מאומה.  ויתחזק הזקן ויקם ויאמר:  דע,  אדוני המלך,  כי את המגדל החתום והסגור הזה בנו עוד מלכי אדום הראשונים,  אחרי הסירם את עם-ישראל מגבורתו ונעקר העם הזה ממקומו ונגלה מארצו.  ביקשו למחותם כולם מעל פני האדמה ולא יכלו,  מפני השבועה,  אשר נשבע ה' אלהיהם לאבותיהם.  מה עשו? לקחו שנים עשרה תיבות ויכתבו על כל תיבה ותיבה שם אחד משנים עשר שבטיהם,  וימלאו אותן עשבים לחים ויכסו אותן וישימו אותן במגדל.  ומסורת בידם,  שכל זמן שלא יפר אלהיהם של אלו את השבועה,  ישארו העשבים לחים כביום היקצרם;  ואם יחטאו לו ויבקש לאבדם,  אז ייבשו העשבים ביום אחד,  והדלתות הסגורות של המגדל תיפתחנה מאליהן,  וזה גם דבר הכתבות.  ועתה,  כי אמרת לפתוח את המגדל קודם זמנו,  הקשית את מלאכת השטן;  ואם לא תמהר להשיב את התיבות אל מכונן ולסגור את המגדל ואת שבעת אולמיו בעוד שלושה ימים,  רעה נגד פנינו,  והיתה כל העיר לשריפה.  ויאמר המלך אל הזקן:  רואה אני את דבריך כדבר אלהים                                       

.  ויתן לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לביתו.  ופקודה נתן לשים בשנים-עשרה התיבות את העשבים ולסגור אולם אחרי אולם.  ויעשו כן.  וישימו על השער האחרון הנפתח שבעת מסגרות חדשים. 

אולם המלך השאיר אתו עלה אחד,  אשר מצא מחוץ לתיבות העשבים,  ולא השיב אותו למקומו,  ויניחהו בגנזי המלכים.  והיה אצלו חוזה-בכוכבים אחד ומכשף גדול,  ויהי כי הראה לו המלך את העלה הזה ויסתכל בו מכל עבריו,  אמר לו המכשף:  דע לך,  כי לעלה הזה סגולה מיוחדת,  והיה אם יכרכו אותו בעלי זהב,  וישימו אותו בכיס עור ויהדקו אותו בפתיל,  ונתנו אותו לאיש-יהודי שבעה ימים לפני חג-הפסח וישאר בביתו עד ליל החג ויהי במחיצה אחת עמו בעת הערכת הסדר,  כמנהג העם הזה,  יתבקע הכיס ויצא ממנו עגל חי,  והוא יהיה להם למזכרת עוון;  ואז תתגבר מלכותך ומלוך תמלוך על כל העולם כולו,  וגברה יד אדום על ישראל עד תומו. 

ויעש המלך עם העלה כדבר חוזהו ויכרוך אותו בעלי-זהב,  וישם אותו בכיס-עור ויהדקו היטב.  ויקרא אליו את פרנס היהודים וראש גלות-ישראל בשביעי לניסן,  לפני חג המצות,  ויאמר לו:  הא לך כיס זה ושמרת אותו בידך,  עד יום אדרשנו ממך.  ויתפלא האיש למצוַת המלך;  בכל זאת לקח האיש את הכיס אל ביתו וישמרהו,  לא זזה ידו ממנו וישאהו אתו כל שבעת הימים.  ובהתקדש החג,  ובא ליל הסדר,  ליל שמורים לכל עדת בני ישראל,  הניח את הכיס אצלו תחת כר המטה,  אשר הסב עליה לערוך במסיבת בני-ביתו את הסדר כדת.ויהי כאשר כילו לסַפר ביציאת מצרים ולברך ברכת הגאולה ואמרו הללויה,  גברו מעשי-שטן ויקפוץ מתחת הכר עגל מסכה ממש,  בתבנית אשר עשה אהרון במדבר,  ויחל לגאות;  ויבּהלו האנשים מאד,  וכמעט לא נורה בהם שמה מרוב פחד.

ויתחזק האיש,  כי הרגיש שתבוא מזה צרה נוראה לישראל,  וירץ לראש אב בית-דין שברומי,  והוא איש גדול וקדוש ויודע רזים,  ויספר לו את כל המאורע.  ויקפוץ הרב ממקומו,  וימהר ויקרא אליו את שבעת טובי העיר,  ויבואו יחד את שמשי בתי-כנסיות אל בית הפרנס ויראו והנה העגל יוצא במחולות,  כמעשה עובדיו מלפנים,  ויבהלו – ויקרא להם הרב:  התחזקו והיו לאנשים,  את הפסל הזה נוכל לכלות ולשימו לאפס רק בתפילות שבפינו.  וקמו בני-החבורה ועגו עוגה בתוך עוגה מסביב לעגל,  ויעמדו סביבו ויחלו להתעצם בתפילות ובתחנונים;  וככל שהרבו בתפילה ותחנונים כן הלך העגל הלוך והתמעט,  הלוך וקטון.  וכה עמדו כל הלילה בתפילה ובצרופי-שמות.  ובעול הבוקר " נתבטלה הקליפה מן העולם" והיתה כלא היתה,  ובאו לבית-הכנסת וקראו הלל הגדול.  וירא המלך,  כי נכזבה תוחלתו מהמכשף ויצו לתלות אותו על עץ,  והיהודים יקראו למאורע זה:

ליל-שמורים שברומי.

    

אֵשׁ   זָרָה

היכלו של משיח סגור על מסגר.  שם הוא יושב כפוף ונוא עליו את עוונותיהם של ישראל;  ונשבע ה' בשמו הגדול,  שלא ידחק את הקץ ושלא ימהר לקרוא לגאולת עמו,  בטרם תמלא הסאה ולא יטהרו בני אברהם יצחק ויעקב מעוונותיהם.  ואתם אל תנסו את ה',  אל תדפקו על פתח ההיכל,   כל עוד לא בא מועד;  ואם תעשו כדבר הזה,  אז רעה נגד פניכם,  ראו,  העידותי בכם.

היה היה בארץ הגליל איש חסיד אחד ושמו רבי יוסף דילה רֵינה,  והוא לא שמע בקול הדברים האלה החרוטים על ספר,  נפשו יצאה,  בראותו גלות בני-יהודה הארוכה בלי תכלה,  ויאמר לפדותם ולקרב קץ הימים,  ויבוא עליו מה.

והוא היה בקי בכל חדרי התורה והקבלה ויודע ברמזים ובצרופים.  מעודו לא עבר גם על נדנוד איסור;  זהיר היה ונזהר בכל עבירה.  ולו חמישה תלמידים מובהקים,  אשר עסקו אתו במעשה מרכבה ובספר היצירה,  ולא משו מאהלו גם לרגע.  ויהי בלילה אחד,  ליל קידוש הלבנה,  רמז להם לצאת עמו השדה,  ויעשו כן.  ויאמר להם:  תלמידי האהובים,  ידעתם כי כל אשר לי שמוּר גם לכם הנה נתתי אל לבי,  ולא אסתיר מכם דבר ואלמדכם כל דבר חכמה וסתרי תורה;  הנה נתתי אל לבי כי לא לחינם חנן אותנו בידיעות צרופי שמותיו,   וכל היחודים,  באה העת,  שנתאמץ בכל כוחנו להעביר זדון וטומאה מן הארץ ולהביא את הגואל המקוּוה לבני-ישראל.   ויענו אותו תלמידיו לאמור:  אדוננו,  מורנו ורבנו,  הננו מוכנים לכל אשר תצוונו וכל היוצא מפיך נעשה,  ה' עמך,  ואם נעבדו בלב שלם לא ניכשל.  ויאמר אליהם:  זאת עשו,  הטהרו והתקדשו,  החליפו שמלותיכם והינקו מכל מחבה זרה והרהור והיו נכונים לשלושת ימים,  כי אז נתאזר ונעשה דרכנו להיכל המשיח;  ולא נשוב אל ביתנו,  כל עוד לא ילך אתנו ולא יתנחלו בני-ישראל בארץ הקדושה,  כאשר נשבע ה' לאבותינו לתת להם לקץ הימין.  ויעשו תלמידיו כאשר דבר אליהם מורם ורבם.  באו הביתה ופשטו מעליהם את בגדיהם והסירו מלבם צורכי יום יום.  ישבו כל הלילה וערכו תפילות לנורא עלילה;  הזדרזו בבוקר טבלו בשרם במקוה המים,  כה התקדשו כל שלולת הימים.  גם הרב ישב מתבודד וראשו בין ברכיו,  והוא בוכה ומילל לפני שוכן-מרום,  כי ירחם על בני-עמו וישלח על ידו את בן-דויד עבדו ויביא לכל מחַכּיו:  את הגאולה והפדות.  ויהי ביום הרביעי בבוקר באו תלמידיו מקודשים וטהורים ויעמדו לפניו ויאמרו:  הננו לך רבנו.  וירם הלז את ראשו ויאמר:  ברוך בואכם,  ברוכי ה';  ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ויהי בעזרינו.  ויקראו קול גדול:  אמן! אמן! אמן! השמש עלה ושירת הצפורים עפות על ראשיהם כשהם מתפרדות לארבע רוחות השמים. 

ויקומו וילכו משם אל כפר מירון,  וישתתחו על קבר ר' שמעון בן יוחאי,  הרבן הגדול,  ויאמרו:  רבנו שמעון ענו הורנו את הדרך נלך בה.  ולא ענה להם גם בחלומות.  וידאב לב ר' יוסף על הדבר,  כי היה רואה תמיד בחזון את ר' שמעון.

מדי התעסקו בזוהר ומדי התעצמו בחדריו ובתעלומותיו.  ויעזבו את הקבר בלב נשברו ילכו משם אל מערת טבריה.  שם הסתתרו והתענו י"ג תעניות רצופות,  ולא היו רואים שום בן אדם,   גם לא בהמה,   חיה ועף;  עזבו אחר כך את המערה וטבלו עצמם בימה של טבריה כ"וטבילות רצופות.  כה עשו עוד שלושה ימים זה אחר זה.  שוב התענגו ג' תעניות,  התמוגגו בדמעות וישימו אדמה על ראשם.  חזר ואמר הרב להם:  חשבו,  תלמידי,  ובקשו בנפשם,  פן עשה אחד מכם איזה עוון ועבר על איזה חוק או נתפנה לאיזו כוונה רעה בחייו;  פשפשו במעשיכם  היטב 

ועשו תשובה לבורא עולם ויעשו שבעה ימים תשובה מדויקת ויסירו מעל נשמתם כל ששורש פורה,  התחזקו ביראת-השם ודבקו בו עד מקום שנפש בן –אדם מגעת.

נתאספו שנית מסביב לרבם,  והוא עג עוגה ואמר:  שמא חל על אחד מכם איזה נדר או שבועה או קנמא הסכמה,  היטהרו עצמכם גם מאלה.  וישתחוו על גבי קרקע ובטלו מעליהם צללי כל נדרים,  חששי-שבועות ונזירות,  איסורים,  קונמות וחרמות.  שקבלו עליהם הן בקיץ והן בחלום,  הן בשוגג והן במזיד.  וכל אחד קרא לחברו:  מותר לך! מותר! מותר! אחר כך קמו והתפללו תפילת מנחה ביחידים ובכוּנות.  מנוחה וטוהר מלאו את כל העולם.  התעצמו בני האדם להיות טהורים וקדושים כיושבי-מעלה.

כך עשו שלושה ימים,  ובכל יום הוסיפו לטהר עצמם.  כוכבי לכת שאלו זה את זה מה היום מיומים? התעוררות גדולה באה בין כל דרי מעלה ודרי מטה.  ויהיה ביום הרביעי,  לעת תפילת המנחה,  אחרי אשר טבלו את עצמם ח"י טבילות והתעטפו לבנים כמלאכי-עליון,  התפללו והתחילו לומר סליחות בבכי ותחנונים וקראו בקול גדול:  עננו,  ה' עננו! שלוש פעמים ביטאו את שמו של ה' בשם ה';  אחר כך עמדו על אצבעות רגליהם,  הרימו צואריהם ובקול גדול ולא יסף קראו את שם המפורש ככתבו...ויתרגש העולם! אודם נורא כיסה את פני השמים ותנוע האדמה;  והם התחזקו על עומדם.  כוחם גדל שבעתים,  ידיהם התפשטו,  עיניהם בלטו,  ופחד ה' מלא את כל היקום.  לא היה כחזון הזה מיום ברוא אלהים אדם עלי ארץ.  יצאה בת קול וקראה:  חזרו למערותיכם,  ואם לא – אחזיר את עולמי לתהו ובהו!

שבעה ימים ושבעה לילות אחרי זה ישבו התלמידים ורבם במערת פחי-נפש;  איש לא דבר אל חברו ואיש לא שעה אל חברו,  גודל הצער ומועקת הגלות כבדה כאבן.עד מתי,  ה'? עד מתי?

עוד הפעם החלו להתענות ולהתפלל.  הנפשות בכו בחשאי;  וידוי ומרוק העוון,  התעצמות ויחוד.  ובא הפעם אליהו החוזה מגּודל-שׂער ואָזוֹר אזור במותניו,  ושמר להם על הפתח. 

    יצא הרב ואמר לו:  שלום לך,   אליהו,  עבד אלוהים;  האם ישועה בפיך? ויאמר אליהו:  עוד לא בא הקץ ואתה מטריח עולם ומלאו ומביא ערבוביה גדולה בבריאה.  ויפול רבי יוסף על פניו ויאמר:  אבי,  אבי,   רכב ישראל ופרשיו,  נביא אמת וצור כל הישועות,  אתה תדע,  כי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבי אני מתעצם בתפילתי,  רק קנא קנאתי לבני עמי ולשבטי-יה,  בראותי את אורך הגלות,  עד כי כשל כל כוח לשאת אותו.  ראה ה' בחר באברהם עבדו ונשבע להביא את יוצאי-חלציו לביתו,  זה נחלתו.  ויעבדו אותו שם שתי פעמים ויעשו נחת לקונם.  והנה חָרב הבית,  הלכו גולה מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה;  בכל מקום הם סובלים ומעונים,  גזרה זו הולכת וגזרה זו באה,  כל עובדי חמה ולבנה בשלוָתם,  ובני עם בחירו הם מטרה לחיצי חמתם.  ואתה חוזה-יה,  עמוד לימיני,  קום לך ודון לפני בעלי בית דין של מעלה,  כי לא להם ההצדקה,  בהקשותם כל כך את מזלו של ישראל,  ואמור להם שהגיעה העת להרים קרן העם ולהוציאו מעבדות לחירות.  ענה אליהו ואמר:  גם אני ובן בריתי,   המשיח,  יודעים את אלה ונפשנו עלינו תאבל,  בשאנו רואים יום יום בצערם של בני-יעקב.  אנו הגואלים מחכים לפקודת הפדות בכל יום בפתח אהלינו תלוי שופר גאולה ואין קורא לנו:  קומו עשו את מעשיכם,  אין אומר:  מלאו את תעודותכם.  גם השכינה היא בגלותא! הקדוש-ברוך-הוא מתאבל על בניו שגלו מעל שולחנו;  אבל עוד גדול כוח השטן וידו בכל.  – אמר רבי יוסף אליו:  בי נשבעתי,  כי אם גם יקום הוא וכל ממשלתו נגדי,  לא ארפה מתפילותי ותחנוני ולא אזוז מכאן,  עד אשר " אקים שכינתא קדישא מני עפרא ",  ואתה אהיה עמי ואל נא תזנחני במפעלי.  ראה אליהו,  שהניצב נגדו מוסר את עצמו,  נפשו ורוחו,  בעבור גאולת בית ישראל,  אמר:  יהיה ה' עמך,  אבל דע לך כי סכנה צפויה לך ולמתי סודך.  דו פרצופים נברא העולם,  ונלחם הרע והטוב,  האור והחושך,  אבל בין הטומאה ובין הקדושה רק מלא שערה...החוזה כלה לדבר ושב השמימה. 

ממחרת היום החל הרב רבי יוסף לעשות הכנות חדשות לשם קרוב הגאולה,   ביתר תוקף וביתר עוז.  ויעזוב הוא ושיירת תלמידיו ויקומו וילכו למדבר.  שם התענו שוב כ"א יום,  לחם לא אכלו ומים לא שתו;  ובאפוס כוחם חיזקו עצמם במעט בשׂמים,  גופם פשט מעליו כל צל של גשם ורוחם נזדכך.שוב עזבו את המדבר ובאו אל נחל מים ויטבלו בו כ"א טבילות כמנין אהי"ה.  אחרי כן עלו לראש הר ויתפשטו עליו מלוא קומתם.  כה שכבו בלי נוע שלושת ימים. 

 ביום הרביעי בערב החלו להתפלל תפילת המנחה ולומר סליחות.  והמה עטופים בטליתות ותפילין בראשם וזרועם.  וינקבו את השם הגדול בן מ"ב אותיות ככתבו וכטעמו.  ונראו חיות-קודש ואש מתלקחת סביבם.  וירד סנדלפון וסיעתו בקול רעש נורא.  ויפלו על פניהם ויקראו:  ברוך שם כבוד מלכותו לעולם    ועד! רוחותיהם נפרדו מן הגופים.  כל הכיכר נמלאה ברקים ורעמים.  ירדה שכינה למטה מעשרה.  ויקרא סנדלפון בקול אדיר ונורא:  מה לכם,  בני אדם,  בני רימה ותולעה,  להוריד עליונים ותחתונים באתם;  חזרו ושובו אל עקבותיכם,  פן אשרפכם בהבל פי!

ותהי יד ה' על הרב המתחזק והמתעצם בתפילתו ויקום ויסר נעליו מעל רגליו ויאמר: מלאך ה' צבאות,  ציר אל גדול רם ונישא,  חנני אתה וכל מַחנך הקדוש,  והחייני,  אותי ואת הנלווים עלי.  הלא ידעת,  כי אך למען העם,  בית ישראל,  נחלת ה',  אני עושה כל אלה.  ידי בעמלק ובשטן וממשלתו לשם כס-יה. 

עזרני-נא לשבור את עולו ולחלץ את בנַי,  בחירי ה',  מן המיצר הרב.  ויען אותו המלאך:  טובים ונכוחים דבריך,  בן אדם;  וגם אני ואתי כל המון הקדושים,  שרפים ואראלים וכל מחנות שאנאנים יושבים ומצפים: מתי ינקום מלכנו הגדול את נקמת ציון וישוב אל הר דוד?  אבל מה נעשה וזה למעלה מכוחנו,  מפתחות הגאולה נמסו נמסרו אך לא כתריאל שר העליון ולמטטרון שר הפנים ואך הם יכולים לעמוד בפני סמאל,  ראש ואב הטומאה.  ויאמר רבי יוסף: הלום ראיתי מלאך ה' ודברתי עמו פנים אל פנים ולא מַתּי,  אנסה שוב את כוחי ואקריב שאר חלבי ודמי בעבור עמי הנדכא והנענה זה דור דור.  ויבוא הבוקר ועמו סר כל המראה.  רק עשבי כל הככר שרופים מאש ועייפות נוראה בכל...                                                              

לאט לאט התחזקו התלמידים,  שכמעט לא נותרה בהם נשמה,  בראותם את רבם עומד ומדבר את המלאך,  ותשב רוחם אליהם.  ראו דברים בחזון,  אשר לא יראה אותם אדם וחי.  והנה התעוררו מלאכי עליון וירדו מטה לקול תחינתם ותפילתם,  ועוד הגואל לא בא.  המה שבו אל המערה לנוח.  דומיה! קם רבם והוא יוצא ומביט לכל עבר,  ומראה פניו כמת הולך ותהה בעולם התּוהו,  רגשי ספק התגנבו ובאו אל לבם,  לאמור,  שמא,  לשוא עמלם ואך לריק ייגעו? שמא עוד לא בא הקץ? אבל מהרה התעזרו ויאמרו להוסיף האמין ברבּם ולעשות ככל אשר יצוה עליהם.  גם רבי יוסף הרגיש את אשר בחובּם ויאמר להם:  תלמידי האהובים,  רואים אתם, כי החרדנו במעשינו עולם ומלואו,  ושרפים ואופנים באו אלינו;  הנה אנחנו כבר באמצע הדרך,  ואם תלאו עתה וסר כוחכם,  אז כל עמלנו,  עמל כל הדורות אשר לפנינו,  אך לבטלה היה.  התחזקו והיו לאנשים,  הוסיפו להתקדש ולהתחנן לפני הבורא-עולם,  והוא לא יזנח אותנו זנוח.  הוא אך דבר את דבריו,  וכוחם שב אליהם כבתחילה,  ויקומו וישבעו ללכת עמו בדרכיו,  ואם גם לקצה הארץ יובילם. 

כל עבודתם ויגיעם עד עתה לביאת הגואל היו בעיניהם אך כימי חול.  המה יכינו את עצמם לשבּת הגדולה...  ארבעים יום וארבעים לילה צמו וענו את נפשם,  כמשה איש-אלהים וכאליהו החוזה בחורב;  ובכל ערב ובוקר טבלו את עצמם בירדן מ' פעם.  בכל מילה,  בכל תפילה,  שהוציאו מפיהם,  כיונו כל הכוָנות

והיחודים שבעולם ויתקדשו כמלאכים ממש.  כל עוף שפרח באויר ממעל לראשם,  מיד נשרף בהבל פיהם,  כאצל יונתן בן עוזיאל.  העולם הזדכך,  עד שראו בו מסופו ועד סופו.  אין נסתר ואין מעצור,  ההשגחה באה עד קצה.  ויקומו הרב ותלמידיו מקץ ארבעים יום ויעברו את נחל פישון בחרבה,  כבני ישראל מקדם את ים סוף ואת הירדן,  ויעלו על הר-ההר,  השוכן לגבולו,  ושם הכינו את עצמם להתפלל תפילת מנחה גדולה.  המה עשו עיגול בתוך עיגול,  ויעמדו בתוך העיגול הפנימי,  נתן כל אחד את ידו לרעהו ויתעצמו יחד ויזעקו לה' ויסובו את העיגול שבע פעמים,  עד אשר להטה האש סביבם.  ובעמדם בתוך האש,  החלו עתה לבטא את השם המפורש בן ע"ב אותיות,  וישביעו את אכתריאל ואת מטטרון ואת מחניהם,  כי יקומו ממקומם ויהיו להם לעזר.  ויהי הוציאם מפיהם את השם הגדול והנורא,  חרדו כל הגבעות והעמקים ויהיו קולות וברקים נוראים.  ונפתחו השמים,  וירדו המלאכים ואופנים בסופת אש וברכב אש ובקשו להזיקם.  ולולא היו ידיהם משולבות זו בזו,  כי אז ירדו דומה,  על אשר העיזו להשתמש בשרביטו של מלך...ויקראו אכתריאל ומטטרון בקול עז מרחוק:  מי אתם ומה אתם,  כי מלאכם לבכם לדבר בשם מלכו של עולם,  כדבר הזה עוד לא נעשה מששת ימי בראשית.  ויען אותם הרב במורא ובפחד:  חנוני,  מלאכי-רחמים,  ואל תגעו בי לרעה.  ידעתי כי צדקתם,  אבל קנוא קינתי לציון קנאה גדולה,  בראותי כמה היא מושפלת ויורדת עד שאול תחתיה.  לא אסור ממקומי ולא אזוז ממעשי,  כל עד לא ארים את עם ה' מאשפתות ולא ינתן להם נחלה בארץ אבותיהם;  ואם יקטליני בוראי,  לו איחל.  ואתם,  מלאכי עליון, חוסו –נא על בני אברהם יצחק ויעקב ועזרוני לקרב את הגאולה,  ואם לא עכשיו,  אחרי ימי צרה ומצוקה זה עידן ועידנים,  אימתי? וחס וחליליה ימָחה שם ישראל בגויים מרוב ענים ומרוּדם.  נתרקך לב שני המלאכים לדברי-תחנונים אלה ויאמרו לו:  הקשית,  בר-נש,  לשאול ממני,  אם גם את נפשך תתן;  אמנם כוחנו גדול ויד עליון שבעליונים אתנו,  אבל עד עתה גברה ממלכת השטן,  ויש לו לשמאל שתי מחיצות גבוהות מהארץ עד לשמים,  האחת היא של ברזל-עשת ואחת של שלג מהר צלמון,  ושניהם יחצו בין ישראל ובין ישראל שבשמים;  ואם ידיך תעשנה חיל,  להפיל אותם,  כי אז יעָקר הר-עשו וליעקב תהיה הרוָחה.  אבל הישמר מאד לנפשך,  כי לא תיכשל ולא תמעדנה רגליך;  אלפי מקטרגים ומשטינים קמו לנגדך,  ומכל עולמות החושך נוהרים המונים המונים להממך ולאבדך,  ואנו-מעטים בתוך חלל של אפס ותוהו.  ויבוא ענן וירד על פני הארץ בדברם עמו.  ויעלו המלאכים ולא נראו עוד.  והרב רבי יוסף לא אמר הרף ונשבע להלחם עם השטן עד רדתו.  – –

ויתאזר יוסף עוז ויקם ויקח את תלמידיו ללכת אתו אל הר שעיר,  ויסירו את בגדיהם מעליהם,  ויתכסו בשקים ונודות ריקים נפוחים שמו על שכמם,  הזדיינו במקלות עבים,  וילכו בלי מנוח ארצה שעיר.  ויפגשו בדרך קבוצה גדולה של כלבים שחורים,  אשר שלחו את לשונם לקראתם,  וקול נביחתם מחריד את הנפש ובוקע שמים,  ויציירו במחשבתם את שם ההויה,  וספו תמו.  בני השטן היו,   שנשלחו ממערת הטומעה לבלבל את מחשבות הגואלים.אחריהם בא מחנה שנהבים ואחריהם פילים,  ובפי כולם יז קצף,  תיכף נזכרו בשם שדי,  והמחנות כאילו ירדו מצולה.  לפתע התרומם לעומתם הר נורא של כפור,  אשר עד השמים ראשו,  ואין דרך לנטות ימין או שמאל,  הגוּ בשם אדוני ונמס ההר.  אבל לא יכלו עבור מפני הנחל הגדול,  אשר השתפך פתאום מסביב להם;  כּיונו מחשבתם לאלוהים והנה נחרבו המים.  כבר עשו שבעה ימים ושבעה ליליות בדרך,  וינצחו כל מעצור,  הסירו כל גדר וחיץ,  וה' עמם.  והנה שוב התרוממה לפניהם חומה גדולה של ברזל,  המחשכת בקומתה כמעט את השמש.  ויצו הרב את תלמידיו לחרוט על מקלותיהם את הפסוק:  חרב לה' ולגדעון! ויכו במקלות באמצע החומה,  ונפתח שער אחד ויעברו בתוכו.  ומאחורי החומה חורבות שונות,  ובחורבה אחת עומדים שני כלבים שחורים,  גדולים עד מאד ונוראים במראיהם,  והם זכר ונקבה.  בקשו לאַבּד גם את אלה בשם ה'.  מיד נתעלמו ונתלבשו בצורת בני אדם בעלי –כנפים,  והמה מלאים עינים.  וישם הרב על צוארם שני טסי-עפרת,  אשר נשא אצלו ימים רבים,  על אחד היה כתוב וחָרות המקרא של זכריה הנביא:  ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה,  ועל השני:  יגער ה' בך,  השטן,  ויגער ה' בך הבוחר בציון ובירושלים.  כיון שראו בני-אלים אלו את עצמם נאסרים,  התחילו לחנן ולבקש לפני  בן האדם.  ויאמרו אליו סמאל ולילית אנו,  שמלכנו על כל העולם כולו,  ואין כמונו לעוז ולשטנה;  ועתה אנו בידך,  תנה-לנו מעט מים,  להשיב את נפשנו.  וימאן הלוחם מלחמת הקדושה,  למלא בקשת השטן,  ויובילם עמו.  הוא הולך לפניהם,  שנים מתלמידיו מימינם,  שנים משמאלם ואחד מאחריהם,  ויעברו את כל ארץ שעיר.  ויהי בבום אל הגבול,  לקח הרב קורט לבונה,  להריח בה,  כאשר עשה לפנים בימי תעניותיו הרבים.ויאמר סמאל:  הלא הנני בידך,  לעשות בי כטוב בעיניך,  והנני הולך למות ולאבדון,  תן-נא גם לי להריח מן הלבונה ואדע כי גדלו מעשי האדם גם עם אויביו.  כיחש לו.  וירחם הרב עליו.  ויהי בנותנו לו להריח מזה יצאה אש מנחיריו ונשרפה הלבונה כולה,  והיתה זאת כקטורת זרה..  – ונתבטלו מיד כוחות הקדוּשה והיו כלא היו,  והשטן ובת-זוגו ניתקו מיד את מוסרותיהם וישליכו את טסי-העופרת מעל צואריהם,  וכל הככר נתמלאה חושך ואפלה.  קול מצהלות בני-השטן נשמע במלוא העולם,  והמשביע ומתי-סודו נכשלו ונפלו מתים על גבול שעיר...

 

הַנְּשִׁיקָה

בדור לא-אֵמון  אנו חיים.  רק אשר יראה האדם בעיניו,  בו יאמין,  ובעולם הרוחות,  אשר עולם מוחשי הוא כעולמנו,  לא יאמין.  לא יאמין כי את זה לעומת זה עשה אלהים:  ברא בני אדם בארץ וברא כנגדם רוחו משוטטות באויר,  ברא בעלי גוף ופנים וברא כאלה,  אשר אמנם יקבלו לפי שעה דמות ובאמת אינם בני-דמות.

הבה אספר לכם מעשה שהיה בבן-אדם שנשבעה בין שדים.  לא מסיפורי אם זקנה אספר,  כי אם מסיפורים אשר קרו ויאתיו,  והמה כתובים באחד מספרי-הזכרונות אשר לנו.  הקורא יכול לקחת את הסיפור גם משם;  ואני הנני רק המליץ.

בעיר רחוקה,  רחוקה מאד,  בארץ עוץ,  חי איש עני גדול ולו אשה ובנים ובביתו אין כל.  כל ימיו היה יושב בבית המדרש,  ולא ידע כל מסחר ומלאכה,  לעשות בם.  מעודו לא עזב את עיר מושבו,  לחפש לו מזון ומחיה במקום אחר;  ומלבד הדרך מביתו לבית-מדרשו לא ידע כל מוצא ומבוא בעיר.  אנשים תמימים כאלה רבים היו בישראל הימים ההם. 

ויהי כי גדלו בניו ובנותיו,  אז החלה אשתו,  אשר נשאה בדממה את גורלה ימים רבים להציק לו בדברים:  ראה,  בעלי,  הנה אתה יושב תמיד באפס מעשה,  ולא תנסה את מזלך,  ללכת לעיר אחרת,  אולי תמצא אח וקרוב,  אשר יהיה לך לעזר,  ולנו תהיה הרוָחה;  האין רחמים בלבך לראות אותנו גוֹועים לעיניך? ויהי כדברה אליו כדברים אלה יום יום,  ובני ביתו ראו חיי עוני מאד,  אז החל לחשוב,  אלי צדקה אשתו באמת;  ויען ויאמר לה:  הנני לעשות את שאלתך,  אשתי,  אבל מה אעשה,  ירא אנוכי לעזוב את העיר וללכת לעולם הגדול והרחוק,  אשר שם דרכים רבים ושונים אין מספר לכל עברים;  ואיכה אדע לאן עלי לפנות ואיזה דרך יובילני למטרת חפצי? ותאמר האשה:  התחזק ואל יפול לבך;  בצאתך את שער העיר מצוא תמצא איש אשר יורה אותך אנה תלך.  ויהי כראותו,  כי אין לו עוד מה לענות לה,  ויעש כאשר ציותה עליו;  ויכן עצמו לדרך,  ויתאספו בני-ביתו לברכו ותהי הפרידה קשה,  ויפול על צוארם ויבכו כולם. 

ויעזוב האיש במקלו ובתרמילו את העיר ולבו כבד עליו,  מחוץ לשער העולם,  ועליו מכסה השמים הרחוקים,  והדממה באה בנפשו ובכל אשר בו.  אז היה לו הרגש כי כבר עבר יום תמים מאז הלך מביתו,  השעות היו לשבועות,  לחודש ימים;  וכאשר ניתקו רגליו מן העיר,  כן ארכו הימים בעיניו והוא הולך והולך.  הדרך הולך הלוך ומשופע,  במקום אחד צר הוא ככה,  עד כי עליו ללכת אגדל בצד עקב,  משני עבריו בורות נחצבים.  ושם בקרקעיתם ישוקו המים ועננים כבדים החלו להתגודד איש בצד אחיו,  דשם גדול בא,  ורוח סער נושב.  מן השמים נלחמו באיש הזה.  אז ישב על שן-סלע באין מסילה ללכת הלאה.

ויהי כי באה נפשו במיצר והנה ראה פתאום איש בעל פנים שחורים ככושי,  והוא לבוש עור-תחשים;  ויפחד ההולך מאד,  ואולם האיש השחור דיבר אליו רכות:  אל-נא תירא,  איש מארץ בני אדם,  אנכי אנהגך עד מקום מושבות מצא את אשר תבקש.  ויקחהו הדובר על שכמו,  כי כבר כשלו רגליו וכוחו אין אתו,  וישאהו קצה היום וכל הלילה.  הם עברו גבעות ועמקים עברו נהרות ויערים רבים וישוטטו כמעט  דרך כל הארץ.  הבוקר אור,  והנה הם בעיר גדולה ופני הרצים והעוברים בשוָקים ורחובות כפני האנשים מעמו וממולדתו.  וירא בית מדרש מרחוק,  ויאמר להכנס בו ויפרד מעל נושאהו בשלום,  ויבוא שמה;  והנה אנשים רבים עומדים ומתפללים שם,  כולם גבוהי-קומה וטליתותיהם סרוחות על פני הקרקע.

ושליח-צבור עומד לפני התיבה.  הוא פותח והקהל עונה אחריו פסוק אחרי פסוק.  והקול נשמע,  כמו בא מבטן האדמה.  והגד ניגש אל כיור-המים וירחץ את ידיו וינגבן.  ויהי בפותחו את ברכת הבוקר במקרא "יהיה נעם אדוני אלהינו עלינו"-אז התחילו החלונות לקשקש,  האדמה חרדה מתחתיו;  ולפתע נעלמו כל אנשי-הקהל ואינם ובית-התפילה ריק מאדם.  ויתמה האיש מאד ויפתח את הדלת לראות לאן יצאו,  וגם שם אין איש.  אז עבר מרחוב לרחוב,  והנה אין עוד אנשים הולכים ועוברים,  הבתים פתוחים,  וגם שם אין בני אדם,  בערש לא ימָצא יונק,  בעגלות העומדות בשוָקים אין רוכב ואין מנהיג – היה היה,  כאילו פתחה האדמה את פיה ותבלע כל בשר. 

ויקרא האיש בקול גדול ויאמר:  הקיצו,  אחי! כי אמר אולי ישנים יושבי העיר,  והוא לא ראם,  ורגע אמר,  אין זאת כי הוּכוּ עיניו בסַנורים,  או התבלבלה רוחו בקרבו.  הוא  קורא ואין עונה – לשוא יעבור את העיר לאורכה ולרחבה,  לשוא יחפש אחרי אדם כי אין.

ואז בא בלבו רעיון זר,  לאמור:  קח לך אל אמתחתך מכל מכמני הבתים אשר לפניך והבא אלה אל ביתך.  ורגע בא רעיון שני,  לאמור:  כתוב בתורה:  לא תגנוב! – ובעוד אשר הוא דן:  אין אדון לכל אלה,  הפקר,  אזכה מן ההפקר,  והנה מַטה נוגע בשכמו.  ויפן כה וכה וירא את האיש השחור עומד לפניו ואומר לו כמהתל:  אין כאן הפקר,  עוד חיים אנחנו.  ובדברו כדבר הזה,  והנה איש שני עומד לפניו,  ועוד גם שלישי ורביעי,  באו אחד אחד כל האנשים,  אשר ראה אותם לפני שעה בבית-התפילה ובשוק,  כולם התנהרו ויסובבוהו מכל עבר ויאמרו לו:  ראה,  הנה באת בצל קורתנו להחרידנו ממקומנו.  מהלך ארבע מאות אלף פרסה הטרדתנו,  ואתה לא תדע,  כי לא נוכל לשמוע ברכת "ויהי נועם" מפי יצור אדם.             

ויאמר ההלך אל האנשים האלה:  שלחו-נא אותי אל עמי ומולדתי ואשוב אל נוי,  כי אינני יודע את מנהג מקומכם ואהיה עליכם למשא.  ויענו ויאמרו לו:  לא! אתנו תשב ותהיה כאחד ממנו,  רק את המקרא "ויהי נועם" אל תשא עוד על שפתיך.– ויתחנן האיש אליהם ויאמר:  איך אוכל לשבת בקרבכם,  ולי אשה ובנים בביתי? ויאמרו אליו:  קח לך אשה חדשה מתוכנו ואיש לא ימנע ממך את את בתו.  ויחרד ויאמר:  איך אעשה את הרעה הגדולה הזאת,  לקחת אשה על אשה,  וחטאתי לאלוהים ויענו אותו ויאמרו:  וכי לא לקח יעקב שתי אחיות? וכי לא עשה דוד כן? אבל דע,  כי לא כמוכם כמונו,  שׁדים אנחנו מעולם הרוחות,  ואין הקידושין אשר לכם תופשים אצלנו;  ברגע אשר עזבת מושב אויבינו בני האדם ובאת בגבולנו חלו עליך דרכינו ועליך שׂוּמה להתאזרח בינינו,  וגם נתּן לך שדה וכרם בתוכנו.  ויפחד האיש מאד מהם ומדבריהם. 

וירא כי לא יוכל להם,  ויתנו לו אשה מבנותיהם ויביאוהו בברית על כורחו ויבנו לו בית בין אחיה ובני משפחתה.  – אכן לא שונים דרכי הרוחות מדרכי בני-אדם,  כי הם אוכלים ושותים,  עוסקים למראה-עין בישוב-העולם והם פרים ורבים.  אמנם מוזרים היו לו החיים ביניהם,  אבל איש מהם לא החרידו;  וברבות הימים ויתרגל אל כל אלה וכמעט הכל נשכח מלבו.  הנה ממלכת-השטן התעשרה בילוד-אשה,  והוא יושב ביניהם. 

ויהי מיום שלוש שנים מיום שבתו עמהם,  והוא כמעט לא ידע ולא יתבונן כי חלפו,  עברו,  והנה החל זכר האשה הראשונה לבוא מדי פעם בפעם בלבו,  זכרונה עורר געגועיו,  והגעגועים היו לעינויי-נפש;  פניו נפלו,  וכל יודעיו ומכיריו בעיר הזרה ראו,  כי סר רוחו מעליו.  ותאמר האשה השׁדה אליו:  למה זה רעים פניך,  בעלי,  גם תמול גם שלשום? וכי לא טובה אנכי לך מעשרה בנים? וכי תראה עוול בשבטי? וכי לא תראה נחת-רוח בכל הרוָחה אשר מצאת אחרי ימי עניך? ויען אותה האיש לאמור:  אמנם גדול חסדכם עמי ורב,  אבל דבר אחד לא יתן לי מנוח:  הלא ידעת כי לי אשה בבית,  ומעי יהמו לה,  כי עזבתיה לנפשה בחוסר- כל.  הם,  הקרובים לי,  רעבים ללחם ואני אוכל לשובע. 

ענתה השדה ואמרה:  אל-נא תחשוב,  כי רעה עיני בצרתי.  הנני לך ושלחתי אותך חרש אל ביתך ולקחת אתך מכל טוב,  אשר תמצא אצלנו,  והבאת לביתך מתנות רבות;  אך הישבעה-נא לי,  כי לא תלין שם יותר מלילה אחד.  והיה כי תפדה את בני-ביתך מעוני ויהיה להם כל צורכם,  ומיהרת לשוב אלי.  ויאמר האיש:  כן,  יהי כדבריך!

ותחבוש לו בת –הרוחות סוס ותשם עליו שתי חבילות,  האחת מלאה זהב וכסף,  אבנים טובות ומרגליות,  ובשנית שמה כּדי יין ושמן וכל מיני פירות טובים.  ותאמר לו:  רכב לשלום! והסוס דהר עם רוכבו כמו נשר בשמים,  ובשעה קטנה עמד לפני פתח ביתו.  וינהום הסוס.  ויצאו אנשי-הבית ויכירו את האב הבא מארץ רחוקה,  ןתהי חדוָה גדולה,  ויחבקוהו וינשקוהו ויבכו מרוב שמחה.

והוא בא הביתה,  ויוצא את כל הכבוּדה,  אשר הביא אתו,  ויאכלו וישתו וייטיבו לבם,  וישאלו אותו כולם:  איה גרת כל העת ההיא,  ואנחנו יראנו פן נאספת בדרך ומצאתך רעה,  וישתוק ולא ענה,  ויאמרו עייף הוא מרוב הדרך.  ויהי בלילה ותקרב אליו אשתו ופניה נהרו ותתחיל לדבר אליו דברי חיבה,  והוא ישב דומם על סף המיטה;  והיא לא הבינה ללבו ותאמר:  למה תחשה ולא תאמר דבר לשוכבת חיקך? ותתחנן אליו בנפש מלאה ותאמר:  וכי לא תדע את השעה הגדולה,  כי ימצא איש את אבדתו,  ואתה ידעת כי מעולם לא מריתי פיך, נשאתי את רוע מעמדנו,  ולא כעסתי עליך כל הימים אשר הלכת ממני.  ולא ידע האיש מה יענה אותה.  סודו בלבו ודמעות בעיניו. 

ותדבר האשה ותאמר:  בי,  אישי,  איך לא תשמח,  כי שבת אל ביתך ואל נוך                 

ומצאת כולנו חיים ולא עונה לנו דבר.  וכי אין לב ונפש לך? ואם דבר-מה עמך,  הגד-נא לי ואל תמנע אותו ממני.  ותדבר אליו כל הדברים האלה;  והוא יושב נשען על ידו,  מבלי דבּר דבר. 

ותצטער האשה מאד,  ולא ידעה את שר קרהו ומה הוא נושא בחובו.  ולא חדלה לבקש ממנו,  כי יאמר לה מה הדבר ועל מה זה לבו קשה.  ויהי בראותה כי אינו שומע עליה וכי אינו מוציא דבר מפיו,  ותקפוץ ותאמר:  אם לא תגיד לי את אשר קרך,  אז אקח חבל איחָנק לעיניך. 

וירא כי תעשה כדבריה,  ויאמר:  הרפי ואתוַדה לפניך. 

ויספר לה,  כי נשבה בין השדים זה ימים רבים,  מיום אשר עזָבה,  וכי גם שם לו אשה,  נישאת לו על-כורחו ויגד לה את דבר השבועה,  אשר השביעו אותו שמה,  ואותה מי יפר,  ויסתָר פניו. 

והאשה טובת-לב וחכמה גם יחד.  והיא לא כעסה עליו,  ולא הוכיחה אותו בדברים,  וגם לא נבהלה לשמוע ותאמר:  הירגע,  בעלי,  ואל תיוָאש.  את אשר יעָשה שמה ואת אשד יבטיח האדם להם בהיותו בגבולם,  איננו חל עלינו פה לעשותו;  שב עמדי וקמת בבוקר והלכת אל בית-המדרש אל מקומך ולמדת בתורה,  והיא תגן עליך ולא יאוּנה לך כל רע.

ויפול האיש על פניו ויאמר:  אדוני אלהים,  לזאת היושבת פה מנגד נשבעתי אמונים,  כי קדשתיה בברית,  וגם לזאת היושבת מרחוק נשבעתי;  פה עשיתי ברצון ושם עשיתי – באונס,  ואתה סלח לעבדך,  כי לא אשמור מוצא שפתי.  באו צרים בנחלתך!

וידום אלוהים.  ואפוד אין עוד בימים האלה לשאול במיצר,  אָפס חזון מבני-אדם.

ויקם האיש ממחרת הבוקר,  וישם את שמלותיו הקודמות עליו וילך לבית המדרש וישב שם,  ויחל להגות בתורה,  כאשר היה עושה לפנים.     

ואם גם ניסה השטן להפריע אותו מלימודו,  כי חלתה בתו הבכירה וגם נפלה אש בביתו ותאכל חציו,  ולא הפסיק מלימודו ולא פנה אל רוחב העולם,  כי ידע אשר בנפשו הוא,  אם יבטל מן התורה,  ויתחזק וישב על מקומו בלי למוש ממנו. 

ובעד החלון נשקפה האשה השׁדה ותחכה אל אישה משבט האדם,  כח לא שב.  עבר המועד אשר גבלה לו;  עברו ימים שלושה,  והוא לא שמר את השבועה.  רגע אמרה,  כי קרהו אסון בדרך וגם הסוס שב מאין רוכבו,  אבל לבה הגיד לה,  כי בין החיים הוא.  ונפשה כלתה אל האיש אשר בא עמה בברית.

זה יותר מיובל עבר,  אשר לא נשבע בן-אדם בגבולם,  והנה בא אושׁר כזה והיא זכתה אליו,  עמה היה ותשלחהו...  ותתאושש הגלמודה מרוב צערה ושיחה.  התקבצו השכנים והשכנות ויחרדו וישאלו:  איה האיש אשר נתַנו לך? ותכחש:  לא ידעתי איהו.  ויהי אֵבל בין השדים.ארוּבּות התנורים חדלו להעלות עשן,  וכי ישפוך אחד מהם מים בחוץ,  שבו המים אליו,  והאיש השחור אבד לו אור עיניו ויתהלך בראש כל חוצות עיור... 

ותשלח השדה,  כי כלתה נפשה אל בעלה,  חרש את אחד ממתי-סודה וילך בדמות אנוש אל מושב בני-האדם,  ויבוא וידפוק בחלון בית-המדרש ויאמר ליושב ולומד:  דבר לי אליך,  אדוני,  כי לא יכול המשחית לגשת אל הקודש.  והוא לא פנה אליו ולא ענה אותו דבר.  יום יום בא שד אחר,  במַלאכות אשתו השׁדה,  ויקם ואץ בו כי יצא אליו רק לשעה קטנה,  כי דבר לו אליו ומַלאכוּת בפיו;  והלומד בתורה נעץ נפשו ורוחו באותיות הכתובות,  כמבקש מחסה מפני אויב. 

ומלחמת-השטן את האדם החלה עוד הפעם ברוב תוקפה,  כבימים אשר הסית הנחש.  מעבר מזה התורה,  קדשי התורה ובן בנה המחזיק בספריה,  ומעבר מזה – ממשלת צללי-עולם בחותם ה'.  אלה מראים את חותמו וגם אלה מראים.  מי שומר הגבול ומי יבדיל?

ובראות בת-התהום,  כי כל כלי יוצר לא יצלח להשיב לה את הנפש אשר עלתה במצודתה,  ותקום ולבש מחלצותיה הטובות,  שׂמה עדיה ותכשיטיה עליה,

גנבה מאור החמה ותשם על פניה ותבוא ותאיר בחלון בית המדרש,  ותאמר לבעלה ההוגה בהלכה:  קום,  צא אלי, כי דבר לי אליך.  ולא אבה האיש שמוע גם לה,  אף כי לבו פעם בחוזקה למראה אור פניה.  ותאמר הניצבת:  הזה חסדך עמדי,  אשר הנעלתיך והלבשתיך ימים ושנים ומצאת מנוחה בין משפחותינו,  וגם עתה בני-ביתך יאכלו פריי וימצאו על-ידִי רוָחה בצר.  ויסתר האיש פניו בספר,  כי לא יכול נשוא פניו אליה.  והיא קוראת לו:  קום ובוא אלי לרגע,  רק לרגע.  נשבעת באמרי פיך לשוב אלי לשבת עמי עד בוא אחריתך,  ואני הנני מפקיעה אותך משבועתך,  אם רק תעשה לי את הדבר הזה ויצאת אלי.  ולא יצא האיש אליה ויהגה בפסקי ההלכות בשארית כוחו,  אשר כמעט עזבהו בהיותה לנגדו.                                       

והשדה לא חדלה מלבקש אותו ומלהתחנן לפניו ותאמר אליו:  קום וצא אלי כי בנפשי הוא.  וקולה רך ומושך את האדם בכל קסמו.  היא שמה את פניה היפים בחלון,  יפים היו מאשר ראה אותם עד עתה,  ותתחנן תאמר:  ראֵה,  נשבעת בשם אלהים לשוב אלי,  ואלהים לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא;  ואנכי,  ראֵה,  הנה חפצתי לוַתּר לך על כל זה,  כי אמנם מעי נכמרו על יושבי ביתך.  שלוש שנים ישבת עמדי;  ועתה היֵה אב לאלּה,  אמחל לך על כל אשר הבטחת לי ודיברת באזני;  אבל זאת האחת,  שא-נא פני לדבר הזה,  גשה אלי ושקה לי על פי,  רק בנשיקה אחת חנני עוד פעם יגע הבל אדם בי ואקרא בקול:  מחוּל לך הכל מחול לך ושרי לך,  ולא אבוא בגבולך לעולמים.

ואור פניה הולך ומאיר,  הולך ומאיר.  אָפס כל חיץ,  החלון כמו נפתח מאליו בחזקה.וימהר האיש וירכּן את ראשו החוצה ויגע בפיו את פי השדה הבוער.  ותתלהב האש ותעל למעלה.  חדות הנשיקה והמית האפס,  ממלכה נגעה בממלכה;  ותחטוף בת-השטן ותינק את נשמת האדם ותצא ותעלם – וימת. 

ויספידו אותו ממחרת אנשי-ביתו ובני –עירו מספד גדול,  ויקָבר הגוף הריק בבטן האדמה ויהי אֵבל כבד.

 

הַטַּבַּעַת

ממלכת השטן היא מידה במידה והיקף בהיקף כממלכת האדם.  כל זכר מזרע בני-אדם ובני-איש,  כי יוָלד,  כבר יש לו דוגמה בארץ השטן;  כן גם הנקבה כי תוָלד ונולד גם שם צלה,  כתבניתה וכצלמה.  את זה לעומת זה יעשה אלהים!

ובשעה שבת-קול יוצאת ומכרזת:  בת פלוני לפלוני,  מכינים לו תיכף לאיש גם בעולם הרוחות בת-זוג;  והיא יושבת ומחכה לו ואורבת לו כל הימים.  זכה האדם,  ישא את בת-זוגו ממשפחת האדם כדת;  לא זכה,  או הלך בלילי-רביעית ובלילי-שבתות יחידי,  ישבּו אותו שבי בני-השטן ויוליכוהו למקום שעוד לא דרכה בו כף רגל איש...                   

ואספר לכם מעשה שהיה,  וספרו אותו אנשים נאמנים איש מפי איש.

בעיר אחת במדינת הגולה גר איש אחד,  והיה נשוא-פנים לרבים,  יודע תורה ודעת ומלמד אותם גם לזרעו ומחנכם להשכיל.  והיו לו שני בנים נשואים,  ובנו השלישי,  והוא בן זקונים לו,  היה אהוב לו מכולם;  הוא היה שלם הידיעות ובמעלות ובמידות,  ויחכם מאד ויפליא את כל שומעיו בשאלותיו ובתשובותיו;  וגם בחשבון ידע הרבה ובקידוש-החודש,  ולא היה בכל העדה נער חכם ממנו.  ויאמרו כולם:  זה יהי למורה גדול בישראל ולתופש ישיבה רבה,  ויארש העשיר את בנו זה לבת אחד מגדולי עשירי ישראל ואציליו;  והנערה ארוסתו היתה נערה משכלת ויעלת-חן,  ואין בכל הארץ יפה כמותה;  ותהי השמחה בשני הבתים גדולה מאד. 

ויהי היום וילך הנער החתן לפנות ערב לבדו לרחוץ בנהר,  ןלבו טוב עליו;  ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה וישט הנה והנה,  ונשמע בדממת המנוחה קול הגלים הקטנים שהרים בידיו וברגליו.  ויהי בשובו מהמים אל החוף,  וישא את עיניו וירא והנה איש אחד עולה גם הוא מן הרחצה וידרוש בשלומו,  והשיב לו שלום,  ויצאו שניהם וינגבו את בשרם וישימו בגדיה עליהם וישיחו יחד.  האיש לא נודע לו,  אבל פניו היו פני איש חשוב ונכבד וישובו בצוותא חדא העירה;  ויחלו לדבּר שניהם באיזה ענין,  ולא שם הנער לבו לדבר,  כי בתוך כך הטהו לדרך אחר,  ואתא ערב.  – לפתע עמדו לפני ארמון גדול מואר מאד ויתמה הנער,  כי לא ראה עוד כמוהו בעיר,  ויצא מן הארמון איש זקן ונשוא-פנים ויאמר לשניהם:  סורו אלי לנוח מעט,  כי על כן עדרתם עלי.  וישמעו לו ויבואו לאולם גדול יפה,  משוח בששר ויושיבם על כסאות שן.  וישאל הזקו את הנער למעשהו וללמודו,  וידבר אליו בחן וחסד ויקנה את לבו.  עוד הם יושבים ומדברים,  ונשמע מהחדר השני קול ערב ונעים של נערה משוררת,  ויקשב הנער ותהמה נפשו,  מעודו לא שמע קול כזה.  והנה נפתחה הדלת אחרי חצי שעה ותבוא הנערה המזמרת להגיש יין וממתקים לָאורחים ותשם כל אלה לפניהם על השולחן בטס של זהב;  והנערה יפה מאד ורבת-חן,  אין כמוה בבנות האדם,  וישא הנער את עיניו אליה ולא שבא מראות בה.  כה גָזו ועברו השעות בשיחות,  עד כי באה חצות-הלילה,  ויקם הנער,  ויאמר ללכת מפה ויפעם לבבו בקרבו,  כי הן אֵחר לשבת ובביתו לו ידאגו.  ויאמר הזקן:  אין דבר,  לין אצלי הלילה,  ומחר אצוה את משרתי וילווך לבית אביך,  ויבוא עלי,  אם כעוס יכעס עליך.וירָגע הנער וישׁאר שם,  כי גם עליו קשתה הפרידה מהבית הזה,  ויפנו לו חדר מיוחד,  אשר קירותיו שיש טהור,  והכרים והכסתות על המיטה המוצעת לו לבנים כשלג.  וישכב כבן מלך ויישן ותערב שנתו.                          

הבוקר עלה,  השמש האיר בחדר,  וללב הקם באו רגשות נועם,  שכמוהו לא ידע עד הנה.  וירם וירחץ פניו וישם מלבושיו עליו ויבוא אל החדר השני,  ויקדם הזקן את פניו באהבה ובחיבה;  ויאמר לו:  שב,  בני.  ויבוא העבד ויביא להם משקה,  וישבו שניהם על-יד השולחן,  לשתות יחד,  וישיחו גם בדברי חכמה ותורה,  ויהי לו,  לנער,  למשיב נפש.  ועל תפילת הבוקר עברו. 

וישאר הנער בבית היפה הזה כל היום, ולא זכר את בית אביו עוד,  ויאכל וישתה ויתענג במסיבת הזקן,  ויראהו זה את כל בית כבודו ואת כל חמודותיו; 

וילכו מחדר לחדר ומאולם לאולם ואין קץ לאוצרות.  ויהי בבוא הערב,  בא האיש אשר רחץ אתו אתמול בנהר,  וישבו שלושתם באותו אולם יפה על הכסאות של שן.  והנה נשמע שוב הקול הנעים והמפליא של הנערה המשוררת,  ורוחו של הנער הָמה לשמוע.  והנה גם בפעם הזאת הופיעה הנערה בהדרה ותביא פירות נותני ריח מפליא,  ויפה היא שבעתים מאש ביום אתמול;  ויך לבו בחזקה למראה,  כי עמדה מקרוב לו ופניה מבהיקים,  ויחשק בה לאהבה אותה וכל רוחו בה. 

ויהי ביום השלישי,  והנער כבר כבן-משפחה בבית,  בא אליו האיש אשר רחץ עמו בנהר,  וידבר אל לבו,  כי יארש לו את הנערה, ,  בת בעל הארמון,  לאשה;  ויאות לזה מיד,  ולא זכר כי כבר מאורשה לו כבר  נערה אחרת,  ולא חשב בה.  ויביאו לו מלבושי-כבוד ויתלבש כחתן,  ויביאוהו לאולם חדש,  גדול מאד,  העומד על שבעים עמודים;  קירותיו נוצצים ממשבצת זהב,  פטדה וברקת,  ויקר תפארתו כיקר בית-מלך,  ומכל עבר ופינה נועדים קרואים,  אנשים ונשים;  וכולם לבושים משי וכל יקר,  וימלא האולם מפה לפה,  ויעמדו צפופים ומחכים.  והנה הופיעה הכלה בכליל-זהב על ראשה,  לבושה שני עם עדנים;  וימלא יופיה את האולם,  ותהי ככוכב עולה.  ויעמידו אותה מול החתן,  ולבו הולם פעם,  וַיַקנו לו טבעת כסף;  והנערה הושיטה לו את אצבעה,  וישם את הטבעת עליה,  כמנהג המקום. 

ויקראו לפניו לאמר:  "הכי אַת מקודשת לי בטבעת זאת כדת!" והוא ענה מלה במלה,  עד תום הקידושין,  כי נבהל ולא ידע נפשו.  ונשמעו קולות בוקעים ועולים עד הרקיע;  הידד! מזל טוב! גם קולות של צחוק נשמעו;  והוא אינו רואה רק צללים...  הבית כמו מתנועע תחת רגליו,  הדלת סובבת והולכת;  והנה נעלם האולם וגם אנשים אין,  חלף כל החזון,  – והוא יושב על שפת הנהר לבדו וראשו מתפוצץ מכבדות ועייפות.  וירא,  כי כבר אֵיחר לשוב,  ויקם וישב העירה שפי...  רק בעמל רב הוא הגיע לבית אביו,  הוא אך פתח את הדלת,  ונפל על המפתן והתעלף.  ויהי רעש בבית וימהרו השכנים לקול הזעקה.  וישפכו עליו מים,  קרעו את כותנתו ויניחוהו במיטה.  ויפתח עיניו אחרי שעה,  ולא ידע לענות על כל שאלה;  מה לו מה היה לו,  כי נאלם ולא יכול דבּר.                         

ויבואו רופאים לתת לו מזור ולא הועילו כלום,  עסקו בסגולות ולא באה תרופה.ויהי אֵבל ומצוק כעיר;  ובכל בית ובית אָנו ואבלו על האסון,  אשר קרה לבחיר הבנים,  וביותר הצטערו,  כי לא ידעו פשר הדבר.  ויהי המאורע לחידה ולעקת-לב. 

ויהי מקובל אחד בעיר ההיא ועוסק בתורה ובקבלה מעשית,  ויתענה שבע הפסקות,  טבל בכל יום בבוקר ובערב ח"י טבילות,  ועשה שאלת-חלום על-דבר המאורע,  לדעת פשרו.  והגידו לו מלמעלה בצרופים ובאותיותאת אשר קרה להנער.  ויאמר:  אחרי אשר ה' היה עמדי לגלות לי סודו,  אנסה גם לפדות את השבוי מידי צר. 

ויבוא לפני בית-דין צדק ונאמן ויאמר למורים,  כי לו דין-ודברים עם ממשלת השדים,  וכי יזמינו אותם לדין.  ויאותו לו,  ויעשו הכנות לדבר המשפט ויתקעו בשופר ויגבילו זמן מיוחד.  ובא היום המיועד ויחצו לאנשי-השטן מחיצה בבית הדיןויעשו לה מסך,  וגם את הנער האילם ואביו קראו שמה.  ובא החסיד ועמד לפני האלהים,  אלה הדיינים,  ויספר להם את אשר קרה ויטען,  כי לא היתה רשות לצד השני להסית את הנער לקידושין,  כי לו כבר ארוסה,  ואין מקדשין אשה על אשה;  ולא ענו מהמחיצה מפורש,  אבל נשמע משם רעש גדול.  ויבוא האב נרעש ונפחד ויניח לפני הבית-דין את כתב האירוסין של בנו,  והוא כתוב במפורש,  בקנס ובעדים,  ואין להרהר אחריו.  ויצא הפסק מהבית-דין,  כי חופשי הוא הנער לנפשו ושהקידושין השניים בטלים הם ומבוטלים...  ויקומו הנאספים על רגליהם ויתקעו עוד הפעם בשופר,  ויקראו בקול לאילם שלוש פעמים:  "מוּתר אתה! מוּתר אתה! מוּתר אתה!" ויסער הסער,  כמו להפיל את הבית,  ונשמע קול יללה מרחוק:  קלני מבני אדם! ואחר-כך קם הכל לדממה. 

בערב ההוא הביא דיג אחד לאבי הנער דג למכירה,  ויקנו אותו ממנו באדום אחד ויבקעו אותו ומצאו טבעת בבטנו,  וישליכו אותה על האח,  ותיכף החל החתן לדבּר ושב להיות כאחד האדם.  וגם היה לגדול בישראל. 

כזאת וכזאת קרה אז!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה