רומן מחיי שתי עיירות

 

חלק ראשוֹן    🔗

ספר ראשוֹן    🔗

א'

לפני שנים רבּוֹת רשמתי לי עלי גליוֹן כּל פּרטי המאוֹרע הזה, מאוֹרע כּוֹלל בּקרבּוֹ רוֹמן גמוּר לכל תאיו וחדריו. את הכּל ראיתי בּחזוֹן והצצתי לגלגלי המקרים ולֶאֶרג המעשים ההם. אוּלם פּגעי הזמן היוּ בּעוֹכרי ונמנעתי עד עתה להוֹציא הגוּת שירי אל הפּוֹעל. והנה בּאתי בּימים; עבר היוֹם שניתן לבן אדם ולתפקידוֹ, וצללי-ערב בּאים מרחוֹק – עוֹד שעל אחד אל הליל ארוֹך, שבּוֹ נלין כּוּלנוּ עד תּוֹם כּל-חי. הנני כּוֹתב עתה רק לאוֹר הנר והעת דחוּקה, על כּן אקצר.

משפל המדרגה התעלה נתן-נטע בֶּלזי, אבי-אִמה של מרים הגיבּוֹרה של הסיפּוּר הזה, ויגיע אל עמדתוֹ, להיוֹת נמנה בּין שבעה אֵילי עיר לַדינה. יש מטיל-בּרזל הוּצא מהררי-נחוֹשת ויש בּדיל יחָפר במעמקי האדמה, מאֵין לוֹ שוֹרש. אביו היה מבּני דלת-העם בּבֶּלז, מלקט סחבוֹת ועצמוֹת ומוֹכרן לסוֹחרים. הוּא סבב כל ימוֹת השבוּע בּעיירוֹת ובכפרים; היה נוֹשׁא שׂק גדוֹל על שכמוֹ, וכל אשר מצא בּאשפּתוֹת ובמקוֹמוֹת-הפקר היה שׂם בּוֹ בּלי מוֹנע. מאכלוֹ היה רק לחם יבש ונקוּד, רגלוֹ בּצֵקה, אין מתוֹם בּבגדיו; וכך הוּא הוֹלך וסוֹבב זה שלוֹשים שנה. ואשתוֹ, צנוּמת הבּשר, תהר ותלד, תהר ותלד – כּל פּעם בּקוֹשי נמרץ. הטבע שילם פּה את נדרוֹ בּלי חמדה. מי ינעיל את הנוֹלדים בּרזוֹן? מי ילבּישם? וּמי יאכילם? רחוּם הוּא יוֹשב מרוֹמים, חנוּן הוּא נקרא; וּבבית עניים וּמרוּדים אוֹרוֹ לא יזרח. זה דרכּוֹ מאז…

אביו של נתן-נטע לא חשב בּדרכי האלוֹהים. בּעיניו הצטמצם כּל העוֹלם בּערימת פּירוּרים. אם יישארוּ הצרוֹרוֹת מוּנחים בּמקוֹמם – אין להם ערך; אבל אם תאספם מן הקרקע ותברר אחרי זה כּל מין ומין לעצמוֹ – יש להם ערך. קיץ וחוֹרף הם כּשתי קערוֹת, חדא הפוּכה היא וחדא לא הפוּכה. גם ימי-השבּת וימי-מוֹעד לא היוּ לוֹ, לעני זה, ימי-מנוּחה, כּי אז קָבלה אשתוֹ על החוֹסר שבּבּית; וּבידוֹ אין כּוֹח למלא חפצה. בּכל זה לא ידע את הקנאה בּאחרים. בּניו, מלבד הבּכוֹר, היוּ גדלים פּרא, גם להתפּלל לא ידעוּ. וסדוּרוֹ קרוּע היה מכּל צד ונשרוּ ממנוּ העלים בּכל פּעם… שוֹכן שחקים לא רחוֹק הוּא, אף גם לא קרוֹב. בּטבּוּר העיר ישבוּ בּעלי-בּתים אמידים וּמהם גם שוֹמרי תוֹרה, בּבּלז היוּ גם רב ושוֹ"בים ואיזה נדיבים. לוֹ, עני שבּעניים, אין חלק בּדברי הקהילה.

דבר נפל בּעיר. בּנוֹ הבּכוֹר של מקבּץ העצמוֹת וּבלוֹאי הסחבוֹת, זה שכּבר הזכּרתיו, נעלם בּקיץ אחד משיפּוּלי בֶלז ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ. אמוֹ בּכתה עליו תמרוּרים, וְאביו לקח את שׂקוֹ וישימוֹ על שכמוֹ כּמקוֹדם. אמנם בּבתי-התפילה דבּרוּ על אוֹדוֹת זה. הלא דבר הוּא! גבּאי אחד חצוּף הצטער על אשר לא נשאר הנער בּמתא, עד כּי יגדל וימסרוּ אוֹתוֹ לצבא. אִשה אחת עוֹסקת בּצדקה חלמה כּי ראתה את הנעלם רוֹכב על גבּי תיש. בּרבוֹת הימים הכּל נשכּח. מקרים אחרים קרוּ בּבּלז ועמדוּ על הפּרק. בּלז תעמוֹד עד בּיאת הגוֹאל, ואוֹתוֹ בּן-העני מה שמוֹ וזכרוֹ?

וּמי פּילל, שזה העלם יהיה בּאחרית הימים לסוֹחר הגוּן בּלַדינה העיר ולאדם מכוּבּד מאוֹד. למזל רוֹב נתיבוֹת, ואַל ידרוֹש ממני הקוֹרא לנהלוֹ לאט לאט בּכל הדרך, אשר בוֹ הלך וכבש לוֹ הנער יסוֹד נאמן בּחיים. לתכלית זוֹ עלי יהיה לכתוֹב רוֹמן בּתוֹך רוֹמן. ולוּ אך מלאכת האחד אספּיק.

ב

הירוּשה האחת שנפלה בּחלקוֹ של נתן-נטע היתה זוֹ, כּי לא קראוּ לוֹ שם אחד, כּי אם שנַים. ולוּ התהלך עלי אדמוֹת אך בּשם אחד לבד, כּי אז היה נשאר איטר בּחיים… הוּא נשמט מבּלז עיר מוֹלדתוֹ בּלי שוּם חפץ בּרוּר. איזה רוּח נשא אוֹתוֹ בּכנפיו בּבוֹקר יוֹם אחד בּצאת השמש, טלטל אוֹתוֹ, הביאהוּ למרחוֹק ויעמידהוּ בּבקעה רחבה, רחבה מאד. אין דרך נכוֹן לפניו ואין מבוֹא מסוּים. – הוּא הלך ותעה, הלך ותעה. הוּא עבד ועשה דברים שוֹנים בּזה אחרי זה; וּבכל פּעם התרוֹממה האדמה מתחת רגליו. והנה הוּא עוֹמד לפני הר החיים בּאמת. הוּא מטפּס ועוֹלה, נכשל וחוֹזר ונכשל. הוּא חוֹגר את כּוֹחוֹ ועוֹלה שוּב, לא רק גוּפוֹ גדל; הרצוֹן המחיֶה כּל גדל עמוֹ. הוּא מתגבּר ועוֹלה עוֹד. לא אך השמים רחבים, גם הארץ מתפּשטת. מַרבּה קניין ומתעמק בּקניין, מתגדל ומתחזק. גם לידי אדם, לזרוֹעוֹתיו, כּוֹח כּכוֹח המחשבה. הוּא עוֹבד בּחנוּת והנה הוּא בּעצמוֹ בּעל-חנות וּמוֹכר בּד וּפשתים, צמר ומשי. הוּא בּנה לוֹ בּית. הוּא נשא אִשה. – וזה דבר חדש לגמרי בּימים ההם. – הוּא עשה זאת בּהיוֹתוֹ קרוֹב לבן-שלוֹשים. והוא אז כּבר סוֹחר נאמן, הן שלוֹ שהן, וללָאו שלוֹ עוֹד יוֹתר תוֹקף. הוּא לא היה איש-צייד בּמסחרוֹ, גם לא רוֹעה בּשדה אחרים; אבל הוּא היה חוֹרש, עוֹדר ונוֹטע. כּל אַמה שמדד בּחנוּתוֹ, כּל דבר שמכר, זה היה אצלוֹ מן תעשייה. הוּא לא דיבּר הרבּה, לא פּיתה את הקוֹנים; לא נשא פּנים גם למרבּה לקנוֹת ולא דחה את הלוֹקח רק דבר מוּעט.

נתן-נטע היה שוֹמר את החוּקים, ולוֹ גם יד ושם בבית-התפילה. הוּא גם התרגל – חידה היא מאַין בּא לכך? – לרחוֹש כּבוֹד ליהדוּת המסוּרה וּלהבין מה מצרכי ישראל. הוּא ה“יחיד” עוֹבד ויוֹצר תמיד רק לנחלת בּיתוֹ, והוּא איבר מן הציבּוּר. – הוּא לא התפּלל בּחפּזוֹן, היה אוֹכל סעוּדתוֹ בּמתינוּת; וּכשהיה בּא קוֹנה אל החנוּת, והוּא היה בּחדר, יצא אליו כּאדוֹן ולא כּעבד. כּל עברוֹ נשמט מזכרוֹנוֹ. היוֹם אינוֹ חלק אחוּז מן השבוּע, הוּא סוֹבב על צירוֹ. – – –

והחנוּת של נתן-נטע הלכה והתרחבה משנה לשנה. לא רק סחוֹרוֹת ל“אחדים” נמכּרוּ שם; גם חנונים בּינוֹנים החלוּ לפנוֹת אליו, והוּא הספּיק להם את סחוֹרתם הדרוּשה להם. משרת אחד מוּבהק כּבר עוֹזר על-יד נתן-נטע. נתן לא קנה עוֹד את הסחוֹרוֹת לחנוּתוֹ בּעיר-המחוֹז, כּאשר היה עוֹשה בּתחילה, כּי אִם נסע בּעצמוֹ לבירת ווֹהלין ולבּירה השנייה של ממלכת רוּסיה.

אָפקוֹ התרחב. הוּא היה בּמשך שתי שנים גבּאי של בּית-התפילה. הוּא נתן “מעמד” הגוּן לצדיק אחד, אם גם לא היה חסיד בּלבּוֹ. בּכל שבּת ושבּת היה “אוֹרח” סמוּך על שוּלחנוֹ. הוּא היה נוֹתן בּתמידוּת לתמחוּי ולכל קוּפּוֹת העיר. ואשתוֹ דבוֹר’לה נתנה גם צדקה בּסתר. מוֹצאה היה ממשפחה נכבּדה, וּבמטפּחת של משי, שנשאה על ראשה תמיד, דמתה יוֹתר לרבּנית. בּמוֹצאי-שבּת אוֹ בּשוּב נתן-נטע מדרכּוֹ בּעיירוֹת הגדוֹלוֹת, היה רב העדה בּא אל בּיתוֹ לשתוֹת חמין ולשיח עם האנשים, הסרים אליוֹ, בּענייני דעלמא. מפקידים היוּ אצל נתן-נטע פּקדוֹנוֹת בּלא ריבּית וּבלא שטר-אמנה. “סוֹחרים קטנים” בּאים אליו לבקש “גמילת חסד” זמן מה; חנוָנים מתחילים שוֹאלים עצה מפּיו. שׂר’ל בּתוֹ הבּכוֹרה – אחת הגיבּוֹרוֹת של סיפּוּרי – למדה מלאכת הכּתיבה וקראה יהוּדית. בּבּית שירתה אָמה עברייה, וּשתי שפחוֹת נכריוֹת עזרוּ על ידה. גוֹי אחד היה בּא בּכל יוֹם לשאוֹב מים מהבּאר הרחוֹקה משער העיר, והוּא חוֹטב-עצים. פּרוֹת חוֹלבוֹת עוֹמדוֹת בּחצר. דירים לאַוָזים וּלתרנגוֹלוֹת. למרתף גדוֹל בּעל כּוּכים הרבּה יוֹרדים בּמעלוֹת, והוּא בּית-האוֹצר לימוֹת-החוֹרף. בּית עברי עוֹמד על מכוֹנוֹ ולא יחסר בּוֹ מאוּמה. לוּ קם מקבּץ בּלוֹאי-הסחבוֹת מקברוֹ וצעד על סיפּוֹ היה כּחוֹלם… אבל הוּא מוּנח טמוּן זה ימים רבּים בּירכּתי בּית-העלמין אשר בּבּלז מעוּטף בּתכריכים משל ציבּוּר; וּבנוֹ מוֹכר אלפי אמוֹת בד בכל יוֹם. עוֹלם על-יד עוֹלם!

ג'

אמרתי כּי נתן-נטע היה אחד משבעה אֵילי לַדינה, ולא אך מספּר רגיל תפסתי. יחד עמוֹ היוּ בּעיר עוֹד שישה אמידים ידוּעים ונכבּדים בּעמם. הלא הם: יוֹנתן מחזיק בּית-הריחיים, שמעוֹן המַלוה, מנשה החוֹכר, גד סוֹחר בּעוֹרוֹת, נפתלי-מנחם בּעל בּית מרכּוֹלת, מרדכי סוֹחר בּברזל. – שמעוֹן מלוה היה גם איש תקיף וּמתחרה בּחבריו. יוֹנתן מחזיק בּית-הריחיים היה איש חשׂוּך-בּנים, פּיקח גדוֹל, אבל מעט כּילי, וּבעיקר לא היה חביב על הבּריוֹת. גד הסוֹחר בּעוֹרוֹת היה, להיפך, פּזרן; כּבר שמט חוֹבוֹתיוֹ והתחזק בּמעמדוֹ בּכל פּעם. מנשה החוֹכר היה האיש האחד בּלַדינה שהבין את השפה הפּוֹלנית, ולוֹ דברים עם אצילי הסביבה. למרדכי הסוֹחר בּברזל היה שייך הבּית היוֹתר יפה בּעיר. לבּית שתי קוֹמוֹת, גגוֹ מכוּסה פּח צבוּע ירוֹק וּמראהוּ מרחוֹק כּבית-פּקוּדוֹת. נפתלי-מנחם היה איש מבוֹהל, חי בּלי חשבּוֹן; אבל הוּא היה “בּעל שפע” גדוֹל והבּרכה מאוֹצרוֹ לא חסרה. אוּלי יתפּלא הקוֹרא על אשר אחשוֹב ואֶמנה את אלה אֶחד אחד. אבל הנה אמידי כּל עיר הם החלוֹנוֹת המאירים בּבּית; סתוֹם אוֹתם והנך יוֹשב בּאפלה. ללַדינה היוּ אך שבעה חלוֹנוֹת מצוּיינים אלה. יתר בּני העיר: אוֹכלוֹסין וּ“כלי-קוֹדש”, סוֹחרים ידוּעים וסוֹחרים מחליפים את עסקיהם, אנשים “חיים מן הרוּח”, סרסוּרים, שדכנים וגוֹמר. והנה שוּב מערכת בּעלי-מלאכה: רצענים, חייטים, נַגרים, נפּחים, מעט עגלוֹנים, נוֹשאי-סבּל, אנשים בּלי מעמד חברתי ועניים סתם. עוֹבדים וחיים כּל אלה לעצמם ונהנים ממאוֹר האמידים הנקוּבים בּשמוֹתם. הסירוּ מתוֹך כּל עיר את טוֹבי העיר, את נגידי המקוֹם וחשוּבי המקוֹם – מה יישאר שם? נגידה אחת מנשי השבעה היתה גם “גבּאית”. קנאה שׂררה בּין כל שש הנגידוֹת. שוֹנה מהן לגמרי היתה דבוֹר’לה. מוֹצאהּ היה, כּאמוּר, להיפך מבּעלה, ממשפּחה נכבּדה, ולה איזה רוֹך וחלוֹם בּנפשה.

אביה היה הנצר האחרוֹן מבּני משפּחה עשירה, שעלתה בּימיה כּפוֹרחת, ואחר-כּך ירדה ירידה גמוּרה. בּוֹדד ישב בּשפל עיר-המחוֹז חוֹנירָד; ואלוֹהים הוּא יוֹדע מאַין היה נזוֹן וּמתפּרנס. מזמן לזמן היה מוֹכר איזה “חפץ” וּכלי מן הדברים שבּבּית; ואחרי שכּבר נאכלה מנחלה, היה עוֹד מוֹצא לפרקים איזה פּתוֹתים בּביתוֹ… ליהנוֹת משל אחרים היה לוֹ כּקפיצה לכבשן האש. וּכשיצא וראה בּני-אדם עוֹסקים בּסחר-העוֹלם מרוִיחים, היה כּוֹבש פניו בקרקע. כּי ייסתם המעיין לא יוֹעיל הדלי. – אשתוֹ, אֵם דבוֹרה, חלתה מיגוֹן ליבּהּ. והיא הבּת הבּכירה, ישבה כּל ימי-נעוּריה בּאין תקוָה – עד שבּא נתן-נטע ולקח אוֹתה לאִשה, וכמעט אך בּגד אחד לבשׂרהּ. בודאי אמרה הֵן. חידתה עד תּוּמה לא נפתרה.

מדבּרים מזיווּגים בּמרוֹמים, מצדק ויוֹשר בּמערכת-העוֹלם, מעין צוֹפיה ממעל ומדרך סלוּלה בּעוֹלם. שוֹאלים וּמשיבים, שוֹאלים וּמשיבים. וכי נרים המסך, גם לא יד נעלמה כּוֹתבת. אבן מעמסה על כּוּלנוּ, המשוֹרר ישׂא משׂאוֹ שבעתיים. על דבוֹר’לה אספּר בּעבוּר שר’ל בּתה. שר’ל היא אֵם הגיבּוֹרה של סיפּוּרי מרים. סיפּוֹרה של דבוֹר’לה מי יכתוֹב? אבל הנה הקדמתי את המאוּחר.

ד'

נלכה מזה לליניץ.

העיר ליניץ עלתה על אחיוֹתיה העיירוֹת הבּינוֹניוֹת. בּה היוּ בּתי-חרוֹשת עצוּמים לתעשיית נוֹפת. יערוֹת בּני הרבּה מילים נחטבוּ, למען הסיק את התנוּרים הגדוֹלים בּבתי-המעשה, ואשר נטע אלוֹהים היה למאכוֹלת לצרכי בּני-אדם. בּליניץ העיר לא התאחזוּ גבירים רבּים, לא ישבה בּה שיירת עשירים; החוֹכר של בּתי-החרוֹשת היה השׁמֶש היחידי המזריח אוֹרוֹ וּמחַיֶה כּל הגָרים מסביב לוֹ. בּתי-החרוֹשת היוֹ עוֹבדים אפילוּ בּשבּת ולא פּסקוּ ממלאכתם. למראִית עין נמכּרוּ לנכרי עני אחד בּסכוּם פּעוֹט, כּדי לרמוֹת את אדוֹן העוֹלם. התוֹרה אסרה, וּבני התוֹרה התירוּ והמציאוּ עניין ההערמה. חוּץ מהדבר הזה היה החוֹכר שוֹמר את המצווֹת וּמתכּבּד בּיראָתוֹ. חלק גדוֹל מיוֹשבי העיר היוּ חנוָנים, סוֹחרים בּינוֹנים, ועל ידם הנה הרבּה בּעלי-מלאכה ו“המוֹן-עם”. אבל עוֹד מין אחד של אנשים היה שם. מין נחוּץ גם כּן לתפקיד החברה: אנשים יוֹדעי חשבּוֹן וּמשמשים בּמלאכת הכּתיבה. בּהנהלת עסקי בּתי חרוֹשת-המעשה רוֹשמים וחוֹשבים כּל דבר. כּך וכך חוֹמר התכּנס לצרכי בּישוּל הנוֹפת, ממין זה נמצא מספּר כּך וכך וּממין אחר יש מספּר כּך. כּך וכך עצים הביאוּ להסקה וכך וכך עצים וּלבינים הביאוּ לתיקוּן הבּתים והאוֹצרוֹת. רוֹשמים את הסכוּמים אשר משלמים לעוֹבדים ופוֹעלים בּיוֹם וּבשבוּע וּבחוֹדש, ונוֹקבים את השׂכר אשר יקבּל כּל פּקיד וּפקיד, כּל סוֹכן וגזבּר. בּמשקל כּך וכך הנוֹפת נעשתה ונתבּשלה, מספּר כּך וכך שקים הביאוּ ממקוֹם זה וּמספּר אחר ממקוֹם אחר. מדוֹת אלה ואלה של נוֹפת גמוּרה שלחוּ לחוֹף הים, ומידוֹת אלה שלחוּ לערי-השדה. משלמים, וּמקיפים, לוֹוִים ומַלוִים; משלמים בּמזוּמנים וּבשטרוֹת וּמכניסים שוּב לבית-האוֹצר שטרוֹת ושוֹברים. חשבּוֹנוֹת פּרטיים יצטרפוּ לחשבּוֹנוֹת כּוֹללים, יש מוֹסד קיים ויש עדפים ויתרוֹת. וכל ענפי המספּרים ושוּרוֹת החשבּוֹנוֹת הם כּגלגלים יחידים בּמכוֹנה אחת רבּתי. לכאוֹרה כּל דבר יֵרשם בּפּנקס מיוּחד, אבל זה הפּנקס הוּא מקוּשר עם פּנקס אחר. רוֹצה אתה לעמוֹד על דבר אחד פּרטי ויש מבוֹא למצוֹא בּרגע אחד אשר תבקש. הנך טוֹעה בּמספר קטן וֹהנה ממספּר הכוֹלל סכוּם רב נחסר. מי שאינוֹ מוּמחה בּאלה ישתגע למראה המוֹן המספּרים; ומי שרגיל בּכך יחשוֹב בּקלוּת, יחשוֹב אך פּעם אחת ולא פּעמַיים ושלוֹש. לא רק לפלפּוּלי התלמוּד יש צוֹרך בהשׂגה וּבכשרוֹן; יש מוֹחוֹת מסוּגלים גם לחשבּוֹן.

אחד מרוֹאי-החשבּוֹן הללוּ היה יצחק-נחמן; וּבנוֹ של יצחק-נחמן הבּכוֹר, ישראל שמוֹ, אירשׂ לוֹ את שׂר’ל בּת נתן-נטע לכלה.

ה'

יצחק-נחמן היה מעט חרוּץ במלאכתוֹ. הוּא היה עוֹשׂה את מעשהוּ מעוֹמד ולא יוֹשב. את המספרים חישב מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. חתיכת נייר מגוֹללה היה לוֹעס תמיד בין שיניוֹ, עט-עוֹפרת תחוּב לוֹ על אָזנוֹ; וּכחוֹם היוֹם והשמש בוֹער הסיר את כוֹבעוֹ מעליוֹ והיה שם ידוֹ על ראשוֹ, למען לא יעבוֹר על איסוּר גילוּי-ראש. הוּא היה דייקן; תוֹכוֹ של דבר לא היה נוֹגע לוֹ, כי אם הסידוּר וְההשוָאה. הוּא עשה שלב אחד בסוּלם משרתוֹ בכל חצי-שמיטה. ארבע שנים רצוּפוֹת היה אלמן מאשתוֹ – דבר לא-רגיל – ואחר נשא אחוֹת אשתוֹ, שמת עליה אישה. הוּא היה איש מוֹציא רק זה שהכניס; היה מקפיד על נקיוֹן מלבוּשיו, מַשחיר בכל בוֹקר את מינעליו וסוֹרק שערוֹתיו בכל פעם שיוֹצא לעבוֹדתוֹ. הוּא היה אוֹכל במתינוּת, שוֹתה מעט שיכר בסעוּדתוֹ ולא היה טוֹבל פתוֹ במלח אחרי ברכת המוֹציא. לוּ באתי לתאר את תכוּנתוֹ, את התחלתוֹ בחיים, דבר נשיאתוֹ את אשת-נעוּריו ואת זוֹ שלאחריה, היה עלי לכתוֹב שוּב פרק שלם.

להיפך ממנוּ היה בנוֹ ישראל החתן. הוּא היה בעל קוֹמה ממוּצעת ולוֹ ידיים ארוּכוֹת מעט. ניכר היה רישוּל בבגדיו, אי-שוְיוֹן היה בתנוּעוֹתיו ונוֹטה היה לדמיוֹן מעט. האב היה איש צהוֹב, והבן שחַרחַר וּבעל שפם דק. שיניו היוּ רעוֹת; ודרכוֹ היה לשים בשעת שיחתוֹ את ידוֹ על פיו. הוּא היה מהיר במעשהוּ, נוֹח לשמוֹע אל דברי ריעיו וֹגם שוֹכח במהרה את אשר אמר לעשוֹת. כשלמד ב“חדר” היה רוֹשם בעט-עוֹפרת על גליוֹני הספר מילים שוֹנוֹת. בהגיעוֹ לשנת שש-עשרה התחיל נוֹטה להשׂכלה והיה קוֹרא את “דברי-ימי-עוֹלם” לשוּלמן ואביו לא מיחה בוֹ. שנה שלימה למד גם שפת רוּסיה, אבל לא מצאה אוֹתה שפה חן בעיניו ביוֹתר. מהתנ"ך ידע אך חלקי ספרי-זכרוֹנוֹת, שנקראים בטעוּת “נביאים ראשוֹנים”. מדקדוּק למד איזה כללים בשמוֹת וּפעלים.

בליניץ היוּ מלבדוֹ עוֹד שני בחוּרים שפרשוּ לדרך-ארץ וּלתרבוּת, גם הם כבר מאוֹרשׂים היוּ ונפגשוּ עם מיוֹעדוֹתיהם עוֹד לפני החתוּנה. רך הוּא ישראל, לא ראה את הכלה פנים אל פנים. נתן-נטע מיאֵן בזה, ולא הבין לרוּח שׂר’ל בתוֹ.

שר’ל עצמה היתה בעלת קוֹמה גבוֹהה וּמעט יפה, אך כתמי אוֹדם בערוּ תמיד בחוּדי לחייה. עצלה היתה בענייני בית. משׂוֹשׂה היה ליפוֹת את עצמה. להרבוֹת שיחה לא היה דרכה. היא ישבה לרוֹב על-יד החלוֹן בחדרה בעליית הבית – החנוּת היתה במדוֹר התחתוֹן – והביטה לרחוֹב. על פי מקרה, לא אדע פתרוֹ, באוּ לידה שני רוֹמנים יהוּדיים, והקריאה בהם נתנה לה כנפיים. לַדינה עיר-מוֹלדתה רק מקצת מן העוֹלם היא. יש ערים גדוֹלוֹת רבוֹת, כרכי-הים וּמדינוֹת שוֹנוֹת. יש גיבוֹרים ואמיצי-כוֹח, בני-אדם בני מזל ואנשים באים במצוֹר. זה הוֹלך לבטח דרכוֹ וזה נכשל גם נכשל. אדם זה נחשב בקהילתוֹ לירֵא-אלוֹהים – והוּא גזלן פשוּט. אין מתוֹם בחברה. עוֹלים ויוֹרדים בתבל; ונלחמים הצבוֹעים עם בני-אנוֹש הטוֹבים. בן-אדם צעיר מוֹפיע פתאוֹם וּמדבר רכוֹת באזני עלמה וּמוֹשך אוֹתה בחבלי-אהבה. ואחר זה אוֹמר הוּא למכרה לבוֹשת. – היא תבכה ותָמֵר על גוֹרלה והוּא מטיל אֵימה עליה. העלמה בוֹרחת ממנוּ בסתר ותבקש לה חסוּת אצל מוֹדע אחד; וגם זה – חוֹרש עליה רעה. היא עוֹמדת על עברי פי-פחת, אין מפלט ואין מבוֹא, וּפתאוֹם יבוֹא הפוֹדה והמציל… גיבוֹרה אחרת חיתה עם אוֹהבה בעוֹני וּבמצוֹק; גירשוּה הוֹריה, על כי נתנה ידה לבחיר נפשה ולא לבחיר נפשם הם. הנאהבים והנעימים אמרוּ להשליך את עצמם לנהר, כי אפסה מהם כל תקוָה; וּלפתע פתאוֹם נפלה לוֹ, לאוֹהב, ירוּשה גדוֹלה מדוֹד עשיר, אשר גר בארץ רחוֹקה, ויעל שבע מעלוֹת בעוֹשר וּבהוֹן ביוֹם אחד; בנה לוֹ טירה כמוֹ רמים ויחי עם חמדת לבבוֹ כרוֹזן וּכקצין.

אמרוּ בעצמכם, אם מבינים בעיר לַדינה מִמַערכת החיים.

ו'

בּימים ההם התעלה דן המשרת בּחנוּת נתן-נטע. הוּא היה חרוּץ בּמעשהוּ, משתדל בּלבוּשוֹ; לחייו מלאוֹת וּפיו מפוּלש תמיד. לוֹ נשׂאה שׂרה את עיניה ותשכּח שכוֹח כּי “כּלה” היא. היא בּאה בּכל שעת-הכּוֹשר אל החנוּת; הסתכּלה בּחמדה איך המשרת מוֹכר את הסחוֹרה ואיך הוּא מוֹדד בּקלוּת את אמוֹת הצמר אוֹ הבּד וּמקפל אחר זה הכּל בּמהירוּת. והוּא, אם גם לא לקחה לבבוֹ בּיוֹתר, התכּבּד בּפנימיוּתוֹ, כּי עוֹשה רוֹשם על בּת הבּית. מבּלי-משים שׂם פעם את ידוֹ על שכמה, והיא לא השפילה עיניה. אדרבּה, האירה לוֹ פנים. פעם אחז בּידה ואימץ אוֹתה, והנה רגש לא ידעה אוֹתוֹ עד כּה התפשט בּכל גוָהּ. בּבוֹקר אחד, כּשלא היה איש בּחנוּת, נשק אוֹתה על פיה; ותברח בּשכרוֹן-נפש אל חדרה אשר בּעלייה. היא אוֹהבת אוֹתוֹ לפי תכנית ספרי-רוֹמנים. היא תלך עמוֹ לארחוֹת-ימים. הוּא ילבּישהּ כּוּלהּ משי, וּשניהם יטיילוּ אחוּזי-יד על חוֹף הים. – ולוּ תתפרץ בּעֵרה בּעיר והלהב יאחז בּבית אביה והכּל יהיה למאכוֹלת-אש. מתדלדלים הם מנכסיהם; היא תוֹפרת בּגדי זרים וּתפרנס את בּית אביה בּדוֹחק. ה“תנאים” שנעשוּ עם החתן בּליניץ נקרעוּ, ודן בּא וּמבקש אוֹתה לאִשה. – אוֹפן אחר: אביה מת פתאוֹם; ודן הוּא המנהל הראשי של כּל בּית-המסחר. הוּא מרחיב את הנחלה, אשר השאיר המת, וּמוֹסיף עליה. הוּא אוֹמר לישׂא אוֹתה, כּי אהבהּ; אבל חתנה ממאֵן לוַתר על חלקוֹ. ואז גמרוּ אוֹמר שניהם, היא ודן, להמיתוֹ בּסם. השליח לאוֹתוֹ דבר מגלה את הדבר הזה, והם מוּשלכים יחד לבית-האסוּרים; על מרוֹמי התקוָה בּא הכּוֹרת –

שר’ל ישבה על יד שוּלחנה והחלה לכתוֹב מכתבי-אהבה אל דן המשרת. היא כּוֹתבת וּמוֹחקת, וּמרימה פּניה בּכל פּעם אל הדלת. לפתע פּיגרה ולא ידעה לכתוֹב עוֹד. ותקם ותפתח רוֹמן אחד ותעתק ממנוּ מכתב-אהבה כּצוּרתוֹ, והוּא היה מתאים לרגשוֹת ליבּה; ואת המכתב הזה נשאה בּעצמה אל החנוּת ותחבה אוֹתוֹ בּלאט בּידי אהוּבהּ.

לא אאריך, שׂר’ל היתה כּחוֹלמת. גן הגיגהּ כּל היוֹם. היא קראה שוּב את שני הרוֹמנים ותבלע בּנפשה כּל הגה וכל חזוֹן. היא לא ידעה להבדיל בּין חייה בּעצמה וּבין החיים המתוֹארים בּספר. ימי מסע אביה לקנוֹת סחוֹרוֹת היוּ לה לימי רצוֹן וּפדוּת. בּאחד הימים בּבין-ערבּיים נפגשה עם חשוּקה בּמרתף הבּית ותחבּק צוְארי המשרת ונשקה אוֹתוֹ כּמשתגעת. היא שׂמה תמיד בּצלחתוֹ צרוֹרי-נוֹפת ועוּגוֹת מתוּקוֹת, וקנתה בּכל פּעם בּעדוֹ תפּוּחים וּשאר פּירוֹת. החתן שלהּ מליניץ שלח לב למתנה שרשרת-זהב ותחשק לשׂימה על צוַאר דן. בּכל יוֹם הריצה לוֹ פּתקה, וּכבר ידעה למצוֹא מילים וניבים להגוּת נפשה. דן היה כּתרה ונזר ראשה, הוּא שמשהּ ואוֹרהּ; כּכוֹכב בּל-ידעך הוּא בעיניה. נאה והדוּר הוּא. הוא עולה בּתפארתוֹ על כּל בּחוּרי ישראל וכל בּני העוֹלם יִשווּ לוֹ. נפשה קשוּרה בּנפשוֹ; רוּחה שוֹאפת אליו. מנשקת היא את האדמה שמתחת רגליו, היא כּפוּתה לוֹ; היא שייכת לוֹ והוּא, אך הוּא, חלקהּ האחד, היחיד והמיוּחד. כּה חזרה ושָנתה ושילשה על כּל הניבים החמים שמצאה בּסיפּוּרים, ותאמן בּאמת בּאהבתה הנערצה אליו.

אִמה התמה לא ידעה ולא הבינה את הדבר.

ז'

מחלוֹקת גדוֹלה פּרצה בּלַדינה.

שו“ב אחד היה שם והוּא גדוֹל על אחיו, נתנאל שמוֹ. הוּא איש יוֹדע תוֹרה, לא רק בּהלכוֹתיה. הוּא היה נמנה בּין היראים והנבוֹנים, “עסקן” היה ורגיל היה לעבוֹר לפני התיבה בּכל תפילת-ערבית שבּימוֹת-החוֹל. בּין הרב דמתא וּבינוֹ שׂררה איזוֹ קנאה תמיד; ויתר השו”בים שבּעיר שׂנאוּהוּ, כּנהוּג. וּמידה אחת היתה בּנתנאל, שלא התאימה כּל כּך לתכוּנתוֹ הקיצוֹנית. הוּא היה “עקשן” ולא אהב להוֹדוֹת על דבר, אם גם ידע ששגה בּוֹ. הוּא היה גם קמצן מעט. ה“הכנסה” של שו“ב בּלַדינה לא היתה מעוֹלם בּשפע רב. לנתנאל כּבר אִשה שנייה, וּבנוֹ הבכוֹר מאשתוֹ הראשוֹנה היה חניכוֹ ב”שחיטוּת“. לבּן הזה, כּמדוּמה שנחמן היה שמוֹ, היתה רעיה צעקנית וּשמה בּתיה. מכוֹערה היתה לכל הדיעוֹת; ועם כּל זה שלטה בּבעלה, שהיה מפגר בּלכתוֹ, וּמיררה בתלוּנוֹתיה את חייו. חלק אחוּז מן השכנים, שגם עמהם התקוֹטטה תמיד, נתנוּ לוֹ עצה לגרשה. וּלשיטה זוּ נטה גם השוּ”ב הזקן. לבתיה וּלנחמן היה ילד חרש ואילם ויהי למשׂא גם לאביו וּלאמוֹ. בּתיה שוּב לא ילדה. וּלעיתים חשבה גם היא לקבּל ספר-כּריתוּת מבעלה וּלהיפטר מה“לא-יצלח”, אם אך יקח את הילד עמוֹ לבית אבוֹתיו. ואת הדבר הזה מיאֵן נתנאל לגמרי. פּעם התפּרץ בּין בּתיה וּבין בּעלה ריב גדוֹל, ותשלך נעל על ראשוֹ ותעש בּו חַבּוּרה. מה עשה המוכּה? בּרח וישב בּבית אביו וּלא אָבה לשוּב לדירתוֹ. ותאמר בּתיה: הן אישי עזבני וּאני אשב פּה עם הילד! מה עשתה? לקחה את הגוּף החרש, חיתלה אוֹתוֹ בּכר, התגנבה לחצר בּית-חָמיה ותניחהוּ לפני סף הבּית. הציצוּ היוֹשבים בּפנים כּי בּאה היא עם הילד ויסגרוּ את הדלת בּעדה. והימים ימי סתיו. איזוֹ שעוֹת מוּנח היה המחוּתל בּלי חסוּת; וּכאשר ניחמוּ על זה ויפתחוּ את הדלת ויביאוּ את הילד הבּיתה, לא שהה שם הרבּה. התקרר בּחוּץ וּימת אחרי שני ימים, ותיהוֹם לַדינה למעשה הזה.

איזה אנשים קינאוּ לַדבר וקראוּ כּי רצח פּשוּט נעשה בּבית השוּ“ב הראשי. ואחרים רק משוּם ניגוּד אמרוּ את ההיפך: זה לא ידע ואינוֹ אשם, ואך לשוְא ישׂימוּ עליו חטא. הללוּ בּכה וּהללוּ בּכה. ריב בּקהילה ישראלית! ההמוֹן וּבני דלת-העם, שאינם אוֹהבים את “כּלי-הקוֹדש”, האשימוּ את הכּוֹהן המברך על הזבח ואינוֹ מרחם על ילד חַלש. וּזה סיבּב שהרבּה בּעלי-בּתים וּאמידים עמדוּ לימינוֹ של השוּ”ב וּמאנוּ להוֹרידוֹ ממשמרתוֹ. גם אֵילי העיר, שלמרוֹת קנאתם וּתחרוּתם יחד היוּ בּעיני שאר תוֹשבי העיר למשפּחה אחת, נפלגוּ עתה לשתי מחנוֹת ממש. תאוַת הנצחוֹן אכלה בּכל פּינוֹת העיר. בּבתי-התפילה, בּשוּק וּברחוֹבוֹת וּבכל מסיבּוֹת אנשים דיבּרוּ ושחוֹ והתוַּכּחוּ רק במאוֹרע הזה, והוּא אך הוּא היה תוֹכן הלבבוֹת והמוֹחוֹת. הרב דמתא לא רצה להגדיל עוֹד את המדוּרה וישׂם לוֹ פּנים כּאילוּ עוֹמד הוּא על עצמוֹ. מה שייך? על תלמיד-חכם ועל איש המשרת את הקהל להקפּיד גם על רבב שבּבגדוֹ. וּלאידך, בּן-תוֹרה שעבר עבירה הלא בּוַדאי הוּא מהרהר בּתשוּבה ואלוֹהים נוֹשא לוֹ את עווֹנוֹ. נתן-נטע גיבּוֹרנוּ רחוֹק עד היוֹם מהתערבוּת גמוּרה בּענייני הקהל, וּמעוֹלם לא אמר: קבּלוּ דעתי. אבל בּהתפּרץ המחלוֹקת גם עליו עברה הרוּח ויגמוֹר אוֹמר, מבּלי נדע טעמוֹ של דבר, לעמוֹד גם הוּא לימין נתנאל, שכּבר מוּחרם היה מהצד שכּנגדוֹ ולא רצוּ לאכוֹל משחיטתוֹ; וגם לא הניחוּ אוֹתוֹ לעבוֹר עוֹד לפני התיבה. מה עשוּ נתן-נטע וּחבריו? יסדוּ “מניין” קבוּע בּבתיהם; ושם כּיבּד השוּ“ב הנזוּף את האלוֹהים מגרוֹנוֹ. בּשבּת אחת, בּה התפּללוּ בּחדר הגדוֹל הסמוּך לחנוּתוֹ של נתן-נטע, קראוּ גם את דן המשרת לעלוֹת לתוֹרה. החדר השני היה מיוּחד לנשים, וּתרא שר”ל את חשוּקהּ עוֹמד לפני ספר-התוֹרה הפּתוּח וּטלית על שכמוֹ וּמברך, וליבּה עלה.

ח'

והריב הוֹלך הלוֹך וחָזָק, הלוֹך וחָזָק. בּחלוּשי-הכּוֹח התעוֹרר איזה עוֹז וחפץ להוֹכיח ולשׂים לאַל את דיעוֹת שכּנגדם. ואנשים, שעד היוֹם היוּ נחבּאים אל הכּלים, משמיעים קוֹלם בּמערכת שני הצדדים. הימים כּמעט כּימי דתן וֹאבירם בּדוֹרם של משה ואהרן בּמסע בּמדבּר. בּימי שבּתוֹת אחדוֹת כּבר החלוּ ה“הכּאוֹת” בּחוּצוֹת וּבא הדבר לידי “חילוּל-השם”. כּל צד רוֹצה לגבּוֹר ולהפּיל למַדחפוֹת את הצד השני. החפץ התמידי בּין אנשי עיר כּזוֹ, להרויח כּסף וּלהוֹסיף הוֹן בּחיים, כּמעט נדחה מפּני אהבת הניצוּח. אין צרכים ישראליים אחרים בּלדינה. כּי אם לדחוֹת את נתנאל מכּהוּנתוֹ אוֹ – להשיב אוֹתוֹ על כּנוֹ. איבה עזה מילאה את העיר, ונתפלגוּ לבבוֹת איש וּקרוֹבוֹ, איש וֹאנשי בּיתוֹ. נתן-נטע לא אך מגן בּכל עוֹז על נתנאל, כּי גם מצבּיא הוּא, שלא כּדרכּוֹ, בּמפלגתוֹ. אוּלם דבוֹר’לה רעייתוֹ מתלוֹננת בּסתר ליבּה על השוֹ"ב קשה-הלב. מעשה בּל-יֵעשה עשה…

בּימים ההם נתן דן המשרת את בּגדוֹ לחייט אחד לגהצוֹ; וימצא האוּמן גליוֹן אחד בּצלחת. נתגלגל אוֹתוֹ מכתב וּבא לידי מרדכי בּעל בּית-מסחר-הבּרזל. הוּא נמנה לצד השני ממפלגת נתן-נטע ויהי מאוֹיבי השו"בּ נתנאל. קראוּ את הגליוֹן וּמצאוּ שהוּא כּוֹלל מכתב-אהבה מבּתוֹ של נתן-נטע. וּמלבד המקרה הלא-נעים הזה, הנה אָזניים לכּוֹתל ועין לבני-אדם. שׂיח ושׂיג בּין המשרת בּחנוּת וּבין בּת אדוֹנוֹ לא יֵעלם ימים רבּים מאחרים. כּל איש השוֹמע בּפּעם הראשוֹנה את הדבר מגלה אוֹתוֹ לחברוֹ בּחשאי. אשה מספרת לרעוּתה את אשר הגידוּ לה, וּבזמן קט ידין בּזה כּל פּה.

לא אַלאֶה את הקוֹרא. מכתבה של שׂר’ל מסרוּ לידי אביה ותפּוֹל רוּחוֹ ויִרף מדבר המחלוֹקת מיד. – הוּא לא ידע עצוֹת בּנפשוֹ. כּי הן דן היה הרוּח החיה בּכל אוֹפני מסחרוֹ והיה נשען עליו בּמעשהוּ בּכּל. אוּלם נתן-נטע לא היה בּן-אדם דוֹחה עיקר מפּני עיקר. עוֹד בּאוֹתוֹ שבוּע סידר חשבּוֹנוֹתיו עם משרתוֹ ויפטרהוּ מעבוֹדתוֹ. את מכתבי בּתוֹ קנה ממנוּ בּממוֹן; וּתנאי התנה עמוֹ, כי יעזוֹב מהרה את העיר. וֹיצא דן מלדינה.

בּיוֹם שלאחריו עלה נתן-נטע לעלייה ונכנס לחדר בּתוֹ. היא ישבה ותפרה לבניה, שהכינוּ לה לימי נישוּאיה, וֹעיניה נטוּיוֹת אל מלאכתה. ניגש אביה אליה וינח צרוֹר מכתביה לפניה. מַכּת-לחי נשמעה הבּתולה יוֹשבת עלוּבה, היא לבדה בּחדר.

כּעבוֹר שלוֹשה ירחים חגגוּ את חתוּנת שׂר’ל. דבר המחלוֹקת בּנתיים חדל. השו"בּ נתנאל שבק חיים.

ט'

נוֹטע אדם גן ויעזקהוּ ויסקלהוּ וינַקהוּ ויבנה לוֹ גדר, מלַקט הוּא וּמוֹציא את האבנים והחרוּלים מבּקעי האדמה, חוֹפר בּשטח ממעל, שׂם זרע מתחת לרגבים ושוֹפך עליהם מים בּכל בּוֹקר, אם לא ימטירוּ השמים. כּל זרע מכּה שוֹרש, הוֹלך וּמתאַבּך למטה וּמוֹציא פּרח למעלה; יעלוּ עלים ויכּסוּ את הגרעין. הילד נקשר עם תחילתוֹ. השמש נוֹתן חוֹם, עוֹצם וגידוּל, אם משפּיע הוּא בּמידה וקצב; יוֹצא הוּא מנרתיקוֹ, שוֹרף הוּא וּמיבּש נפתחוֹת ארוּבּוֹת של מעלה יוֹתר מן השיעוּר ונשקע הזרע, דוֹרך אדם בּרגל גסה על עשׂבים ורוֹמס כּל חי וזרע. כּשיעטה הגן מעטהוּ הירוֹק, כּשייפּתחוּ השוֹשנים, כּשהפּירוֹת נוֹתנים ריח, לא יֵדע המטייל ולא ישים לבּוֹ, כּמה פּעמים כּמעט היה נשחת כּל החזוֹן אשר לפניו, לא יספּוֹר את לילוֹת הזוָעה ולא ידע מבּני-רשף וּמקטב מרירי, ההוֹלכים לכלוֹת את אשר יבּרא אדוֹן ההוָיה בּכל פּעם מחָדש.

הקוֹרא אל יחשדני בּחיבּה יתירה לשׂר’ל. משאַת-נפשי לא היתה וּמעוֹלם לא כּרעתי לה, ועם כּל זה דמי לא ישקוֹט בּקרבּי, כּי אראה בּחָזוֹן איך הכּלה שוכבת על המיטה ורק כּוּתנתה לבשׂרה, אוֹפל בּחדר, כּי נסגרוּ תריסי החלוֹן מעבֵר השני, לבּלתי יבּיט גם הלילה למה שבּפנים. וירד מהמיטה השנייה חתן צעיר, שלא צמחוּ לוֹ עוֹד שׂערוֹת זקנוֹ, ויעל נפחד ונדהם על המיטה השנית בּריחוּק שתי אַמוֹת ונגע בּצמח המתעוֹרר וּמתכּוֵץ. אנחה חרישית. אין אהבת-המין, גם לא תאוַת-בּשרים, כּי אם מעֵין חזקה בּנחלה. והשטר נכתב ארמית וּבירכוּ לפני זה על כּוֹס. נפסל פּרי גידלוּהוּ בּעמל, נהרסה גָדר וּעלוּ שמיר וּשית בּחיי בּני-אדם אסוּרים מעתה יחד…

הנה בּמשל אדבּר, וּאת הנמשל עוֹד נלמד לדעת מהדפּים הבּאים.

י'

כּוֹכבא דשביט נראה בּעצם היוֹם, קרניים בּראשוֹ לשני עבריו וּזנבוֹ הארוֹך משׂתרע עד לאוֹרך מיל. וירא העם וייבּהל.

מלחמה בּארץ! שבטי הבּוּלגרים אמרוּ להסיר עוֹל התוּגרים מעליהם, שנשׂאוּ אוֹתוֹ זה דוֹרוֹת רבּים. ונלחם הגוֹי הקטן עם התקיף ממנוּ. לאוֹם נוֹצרי מבקש חוּפשתוֹ מבּעלי-האיסלַם הקשים, ולא יכוֹל לעמוֹד לבדוֹ בּפני הרבּים, התקיפים ממנוּ. אז עבר אלכּסנדר השני עם מחנהוּ דרך ארץ רוֹמַניה ויבוֹא לעזרת בּני אמוּנתוֹ. רוֹמַניה פּתחה שעריה בּחפץ בּפני החיילוֹת; והרוּסים לַחמם וּמימם בּכסף ישבּוֹרוּ. מתי-מספּר מן עם היהוּדים נלחמוּ גם הם בּחיל-צבא רוּסיה, ומספּר לא-קטן לקח חלק בּעסקי המלחמה. נוֹסף על ענפי המסחרים הפּעוּטים עד אז בּא דבר חדש ושוֹנה לגמרי מזה שעד כּה. שניים אוֹ שלוֹשה יהוּדי לדינה השיאם דמיוֹנם להתעשר גם הם, ויבוֹאוֹ עד בּוֹקרשט הבּירה, ושם היוּ “שוֹאבים ממוֹן בּידיהם”.

והתוּגרים מחזיקים מעמד. גדוּדים-גדוּדים עוֹזבים בּכל פּעם תחוּמי רוּסיה הכּבּירה, נלחמים בּחרב וּבחנית. תוֹפשׂים בּקני-רוֹבה חדשים וּמוֹרים אש מכּלי-תוֹתח. אין מספּר לנוֹפלים על שדה-קרב. המוֶת לא יֵדע ירחי-לידה. צעירים וּבאים-בּימים, יחידים לאבוֹתם ואחים גם יחד מתגוֹללים בּדמם. צוֹעקים הפּצוּעים, נוֹהמים הסוּסים, שיָרוּ לבטנם כּלי-המַפּץ, ומשליכים את רוֹכביהם מעליהם; ורמסוּ ההוֹלכים על-ארבּע את גיבּוֹרי-החיל לפני רגע. אין עלייה וירידה, אין הבדל בּין חי וּמדבּר. שיניים נוֹשכוֹת נעקרוֹת שוּרוֹת שוּרוֹת. שריוֹנים קוֹפצים בּאויר. רוֹעשת האדמה. מלאך המשחית הוּא המצבּיא בּשתי המחנוֹת, ועל-ידוֹ שבעה משרתיו: דם ואש ותימרוֹת-עשן, עֶברה וזעם, סערה וכליוֹן.

וּבכל בּתי-מדרשוֹת וּבתי-התפילה של עיירוֹת בּני-ישראל בּרוּסיה הרחבה השאלה מרחפת על כּל פּה: למי ממפלגת הלוֹחמים האלה יהיה הנצחוֹן? הללוּ בּכה והללוּ בּכה והללוּ בּכה, ונתפּלג העם שוּב לשתי מחנוֹת. נצים ומתוַכּחים יחד איש עם רעהוּ: מי יעלה וּמי ירד? מתבּטלים מן התוֹרה וּמן התפילה וגם מ“ענייני דעלמא” ורק דנים וּמעיינים בּדבר המלחמה. אדם אוֹכל סעוּדתוֹ בּצהריים אוֹ בּערב, והאשה עקרת-הבּית אוֹמרת: “בּריל, אוֹ שמעיה, אמוֹר לי, מה תהיה אחרית ההתנגשוּת? היחדרוּ הרוּסים הלאה אוֹ ייסוֹגוּ אחוֹר?” בּין בּני-יעקב לא יחסרוּ גם בּקיאים בּתכסיסי-מלחמה; וכל אחד הוּא חכם בּזה מחברוֹ. זה קוֹפץ ואוֹמר: לַיוָני כּוֹח-בּרזל; והלז אוֹמר: עם פּלאי הוּא שבט הישמעֵאלים. נשכּחוּ, נשכּחוּ כּל הדאגוֹת הבּיתיוֹת וכל הצרכים הפּרטיים, והכּל סוֹפרים וּמוֹנים: בּכמה חדשים וימים יכבּשוּ הרוּסים מבצר פּלוֹני אוֹ אלמוֹני? בּיוֹתר התנגשוּ הלבבוֹת בּהַצוֹת חיל רוּסיה על פְּלֶוְנה ולא יכלוּ להּ. יהוֹשע כּבש את יריחוֹ בּחצוֹצרוֹת וּבשוֹפרוֹת. לרוּסים לא היה אז בּן-נוּן.

ישראל חתן נתן-נטע היה מן המעטים שהיוּ יוֹדעים גם בּ“חדשוֹת שבּעוֹלם”. ובבוֹאוֹ לבית התפילה הטוּ לוֹ אוֹזן. אבל אוֹתוֹ היוּ מעסיקים בּלבבוֹ גם ענייני נישוּאיו. – הוּא הרגיש כּי שׂר’ל רעייתוֹ אינה מחַבּבתוֹ כּראוּי; ולאידך – ידע שהוּא אוֹהב אוֹתה. כּי אמר לנשק אוֹתה השתמטה ממנוּ. כּי החזיק בּידה ניתקה אוֹתה מידוֹ. כּי הרבּה לדבּר אליה ממילוּי-לב, ענתה על אלה רק בקצרה. הוּא השתוֹקק אליה תמיד; והיא לא השתוֹקקה אליו כּלל. אמנם היא הרתה ללדת, ותַפּל בּמלאוֹת ירחים חמישה נֵפֵל-אֵשת.

הוּא נסע לליניץ, לבקר את הוֹריו, ולא אבתה האשה הצעירה ללווֹתוֹ על דרכּוֹ. הוּא כּתב לה מעיר-מוֹלדתוֹ שני מכתבים בּזה אחר זה, מלאים אהבה וֹגעגוּעים; והיא אז רק בּדן חשבה. האלך רכיל בּה? היא לא הבּיטה בּעיני-איבה גם על המשרת השני, יוֹרש מקוֹם הראשוֹן. אִמה, דבוֹר’לה, השתדלה לקרב את לב בּתה לבעלה. – בּדברים כּאלה עיני אשה רוֹאוֹת יוֹתר משל איש. – אבל היא לא ראתה פּרי בּעמלה.

ותהר שׂר’ל עוֹד ותּלד בּן, וימת אחרי ירחים שלוֹשה. אחרי שנתיים ילדה שוּב בּת, שלא האריכה גם היא ימים. וישראל הנה החל להתחנך בּענייני החנוּת. בּתחילה עשה זה בּלי חפץ. היה לוֹ חבר, שעלה לוֹ לכתוֹב על אוֹדוֹת מאוֹרע אחד בּעתוֹן עברי, וקינא בּוֹ. ויאמר: מוּטב להיוֹת כּוֹתב בּמכתבי-העיתים מלהיוֹת חנוָני. אבל חוֹתנוֹ מוֹשל בּוֹ. קוֹדם כּל צריך בּן-אדם לעמוֹד על רגליו בּדבר מסחר וֹקניין. כּשלא היוּ קוֹנים בּחנוּת, שׂח חוֹתנוֹ עמוֹ גם בּשאר דברים. ישראל התחיל להיוֹת גם רוֹאה-החשבּוֹנוֹת.

בּשנה זוֹ נוֹלדה מרים, אשר לשמה וּלזכרה מוּקדש אוֹתוֹ סיפּוּר. ותעמוֹד שׂר’ל אחר זה מלדת.

יא

יוֹם-סתיו היה. עברוּ ימי התפילוֹת ותחנוּנים ליהוּדים וימי חג-האסיף הבּאים אחריהם. משנים-עשר חדשי השנה מוּקדש שליש של חוֹדש לבקשת סליחה מאֵל נוֹרא ואֵל חנוּן, ושבוּע ימים ממנוּ לישיבה בּסוּכּוֹת, כּבימי עזרא אוֹ ימי משה. חידת אלוֹהים מבקשת עינוּי-נפש וּודוּי-דברים מבּני-אדם, ואלוֹהים – חוֹגגים לוֹ בּעלי-הדס ועלי-תמרים ועלי-עץ-עבוֹת וּשאר מינים. ושירתוּ בּני-ישראל בּכל ערי הגוֹלה וּבשארית מוֹשבי הארץ את אלוֹהים זה ואת זה. – נדעך הקיץ וסרה ממשלתוֹ הרחבה. העוֹלם מכסה פּניו כּבן שירד מנכסיו…

ויסע אז נתן-נטע לעיר גדוֹלה בּווֹהלין לקנוֹת סחוֹרוֹת לימי החוֹרף. מסילת-הבּרזל אין בּימים ההם. נוֹסעים בּני-אדם בּקרוֹן אוֹ בּעגלה אף מהלך שבוּע אוֹ יֶרח ימים. הדרכים בּארץ רוּסיה לא מישרים הם. נוֹסע אתה איזה מיל ואין בּית ואין יוֹשב. וכי תעבוֹר דרך כּפר דל בּמראהוּ, העגלה מתנוֹעעת על הגשר הרעוּע ואחר-כּך היא עוֹברת בּין הבּתים הקטנים, שנראים כּמעט כּאהלים שבוּרים. עוֹד מעט-קט ושוּב הנך בּמישוֹר בּלי-קץ, יפסיקוֹ רק ערימת-תבן אוֹ עץ בּוֹדד בּירכּתי הדרך. הארץ כּאן אינה גדוּרה עוֹד ואינה נחלה, שיש עליה שוֹבר. העמים עוֹד לא נפלגוּ ללשוֹנוֹתיהם בּגוֹייהם. היוֹם הוּא רק משעוֹל לָעֶרב.

הסוּסים מפגרים ללכת. העגלה מתהלכת בּכבדוּת. וירד נתן-נטע מעליה וילך רגלי. הוּא אוֹמר להתפּלל תפילת המנחה וַיֵט הצידה. הוּא צעד איזה צעדים, פּנה מעט לימין ושוּב פּנה לשמאל, והנה נעלמה העגלה עם שיירתוֹ והוּא תוֹעה בּשדה. וישׂא את עיניו והנה הוּא רוֹאה כּעין צל מרחוֹק, כּמוֹ שרביט של אֵש נוֹצץ בּאויר. השמים כּבּרזל. איש כּבן-שישים הוֹלך כּפוּף ותכריכים לבנים נראים מבּין שוּלי מעילוֹ השחוֹר. נחש עקלתוֹן מקיף את בּטנוֹ כּחגוֹרה; ועל שכם ההלך טעוּן ילד מחוּתל. שוּב נוֹצץ השרביט של אש; וקוֹל איוֹם מַרעים וקוֹרא: לך ואַל תעמוֹד, נתנאל איש-הדמים! שׂערוֹת נתן-נטע סמרוּ ועיניו בּלטוּ מחוֹריהן. בּוַדאי שמע על דבר מעשים כּאלה נאמרוּ בּספרים. אבל הוּא עתה בּשׂדה לבדוֹ ואיש אין אִתוֹ, והוּא רוֹאה בּחוּש חזוֹן עוֹלם-הפּלאוֹת. הוּא נשאר ניצב כּיתד ולא יוּכל למוּש ממקוֹמוֹ מרוֹב פּחד. אבן מתגוֹללת לרגלוֹ. האבן כּמוֹ מתנשׂאה מאליה, היא עוֹלה ויוֹרדת, עוֹלה ויוֹרדת. נתן-נטע מחזיק בּציציוֹתיו וקוֹרא “שמע ישראל”. וּכרגע תם כּל המַראה. הוּא רחוֹק כּרבע מיל מהעגלה; והעגלוֹן קוֹרא לוֹ: “רבּי נתן, למה תאחר לכת ולא תעלה על העגלה?”

אל יחשבני הקוֹרא לבעל-דמיוֹן. הנני מסַפּר לוֹ מעשה שהיה ולא רק דברי אגדה ושירה.

בּלי חפץ רב עשה נתן-נטע את דרכּוֹ הלאה. הוּא בּא לקריה האמוּרה, קנה שם את הסחוֹרוֹת הנחוּצוֹת לחנוּתוֹ ל“זמן” הזה ושב אחר-כּך לביתוֹ בּעגלה טעוּנה מכּל טוּב. אבל מהיוֹם ההוּא נראה איזה שינוּי בּמהלכוֹ. הוּא התפּלל מאז בּהשכּמת הבּוֹקר בּציבּוּר, ולא עוֹד בּיחידוּת, אפילוּ בּיוֹם-השוּק. בּערב-שבּת סגר את חנוּתוֹ מיד אחרי הצהריים ולא איחר עוֹד בּזה כּמקוֹדם. בּשיחתוֹ עם חתנוֹ ישראל אמר לוֹ מפוֹרש שאינוֹ מאמין עוֹד מאוּמה בּ“רוּח הזמן”. – שׂר’ל התרגלה אז עוֹד לעצלוּת יתירה. היא קמה ממיטתה כּשהשמש כּבר עמדה בּאמצע הרקיע. לבית-המבשלוֹת לא נכנסה, להליכוֹת הבּית לא שׂמה ליבּה. לרוֹב לבשה כּל היוֹם את מעיל-הבּוֹקר וחגוֹרה לא קשוּר. היא גם לא סעדה לתיאבוֹן. וּכשישראל אישהּ אִתה בּחדר, היתה נכנסת ויוֹצאת, נכנסת ויוֹצאת, ולא שהתה עמוֹ כּלל. אם יקרב אליה בּלילה אז בּת-ישראל היא. בּיוֹם לא תציית לוֹ.

יב

מרים היתה ילדה נחמדה, משוֹש כּל רוֹאיה. שערוֹת נוֹטוֹת לצהוֹב ענדוּ ראש נחמד, עיניה יוֹנים, קוֹלה נעים, צוָארה מעלה חן. שלמוּת ונוֹעם היוּ בּכל מבנה הגו וּבתנוּעת האברים. כּי לקחָהּ אדם על זרוֹעוֹתיו בּא איזה רוֹחב בּנפשוֹ וסר ממנוּ כּל יגוֹן ואנחה. יש טבע סוֹגר את פּיוֹ ויש טבע חי מאליו, מוֹציא גידוּלוֹ בּחשבּוֹן וּבדעת כּאמן משׂכּיל משכלל את מלאכתוֹ, מחַיה כּל קו, מיישר כּל אשר בּוֹרא ויוֹצר ונוֹתן לוֹ הדר. יש פּרח בּן-יוֹמוֹ ויש שוֹשנה משמשת רק בּמוֹעדה, עוֹלה עליהם אוֹר לא נדעך, אוֹר נשמה גדלה מיוֹם ליוֹם, לא תדע ליל וחוֹרף.

ישראל היה משוּגע מרוֹב שמחה לראוֹת בּכל פּעם טל-אוֹרוֹת בּביתוֹ. לקח את הבּת הקטנה בּידיו וירימה ממעל לראשוֹ והיה מניע אוֹתה בּאויר, אחר זה נשקהּ ליקק אוֹתה בּלשוֹנוֹ. הידיים הרכּוֹת חיבּקוּ את צוַאר האב, ושׂר’ל אף היא נהנתה בּהבּיטה על הנפש הצוֹהרת שיצאה מרחמה, והיא גם היניקה אוֹתה ולַחמה לה למנה.

נתן-נטע כּבר נפנה בּימים ההם מעסקיו לעניני המקוֹם ונתקיים בּוֹ: והחי יתן אל ליבּוֹ. אבל בּנכדתוֹ הגדֵלה לעיניו ראה מעין זמרת הבּוֹקר. שׂח אדם עם אלוֹהיו וּמזמר בּעלוֹת הרוּח. אף דבוֹר’לה כִּיונה תמיד בּתפילתה אל זוֹהר הבּית. ציץ המשפּחה נוֹצץ שוּב וּממלא גם חלל ריק. לא נעלם ממנה תכוּנת בּתה ויחסהּ אל אישה. והתוֹרה ציוְתה לעשוֹת רצוֹן הבּעל ולהיוֹת נכנעה למשמעתוֹ. ליוֹשב-מעל עסקים רבּים בּעוֹלמוֹ. זה הוֹלך בּכה וזה הוֹלך בּכה. אשרי מי שמוֹצא את הדרך הישרה. ליבּך עוֹמד לרגע והנה הילדה התמה בּאה וּמוֹשכת אוֹתך בּסינר. יש “כּלל ישראל” מאז וּמקדם ויש בּתים מיוּחדים, וּבכל בּית מלאכים וּשׂטנים למספּר הנפשוֹת

רב לדבּר בּזה.

יג

חוּקי-הצבא החדשים הכבּידוּ על העם. אם גם בּן יחיד נקי הוּא לביתוֹ, אם גם הבּן הצעיר יעבוֹד תחת אחיו הבּכוֹר, למען יעמוֹד הראשוֹן לימין אביו בּעסקיו, הנה בּלקיחה עצמה לצבא מעין שליחה לארץ גזירה. לוֹקחים “בּחוּר” יהוּדי אוֹ נשוּי צעיר מבּית-המדרש אוֹ מעל שוּלחן חוֹתנוֹ, מקצצים פּיאוֹתיו, מגלחים לפעמים גם את זקנוֹ וּמלבּישים אוֹתוֹ שלא כּדרך היהוּדים, ועבד בּין אנשי-חיל גם בּימי מוֹעד ושבּת וּמאכילים אוֹתוֹ טריפוֹת ממש. אם עוֹבר אדם על תפילה בּציבּוּר, אינוֹ קוֹרא את “שמע” ואף אינוֹ מניח תפילין אוֹ גם יחלל יוֹם הקדוֹש, הנה כּל אלה עבירוֹת מלבר ואוֹנס רחמנא פַּטְרֵיה. אבל מאכלוֹת אסוּרים מטמטמים את המוֹח וּמגשימים את הלב. הבדיל אלוֹהים בּין ישראל לעמים, ציוָה לבני-סגוּלתוֹ על בּשר בּחלב והזהיר אוֹתם לבלתי טמא ושקץ נפשוֹתם בּכל דבר טמא, והנה גזירה מטעם המלך, שמברכים אוֹתוֹ בּקהל, לעבוֹר על גזירתוֹ של מקוֹם. לא ייפּלא כּי רבּה התעמוּלה להיפּטר מגזר-הדין, אם בּמזיד אם בּשוֹגג. זה מקצץ את אצבּע רגליו; זה שוֹתה רפוּאוֹת, עד בּוֹאוֹ לידי יֵרקוֹן; זה מחליף את שמוֹ ואף שם אביו. לפּלוֹני שלוֹשה בּנים שהגיעוּ לפרקם וּבשכוּנתוֹ אִשה אלמנה חשׂוּכת-בּנים, ימוּת אחד מן השלוֹשה בּספר זכרוֹנוֹת הקהל ונוֹלד בּדף אחר בּתוֹר בּן לאוֹתה האלמנה. היד השתדלן אוֹ ראש-הקהל תקצר? עוֹשים ממשפּחה אחת שתי משפּחוֹת. אין שוֹאלים את מלאך-המוֶת ואף לא את המלאך הממוּנה על ההריוֹן, מי ימוּת וּמי ייוָלד, קסת-הסוֹפּר גם היא תחוֹלל מעשים וּמאוֹרעוֹת. גוֹרל לדינה בּזה כּגוֹרל אחיוֹתיה הקרוֹבוֹת והרחוֹקוֹת.

אבל הנה יצא קוֹץ מַמאיר ויָחל להציק לבני העֵדה. אפרים בּן-משה, איש מגוּשם ורע-לב, היה מבקש מאת כּל “בּעל-מוּם” וּמאת כּל מַערים על חוֹק הצבא גמילת-חסד, שלא על מנת להחזיר, ודוְקא בּתוֹקף עוֹז וּבהטלת-אימה הלא “מסוֹר” הוּא זה, שבּימי “וַעד ד' ארצוֹת” היוּ דנים אוֹתוֹ בּבית-דין, אם גם ארבּע מיתוֹת כּבר בּטלוּ. בּערב-שבּת אחד מצאו שוֹטמי אפרם אוֹתוֹ בּבית-המרחץ וּביקשוּ להטילוֹ ערוֹם לכבשן-האש, המחמם את הבּית. לא נתנוּ אוֹתם לעשׂוֹת את הדבר, אבל הכּוּ אוֹתוֹ בּשוֹטים שבּידיהם עד חרמה, עד כּי נפל למשכּב וירד דוּמה אחרי ירחים שלוֹשה. ויהי הדבר לחַטאת לקהל.

יד

פּעמוֹני בּתי-תפילה לנוֹצרים משמיעים קוֹלם, בּתי-האלוֹהים לקהילה מתמלאים מפּה אל פּה. המוּלה בּרחוֹבוֹת. תינוֹקוֹת של בּית-רבּן חפשים היוֹם מעמל החדר. כּל אדם הפּוֹגש את חברוֹ בּשוּק קוֹרא ואוֹמר: “השמעת? הקיסר מת, נרצח!” אלכּסנדר השני, מי שקרא דרוֹר לכל איכּרי המדינה, נפל בּידי משבּיתי-המדינה כּבן-עוְלה, וכדוּר פּיצץ אוֹתוֹ, בּנסעוֹ בּמרכּבתוֹ בּעיר-המלוּכה. ארץ גדוֹלה כּרוּסיה, שעמים רבּים וּשבטים שוֹנים נכנעים לה, ארץ מכילה שטח גדוֹל מכּל חלקי האדמה, אבדה פּתאוֹם את מלכּהּ וּנסיכה, וּבנוֹ עוֹלה על כּסאוֹ. אם נציבי אלכּסנדר העריצים יִסרוּ את הבּלתי-נכנעים למשמעת המלכוּת בּשוֹטים, הנה בּנוֹ ייסר אוֹתם בּעקרבּים…

רק זמן קצר אחרי הנתן הכּתר על ראש המלך החדש והנה החלוּ פּתאוֹם להכּוֹת בּיהוּדים ולשלוֹל את בּתיהם. בּיֶלִיסַוֶטגרַד, בּבַּלטה, בּשׂדה-לבן יצא הקצף והתפּשט לכל עֵבר. על עיירוֹת עבריוֹת לעשׂרוֹת עלה הגוֹרל להיוֹת למרמס לאיכּרים שיכּוֹרים וּלפוֹחזים ושוֹדדים. ואין לך שבוּע שלא שתתה קהילה ישראלית מכּוֹס התרעֵלה. מעין פּתיחה היה בּאלה ל“שבט-יהוּדה” חדש אוֹ ל“עמק הבּכא”. אחר-כּך החלוּ להתפּשט גזירוֹת וחוּקים מעיקים על עם היהוּדים. מגרשים עברים מכּפרים וּמערי-התחוּם וגוֹמר. בּימי-הבּיניים היוּ לפי דברי סוֹפרי-התוֹלדה “גירוּשים” גדוֹלים. מתוּ מבּני-ישראל אז אנשים למאוֹת ולאלפים על “קידוּש-השם” ואחדוּתוֹ. אבל עתה, בּאוֹתם הימים שאני מסַפּר על אוֹדוֹתם, החלוּ לעַנוֹת את היהוּדים בּאוֹפן אחר. לא היה אוֹנס גמוּר להמיר את הדת. לא כּפוּ עליהם אפילוּ לסגוֹר את החדרים העברים ולשלוֹח את הבּנים לבתי-ספר. לא שילמוּ קנס על חבישת מכסה לראש לפנים מן הכּוֹבע. הכּל היה רק קשי-לב, שׂנאת-חינם בּין שבט לשבט על ענייני המחיה. ואם גזרוּ תעניוֹת בּציבּוּר, עשוּ זה רק משוּם שכּן המנהג. אם קראוּ: ענני ה' ענני – הלא כּך כּתוּב בּסידוּר…

בּימים ההם חלה נתן-נטע בּמחלת נכי-האברים, ויעל על מיטתוֹ והיה קשוּר אליה איזוֹ שנים. יוֹם אחד היה עצוּב ויסב פּניו אל הקיר, וּביוֹם שלמחרת ישב על הכּר ויצחק עם נכדתוֹ החביבה. כּבת-ארבּע כּבר שירתה את החוֹלה והוֹשיטה לוֹ כּל דבר אשר שאל. וּכשהתפּלל בּמיטה וֹשׂם התפילין על ידוֹ ועל ראשוֹ, עמדה כּמשתוֹממת ולא הבינה לאוֹתוֹת אלה. כּי הגיעה לחמש שנים היתה כּבת שבע אוֹ שמוֹנה לבינה. חן הילדה היה רב ואיזה נוֹעם בּקוֹלה. עיניה כּתכלת כּהה, שׂערוֹתיה הצהוּבּוֹת מקוּצרוֹת מסביב לראשה. וזה היה צביוֹנה גם כּי גדלה.

בּמלאוֹת למרים שנת התשע מת זקנהּ ויהי אבל בּלדינה. איש מכוּבּד בּעמוֹ נאסף. בּ“טהרה” עסקוּ ראשי החברא קדישא. בּהלוָיה השתתפוּ כּמעט כּל התוֹשבים למגדוֹל ועד קטן. ויקבּרוּ אוֹתוֹ בּשוּרה נכבּדה בּבית-הקברוֹת. “צוָאה” לא השאיר המנוֹח אחריו. ותיכף אחרי שלוֹשים ימי האבל החל בּירוּר עניין הירוּשה. לנתן-נטע היוּ שני בּנים ושלוֹש בּנוֹת, ואת כּוּלם היה צריך עוֹד להשׂיא. התערבוּ בּדבר נכבּדי העדה, שלא יפחת גוֹרל היתוֹמים. וגמרוּ שישׂראל “ינהל” את החנוּת ושישליש מדי שנה בּשנה סכוּם ידוּע על חלק כּל בּן וּבת, והיה להם לנֵדה. ה“הלבּשה” תילָקח בּימי חתוּנתם מגוּף החנוּת, לפי ערך כּבוֹדוֹ של המת. ולדבוֹר’לה כּוֹח ויפּוּי כּבימי חיי בּעלה. אוּלם ליבּה כּבר נעתק כּוּלוֹ אל סידוּרה עוֹד בּימי שמוֹר אישהּ את מיטתוֹ. אלוֹהים בּשמי-מרוֹמים הוּא מוּקף מלאכים, המלאכים מוּקפים משרתים ואף הם מוּקפים שאר משרתים. עיני המלך העליוֹן צוֹפיוֹת בּכּל, וּמכּל עֵבר שוֹפכים לפניו שׂיח, בּוֹכים וּמתחננים אליו, והוּא שוֹמע רחשי כּל פּה. שוֹמע וּמאזין לכל בּריוֹתיו, מַטה וּמנהיג עוֹלמוֹ לפי דרכּוֹ. בּארץ-האבוֹת היה הדבר שוֹנה מעתה. אז בּית-המקדש היה קיים, אלוֹהּ משכּנוֹ היה בּין הכּרוּבים, ואיש ואשה בּאים וּמקריבים קרבּן; והביא הכּוֹהן את קרבּנם על המזבּח ונאכל בּאש בּל-תכבּה תמיד. דבוֹר’לה חוֹשבת לפעמים לבקש מחתנהּ חלף חלקה משען חדשי, ואם גם שקלים ארבּעה אוֹ שלוֹשה, אז תקוּם ותעל לירוּשלים עיר הקדוֹשה…

ספר שני    🔗

טו

נער עברי כּי יבוֹא אל החדר ולמד לקרוֹא והתחיל בּהבנת המלים של הבּרכוֹת ותוֹרת-כּוֹהנים. אחרי זה מביאים אוֹתוֹ לפתחי בּראשית, מוֹשכים את ליבוֹ בּסיפּוּרי האבוֹת וּמשה וּמשמיעים לוֹ ראשי המשפּטים והתוֹרוֹת. הוּא ילַוה את אביו לבית התפילה וּשליח הציבּוּר מדבּר בּקוֹל רם וּבנעימוּת וקוֹרא ואוֹמר כּל השירוֹת וההוֹדיוֹת ומטעים בּאזני הנער את מזמוֹרי התהילים שאמרם דויד ועשרה זקנים. אז נזרע זרע אלוֹהים וזרע עם-בּרית בּנפש הרכּה. הנער גדל וסוֹפג אל נפשוֹ בּכל זמן סימני מוֹעד חדש. הנה הוּא לוֹמד פּירוּש רש"י ודברי-חכמים הקלים. החגים בּכל תקוּפת השנה מוֹבילים אוֹתוֹ לירחי-קדם, עת שֶׁבֶת שבטי ישראל תחת גפנם ותחת תאנתם ועבדוּ את אלהי כּנען בּתוֹם וגם בּהמוֹן חוֹגג. ומתעניוֹת השוֹנוֹת, הבּאוֹת לפי סדרי הלוּח, מסַפּרוֹת לנער שוּב על עקת הגוֹי, על חוּרבּן הבּית וּשריפת התוֹרה. התוֹרה, זוֹ כּוללת דברי הבּרית, שחקקם אבי כּל הנביאים בּספר, נביא אשר דיבּר עם אלוֹהים פּנים אל פּנים ולא קם כּמוֹהוּ בּכל ימי הדוֹרוֹת. כּל פּרשה שבּתוֹרה קדוֹשה היא, לכל פּסוּק ופסוּק פּשט ורמז; והכּל נאמר רק לישראל, לעם-סגוּלה אשר נשא ה' מארץ מצרים על כּנפי נשרים. משלוֹשה בּני-נח, שם, חם ויפת, שעזבוּ את התיבה אחרי שיבשה הארץ ממי המבּול, חיבּב אלוֹהּ את שם; ממשפּחת שם בּחר לוֹ את בּני אברהם העברי לשוֹמרי מצווֹתיו; וּבין שבטי ישוּרוּן יהוּדה הוּא נזיר אֶחיו. אלוֹהי ישראל הוּא אֵל גדוֹל, נוֹרא ונשׂגב, אל ארך אפּיים ושוֹמר חסדוֹ ליראיו. לא כן אלוֹהי העמים, מעשה ידי בּני-אדם הם. ימין ה' רוֹממה, ימין ה' עוֹשה חיל, ועצבּי הגוֹיים רוּח אין להם, עיניים להם ולא יראוּ. אלוֹהי ישוּרוּן אין קץ לקדמוּתוֹ, הוּא אדוֹן כּל ואין סוֹף לאחדוּתוֹ. הוּא מוֹשל עדי-עד, מַשפּיע ושוֹמר על הבּריוֹת. מלאכים עוֹמדים מימינוֹ וּמשמאלוֹ, צדיקים וחסידים יעטרוּהוּ; וּבעת בּוֹא קץ למלכוּת הגוֹיים, המלחמוֹת תשבּוֹתנה מן הארץ ושוֹמר-אמוּנים יקבּץ את הנידחים ומהפוֹצים מארבּע כּנפוֹת הארץ, יָהֵל גם נר עבדוֹ משיחוֹ, אליו אמר ה': בּני אתה, אני היוֹם ילדתיך! כּה הוֹלכים ונארגים דברי המסוֹרוֹת וההנהגוֹת עם המוֹן החוּקים בּלב הנער. והוּא עוֹלה וּמתחזק, מתכּנס וּמתפּשט. בּשבּת מפטירים בּדברי נביאים. שׂפה נשׂגבה לוֹ ואף רחוֹקה. – ובימוֹת-החוֹל פּוֹתחים לוֹ פּתחי התלמוּד, כּוֹלל הלכוֹת וּויכּוּחים, אמירוֹת וּפתגמים וסיבּוּכי-שיטוֹת. השׂכל מתייגע לתפּוֹס את העניינים הקשים. ואין זוֹ הליכה, כּי אם סיבּוּב; הכּל הוּא אך לכאוֹרה, דרך אגב. הנך מחזיק דבר בּעיוּנך ושוּב הוּא נשמט… והמוֹרה יוֹשב בראש השוּלחן עטוּף בּטליתוֹ הקטנה הקרוּעה וּמזיע וּמנהל בּכבדוּת את בּני-הצאן הסוֹבבים שוּלחנוֹ. פעם ינגן וּפעם מתייגע גם הוּא. עוֹני הוּא כּל החזוֹן! הנערים גם רעבים ללחם, כּי הקדימוּ לחדרם בּאשמוֹרת הבּוֹקר. אם תיפּתח הדלת יאמרוּ בּליבּם הנה הגאוּלה קרוֹבה. וּפתאוֹם מתגוֹללוֹת, על פּי דיברת הספר הארוֹך שלפניהם, שתי דמעוֹת מעיניו של הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ויוֹרדוֹת אל הים הגדוֹל ויתגעש עוֹד יוֹתר. נזכּר המקוֹם בּצערוֹ של ישראל ובעמל בּניו שגָלוּ מעל שוּלחנוֹ, והוּא נאנח מצער; וצער עמוק וקשה מנשוֹא.

אבל לנערוֹת ישראל כּל המוֹן החיים הללוּ בּספר וּבמעשה כּספר החתוּם להן. נתוֹן לא יינתן להן הד ירחי העבר ואין להן קרקע רוּחני להתגדל בּוֹ. מימי שבּתוֹת וימי המוֹעדים יגיעוּ להן אך פּרוּסי הסעוּדה. פּטוּרוֹת הן מלימוּד התוֹרה, מרוֹב המצווֹת וּמן התפילוֹת; והמעט שנתוֹן יינתן להם הוּא אך כּיין שפּג טעמוֹ.

טז

מרים נטתה בּראשוֹנה בּליבּה אל האֵם, כּדרך כּל ילדה להיוֹת כּרוּכה אחרי אמהּ. אוּלם הרגשתה הנקייה קירבה אוֹתה אחרי זה אל אביה. לישראל כּאב ליבּוֹ שלא נתקיים לוֹ זכר. חפצוֹ היה להנחיל להּ את אשר היה שוֹאף לזה לפני נישׂוּאיו. כּשהיה לוֹ פּנאי ממסחרוֹ לימדהּ מעט עברית. הוּא גם התחיל לבאר לה פּעם חזוֹן ישעיהוּ בּן-אמוֹץ; וּבעצם – הוּא בּעצמוֹ פּיגר בּזה מלכת. הוּא על כּל פּנים התפּעל מקסם המלים; ולה זה עוֹלם רחוֹק היה גם רחוֹק.

לאבי-אמה הטתה בּחייו אזנה יוֹתר. והוּא גם דיבּר עמה לעיתים בּשכבוֹ על ערשׂ-דוָי. בּצל המחלה האנוּשה ראתה דבר לא הבינה אוֹתוֹ. לאדם יש רגליים ואינוֹ הוֹלך בּהן עוֹד. בּתחילה היה הוּא לבדוֹ מוֹשל הבּית, והנה הוּא שוֹכב ימים ושבוּעוֹת ואינוֹ פּוֹקד על בּני בּיתוֹ כּלל. ימים רבּים הוּא כּרוּך אל המיטה ושם בּיתוֹ, והנה לקחוּהוּ מזה ואיננוּ…

וישראל יוֹשב בּכל לילה ולילה וחוֹשב חשבּוֹנוֹת, והוּא גם מפקח על ענייני החנוּת יוֹמם. הוּא משתדל וּמתעמל לבסס את אשר מסרוּ בּידוֹ. הוֹצאוֹת הבּית לא מעטוֹת הן. והנה קם לוֹ מתחרה בּיוֹסי החסיד, איש מהיר ויוֹדע גם להרבּוֹת שיחה עם הקוֹנים וּלמשכם אליו. למתחרה עמוֹ גם אשתוֹ עֵזר כּנגדוֹ, אשת-חיל וישרת-לב. לעוּמת זה עסקי שׂר’ל רעיתוֹ היוּ אך לקשט וּלייפּוֹת עצמה תמיד – ולא לוֹ. הוּא ראה את עצמוֹ נידח בּבּית. וענייני הכּלל מבּחוּץ אינם ממלאים את נפשוֹ עוֹד כּלפנים. הוּא בּין היראים לא נמנה, מן ה“חדשים” נעתק. הוּא כּאילן שנתייבּש וּבלַדינה אין בּארוֹת וּמַעיינוֹת.

היה איש משכּיל בּעיר, בּן אשה אלמנה, חוֹתם על עיתוֹן עברי ומשׂכּירוֹ לאחרים (איזה זמן גם לישראל דנן) והמשׂכּיל הזה איבּד עצמוֹ לדעת בּאין תקוָה; והקהל בּלַדינה לא הבין פּירוּש הדבר… התחילוּ איזה אנשים לצאת לארצוֹת-הבּרית. בּלדינה מָטה ידם, ושם הגיעוּ לעוֹשר; אבל בּאמריקה אינם שוֹמרים עוֹד את השבּת כּראוּי ונימוּסי העם שם הוֹלכים וּמתפּרדים.

מרים היא עתה כּבת עשר וּליפיה איזה נוֹעם ורוֹך. נצנוּצי-מחשבה מרחפים על פּניה. גם היא שמעה את המעשה בּדבר בּן האשה האלמנה וַינד לוֹ ליבּה. היא אבתה לשאוֹל את אביה על אוֹדוֹת העניין הזה, ותדוֹם בּראוֹתה אוֹתוֹ רוֹשם בּעט-עוֹפרת סימני מספּר עלי גליוֹן.

חנוּתוֹ של החסיד התרחבה. רבּה העבוֹדה בּה. וישכּוֹר לוֹ יוֹסי משרת עוֹזר לוֹ בּמעשהוּ, והוּא חרוּץ בּעבוֹדתוֹ וּבעל-קוֹמה. הבּיטה שׂר’ל דרך החלוֹן אל הרחוֹב כּמנהגה, והנה אהוּבה בּדמוּתוֹ וּבצלמוֹ עוֹמד על פּתח החנוּת של המתחרה עימהם, ותתרגש. בּמשך הימים לא נשתנה מראהוּ. זה היה אחי דן, הצעיר ממנוּ והדוֹמה לוֹ.

יז

לדינה התעוֹררה, דבר ממערכת החיים בּא וימשוֹך אחריו את הלבבוֹת.

שׂר-המחוֹז בּהַיסין בּימים ההם היה שאֵר-בּשׂרוֹ של שׂר-הפלך, איש מוֹשל בּכיפה על כּל הסביבה, לוֹקח שוֹחד וּמס מעשירי היהוּדים וּמבּני האצילים וחיתיתוֹ על כּל ראשי פּקידי העיירוֹת, קמים לפניו כּלפני מלך, והוּא חק חוּקים וּמשפּטים לא-נוֹדעים גם בּעיר-הפּלך גם בּעיר-המלוּכה. גדוֹלה וּרחבה ארץ רוּסיה עוֹד יוֹתר ממַלכוּת אחשורוֹש, שׂר שׂר עוֹמד בּשלוֹ, מי יאמר לוֹ מה יעשה? וּמי יגבּיל גבוּלים לאיש מצַוֶה וּמפקד?

שלוֹש פּעמים בּשנה יבקר שׂר-המחוֹז את עיירוֹת מדינתוֹ הקטנה. סוּסים דוֹהרים מוּכנים לוֹ בּכל עיר וּמוֹשב, כּוֹרים לוֹ כּרה בּכל מקוֹם יבוֹא ללוּן, וכי תמצא אשה חן בּעיניו – על בּעלה לוַתֵר על זכוּתוֹ. וּמי שאשה יפה לוֹ היה מקדים לצאת בּאַקראי מבּיתוֹ, כּי ידע ששׂר-המחוֹז יבקרוֹ, והיה מקבּל עליו תשלוּם מס-נפשי זה בּכשלוֹן-רוּח.

בּלדינה משל אז ראש-עיר, שלוֹ אשּה נאה וּבעלת-עוֹז. הם אך מקרוֹב בּאוּ ויאחזוּ בּבית-החוֹמה הפּנוּי בּעד פּקידי המקוֹם ויחיוּ בּרוֹחב וּבשררה. אוּלם כּאשר אמר שׂר-המחוֹז לבקר את העיר, פּג לב הראש ויֵצר לוֹ. אמרה לוֹ אשת-חיקוֹ: “חי אלוֹהים, אם תגע בּי יד העריץ! וֹאתה אַל תירא וֹאַל תֵחָת”.

אמנם בּיוֹם-הבּיקוּר שלחה את בּעלה לכּפר הסמוּך, והיא קבּלה את שׂר-המחוֹז בּסבר פּנים יפוֹת ותערוֹך לוֹ סעוּדת-ליל וֹתשכּרהוּ בּיין עתיק ותשׂם עוֹד סם-שינה בּוֹ. הוּא אמר לחבּק את בּעלת-הבּית ויגע בּהוֹד-יפיה, והנה תרדמה עזה נפלה עליו ויישן על כּסאוֹ לאוֹר הנר הבּוֹער, אבל לא קם בּבּוֹקר. מת ליבּוֹ בּקרבּוֹ. בּאוּ משרתיו, אשר ליווּ אוֹתוֹ, להעירוֹ משנתוֹ, והוּא לא ישמע ולא יקשיב להם. חרדה אחזתם. מת אדוֹנם בּאוּלם זר. עוֹד תמוֹל היה גוֹער בּהם, דוֹחף בּרגלוֹ וּמניע בּאויר בּרצוּעה של עוֹר ועתה הוּא כּאבן דוּמם.

לא אאריך, השמוּעה נפוֹצה מיד בּכל מלוֹא העיר. בּא החוֹבש, בּא כּוֹהן המקוֹם, מיהרוּ להוֹדיע את המעשה לעיר-המחוֹז ויבוֹא המִשנה עם מספּר אנשים דוֹרשים וחוֹקרים אחרי פּרטי המעשה. את יעֵל הרוּסית שׂמוּ בּמאסר, הסירוּ את בּעלה ממשמרתוֹ, ויהי הדבר לשיחה בּכל הסביבה. בּלדינה שוּב נחלק לב בּני-העם. רבּים צידדוּ בּזכוּת הנאשמה ויאמרוּ כּי גם תצא זכּאית בּדין, אבל היוּ גם דיעוֹת להיפך. שר’ל ריחמה בּליבּה את שׂר-המחוֹז המת, ולה גם מחשבוֹת זרוֹת. שוֹנה מאתנוּ מין הנשים.

יח

בּדבּרי מראש העיר לדינה עלי להציב ציוּן גם לחוֹבש המחוֹז וחוֹכר היער הקרוֹב, הלא הם: וַסילי איבַנוֹביץ' ואיבַן וַסיליֶביץ'. היה איש בּעל שׂפם גדוֹל וקרח, אזניו ארוּכּוֹת, חטמוֹ שקוּע מעט ועיניו הירוּקוֹת בּוֹלטוֹת. נוֹדע היה לאדם שמכּיר על נקלה כּל מחלה; וכשהיה ממשש בּדוֹפק היה גם מַטה אזנוֹ וסוֹפר וּמוֹנה כּרוֹפא מוּמחה. וּבאמת לא ידע בּין ימינוֹ לשמאלוֹ. הוּא היה רק מקפּיד על זה לנקוֹת קיבת כּל חוֹלה, להביאהוּ לידי זיעה וּלהרבּוֹת את השינה. כּל פּצע היה מלקק בּלשוֹנוֹ וֹהיה כּוֹרך בּמטליוֹת את החבּורה. בּבית-גנזיו היוּ איזה מיני תחבּוֹשוֹת וּבקבּוּקי-מיץ מעשׂבּים מרים מהוּלים בּנוֹפּת, והיה חוֹזר עליהם בּכל חוֹדש מרישא לסיפא וּמסיפא לרישא. כּי קראוּ אוֹתוֹ לחלש היה מאַחר לבוֹא, היה מקבּל בּשׂכרוֹ רוּ“כ שלם ולא חצי רוּ”כ, ולרפוּאוֹת הקציב תשלוּמיו בּיחוּד. הוּא היה נוֹח לעברים וקשה לאיכּרים, מחליק שׂערוֹת נערוֹת והיה מסתכּל בּחמדה בּשיניהן הלבנוֹת. לא נשׂוּי היה, אבל לוֹ קרבה עם משרתת בּיתוֹ זה ימים ושנים. בּלילה היה ישן עמה בּמיטה ובּיוֹם התעמר בּה. משרתת זוֹ היתה לפנים אהוּבה של חוֹכר היער איבן רעהוּ; ועוֹד היוֹם הוּא מוֹשך בּלחייה כּשיצעד על סף וַסילי. איבן היה איש בּעל-בּשׂר, לא מכוֹער הפּנים וּמנוּמס מחברוֹ. כּלב משוּבּח היה מלוה אוֹתוֹ בּלכתוֹ ורצוּעה של עוֹר בּידוֹ נוֹתנת לוֹ חיזוּק הרוּח. הוּא היה גם מעשן בּחוּץ והיה מֵקל בּכבוֹד היהוּדים, אבל לוֹוה מהם בּעת הצוֹרך וגם מתייעץ עמהם בּעת הצוֹרך. הוּא נשׂא אהוּבת אציל אחד לאשה וּבכּסף מגינה בּנה לוֹ ראשית מעמדוֹ.

החוֹבש והחוֹכר היוּ גם יוֹצאים לפעמים לצוּד ציד, היוּ משׂחקים בּקוּבּיה יחד עם אַרקָדי גַברילוֹב, שהיה מזכּיר בּבית-משפּט לפנים ועתה סוֹפר בּית-הפּקוּדוֹת. זה היה לבוּש בּגדי-שׂרד כּחוּלים שנפגם צבעם, היה להוּט אחרי כּוֹסוֹ והיה כּרוּך אחרי כּל אדם שהתרוֹעע עמוֹ. לא ידע יהירה וגאוָה כּלל, והיה מתוַדה תמיד על חטאוֹתיו בּעת שהיה שוֹתה כּהוֹגן. אם ראה מזלג אוֹ כּף של כּסף מוּנח לפניו ואין בּוֹדקים אחריו, היה שׂם אוֹתם בּצלחתוֹ על מנת לעבוֹט אוֹתם בּבית-המרזח; וּכשהוֹכיחוּ אוֹתוֹ על מעשהוּ היה טוֹפח בּידוֹ על שכם המדבּר לאוֹת אחוה. אין לכעוֹס על בּני-אדם ואין גם לקטרג. שתוּ את כּוֹסכם יחד והרחיבוּ ליבּכם בּשׂיחוֹת-רעים.

יט

שׂר’ל החלה לבוֹא אל החנוּת, לא כּדרכּה עד היוֹם, והיא גם עזרה לפעמים בּממכּר הסחוֹרה. כּי תגוֹלל צרוֹר משי כּפוּל תתנער גם הנפש. צמר וּבד צבוּע מיטיבים לרוּחה. יבוֹא פּקיד לקנוֹת תצהיל לוֹ פּנים; את חוֹכרי האחוּזוֹת תשׂיח בּחפץ. לוּ לא היתה עברייה כּי אז היתה נישׂאת לאיש בּעל-נחלה. שוֹנים הם הגברים מישראל אישהּ.

בּחוֹבש המחוֹז וּבחוֹכר האמוּר מצאה חפץ; הם היוּ לרוֹאי פּניה מזמן לזמן. פּעם בּאוּ אל החנוּת בּאקראי. פּעם קנוּ בּאמת דבר-מה; וכל אחד היה מתחרה עם חברוֹ וּמדבּר עם חברוֹ על אוֹדוֹת העברייה הבּלתי-שׂנוּאה. בּא אל החנוּת בּלי טעם כּלל גם אַרקדי גברילוֹב; והוּא לוֹחץ את ידי שׂר’ל מדי יבוא, מדבּר חלָקוֹת בּאזניה ונהנה בּכל פּעם שתמלא שׂחוֹק פּיה. ישׂראל קינא את אשתוֹ, וּבשביל זה דוקא יעזוֹב את החנוּת, כּי יבוֹא קוֹנה רצוּי אליה. בּדמיוֹנוֹ כּמו שב מעיר-המחוֹז בּלילה לפני הזמן המוּגבּל וישמע קוֹל איש מתלחש עם רעיתו בּחדר. כּדבר הזה קרא פּעם בּספר; והן גם מפּסוּקי המקרא הוּא יוֹדע על דבר בּוֹגדת בּאַלוּף נעוּריה.

הוּא נכנס מאוּלם-הבּית לחנוּת וגברילוֹב יוֹשב על יד שוּלחן הסחוֹרה וּמרכּין ראשוֹ לעבר השני, ששם רעייתוֹ יוֹשבת. נתמלא כּעס, תפשׂ באַמת-המידה וַיךְ את גברילוֹב על קדקדוֹ ויאמר להרים ידוֹ גם על אשת-חיקוֹ. לא הניחוֹ המוּכּה ויתאבּק עמוֹ; שׂר’ל קפצה ממקוֹמה וּברחה החדרה. אֵם שׂר’ל בּאה אז מן החוּץ ותתייפּח מצער. אבל עוֹד בּערב ההוּא ניסתה להשתיק חמת חתנה.

הדבר היה בּיוֹם חמישי לשבוּע. הנה ממחרת היוֹם ההכנוֹת לשבּת וּבערב חוֹגגים ליל-שבּתוֹן. לבית ישראל לא סרוּ מלאכי-השלוֹם. ערוּך השוּלחן, דוֹלקים הנרוֹת, בּעל-הבּית שב מבּית-הכּנסת ועננה שוֹכנת על מצחוֹ; הזקנה יוֹשבת עטוּפה בּמטפּחתה וּמסתכּלת בּ“קרבּן מנחה”, גם נרה של מרים יאיר. רק עקרת-הבּית יוֹשבת בּחדרה. פּעם תבוֹא אמה לדבּר על ליבּה וּפעם בּתה – והיא בּאחת: ראשה יכאב עליה. נשבּת כּבוֹד השבּת אין דוֹבר דבר בּעת הארוּחה. רגשי צער וּבדידוּת אָכפוּ על לב מרים בּמידה לא ידעה עד כּה. – –

כ'

חיה האחוֹת הקטנה של שׂר’ל, נישׂאת לאלמן אמיד אחד בּן עיר הסמוּכה ללדינה. לאלמן היוּ שני ילדים מאשתוֹ הראשוֹנה. וחיה עוֹד צעירה לימים, לא ידעה מהלכוֹת אִשה; וכה ליוְתה אוֹתה אמהּ לבית אישה, להיוֹת מפקחת על הבּנים לא ילדה. וּבצאת דבוֹר’לה מן הבּית לזמן-מה סר גם המלאך המגן…

שׂר’ל החלה זה כּבר לנסוֹע מדי פּעם בּפעם אל עיר-המחוֹז הַיסין הקרוֹבה. פּעם לקנוֹת איזה חפצים וּפעם לדרוֹש בּרוֹפאים. היא חשבה, כּדרך נשים, שחוֹלה היא, ושם בּעיר המחוֹז היה רוֹפא אליל אחד, איש הוֹלך אחרי עיניו; ויחטא לרוֹב, לא רק למלא תאוָתוֹ, כּי אם להתפּאר בּדבר חדש לפני מרעיו. את הרוֹפא הזה אמרה שׂר’ל לבקר, בּהוָכחה כּי רוֹפאים אחרים לא העלוּ לה מזוֹר. כּה בּאה בּעצמה אל הפּח. – הרוֹפא, הלבוּש מעיל כּהה ויוֹשב נשען על כּיסא, כּשרגלוֹ האחת נתוּנה על רגלוֹ השנית, קיבּל את הנכנסת אל חדרוֹ בּסבר פּנים יפוֹת. ציוה עליה לשבת למוּלוּ וישאלה למחלתה. היא שׂחה ארוּכּוֹת; והוּא שילב גם זרוֹעוֹתיו ולא הסיר עיניו ממנה. הוּא החל למַשש בּדפקה, וּמגע יד ביד עוֹרר עצבּיה. הוּא פּקד עליה לגלוֹת את החזה וירכּן אזנוֹ לבשׂרה וישמע קוֹל רחשי ליבּה.

אחרי הצהריים היה. חוֹלים אחרים לא בּאוּ לבית הרוֹפא היוֹם. שׂר’ל שהתה לשבת על הספסל, אם גם כּבר החלה לפחד מעט. כּרחל לפני גוֹזזה ישבה על מקוֹמה; ולא מחתה כּאשר שׂם הרוֹפא את ידוֹ על שכמה. הוּא הסיר את מטפּחתה מעל ראשה ויעבר בּאצבעוֹתיו על שערוֹתיה הדקות. מרבד רך עמד על יד הקיר, פּרוּש עליו מכסה של צמר מרוּקם, ויאמר הרוֹפא אל האוֹרחה כּי תשב עליו. רעד פּנימי אחזהּ. הוא קם, פּרשׂ את הוילוֹן על החלוֹן ויגש אל המרבד כּכוֹהן הקרב אל המזבּח. אוֹפל נעים היה בּחדר. האשה ניסתה להישמט מידי המחזיק בּה והוּא התאבּק עמה בּכוֹח ויגער בּה ויקרא: הסי – – –

לפנות ערב שבה שׂ’רל פּרוּעה בּנפשה אל בּית-מלונה. היא מיאנה לאכוֹל ולשתוֹת ותסר אל החדר ותשב על המיטה ותחשוֹב בּאשר עשׂתה. היא טעמה מפּרי החטא, וּלמחר תשוּב אל בּתה ואל בּעלה. ותשם פּניה בּכּר…

אחרי ימים החלוּ ניצני-מחשבה לקנן בּלב שׂר’ל כּי הרה היא, ותיוָכח כּי אמנם כּן הוּא. בּראשוֹנה עוֹד הסתירה את הדבר מבּעלה. אבל אחרי זה גילתה לוֹ את אשר עמה; והוּא שתק ולא ענה. הוּא גם פּיקפּק מעט ולא האמין לה. זה ימים רבּים אשר לא ידעה. – טרוּד היה ישראל אז בּענייני החנוּת; נדמה לוֹ לעיתים כּי גוֹנבים לוֹ סך מסוּים לפי חשבּוֹנוֹ, וּבליבּוֹ מעתה – מיצר-משנֶה.

ויהי בּחוֹדש השביעי לימי-ההריוֹן אחזוּ חבלים גדוֹלים גם את שׂר’ל, שכּמוֹהם לא ידעה. לקוֹל זעקתה חרד כּל הבּית. ויהי בּלילה והנה המליטה זכר, ותקם הסערה לדממה. שבעת ימים היה תחת אמוֹ, וּביוֹם השמיני הוּבא בּבריתוֹ של אברהם אבינוּ וייקָרא שמוֹ נתן.

אוֹמרים המקוּבּלים שבּשעה שאלוֹהים בּשמים מלא כּעס על עם ישראל ואוֹמר הוּא להכחידם מגוֹי, אז שנַיים משבעה המלאכים רוֹאי פּני-המלך יוֹרדים מַטה, סרים לבית איש עברי, שבּוֹ נימוֹל זה עתה בּן-זכר, אוֹספים דם הנימוֹל בּחפניהם, עוֹלים למרוֹם, נכנסים אל ההיכל וּמראים את דם-הבּרית לקוֹנם, וּמיד הוּא מתפּייס. – בּביתוֹ של ישראל חתן נתן-נטע “נזדייף חוֹתמוֹ של המקוֹם”.

בּשלישי למילה מת הילד. אוּלם בּדמיוֹנוֹ של אביו חי עוֹד איזה זמן. ישראל השתנה בּטבעוֹ מאז ואילך. בּשבתוֹ לסעוֹד לא היה סח. גם בּחנוּתוֹ היה לפעמים תפוּשׂ בּשׂרעפּיו ולא שת ליבּוֹ לאִמרוֹת הקוֹנה. יש שרעייתוֹ נעקרה מליבּוֹ והיא לוֹ מקוּדשת.

ויהי בּשבתוֹ פּעם על יד השוּלחן עם בּני-בּיתוֹ נשמט בּקבּוּק מזוּקק מידה של שׂר’ל ונפל על הרצפּה ונשבּר. מעוֹלם לא התקוֹטט ישראל על היזק-בּית ולא הוֹכיח לאשתוֹ בּדבר; אדרבּה, כּעבד נרצע היה כּפוּת לה. אבל זאת הפּעם התרגש, חמתוֹ בּערה בּוֹ פּתאוֹם, ויחל לחרף וּלגדף אוֹתה. שׂר’ל חסמה את פּיה ולא ענתה לוֹ. לא ניסתה בּאלה. מרים היתה כּנדהמה. ישׂראל הוֹסיף להשליך שיקוּצים על רעייתוֹ, הוּא רוֹקע בּרגליו; שתיקתה עוֹד תגבּיר כּעסוֹ. כּל אשר בּמיצר נפשוֹ של אדם אין-אוֹנים זה מימים ימימה מתגלגל ונפלט עתה לחוּץ. ויקרא בּשימוֹ עיניו המוּזרוֹת על שׂר’ל: “ממזר ילדת! ממזר היניקוּ שדיִך!” הוּא נבהל בּעצמוֹ בּשמעוֹ אמרי פּיו. כּעסוֹ פּג בּבת-אחת, כּאויר יוֹצא מכּיס נפוּח. כּשוּל ורצוּץ ישב שוּב על ספסלוֹ, נשען בּראשוֹ על שתי ידיו ואמר: “אלוֹהים אדירים! מה עשיתי? וּמה אמרתי עתה?” שׂר’ל קמה בּנתיים ממוֹשבה ועזבה את החדר.

כא

ימים של שיעמוּם בּאוּ לבּית הזה. שׂר’ל נסעה לבקר את אחוֹתה וישבה בּעיר אחרת איזה שבוּעוֹת. בּשוּבה משם היתה ישנה לבדה בּחדר-המיטוֹת, וּלישראל אישה הציעוּ את המיטה בּחדר-האוֹכל. מרים התחילה אז ללמוֹד את השפה הרוּסית וּמצאה בּזה חיזוּק לרוּחה.

מוֹרה שפת-הארץ היה איש בּעל פּנים זעוּמים, מלאים אבעבּוּעוֹת, אבל את השפה לימד בּמין מסירוּת-נפש. הוּא היה כּוֹפף את קוֹמתוֹ, נוֹתן ידוֹ האחת בּבית-היד של השנית ויוֹשב וּמרכּין ראשוֹ אל השוֹמעים לקח מפּיו. בּלַדינה היה ניקרא בּשם-הכּינוּי “שִׂבעים” מפּני שהיה מבטא את השׂין בּאוֹפן זר. הוּא לא ידע את ערך העת. כּשהתחיל שוֹנה לתלמידיו, לא היה פּוֹסק מעצמוֹ אם לא העירוּ אוֹתוֹ שכּבר עבר המוֹעד; הוּא לא אכל מימיו בּזמנוֹ ולא היה ישן בּזמנו וּכשהתעמק בּאיזה משפּט לשוֹני עצם את עיניו, אחר זה הגבּיה את ספר-הלימוּד מעל השוּלחן ויחשוֹב בּשוּרה הקשה איזה רגעים, וחוֹזר וקוֹרא אוֹתה המלה בּפיו. לרוֹב קרה כּי היה שׂוֹחק פּתאוֹם בּלי כּל סיבּה. בּהנאה מיוּחדת היה מטייל בּחדרוֹ, בּהיוֹתוֹ שם לבדוֹ, מהקיר האחד אל השני, והיה שׂם את ידיו מאחוֹרי ראשוֹׁ. הוּא היה איש תמים, את הממוֹן לא אהב וכמעט לא ידע להבדיל בין לקיחה לבין נתינה. היהדוּת היתה לוֹ דבר סתם, בלי עוֹדף וּבלי חסרוֹן. אם “אוֹמר אדם תהלים” אז לא יבין פּירוּש המילוֹת. אבל בּלשוֹן לעז הוּא יוֹדע כּל מלה, תכוּנתה וצירוּפה. כּשהיה מַקריא את משלי קרילוֹב עשה זה בּמין התפּעלוּת, והיה מדגיש כּל שוּרה ושוּרה; וּכתוֹם הנמשל היה מרגיש איזה כּאב בּליבּוֹ, כּאיש שאֵינוֹ שׂבע עוֹד וּמסירים את הקערה מעל השוּלחן. אוֹמרים עליו שמעוֹלם לא הלך לבית-המרחץ. צוָארוֹ היה שחוֹר כּשל צוֹעני. הוּא היה לבוּש בּימי-השבּת כּבימוֹת-החוֹל ורק בּכל שמיטה החליף את בּגדיו. ממנעליו לא סר האבק כּל הימים ואף גם טיט ורפש.

ההיה אלמן אוֹ בּחוּר? לא אדע את עברוֹ. דוֹדה אחת למעלה משישים וחרשית מעט גרה אצלוֹ ועסקה בּצרכי הבּית. היא גם טותה פּוּזמקאוֹת והרויחה מעט. לעיתים היתה גוֹערת בּוֹ. אבל גם עברוּ ימים ללא דיבּוּר בּניהם. בּמוֹחה עוֹד שׂררוּ שׂרידי זכרוֹנוֹת. נשׂוּאה היתה בּנעוריה ואחר זה עיגן אוֹתה בּעלה. מרדכי היה שמוֹ. אמנם כּן, מרדכי. – בּן-אחיה המכוּנה “שׂבעים” היה גם כּוֹתב כּתוֹבוֹת על גבּי מכתבים, כּשנפתח בּי-דואר בּלַדינה, והיה בּזה למוֹפת. לפעמים היה גם כּוֹתב בּשביל אחרים מכתבי-בּקשה לרָשות; והכּל היה עוֹשה בּחינם אוֹ “בּחצי-חינם”. לבית-התפילה היה בּא אך בּימי שבּתות. את נפשוֹ הזינוּ איזוֹ חוֹברוֹת קרוּעוֹת של ירחוֹן רוּסי ישן-נוֹשן, שנתגלגל לגבוּלוֹ על פּי נס; והיה יוֹדע הכּתוּב והנאמר בּהן על פּה ממש. אמנם הכּל שוה היה בּעיניו: סיפּוּרים, מאמרים כּוֹללים, שיחוֹת ודברי-זיכּרוֹן. רק דברי-בּיקוֹרת היוּ חתוּמים לפניו. הוּא קוֹרא עניין ואינוֹ מסיימוֹ, אוֹ חוֹזר וקוֹרא את העלה פּעמַים ושלוֹש. עַם אמיץ-כּוֹח הוּא העם הרוּסי; ולוֹ יחידי-סגוּלה יוֹדעים לחַבּר דברים כּאלה. – – –

את התוֹהוּ-ובוֹהוּ של המוֹרה הזה הגיהוּ ניצוֹצי האוֹר של מרים תלמידתוֹ. וזאת הפּעם הראשוֹנה שהרגיש על-יד משלי קרילוֹב ודברי הירחוֹן עוֹד דבר-מה. הוּא לימד, כּאמוּר, בּחפץ-לב את כּל תלמיד ותלמידה; מספּרם לא היה רב. אבל עם מרים היה יכוֹל להיוֹת יוֹשב ושוֹנה יוֹם תמים בלי הרף. הוּא לא לימד אוֹתה, כּי אם הנחיל לה איזה דבר רם ונישׂא. וּכשהפסיק לימוּדוֹ והלך לוֹ לביתוֹ היה עוֹד רוֹאה את צביוֹנה. מין חיוּת זכּרוֹן נתהוה בּוֹ, ולפנימיוּתוֹ בּא ארג חדש, לא כּתמוֹל.

למרים כּבר נמלאוּ אז שתים-עשרה שנה. היא בּראשית גידוּלה וחירוּת לגוָה. לנוֹעם פּניה אין ערוֹך. בּיוֹשר ליבּה הכּירה את היצוּר הסוֹבל בּבן-אדם זה, והגוּף העכוּר לא היה לה לזרא. גדליה היה השם הבּלתי-רגיל של המוֹרה הזה. וּבלב תלמידתוֹ התעוֹרר חפץ בּלתי מפוֹרש להרימוֹ משפל מדרגתוֹ, לחננוֹ. – היא לא ידעה מדוּע יבדיל הטבע בּין נפש לנפש ואינוֹ מחלק את מנוֹתיו לכּל בּמידה אחת? את השוֹר ראתה פּנים אל פּנים, ואת האריה, את הנמר והדוֹב תדע אך מִספר. הנשר פוֹרח בּשמי-מרוֹמים והצפרדע מקרקרת בּבצעי המים. יש אדוֹנים ועבדים בּעוֹלם. הנה זקנים לימים הוֹלכים בּחוּצוֹת והנה אנשים מתים לפני זמנם.

כב

שבּת-חזוֹן בּאה. אבי מרים הביא אתוֹ בּערב מבּית-התפילה אוֹרח עני עיור. מלבּוּשי הגֵר לא היוּ קרוּעים; אדרבּה, מראהוּ כּאיש מכוּבּד מעט; אך ה' יסרהוּ והוּא אינוֹ רוֹאה עוֹד את העוֹלם. מרים הבּיטה בּעיני-תמהוֹן על הזר. מימיה לא נפגשה עם סגי-נהוֹר.

ישראל אביה קידש על היין ואחר זה נתן כּוֹס גם לאוֹרח. הם רחצוּ ידיהם לסעוּדה. מאכלי שבּת עלוּ על השוּלחן: דגים, מרק, בּשר וּפירוֹת מבוּשלים. הנרוֹת של שבּת דוֹלקים בּקצה השוּלחן והלחם הלבן נוֹצץ. העיור אוֹכל ולוֹעס הכּל בּמתינוּת. אין מסיחים. לפני כּל אחד עוֹמדת קערתוֹ. מרים היוֹשבת אצל אִמה העייפה מסתכּלת בּכל פּעם בּסוֹעד. ישראל כּבר חדל לאמוֹר זמירוֹת בּשבּת. אוּלם מברך הוּא בּרכּת-המזוֹן כּהלכתה.

כּלתה הסעוּדה, האָמה הסירה את הכּלים מעל השוּלחן. שׂר’ל אינה עוֹד בּחדר; היא כּבר קמה ויצאה. ישראל לקח ספר נביאים, פּתחוֹ ועיין בּוֹ ושוּב סגרוֹ. הוּא משפשף את עיניו וּממשש בּהן. הוּא יגע מעבוֹדת השבוּע. זה איזה זמן שהוּא ישן שוּב בּחדר-המיטוֹת. גם הוּא קם והלך, ותישאר מרים עם האוֹרח לבדה בּחדר. האָמה בּאה, פּרשׂה סדין לבן על המרבד ותשם עליו כּר וכסת ותלך. הזר פּה ילין. הוּא קם ממוֹשבוֹ וישב שוּב על מקוֹמוֹ. מרים יוֹשבת למוּלוֹ. הנרוֹת לא לוֹ הם מאירים; אבל הוּא מרגיש שאין ריקוּת בּחדר… הנערה מנסה לדבּר עמוֹ והוּא שוֹאל אוֹתה לשמה; ונפסק שוּב הדיבּוּר. רחשי פּחד וחנינה אחזוּ את מרים. האוֹפל רק מחיצה הוּא בּין חי לחי. לוּ בּתוֹ היתה, כּי אז ניהלה את המעוּנה בּדרכּוֹ והיתה לוֹ לעֵזר תמיד. אין שמים לוֹ ואין כּוֹכבים, אבל יש קרקע וצוּרי-מכשוֹל וליוֹם אין נתיב. מליבּה נעקר זכר המוֹרה הדך, שעוֹד אתמוֹל הוֹרה אוֹתה ונטע בּה דבר חדש. – מלאה מחשבוֹת עזבה את החדר, פּשטה בּגדיה וֹתשכּב על מיטתה. ורעיוֹן נוֹרא חצה את האויר ויגע בּקצהוּ בּנפש הרכּה: אלוֹהים עיור בּרא את העוֹלם, ועל כּן אך מַעקשים בּתבל זוֹ יצר.

היא התהפּכה על משכּבה מצד אל צד. היא חיפּשה אחר איזה בּירוּר וּפשר. היא אינה מבינה למה ישמרוּ בּני-ישראל את יוֹם-השבּת, וּמדוּע מברכים ושוּב מברכים לאל נעלם וסתוּם. נרדמה הנערה בּחצי הליל ותחלוֹם: הנה היא הוֹלכת בּמשעוֹל בּוֹדדה. ותשא עיניה ותרא איש זקן צוֹעד לאִטוֹ לנגדה, משׂא כּבד על שכמוֹ והוּא נשען על מטהוּ. בּראשוֹנה פּחדה לנפשה ולא זזה ממקוֹמה. אבל הנה חגרה עוֹז, ניגשה אל ההלך ותשאל אוֹתוֹ לטיבוֹ. ויען אוֹתה הזקן לאמוֹר: עברי אנוֹכי וּבגוֹלה נלך! זה היה אביוֹ של אבי-אמה…

ספר שלישי    🔗

כג

מרים הגיעה לשנת השלוֹש-עשרה. חינהּ היה גדוֹל. כּל הנפגש עמה הבּיט בּה. כּי שאל אדם אוֹתה דבר והיא ענתה לוֹ, אז הרימה מלב המשׂיח עמה איזה משא. היא לא דאתה בּדמיוֹנה כּדרך הנערוֹת, אבל השיגה כּל דבר בּחזוֹן. גם אם שתקה, עוֹד איזה צל ריחף עליה. עצב העוֹלם נטף אל נפשה הרכּה איזוֹ טיפּים; לא טיפּי-הריסה אוֹ מעין אלה, כּי אם מאוֹתם המינים אשר ישגשגוּ והיוּ לניצני-שירה. עבים נוֹשאים את הגשם והוּא יפרה את האדמה.

היא החלה לקרוֹא בּספרי המסַפּרים הרוּסיים ורוּח חדש מפכּה בּה. בּראשוֹנה קראה את ציוּרי גַרשין. והנה אך קוֹל-ענוֹת היא שוֹמעת. אין חירוּת, כּי אם חיפּוּש, קיץ וּסתיו משמשים בּעירבּוּביה. מסַפּר גדוֹל מזה הנחילה ממנת-חלקוֹ. הלא הוּא איבַן טוּרגֶניֶב.

מתהוֶה העוֹלם כּגן נטוּע ואֶגלי בּוֹקר מרטיבים כּל צמח. הנה אוֹר ולא יעוֵר. גוֹדל וקוֹמה לכּל, ולא יחסר בּכל אשר נמצא. דרך סלוּלה, רק סלוּלה, וּמַעקשים לא תדעוּ. העין רוֹאה ושוֹתה מיוֹפי זרוּע בּכּל, והאוֹזן אך הדי זמרה שוֹמעת. אין ריב ואין פּילוּג, אם גם חַיץ בּין המַעמדים; גם העוֹני לא יראה לנוּ שבט עֶברתוֹ. חדוה וחנינה גם יחד מילאוּ את לב היוֹצר, בּשבתוֹ על האבנַיים של היצירה; והוּא מתקן כּגנן את מעשיו וּמשכלל מַטעיו בּכל יוֹם. אין חידוּש בּבּריאה; אין התגוֹששוּת מעִמקי תוֹהוּ וָבוֹהוּ לנתיב העוֹלם. הכּל עוֹשה וּממלא את תפקידוֹ וכל נמצא משָׁרת את חברוֹ. מה-טוֹבים וּמה-נעימים השדוֹת, כּכּרי הארץ והנחלים! אין רעש בּעיירוֹת, אין דממת-אוֹפל בּכּפרים. הנה אצילים ואיכּרים, משׂכּילים ועמי-הארץ, נפשוֹת מלאוֹת מתנת הטבע ואלה אשר בחוֹסר נוֹלדוּ. גָדר בּניהם, אבל לא קיר-בּרזל, השלוָה כּוֹבשת את התגרה. אין חוּרבּן בּעוֹלם, רק עוֹד חלקי אדמה בּלתי-מעוּבּדה לפנינוֹ.

הנך ישן וּמתעוֹרר, ישן ועֵר. לחי חוּשים כּפוּלים. לאדם ולבּהמה – לכל אחד ירוּשה בּשלוֹ וּלכּל יצוּר מקבּל ונוֹתן. אין רק הלוָאה ושילוּם, כּי אם הפראה והבנה. וכי קצתָ בּחייך, עוֹד תעזוֹב בּמהרה את העקה. חירוּם אנוּ רוֹאים, מצוֹר, אי-שויוֹן והעדר-חירוֹת – ורק שעל מזה פּתח לגאוּלה. נפלת וקמת. אין צו למסירת נפש, אין תביעה חזקה לקרבּנוֹת ליבּוֹת וּמעשים, כּי אם הרגשת חוֹבה הבּאה מאליה, פּשיטת יד ליד.

כּי יאהב נער נערה ויתן לה את אשר לוֹ, הרי שבּת בּעוֹלם. הטבע יחוֹג חגוֹ הגדוֹל, אבל לוֹ גם ימי חוֹל-המוֹעד וימים סתם. ערוּך השוּלחן וכי תשב משפּחה לאכוֹל, אז מבוֹרך הוּא הלחם. והעני אם רק פּירוּרים ישיג מאלה, אף אם דמעה יוֹריד, השמש עוֹד זוֹרח לוֹ. מים עכוּרים יזוּקקוּ, שמים מעוּננים יטוֹהרוּ.

וּמרים סוֹפגת את הטללים האלה אחד אחד אל נפשה. בּלי סיפּוּרי הצייר הגדוֹל הזה היה איזה דבר מתכּנס ונאסף בפּינה אחת בּנפשה, וּביוֹם-סער אחד היה קוֹרע לוֹ פתח. אבל מתיאוּרי טוּרגניֶב זרם-אוֹר מתפּשט ונכנס בּגוָה וּברוּחה. חוֹם וגידוּל היה חוֹדר אליה מכּל עֵבר. היא, הקוֹראת בּדברי המסַפּר, בּעיקר רק שוֹשנה אחת היתה משוֹשני הגן ההוּא. המשוֹרר נשקהּ על פּיה…

כד

בּדבר אחד אָחל.

בּרחוֹב הקיצוֹן של לַדינה גרה אשה אלמנה אחת אמידה מעט וּשמה סֶרל. בּעלה נקטף עוֹד לפני גָמרוֹ שנת השלוֹשים והניח לה בּן-יחיד. גיבּן מעט וראשוֹ יוֹשב בּין כּתפיו. מיכה היה שם העֶלם, והוּא למד תנ“ך, קרא את “אהבת ציוֹן” ו”אשמת שוֹמרוֹן" והדברים חיוּ כּל כּך בּדמיוֹנוֹ, עד כּי החל לצייר את המעשים והיה יוֹשב ורוֹשם תמיד בּעט-עוֹפּרת על נייר. הדבר היה לחידה בּעיר: מאַין בּאה לנער נטייה זרה כּמוֹ זוֹ? ואמוֹ גם היא הוֹכיחה אוֹתוֹ לפעמים על זה, אם גם בּלבּה חננה אוֹתוֹ וכיבּדה כּל דבר אשר עשה. לא היוּ לסרל קרוֹבים וּמיוּדעים בּעיר. כּמעט לא צעד איש על פּתח בּיתה. היא ישבה כּל היוֹם, תפרה לבנים לצרכיה וּלצרכי בּנה אוֹ ארגה פּוּזמקאוֹת, והנה – חסדה עמה בּבּית. בּעלה בּוַדאי שכח את כּל ענייני העוֹלם הזה וֹיוֹשב לוֹ בּאיזוֹ פּינה בּמערכת עליוֹנים. אבל היא לא שכחה אוֹתוֹ כּליל. הלא דרוּ בּצוְתא חדא איזוֹ שנים והיא ראתה פּניו יוֹם יוֹם, אכלוּ יחד ושחוּ יחד, והוּא היה מהלל כּל מעשי ידיה.

מיכה ראה איזוֹ פּעמים את מרים, וּבכל פּעם התבּוֹנן ליפיה וּלחינה. בּת-ציוֹן משירת מאפּוּ עוֹברת לפניו בּחוּץ; והוּא יכוֹל להבּיט בּה ולהשׂבּיע נפשוֹ בּצביוֹנה. – האהבה אינה רק דבר-הספר בּלבד, כּי אם גם בּלב משכּנה, מגרעין עוֹלה פּרח; הנך מדליק נר ואוֹר ימלא את הבּית.

וֹיחל מיכה לצייר דמוּת תבנית מרים עלי גליוֹן ורוּח חדש בּוֹ. כּל קו וכל שׂירטוּט הוּא חלק ממנה, צלמה לוֹ חזוּת. מהבּוֹקר עד הערב ישב וצייר וגם בּלילה לא ינוּם ולא יישן, והוּא רוֹאה דמוּת בּאויר כּמראה הקשת. האִם יוֹדעת בּת ישראל מה שבּחוּבּוֹ? האם יתעוֹרר גם ליבּה? לוּ לא התבּייש כּי אז גילה את מסתרוֹ לאִמוֹ. לפעמים הוּא חוֹשב לערוֹך דברי הערצה בּשפת-עבר וּלשלחם בּלָאט למרים. הוּא סוֹבב לרוֹב את בּית ישראל וּמחכּה לשעה שתעזוֹב מַשׂאַת-לבּוֹ את הבּית וילך אחריה מרחוֹק. לוּ יכוֹל לגעת רגע בּידה, לוּ נגנבה ממנה מטפּחת ראשה בּת שלוֹש הקרנוֹת וּבאה בּחלקוֹ והיה שׂמהּ לפיו. חרדת הנשמה בּנגעה בּנשמה אחרת וּבשתוֹתה עם חברתה מכּוֹס אחת אף יד המשוֹרר לא תוּכל למסוֹר בּדיוּק.

בערב-שבּת אחד קם מיכה בּבּוֹקר השכּם והחל ללעוֹס את צוּרת מרים מעשה-ידיו ויבלע את הגליוֹן מהחל ועד כּלה. יצא מדעתוֹ.

כה

הנך יוֹצא בּפּתח ונכּנס בּפּתח. מבּחוּץ הכּל מפוּלש והנפש היא סגוּרה בּגוּף והגוּף אף הוּא נאחז בּמיתרים. אין מאוֹרע בּוֹדד. שׂמים אבן על אבן, והסער נשׂוֹא ישׂא גם אוֹתן. –

רבּי בּא ללַדינה, אוֹרח לא ראתה בּשעריה זה ימים רבּים. הן אסוּר היה אז מטעם הרשוּת על בּני משפּחת קדוֹשים לפקוֹד מעת לעת את המאמינים בּם. סגוּר היה כּל צדיק בּעיר מלוֹנוֹ; ורק בּידי זה אשר נֶגע בּוֹ עלה בּקוֹשי להשׂיג הרשאה לנסוֹע לבית-מַרפּא ויעש את דרכּוֹ דרך עיר לדינה. נתן המתענה היה שם הרבּי לבית מנחם-מנדיל מתלמידי המגיד. לוֹ שלוֹשה אחים חוֹלקים בּנחלת אביהם: הבּכוֹר היה עניו ותם, ואחריו נהרוּ כּל היראים בּאמת ועוֹסקים בּחסידוּת לשמה; השני היה פּיקח גדוֹל, בּקי בּענייני דעלמא ולוֹ דבר עם עשירי החסידים והאמידים, סוֹחרי היערוֹת וּמחזיקי בּתי-משרפוֹת היי“ש; הצעיר שבּהם היה למדן מוּפלג ולוֹ דבר עם הרבּנים והֹשוּ”בים וכל יוֹדעי-תוֹרה. נשאר לוֹ לנתן דרך התעניוֹת, ויפליא לעשוֹת בּזה ונוֹדע שמוֹ לאיש שוֹתה רק צלוֹחית מים בּבּוֹקר, מעט חלב בּערב, אוֹכל פּרוּסת המוֹציא בּליל-שבּת וטוֹעם מה מהדג הנקרש בּסעוּדה השלישית. איש יפה היה הרבּי הזה ולוֹ הדרת-פּנים. מתוּן היה בּדיבּוּרוֹ ועיניו היוֹ בּהירוֹת.

בּבוֹאוֹ ללדינה יצאוּ חסידים אחדים לקראתוֹ, והוּא ירד ממרכּבּתוֹ לפני שער העיר, צעד צעדים אחדים לימין וּצעדים אחדים לשמאל וכך התהלך חצי שעה, והיה זה לפלא. בּלדינה שבת גם את השבּת ויתפּלל העם בּמעוֹנוֹ, נדחקוּ לשוּלחנוֹ ושמעוּ תוֹרתוֹ. מיוֹם ראשוֹן לשבוּע החלוּ לסַבּב אוֹתוֹ בּבקשוֹת וּבמוֹעצוֹת, וערב בּערב בּיקר גם הוּא את בּתי הנדיבים ואיתני העיר, לתת להם את הבּרכה בּכסף. כּה בּא גם לבית ישראל דנן, אם גם זה לא היה חסיד כּלל, את חדר-האוֹכל פּינוּ לכבוֹדוֹ. עמדוּ סמוּך לכיסא הרבּי גם עקרת-הבּית ואִמה, שכּבר שבה בּימים ההם מדרכּה. גם על מרים נפקד להיכּנס ותבוֹא ותעמוֹד מרחוֹק. קם המדריך מכּסאוֹ וּביקש להניח ידוֹ על ראשה וּלברכה. בּצאתוֹ נזכּר בּריבה שהיתה בּימי שַמְחֲזַאי ויאמר בּנפשוֹ: ישׂימוּ גם לי בּין כּוֹכבים קני…

בּבּוֹקר עזב הרבּי את העיר ולא הוֹסיף עוֹד ללקוֹט בּעמרים.

כו

שמעתי את סוֹף המעשה בּאוֹתוֹ רבּי לאמוֹר:

עוֹד בּימי-נעוּריו הרגיש נטייה בּלבבוֹ לעלמא דנוּקבא והיה נמשך בּיוֹתר אל השכינה, האֵם הרחמנייה, מלָאָב שבּשמים, שוֹכן ערבוֹת. העוֹלם אינוֹ אלא בּן דוּ-פּרצוּפין, חציוֹ זכר וחציוֹ נקבה. המאוֹר הקטן גדוֹל היה מהשמש אחיו, חַוה קדמה לאדם קדמוֹן. דמיוֹנוֹ השיאוֹ לכתוֹב ספר זוֹהר תלתאי, וּבסתר לבבוֹ היה מתפּלל לרעיא מהימנה. משתחוים היו הגוֹיים וגם שבטי ישראל בּימים ראשוֹנים לשמש, והוּא – היה מקטיר לַסַהר… אלוֹהּ החוֹדש עוֹלה על אלוֹה השבּת. כּל הזוֹכה לקדש את פּני הלבנה בּלי כּיסוּי נָצח חלקוֹ.

ונתעצם אוֹתוֹ רבּי בּעבוֹדת הלבנה, מעת צאתוֹ מלדינה וחזוֹן הריבה בּליבּוֹ. מתיה בּן-חרש דקר את עיניו בּמלחמתוֹ עם השׂטן; ותיילל נעמה ותבוֹא לפני שוֹכן-עד ותאמר: קלַני, בּן-האדם, פּרוֹש נא כּנפיך עלי ואהיה לך לבשר.

בּערב ראש-חוֹדש היה צם כּדרכּוֹ וּמתוַדה וטוֹבל וּמדליק גם נר בּחדרוֹ. הן בּיוֹם הזה גם הנשים מתקדשוֹת מטוּמאתן וּמתאַווֹת להיוֹת חביבוֹת על בּעליהן כּלבנה זוֹ שמתחדשת. יוֹם החוֹדש היה כּוּלוֹ קוֹדש לה' בּשבחים וּבתהילוֹת. וּבצאת הלבנה וגילתה פּניה היה אוֹמר להתאחד עמה כּבשעת הזיווּג. לוּ בּירך את מרים ונגעה ידוֹ בּשערוֹתי, כּי אז חפרה החַמה היוֹרשת גברתה וּבאה אתחלתא דגאוּלה.

שנים-עשר חוֹדש ישב נתן המתענה אחר זה סגוּר בּחדרוֹ. עוֹבד את ה' בּיחידוּת וּמתמכּר לאלילת קדם. לא נתנוּ השמשים כּל איש לבוֹא אליו…

כז

נשמת מיכל בּת-שאוּל התדבּקה בּנערה עברייה מבּנות דשיה העיר, שלימד אוֹתה אביה שׂפת האבוֹת וגם קראה בּספרי הזכרוֹנוֹת לשוֹפטים וּמלכי קדם בּישראל; לה היה חתן מבּני עיר קרוֹבה וּשמוֹ דויד, נער אדמוֹני וטוֹב-רוֹאִי וגם מעט מליץ, וַיִקן את לבבה ותאהבהוּ וּמשׂאת-נפשה היתה שיחבּר גם הוּא זמירוֹת וּתהילוֹת וינקדוּ אוֹתן פסוּק פסוּק ותהיינה לשם וּלתפארת. גם היא כּתבה לוֹ דברי-חיבּה בּלשוֹן הקוֹדש וַתסיים בּכל פּעם את אמריה בּחרוּז. דבקה נפשוֹ בּה, וזה לא היה רק עניין מליצה בּלבד. מה עשה מנהיגוֹ של עוֹלם? הלך וקטף את חיי החתן בּימי עלוּמיו על לא-דבר. נבהלה העלמה ותאמר: לא אֶרף מחתני, ואף אם מת הוּא. עזבה בּלילה בּית אביה ותלך רגלי מהלך איזה מילים לעיר חתנה, לפקוֹד את קברוֹ ותצעק בּקוֹל לאלוֹהי הנשמוֹת, כּי ישיב למיוּעדה את רוּחוֹ אליו; בּה בּשעה נחה עליה רוּח מיכל. הבּוֹקר אוֹר וּשתי נפשוֹת שוֹכנוֹת בּה; והיא עוֹברת בּחוּצוֹת קריה וקוֹראה: בּת-מלך אני! “דיבוק” אחָזהּ, יבוּקש לה מזוֹר וּתרוּפה ואָין.

אביה מעט משׂכּיל היה וחדל להאמין בּאמוּנוֹת טפלוֹת. אבל בּצר לוֹ נַענה לרעייתוֹ, להוֹביל את החוֹלָה ל“פּוֹדה רוּחוֹת” וכה נסע עם בּתוֹ לרב המתענה. – הימים ימי ספירת העוֹמר. אמרוּ השמשים לעצוֹר גם בּעד מבקשי-תשוּעה אלה. נשמע קוֹל דוֹפק על הדלת מבּפנים החדר לאמוֹר: “מחר חוֹדש. תחכּה בּת-שאוּל בּעדתי עד חידוּש-הלבנה!” ויהי הדבר לנס.

ליל קידוּש הלבנה בּא, החזרת העטרה לישנה… פּוֹעלת אמת, פּעוּלתה אמת. ניכּר עוֹצם כּוֹח ה“קליפּות” המעכּבוֹת, וּמדלגים בּני-ישראל שלוֹשה דילוּגים כּנגד שלוֹש המידוֹת: יסוֹד, הוֹד ונצח. הרבּי עטוּף בּאדרתוֹ עוֹמד עם מתי-סוֹדוֹ ונוֹתן תהילוֹת ללבנה; והאב המשכּיל עם בּתוֹ החוֹלה עוֹמדים סמוּך להם. והנערה גם היא לבוּשה לבנים, פּניה כּפני הסהר. בּרוּך יוֹצרך, בּרוּך עוֹשׂך, ברוּך קוֹנך! יד הצדיק תוֹפשׂת את ידה של מיכל והוּא מרקד עמה בּבחינת רוּח נאחז בּרוּח. נָדַמו כּאבן המקַדשים המעטים, הרוֹאים בּחזוֹן.

כח

מקוֹדש לחוֹל. בּן אציל פּוֹלני אחד היה בּא מדי פּעם בּפעם אל בּית חנוּתוֹ של ישראל דנן. שם האציל ולַדיסלב דוֹמבּוֹרוֹבסקי, והוּא מבּני כּוֹבשי ארץ אוּקראִינה היפה, ששיעבּדוּ המוֹן איכּריה לעבדים. אלוֹהים עשה חלק אחד אחוּז מיוֹשבי המדינוֹת אדוֹנים ותשעה ותשעים ממאה לעבדים. ועבדוּ העריצים בּדלים וּבעלי האחוּזוֹת הגדוֹלוֹת בּאלה שנלקחה אדמתם מהם. לאלה מרחבי-עוֹלם, כּל תענוּגוֹת בּני-אדם, ולאלה רק כתנוֹת בּד עב לבשרם, לחם עוֹני ויבש הנאכל בזיעת אפּיים. מבּוֹקר עד ערב תעבוֹד, הנך רק שוֹמע לקוֹל נוֹגשׂ, בּניך משרתים מימי עלוּמיהם, בּנוֹתיך שפחוֹת נחרפוֹת. בּתוּלה כּי נישׂאת והנה בּיכּוּרי הגוּף בּליל הראשון לאדוֹן הכּפר. משפּט הבּכוֹרה לידיים הרכּוֹת. האַליה לכוֹהני החיים, את העצמוֹת יאכלוּ הכּלבים ורוֹעי הבּקר והצאן.

ולדיסלב היה איש נמק בּחטאוֹ. בּין עשרים לשלוֹשים התמכּר לתאווֹת נמרצוֹת, וגם כּשהיה ישן והוּא שיכּוֹר מיינוֹ היה נוֹעץ בּהוֹנוֹת רגליו בּשדי זוֹנה נשמעת לוֹ לכּל דבר. את מוֹעדי היוֹם לא ידע; אכל לשוֹבע עד להקיא. כּחוֹם היוֹם רץ כּמשתגע בּמרחבי שדהוּ על סוּסוֹ השחוֹר, וּכשהיה סר אל ארמוֹנוֹ הכּה בּשוֹט וּברצוּעה את כּל אשר נפגש עמוֹ בּדרכּוֹ. כּלבּוֹ האהוּב לוֹ היה אוֹכל ושוֹתה עמוֹ. הוּא שיסה אוֹתוֹ בּכל עוֹבר ושב; וּכשנח לוֹ לימדהוּ לשחק עמוֹ בּקוּבּיה. לאוֹר הירח היה מרקד עם אַמהוֹתיו והיה מנַשק אוֹתן עד זוֹב דם מצוארן. אין כּסף נחשב לוֹ למאוּמה. אם לָוה עשרים אלף כסף, נתן שטר על סכוּם שמגיע לכפליים אוֹ לפי שלוֹשה. את חוֹבוֹתיו לא מנה, את הכנסוֹתיו לא ידע; וגם כּי קנה דבר פּחוּת היה משלם בּמאה. את עם היהוּדים לא כּיבּד, וּבני-בּרית היוּ בּעיניו אנשים שאין להם תפקיד אחר בּחיים, כּי אם לשרת וּלמלא כּל רצוֹן מצוֶה.

אחרי שלוֹשים סר כּוֹחוֹ, וכי עגבה נפשוֹ היה קוֹשר זנבוֹת שני סוּסים זה בּזה, אוֹ העמיד ספסל אחד על השני, שלישי עליו וּרביעי וחמישי עד התקרה והפּיל אחר זה את העמוּד בּקוֹל רעש. נשוּי היה אז לבת אחת מבּני מרוֹמי עם-הארץ, והיא יפה כּתרצה, ויענֶהָ וגם לא סעד עמה. את תיאוּר התוּגה של שבוּיוֹת מַשׂכּיוֹת אלה אניח למסַפּרם מבּני עמן.

כּט

ערב-שבּת לפני צהריים היה. התנערה לַדינה מעמק סַחרה ויחלוּ בּניה וּבנוֹתיה להכין את עצמם ליוֹם המנוּחה. אֵל הארץ קוֹרא את בּניו מַטה לסעוּדה בּארץ נכרייה. עוֹד לוֹ למעלה משרתים וּמלאכים בּעלי-כּנפיים וגם בּני השׂטנים אוֹרבים לוֹ, קמים קמים נגד יוֹצר-אוֹר בּוֹראי החוֹשך, מניעים כּל אחד ואחד בּעצי הבּריאה, עדֵי נוֹשרים עליהם ונשבּרים ענפיהם, ונלחם השבּתוֹן העוֹלמי עם יוֹם קדוֹש לפּוֹעל ולעוֹשה. פּלוֹני העברי, אלמוֹני הישראלי, שרידי פּליטי בּבל וּספּרד, עוֹמדים בּבּוֹקר בּארץ עקוּבה מדם בּימי בּוֹגדַן צוֹרר היהוּדים והפּוֹלנים ונזכּרים בּיוֹם המצוָה והבּרית הנכתב בּספר, מנקים את כּתלי החדרים, מנקים את הרצפוֹת וטחים אוֹתם בּטיח חדש. אין כּלי שלא ישוּפשף בּמים, אין כּף, מזלג וסכּין שלא יעבירוּ מהם חלוּדתם ויעשוּ אוֹתם נוֹצץ. בּוֹער התנוּר וּמבשל לשני ימים, עוֹלים ריחוֹת דגים וּבשר-צלי. מוּנחוֹת החלוֹת הלבנוֹת שוּרוֹת שוּרוֹת כּבימי עריכת “לחם הפּנים”, רצים יהוּדים בּרחוֹבוֹת לקנוֹת פּירוֹת ודוּבדבנים, נערים נוֹשאים בּקבּוֹקי יין בּידיהם. סוּס דוֹהר נכנס בּשער אחד ויוֹצא מהר דרך השער השני וּמעלה אבק, לוֹ לא ניתנוּ בּינה ודיעה להבין וּלהשכּיל כּלבני-אדם נשמעים לאֵלים. אָמוֹר יאמרוּ בּיוֹם מחר: אתה קדוֹש ושמך קדוֹש, אתה אחד ושמך אחד. מי לא יֵהנה ולא ינוּח?

ולדיסלב עוֹמד על סף חנוּתוֹ של ישראל וצרוֹר בּד לבן צח עטוּף בּנייר ירוֹק תחת בּית-שחיוֹ. הוּא נפנה לדבּר עוֹד דבר-מה עם היהוּדי המוֹכר, וֹהנה בּת החנוָני נראתה בּפּתח בּכל רוּם יפיה. מבּלי-משׂים נכנס האדוֹן שוּב לחנוּת. פּלג אלוֹהים השתפּך ונפרשוּ הבּדים וּמיני הצמר והמשי והיוּ לים של צבעים מתנוֹעעים כּגלים. זמרה חרישית נשמעה, מקשיבהּ רק חוּש שישי. ונשקע האציל בּחלוֹם הנוֹער בּעצם היוֹם; ולוּ ניתנה לוֹ בּת-ירוּשלים בּכלוּלוֹתיה, כּי אז קרא ואמר: עמך עמי! – והיה הוֹלך וכוֹפר בּבן-אלוֹהים.

בּלילה ההוּא דפק דוֹמבּרוֹבסקי על חדר רעייתוֹ וימצאה יוֹשבת על כּסאה כּמלכּת הדוּמיה, כּרע נפל לפניה וינשק כּפּוֹת רגליה…

ל

בּכפר זרקב בּירת האציל, שם מתנוֹסס ארמוֹנוֹ לתפארה, ושם עשוּ הכנוֹת ליוֹם חג מבּלי שידעוּ טעמוֹ. הפּקוּדה יצאה מאת דוֹמבּרוֹבסקי לתקן את הגשר, לישר את הדרכים, לנקוֹת את החצרוֹת, לטיח את הבּתים, לכסוֹת את הגגוֹת וּלמלא פּרצוֹת הגדרוֹת. משחוּ מחָדש את בּית-התפילה בּצבע תכלת והעבירוּ על העמוּדים צבע של שיש לבן. גם את בּית-הקברוֹת אשר בּקצה המוֹשב ניקוּ מן הבּרקנים והקוֹצים הגדלים מאליהם. הקימוּ כל מצבה כּוֹשלת וחידשוּ כּל צלב נשבּר. על התוֹשבים וּנשיהם וטפּם יצא צו לרחוֹץ את רגליהם מאבק, לתפּוֹר וּלתקן כל קרע בּבּגד; סרקוּ בּנוֹת המקוֹם את שׂערוֹתיהן, קלעוּ את מקלעוֹתיהן ושׂמוּ בּראשן פּרחים ועלים ירוּקים. ימי האסיף היוּ, אלוֹהי הטבע לא קימץ גם הוּא ויאמר לעוֹבדי האדמה: חיוּ בּאשר לכם ואל אקח מכם מַעשׂר וּתרוּמה, חלקי בּכם וּבּמוֹעדכם.

אצילי כּל הסביבה הגדוֹלה נקראוּ להסב אצל דוֹמבּרוֹבסקי. המרכּבוֹת רתוּמוֹת לשניים שניים סוּסים דוֹהרים. על כּלוּנסאוֹת שער חצר הארמוֹן מתנוֹססים דגלי פּוֹלין ורוּסיה. כּאן אין פּדוּת ואין חוֹק גוֹדר. כּוֹהני הכּנסייה לוֹקחים חלק בּסעוּדה על יד אנשי הרשוּת המקוֹמית. על המגרש הגדוֹל הרצוּף אבנים שלפני המעלוֹת הרחבוֹת של הארמוֹן יוֹשבים אדוֹנים וּגבירוֹת ושׂחים יחד. עבדים וּמשרתים לבוּשי שרד וכפתוֹרי בּגדיהם נוֹצצים רצים ועוֹברים מפּינה לפינה. מאכלים וּמטעמים, מַעדני מלך, יכּוֹנוּ. בּלילה הזה יִזל היין כּמים.

רעיית דוֹמבּרוֹבסקי יוֹשבת על כּסא יפה, כּכלה בּיוֹם כּלוּלוֹתיה, ונערוֹתיה לפניה. חידת-פּלאים על פּניה. ולארמוֹן מגדל גבוֹהּ; ויתגנב אליו שר-החצר בּלאט, עמד על המַעקה וישקף ממעל על שטח העוֹלם ויפּל עצמוֹ לארץ מַטה ותהי חרדה וּבּהלה. ופחד מקשה בּלב כּל הנאספים. לא אעכּב את הקוֹרא בּפשר המעשׂה…

לא

יוֹם מעוּנן היה. קערת הרקיע על פּני לַדינה דמתה לקדירה שנשבּרוּ שוּליה. אֶגלי מטר ירדוּ וספוּ. רוּח נשב והניע את תריסי החלוֹנוֹת. עִיזים מפגרוֹת לכת אל המרעה וֹאוֹכלוֹת מסרח גגי-תבן. כּלבים מחפּשׂים אחרי עצמוֹת. תרנגוֹלוֹת מנקרוֹת בּאשפּה. אלוֹהים אינוֹ זן וּמפרנס לכל חי. שקר דיבּרוּ עליו נביאיו.

ותקם מרים ותעל לעליית אִמה, שהיא עתה חדרה. ישבה על ספסל נמוּך העוֹמד על יד החלוֹן ותגע בּמצחה את המשקוֹף. ליבּה נחלק בּקרבּה היוֹם מבּלי אשר תדע מה היה לה. היא חוֹשבת בּאביה ואמה וּבאֵם-אִמה, האוֹמרת לשוּב מדרכּה זה כּמה, ולה אין העוֹז להקבּיל פּניה. תוֹם-אדם גם הוּא יבקש נתיב. לוּ חי אבי-אמה כּי אז ידעה לשׂיח עמוֹ הפּעם. מתפּללים הם בּני עמה בּערב וּבבּוֹקר, שוֹמרי מצווֹת הם וּבלעגי-שפה ידבּרוּ. אביה מהלל את הנביאים, את בּן-אמוֹץ, את הוֹשע. זקנתה היתה קוֹראה בּספר תהלים ואוֹמרת תחינוֹת; לאִמה אין חפץ בּאלה וגם לה אין מגע בּאלה. חנוָנים הם היהוּדים, הם מוֹכרים וקוֹנים, קוֹנים ומוֹכרים ואין גבוּרה להם כּלבני-הרוּסים. הנך שוֹתה מים מחבית וּמחוּץ לעיר מים חיים נוֹבעים… יש גם יערים וּנהרוֹת, יש גבעוֹת מתנשׂאוֹת עָל על ארץ המישוֹר, יש דגים שרוּיים בּעמקי המים וציפּרים פּוֹרחוֹת בּאויר. אין גבוּל רק בּבּית ואין מידה רק בּשוּק אוֹ בּחנוּת. היא קמה מהספסל ותשב על חוּדי מיטתה. אין רעיה לה בּכאן. ריקה היא לַדינה. אֶגלי-דמעוֹת ניתזוּ מעיניה. גם אוֹתה כּיסה הענן…

לב

שד החל להתהלך בּלָאט בּמרחבי לַדינה וּמציאוּתוֹ הוּרגשה בּחוּש. פּרוֹת עדינוֹת חדלוּ לתת חלָבן, אם גם עטיניהן מלאים חלב. לילה לילה נשמע קוֹל שריקת החתוּלים. התיש אשר לרב דמתא נעץ שתי קרניו בּכּוֹתל ולא יכוֹל להוֹציאן. דלתוֹת הארוֹן נמצאוּ בּבּוֹקר פּתוּחוֹת, כּאילוּ נפתחוּ מאליהן. בּהתאסף העם לבית-הכּנסת לקבּלת שבּת והחזירוּ פּניהם לקראת כּלה החל כּמוֹ קוּרנס להכּוֹת בּדלת. בּיקש החזן לקרוֹא “יגער בּך השׂטן” וניחר גרוֹנוֹ. וּראוּ זה פּלא, בּדלתוֹת בּית ישראל גבּוֹרנוּ ראוּ עין בּעין צלב שרוּט בּגחלת; וכי מחקוּ אוֹתוֹ היוֹם שוּב נראה למחר. שלוֹש הרוֹת בּלדינה הפּילוּ זוֹ אחר זוֹ את וַלדוֹתיהן. אשת השמש ילדה בּן זכר ולוֹ שש אצבּעוֹת בּרגלוֹ הימנית. מתיירא היה כּל איש לצאת מפּתחי בּיתוֹ בּלילה בּלי לוָיה. בּדקוּ את כּל הציציוֹת והמזוּזוֹת אחרי נטילת מים בּבּוֹקר שפכוּ מיד את מי הסאָבוֹן. לא שחטוּ עוֹפוֹת שחוֹרים; לא פּתחוּ את הקוּרקבן בּסכּין, כּי אם בּיד. לא רקק אדם על הקרקע, אלא בּמטפּחת. בּקצרה, נשמרוּ מחרב המשחית וּמכּל בּני החבוּרה. – –

גם בּחלל הכּפר זרקב הסמוּך מַרעים השד. גם בּשעה שהרוּח אינוֹ נוֹשב, האילנוֹת מניעים ראשיהם וכוֹפפים אוֹתם. פּעמוֹן בּית-התפילה ניתק מדי פּעם בּפעם מהשלשלת ונפל למטה. מתנגחים השוָרים, גוֹעוֹת הפּרוֹת בּלי סיבּה. ונקשר כּלב עם עֵז, כּבשׂים מתגוֹללים בּעפר, סוּסים עוֹמדים בּלי נוֹע. נראתה הקשת בּענן וצלוֹ של האציל המת החל לקפּוֹץ בּאויר.

ותחלוֹם מרים פּעם כּי אדם דוֹפק על חלוֹנה וקוֹרא: פּתחי לי, בּת-העברים, מראַיִך נאוה ונפשך חמדה לי. למחר נראוּ סימני צלב גם בּחלוֹן חדרה ויהי הדבר לתמהוֹן וּלמוֹרא…

ספר רביעי    🔗

לג

סעוּדת הבראה למתים. פּעם בּשנה מכינים איכּרי הכּפרים ליל-אוֹכל על משכּן מתיהם. איש ואשה לוֹקחים קדירוֹת מלאוֹת תפּוּחי-אדמה מבוּשלים בּשוּמן בּיד אחת, כּכּרוֹת לחם וּבקבּוּק יין-שׂרוּף בּיד השנית ועלוּ לבית-מוֹעד לאכוֹל שם עם יתר הקהל. בּבוֹא השמש והעוֹלם יעטה פּניו ויחלוֹם חלוֹם המנוּחה – יוֹשבים מאמיני ישוּע שלוּבי רגל על עשׂבים הגדלים לפני שׂדרוֹת הקברים, עוֹשים סימן-הצלב לפי טעם האמוּנה היוָנית השוֹלטת, טוֹבלים את הפּת בּמלח ולוֹעסים מן המטעמים העוֹמדים לפניהם לשם המנהג הקדוּם. בּתחילה הם מניעים את הפּה בּמתינוּת, מרכּינים את ראשם, כּאילוּ מקשיבים אל הקוֹל הקוֹרא אוֹתם מרחוֹק; אחר זה הם מתעצמים בּאכילה ועוֹשים זאת בּאיזוֹ דביקוּת שבּגוּף. אין חוּט מקשר אוֹתם פּה אל העבוֹדה בּשדה וּבבּית, הפּר אינוֹ גוֹעה, הסוּס אינוֹ נוֹהם, הכּלב אינוֹ נוֹבח והתרנגוֹל אינוֹ מנקר בּאשפּה. האדוֹן ירד מַטה, התלבּש בּבשר ועלה אל האב והתאחד עם הרוּח והיוּ לוֹ ה“מאמינים האמיתיים” לנחלה בּכל מרחבי הארץ…

וישׂאוּ עיניהם והנה שיירת עוֹלי-רגל הוֹלכת בּדרך-המלך, שלא רחוֹקה היא מבּית-הקברוֹת. איש איש נוֹשא חבילתוֹ וזוּג מנעליו על שכמוֹ. שׂערוֹת הראש נעוֹת בּאויר בּאין כּוֹבע מכסה אוֹתוֹ, שזוּפים הפּנים והעיניים בּוֹלטוֹת מכּליוֹן הנפש והגוּף גם יחד. הוֹלכים אחיהם מכּפרים רחוֹקים זה ירחים ושבוּעוֹת אל מקוֹם משכּן המשיח בּארץ העִברים, ללין לילה אחד בּסביבתוֹ ולנשק את קברוֹ. אשרי מי שזוֹכה לכך פּעם אחת ולא ימוּת בּדרך.

לד

כּי גוֹסס איש עברי ונוֹטה למוּת, ימהרוּ בּעלי חברא-קדישא לעמוֹד עליו בּעת יציאת-נשמה; וכי ישבּוֹק חיים מניחים נוֹצה על חוֹטם הגוֹוע, ואם לא תנוּע, אוֹת הוּא כּי הנשמה הלכה לה למקוֹם מחצבתה והגוּף הוּא בּן-קבוּרה. מפשיטים את כּוּתנתוֹ, רוֹחצים וּמטהרים אוֹתוֹ כּדת, מלבּישים אוֹתוֹ תכריכיו שנתפרים בּמהירוּת, משכּיבים אוֹתוֹ על הארץ, מכסים אוֹתוֹ בּשׂמיכה וּמדליקים שני נרוֹת למראשוֹתיו. אוֹמרים איזוֹ אמירוֹת מספר “מַעבר יבּוֹק”. יתוֹמי המת קוֹרעים קרע בּבגדיהם, לקיים את הנאמר בּסעיפי “שוּלחן ערוּך”, וּנשי השכוּנה בּוֹכוֹת וּמיללוֹת. בּנתיים חוֹצבים קבר לנפטר, מתקנים את ה“מיטה” בּחבלים ונוֹשׂאים את המת לבית-מוֹעד לכל חי. ההבדל בין שוֹע וּבין דל הוּא רק בּמספּר המלַוים ההוֹלכים אחרי המיטה. מכבּדים עשיר ורב בּעמוֹ, מכבּדים מעט גם בּעלי-בּתים שמתוּ, לא כן גוֹרל בּני ההמוֹן. מי שאינוֹ עוֹלה לתוֹרה רק אחת בּשנה ייקבר בּלי “לוָיה” רבּה. – לא כן דרך האיכּרים. בּמוֹת אחד מבּני עדת הנוֹצרים, אם גם מבּני שפל המדרגה היה, יקבּרוּ אוֹתוֹ בּרוֹב עם וּבהדר. את המת נוֹתנים בּארוֹן, את הארוֹן שׂמים על עגלה שחוֹרה הרתוּמה לסוּסים עטוּפים שחוֹרים. לפניה וּלאחריה נוֹשׂאים דגלים וּצלבים שוּרוֹת שוּרוֹת. פּרחי-כּהוּנה הוֹלכים לאט וּקערוֹת בּידיהם; ואחריהם צוֹעד כּוֹהן המקוֹם לבוּש בּגדי-כּהוּנה מוּזהבים, וּשני סגניו הוֹלכים מימינוֹ וּמשמאלוֹ. מזמרים תהילוֹת, וקהל גדוֹל הוֹלך אחרי המרכּבה בּשוּרה ארוּכּה, נשים הוֹלכוֹת בּצד אנשים, ילדים וילדוֹת. מת איש בּעֵדה, כּל בּני הכּפר משתתפים בּקבוּרתוֹ מגדוֹל ועד קטן.

בּעד החלוֹן נשקפה שׂר’ל כּאשר הוּבל לקברוֹת בּאוֹתוֹ פּאר אחד האיכּרים. פּעמוֹני בּית-התפילה מצלצלים, ההמוֹן הוֹלך ונמשך, מַעטפּת השׂרד של הכּוֹהן נוֹצצת בּאוֹר החמה, הוּא צוֹעד בּמנוּחת עוֹז. מהנאמר בּמקרא לא ידעה מאוּמה, לא ידעה גם על דבר בּני הכּוֹהנים ועבוֹדתם בּמקדש; אבל למראה כּל החזוֹן הזה איזה דבר חי ורחש בּקרבּה. אשת בּעל-חנוּת היא וליבּה רחוֹק מזה. יש שער לעיר, חלוֹן לבּית ושמש בּוֹקעת ונראית מתוֹך עננים…

לה

הכּוֹהן הנוֹצרי לעדת לַדינה ואיכּריה היה איש גבה-הקוֹמה וניכּר מרחוֹק בּמעילוֹ הארוֹך, בּשרווּליו הרחבים, בּמצנפתוֹ העגוּלה וּבשׂערוֹתיו התלוּיוֹת לוֹ מאחוֹריו. צלב-זהב תלוּי על צוארוֹ. ידיו זכּוֹת וצחוֹת; ואמרוּ עליו שהוּא בּן לאחד מרוֹזני פּוֹלניה, שנוֹלד לוֹ משִפחה חרוּפה. הוּא היה נוֹח לבּריוֹת, משמש בּהיכל וּמזמר את ההילוּלים בּקוֹל משוּבּח, וּבחוּץ היה נהנה מהחיים לפי מידתוֹ. לוֹ שדה רחב וּפרדס נאה וּמקבּל הוּא גם רוֹב מתנוֹת מבּני צאן מרעיתוֹ. כּל בּת-איכּר הבּאה לקראתוֹ מנשקת את ידוֹ. אשת נעוּריו מתה זה כּבר בּמחלת השחפת, לפי חוּקי הכּנסייה אסוּר לוֹ לשׂאת אחרת, והנה האמהוֹת המשרתוֹת בּנָוֵהוּ לוֹ לפילגשוֹת בּתקוּפת השנה. לא יחטא בּשר בּבשר.

אם יישמע קוֹל הפּעמוֹן שלמגדל בּית-התפילה אשר לנוֹצרים שבּקצה העיר – וידעוּ כּל בּני האיכּרים כּי הקריאה למשיח והוּא אלוֹהים. לעם היהוּדים אלוֹהים אחרים, אלוֹהי צבאוֹת שמוֹ וּמשכּנוֹ בּשמים. בּנוֹת ישראל הוֹלכוֹת לבית-הטבילה מדי חוֹדש בּחוֹדש ושבוֹת הן הבּיתה עטוּפוֹת כּשבוּיוֹת-חרב. בּנוֹת האיכּרים מרקדוֹת בּכל ימי שבּת וּמוֹעד בּמגרש שלפני בּית-המרזח חשׂוּפוֹת-רגליים וּפרחים בּראשיהן, עד כּי ירחב הלב לראוֹת בּהן.

פּעם ישב הכּוֹהן בּקצה שׂדהוּ לפנוֹת ערבּ ויראה אשה עברייה עוֹלה מן הרחצה – מקוה-המים פּסוּל היה אז, – וליבּוֹ רעד בּקרבּוֹ. מעוֹלם לא חשב לטיב שתי הדתוֹת, רק שמע ממוֹרוֹ בּימי למדוֹ בּבית הכּוֹהנים, כּי עם ישראל הם בּני שבט מקוּלל. מספרי הבּישׂוּר ידע רק פּסוּקים מעטים על פּי נוּסח השפה הסלָוית העתיקה. וגם את אלה כּמעט שכוֹח שכח.

הוּא בּא למחרת היוֹם אל חנוּתוֹ של ישראל מכּירוֹ מאז, לקנוֹת אצלוֹ איזוֹ אמוֹת בּד לשפחתוֹ, לעשוֹת לה כּוּתוֹנת, וגם אמר לשאוֹל אוֹתוֹ דבר בּתוֹרת היהוּדים; אבל ישראל נסע אז לעיר-המחוֹז, ורק שׂר’ל יוֹשבת שם, מטפּחת אדוּמה לראשה וחוֹדי לחייה אדוּמים. היא בּיקשה את הכּוֹהן לשבת; והוּא גם הוּא נשען על אצילי ידיו, הסתכּל בּה ועיניים בּעיניים פּגעוֹ. – – –

לו

דבוֹר’לה לא היתה עוֹד בּת-שישים והיא גמרה את חשבוֹנוֹתיה זה כּבר. אילם העוֹלם ואף חרש, וגדוֹל אלוֹהים וּלמידוֹתיו אין חקר. דוֹר יגיד לדוֹר, האבוֹת הם שוֹכני עד, וּבמהרה גם אוֹתך יקחוּ מעל הסידוּר. רע חלק הנשים בּארץ, גוֹרלן בּשמים מי יֵדע?

כּי תיפגש עם בּעלה לא תספּר לוֹ מהנעשה פּה מַטה. בּין שׂר’ל ובין אישה אין הדבר כּדבעי… את מרים נכדתה תוֹקיר כּאישון עינה וגם תפחד לה… כּנפיים לנפש, שפת-קוֹדש לא לה למנה. – וספרי הרוּסים לא יֵדעו את ה'. בּשׂרה עליה יכאב על אשר אברהם אבינוּ היה בּנוֹ של תרח ועל כּי יצחק בּן אברהם הוֹליד את אדוֹם. היא לא תכרוֹת בּרית לשטן, תתוַדה על חטאוֹתיה ועל פּשעיה ולא תאמר למלאך-המות: הרף ידך. –

היא חלתה ועלתה על המיטה לא יֵרד אדם ממנה אל נחלתוֹ, בּנפש שוֹקטה התפּללה לאבי כּל; וכי הביאוּ לה מרק חם בּקערה, טעמה רק מעט ותברך בּחשאי. בּתה יוֹשבת על צידה ודוֹאגת לה. וילוֹן החלוֹן מבדיל בּין פּנים לחוּץ. דבור’לה לוקחת ידה של שׂר’ל ויד ליד דוברת: “היי נאמנה לבעלך ואל תחרידי אוֹתי בּקבר” וּפלגי דמעוֹת התפּרצוּ מעיני הבּת. “אין חיים לה עלי אדמוֹת, בּקשה לקרוֹא בּקוֹל, אין חיים לה, אין חיים”. בּרגע זה בּא ישראל ועמד על הפּתח ושאל לשלוֹם החוֹלה, מרים אף היא נכנסה בּלאט אל החדר ונשענה על דוֹפן המיטה. “קרבי אלי, חמדתי, נשמע קוֹל ענוֹת, ואמוּשךְ”. ניגשה מרים אל זקנתה והרכּינה את ראשה בּחרדת-נפש. השעוֹן מוֹנה את השעה השישית. הוֹלך היוֹם אל נוֵהוּ ולוֹקח עמוֹ נשמה נאספת אף היא. – בּכייה בּחדר! ישראל רץ לקרוֹא את הגוֹמלים חסד עם המתים ועם בּני החיים.

לז

“מנין” התפּלל בּביתוֹ של ישראל כּל ימי ה“שבעה”. החנות סגוּרה איזה ימים. בּאים “מקבלים” לבקש אגוֹרת כּסף. רב העיר בּא עם שמשוֹ וּמדבּר דברי תנחוּמים שגוּרים לעקרת הבּית. ישראל, אם גם אינוֹ בּן המתה, לקח מארוֹן ספריו ספר איוֹב הקדמוֹן והתחיל לקרוֹא בּו מבּלי הבנה נכוֹנה. מליצוֹת נשגבוֹת ונוֹראוֹת מעוֹלם זר לעברים, וּבעדנא הדין אין המוֹח מסוּגל לכמוֹ אלה. לעוּמת זה קדיש-יתוֹם הוּא מין תשבּחתא. נכנס אדם לפתחי הסידוּר בּבּוֹקר וּבערב וחוֹזר על דיבּוּרים שאמרם הוּא וכל הקהל.

מרים יוֹצאת ונכנסת מחדר לחדר וּמחפּשת דבר-מה. נמוּכים הם השמים ועמוּקה היא הארץ. היא לא ליותה את זקנתה לבית-העלמין ולא ראתה עוד השאוֹל, זה קבר לאדם בשר ועוֹר, מתנוֹעע הוּא ומשׂיח ואחר זה יֵאָלם… כּיסא לשבת מאריך ימים, עוֹמדת המיטה בּחדר אֵם-אמה, על היתד תלוּיים בּגדיה והמוֶת לוֹ סתר פּנים… חוּטי החיים נקרעים וחבל ישן מתגוֹלל בּפינה של בּית-המבשלים. הוֹלכים אנשים בּחוּץ, מארוּבּוֹת-העשן יִתַּמר העשן; ולוּ ישאל אוֹתה אדם דבר לא תדע מה לענוֹת. היא פּוֹתחת את שירי לרמוֹנטוֹב ורוּחה הנכאה תפלס לה נתיב. נוֹתנוֹת המילים חזוּת לנפשה. דברי-שירה לה לשיחה ולתפילה והיא עוֹברת בּנפשה את התהוֹם. אזניים לבר-נש והוּא מקשיב, מקוֹנן וּמזמר.

וּבוֹאוּ וּראוּ, כּתוֹם השלוֹשים עלה רעיוֹן על לב שדכן העיר – קישוּר הדברים לא אדע – לבקר את ישראל וּלהציע לפניו נכבּדוֹת לבתוֹ החמוּדה מעיר סמוּכה. נער בּן-חשוּבים היה לוֹ בּאמתחתוֹ וּמשׂכּיל וּמליץ וגם יוֹדע את שׂפת הארץ. – –

לח

למרים היוּ ארבּע בּנות-גילה: חמדה וגיטל, מַלכּה וּמִלכּה, והן בּנוֹת טוֹבי-העיר הנקוּבים בּשמוֹתם. חמדה היתה בּת שמעוֹן המַלוֶה, גיטל בּת מנשה החוֹכר, וּמַלכּה ומִלכּה תאוֹמוֹת היוּ ונוֹלדוֹ למרדכי סוֹחר בּברזל מאשתוֹ השנייה, שלקח בּתוּלה מעמוֹ.

שתי האחיוֹת הנאוֹת למדוּ גם הן שׂפת רוּסיה מפּי איש ה“שׂבעים” אבל דבר הספר לא לקח ליבּן. העוֹלם אינוֹ חי אלא בּצאת השמש, וּבבוֹא הערב מתכּסה כּל חפץ. קנאה שׂררה בּיניהן. מַלכּה היתה כּבר כּלה ומיוּעדה לנער חריף בּתוֹרה, וּבמִלכּה מדוּבּר נכבדוֹת. הנה חתן ממש וחתן רק בּחזוֹן.

גיטל היתה נערה בּעלת-קוֹמה, אשר הצהילה פּניה תמיד וּביקרה את ריעוֹתיה כּמעט בּכל יום. לא היה שוֹבע לנפשה, אבל אם תהיה נתוּנה לחתן לא תאהב אוֹתוֹ. הגברים רק בּני שני מינים הם, זקנים ועוּלי-ימים. פּעם ישבה בּחדר לבדה והבּיטה בּעד החלוֹן לחוּץ ותרא כּלב רץ אחרי כּלבּה. – ותקם ותעמוֹד על הסף והנה גם שני נערים מבּני השכוּנה עוֹברים ונוֹשׂאים עיניהם אליה. בּאה לבית-המבשלוֹת, הרכּינה ראשה על שכם אָמה נכרייה צחת-הבּשר ותאמר: “יִרינה, יִרינה, לא בּת-עמי אַת ואנוֹכי לא בּת-עמך והארץ היא עֵדן”. איני יוֹדע איך בּא הדבר, מאז ריננוּ אחריה…

חמדה נערה בּעלת שׂערות אדוּמוֹת היתה וחטמה חד מעט, אבל עיניים לה מעוֹלם אחר. לא ידעה פּתרוֹן לעם היהוּדים. דרכּי אביה מוּזרים לה, וכעסה לעיתים על ההשגחה, שנתנה לה אב מַלוֶה-בּריבּית. אל דיעוֹת ה' והוּא יבדיל בּין נוֹתן ללוֹקח. לה הערב מגיד יוֹתר מעצם היוֹם. קוֹל קוֹרא לפעמים בּאזנה, ולא תדע מאין יבוֹא.

נזדמן לה לנסוֹע למשפּחת אִמה, אשר בּעיר אחת בּבּסרבּיה המדינה, ותרא שם אנשים אחרים ונתיבוֹת אחרים. ותשב בּבית קרוֹביה גם אחרי עבוֹר המוֹעד לימי הבּיקוּר ולא חפצה לשוּב לבית אביה… האיצוּ בּה להגיד פּשר הדבר, ותשׂא קוֹלה ותבך… והיא אז כּבת חמש-עשרה שנה. נודעה בּלַדינה סיבּת מיאוּנה לחזוֹר וישתוֹממוּ על זה בּעיר. אף שמעוֹן נרעש ויאמר: עד הלוֹם בּאתי. איזוֹ שבּתוֹת רצוּפוֹת לא בּא אל בּית-האלוֹהים.

לט

ראשון לשבוּע. מסביב לביתוֹ של יוֹסי החסיד, המתחרה עם ישראל בּעסקי החנוּיוֹת, עוֹמדים אנשים בּכנוּפיה וּמדבּרים יחד. תריסי דלתוֹת החנוּת סגוּרים היוֹם ולבּית פּנימה סרוּ, כּפי הנאמר, פּקידי הרשוּת. יש אוֹמרים כּי שמט יוֹסי את חוֹבוֹתיו ורבּוּ הנוֹשים יתר מכּדי מידת סחוֹרתוֹ וּמבקשים להניח חוֹתם על קניינוֹ. ואיש אחד צנוּם-הבּשר הציע את דעתוֹ לאמוֹר, שבּעל-החנוּת סוֹחר בּסחוֹרה גנוּבה אוֹ טריפה, סחוֹרה הבּאה מעֵבר לגבוּל בּהעלמת המכס. היהוּדי בּא בּעד מוֹצא פּרנסתו בּאש וּבמים וּמסתכּן בּנפשוֹ לבניין בּיתוֹ בּכבוֹד. בּעל-שפע היה יוֹסי, אבל רבּו הוֹצאוֹתיו. הלא הוּא קפץ בּראש בּכל קניין “עליה”, משבּיר היה לכל בּני החבוּרה; וּכשהיה נוֹסע אל הרבּי, שיירה שלמה של מלחכי-פּינכּה יוֹצאת עמוֹ על חשבּוֹנוֹ. לה' התשוּעה! מי שאינוֹ משׁתכּר בּכל סעוּדת-מיצוה ואינוֹ שוֹתה כּמלוֹא לוֹגמיו בּעת ארוּחת “מלַוה מַלכּה” בּמוֹצאי-שבּת אינוֹ ירא את ה' ואינוֹ אוֹהב את ה'. ישי, אבי דויד, נתן עינוֹ בּשפחתוֹ, ותגד הנערה את הדבר לגברתה; והלכה היא וקישטה את עצמה ויבוֹא בּעלה אליה. כּה נוֹלד נעים זמירוֹת ישראל בּמחשבה זרה ועל זה עששה מכּעס עינוֹ כּל הימים. וּמעשה בּיוֹסי דנן, שילדה לוֹ אשתוֹ בּן זכר וישׂכּרוּ אשה צעירה להיניק את הילד והיא נאה וחשׂוּפת-צואר כּל היוֹם. יוֹסי, איש בּן ארבּעים וּפֶה ממַלל רברבן בּחברתוֹ, מקנא לרגעים בּבנו בּן-ירחים. תאוַת אדם לא תדע גבוּל! פּעם גילתה את חזה המלא בּמעמדוֹ ואיש אין בּחדר, ניגש אליה וּמעך לה בּין שדיה. בּער בּו היצר ולא נראתה כּל דמוּת-דיוֹקן בּחלוֹן. – מה עשתה המינקת? לקחה לאחר-זמן את תכשיטי גברתה ותשׂם אוֹתם בּכליה. ויהי כּי נתפּשׂה בּגניבתה גילתה את הסוֹד, והיתה שערוּריה בּבּית. בּו בּיוֹם גם לא פּתחוּ את החנוּת וּשניים פּקידים בּאוּ לגבּות עדוּת. לפניהם פּתוחה התיבה, שבּה היוּ חרוּזי המרגליוֹת, הנזמים והטבּעוֹת; ואחד מהם כּוֹתב דברים עלי גליוֹן וּמזיע. מתלחש המשרת את האָמה. בּעלת-הבּית שוֹתקת; יוֹסי עוֹמד על יד החלוֹן, ציציוֹתיו נעוֹת נעוֹת ותר הוּא אחרי מערה, להסתתר בּה מבּוּשה.

וּבה בּשעה עמד ישראל בּחנוּתוֹ בּאין קוֹנה שם וחשב בּאשת המתחרה עמוֹ. את יוֹסי שׂטם בּסתר וּבגלוּי; עם כּל זה הכּיר כּי רעייתוֹ תמת-לב היא ושוֹנה היא מרעייתוֹ הוּא. עם האחרת היה אוּלי גם יוֹשב בּשלוה ולא היה נוֹקט בּה. למה שׂר’ל לוֹ ניתנה לאשה ויוֹסי זכה בּגוֹרלוֹ? אֵל-דעוֹת לוֹ נתכּנוּ עלילוֹת.

מ

איש היה בּלַדינה וּשמוֹ נתן בּן אבּא, והוּא אחד משחצני העיר, לבוּש היה תמיד בּטעם ויתלוֹצץ על אנשי המעשה והיראה על פּי דרכּוֹ. בּעת התפילה עמד בּעזרה והיה מדבּר דברים בּטלים גם בּשעת “קדוּשה” וּ“בּרכוּ”. וּבימי “שמחת-תוֹרה”, בּבוא הנשים לבית-אלוֹהים פּנימה, לראוֹת בּמחזה ההקפוֹת, היה עוֹמד דוקא קרוֹב להן וּמשחק עמהן לעיני כּל. עיניים לבן-אדם והלב חוֹמד. ולנתן אשה לא אהוּבה לוֹ, והיא ילדה לוֹ שתי בּנוֹת, שם האחת חוה ושם השנית פּנינה. חוה הבּכירה היתה עוֹזרת בּבּית, לא נוֹדעה בּחוּץ אלא לשכנוֹת, וּפנינה אחוֹתה הנאה ממנה ואדוּמה, נראתה פּעם בּרחוֹב זה וּפעם בּרחוֹב אחר והיתה מצחקת גם עם הנערים. בּלילה ראוּ אוֹתה מתלחשת עם פּקידי המקוֹם. לזה קינא גם נתן וַיך אוֹתה בּרצוּעה בּכל עת שאיחרה לבוֹא.

לפני דוֹר אחד חי בּעיר איש תוֹרני, שהיה מפקפּק בּדברי אמוּנוֹת וסוֹפוֹ היה בּין פוֹרצי פּרץ. אחרי עוֹברי עבירוֹת קלוֹת וּבסתר גם על חמוּרוֹת אין לחפּש ברוֹב. אין ציבּוֹר בּלי כּתם, וּבספר-האשמוֹת למעלה נכתבים לפעמים מעשים וּמקרים לא יפלל אוֹתם הקוֹרא הפּשוּט. אבל כּי נערה בּישראל תהיה משׂרכת דרכיה ותעזוֹב גם בּית אביה, לגוּר בּין הנכרים, לחרפּת עמה וּבני-משפּחתה, לא היה עוֹד לעוֹלמים בּקהילה כּזוּ. כּופרת בּדתה מביאים אוֹתה על כּרחה לארץ רחוֹקה ושם היא שבה לחיק היהדוּת. מה יעשוּ עם זוֹ שתחלל כּבוֹדה? והן גם מצאה לה חסוּת בּבני-הרשוּת.

היה בּלַדינה חזן אחד שניחר גרוֹנוֹ וּפינה מקוֹמוֹ לחזן חדש. לחזן הישן בּן למעלה מעשרים שנה, והוּא נער נלהב וחם-הדם. הנה אירשׂ לוֹ כּלה מבּנוֹת עיר אחרת, והוּא מחכּה לימי “חוּפּת חתנים” – וּמוֹנה את הימים והחדשים. פּעם עבר בּאוֹתוֹ רחוֹב בּלא דבר. ראתה אוֹתוֹ פּנינה ותאמר להתעלס עמוֹ; והוּא נתעה אחריה גם נתעה. – הוּא שב לבית אביו סַר וזעֵף, עלה לגג וטמן עצמוֹ בּערימוֹת תבן, ויחפשוּ אחריו שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת. בּיוֹם הרביעי מצאוּ אוֹתוֹ כּשהוּא נחנק.

מא

אַרקַדי גַברילוֹב ירד בּאוֹתם הימים עוֹד איזוֹ מעלוֹת מטה. נפסל בּמשמרתוֹ בּבית-הפּקוּדוֹת והיה ה“כֹתבן” בּבית-העירוֹנים ליהוּדים והיה מחיֶה גם נפטרים בּספר-הזכרוֹנוֹת וּמוֹליד לחשׂוּכי-בּנים בּני עשרים. בּיוֹם השבּת היה בּא לראש הוַעד לאכוֹל דגים והיה נהנה משוּלחן ישראל. פּעם נשא הרוּח את מגבּעתוֹ ולא נוֹדע מקוֹמה והיה הוֹלך שבוּעוֹת שלמים בּשׂערוֹת פּרוּעוֹת בּחוּץ. היוּ ימים שלא השׂתכּר אף אגוֹרה אחת וקיבתוֹ לא מצאה תפקידה. לאידך, אם נפל בּגוֹרלוֹ רו“כ אחד, רץ מהר לבית-המשקה ויתנהוּ בּמחיר בּקבּוּק יי”ש מהוּל בּמים; והוּא נתן בּכל כּוס גרעיני פּלפּלין לחזק את הטעם. אדם וכוֹסוֹ הם ריעים נאמנים. למה תדבּרוּ סרה בּחיים והמוֹנם? אם ישן הוּא קטעי חלוֹמוֹת עוֹלים בּמוֹחוֹ לבלבּלוֹ. – היתה לוֹ אֵם, אבל לא ידע את אביו. סוֹבב העוֹלם על צירוֹ. אתה מוֹנה אחת וּשתים, שלוֹש וארבּע וגוֹמר, ואתה מפסיק ואתה מניע בּראשך. אלוֹהים הוּא חבר לשׂטן!

ויש אשר התכּוְצה נפשוֹ בּבין-הערבּיים וּבדידוּת היצוּר גברה גם עליו. גלילוֹת גלילוֹת לנשמה וחבלים לנשמה. הטבע לא יבכּר שוּם בּן-אדם ואינוֹ נוֹתן מתנוֹת מיוּחדוֹת לבני-סגוּלה. כּי תתפּארוּ בּחלקכם שקר אתם מדבּרים.

ארבּעים וּשמוֹנה שעוֹת ישב ארקדי על סף בּית-מלוֹנה של פּנינה הקדשה ויבקש כּניסה ולא נענה. הוּא תוֹפף על החלוֹן, הכּה בּחזקה על הדלת, וגם עלה על ליבּוֹ הרעיוֹן לרדת לחדר דרך ארוּבּת -העשן. הוּא מבקש וּמתחנן, משׂתרע על הכּרכּוֹב וּמקיש בּמנעליו על האבן. הוּא חפץ לשׂיח עם העברייה, לנשקה ולאחזה בּשערוֹתיה האדוּמוֹת ולקפּוֹץ עמה בּאויר. אין מניעוֹת בּעוֹלם ואין גבוּלוֹת. נחש בּריח הוּא החֵפץ, והוּא אינוֹ יוֹדע דבר השאוֹל ולא יירא את השאוֹל.

בּיוֹם השלישי בּבּוֹקר קמה הנערה, פּתחה את הדלת ותאמר להעיר את הנרדם ולהשקוֹתוֹ חלב. ניגשה אליו ותניעהוּ בכל כּוֹח והוּא לא ענה לה. מת ליבּו בּקרבּוֹ ולא ידע אוֹתה.

מב

מן הכּבד אל הקל.

לנפתלי-מנחם בּעל בּית-מרכּוֹלת, אשר מניתיו בּין שבעה איתני לַדינה, היה בּן יחיד מפוּנק. אביו לימדהוּ תוֹרה ודרך-ארץ ונתחנך על דרך העשירים. ויהי בּהיוֹתוֹ בּן שמוֹנה-עשרה שידכוּ אוֹתוֹ עם יתוֹמה אחת בּקישינוֹב, שנשארוּ לה איזה אלפים רו"כ מאביה וידעה גם לדבּר בּשפת הארץ. היא לא היתה יפה בּיוֹתר, אבל הטבע חנן אוֹתה בּשערוֹת צהוּבּוֹת יפוֹת והיוּ לראוַה.

מדרך העוֹלם שהחתן חוֹזר בעת הנישוּאין על מקוֹם מוֹשב הכּלה. אבל היוֹת שלה אין אב ואין אם, גמר נפתלי אוֹמר לחוֹג חג-הנישׂוּאין בּלַדינה ויעש הכנוֹת גם מצד החתן גם מצד הכּלה. עשיר בּעירוֹ מַשיא בּן יחיד ועליו להפיק גם לב יתוֹמה, איך לא יפזר בּהוֹצאוֹת ואיך לא יכין “חתוּנה” כּיד המלך: צריך הוּא גם להראוֹת לחבריו בּמעמדוֹ, שידוֹ לא קצרה ושיוֹדע הוּא להתחרוֹת עמם. תדע לַדינה כי נפתלי-מנחם הוּא נפתלי-מנחם, ושאינוֹ יוֹדע לכנוֹס וּלקבּל פרוּטה לפרוּטה, כּי אם גם להוֹציא מאוֹת, אלפים. איני מַפריז, העיר צהלה ושׂמחה. מחוֹלוֹת, סעוּדוֹת, “כּלי-זמרים”. נוֹתנים מתנוֹת לאביוֹנים. מקבּלים פּני הכּלה בּמרכּבוֹת וּבסוּסים דוֹהרים כּמלכּה. תדע בּת-קישינוֹב כּי גם בּלַדינה יש אחיזה ותוֹקף בּחיים. רצים מכּל עֵבר לראוֹת בּבוֹאָהּ. פּינוּ לה משכּן אצל מרדכי סוֹחר הבּרזל. גדר מסביב לבּית, מטפּסים נערים עליו ורוֹאים בּחלוֹנוֹת. עוֹל החדר הוּסר היוֹם מאליו.

ושערוּ בּנפשכם, לא אבתה הכּלה בּכל כּוֹפר לגזוֹז את שׂערוֹתיה, כּי הגישוּ לכסוֹת את פּניה. נבהלה חוֹתנתה ואמרה: “הלא בּת-ישראל אַת ואיך לא תחוּסי עלינוּ ותפרי את משׂוֹשׂנוּ”. והכּלה בּאחת: “לא תכרית נזר ראשה, תצא בּהינוּמא”.

את הסוֹף לא אספּר.

מג

יוֹנתן מחזיק בּית-הריחים, הזכּרתי גם אוֹתוֹ בּין שבעה איתני לַדינה, נדחה ממקוֹמוֹ, כּשבּא בּימים ולוֹ אין יוֹרש, על ידי שׂוֹכר אחר, שהרבּה את דמי החכירה ויבוֹא זה לגוּר בּנחלת חברוֹ. – אַיזיק ליפּוֹביץ היה שם השׂוֹכר הזה, איש גדל-הקוֹמה, בּעל פּנים צהוּבּים וזקן חלק. משנהוּ בּעבוֹדה היה גיסוֹ אהרן-יוֹנה, איש נאמן ושתקן, שכּשמבּיטים בּפניו רוֹאים תמיד צל מרחף עליהם. שתי אחיוֹת לא שווֹת בּמראיהן נשוּאוֹת היוֹ לחוֹכר וּלמזכּירוֹ, זה קידש את זוֹ וזה את השנייה; וּבא החוֹכר ועירבּב את המיטוֹת. – יוֹדע היה גיסוֹ את הדבר והיה נוֹשׂא את זה בּחוּבוֹ ימים ושנים.

גם מאנשי לַדינה לא נעלם היה החיבּוּר המוּזר והיוּ שׂחים בּוֹ מפּה לאוֹזן. אַיזיק ליפּוֹביץ התאמץ לתקוֹע יתד בּמקוֹם מוֹשבוֹ החדש. השתתף ביד נדיבה בּצרכי העיר וגם ידע להתנשׂא וּלהתכּבּד בּעיני הקהל. הוּא עמד לימין טוֹחני העיר יוֹתר מהקוֹדם לוֹ, לא היה נוֹגשׂ, אבל גם לא נשׂא פּנים לאיש ולא התמהמהוּ אנשים הרבּה בּחדרוֹ. בּבית-התפילה היה עוֹמד תמיד וּפניו אל הקיר, וגיסוֹ התפּלל בּספסל הסמוּך לוֹ. עם הרב דמתא לא התחבּר, אבל נתן לוֹ מידת הקמח הקבוּעה בּתוֹר תנאי ה“שכירוּת” ושמר את כּל המנהגים ואת כּל דרכּי העיר.

פּעם חלתה אשת מַזכּירוֹ מחלה אנוּשה, ועין בּעין ראוּ כּל התוֹשבים התמכּרוּתוֹ אליה. רכּבים הביאוּ בּכל יוֹם את הרופא מרחוֹק. הרעישוּ בּמצוָתוֹ את אלוֹהים בּבתי-התפילה, נתן צדקה בּעבוּרה והיה נדחק בּכל שעה לחדר החוֹלה והיה יוֹשב וּמשגיח על כּל תנוּעה של השוֹכבת. כּי נקשר לב בּלב, אז לא יֵדע הַשְׁבֵּת ונלחם הוּא עם כּל מי שבּא לנתקוֹ ולקחתוֹ ממנוּ. נבהל היה אהרן-יוֹנה בּימים האלה, טעה לרוֹב בּחשבוֹנוֹתיו, וּלעיתים התעוֹרר בּליבּוֹ החשק לקחת את הפּנקס העב הכּרוּך עוֹר-חיה וּלהכּוֹת בּוֹ על קדקוֹד גיסוֹ. הרי זוֹ רק שלך וּבא השד וּנטלה לעיניך בּחיים וּבמות. עלבּוֹן אחוֹת החוֹלה לא אֶמנה ולא אסַפּר. לא יפה היתה וּבשרה דק והתדלדל משנה לשנה, אבל הנפש אינה דבר מוּרכּב מסיד ואבן. כּשאמר הרוֹפא נוֹאָש, לא יכוֹל החוֹכר להתאפּק ויבךּ לפני כּל העוֹמדים מסביב. רעייתוֹ עמדה מרחוֹק כּנדהמה.

מד

ליל-אוֹפל היה, שכבוּ בּני עַם לַדינה על מיטוֹתיהם, כּרים מלאים מתחת למראשוֹתיהם וּכסתוֹת עבוֹת על גוּפם. בּעמק השינה תחדלנה הדאגוֹת, אין אז גם קיוּם המצווֹת, ואלוֹהי כּנען גם הוּא ינוּם אז מאפס מעשה וחזוֹן, והנה עשן מחניק עוֹרר את אחד מישני מיטה משנתוֹ. קוֹל משוּנה קוֹרא בּחוּץ: אֵש! אש אוֹכלת בּבּתים; מהרוּ קוּמוּ ממשכּבותיכם! נקרעוֹת הדלתוֹת, קוֹפצים אנשים ורק כּוּתנתם לבשׂרם מן החדרים. אש מתלקחת בּכל פּינוֹת העיר. החל הלהב בּבית חוֹכר-הריחים, ורוּח קדים נשׂא את הניצוֹצוֹת לפנים העיר והתפּרצה “שריפה” גמוּרה. כּלוּ מהרה כּל המים השאוּבים מן החביוֹת וּמן הכּדים. רצים אנשים ונשים כּמשוּגעים, נוֹשאים כּלים וּמנוֹרוֹת ונדחקים יחד. האש אָחזה גם בּערימוֹת הכּלים והכּרים והיא אוֹכלת את אשר הצילוּ לפני שעה. בּוֹכים וצוֹעקים, מתייפּחים על הכּליוֹן, והוּא אינוֹ שוֹמע, אך מדבּר את דיבּרוֹתיו אש. אשר עמלוּ בּני-אדם בּדוֹר שלם נשרף בשעוֹת אחדוֹת. לשוְא כּיוֵן הנגר בּמלאכתוֹ, התעמל החיט בּבּגד שתפר, הסנדלר בּמנעלים; הכּל הכּל עלה כּליל בּלהב האש. ניתכוּ המנוֹרוֹת של שבּת. נשרפוּ בּבית-התפילה גם ספרי-הגויל והיתה יד אֵל בתוֹרתוֹ. הבּוֹקר עלה והנה אך חוּרבּן וּמִשבּת בּכל אשר נפנה. לוּ לא עלה הלהב, כּי אז היה הכּל קיים כּתמוֹל. ועכשיו תחזינה עינינוּ רק לפּידים וּנחשים שחוֹרים. מי גזר זאת? ומי מילא אחרי הגזירה? מי שהיה עשיר וּביתוֹ היה מלא הוּא עני היוֹם. מי שאסף הוֹן ימים ושנים עוֹמד היוֹם תחת כּיפת הרקיע בּידיים ריקניוֹת. אוֹמרים שיש סדר וּמשטר בּעוֹלם, ואין הדבר כּך.

יש אוֹמרים כּי אך בּמקרה בּאה השריפה הזאת; לאידך, אמרוּ אחרים כּי בּעל-הריחיים הקניט את אחד מעבדיו והלך הוּא והצית אש בּאסמיו. היוּ בלַדינה גם איזה יראים וחרדים, שאמרוּ לנפשם כּי בּעווֹן “שתי האחיוֹת” בּא הדבר.

בּין החנוּיוֹת שנשרפוּ בּליל-המהפּכה עלה בּלהב גם חלק גדוֹל מחנוּיוֹתיו של ישראל אבי מרים. נתדלדל גם הוּא בּשעה מעטה ויישאר אוֹבד-עצוֹת בּחיים. ראתה מרים כּי צר יהיה לה המקוֹם עתה בּבית אביה ושאינוֹ יכוֹל מעתה לזוּנהּ עוֹד, ותקח את צרוֹרה המעט ותשׂם פּניה חוֹנירָדה, ואֶל נצר אחד ממשפּחת אבי אֵם-אמה תקוָתה.

 

חלק שני    🔗

ספר חמישי    🔗

א

שם המוֹדע בּחוֹנירָד, שאליו נסעה מרים, הגיבּוֹרה של הסיפּוּר, אחרי שנשרף בּית אביה, היה יחיאל אַיכֶנשטַין, והוּא בּן לאוֹתה משפּחה היוֹרדת אשר זכרתי. אבל עליו סבב הגלגל שנית. הוּא עלה פּתאוֹם מעלה ממוֹרד שבתוֹ, נכשל ונפל וקם ומתעוֹדד ויכבּוֹש לוֹ שוּב מבוֹא לחיים.

אפרוֹט הדבר לקוֹרא

יחיאל היה איש לא מדוּכּא בּרוּחוֹ, אם גם ראה דוֹחק-החיים. הוּא נשא אשה בּהיוֹתוֹ כּבן עשרים בּאין כּל בּידוֹ; רעייתוֹ היתה אשה תמה וקבּלה עליה את עוֹל גוֹרלה. הוּא היה ימים רבּים מעֵין סרסוּר בּשוּק, מתעמל בּפרנסת בּיתוֹ וּמרויח מעט. אבל הוּא ראה שהעוֹלם רחב. – אנוּ עוֹמדים לפני אוֹצרוֹת מלאים והשערים סגוּרים; צריך לפתוֹח את המנעוּל. הוּא לא חש לעבר משפּחתוֹ, לא האמין כּי המזל גוֹרם: נדכּאים אנוּ, כּי מעט בּידינוּ היוֹם, וּלמחר – השמש זוֹרח.

הוא אסף איזה שטרי-כסף וגמר אמר לנסוע לקיוב לימי אסיפת הסוחרים הגדולים, הנוהרים שמה מכל נפות הפלך. שכניו תמהו עליו, על אשר ירהיב בנפשו לעשות כזאת. והוא לא נסוג אחור מחפצו, ובימים מועטים בא לקיוב ויקפוץ כ“נחשון” לתוך הים והעלה גם דג גדול בחכתו. הוא היה ממצע בקנייה רבה ועצומה של נופת ונעשה לו נס וירויח שלושים אלף שקל ביום אחד. הסרסורים מן המניין, שכל רחובות העיר ההומייה ושבילי מסחריה נהירים להם כ“אצבעות ידיהם” כמעט לא נתנו אמון בזה. ולשלושים האלה נוספו במקרה עוד עשרים אלף – ושוב עשרים ועשרה ועוד. אחרי השגת מאת-האלף הראשונה קרא איכנשטין דרור לנפשו ממסגרה הצר; והוא מוסיף לרכוש הון. אינו מונה עוד בכל יום. הוא לבוש כעשיר, גר במלון גדול, והוא כבר ראש לסרסורים קטנים וליהודים סתם, שאף-על-פי שאין להם רשות לדור בעיר, הם נעים כל היום בכל בתי-המלון והשוקים, “מלקקים עצמות” ורודפים אחרי צל ממון.

“מלא וגדוש” ברוב הון שב יחיאל אחרי כלות שנה לעיר-מגוריו חונירד ויחל “לחיות ברעש”. הוא קנה לו בית בעל שתי קומות וימלא את החדרים כלים נאים ויחי חיי אצילים. על שולחנו אכלו בכלי-כסף. אמהות ושפחות רבות בבית. אשתו כבודה פנימה; וכשתצא החוצה תכשיטיה נוצצים. יחיאל מפזר כסף ומנדב. נותן בלי חשבון, מחזרים על פתחו מבוקר ועד ערב. משתתפים עמו, משלים בידו, מלוים לו. איני צריך לאמור שכבר הוא נמנה בין היוצאים לטיל המרכבה וסוסים ברחוב האמור. לו שני סוסים שחורים, קלי-המירוץ, שיכולים להתחרות גם באלה של שר-המחוז. שערי החיים לפניו פתוחים! ואיכנשטין הוסיף להכניס ולהוציא. הוא אחד מקציני העיר. נותן צדקה ועושה חסד למרה. לכל בני-משפחתו נתן משרות והושיבם על כנם. הוא נשיא לבית-אב. גם פקידים אנשי-רשות משכימים לפתחו, עם אצילים פולניים יעשה חוזה. ביתו פתוח לעשיר ולדל, ליראים ולאנשים פשוטים. אין לזות-שפתיים נגדו, אדרבה, תהילתו וגדולת-עושרו בפי כל. בעיר חונירד עלה כוכב מחדש.

והנה בא הענן ויכס את השמש. כל המכונה החיה והמתנועעת ימים רבים פסקה מלכת. הפיזור של יחיאל איכנשטין הגיע עד למעלה ראש. חשבון לא ידע זה כבר. ואם גם בא יום אחד במיצר, האמין כי בשני ירוח לו. לא עזב את נתיבו ועמד ביום אחד לפני אוצר שנתמוטט…

באה פתאום שמיטת-כספים עם כל ארחה ורבעה. צעקות ותמהון בעיר. סוחרים רבים הפסידו את הונם על ידי הגביר החדש; אבל אין איש אומר לו “רצחת וגם ירשת”. אסון קרה, אסון של יחיד ושל רבים.

והנה החלו “החשבונות” ו“ההשואות”. דיין העדה, איש חרוץ במעשהו ולא למדן גדול, עמל בכל כוחו לפשר בינו ובין המון התובעים. יחיאל ויתר על נחלותיו ואחוזותיו. נמכר בית-החומה שלו, נמכרו המרכבות והסוסים, נמכרו התכשיטים וכלי-הכסף, והגיע על חשבון כל תובע שליש חלקו או רבע. במשך ירחים אחדים בא איזה סדר בחובות הרבים ותקם הסערה לדממה…

ב

בּשנה האחרוֹנה לימי-המשבּר שׂכר יחיאל מאדוֹן אחד בּית-ריחיים גדוֹל של מים, שעמד על אַשדוֹת נחל העיר העליוֹנה, למשך שלוֹשים שנה רצוּפוֹת. לָריחיים היוּ שייכים בּתי-מסכּנוֹת ואוֹצרוֹת, לא רחוֹק מהם עמדוּ בּתי-מדוֹר למפקחים, כּשוּרת בּתים קטנים לעוֹבדים ולפּוֹעלים. כּככּר מיוּחדה נדמה כּל המוֹשב הזה בּגיא. וכי יעלוּ מן הגיא העירה נשקפה טירה אחת, בנוּיה אבני-גזית, לחלוֹנוֹת מסגרי-ברזל וגן גדוֹל מסביב גדוּר מכּל עֵבר. שער הגן היה של בּרזל-עֶשת. בּטירה זוֹ משלוּ לפנים מוֹשלי העיר, קוֹדם שהכניעוּ הרוּסים את ארץ אוּקראִינה ויספּחוּה אל נחלתם הרבּה. ימים רבּים היתה משכּן לראשי אנשי-הצבא. אחר זה דרוּ בּה גם שׂרי המחוֹז. אחר-כּך היתה לבית-ערכּאות – והנה נשארה דוֹממה בּאין יוֹשב. טירה זוֹ היתה שייכת גם היא לאחוּזת-הריחיים, וכה נפלה בּחלקוֹ של יחיאל לימי השׂכירוּת.

יחיאל השׂכּיר מיד את עסק-הריחיים לאיש אחר, כּי הוּא לא ניסה בּזה. ונגמר בּינוֹ ובין כּל אלה שיהיה להן דין וּדברים עמוֹ, ש“עניין-הריחיים” ישאר חוּץ מהיקף התביעוֹת, למען יהיה לוֹ מעמד גם אחרי שיֵצא ריקם מנכסיו. לדבר-הגמר הזה עזר הרבּה הרב החרוּץ האָמוּר, ויהי שמוֹ נזכּר.

נשארוּ ליחיאל ארבּעת אלפים שקל בּערך שנה בּשנה מדמי השׂכירוּת, אחרי תיתוֹ לאדוֹן את חלקוֹ. איזה חדרים מחדרי הטירה נתקנוּ מחָדש, ואיוָה אוֹתם למוֹשב לוֹ, אחרי רדתוֹ מעל כּיסא-העשירוּת.

בּן חמישים היה אז. אשתוֹ מתה בּימי-המַשבּר, ויחיאל שמר לה אמוּנים ולא נשׂא אחרת. אחוֹת לוֹ גדוֹלה, אשה אלמנה, והיא ניהלה מאז את הבּית בּחריצוּת ולא חסר בּוֹ דבר. בּנוֹ הבּכוֹר גם כּן מת בּימיו; ויהי לאב וּלפַטרוֹן לנכדיו. הלא הם: בּחוּר אחד כּבן ארבּע-עשרה וּשתי נערוֹת, אחת כּבת שתים-עשרה ואחת כּבת עשר. הנערוֹת בּיקרוּ בּית-ספר עירוֹני, וזה היה דבר חדש לגמרי בּקהילת היהוּדים. הנכד למד אצל המוֹרה המוּבהק שלמה-עוֹזר – עוֹד ידוּבּר בּוֹ – מעט תלמוּד ותנ"ך. בּעיקר היה יחיאל שוֹמר את המנהגים כּיהוּדי כּשר; אבל את נכדיו חפץ היה לחנך בּטעם.

בּראשוֹנה, כּלוֹמר, אחרי שישב יחיאל בּטירה, עוֹד היוּ בּאים אליו בּעלי-עצה, והיוּ מדבּרים על ליבּוֹ לשלוֹח ידוֹ שוּב בּמסחר, אוּלם הוּא כּבר התבּוֹנן למערכת-החיים וישלח את יוֹעציו מעל פּניו. הוא התרגל עתה לחיים מתוּנים: אוֹכל בּשעתוֹ, ישן בּשעתוֹ וּמתפּלל לרוֹב תפילת-יחיד, אם גם עוֹד היה מכובּד על הציבּוּר.

הוּא גם הבין מעט בּדברי ה“חוּמש” ויוֹדע על-נכוֹן פּרשת השבוּע. הוּא קוֹרא מזמן לזמן בּעלי עיתוֹן רוּסי קיוֹבי. למד זה, כּשהאיר נר-ההצלחה על ראשוֹ – לרגלי מסחרוֹ, ואינוֹ רחוֹק מדעת את הנעשה בּעוֹלם וּבמדינה. בּעת שרוּחוֹ מעוּנן מעט הוּא מטייל בּגן, משׂיח עם נכדוֹתיו אוֹ עם נכדוֹ. וּכשתארך לוֹ העת הוּא יוֹרד אל הגיא וּמסתכּל בּעבוֹדת-הריחיים. המים, המפלסים להם דרכּם, מניעים בּשטף עוּזם את האוֹפנים, ואלה מניעים את הגלגלים. כּוֹח עצוּר מתגבּר, זה תלוּי בּזה וזה בּזה. תיבה זוֹ מקבּלת את החיטים השלמוֹת ושוּב נוֹתנת הנהדקוֹת לאחרת. אבק-הקמח מכסה את פּני כּל; וכי עוֹמד אתה בּמשעוֹל צר בּין קירוֹת של עץ מלאים חוֹרים, והכּל הוֹמה וסוֹאן, יש לך מוּשג-מה מאָבנים של יצירה. וכי יתמעטוּ הגשמים, ונחל יוֹרד ונפחת, אז יחלש גם כּוֹח המניע והמחַיֶה. יחיאל למד בּימי-שלוָתו לחשוֹב מחשבוֹת וּלהתבּוֹנן… העיר עוֹד הוֹמייה, נעשים בּה מסחרים בּכל יוֹם. אנשים מרויחים וּמפסידים, עוֹלים ויוֹרדים. החפץ להתבּסס וּלהתחזק בּחיים אינוֹ פּוֹסק. כּל אחד צריך לחברוֹ ואינוֹ חוֹשב כּלל על חברוֹ. רעבים הם האנשים לממוֹן, לקיבוּץ נכסים, ושם בּשמי-מרוֹם כּוֹתבים וחוֹתמים על פּי חשבוֹנוֹת אחרים לגמרי. – אוֹרגים בּני-אדם כּל הימים בּחריצוּת, בּמסירוּת הלב וּנתינת הנפש והגוּף, אוֹרגים בּלי הרף; וּבקצה החוּטים אין קשרים. הנך מוֹשך מעט ושוּב הכּל נפרד ולא נשאר מהאריגה כּלוּם… להגוּת-לב יחיאל אָבין.

ג

הנה על העיר חוֹנירד דיבּרתי פּעמַיים. עתה היא מחוֹז חפץ מרים גיבּוֹרתנוּ. ניתן להיאָמר שגם ערשׂי, ערשׂ השכּלת המסַפּר, עמדה ימים רבּים בּקריה זוֹ. חיבּה יתירה נוֹדעת לי לאוֹתה העיר; אַל יחשבני הקוֹרא למאריך אם אוֹסיף לתאר אוֹתה. עיר- המחוֹז חוֹנירד מצוֹרפה משתי עיירות, מהעיר העליוֹנה וּמהעיר התחתוֹנה. טבּוּר וּמרכּז מיוּחד למעלה וגם למטה. עוֹלים בּמעליוֹת של אבן מהחלק האחד אל השני. הרחוֹבוֹת התיכוֹנים מיוּשרים. החנוּיוֹת בּעיר העליוֹנה הן משל עץ, בּתחתוֹנה משל אבן. בּתי-תפילה רבּים ליהוּדים פּה ושם. אוּלם בּית-הכּנסת לא היה אלא אחד, והוּא עוֹמד בּשיפּוּלי העיר התחתוֹנה. הרבּה בּתים יפים תחזינה עינינוּ. יש בּתים גם בּעלי שתי קוֹמוֹת וּבתי-חוֹמה. רוֹב הבּתים מכוּסים פּחי-בּרזל צבוּעים ירוֹק, מהם גם מכוסים בּרעפים אדוּמים ואך מעט בּנסרי-עץ; בּפרוְרי העיר נראים גם בּתים עם גגי-תבן. הרחוֹבוֹת הם לרוֹב מרוּצפים. מעבר מזה מקיף את העיר הנחל שהזכּרתי, מעבר השני יימשך גן גדוֹל, נטעהוּ אחד מאצילי הפּוֹלנים לפנים, ועתה הוּא רשוּת-הרבּים. הרחוֹב המוֹביל לגן הוּא רחוֹב-העשירים; שם גרים קציני חוֹנירד וּבני משפּחת שניאוּרסוֹן המהוּללה. שם גם ארמוֹן שׂר-המחוֹז, והוֹא בּלי ספק הבּניין היוֹתר מפוֹאר שבּעיר, לעוּמתוֹ מתנוֹסס בּית-השוֹפטים. בעיר העליוֹנה מצטיין בּית-הספר הגדוֹל לחינוּך כּוֹהנים נוֹצרים, בּניין ארוֹך, שלוֹ יוֹתר משלוֹשים חלוֹנוֹת לצד הרחוֹב וּמאיר בּלַבנוּתוֹ עד למרחוֹק. בּית-הכּנסת האמוּר היה בּניין חדש עשוּי לבינים שרוּפוֹת אדוּמוֹת, נוֹסד על מַשׁוּאוֹת הבּניין הישן, שהיה לשריפה. עלי להזכּיר את הדירה המצוּינה של האדיר יעקב קרלין. זה היה בּניין הוּקם על סלעים מהוּקצעים. לא בּניין מרוּבּע רגיל היה, כּי אם בּעל הרבּה קצווֹת וצבעוֹ אדוֹם. כּל העוֹבר לפניו יעמוֹד וישתוֹמם. להתחרוּת עם הבּניין הזה העמיד לוֹ נתן שפּירא, אדם שהיה “משרת” בּימי בּחרוּתוֹ ועתה ימנוּ את הוֹנוֹ למאתים אלף שקל, בּית-דירה משוּכלל צבוּע ירוֹק, וגָדר לפני הבּית עשוּיה בּרזל-עֶשת. מפּלאי חוֹנירד היה הארמוֹן היוָני, ארמוֹן בּנוּי כּמצוּדה לארבּעה עברים וחצר גדוֹלה בּאמצע והוּא כּעיר בּתוֹך עיר – אוֹתוֹ בּנה לפני מאה וחמישים שנה יוָני אחד שכּל העיר היתה אז נחלתוֹ. כּלתה משפּחתוֹ, לא היה לוֹ לא נין ולא נכד, וימים רבּים היה הארמוֹן שוֹמם מאין יוֹשב וּשׂעירים ירקדוּ שם. אחר-כּן היה למקוֹם-משכּן לגדוּד הצבא שבּמקוֹם הזה. הנוֹצרים גרים בפרוַרים מיוּחדים מחוּץ ל“טבּוּרה” של העיר ונראים לזר כּאברים בּוֹדדים. גם אברהם העברי שלח את בּני קטוֹרה מעל יצחק בּנוֹ קדמה. בּית-הקברוֹת של היהוּדים וּבית-מוֹעד למתים מבּני-הנוֹצרים משׂתרעים לשני עברים. צריך אני גם להזכּיר את “בּית-העלמין הישן”, הנטוּע בּעמק אחד; בּו נטמנוּ הרוּגי שנת ת"ח. – בּחוֹנירד נוֹסף עוֹד לימי-הסליחוֹת יוֹם-צוֹם מיוּחד והוּא עשרים בּסיון. המעשים והאגדוֹת מימי הטביחוֹת הללוּ – הלא הם כּתוּבים על ספרי-הזכרוֹנוֹת של בּני-ישראל והם נזכּרים ונעשים עד היוֹם…

ד

בּני משפּחת שניאוּרסוֹן האמוּרים היוּ עשירים מוּפלגים ו“עיני העדה”. שמם היה נוֹדע בּהרבּה פּלכים שבּמדינה; הם עשוּ “שידוּכים” עד ארץ הקיר"ה. הם וּבניהם וּבנוֹתיהם, חתנים וכלוֹתיהם אמַרכּליהם וגזבּריהם וסוֹכניהם היוּ כּמוֹ שבט שלם. אם בּאתי לסַפּר רק על אוֹדוֹתם בּלבד, יהיה עלי לכתוֹב כּמעט ספר שלם.

ראש המשפּחה קלמן-יהוֹשע, שהיה משרת בּימי-נעוּריו ועלה למרוֹמי פּסגת-ההצלחה של בּר-נש עלי אדמוֹת, כּבר מת והניח אחריו בּתי-חוֹמה וּבתי-קיץ, בּתי-ריחיים ויערוֹת ואוֹצרוֹת זהב וכסף, שחילקוּ בּהם צאצאיו ויוֹצאי-חלציו. בּנוֹ הבּכוֹר לַזר-שמעוֹן היה איש עריץ וּמוֹשל בּכּפּה. לוֹ צר המקוֹם בּחוֹנירד, לשכּוֹן בּתוֹכה, והיה גר חליפוֹת בּקיוֹב הבּירה, בּשדה-לבן הסמוּכה וּמזמן לזמן בּא לפקוֹד את נוֵהוּ בּעיר-מוֹלדתוֹׁ. על תל רם נבנה בּיתוֹ ועליו מגדל גגוֹ, העשוּי נחוֹשת-קלל, נוֹצץ לאוֹר השמש. לא מבּני הדוֹר הזה היה, כּי אם נין ונכד לחירם מלך צוֹר, שאמר אעלה על בּמתי עב. שוֹנה בּתכלית השינוּי היה גיסוֹ פּינחס-אליהוּ, איש קטן-הקוֹמה ויפה-פּנים. הוּא היה ירא את ה' שוֹמר את מצווֹת והתפילוֹת, והיה אחד ממעריצי הצדיק מלוֹטוֹן וכילכּל את בּיתוֹ שני חדשים בּשנה. חשׁוּך-בּנים היה העשיר הזה. אשת נעוּריו, בּת קלמן, כּבר מתה ולוֹ אשה שנייה גדוֹלה ממנה וליפיה אין ערוֹך והיה מסוּר לה עד תוּמוֹ. אוּלם פּעם חטאה האשה, כּי התייחדה עם אחד מקרוֹביה בּחדר, וזה נגד הדין ונגד מנהגי ישראל. התאמצוּ קרוֹביו, שקינאוּ אוֹתה, כּי יתן לה ספר-כּריתוּת, והרבּי מלוֹטוֹן אמר גם הוּא לַדבר הן. כּה נקרא אחד מדייני העיר והוּבאוּ עֵדים וסוֹפר לבית-החוֹמה של הגביר, גבוּ עדוּת מיד וסידרוּ את הגט לכל תכניתוֹ. אחרי שאמר פּינחס העשיר את הפּסוּק “הרי אַת מוּתרת לכל אדם”, התפּרץ בּבכי לעיני כּל העוֹׁמדים מסביב. אחר זה לקח את צרוֹר-המפתחוֹת וּפתח כּל ארגזיו וארוֹניו ואמר לאשה, שנעשתה נכרייה לוֹ: קחי לך מאוֹצרוֹתי כּאַוַת-נפשך! בּכו גם כּל העבדים והאמהוֹת, שהיוּ כּרוּכוֹת אחרי הגבירה, ויימלא הארמוֹן הד תוּגה חזק. הרב והסוֹפר קיבּלוּ בּשכר-מלאכתם סכוּמים הגוּנים…

ה

המשפּחה השנייה בּחוֹנירד היתה משפּחת הכּוהנים לבית-הוּרויץ, משפּחה יוֹצאת מגזע העשיר המוּפלג והקצין בעמוֹׁ איש-הוּרויץ, שדר בזמנוֹ בּאחוּזה ונחלה גדוֹלה סמוּך לפּראג הבּירה. האגדה מספּרת שהיה הקצין הזה כּוֹהן, ולוֹ שני-עשר בּנים כּוֹהנים וּשתים-עשרה בּנוֹת גם כּן נשוּאוֹת לכוֹהנים. עשרים וחמישה איש בּמספר היוּ עוֹלים לדוּכן בּימים טוֹבים לקיים את דברי המקרא: כּה תברכוּ את בּני ישראל.

כּוֹהני בּית-הוּרויץ היוּ תקיפים בּדעתם, וריב היה להם ימים רבּים עם האב-בּית-דין דמתא שמעיה-הלל, שהיה איש גדוֹל בּתוֹרה וּמיוּחס, לוֹבש בּגדי-משי גם בּימוֹת-החוֹל והיה מקפיד על כּבוֹדוֹ וּשררתוֹ. שמעיה-הלל לא היה נכנע לשוּם צדיק והיה אוֹמר שהכּל עוֹמד על התוֹרה הנגלית ושרק שוֹמרי-מפתחוֹתיה ראוּיים להוֹרוֹת דת ודין בּישראל וּלנהל את העם לפי דת משה והסוֹפרים. לעוּמת זה היוּ כּוֹהני בּית-הוּרויץ נוֹטים אחרי הרב מסַדיגוּרה והיוּ אוֹמרים שלוֹ המלוּכה והכּבוֹד, התפארת וההוֹד. מנחם הוּרויץ הקים גם בּית-תפילה חדש בּחוֹנירד על חשבּוֹנוֹ, בּנה אוֹתוֹ לבינים שרוּפוֹת, והיה נראה למרחוֹק בּחלוֹנוֹתיו הארוּכּים על גבעה קטנה, שמטפּסים ועוֹלים אליה בּמעלוֹת של אבן. מנחם גם בּיקש לקרוֹע את הקהילה לשתיים וּלמַנוֹת לעדת החסידים אב-בּית-דין חדש בּמקוֹם רב וּמצא לוֹ אב-בּית-דין כּזה בּנתן-נטע החריף, שקיבּל על שכמוֹ משרה זוֹ. קילל אוֹתוֹ שמעיה-הלל קללה נמרצה, וּמתה עליו בּתוֹ היחידה בּשנת הריב. וגם מתנגדוֹ לא הוֹציא שנתוֹ ויוּבל לקברוֹת בּהיוֹתוֹ בּן ארבּעים. ותרעש חוֹנירד בּכל מוֹסדוֹתיה.

ו

מצוּיינים היוּ בּעיר גם האחים והשוּתפים בּנימין ויוֹסף לבית נחמן. להם היה בּית-משרפוֹת יי“ש. היי”ש הוּא מין משקה, שמשלמים אחרי בּישוּלוֹ תשעה חלקים משויוֹ למלכוּת, ורק את החלק העשירי ינחלוּ בּעליו; ואף על פּי כן מרויחים בּעסקוֹ הרבּה בּהיתר וּבאיסוּר. האחים הללוּ היוּ מוֹציאים הרבּה ממוֹן לצרכי עצמם וּמעניקים הרבּה גם לקרוֹביהם. את בּתיהם שיכללוּ בּכלים נאים מאד ועוֹד יוֹתר בּכלי-כסף. זאת היתה תאוַת חפצם כּל הימים; וכל כּלי-כסף יפה, שראוּ בּמקוֹם, מיד היוּ קוֹנים אוֹתוֹ. לכל אחד מהם היה ארוֹן, שהיה עשוּי זכוּכית מכּל עבריו ונשקפוֹת ממנוּ שוּרוֹת שוּרוֹת כּלי-כסף יפים: מנוֹרוֹת לשבּת וּמנוֹרוֹת לחנוּכּה, מסגרוֹת לאתרוֹגים, תיבוֹת-בּשׂמים, כּפּוֹת וּמזלגוֹת, כּוֹסוֹת וטבלאוֹת, והכּל כּסף טהוֹר נוֹצץ והיה לראוָה כּבבתי-מַשׂכּיוֹת.

הנני מַציב ציוּן גם לשמעוֹ’לי יחסן. שמעוֹ’לי ירש מאביו, בּהגיעוֹ לשלוֹשים, “ירוּשה” רבּה וּגדוֹלה ולא לן כּל ימיו בּצל הדאגה. הוּא בּנה לוֹ בּית יפה, וּבבּית אוּלם רחב בּן מספּר חלוֹנוֹת. רצפּת האוּלם היתה משוּחה בששר שחוֹר מבריק. לעיתים סגר את דלתוֹת החלוֹנוֹת בּיוֹם והיה יוֹשב ושוֹנה בתלמוּד מכוֹרך עוֹר אדוֹם לאוֹר הנר. געגוּעיו ליוֹפי וּלחזוֹן ניכּרים היוּ גם בּלוֹבן פּניו.

נוֹדע לתהילה היה מוֹטילי גָד בעל “מכניס אוֹרחים”. הוּא הסוֹכן הראשי למסחר-הנוֹפת. איש “חשׂוּך-בּנים” וּביתוֹ פּתוּח יוֹמם ולילה לכל עוֹבר-אוֹרח. כּל איש דל ומך, שעבר את העיר, היה סר אליו, לן בּבּית כּמה לילוֹת, אוֹכל ושוֹתה שם, עדי ילך ויפנה את מקוֹמוֹ לאחר. בּימוֹת-החוֹל היה מוֹטילי טרוּד מאוֹד; אבל ביוֹם השבּת ישב בּראש שוּלחנוֹ הארוֹך, שעליו היוּ מסוּבּים אוֹרחים לעשׂרוֹת, מבּלי שידע גם את שמם. הוּא הרויח אלפים לשנה; וּכשמת בּן שישים בּמוֹצאי שבּת אחת, בּדקוּ וּמצאוּ שלא הניח אחריו מאוּמה…

ז

היהדוּת של העיר חוֹנירד היתה יהדוּת חסידית בּרוב עִם חלק גדוֹל של תוֹרה וּמעשי-אבוֹת. בּחוֹנירד היוּ גם איזה לוֹמדים מוּפלגים, חוֹקר אחד בּ“טבעיוּת” ואנשים יוֹדעים מעט מבּיאוּרי ה“אבן-עזרא”, מספר “חוֹבוֹת הלבבוֹת” וּמספר ה“עיקרים”. היה שם איש אחד, שעיין בּ“מוֹרה נבוֹכים” ונתפּקר. הרב, שקדם לזה של היוֹם, היה גם בּקי בּ“קידוּש החוֹדש” ויחד עם זה היה בּעיר איש מקוּבּל. בּארוֹנוֹת-הספרים של בּתי-המדרש תמצאוּ עוֹד עתה את ה“שפע-טל”' ועל יד ספרי התלמוּד ו“שוּלחן ערוּך” ו“טוּרים” גם ספרים כּ“כּל-בּוֹ”, “ספר החינוּך” וּדרשוֹת הר“ן. בּבית-התפילה של המתנגדים, הנקראים גם ליטאים, היוּ לוֹמדים תוֹרה, נביאים וּכּתוּבים עם פּירוּש המַלבּי”ם. בּעיר העליוֹנה היה גם איש אמיד אחד – עוֹד אדבּר עליו – שלוֹ היה ספר ישעיה החוֹזה עם ה“בּיאוּר”, אם גם לא בּין המשׂכּילים הוּא נמנה. רבּוֹי צבעים! והרי גם בּין החסידים היוּ עוֹד כּמה כּיתוֹת, בּין בּעלי-הבּתים איזוֹ מפלגוֹת; אבל לא נקרעה העיר, לא נהרסה אחדוּתה. יוֹם-השבּת, הסדוּר המשוּתף, המוֹעדוֹת – הלא אלה ניתנוּ לכּל. אחד המרבּה ואחד הממעיט, כּוּלם יהוּדים הם וּבני-יהוּדים!

איני אוֹמר כּי ליוֹשבי חוֹנירד לא היוּ תאווֹת, שלא היוּ שקוּעים בּגשמיוּת, שלא רימוּ את חבריהם, שלא דיבּרוּ רכילוּת, שלא כּיחשוּ בּפקדוֹן, שלא אמרוּ כּזבים לתוֹעלת ושלא לתוֹעלת. צריך היה רק לבקר את בּית דייני המקוֹם על יד הרב הראשי והאב-בּית-דין ולשמוֹע קצת “דין-תוֹרוֹת” ולראוֹת המוֹן הסכסוּכים בּקנין וממכּר, בּענייני הלוָאוֹת וירוּשוֹת, סכסוּכים בּין קרוֹבים וּבין אחים, בּין אב וּבין בּניו וסכסוּכים אישיים בּין איש לאשתוֹ; ואז ראינוּ למַדי כּמה משרתים לבני השטן מטה וּמה רע הוּא לב האדם וּמלא קנאה. הנך נכנס לחנוּת אחת לקנוֹת שתי אַמוֹת בּד אוֹ צמר, ונשבּע המוֹכר בּ“הן-צדקוֹ”, נשבּע בּחיי אשתוֹ וּבניו, שבּכך וכך עלתה לוֹ האַמה; וסוֹף דבר הוּא לוֹקח בּמחיר הסחוֹרה פּחוֹת ממה ששילם לפי דבריו. הנך יוֹצא לשוּק ושוֹאל לאדם על חברוֹ, והוּא רק רע יענה בּאחיו. מספּר החטאים, העווֹנוֹת והפּשעים, שניסחוּ חכמים בּספרי-התפילוֹת, לא נאמרו בּוַדאי לבטלה גם כּלפי יוֹשבי העיר הזאת; אבל – לכוּלם אלוֹהי סליחוֹת, אלוֹהי בּרית. יחד עם המלכוּת הרוּסית, מלכוּת תקיפה ועריצה שאין על עפר מָשלהּ, מוֹשל פּה מלך קדמוֹן, שלוֹ יעבדוּ כּל הימים. נוֹתנים אנשי המקוֹם בּקוֹשי גדוֹל מיסים לפקידי הקיסר אוֹ נפטרים מהם בּשבע הערמוֹת, ונוֹתנים מס בּלא כּפייה יתירה גם למלך עתּיק-יוֹמין, מלך אדיר ונקרא אב-הרחמים והוּא אֵל קנא.

אבל הנה כּבר הפלגתי בּדברי.

ח

ברחוב המוביל לגן העיר הגדול גרו שוב שני אחים גבירים אדירים, נחמיה טרכטמן ויעקב טרכטמן. עסקם של אלה היה הלואה בריבית לאצילים. ודבר זה כבר בא להם בירושה מאביהם. נחמיה היה איש שומר את הדת ואת החוקים, לא היה רגיל לדבר הרבה; ואם גם עיניו היו בהירות, היה נשמע בכל עניין קשה עומד על הפרק לפרל אשתו, שהיתה גדולה ממנו בקומה והיתה פקחית מפורסמה בעיר. לאידך – היה יעקב אחיו נוטה להקל מעט בענייני דשמיא, היה מנהל את ביתו קצת על פי הטעם החדש וגם לא שמר אמונים לרעייתו צנומת-הבשר. זה בכה וזה בכה וההצלחה לשניהם תאיר פניה. ליעקב היו שני בנים ובת אחת, שחינך אותם בביתו ולימדם גם שפת-המדינה, ולנחמיה רק בן-יחיד אחד, לא חפץ ללמוד כלל ונתגדל בבטלה. לשוא התייגעה אמו, שאהבה אותו כנפשה, לעשותו לבן-אדם המעלה ולשכללו במידות: הוא אינו שומע לא בקולה ולא בקול אביו. בן-יחיד שכיסו מלא, מלובש בטוב ובטעם, עושה את שפמו אצל הספר ומסרק את שערותיו בכל יום, ועליו אין עול – מה יעשה כל היום, אם לא לשחק בקוביה, ולהחליק את צוארי השפחות והאמהות או לנשקן בכל עת. כה היה לבן עשרים, לבן עשרים ושתים, לבן עשרים וחמש, והוא לא בא עוד בברית עם עלמה, אם גם הציעו לו נכבדות מכל עבר, – הרי לו עשרים וחמישה אלף רו"כ נדה מפורש וכל הון אביו סופו לנפול בחלקו.

וראו זה, בן-נחמיה מצא לו בת-זוג, שלא פילל לה איש מעולם, ואף על פי כן היתה מתאימה לו לפי שיקול-הדעת. הוא נשא בת רבי אחת, עלמה יפה מאד. היא גם היא הגיעה זה כבר לפרקה ולא בקשה לתת ידה למי שראוי לה על פי הייחוס. כה הגיעה לשנת העשרים וחמש ותהי לצנינים בעיני הוריה, בני הקדושים. באו השדכנים מיטיבי-ראות והעלו את תמר במצודת אמנון. העיר חונירד רעשה.

ספר שישי    🔗

ט

הנני פּוֹנה אל משׂכּילי חוֹנירד.

בּראשוֹנה אציב ציוּן לאלוּפי ורעי ירוֹחם בּן אלמנה ענייה היה. אם לא אֶטעה, כּיבּסה לבנים בּנחל הקטן אשר בּשיפּוּלי העיר; ושם גרה בּבית קטן, כּמעט שקוּע היה בּקרקע. דלת המבוֹא הקצר, לא רחב מאַמה, היתה שבוּרה. משם באוּ אל החדר הראשי, שלוֹ שני חלוֹנוֹת לפנים וחלוֹן אחד מן הצד. שם עמדה מיטת האלמנה ושם גם בּישלוּ בּכיריים. תנוּר לא היה בּבּית. החדר הזה הוֹביל לחדר קטן, שבּוֹ היה רק חלוֹן מרוּבּע. שם עמד שוּלחן קטן, תיבה הפוּכה, ששימשה לספסל, וּמרבד אחד כָשוּל נדחק לקיר, שעליו היה ישן ירוֹחם בּדוֹחק. לירוֹחם גם אחוֹת נשׂוּאה לסַבּל אחד והיתה בּאה לפעמים לנקוֹת את הבּית וּלבשל, בּעת שהאֵם, בּת שישים טרוּדה היתה בּפרנסתה. מעט מזער הרויח גם ירוֹחם, כּי היה מוֹרה עברי לסירוּגין. יקר היה לוֹ הזמן והיה משתמש בּיומוֹ של אבּיר-הטבע להשכּלת עצמוֹ. ירוֹחם אהב את “השׂפה העברייה” בּכל מסירת רוּחוֹ. שתי שנים רצוּפוֹת קרא ושנה ושילש בּספרי מאפּוּ והיה רוֹעה בּחדרוֹ הקטן על גבעוֹת יהוּדה וישראל. אחר זה התמכּר אל “התוֹעה בּדרכי החיים” ויהי לוֹ מחבּרוֹ לנביא הזמן. בּאה לידוֹ חוֹברת “השחר” עם שירוֹ של גוֹרדוֹן “קוּצו של יוּד” ויתגעש ויהמה רוּחוֹ. בּחדרוֹ היוּ מתאספים תמיד עוֹד שניים וּשלוֹשה רעים, והוּא קוֹרא לפניהם בּקוֹל עז את פּרקי השיר וּממַצה בּוֹ את נפשוֹ עוֹד יוֹתר מהמשוֹרר גוּפוֹ. אך בּפתחוֹ בּחרוּז “אשה עברייה, מי ידע חַייִך?” כּבר נעוּ אַמוֹת הבּית.

ירוֹחם לא דיבּר בּשיחוֹתיו על בּני ה“יהוּדים” כּי אם על עם ישראל, על גוֹי הנביאים, וּלאידך – על שוֹמרי התוֹרה. הוּא מאס בּ“תלמוּד” שיקץ את ה“שוּלחן ערוּך”, אבל נזהר מאד בּכבוֹד אמוֹ; וּכשהסיר את כּוֹבעוֹ מעליו וראה אוֹתה בּאה, שׂם אוֹתוֹ שוּב על ראשוֹ. – הוּא גם קרא רוּסית לא בּקוֹשי, למד חשבוֹן וגלילוֹת-הארץ, אבל כּל אלה היוּ לוֹ רק “רקחוֹת וטבּחוֹת” לשפת החוֹזים וטוֹבי הסוֹפרים. הוּא גם קרא אחדים מסיפּוּרי ברַנדשטֶטר ונהנה מהם. בּחוֹברת אחרת של “השחר” מצא את השיר ההיתוּלי " אֶלדד וּמידד"; בּוֹ הפיג את עצבוֹנוֹ כּשעננה שכנה על מצחוֹ.

ירוֹחם כּבר ידע את השם “ספרוּת”; ויהי לוֹ אוֹר בּנפשוֹ מדי נשא את זה על שׂפתיו. מהפּכה שלמה חוֹללוּ בּוֹ החוֹברוֹת החריפוֹת “חקר דבר” לאוּרי קוֹבנר ו“תוֹהוּ ובוֹהוּ” לדיויד פרישמן; ונדמה לוֹ כּי לפי אלה כּל הבּניין מתמוֹטט. אבל אחר זה סיגל לוֹ את יסוֹד אמיתיוּתיהם ויאמן גם בּ“ביקוֹרת”. על שלוֹשה עמוּדים נבנתה ישוּתוֹ: על ההשכּלה הנאמנה, על הספרוּת ועל הבּיקוֹרת. אמוֹ הכּוֹבסת לא הבינה למשאת-נפש בּנה, והיא גם הרגישה כּי בּספרי בּנה לא ידוּבּר על יראת-השם. אבל מה תעשה אֵם לבנים כּיוֹם? בּיוֹשר לב ירוֹחם וּבחפצוֹ להיטיב האמינה. בּעיקר התגאתה בּפנימיוּתה לראוֹת שהרבּה חברים משכּימים לפתחוֹ.

מאלה אמנה את זכריה, נער גדוֹל בּקוֹמתוֹ מירוֹחם, ואביו מַזכּיר בּבית מַלוה אחד. זה קרא את לוינזוֹן. וכל חפצוֹ והגיגוֹ היה להשכּיל את עמוֹ, להרים את רוּחוֹ “לתוֹרה ולתעוּדה” ולטעת בּו רגשי “אמוּנה צרוּפה” עם אהבת החכמה גם יחד. הוּא האמין גם בהשכּלת עמי-הארץ וּב“נצחוֹן האוֹר על החוֹשך” בּכל מוֹשבוֹת העמים. שני לוֹ היה דן, בּן נפתלי החנוָני. זה עוֹד היה מלוּבּש, בּניגוּד לרעיו, לפי מנהגי הדוֹר הישן ולא קיצץ את פּיאוֹתיו. הוֹא קרא איזה פּרקים בּ“תוֹלדוֹת הטבע” לאַבּרמוֹביץ ואחר-כּך בּלע חלקי “ידיעוֹת הטבע” לאהרן בּרנשטין בּהעתקה העברית. הוּא היה נרעש עד תהוּמוֹ, בּהיוָדע לוֹ כּי הנה הכּל בּעוֹלם מוּרכּב וּמתפּרד ושיש חוּקים לחזיוֹנוֹת-הטבע. – מעֵין פּטרוֹן ואב לאלה היה המוֹרה שלמה-עוֹזר, שכּבר הוּזכּר, איש קטן-קוֹמה וּבעל זקן צהוֹב, וּשנוֹתיו כּבר למעלה מחמישים. הוּא ידע את הדקדוּק, הבין בּתנ“ך והיה אוֹהב חכמה בּכלל, אבל לוֹ אשה כּעסנית, נגזלוּ עיתוֹתיו ולא היה יכוֹל לקרוֹא הרבּה בּספרים כּחפצוֹ. עליו גם היה לפרנס בּת שנתאלמנה בּצעירוּתה ולה שני בּנים רכּים. אמנם תלמידיו היוּ מבּני הנגידים, אוּלם רוּבם בּוּרים היוּ ולא הביאוּ לוֹ נחת-רוּח. מה שלא ניתן לוֹ השתוֹקק לראוֹת בּאחרים; וכה היה תוֹמך בּכל מבקש-השׂכּלה. שלמה-עוֹזר היה גם מבקר מדי פּעם בּפעם את אחד מחתני העשירים, אחד מיוּחד בּמינוֹ. אָשר יפה היה שמוֹ. זה היה אברך מגזע רבּנים גדוֹלים וגם עילוּי הוּא. והנה זנח את התלמוּד ויעסוֹק בּמסחר-כּספים. ויחד עם זה הגה, כּשנפנה, בּספרי-תוֹלדה. הוּא היה בּעל שׂכל ישר ונוֹטה להגיוֹן. בּאוֹצר ספריו היה גם החלק הראשוֹן של “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו, ספר “המדריך” למרדכי פרֵיליך ו”המשבּיר” לשֵׁינהק. חידוּש לגמרי: הוּא גם ידע לקרוֹא בּשפת אשכּנז והיה חתוּם איזוֹ שנים על ה“גרטֶנלוֹיבּע”. בּמה שקרה ליפה בּאחרית הימים וּבחזוֹן-העצב של בּיתוֹ רב יהיה לדבּר פּה.

י

בּהיוֹתי מוֹנה את שיירת משכּילי חוֹנירד לא אוּכל לעבוֹר על משפּחת יעקב, החזן של בּית-הכּנסת הגדוֹל. ליעקב לא היה קוֹל נעים, אבל הוּא הבין היטב תוי-זמרה והיה מפקח על סיעת משוֹררים, שריננוּ בּבית-אלוֹהים. הוּא היה אדם שלא היה עוֹז בּתכוּנתוֹ, ישן הרבּה בּיוֹם וגם בּביתוֹ מתחמק והוֹלך לוֹ. אשתוֹ היתה טוֹבת-לב, ועם זה חרוּצה בּמעשיה. ולהם שלוֹש בּנוֹת וּשני בּנים. הבּן השני היה “לא יצלח” וּמשרת הבּית, הבּכוֹר היה “חכם מחוּכּם” וגם בּעל כּשרוֹן ללמוֹד, אבל הוּא לא עסק בּמאוּמה, בּהבינוֹ שכּל עמל האדם אך לתוֹהוּ הוּא כּל הימים. היה סוֹבב בּחוּץ, ולפעמים גם לא בּא ללוּן. אביו ואמוֹ לא גערוּ בּו מעוֹלם, אדרבּה, אהבוּ אוֹתוֹ והתכּבּדוּ בּוֹ ורוֹממוּ את שׂכלוֹ; להתוַכּח עמוֹ אי אפשר היה, כּי היה מכּה בּשבט-לשוֹנוֹ כּל מי שעמד לנגדוֹ, וּבהיתוּל חד וגם קוֹלע היה מבטל כּל “מוֹפת חוֹתך”. לנוּ נוֹגעוֹת פּה בּנוֹת החזן וגם מהן רק השנייה והשלישית. הבּכירה לא היתה רבּה בּערכּה, אבל לה היה “עבר” – בּנעוּריה נישׂאה לבחוּר אחד, שהוֹפיע כּכוֹכב על שמי חוֹנירד ולקח את לב העם בּדרשוֹתיו המצוּינוֹת. – צריך אני לאמוֹר, שלא כּארץ ליטה חבל אוּקראִינה ושבּזוֹ בּכלל עניין הדרשנים הוּא חזוֹן בּלתי-נפרץ. בּתחילה ראתה אתוֹ חיים טוֹבים, ראוּה בּנוֹת העיר ויאַשרוּה. אוּלם אחר זה החל לשתוֹת לשכּרוֹן ויענה אוֹתה. אחר-כך עזב את העיר לגמרי, ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ זה עשרים שנה. כּה ישבה עגוּנה בּבית אביה. שני בּנים כּרוּכים אחריה. נוֹדעוֹת היוּ בּחוּג משׂכּילי העיר שתי אחיוֹתיה: אִידה ולאה.

אִידה היתה הצעירה, אבל גדוֹלה, מלאה וּבעלת-קוֹמה. עוֹרה כּהה וגם נאוה, שׂערוֹתיה קצרות ועיניה מפיקוֹת תבוּנה. היא מַסבּרת פּנים למבקר. שוֹמעת מה שמספּרים לה, אינה מפסיקה את הדוֹבר, אבל אחר-כּך היא אוֹמרת משפּט חרוּץ, שנשאר תקוּע בּלב השוֹמע. לעוּמת זה היתה לאה דבּרנית. היא צהוּבּה ועוֹרה לבן. רק צוארה קצר מעט, וּכשישבה נשקע גוּפה, כּבחוּר בּישיבה. היא מצאה חן לרוֹב, אבל היוּ גם כּאלה שכּיחשוּ בּיפיה. שתי הנערוֹת האלה ידעוּ שפת-עֵבר, וגם בּזה עלתה אידה על לאה. לאה היתה קוֹראת בּשירי אד“ם וּמיכ”ל, וידעה גם איזה שירים על-פּה. לעוּמת זה היתה אידה ריאלית. בּימים ההם נתגלה בּחוֹנירד מכתב-העתי החדשי “הבּוֹקר אור” וקטעי רוֹמַנוֹ של בּרוֹידס “הדת והחיים” עשוּ רוֹשם עז.

לבּית הזה היתה בּאה לרוֹב גם שיירת המשׂכּילים הנקוּבים למעלה, חוּץ מאשר יפה, חתן העשיר הגדוֹל. ירוּחם היה מתוַכּח תמיד את אידה. אם גינתה איזה מאמר אוֹ סיפּוּר חדש, הראה הוּא בּראָיוֹת וּבהרחבת-דברים שלא כּן הוּא; וּלאידך, כּי שיבּחה היא דבר-מה, אז בּיקר הוּא אוֹתוֹ. ירוֹחם היה ראש המדבּרים וּבסתר-ליבּוֹ היה נמשך בּחבלי אהבה אל אידה. בּין מבקרי בּית החזן היה עוֹד בּחוּר אחד, נחמיה שמוֹ, והוּא בּן אַיזנשטין, בּעל בּית-דפוּס לפתקאוֹת וּלחשבּוֹנוֹת, גם הוּא היה משׂכּיל מעט. הוּא היה חתוּם רבע שנה על “הצפירה” והיה מתאמץ להוֹכיח בּכל פּעם כּי חז"ס עוֹלה על כּל סוֹפרי הזמן. הוּא הראה חיבּה גלוּיה אל אידה, והיא, אם גם לא נעלה היה בּעיניה, קירבה אוֹתוֹ יותר מאשר את ירוֹחם. כּה נגמר אצלוֹ שרוּחה של אידה שטחי הוּא ושאין תוֹכה כּברהּ. אך אכזב אם אוֹמַר שעל ידי כּך חדל מלחבּבה. לא כּן האדם. לשלמה-עוֹזר, המוֹרה הבּא בּימים, קם מתחרה מן החוּץ, וּמוֹרה עברי חדש, בּן-משה שמוֹ, החל לתת שיעוּרים עברים. הוּא היה מתהלל, מסלסל תמיד בּשׂפמוֹ וּמדבּר אוֹ על אוֹדוֹת בּן-זאב אוֹ על שטינבּרג. וּבצעדוֹ בּפּעם הראשוֹנה על בּית החזן התאַוָה שלאה תהיה כּלתוֹ, וגם הפיק זממוֹ. בּן-משה היה עוֹין את ירוֹחם, כּי רב הוּא ממנוּ.

הנה הזכּיר המסַפּר לעיל שגם עֶרשׂ-השׂכּלתוֹ עמדה בּאוֹתה העיר. את סוֹדוֹ לא יגלה. הנה בּקצה העיר העליוֹנה עמד בּמגרש אחד בּית-תפילה קתוֹלי, שכּוֹננוּ אוֹתוֹ האצילים הפּוֹלנים המעטים. בּניין עגוֹל וּמפוֹאר היה ולוֹ גם כּיפּה עגוּלה עשוּיה נחוֹשת. השׂדרוֹת בּין החלוֹנוֹת הצרים והארוּכּים נראוֹת כּשׂדרות-עמוּדים, ואיזוֹ דממה שׂררה מסביבוֹ. זר אַל יִקרב!

אבל בּכל יוֹם הראשוֹן לשבוּע, יוֹם שבּתוֹן לעם הנוֹצרים, היוּ מתאספים שמה בּבּוֹקר המאמינים היחידים שבּמקוֹם לצקת לחש. וּבשעה שהכּוֹהן המלוּבּש בּגדי-כּהוּנה עמד על הדוּכן לפני קיר ההיכל וּמזמר עם הקהל, היה העוּגב פּוֹרט בּמעקה ממעל. לפי אגדת-עם כּל עוּגב ועוּגב מכיל בּקרבּוֹ טבּעת אחת מכּלי-זמרה נפלא, שעליו היוּ הלוִיים פּוֹרטים בּמקדש, כּשהיה עוֹד קיים, וכל יהוּדי אשר ישמע אל רינה זוֹ מיד תצא נשמתוֹ. לוּ לא התגנבתי אני בּימי-עלוּמַי פּעם אחרי פּעם ולא הרכּנתי אזני בּחוּץ לשמוֹע אל הנגינה ההוֹמה, המלַוה בּהד-נכאים את זמרי ההוֹדאוֹת – אוֹמרים כּי פּרשיוֹת מתהילוֹת דויד הנה – אוּלי לא ידעתי לשיר גם אני. אבל שוּב הפלגתי בּדרכּי.

יא

בּריחוּק משיירת המשׂכּילים העברים עמדה אגוּדת המשׂכּילים קוֹראי רוּסית, בּה הצטיינוּ שלוֹשה מוֹרי שפת-רוּסיה, הלא הם: בַּטלוּן, בַּבּוּשקין וּבַּרסקי. אחד מהם יהיה שייך לסיפּוּרי, ולכן אקדיש להם פּרק מיוּחד.

המוֹרה בּרסקי היה בּן רב מטעם הממשלה, בּיקר בּית-ספר עירוֹני, אחרי-כן נתקבּל למחלקה הראשוֹנה של בּית-ספר לגננים אשר בּנֶמירוֹב הבּירה ויעש חיל בּלימוּדים. פּעם הלך בּגן וספר-לימוּד בּידוֹ והוּא חוֹזר בּוֹ על לימוּדיו – הוּא היה אז כּבן חמש-עשרה – והנה בּת מוֹרוֹ, שבּית-מדוֹרוֹ היה גם כּן בּגן, בּאה לקראתוֹ. והנערה טוֹבת-מראה ונחמדה, ויגש אליה וַיִשק לה על פּיה. ותרץ הנכלמה ותקבּוֹל לפני אמהּ. הוּא גוֹרש מבּית-הספר. אבל הוּא לא ניחם על מעשהוּ וישא את צלם דמוּת הנערה ההיא בּחוּבּוֹ ימים רבּים. הוּא שב לבית אביו וירשוֹם בּעדוֹ את המעשים בּספרי-הזכרוֹנוֹת לנוֹלדים וּלמתים. הוּא רוֹשם, ואביו לפעמים מוֹחק אוֹ משנה. אביו היה להוּט אחרי הממוֹן, והוּא אינוֹ יוֹדע עוֹד את ערך הממוֹן, ויעזוֹב את המלאכה הנמִבזה ההיא ויחל לחשוֹב לדרכּוֹ. – הוּא אמר ללמוֹד את מסתרי הרוֹקחים, אבל חסרוּ לוֹ לזה הידיעוֹת היסוֹדיוֹת. הוּא החל ללמוֹד מחדש ויהיה מַתמיד איזה ירחים, אבל אחר-כּך בּא בּמסיבּוֹת ריעים. הם לקחוּ ממנוּ את ספרי-הלימוּד בּחזקה ויאלצוּהוּ לסוֹבב עמהם ימים ולילוֹת. כּה עברוּ עליו שנתיים ימים. עוֹלם-החשק אף הוּא עוֹלם. והנה הוּא כּבר קרוֹב לעשרים. בּיוֹם אחד התחדש רוּחוֹ בּקרבּוֹ ויאמר להשליך ממנוּ כּל המסיבוֹת הללוּ. אך עייף ויגע היה להתחיל דבר מחדש. הוּא קוֹרא לפעמים אחד המאמרים בירחוֹן רוּסי שאוּל בּידוֹ, ושוּם עניין אינוֹ לוֹקח את לבבוֹ. אך בּדבר אחד יאמין: בּתוֹרת-הנפש. אבל בּתוֹרה זו יש, כּפי שאוֹמרים המבארים, הרבּה שיטוֹת, והוּא אך אחרי “הן” אחד הוּא מחפּשׂ. כּה התגלגל מעיר לעיר, עדי בּוֹאוֹ חוֹנירדה ויהי שם למוֹרה שפת-רוּסיה. הוּא הרויח עשרה שקלים בּשבוּע, ולפעמים עוֹד יוֹתר.

שוֹנה ממנוּ היה בַּבּוּשקין.

זה היה בחוּר כּבן עשרים וּשתיים ושערוֹת לוֹ ארוּכוֹת וקצת יפוֹת, וּכשהיה מסיר את כּוֹבעוֹ העגוֹל מעל ראשוֹ, היה מיישרן בּשתי ידיו והיה עוֹשה תנוּעה נעימה לוֹ בּראשוֹ. הוּא היה מהיר בּדיבּוּרוֹ וּבמעשהוּ. בּכל עת שפּגשוּהוּ בּחוּץ היה עסוּק בּעניין-מה. הוּא היה רץ משיעוּר לשיעוּר, ולפעמים שכח את שם תלמידוֹ. הוּא לא אכל בּזמנוֹ, לרוֹב גם לא רחץ את עצמוֹ כּראוּי והיה מחליף את משכּנוֹ כּמעט בּכל חוֹדש. הוּא היה מעשן גם בּמיטתוֹ, ולא פּעם אחת עשה על ידי כּך שַׁמוֹת בּכּר אוֹ בּכּסת. המלה היוֹתר שגוּרה בּפיו היתה “חָרָשוֹ”, וּבה התחיל וסיים כּל אמריו. הוּא היה קוֹרא בּכל ספר הבּא לידוֹ. בּהיוֹתוֹ בּן תשע-עשרה שנה היה מתמיד זמן שלם, אז קנה לוֹ את ידיעוֹתיו ויקרא בּמקרה גם איזה מאמרים של מיכַילוֹבסקי. הנה זה היה בּארוֹ הרוּחנית שממנה שאב, אבל שיטה מסוּימת לא היתה לוֹ. הוּא למד ממוֹרוֹ את מוּשׂגי ה“חברה”; ויחד עם זה היה בּז להמוֹן. אם תעבוֹר ה“אינטליגנציה” מן העוֹלם אז ייאָסף גם השמש. הוּא לא האמין בּאלוֹהים, אבל האמין בּכוֹחוֹת פּוֹעלים. והא ראָיה: הנך יוֹשב על הכּיסא, ואם רוֹצה אתה הנך קם בּמהרה; יכוֹל אתה להניח כּלי על השוּלחן בּמנוּחה ויכוֹל אתה להכּוֹת בּכוֹח, עד כּי ישוּבּר הכּלי לרסיסים. כּה החליף מוּשׂג בּמוּשׂג ודבר בּדבר. חבריו קראוּ לוֹׁ “מתפּלסף”; והוּא בּעיקר ריק היה, כּקערה שלקק אוֹתה אדם רעב. את עברוֹ של בָּבּוּשקין לא אדע.

יב

ראש וראשוֹן בּין השלוֹשה היה בּלי תפוּנה המוֹרה בּטלוּן. וזאת הוֹדוּ על כּרחם גם השניים – חבריו הנזכּרים.

בּטלוּן היה צעיר גבה-קוֹמה ועוֹשה רוֹשם מרחוֹק. בּמהלכוֹ, בּתנוּעוֹתיו, בּדיבּוּרוֹ היתה איזוֹ אצילות ודוֹמה היה לעוֹרך-דין אוֹ לרוֹפא. הוּא שם ליבּוֹ למלבּוּשיו, בּלכתוֹ לפנוֹת-ערב לטייל שׂם בּתי-ידיים על ידיו והיה מניף את מקלוֹ לכאן וּלכאן. הוּא היה מוֹרה מוּבהק, ידע ראשי-פּרקים מחינוּך. את השפה הרוּסית היה מבטא היטב וּמטעים כּל מלעיל וּמלרע. איש-ריעים לא היה בּרוֹב ולא נמהר בּמעשהוּ. הוּא נשא איזה צער בּחוּבוֹ, חטמוֹ יצא מיד הטבע לא רק בּלתי-נאה, כּי אם גם מכוֹער והיה עב למטה. זה שינה מאד את פּניו. מצחוֹ, לחייו ואזניו היוּ בּנוּיים על-נכוֹן. עיניו היוּ בּהירוֹת. אִמרוּ לאוּמן עוֹשה כּלים: מדוּע עשית אברים הללוּ כּמידתם ואֵבר זה בּאמצע שלא כּשוּרה?

מדרך בּטלוּן היה לשׂוּם את ידוֹ בּחשבוֹ לא על מצחוֹ, כּי אם על חטמוֹ, ועם היוֹתוֹ מתייפּה לא הסתכּל בּחפץ בּראי. הוּא לא היה קוֹרא בּירחוֹנים, כי אם בּספרים. הוּא קרא בּאמת את בּוֹקל ואת דרֶפֶר. דעת התפּתחוּת ה“ציביליזציה” והתרבוּת היה דבר שהגה בּוֹ תמיד. הפּרטים לא העסיקוּ אוֹתוֹ, כּי אם הכּללים, הצירוּפים. כּשהגיע לעניין חשוּב היה קוֹרא בּקוֹל וחוֹזר ושוֹנה לעצמוֹ כּל משפּט. סתירוֹת לא הבין, גם אחרי ראָיוֹת לא חיפּשׂ. כּי אפשר להשיג דבר בּאופן אחר מאשר יוֹרוּ אוֹתוֹ בּעלי-התוֹרוֹת לא היה יכוֹל לצייר לעצמוֹ. בּהיוֹתוֹ עוֹד בּחַרקוֹב – לפני בּוֹאוֹ לחוֹנירד היה בּחרקוֹב, עיר “אוניברסיטה” – נפגש עם תלמיד אחד, שקרא את שוֹפּנהוֹיאֶר, והלז ניסה לברר לוֹ שגם המחשבה עניין מדעי היא, חשב אוֹתוֹ בּטלוּן לחסר-דיעה. איך אפשר לשׂכל להשיג את עצמוֹ כּדבר חוּצה ממנוּ?

בּטלוּן העריך את ענייני הדת רק בּתוֹר מדרגה לא-גבוֹהה בּהשתלמוּת בּני אדם. לנכרים היתה דת, בּעת מחוֹקקיהם עוֹד חיוּ עלי אדמוֹת ושבט-מוֹשלים בּידיהם. היהוּדים של עכשיו הם רק עקשנים. בּענייני-מדינה לא התערב. אסוֹן רוּסיה הוּא שעוֹמדת היא בּמדרגה שפלה בּסוּלם ה“ציביליזציה”. את אלכּסנדר השני כּיבּד מאד וראה בּ“חוֹפש האיכּרים” וּבהתחלה לשיווּי-זכוּיוֹת אוֹר לנתיבה.

אבי בּטלוּן היה סוֹכן ל“חברת אחריוּת” מהיזקי-אש, והיה איש אוֹהב-דעת, לא נזהר ברוֹב בּמנהגי הדת ונחשב לאחד המשׂכּילים בּעיר-מגוּריו טשֶׁרניגוֹב. פּעם נתעה לעשוֹת קנוּניה עם סוֹחר אחד אץ להתעשר, והלך האחרוֹן והבעיר את בּית-מסחרוֹ בּידיים, על מנת להוֹציא מידי החברה סכוּם פּי-שלוֹשה בּשויוֹ. נתגלה העניין ויבוֹא הדבר בּפלילים וישוּלח המבעיר לארץ-גזירה. אמנם אבי גיבּוֹרנוּ בּרח חוּצה-לארץ. שם היה נוֹדד וחי חיי-צער. רעייתוֹ לא סר ליבּה ממנוּ בּהיכּשלוֹ, ותנח את הבּנים אצל אמה ותצא גם היא בּעוֹד שנה לארץ מגוּרי בּעלה ותהי לוֹ לעזר. אוּלם געגוּעיו לארץ-מוֹלדתוֹ – הוּא אהב את רוּסיה בּכל נפשוֹ – התגבּרוּ, ויגזוֹר אוֹמר לשוּב לארצוֹ וּלקבּל עליו את ענשוֹ ויעש כּן. שתי שנים וּמחצה ישב בּבית-האסוּרים – הקלוּ לו מעט על אשר הוֹדה ועמד לפני בּית-דין בּרצוֹן. אחר זה כּוּנן לוֹ בּעמל שוּב איזה מעמד. אבל נבדל מחוּגוֹ לפנים. אמרוּ כּי הנה גם שב עתה לאלוֹהים, וּבבוֹקר בּבוֹקר היה מתפּלל בּיחידוּת לנוֹשא עווֹן וּפשע. עם כּל זה היה זהיר בּחינוּך בּניו וילמדם תוֹרת שפת הארץ. בּכוֹרוֹ – הוּא בּטלוּן – בּיקר גם בּית-ספר תיכוֹני בּן ארבּע מחלקוֹת. בּנתיים חלה האב בּמחלת-לב מסוּתרה וייאסף אל עמיו. יוֹם לפני מוֹתוֹ קרא לבנוֹ ויצוֵהוּ על אִמוֹ. אבל גם היא לא האריכה ימים ותלך עם בּן-זוּגה שנית בּגוֹלה.

לתאר מה שעבר על בּטלוּן מאז, איך התאזר, בּהישארו יתוֹם, ללמוֹד וּלהשתלם; איך התגלגל בּגילגוּל-מחילוֹת עד בּוֹאוֹ לעיר חַרקוֹב, מַשׂאַת-נפש כּל צעירי ישראל בּגליל ההוּא, ואיך בּא משם לחוֹנירד, כּסַפּן ששקעה ספינתוֹ בּים, יארכוּ הדברים.

יג

למען לא יֶחסר המזג אציב ציוּן גם לאחדים מאיתני ה“אינטליגנציה”.

מפוּרסם היה בּחוֹנירד ימים רבּים עוֹרך-דין מוּשבע אחד בּשם שליט“א. זה היה דבּרן מצוּין ויוֹדע לתפּוֹשׂ את לב השוֹפטים המוּשבּעים. גם מעווֹן פּלילי היה יוֹדע לנקוֹת אדם והיה מלבּין כּל חטא ופּשע כּשלג. והוּא גם הוּא הצדיק את אשת שׂר עיר לַדינה, כי המיתה את שׂר-המחוֹז שארב לה. כּשהצדיק נאשם דיבּר בּבית-דין העליוֹן שעוֹת אחדוֹת בּלי הרף. בּראשית היה מביא ראיוֹת על פּי השׂכל וההגיוֹן, וּכשלא הכּיר שינוּי בּפני השוֹפטים היה מתחיל לדבּר ללב. פּעם יבקש ויתחנן וּפעם יוֹכיח ויוֹרה על האחריוּת הגדוֹלה להאשים איש, שאוּלי חָטא פּעם אחת בּשגגה, ולהביאוֹ עם זה למַדחפוֹת. קטעים ממשׂאיו בּערכּאוֹת היוּ מסוּפּרים מפּה לפה. וּמי שרק נקב את השם שליט”א היה בּא לידי התפּעלוּת. המעט לכם? בּחוֹמוֹת חוֹנירד יגוּר עוֹרך-דין מוּשבּע, שבּרבוֹת הימים יתחרה בּלי תפוּנה עם קוּפּרניק בּקיוֹב. ושאברהם קוּפּרניק, מוּמר יהוּדי. – מוּמר שהמיר את דתו למען יֵקל לוֹ להקדיש עיתוֹתיו לטוֹבת הכּלל, – הוּא הגאוֹן היוֹתר גדוֹל בּין כּל עוֹרכי-דין של רוּסיה הגדוֹלה ואין על עפר מָשלוֹ, זה היה ידוּע לכּל.

כּאמוּר, היוּ רוֹב עסקי שליט“א אך ענייני ענשים וקנסוֹת. רק מעט עסק ותיוֵך גם בּדיני-ממוֹנוֹת. פּעם חלתה רעייתוֹ עד מאד, וחליהּ היה כּל כּך קשה, עד כּי הציעוּ בּחלק הרחוֹב שלפני בּיתוֹ היפה תבן על הרצפּה, למען החלש על ידי זה את קוֹל דהרת הסוּסים וקשקוּש העגלוֹת העוֹברוֹת ולשמור עם זה על מנוּחת החוֹלה. בּשעה כּזוֹ נכנס יהוּדי אחד אליו ויבקש ממנוּ בּחזרה שוֹבר אחד, שהשליש בידוֹ. ויענהוּ שליט”א בּפיזוּר נפשו: לא ידעתיך! מה עשה התוֹבע? הגיש עליו קוּבלנה; ויבוּקש הדבר וַיימָצא, כּי אמנם כּיחש עוֹרך-הדין בּפּקדוֹן. מיד נדוֹן לשלם אוֹתוֹ סכוּם – לא רב היה – ונגזר עליו שמהיוֹם אין לו רשוּת עוֹד לכהן בתוֹר סניגוֹר לפני בּית-דין עליוֹן. כּה הוּרד מגדוּלתוֹ ביוֹם אחד ורעייתוֹ מתה עוֹדנה בּנעוּריה. מרוֹב צערוֹ החל לשתוֹת יי"ש יוֹתר מן השיעוּר. כּל מה שהיה לוֹ וכל מה שקבץ בּרוֹב עמל הוֹציא בּזמן קצר. מעיל עליוֹן לחוֹרף נשאר לוֹ וּבוֹ היה לבוּש גם בּקיץ. את שערוֹ לא גזז. לפעמים נתן לוֹ אחד ממכּיריו מלפנים איזה מתן בּסתר. וכל מי שרוֹאה אוֹתוֹ הוֹלך בּלי כּל מטרה ברחוֹבוֹת אוֹ גם ינוּע כּשיכּור, ינוּד לוֹ וקוֹרא: האמוּנים עלי תוֹלע יחבּקוּ אשפּתוֹת.

ממין אחר היה עורך-דין שני, זלין שמוֹ; והוּא, לאידך, עוֹסק רק בּדיני-ממוֹנוֹת. הוּא ישגב בּימי-נעוּריו בּבית-מדרש אחד והיה לוֹמד “חוֹשן-משפּט” והצטיין בּהבנת ה“סוּגיוֹת החמוּרוֹת”. פּעם נכנס בוֹ רעיוֹן כּ“ארס של עכנאי” ויאמר לעצמוֹ: מה לך לבלוֹת ימיך להבל? קוּם והשתלם בּלימוּדים ועשה חיל בּדרך-ארץ. מיד השליך את עוֹל התלמוּד מעליו, בּא לחֶרסוֹן והחל ללמוֹד בּהתמדה רבּה ידיעוֹת יסוֹדיוֹת וּלשוֹנוֹת. אוֹמרים ששנתיים ימים היה יוֹשב בּחדר ולא פּסק פּוּמיה מלימוּדי-חוֹל, עד שחלה חלי כּבד. ויהי בּשוּבוֹ לאיתנוֹ עמד על המבחן וַיימָצא יוֹדע על בּוּרייָם כּל הלימוּדים שיסַגל אוֹתם תלמיד מוּבהק בּשמוֹנה שנוֹת-הלימוּדים. אחד מן המוֹרים, שהתפּלא לכשרוֹנוֹ, השתדל בּעדוֹ בּעיר-המלוּכה, כּי יפתחוּ לוֹ שערי בּתי-מדרש-המדעים הסגוּרים בּעד בּחוּרי ישראל. בּהיכל-המדע למד חכמת-המשפּט, עסק זמן קצר גם בּהשתווּת משפּטי הרוֹמיים למשפּטי העברים, אבל הרפּה ידוֹ מן המדע העיוּני, ויצא אחר איזוֹ שנים מוּכתר בתוֹר עוֹרך-דין מוּשבע מן המניין. הוּא נשׂא אשה מבּנוֹת עשירים ויתיישב בּחוֹנירד ויעסוֹק באוּמנוּתוֹ בּחריצוּת. על שוּלחנוֹ היה מוּנח תמיד “שוּלחן ערוּך חוֹשן-משפט” – ויהי למוֹפת בּעיני היהוּדים התמימים, שבּאוּ לבקש עצה מפּיו.

יד

מן הרוֹפאים אזכּיר רק שניים: מַלתר וקוֹך.

מַלתר היה איש דק וּמגוּהץ, לא מגוּלח-זקן, כּי אם בּעל זקן חד. עיניו קטנוֹת וּשחוֹרוֹת וידיו צחוֹת כּשל אשה. הוּא היה מקבּל את החוֹלים הבּאים אליו מעוּמד והיה משתעשע בּשרשרת-הזהב של מוֹרה-שעוֹת שלוֹ. הוּא לא הרבּה בּשאלוֹת, לא מישמש בּרוֹב את הדוֹפק, ונאמר עליו שהוּא מכּיר בּפני החוֹלה את אשר בּחוּבוֹ. בּשכר-רוֹפאים היה יקרן גדוֹל, וּבזה פּילס לוֹ דרך. הוּא היה גם חוֹתך בּפצעים, מרפּא חוֹלי-עיניים ולא נתן רפוּאוֹת רבּוֹת. בּחוּג ה“אינטליגנציה” ניכּר מקוֹמוֹ, בּדעתוֹ היטב את המשחק בּקוּבּיה, וידוּע היה גם בּקלוּת דעתוֹ בּאבידת מעוֹתיו. מה שהכניס בּשבוּע אחד – וזה היה לא-מעט – היה מפסיד בּמשחק בּלילה אחד. הוּא גם לא חי בּטוֹב עם רעייתוֹ והתנה אהבים בּגלוּי ובסתר עם אשתוֹ היפה של הרוֹקח טוֹבֶזשיק. זה האחרוֹן היה איש קירח ולא-מוּמחה במלאכתוֹ. רוֹפא ורוֹקח, הרי הרוֹפא עיקר והרוֹקח טפל. – –

חזוֹן בּלתי-מצוּי היה הרוֹפא השני בּשם קוֹך. הוּא היה קטן-הקוֹמה, בּעל-בּשר ועם זה אמיץ-כּוֹח וּבא אז כּבר בּימים. הוּא היה מילדי העברים, שתפשוּם על כּרחם בּימי הגזירוֹת הקשוֹת של הקיסר ניקוֹלַי אבי אלכּסנדר השני, עקרוּם מבּית-אבוֹתיהם והוֹבילוּ אוֹתם לפלכים אחרים. שם היוּ רוֹעי חזירים אצל איכּרי הכּפרים, עד ששכחוּ את פּיקוּדי היהדוּת ואת לשוֹן אמם. וּבהגיעם לשנת החמש-עשרה התחילוּ לחַנך אוֹתם קשה בּמלאכת-הצבא ויעבדוּ בּחיל הארץ בּגדוּדי הגבוּל ויילחמוּ בּחרף-נפש עם השבטים הפּראים בּהרי קַוקַז. להם שנה אחת ליוֹם נחשבה, עשר שנים לשנה. מנוּחה לא ידעוּ ונפשם עזה. בּערוֹב שמשם שבוּ לאט לאט אל רוּסיה התיכוֹנה ויראוּ עוֹלם רחקוּ ממנוּ. –

קוֹך למד בּצבא את עניין החבישה, השתלם בּרפוּאה המעשית וילך מחַיל אל חיל. אחרי עברוֹ שנת-החמישים התפּטר מהצבא ויעבוֹר את כּל ערי פּלך קיוֹב, עדי בּא חוֹנירדה והתיישב שם. בּמשך איזוֹ שנים קנה לוֹ שם בּכל הסביבה וינהרוּ אליו גם מהעיירוֹת הסמוּכוֹת. הוּא היה בּאמת רוֹפא מוּמחה והרבּה חוֹלים אנוּשים השיב לאיתנם.

אשה לא היתה לוֹ וגר בּחצר אחת רחבה תקוּעה בּין העיר העליוֹנה וּבין התחתוֹׁנה. עוֹד בּעלוֹת הבּוֹקר היתה החצר מלאה חוֹלים וחוֹלוֹת, שחיכּוּ לוֹ. וּבפתח הדלת דחקוּ איש את רעהוּ ואשה את אחוֹתה. היוּ חוֹלים שנתנוּ לשוֹמר-הפּתח שלוֹשה שקלים, למען יכניסם בּמהרה אל בּעל-הפּלאים, ולרוֹפא בּעצמוֹ נתנוּ רק שקל. בּכלל לא שם ליבּוֹ למה שקיבּל בּשׂכרוֹ והיה מרפּא בּחינם כּמוֹ בּשׂכר. לחוֹלים עניים עוֹׁד נתן כּסף מכּיסוֹ. ואם גם עייף היה מעבוֹדתוֹ, קיבּל חוֹלים בּלי-הפסק – מבּוֹקר ועד ערב. – הוּא היה הוֹלך בּאישוֹן-לילה לחוֹלה שחלה פּתאוֹם, ולא עצרוּהוּ גשם וקוֹר.

הוּא נגזל מזרוֹעוֹת הוֹריו בּהיוֹתוֹ כּבן שבע, היה רוֹעה צאן כּפרי אחד ונטבּל על ידי כּוֹהן אדוּק, בּהיוֹתו בּן שתים-עשרה. מן היהדוּת ניתק לגמרי. גם את שם אבוֹתיו לא ידע עוֹד. אבל דבר אחד נתרשם בּוֹ בּרוֹך-ילדוּתוֹ: לפני יוֹם צוֹם גדוֹל לקחוּ בּבּוֹקר תרנגוֹל אחד, קשרוּ את רגליו, סיבּבוּ עמוֹ את ראשוֹ כּמה פּעמים ואמרוּ איזוֹ אמירוֹת; אחר זה השליכוּ את התרנגוֹל לארץ וקראוּ איזוֹ קריאה מתוֹך ספר. וּלמעשה הזה התגעגע לפרקים. פּעם חלתה אשת הרב מטעם הממשלה בּחוֹנירד ויבוֹא הרוֹפא הלזה אל בּיתוֹ בּדבר החוֹלה, וישאל את הרב לדבר התרנגוֹל ויגד לוֹ זה את אשר ידע. מהיום הזה היה על הרב לבוֹא בּכל ערב יום-הכּפּוּרים בּסתר אל בּית הרוֹפא. זה ממלא, לפי מוּבנוֹ, אחרי מנהג היהוּדים בּכפּרוֹת; והלז מתרגם לוֹ את המלים “זה חליפתי, זה תמוּרתי” רוּסית.

את הרוֹפא הזה ראיתי גם אני.

טו

תמר, כּלת העשיר נחמיה לבית טרַכטמן, היתה נמַקה בּבדידוּתה. אמנוֹן בּעלה הלך שוּב אחרי שרירוּת עיניו וּמספּר ימים בּשבוּע לא סר אליה. לעוֹשר פּה ממַלל וּבצלליו גם שתיקה איוּמה. דוֹחק בּמסיבּי ההרחבה, שתי נפשוֹת נזדמנוּ לפוּנדק אחד ונזדוְגוּ יחד וּמרחק בּיניהם – הנך נוֹטע אילן ולא יכּה שוֹרש, הנך כּוֹרת בּרית והרי זה שטר-אמנה על מאסרי הנפש. היא תעתה בּבית אביה הרבּי ולא תאמין בּקדוֹשים; מנהגי האבוֹת הם לה חיקוּי דבר עבר; לה אין רגש-עם, אף לא שיתוּף משפּחה. כּי תקוּם בּבּוֹקר, מתנער הבּשר מחלוֹם ארוֹך. רק תעלוּלים לַשמש; היוֹם לא ידע אָרחוֹ ורבעוֹ. מה לה פּה? וּמי לה פּה? חמיה וחמוֹתה אף לא שוֹמריה הם. מי קרא אוֹתה הנה? מי ירדוֹף אחריה אם תקוּם ותלך? מי יחקוֹר וּמי ידרוֹש את אשר זוֹמם הלב? –

הנך מסתכּלת בּמראה והנה פּנים אל פּנים, תנוּעה מוּל תנוּעה; הנך סוֹגרת את עיניך והנה ימש חוֹשך. המיה חרישית מַחרדת את החדר. בּסכּין של כּסף הנך בּוֹצעת את הלחם הלבן; והיה כּי ישתמט מידך ונדחק בּשדיך וניתז הדם ויעש דרכּוֹ כּבקשת ויפּוֹל על הרצפּה החלקלקה – וליקק הכּלב הטלוּא את הנוֹזל וינעם לחיכּוֹ. היא תעמוֹד על המעקה ותקרא לכל עוֹבר מטה: עלה אלי ואהיה עמך ואתן לך את גוי. מוֹטוֹת של בּרזל מסביב. אין אזנים לבני-אדם, נסתם חוּש-השמיעה. הנה גן נטוּע והנה שער לפנים משער.

בּימים ההם נעשה מַלתר הרוֹפא לראשון שבּמתי-סוֹדה ויתעמר בּיפיה.

טז

צהריים היוּ. השמש יצאה מנַרתיקה ותלהט את פּני האדמה ויהי חוֹם וּמַרפּא לכל בּשר. תמר התהפּכה על מרבדה בּחדרה המעוּלף ותשאף לרוּח העוֹלם. הוּא רחב וקצר. נהרוֹת וּנחלים בוֹ לאין מספּר והאדם אינוֹ שוֹתה מלוֹא לוֹגמיו. היא מחבּקת בּזרוֹעוֹתיה האמיצוֹת את הכּר האדוֹם, סוֹגרת את עיניה ורוֹאה אלפים ורבבוֹת נקוּדוֹת מזהירוֹת בּשפעת צבעיהן ונפשה רוֹחצת בּים של תכלת מאירה.

פּתאוֹם התעוֹררה, קמה מעל המרבד וקרעה את הוילוֹן מעל החלוֹן. עמדה לפני הראי ותיקנה את שׂערוֹתיה. שמה עליה מעיל צהוֹב רחב ותצַו לרכּב לרתוֹם את המרכּבה. היא נסעה אל הרוֹפא.

נערה שחרחוֹרת קיבּלה את פּניה ותוֹשב אוֹתה בּחדר לפנים. לבדה היתה. “עוֹד אשה צעירה אחת בּחדר-הרוֹפא”, אמרה לה הנערה. רבע שעה עבר, חצי שעה. מוֹרה-השעוֹת מקריא כּל רבע ורבע. שעה שלמה היא יוֹשבת על הכּיסא וקנאה אוֹכלת את בּשׂרה. כּמעט אמרה לקוּם ולדפּוֹק על הדלת של מַלתר. הלא יוֹדעת היא. בלאט פּתחה את הדלת והנה אשה גבוֹהת-הקוֹמה עוֹזבת עטוּפה את חדר המחַבּש. רעיוֹן התלקח בּקרבּה לחסוֹם לה את הדרך ולקרוֹא בּאזניה: התוַדי על חטאתך עמוֹ, תני תוֹדה על מעשיך! ותאחז בּכפּוֹת המנעוּל ותישען עליהן בּכל כּוֹח. עזבה צרתה את הבּית, והיא העמידה פּניה ותיכּנס אחריה. מַלתר עמד על יד החלוֹן והשקיף לחוּץ ולא שעה אליה. ותקרא תמר: “אנוֹכי עמך בּחדר; בּגדת בּי וזה דרכּך!” נפנה הרוֹפא אליה ויאמר: “מה לך?” קוֹל בּכי התפּרץ מפּיה. הוּא ניגש אליה ויאחזנה בּזרוֹעוֹתיה.

“קח אוֹתי אל בּיתך ואשמוֹר על חלקי”. “הרעיוֹן כּי לא יחידה אני לך יפַלח את כבֵדי. נעזוֹב שנינוּ את המקוֹם ונלך לעיר רחוֹקה. אין את נפשי שתרפּא עוד. מה לך ולבני-אדם אחרים. מה לַיוֹם כּי יאיר ויעוֵר את העיניים. סגוֹר את השמים והכניסני למבצר”. “משוּגעה אנוֹכי מיקוד-ליבּי ואך אֵש תּכבּה אֵש”. היא נפלה על צוארוֹ ותחבּקהוֹ ותנַשקהוּ וקראה בּקוֹל “בּעל-חוֹב אתה לי; אישי לא בּעלי הוּא, הוֹרי זרים הם לי; אתה אירשׂתני וּבדמך אֶחיה”.

בּאוֹתה שעה שב אמנוֹן לביתוֹ. ויהי כּי הגיד לוֹ המשרת כּי רעייתוֹ נסעה למַלתר הרוֹפא, נכנסה גם בּוֹ פּתאוֹם רוּח-קנאה וימהר שמה. הוּא עלה בּמַעלוֹת, בּא אל הפּרוֹזדוֹר, קרע בּחימה את הדלת ויקרא למהלוּמוֹת את שניהם. מיהרוּ השפחוֹת לקוֹל הזעקה. עוֹד בּערב התפּשטה השמוּעה בּעיר. לא אספּר מהלך הדבר אחר זה.

יז

שׂר מחוֹז חדש בּא לחוֹנירד, וּבשבתוֹ על כּנוֹ הנהיג מנהג חדש. בּכל יוֹם שבּת ליהוּדים, ערב יוֹם שבּתוֹן של הנוֹצרים היה שוֹלח פּקידים לאסוֹף חלק מן השפחוֹת הנכריוֹת בּבתי-השוֹבתים והוּא אילצן לעבוֹד עבוֹדת חינם בּביתוֹ וּבחצרוֹ. גזירה לשעה היתה ולא נוֹדעה רק בּעיר זוֹ. ויירגנוּ הדרים בּאהליהם, אבל מי ידין עם הרָשוּת? אף הדברים שאינם נכתבים ונחתמים מטעם גבוֹה על גבוֹהים בּסט. פֶטֶרבּוּרג על אזרחי הארץ בּרחבי המדינה למלא אחריהם, וּמה גם עם היהוּדים, עבדים לעבדים.

והנה באה צרה עוד יותר רבה. אחרי איזה זמן נמנה גם מִשנה חדש לשׂר-המחוֹז, והוּא היה איש משוּנה. למגינת לב כּל לא היה לוֹקח שוֹחד משוּם אדם.

ארץ רוּסיה בּלי שוֹחד כּארץ בּלי אויר לנשימה. כּמוֹ ייאָלם פּתאוֹם כּל אדם וייאָפס כּוֹח הדיבּוּר בּעוֹלם; ואיך תתקיים ותחיֶה עיר, שעד עתה היתה רגילה לתת בּעד כּל דבר גדוֹל אוֹ קטן מתנת-יד לפקידי המקוֹם. לשוא ניסוּ אנשי חוֹנירד לפתוֹת את הפּקיד המוּזר הזה לקבּל מתנוֹת, ניסוּ לפצוֹר בּוֹ וגם לכוֹפוֹ לכך – והוּא בּאחת: אם צדיק הוּא הנוֹתן הלא רק מתנת-חינם אני לוֹקח מידוֹ; ואם עוול עשה הן עליו לשׂאת את עווֹנוֹ. משנה שר-המחוֹז הזה לא היה נשׂוּי ודר בּחדר אחד צר, אבל לוֹ “אהוּבה” אחת, שבּישלה לוֹ את ארוּחוֹתיו ותיקנה לוֹ את בּגדיו. על פּתחה של גוֹיה זוֹ חזרוּ אף גם נכבּדים וּשלמים בּעיר והיוּ מבקשים וּמתחננים אליה, כּי תפתח את ידה לקבּל מאתם כּסף אוֹ שוה-כּסף. אם גם זה לא יוֹעיל לרכּך לב שוֹנא-הבּצע, להטוֹתוֹ מדרכּוֹ – דבר כּזה קרה גם בּעיר אחרת, וגזרוּ אנשי המקוֹם תענית על הציבּוּר. בּחוֹנירד היה זה אך למוּעקה, שדיבּרוּ על-אוֹדוֹתיה בּשער.

והנה גם זה נשכּח. צעיר אחד ממשפּחת בּית-המלך, שעשה דבר שלא כּהוֹגן, נתחייב לִגְלוֹת מעיר-המלוּכה, רבּתי בּגוֹיים ושׂרתי בּמדינוֹת, ועליו היה לשבת איזה ירחים בּחוֹנירד, וּליוֹשביה היתה אוֹרה.

כּל בּני הרָשוּת המקוֹמית התעמלוּ לחדש את פּני העיר וּלהרבּוֹת יפיה. החוֹק יצא כּי על כּל איש לתקן את בּיתוֹ וּלסייד את כּתליו מבּחוּץ. כּל הרחוֹבוֹת רוּצפוּ בּאבנים מחדש. ניקוּ כּל החצרוֹת ולפני פּתח כּל בּית זרוּ חוֹל דק. נאסר על עניים ללכת בּבגדים קרוּעים בּמרכּז העיר; נאסר להשליך גרעינים וּפירוֹת ארצה; לא נתנוּ את העגלוֹת הפּשוּטוֹת לעבוֹר בּרחוֹבוֹת היפים. בּחנוּיוֹת הגדוֹלוֹת נקנוּ המינים היוֹתר יקרים, לפאֵר את מעוֹנוֹ של הקרוֹב למלך. בּכל יוֹם שחטוּ פּרים וּכבשים ועוֹפוֹת אין מספּר למאכל שוּלחנוֹ. מכּל מרתפי-היין הסיעוּ את היינוֹת היוֹתר משוּבּחים. “סעוּדת שלמה” היתה אצל הקרוֹב-למלך בּכל יוֹם. אצילי הכּפרים היוּ רוֹב הקרוּאים והיוּ בּאים בּרצוֹן אוֹ בּאוֹנס לסעוֹד עם הנצר הגדוֹל. ליל-מחוֹל וחגיגה היוּ אצלוֹ בּכל שבוּע ושבוּע. לבין נשי האצילים היוּ מתערבוֹת וּבאוֹת גם קדשוֹת מקוּשטוֹת. מנגנים פּוֹרטים תמיד עלי כּינוֹר, קוֹל תּוֹף וּמצילתיים יישָמע; לילה לילה מעלים בּרקי-אוֹר מלָאכוּתיים וּמאירים בּהם את העיר. שמחה ושׂשׂוֹן, דיצה וחדוה. אין איש נשאר עוֹד בּביתוֹ, הרחוֹבוֹת והמגרשים מסביב לחצר-ההמוּלה מתמלאים המוֹן אדם. חג גדוֹל שבעתיים מאשר היה לפנים בּמסיבּת האציל בּן-זרקא.

בּשאוּן לילה כּזה בּאה מרים גיבּוֹרתנוּ לחוֹנירד העיר.

ספר שביעי    🔗

יח

מאוֹרעוֹת וּמעשים בּלתי-מצוּיים קרוּ בּימים ההם בּחוֹנירד גם בּין עם היהוּדים גוּפוֹ, ואני אמנה אוֹתם אחד אחד, אף אם לא כּוּלם שייכים הם לעצם סיפּוּרי.

תוֹרני אחד, התפּלל בּקלוֹיז אשר בּפינת העיר, הציץ בּספרי מחקר וטבע, וּפעם נזרקה מפּיו שהוּא מאמין רק בּהשגחה כּללית ולא בּפּרטית. ויהי סער גדוֹל בּין החסידים. החלוּ לרדפוֹ וניסוּ גם לסתוֹם מעיין פּרנסתוֹ. ויבוֹא האיש בּמצוֹר. הוּא אז כּבן שלוֹשים ואב לבּנים שלוֹשה, וייכּנע לפני הרבּים וקיבּל נזיפה על אשר קיצר בּיכוֹלת העליוֹן שבּעליוֹנים. ערב ראש-חוֹדש היה, יוֹם-כּיפּוּר קטן ליראים, ויחלוֹץ העלוּב מנעליו בּבית-אל, ישב על גבּי קרקע והתחיל להתודוֹת על פּי נוּסח הסידוּר, והעם מקיף אוֹתוֹ וקוֹרא ואוֹמר: אחינוּ אתה! עוֹדנוּ יוֹשב וּמתודה, דחף אוֹתוֹ אדוּק אחד בּרגליו. זלגוּ עיני היוֹשב על הקרקע דמעוֹת מההכנעה שבּלב – והדוֹחף לא הוֹציא אחר-כּך שנתוֹ. בּחוֹנירד, בּעיר-מחוֹז, שכּבר לא היתה בּה אדיקוּת יתירה, היה זה חידוּש.

כּמעט מעבר לעיר העליוֹנה תקע יתדוֹ מימים רבּים איש אחד, שכּבר היה למעלה מחמישים שנה, והוּא עם גנבים חלקוֹ. שיירה של גנבים תוכוֹ לרגליו וכל אשר יצוה עליהם יעשוּ; והוּא חי כּאדם אמיד, מוֹראוֹ היה כּמעט על כּל יוֹשבי העיר ורבּים מן העשירים נוֹתנים לוֹ מס שנתי, למען לא יבוֹא פּגע בגבוּלם. היוּ מראים לוֹ כּבוֹד מפּחד, אין דוֹבר דבר נגדוֹ והוּא מאסף הוֹן. פּעם עבר דרך העיר חוֹנירד צדיק ידוּע. נכנס בוֹ, בּראש הגנבים, הרוּח לסוּר אליו, אל הרב. ויצו הצדיק לסגוֹר הדלת בּעדם וישיח עמוֹ כּשעה חדא. שב האיש לבית מגוּריו, חילק את כּל נכסיו לשלוֹשה חלקים, שליש נתן לרבּי, שליש נתן לעניים וּשליש למלכוּת, למען יתנוּ לוֹ פּקידי המקוֹם חוּפשה מן המיסים שהיה הוּא שוֹקל על ידם שנה שנה. והוּא היה יוֹשב מאז בּבית המדרש כּעני, אוֹכל מהתמחוּי ואוֹמר תהילים כּל היוֹם. כּל מי שהיה רוֹאה אוֹתוֹ לא האמין כּי זה הוּא מוֹשה’לה גנב, כּך היה שמוֹ.

יט

לא רחוֹק מהגן הגדוֹל שבּעיר היה דר איש למעלה מארבּעים, והוּא מנוֹח החוֹכר. הוּא לא היה מילידי חוֹנירד, כּי אם בּא לגוּר שם זה שנים אחדוֹת והוּא בּא לעיר רק לפרקים, רוֹב הימים הוּא מבלה בּאחוּזה שחכר, והיא רחוֹקה מחוֹנירד מהלך פּרסה ולֹו גם שם בּית. אשתוֹ חוֹלנית היתה וגם מרת-רוּח ושׂררה בּיניהם אֵיבה מסוּתרה כּל הימים. להם גם בּת אחת, בּעלת-קוֹמה ולא נעדרה השׂכּלה, ואיזוֹ אצילוּת היתה בּמהלכה. דמתה בּכלל לאביה. אבל הנה דבר אחד משוּנה היה בּה, עוֹד בּימי ילדוּתה יראה וּפחדה מאד מרעמים וּברקים. מוֹראה זה כּמעט אי-אפשר לתאר – כּל כּך היה בּלתי-רגיל. בּימים שאביה היה מתלוֹנן בּאחוּזה היתה מבקרתוֹ ודרה אצלוֹ. כּמוֹ שכּבר נרמז, נטתה יוֹתר לאביה מאשר לאִמה. ליל-קיץ היה, היא כּבר שכבה בּמיטתה ויברק כּל החדר מהמוֹן בּרקים וּרעמים. נשמע רעם אחר רעם. עד שכּמעט נבקעוּ איתני-עוֹלם וינוּעוּ עמוּדי הבּית. ותאחז את הבּת פּלצוּת ותקם ותברח מחדרה אל חדר אביה ותשכּב בּמיטתוֹ. גשם שוֹטף בּלי הרף החל לרדת ממרוֹם ארצה. והשׂטן, קבהוּ אלוֹהים, בּא לערבּב שוּב את העוֹלם. עוֹד טרם האיר הבּוֹקר קם אוֹתו האיש וילט פּניו וילך רגלי אל עיר מוֹשב הרבּי האמוּר. ויהי אך צעדה כּף-רגלוֹ על מפתן בּית הנביא והנה קוֹל-קוֹרא מבּפנים: הרחק מכּאן, לךָ טמא יקרא!

בּקצה העיר התחתוֹנה גר איש עוֹבד-עוֹרוֹת, הוּא בּוּרסקי שבּתלמוּד. הוּא היה בּעל שׂערוֹת אדוּמוֹת ונלהב, וגם איש אָמיד. אשתוֹ היתה עקרה ונסתם מַעיינה לפני מוֹעדה. והאיש שהתגעגע כּל ימיו להוליד בּן – אָפסה לוֹ כּל תקוָה. וירא בּשכנוּתוֹ נערה אחת טוֹבת-מראה וּבריאת-בּשר ויתקרב אליה ויחַל אוֹתה כּי תישמע לוֹ. פּצר בּה למַרבּה עד כּי נענתה לדברוֹ. ויגָל לב האיש בּקרבּוֹ, אוּלם הזהירהּ וחזר והזהירהּ, שתתקדש מטוּמאתה ושתטבּוֹל בּמים כּדת. ויהי בּערב ההוּא הלכה הנערה אל הנחל לטבּוֹל בּמים, והוּא משגיח עליה מרחוֹק וּמברך בּעדה. ותעל הטוֹבלת מן הנחל ותנגב. ויבוֹא אליה האיש לשם יחוּד. ירח וכוֹכבים עֵדים. ותהר הנערה ותלד בּמלאוֹת תשעה ירחים בּן זכר. והשמוּעה עברה בּרחוֹב: פּלוֹנית בּת פּלוֹנית ילדה לזנוּנים. ולא אָבוּ היהוּדים למוֹל את התִינוֹק ההוּא. בּאוֹתה שעה נדחק הבּוּרסקי ונכנס לבית-המדרש בּשעת מקהלת-עם וקרא ואמר: צָדקה ממני!

כּבר הזכּרתי את האיש האמיד, שהיה דר בּעיר העליוֹנה ולוֹ חלק מנביאים עם ה“בּיאוּר”. זה היה גם כּוֹהן ואיש נוֹדע בּין אחיו. כּוֹהן, שרק בּתוּלה בּעמיו ישׂא וּגרוּשה אסוּרה לוֹ על פּי תוֹרת הכּוֹהנים, נשא אשה גרוּשה והוּא אלמן באשתוֹ שמתה קוֹדם מלאוֹת לה חמישים שנה. בּעיר התחתוֹנה היה סרסוּר אחד, שהיה הכּוֹהן בּא אל בּיתוֹ בּענייני מסחר, ולוֹ אשה יפה עד למאד; אבל היא לא נצרה לוֹ אמוּנים – שליט“א בּימי גדוּלתוֹ היה חשוּקהּ – ויסת הכּוֹהן את הסרסוּר לגרשה וַילוה לוֹ דמי-כּתוּבּתה. עמד זה וגירשהּ, עמד הוּא וּכנסה. שו”ב אחד, שמצאוּ בּוֹ פּסוּל והעבירוּ אוֹתוֹ ממשׂרתוֹ, נתפּתה בּפיצוּי-ממוֹן לסדר את הקידוּשין – וַתהוֹם כּל הקריה. שבּת בּשבּת התאסף ההמוֹן, ועמהם גם הרבה מן התורניים, ויצוּרוּ על בּית הכּוֹהן; ואם הזיד הוּא אוֹ מיוּעדתוֹ לצעוֹד על סף הבּית, היוּ ממטירים מבּחוּץ חרפוֹת ונאצוֹת על ראשם. בּיוֹם ראש-השנה אחד, והוּא בּוַדאי יוֹם-הדין בּשמי מרוֹם על יוֹשבי מטה, התנפל האספסוּף על אשת הכּוֹהן, בּלכתה מקוּשטה לבית-הכּנסת, הכּוּה וּפצעוּה וּפשטוּ בּגדיה מעליה. רק בעמל רב הצילוּ אוֹתה שוֹטרי המקוֹם ממעניה וּמחָרפיה, ויוֹבילוּ אוֹתה אך ורק כּוּתנתה לבשׂרה אל בּיתה.

ימים ושנים היתה כּל העיר רוֹעשת על השערוּריה הזאת, שנעשתה בּגבוּלה, כּי ישׂא כּוֹהן אשה אסוּרה לוֹ.

כ

והנה עוֹד שתי מעשׂיוֹת. ידוּע היה בּעיר חוֹנירד אבשלוֹם הטוֹחן, איש בּן ארבּעים, שלוֹ היתה חנוּת גדוֹלה לקמחים ועוֹלים היוּ אל החנוּת בּמעלוֹת. בּבית-המדרש שהתפּלל נחשב לבעל-הבּית הגוּן ויוֹדע-ספר. ולוֹ אשה וּשלוֹשה ילדים. מעת לעת היה אבשלוֹם נוֹסע לשׂדה-לבן. בּעיר ההיא כּבר היוּ יוֹשבים שני מסיתים לדת הנוֹצרית והיוּ נוֹתנים בּמתנה לכל עוֹבר ספרים נדפּסים באוֹתיוֹׁת מרוּבּעוֹת כּספרי התנ"ך. וגם שם פּרשיוֹת וּפסוּקים; לכוּלם נקוּדוֹת ולאחדים מהם גם טעמים דברי תוֹכחה וּמשל הם מכילים, לא חוּקים וּגזירוֹת; בּמקוֹם משה בּן עמרם פּה נביא מדבּר, משיח וּבן-אלוֹהים; תחת יהוֹשע בּן-נוּן כּאן שנים-עשר תלמידים למספּר שבטי ישראל.

פּתאוֹם נפוֹצה השמוּעה בּחוֹנירד כּי אבשלוֹם המיר דתוֹ, הוּא וּביתוֹ. בּיוֹם שבּת נוֹדע הדבר, יוֹם אוֹת בּרית בּין אדוֹן העוֹלם וּבין עמוֹ ישראל מימי בּראשית. מתפּללים ונוֹתנים הוֹדיוֹת לאל תוֹכן-עלילוֹת, לאל שהוּא קדוֹש, יוֹמוֹ קדוֹש ושבטוֹ קדוֹש. מלאכי-השלוֹם עוֹמדים על מפתן כּל בּית מבּתי היהוּדים, בּתוֹר שלוּחי האב שבּשמים לבני העם הנבחר. והנה יצא אחד מבּני הקהל וּפרש מדתוֹ. מי שהיה יהוּדי עד עתה נהפך בּן-לילה לאינוֹ-יהוּדי. תוּגה וחרדת-נפש, ואין בּת-קוֹל מתפּוֹצצת, אין שכינה מיללת: קלַני מראשי, קלני מזרוֹעי. אבל בּדקוּ וּמצאוּ כּי בּבית-הכּנסת הגדוֹל כּבה נר-התמיד מאליו…

ממחרת יוֹם-השבּת התקבּץ בּבּוֹקר המוֹן רב מסביב לחנוּת-הקמח, לראוֹת בּמרשיע-בּרית. רבּים גם לא האמינוּ כּי אמנם כּזאת וכזאת עשה אבשלוֹם. הוּא כּבר הקדים לבוּא אל חנוּתוֹ; וּבראוֹתוֹ את ההמוֹן הנאסף יצא בּגילוּי-ראש ועמד על המעלה העליוֹנה בּעזוּת-מצח, שתי ידיו תחוּבוֹת בּצלחוֹת מכנסיו, ויאמר אל העם: הבּיטוּ על יהוּדי מוּמר!

הנני מסַפּר דברים כּהוָייתם. ויוֹדע אנוֹכי שוּב מאוֹרע שאירע בּימים ההם בּאיש אחר, שגם הוּא נלכּד בּרשת מסיתי שדה-לבן. וּמעשה שהיה כּך היה. זה האיש היה בּר-נש נלבּב, שלא הגיע עוֹד לשלוֹשים, והוּא מחבּב מעוֹדוֹ את ענייני הזבחים שבּתפילוֹת. הוּא היה קוֹרא בּחפץ את הפּרשיוֹת הראשוֹנוֹת שבּספר ויקרא, הוא ספר הלוִיים, בּפרשת הקרבּנוֹת שבּשמוֹת וּבספר חוּמש-הפּקוּדים; וכל ימיו היה מצטער על שאין לעם-היהוּדים עוֹד לא מקדש ולא קרבּן ולא כּוֹהן עוֹמד על הזבח. אמנם נאמר בּספרים ש“תפילה בּמקוֹם קרבּן”; נאמר שהדם והחלב, שמתמעטים בּימי התעניוֹת, נחשבים בּעיני אלוֹהים כּהבאת קרבּנוֹת ואשמוֹת. אבל מה אלה לגבּי זבחים העוֹלים כּליל לגבוֹה? התפילוֹת והבּקשוֹת, אם גם עוֹלוֹת למרוֹם, לא תחזינה אחר-כּך עיני האדם לא את המלך ולא את כּסאוֹ? אבל אז, בּזמן שבּית-המקדש היה קיים, גבר עוֹמד וּמקריב ואֵש יוֹרדת מן השמים ואוֹכלת את קרבּנוֹ אשר על המזבּח. והנה נתן לוֹ אחד משני המשיחיים בּעיר האמוּרה ספר-בּשׂוֹר נקוּב בּשם “איגרת אל העברים”. ושם שׂוֹרר אויר קרית חָנה דויד. מתנוֹסס מקדש של מַטה ושל מעלה ודם הזבחים לוֹהט כּתוֹקף השמש. אין כּוֹהנים רבּים בּמשמרתם, כּי אם הכּוֹהן הגדוֹל המשיח, והוּא מלכּי-צדק, משרת את הבּריאָה וּמקריב את חלבּוֹׁ ודמוֹ ממש לכפרת העוֹלם ממשא החטא. “בּדחילוּ וּרחימוּ” קרא הצעיר כּל פּרשה והתבּוֹנן לכל פּסוּק והגה. ויהי כּכלוֹתוֹ לקרוֹא את הספר נזדעזע, נפל על פניו וּביקש לקרוֹא: ה' הוּא האלוֹהים וּמלכּי-צדק הוּא עבדוֹ משיחוֹ! אוֹמרים כּי בּאוֹתה שעה ראה דמוּת-דיוֹקנוֹ של אביו המת עוֹמד לפניו.

אבל הנה בּוַדאי הפלגתי בּדרכּי.

כא

יחיאל אַיכנשטין קיבּל את קרוֹבתוֹ מרים בּסבר פּנים יפוֹת. הגישוּ לה מים לרחוֹץ ידיה וּפניה מאבק הדרך. ואחר כּך ישבה אל השוּלחן לאכוֹל ארוּחת-הערב בּמסיבּת בּני-הבּית. אבל כּמעט לא טעמה מהמאכלים מאוּמה. קוֹל התוֹף והכּינוֹר נשמע גם עד הלוֹם וליבּה מעוּלף. גם עייפה היתה מעמל הדרך. אדוֹן הבּית לא האיץ בּה לאכוֹל. הוּא הבין לרוּחה ואיזוֹ חנינה בּקרבּוֹ לרוֹך ילדוּתה. אחרי תוֹם הארוּחה בּיקש את אחוֹתוֹ לתקן לה משכּב ויעזוֹב את החדר בּ“ליל-הטוֹב” השגוּר. לה פּינוּ מעתה את חדר-האוֹכל ועשוּ לה את המרבד הרחב למיטה. על השוּלחן העמידוּ לה נר. בּחדר הדוֹמם ישבה על כּיסא ועננה מסביבה. כּדורים מתגוֹללים וּבאים מרחוֹק והעוֹלם יליט פּניו. לבכּוֹת חפצה. אין אוֹׁמץ נגד האפס. לינה ראשוֹנה תחת שמים חדשים בּימי-הנוֹער וחידת התקוה - מי לא יֵדעֶנה?

ותקם מרים בּבּוֹקר ותרחץ פּניה וידיה, לבשה מלבוּשיה ותצא ותעמוֹד לפני הבּית. גדליה, כּך היה שם נכדוֹ של יחיאל, יצא גם הוּא ויאמר למרים “צפרא טבא”, ויוֹתר לא דיבּר עמה. בּעל-הבּית כּבר התפּלל תפילת-הבּוֹקר בּמתינוּת, והוּא נזכּר בּין הפּרקים בּאוֹרחת שסרה אליו תמוֹל, והוּא החליט וגמר בּליבּוֹ להיוֹת למגן לה. אלוֹהים הוּא חוֹנן יצוּריו, הוּא האב ואנוּ בּניו. בּן-אדם, קוּם ושׂחת עם אדוֹן העוֹלם.

לארוּחת-הצהרים ישבוּ בּני-הבּית שוּב מסביב לשוּלחן כּמוֹ תמוֹל, ועתה שוֹחחוּ מעט. איכנשטין, ראש הבּית, מבקש ממרים שלא תהי בּעיניה נכריה. הנכדוֹת, דבוֹרה וּפּסי, מסתכּלוֹת בּה. גדליה מבּיט אל הקערה. יוֹם יפה היה. יחיאל היה רגיל לישוֹן אחרי הסעוּדה שנת-צהריים מרים וּדבוֹרה יצאוּ לטייל מעט וַתרא דבוֹרה לקרוֹבתה את בּית הריחיים שעל יד הנחל. אחרי שעה בּא גם גדליה ויֶארח עמהן לחברה.

גדליה היה נער צהוֹב וּמתעמל להשׂכּיל ולסגל לוֹ ידיעוֹת אבל את אשר רכש לוֹ היה נוֹשא בּחוּבּוֹ ולא דיבּר על זה. הוּא התרגל מעט לבדידוּת והיה נזכּר לרוֹב בּאביו, ששבק חייו. אמוֹ נשאה לאחר וראה אוֹתה רק לעיתים רחוֹקוֹת. דבוֹרה אחוֹתוֹ, נערה בּלתי-יפה וּבעלת יוֹשר-לב, היתה קרוֹבה לוֹ יוֹתר מפּסי הצחוֹרה. זוֹ היתה אדוּמה, פּניה מלאים כּתמי-שמש; מרבּה שיחה היתה, לרוֹב גם זימזמה איזה זמר ותלך הלוֹך ושיר מחדר לחדר. על אוֹדוֹת אחוֹת יחיאל האלמנה, שניהלה את הבּית, כּבר דיבּרתי. חוה היה שמה והיא מילאה את תפקידה בּאמוּנה ועיניה לא צרוֹת כּלל בּשל אחרים. גם אַמה עברייה עוֹסקת בּבית-המבשלוֹת, ושפחה נכרייה עוֹזרת על ידה לנקוֹת את החדרים, להסיק את התנוּרים ולחלוֹב את הפּרוֹת. היא פּיטמה גם את האוזים והתרנגוֹלוֹת שבּחצר. האָמה העברייה – מנעלים לרגליה. הנכרית הוֹלכת יחף.

רעהוּ של גדליה היה אז יחזקאל בּן שלמה, חוֹכר בּי-הדוֹאַר לסוּסים לתכלית נסיעת פּקידי-הרָשוּת. החוֹכר היה נמנה בּין החסידים, מתלהב לפעמים ואוֹהב לאכוֹל הרבּה וידוּע בּכך; וּבנוֹ מבקר “חדר” ללימוּד התלמוּד ונוֹשאי-כּליו. הוּא בּעל-דמיוֹן, רוֹאה בּרצוֹן את פּסי; והיא נשמטה ממנוּ בּכל פּעם בּכוָנה. לפּסי גם רעיה אחת, נערה עליזה ואוֹהבת היתוּל, אסתר היה שמה. דבוֹרה הבּכירה התרוֹעעה עם שתי אחיוֹת: רבקה וּמחלה. תאוֹמוֹת יפוֹת היוּ אלה, וּבלכתן בּחוּץ קשה היה להבדיל בּיניהן. ותאהב רבקה את מרים מיד כּשראתה אוֹתה. מחלה נתקנאה בּה.

כב

בּערב השבּת בּשבוּע הראשוֹן לבוֹא מרים לעיר חוֹנירד החלוּ בּבית מלוֹנה ההכנוֹת ליוֹם אוֹת-עוֹלם. שוּפשפוּ החלוֹנוֹת, טוֹהרוּ הדלתוֹת והרצפוֹת מִכסוֹת לבנים פּרוּשׂים על השוּלחנוֹת. בּיוֹמי דשבּת וּביוֹמי דפגרא יוֹשבים לסעוּדה בּבית איכנשטין בּאוּלם הגדוֹל, הסגוּר בּכל ימוֹת השבוּע. מנוֹרה גדוֹלה של בּדוֹלח נוֹצץ תלוּיה על התקרה המצוּירת. שתי מנוֹרוֹת–קיר של נחוֹשת-קלל מדוּבּקוֹת בּין החלוֹנוֹת וּבהן נרוֹת-חֵלב, וּבקצה השוּלחן הגדוֹל עוֹמדת מנוֹרה של כּסף גדוֹלה בּעלת שלוֹשה קנים וּמזה וּמזה עוֹד שניים שניים בּעלי מאוֹר אחד. כּל ספסל וספסל מכוּסה בּמעיל לבן. טוֹהר ואוֹר! איכנשטין ונכדוֹ כּבר שבוּ מבּית-התפילה, הוּא לבוּש בּגד של משי שחוֹר, אבל תפוּר בּטעם ונדבּק לגווֹ. גדליה לבוּש בּגד של צמר, גם כּן עשוּי בּטוֹב. כּוֹבעיהם של משי. דבוֹרה וּפּסי לבוּשוֹת אֵטוּן מנוּקד. אחוֹת איכנשטין, עקרת-הבּית, נוֹשאת על ראשה מטפּחת יקרה של צבע תכלת וזהב; היא גם המברכת על נרוֹת של שבּת וזה חוּקה מכּבר.

יחיאל מַקדים בּשלוֹם מלאכי-השרת, ואוֹמר את התשבּחוֹת בּהרחבה, אבל גם בּגעגוּעים שבּלב: אשת חיל מי ימצא. זמר והוֹדיה לַחַיה שבּבּית ולמתה. אלוֹהי השבּת מרחף עתה בּשמי מרוֹם, והוּא מקשיב לזמירוֹת בּני-ישראל בּכל מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם. ראש הבּית מקדש על היין בּכוֹס של זהב וּמוֹשיטהּ אחרי שתוֹתוֹ ל“נשים”, אחרי זה מקדש גם גדליה. נוֹטלים ידיהם לסעוֹד ואוֹכלים מאכלי-השבּת ושוּב מזמרים את ה“זמירוֹת”. ליל-מנוּחה כּזה לא ראתה מרים בּבית אביה.

אחרי “בּרכּת המזוֹן” ניקוּ את השוּלחן מפּירוּרי האוֹכל. דבוֹרה וּפּסי קמוּ וישבוּ בּפינה וּמדברוֹת יחד, אחרי זה עזבוּ את החדר. עקרת-הבּית הסתכּלה מעט בּסידוּר “קרבּן-מנחה”, אבל עייפה היתה מעמל היוֹם ותלך לישוֹן. גדליה לקח לוֹ את הסיפּוּר “אהבת ציוֹן” וקוֹרא בּוֹ, מרים קוֹראת בּספר רוּסי, ויחיאל מעלעל בּחוּמש מרוּבּע מ“מקראוֹת גדוֹלוֹת”. פּרשת השבוּע פּרשת קוֹרח.

בּמדבר הם בּני-ישראל. כּל שבט ושבט חוֹנה לדגלוֹ. והמשכּן עשוּהוּ האוּמנים בּתבנית ראהוּ הנביא בּהר מתנוֹסס בּאמצע המחנה. על הכּרוּבים מבּפנים שוֹכן אל-בּרית, מבּחוּץ שוֹמרים בּני משפּחוֹת הלויים. גוֹי קדוֹש ועם-סגוּלה, אשר נשא אוֹתם אלוֹהים על כּנפי נשרים מארץ בּני חם, מנחיל להם תוֹרתוֹ, שעשוּעיו מאז, והנה הוּא אוֹמר להוֹריש להם את הארץ, אשר נשבּע לאבוֹתיהם לתת להם. משה בּן עמרם, איש קרן עוֹר פּניו, מדבּר אל אלוֹהיו פּנים אל פּנים; הוּא כּמצבּיא על התוֹרוֹת והחוּקים ועל המסעוֹת ממקוֹם למקוֹם, ואהרן אחיו, נזיר-שדי, יכהן בּמשכּן והוּא וּבּניו מקריבים על המזבּח וּמקטירים בּהיכל. וריח הקטוֹרת ניחוֹח לפני ה'. אין שטן ואין פּגע, השׂמלוֹת לא תבלינה, הרגליים לא תבצקנה. עמוּד-הענן ועמוּד-האש מיישרים את הדרכים לפני בּני אברהם.

והנה יצא קוֹרח בּן יצהר, יצאוּ דתן ואבירם ויצו את העם המבוֹרך על משה ועל אהרן מנהיגיהם. לא חמוֹר אחד נשא משה, מנחה לא לקח, לא התגאה על הציבּוּר – והצעקה בּמחנה המתלוֹננים: רב לכם, בּני לוי! משה ואהרן מנסים להצטדק לפני המתלוֹננים וחפצם להרגיע את לב העם הסוֹער; ויאמרוּ בּני העם לסקלם. האנשים, ששמעוּ קרוֹב לימי-סיני את המאמר: “אלוֹהים לא תקלל ונשיא בּעמך לא תאוֹר”, מרימים עתה אבנים להשליך אוֹתן על שלוּחי יה. לב יחיאל מתמוֹגג בּקרבוֹ, בּקראוֹ את הפּסוּקים האלה בּחוּמש. ואף רש"י המבאר לא יפתוֹר החידה הוּא נוֹשא את עיניו והנה שני הנרוֹת שעל השוּלחן כּבר כּבוּ, אבל הנה כּוֹכב בּבּית. נשי ישראל לא פּרקוּ נזמיהן מעליהן לעגל ולא מרוּ את פי משה…

בּרגשי רוֹך וחנינה קם מעל השוּלחן.

כג

בּיוֹם השבּת למחרתוֹ אחרי הצהריים הלך יחיאל ונכדוֹ וּקרוֹבתוֹ לפנים העיר ויראוּ לה את שׂכיוֹת חוֹנירד. מרים היתה אז כּבת חמש-עשרה. קוֹמתה גדוֹלה משל גדליה, שכּבר עבר את שנת השש-עשרה, חן למהלכה, פּניה מפיקים איזה נוֹעם כּל אלה שראוּ אוֹתם הוֹלכים יחד חשבוּ את הנערה למיוּעדת גדליה, אם גם בּחוּגוֹ של יחיאל חתן לא ילך לטייל עם הכּלה. חונרד בּיוֹם השבּת כּמוֹרה-שעוֹת שפּסקוּ גלגליו להתגלגל. אין המוּלה בּרחוֹבוֹת, אין עסקים ועמל-נפש ללחם ולהוֹן; ודלתוֹת החנוּיוֹת הרבּוֹת הסגוּרוֹת מגבּירוֹת את רוֹשם השביתה בּכּל.

בּשבּת הבּאה הלכה מרים עם האחיוֹת דבוֹרה וּפּסי לטייל בּגן הגדוֹל ותּתפּעל ליפיוֹ, שאין ערוֹך לוֹ. לאט לאט ספגה לקרבּה את הרוֹחב שבּעיר החדשה. הנה פּה אוֹפק אחר וחיים אחרים מאלה שבּלדינה. אנשים לבוּשים בּטעם לפניה על כּל צעד ושעל; והחפץ לעמוֹד וּלהתבּוֹנן התרבּה בּה. – היא מצאה בּבּית אשר תשב בּוֹ עתה רגשי קרבה יתירה. נחשבה היא בּוֹ כּבת ואחוֹת בּכירה. לב גדליה נתוּן לה והוּא כּרוּך אחריה. ויחיאל האב יבין לחין ערכּה. והוּא גם משׂיח עמה כּשהדוּמיה בּקרבוֹ מַכבּדת עליו. כּשמכינים למרים משכּבה בּחדר האָמוּר הוּא מביא לה לעיתים את הנר, יוֹשב עמה ושוֹאלהּ לטיב הספר שקוֹראת בּוֹ. האנשים שכּוֹתבים מחשבוֹתיהם בּספר הם רַבֵי הדֵעה, ואלה הקוֹראים בּהם גם הם חוֹשבים מחשבוֹת. יחיאל הרגיש שמרים תשתלם בּלימוּדים בּרבוֹת הימים ושתעשה לה שם.

וּממרים עוֹד רחוֹקה המנוּחה. היא החלה לקרוֹא את גוֹנטשַׁרוֹב, והנה אין קסם לתיאוּריו, הכּל בּוֹ מסוּפּר על נכוֹן, אבל אין חוֹם לאמיתיוֹתיו. הוּא גם לא יִשׂאך בּאֶברוֹתיו, לנדכּאים לא יוֹשיע. לוּ נפגשה עם איש יוֹדע בּספרוּת, אז היתה מרצה לפניו את מחשבוֹתיה על אוֹדוֹת זאת.

גדליה התוַדע על ידי מוֹרוֹ שלמה-עוֹזר אל ירוֹחם המשׂכּיל, והלז הביאוֹ גם אל בּית החזן. ויספּר שם על קרוֹבתוֹ המשׂכּלת, שבּאה לבית זקנוֹ. שמחוּ על ה“פּנים חדשוֹת” ויפקדוּ עליו להביאה עמוֹ בּפּעם הבּאה. מרים ניאוֹתה אל גדליה קרוֹבהּ, ללכת עמוֹ אל הבּית הנאוֹר; ושם גם מצאה את כּל בּני החבוּרה. הנאספים שם רוֹצים דבר-מה ולהם השׂכּלה וידיעוֹת. מוֹתב כּזה עוֹד לא ראתה עד היוֹם. אבל היא לא תבין למַדי לשיחוֹת ולדברים האלה. חוֹם מסביב לה, ואוֹר לה לא יאיר. בּצאתה משם ליוָה אוֹתה גם ירוֹחם. מאד מאד חפץ לבאר לה את המהלך בּנתיב העברי. הוּא קוֹרא אז פּרקי “עת לטעת”. הלא הכּל שם בּרוּר וחי, גם נעלה ונשׂגב. ירוֹחם מדבּר עמה מליבּוֹ. הוּא יחוּש בּעצמוֹ את שטף הדיבּוּר; וּמרים לא תדע לענוֹתוֹ דבר: בּשיחתוֹ הכּל חדש לה. היא ידעה עד עתה את משפּחת-היהוּדים הפּזוּרה, שלה דת נוֹשנה וספרי נביאים; אבל לא ידעה את עם העברים וספרוּתוֹ היוֹם. –

כד

בּאמוֹר ירוֹחם ללכת ולשוּב לבית אמוֹׁ והוֹשיט למרים את ידוֹ לפרידה, הרגיש איזה כּוֹבד בּחוּבוֹ. חפץ היה לאמוֹר לה עוֹד איזה דבר, חשב להיוָעד עמה עוֹד וגם להתוַכּח עמה; אבל הוּא פּנה והלך לוֹ בּרגש של יאוּש. נערוֹת כּאלה נחוּצוֹת לבית-ישראל. אבל לא לנוּ הן… הנך רוֹאה פּרחים נוֹתני-ריח – והגן סגוּר. לקוֹרא העברי הנה אֵם יהוּדיה, נפשה משתפּכת בּתחנוּני הסידוּר, אבל אין לוֹ אחוֹת עברייה. ואם המשוֹרר ישיר שיר-אהבה, אהוּבתוֹ את לשוֹנוֹ לא תבין. אין קישוּר בּין נפשוֹת שווֹת. יש תגבּוֹרת בּספרוּת העברית ויש רצוֹן להאיר, אבל חסר לה הרוֹך והקישוּר המיני. אין אוֹזן לפּה.

לאה ואידה גם הן רק אוֹרחוֹת בּספרוּת הן. את נטייתוֹ לאידה הוּא יוֹדע וּמרגיש מכּבר; ואם לא ישקר לנפשוֹ הוּא אוֹהב אוֹתה. אבל אינוֹ עוֹמד היטב על נפשה היא. לה צריך אוֹ הארה פּנימית אוֹ הוֹפעה גדוֹלה. הוּא מבין בּפרי ספר יוֹתר ממנה. הוּא הוֹגה מחשבוֹת, והיא אינה הוֹגה אוֹתן מעצמה; אבל למגינת-לבּוֹ אין בּיטוּי כּבּיר לוֹ. בּסערת-רוּח היה כּוֹבש אוֹתה אוֹ בּכשרוֹן רב. לוּ עלה בּידוֹ לכתוֹב סיפּוּר אוֹ מאמר הגוּן, כּי אז עלה בּעיניה. הוּא כּבר התחיל לתאר וּלהעלוֹת רעיוֹנוֹתיו על הכּתב. לשוֹנוֹ אתוֹ, אבל הוּא מוֹצא הכּל בּלתי ראוּי לדפוּס. עין בּוֹחנת לוֹ בּשל עצמוֹ. – –

ואידה בּודאי יוֹדעת מהרהוּרי נפשוֹ של ירוֹחם. לעלמה שנתבּגרה יש עוֹז וּמעוֹז. בּידה לעשוֹתוֹ למאוּשר, להרימוֹ, לתת לרוּחוֹ כּנפיים. אבל לפני זה עליו לתת גם לרוּחה אויר. – יש הבּעה ליד ויש גם רצוֹן לאהוֹב אוֹ להשיב אהבה. שניים יוֹשבים וּמשׂיחים, אם בּדברים עיקריים אוֹ בּטפלים, ויכוֹל האחד לקוּם וללכת והשני יכוֹל לרדוֹף אחריו ולחבּקוֹׁ. אחדוּת הגו בּין שני המינים זה עניין נעלה. המשוֹררים מדבּרים על געגוּעים, השתוֹקקוּת וחלוֹם-החמדה, בּעלוֹת הניצוֹצוֹת הראשוֹנים בּלב. אין חלקוֹ של ירוֹחם בּין אלה שהלהב והבֵערה משכּרים אוֹתם; בּעיניו האהבה הנקייה היא רק דבר-שיתוּף והשלָמה.

הוּא יחכּה עוֹד שנה אוֹ שנתיים, עד יתבּרר היחס שבּינוֹ וּבין אידה וגם יחזק. הם יבוֹאוּ בּברית, ואחר זה יפתחוּ להם בית-ספר לנערים ולנערוֹת. המגמה להשׂכּיל וּלחנך, להקים דוֹר עברי, שגם בּין הגוֹיים יתחשב, ועם זה מכּיר את עצמוֹ וערכּוֹ, הכּתה בּוֹ שוֹרש. בּודאי נאמנים הם כּל דברי רפּ"ס, שנבהל מהם עוֹד לפני שעה, בּמעשה הן הוּצא עד היוֹם אל הפּוֹעל רק חלק. אין כּוֹחוֹ של ירוֹחם ואין בּידוֹ להסיע את כּל העם, לחַדש הרוּח בּנתיבת מאוֹריו וּמלמדיו להוֹעיל.

הוּא בּיקר אחרי ימים את בּית החזן ולא ראה את פּני אידה. מפּני כּאב ראשה שמרה את חדרה. צר היה לוֹ על זה, כּי דוקא היום חפץ לשוֹחח אִתה ולחזוֹת פּניה. לוֹ היה הרגש כּאילוּ שב עתה מדרך רחוֹקה. בּדבּרוֹ עם לאה הבּכירה היה בּו מעֵין פּיזור-רוּח; והיא העמידה פּניה ולא שינתה מדבּרה אליו אף בּמעט. קשה היה על ירוֹחם לקוּם וללכת. מוּנח היה על השוּלחן הספר “זרוּבּבל” לריב“ל ויפתח אוֹתוֹ ויחל לקרוֹא בּ”מבוֹא". בּסתר-נפשוֹ עוֹד חיכּה לדבר פּלאי: בּמהרה תיפּתח הדלת ואידה תוֹפיע, תוֹשיט לוֹ ידה וּתבקש סליחתוֹ, על אשר נתנה אוֹתוֹ לחכּוֹת לה. הוּא חשב גם להסיר את המסוה מעל פּניו וּלגלוֹת את ליבּוֹ למַשׂאַת-נפשוֹ בּמכתב.

לאהבה אין מוֹעדים. הוּא הוֹלך בּחדר אנה ואנה כּדרכּוֹ בּעת תוֹקף-המחשבוֹת יאחזהוּ. לפתע-פּתאוֹם אמרה לאה שלה דבר נחוּץ בּעיר העליוֹנה, ותבקש ממנוּ כּי ילַוה אוֹתה. בּאין אוֹמר שם ירוֹחם מעילוֹ עליו ויחד עמה ירד במַעלות המעטוֹת המוֹבילוֹת אל הרחוֹב. העלוּב לא ידע כּי לא ישוּב עוֹד אל הבּית הזה. – –

כה

אידה נשׂאה את נפשה לגדוֹלוֹת והיה בּעיניה אוֹשר רב להינשׂא לסוֹפר. לעיתים חשבה לבקר את אחד ממשפּחת אמה באוֹדיסה ותאמר להתוַדע אל סוֹפריה הגדוֹלים הידוּעים לה. את ירוֹחם וּשאיפוֹתיו כּיבּדה. לא נעלם גם ממנה שמקננת היא בּנפשוֹ, אבל הוּא קטן ממנה בּקוֹמה וּמשפּחתוֹ עוֹמדת בּשפל המדרגה. לוּ היה לוֹחץ פּעם את ידה, לוּ העביר בּאקראי את ידוֹ על שערוֹת ראשה, כּי אז היה משתנה מה בּחוּבּה. אתם לא תדעוּ את הנשים וּמצב-נפשן. וּלאידך לוּ עשה כּזאת נחמיה, שגם הוּא היה מבקר את בּית אביה, כּנזכּר, כּי אז נרתעה לאחוֹר, אם גם האירה לוֹ פּנים. היא לוֹ גוֹלם היתה ולא כּלי. היא חיכּתה לגוֹאל אוֹ לרֵע אוֹחז בּה וּבנפשה. היא בּקשה סעד וחבוּרה. את סערת האהבה לא ידעה, אבל דמדוּמים רבּים היוּ בּנפשה ואלה דוֹחקים את הלב… כּה עברוּ עליה ימי שחרוּתה ולא זרח לה השמש. גדוּר הגן והתקוה נרדמת. סתיו נערה! בּן-משה המוֹרה נקל היה בּעיניה ולא קינאה בּאחוֹתה כּלל. לדיבּתוֹ על ירוֹחם, שהוֹציא בּפניה, לא היתה נוֹתנת אוֹזן קשבת, לוּ לא התעוֹרר בּה החפץ המוּזר להינקם בּאיש שהיתה לחזוֹן-נפשוֹ. איש אחד יוֹשב על יד השוּלחן, והנה הוּא מרים כּלי שעוֹמד עליו, משליכוֹ לארץ וּמשבּר אוֹתוֹ לרסיסים… יש רצח בּיוֹדעים וּבלי רוֹע-לב. היא שלחה בּלא-דבר את ירוֹחם מעל פּניה, ולאה אחוֹתה, כּלת בּן משה, גמרה את דבר הפּירוּד. רב יהיה לתאר את הפּרטים.

כו

בהיוָדע לירוחם את אשר נעשה לוֹ בּבית החזן, היה כּעגלה שהסירוּ ממנה אוֹפניה. אבל הוּא לא נהם בּצערוֹ, לא ניסה לאַחה את הקרע ויקבּל את הדבר כּגזר-דין שאין לשנוֹתוֹׁ. הוּא נפנה וראה שהעוֹלם יעשה את דרכּוֹ כּמאז, שכּל האנשים אשר הוּא פּוֹגש בּרחוֹב יעשוּ מעשיהם כּתמוֹל שלשוֹם. “הלילה לוֹוה מן היוֹם והיוֹם מן הלילה”. אין שכּרוֹׁן ואין נוֹחם. אוּלם כּי תשב בּחדרך מתרוֹצצים הכּתלים וּכמוֹ מַחנק לצוָארך. אדם שבק חייו וחצבוּ לוֹ קבר ונסתם הגוֹלל, החי בּוֹכה על המת, והישן בּעפר ינוּם תנוּמת-עוֹלם. וּפה חי נאכל מן החי. –

ירוֹחם “נוֹתן את שיעוּריו”, כּתמוֹל שלשוֹם, ממשיך את שיחוֹתיו עם חבריו. הוּא מתאמץ לשאת את הכּל בּדוּמיה, אך פּניו נוֹפלים. אמוֹ מרגשת כּי עבר עליו מה; אבל לא תשאל אוֹתוֹ לדבר-יגוֹנוֹ ולא תדבר עמוֹ בּזה. היא רק שוֹמרת עליו בּיוֹתר מאשר עד כּה ותתלוֹנן עליו על אשר ימעט לאכוֹל. רחמי-אֵם ידוּעים.

כז

בּימי אלוּל היה הדבר. ימים כּבר חדלוּ לעשוֹת רוֹשם בּלב ירוּחם. אוּלם עתה ישׂים ליבּוֹ איך היהוּדים רצים לעבוֹדת-אלוּהים. הוּא מבדיל בּין ימי הסליחוֹת לבין שאר המוֹעדים. וּבימי ראש-השנה ויוֹם-הכּיפּוּרים גם נכנס לעזרת בּית-הכּנסת ויעמוֹד בּין המתפּללים. בּעד הדלת הוּא רוֹאה אנשים שוֹפכים שׁיח לאֵל מסתתר, והאנשים ההם הם אחיו וּבני-עמוֹ. בּחג-האסיף היה רץ כּל הימים בּרחוֹבוֹת וחוֹזר על עקביו, בּבוֹאוֹ לעיר התחתוֹנה. בּמשך לילוֹת אחדים גם לא סר אל משכּבוֹ וסבב בּעיר הדוֹממה בּאין מטרה. יגוֹן חרישי אוֹכל את בּשרוֹ ואת לבבוֹ.

ותקווֹתיו להאיר ולהשׂכּיל נדעכוּ. החיים בּוֹגדים והיחידים הוֹלכים ערירים. מה ילַמד ומה יוֹרה עוֹד? – הוּא קוֹרא בּפרקי “חטאת נעוּרים” ללילינבּלוּם ואבריו מתפּרקים אחד אחד. מימי נעוּריו לא בּכה, לא פּג ליבּוֹ, גם לא התקצף על אחרים. נוֹלד האדם לפעוֹל וּלהתבּוֹנן. רעבים הם האנשים לדעת וּלהשׂכּיל. זה מתעשר וזה נוֹשא סבל. עלינוּ למצוֹא את הגשר בּין חלקי תבל. והוּא, ירוֹחם, הוּא אין-אוֹנים. הוּא ראה נצחוֹן-הרוּח מרחוֹק, ועתה הוּא כּשבוּי-מלחמה. על מַשוּאוֹת התקוה מקנן עתה היאוּש.

ועל חלוֹן אידה גם כּן פּרוּש הוילוֹן. ירוֹחם היה ראש המדבּרים בּמסיבּה; הוּא החיה את ה“חוּג” שבּביתם, והלא הוּא גם נשׂא אליה את נפשוֹ. כּמים לצמח כּן ייטב לאשה לדעת כּי יש אחד מצפּה אליה וכי חיבּה מסוּימה שוֹררת מסביבה. קרני אוֹר-השמש לא תגענה אליה. אָפס חזוֹן וחלוֹם-יוֹם…

כח

נשב הרוח. ערב היום. ירוחם הלך בגן תפוש ברוב שרעפיו, והנה שליט“א עורך-הדין שירד מגדולתו ישב נשען על הספסל הלבן ומעיל-שרד מימי-גדלותו עוטף אותו. הוא רמז לירוחם לשבת על ידו, והנה נרתע זה מעט. בין המשכילים העברים ובין בעלי ה”אינטליגנציה" הרוסית לא היה הקשר אמיץ.

עיני ירוחם הגידו לשליט"א כי ליבו שבור מכליון-אהבה. הוא נתן ידו על שכם המורה העברי ויאמר אליו “בוא עמי, אחי”

בסימטאות וברחובות קצרים הלכו שניהם יחד, עדי בואם ל“רחוב-החטא” אשר בקצה העיר. אמר ירוחם לשוב ולחזור על עקביו ומשכו מנהיגו בבגדו ולא נתנו להיפרד ממנו. הם עלו במעלות של אבן אל בית בנוי בטעם. אשה בריאה מכחילה את פניה ושני נזמים ארוכים נוצצים באזניה קידמה את פניהם. שליט"א אש ידו בצלחתו, הוציא משם מה ותחב לידה של השומרת. קול מצהלות נערות נשמע מהאולם הנפתח. קירותיו מכוסים מראות צובאות. נבהל ירוחם מהאור המתעה, והוא נמשך בידיים רכות לחדר שוילון פרוש על חלונו. תתייגע הנפש ותתגלגל באלף מחילות, מסגר של ברזל על כל שער ושער ובא הבשר ואוחז בבשר. יטומא הנוער בנשיקה גסה והנך קם ויוצא בלאט כגנב מתחטא ומתבייש על מעשהו.

 

חלק שלישי    🔗

ספר שמיני    🔗

א

כּל ימוֹת השבוּע לא היה יכוֹל ירוֹחם להסתכּל בּפני אמוֹ, וּכשדיבּרה אליו הטה ראשוֹ אל הצד. בּערב-שבּת, כּאשר שקעה החַמה וּמיהר קהל היהוּדים לבתי-האֵל, נמשך כּמו בּיד נעלמה לרחוֹב-האהבה, אם גם ידע את צער אמוֹ בּכל פּעם שלא יבוֹא בּליל-השבּת הבּיתה. סוֹבב נער אחרי נערה שנה או שנתיים וישיר לה את שירת נפשוֹ, והיא מתקרבת אליו היוֹם, וּלמחר כּמוֹ סגוּר ליבּה. חידה הוּא דבר הזיווּג ואין פּוֹתר; מעקשים בּדרכיו, וכי בּאת אל הנחלה הנה גם שמיר ושית. –והנה בּשקלים מעטים אַתה אדוֹן לגו. נשמעת בּת-אהבים לבוֹחרהּ ולא תמרה. מתקרבים הם רחוֹקים ואָחזה נשמה בּנשמה נכרייה. אין אב לטבע ואין מוֹדע.

נערה אדוּמה היתה, כּבת עשרים ואחת, ולה עיני תכלת וגבּוֹת עיניה כּמעט לא ניכּרוֹת. פּיה זקוּף וּמַבּיע תמהוֹן וחוֹם. כּל אוֹרח – חדש הוּא לה. וכי תשליך בּגדה הרך ארצה ותפתח את כּוּתנתה, מתבּלבּל המבקר מעוֹר לבן כּירח וּשני שדיים נעים ותוֹעים כּראשי דגי-עדן. נבהל ירוֹחם למראה מתּנת-יה ורוּחוֹ הוֹמה. הוּא החל להסיר בּגדיו גם הוּא. ויהי כּמוֹ נשר פּוֹרח בּאויר לעיניו וּכנפיו משיקוֹת. נתזים ניצוֹצוֹת ניצוֹצוֹת מאש אדוּמה וּמאש ירוּקה. אש אוֹכלת אש ואש שוֹתה אש, ואוֹחז להב בּבשר ואוֹכל את הבּשר וצוֹלב את הבּשר. והנך קם והוֹלך והכּל כּחלוֹם יעוּף.

ב

ממחרת היוֹם נפגש ירוֹחם עם אִידה בּפרוַר העיר ויפן לה עוֹרף. הוּא עוֹשה צעדיו לאט לאט וּמתפלא על עוֹז ליבּוֹ. נקם יקח בּמין הנשים. אין אֵמוּן בּמשוֹררים. לשוא יחזוּ חזיוֹנוֹת ולשוא ירוֹממוּ גם ירוֹממוּ בּאמרים וּבשיחוֹת. שבט בּפיו, תָּהלה תחת תהילה. הוּא יוֹרה דרך חדשה והוּא יקרא את בּני-הנעוּרים לתוֹרה ולתעוּדה. הוּא יהיה סוֹפר לעם וישׂא מידבּרוֹתיו על כּל עניין נישׂא. מתגנב היוֹם לצאת. ירוֹחם מרגיש פּיק-בּרכּיים. הוּא יוֹשב לבדוֹ על ספסל לנוּח. מעטים רק מעטים הם העוֹברים והשבים. לוּ לא התבּייש כּי אז התפּרץ בּבכי.

ואִידה שבה גם היא לבית אביה נכלמה וכוֹעסת. מוּגי-לב הם הגברים. לוּ עמד ירוֹחם עתה לנגדה ויוֹשט לה את ידוֹ כּי אז לא נסוֹגה אחוֹר, והן הוּא לא נימח מליבּה וחוֹשבת בּוֹ לפרקים. הימים שהיה משכּים לפיתחה ושׂח עמה ארוּכּוֹת על דבר הספרוּת והחיים היוּ נעימים גם לה; והנה תמוּ ואינם. – מדוּע דחתה אוֹתוֹ? למה נשמט ממנה? בּידה היה הכּל, ועתה אין לה מאוּמה. רוֹב מתּנוֹת לאדם, והנפש תדע מחסוֹר. – וזרח השמש, הכּל רוֹחץ בּפלג-אלוֹהים והלב בּוֹער וּמתחנן למִירוַה ולחנינה. הנך עוֹצמת את העיניים וקרני-זהב כּמעשה-רשת ממלאוֹת את האויר וּמאירוֹת את האוֹפל. ויש אשר מבּלי משים ייהפך היוֹם ללילה ולא תדעי הבדל בין ימין לשמאל, לא תדעי את נפשך. היא תכתוֹב לירוֹחם, תשלח אליו פּתקה, לאמוֹר: “בּקרני נא וּנדבּר על אשר בּינינוּ”. היא תמחה את הימים האחרוֹנים מזכרוֹנה. הוּא ישרת אוֹתה ויחבּבה כּמלפנים; הוּא שלה, והיא – כּף מאזניים; בּידה – להמית וּלהחיוֹת, לקרב וּלרחק, לאַשר נשמת אנוֹש אוֹ לזרוֹק בּה מרה. רב כּוֹח לה; היא תתן בּשיר קוֹלה אוֹ גם תרים קוֹל אֳנייה.

בּלילה ההוּא נדדה שנתה ותרא את חייה בּלי צעיף. שוֹכבת היא בּמיטה. רגל ברגל נוגעת והנפש תתהפּך כּחוֹמר חוֹתם.

ג

שלוֹשה ימים עברוּ. יוֹם קצר היה אחרי צהריים. נחמיה אַיזנשטין בּיקר אז את שתי האחיוֹת בּנוֹת החזן וימצא, כּי רק אִידה לבדה בּחדר. היא שמחה לקראתוֹ, הכּתה אוֹתוֹ על ידוֹ ותוֹכיחהוּ על אשר זה ימים מנע רגלוֹ מבּיתם. הוּא ישב למוּלה והיא הסתכּלה בוֹ ישר. – מדבּרת היא היוֹם בּשטף וּבחיזוּק, וגם הוּא לא יגרע עיניו ממנה. מה לה עתה? רוּח חי מפכּה בּה עתה ואף נאה היא. הוּא קם מעל השוּלחן לרגע ויבּט לחוּץ; והיא אף היא קמה ותנח את ידה על שכמוֹ, רעד פּנימי עברהוּ… הוּא הסב ראשוֹ אליה וּפה לפה נגע. – “נחמיה!” “אידה!” היא לחצה בּשתי זרוֹעוֹתיה האמיצוֹת את ראשוֹ, והוּא נשק אוֹתה כּפלים. נפתחה הדלת ולאה בּאה החדרה ותקרא בּקוֹל צחוֹק: “לא ראיתי ולא שמעתי”. “מזל-טוֹב!” פּני נחמיה ואידה אדמוּ מבּוּשה ולא ענוּ דבר. אחרי רבע שעה בּא גם בּן-משה החדרה. ניגשה אליו מיוּדעתוֹ ולחשה לוֹ בּאזנוֹ ותבקשהוּ לבלתי דבּר עוֹד בּזה; אבל הוּא לא שמע לה ויאמר: “עלי לברך את החתן ואת הכּלה”. גערה בּוֹ אידה. ונחמיה גם הוּא לא התמהמה עוֹד בּבּית ויקם ויצא. לא בּחלוֹם היה הדבר, כי אם בּהקיץ. לא פּילל גם תמוֹל גם שלשוֹם כּי תפּוֹל אידה בּחלקוֹ. מאוּשר הוּא וענן בּליבּוֹ… עליו עוֹד לחשב את דרכּוֹ. הוּא פּוֹגש איזה מכּירים, ואף אחד לא ידע מה עמוֹ. מה יגיד להוֹריו? והם גם לא יאמרוּ לדבק טוֹב.

ד

ויהי כּי נוֹדע הדבר לירוֹחם, כּי נחמיה איזנשטין אוֹרשׂ לוֹ את אידה בּת החזן התפּלצה נפשוֹ לשמע הדבר ואמר: “לא אמת בּפי השמוּעה!” והוּא ידע כּי כּן הוּא, ידע כּי משאת-לבבוֹ לפנים נתוּנה לאחר. הוּא האציל מרוּחוֹ עליה, והיא גם היא האירה לוֹ בּכל פּעם פּנים. שנים יוֹשבים יחד ויש מגע בּיניהם וּבא השלישי ויקח בּחזקה אוֹ בּמרמה את אשר היה נכוֹן לך. לא פּיך, כּי אם פּיו הוּא המנשק את הנפש אשר אהבת כּל כּך. לא ידך עוֹברת על שׂערוֹתיה, לא זרוֹעוֹתיך מאַמצוֹת אוֹתה. הנך אוֹחז בּחבל והנך מוֹשך דבר אליך וּלפתע והנה מסביבך ריק ותמהוֹן. – עוֹלים הגעגוּעים עד צוָאר, הנשמה סוֹערת, והנך עוֹמד כּעני בּפּתח, גם פּת-לחם לא יתנוּ לך. לא! הוּא אינוֹ עני, כּי גזוּל ושדוּד, הציגוּהוּ כּכלי ריק בּעוֹלם הרחב, הפּילוּהוּ למדחפוֹת…

כּרגע אמר להיוָעד עם נחמיה ולריב עמוֹ על הגזילה, וּכרגע אמר לנסוֹת עוֹד לכתוֹב לאִידה מגילת-דברים ולשפוֹך שׂיחוֹ לפניה. הוּא עמד בּגן ועזב את הגן והנה שוּב ישוּב לגן והשער סגוּר. הוּא יעמוֹד בּראש כּל חוּצוֹת ויקרא: “אוּמלל אני, שברוּ את חיי!” הוּא יֵרד אל הגיא הסמוּך לעיר ויִכרה לוֹ שם קבר. לוֹ אֵין אם ואין עם. אבר ניתק הוּא, אחריתוֹ אוֹפל…

שבוּע ימים שכב ירוֹחם על המרבד השבוּר בּחדרוֹ הצר, התכּסה בּשׂמיכה ועצם את עיניו, מבּלי להבּיט גם בּחלק הקטן מהעוֹלם הנשקף מחוֹר החלוֹן. מחשבת האדם מתרחבת ודאה תדאה למרוֹמים, והגו מתכוֵץ ומצטמצם. אין חנינה בּתבל ואין מעוֹף, למה תקוּם ותתעוֹדד? למה תרדוֹף אחרי מטרה, שגם היא תהיה לאין? פּלג-גוּף הוּא בּר-נש – ואם אין נפש מבקשת נפש, אין רוּח נוֹהה אחרי רוּח, למה כּל החיים? חוּקים שׂוֹררים בּטבע וּמקרה גמוּר הוּא אשר יבוֹא על האדם. השׂכל מחייב שאִידה נאוֹתה לוֹ, שהיא אך היא שייכת לוֹ. הלא הוּא מבין אוֹתה לאשוּרה והן הוּא בּרוֹחב-ליבּוֹ היה יכוֹל גם לאַשר אוֹתה. והיא בּחלה בּוֹ וּבחרה בּאחר הנוֹפל ממנוּ. – הוּא, האמיץ, נכשל. – הוּא בּכוֹר בּהשׂכּלה – וּמאוּמה לא נפל בּחלקוֹ, אף לא מאוּמה. הוּא מתהפּך מצד אל צד. תוֹחב את ראשוֹ בּכּר ונשקע בּצערוֹ.

אמוֹ בּאה בּכל פּעם החדרה ושוֹאלת: “מה לך בּני?” והוּא גם לא ידע לענוֹת לה. מתיירא הוּא לקוּם ולצאת החוּצה, שמא לא תשׂאנה אוֹתוֹ רגליו. לוּ חלה במחלה אנוּשה, לוּ הסירוּ ממנוּ את גוּפוֹ, כּי אז אוּלי רוַח לו-. יש שינה ארוּכּה ויש מוֶת מתהלך בּין תאי הלב. מתפּוֹרר הרצוֹן והכּל תמה על קיוּמוֹ…

ימי הסתו בּאוּ ולא שינוּ את תפקידם. ימים אחדים אחרי אסרוּ-חג החלוּ הגשמים לרדת בּלי הרף. נתמלאוּ הבוֹרוֹת והנחלים. ושפכי המים בּבית הריחיים האמוּר נשטפים בּזעם וּבשצף-קצף ונשמעים עד בּית איכנשטין על הגבעה. מרים קוראה עתה ספרי מספּר אחד גדוֹל לרוּסים, אשר הימם את נפשה, הלא הוּא פיוּדוֹר דוֹסטוֹיבסקי.

עוֹני שׂוֹרר בּטבע ונמַקוּ בּני-החיים מכּוֹבד המשׂא. זוֹחל האדם ויוֹצא ממערה סגוּרה והנה נסחב חבל מאחוֹריו. – השמש יאיר ואין יוֹם. אין חסוּת ואין מגן כּשתיכּשל אין סעד. עיורי-הנפש, פּסחי-הגוּף, בּעלי-מוּמים הם אלה, אשר בּראם אלוֹהים לרשת את הארץ, ואף הנחלה שנתוּנה לנוּ רק בּת-חַתחַתים היא. נפגש אתה עם אדם והוּא זר לך; כּל הימים מבקש אתה דבר-מה והנך רק נדחה. כּוייה על כּוייה, חבּוּרה על חבּוּרה, חַיץ מימין וּמשׂמאל. רק הכּשלוֹן מוֹשל; אין מפלט. אף רחמי-אדם מעיקים, מעיקים… הדיבּוּר ניתן רק להאפיל על אשר בּנוּ, הצעקה לא תוֹעיל, המַשׂאוֹת והדעוֹת, השאיפוֹת, הלקיחוֹת והנתינוֹת רק משבּרי הרצוֹן הם, נגיחוֹת רצוֹן מתפּוֹרר מאז. מין חיה היא הבּריאה, האוֹכלת את עצמה…

בּבגדי אלוֹהים היוֹצר עוֹד נדבּקוּ חלקים חלקים מעפרוֹת תוֹהוּ ובוֹהוּ וּממלא האבק הזה את כּל אשר עשה. הוּא בּרא את האדם למרק את ההוַיה מחלאָתה, לטהרה ולהרימהּ, והוּא אך יהמם. אך בּעווֹן נעלה, בּשפלוּת נפוֹצץ את הגדר; וכי נפלת נשׁק את האדמה שמתחתיך. בּן-האדם לא נצלב רק פּעם אחת; עוֹד מימי הבל נזרק הדם. כּל רחבי תבל הם רק קרנוֹת ממזבּח החטא…

אירע הדבר שנזדמנה מרים את בּת מנוֹח החוֹכר, אשר הזכּרתי למעלה. הסתיו כּילה את אנחתוֹ והחוֹרף מוֹשל בּכּיפּה. תכריך לבן מתנוֹצץ עוֹטה את פּני העיר וישמיע קוֹל ממדרך כּף-רגל. בּמגרש אחד ניצבת תזמוֹרת של אנשי-צבא וּמנגנת. יוֹם גנוּסיה היה, יוֹם הוּלדת מלך. נאסף המוֹן-עם. יצאה גם מרים עם האחיוֹת נכדוֹת איכנשטין. והנה אשה צעירה בּעלת-קוֹמה עטוּפה מעיל שׂעיר ארוֹך עוֹמדת לא רחוֹק ממנה. רעד פּנימי אחָזהּ. המנגינה הסֵבּה לה דוֹחק-נפש; וּכמו חוּט בּלתי-נראה יוֹצא מהאשה העטוּפה וּמחַתל את ליבּה. לה הרגש כּמוֹ פּלוֹנית צוֹעקת בּחשאי, ורק לה נשמע הקוֹל בּין הרבּים… היא מתבּיישת לשׂאת עיניה אל האשה המוּזרה וּלהבּיט בּה. אלף פּיוֹת לחידה וּבפתרוֹן רק איזה הדים נשמעים. יד נעלמה אוֹחזת בּה, בּמרים; נשענת היא על אחת מהנערוֹת המלַווֹת אוֹתה, שבּל תמעד. לפתע-פּתאוֹם צעדה בּת מנוֹח איזה צעדים אחוֹר; ההמוֹן דוֹחק מכּל עבר. היא נקפה על רגל מרים וּמצטדקת בּשׂפה רוּסית לפניה. עצב בּפניה. נכדוֹת איכנשטין משׂיחוֹת מפּה לאוֹזן…

ה

בּת מנוֹח החוֹכר שכבה על מרבדה בּחדרה הרחב אשר בּבית אביה העוֹמד בּירכּתי העיר העליוֹנה, שׂערוֹתיה נראוֹת מבּעד מטפּחת ראשה, כּוּתוֹנת עליוֹנה קצרה מכסה את חזה ורגליה יחפוֹת. שיעמוּם-נפש ודוֹחק אין קץ אחזוּה. מתפּתל הלב ונוֹתן טיפּין טיפּין לנשמה, לרוּח לגו, ושוּב הכּל נשקע כּמוֹ בּענן. – אין עוֹלם כּלל ואין חיים כּלל, כּי אם שרידי-ערפל חוֹזרים וּמתערבים יחד, תהוֹם קוֹרא אל תהוֹם, פּרסוֹת עגל קדמוֹן הן סדוּקוֹת. – –

בּוכייה האשה הצעירה הבּוֹדדה בּין שבט זר. אין אדם שתפתח לוֹ את ליבּה, אין בּכל הסביבה שוּם מקבּל ואין נוֹתן. לוּ היכלי-מרוֹמים לא נשַׁמוּ עוֹד, כּי אז הלכה וקראה לכלב-ציד ללַוותה שמה. וּפה בּארץ אין מישוֹר ואין גבעה, אין חסוּת בּלילה ואין מפלט בּבּוֹקר. ריקים הרחוֹבוֹת גם בּעת עוֹברים בּהם אנשים. אַת יוֹצאת לשוּק וגם שם עקוּמים כּל הגֵוֹים, עיורים הם גם הרוֹאים. כּי תשבי לסעוּדה נחש בּריח אוֹכל עמך ושוֹתה מכּוֹסך. הנך מבּטת לחבית של מים והנה הכּל כּמו אוֹמר לבלוֹע אוֹתך.

בּת מנוֹח קמה ושמה מנעלי-בּוֹקר לרגליה, הסירה את המטפּחת מראשה והחלה לעשוֹת את שׂערוֹתיה בּטעם וּבאדיקוּת. היא אשה והיא נערה מאוֹרשׂה. היא כּרתה בּרית לאֵל נעלם והיא הפרה כּל בּרית וכל חוֹק.

חידה היא וּתהי לחידה, איך בּא הדבר והיה. בּשבּת אחרי הצהריים, יוֹם-חוֹרף יפה וגם שבּתוֹן בּעוֹלם, נפתחה הדלת לחצר בּית איכנשטין ואשה צעירה עטוּפה בּסרבּליה, היא בּת מנוֹח החוֹכר, הוֹפיעה על הסף. היא שאלה אחרי הנערה האוֹרחה. וכאשר הוֹבילוּ אוֹתה לחדר אשר בּוֹ ישבה מרים, מיהרה אליה, חיבּקה אוֹתה בּשתי זרוֹעוֹתיה, נשקה בּלי הרף וקראה בּקוֹל: “היי לי לחברה, היי לי לבת, השיבי לי אהבה וריעוּת; ואם לא – מתה אנכי!” התחלחלה מרים ולא ידעה ענוֹת.

ו

שלגים. כּי ירד גשם להשקוֹת את האדמה ונזכּרנוּ אנוּ בּני-אדם כּי יש קשר בּין מעלה וּמטה ויש התעוֹררוּת. פּוֹתח אלוֹהים את נאדוֹת המים אשר אתוֹ ויצו עלינוּ את הבּרכה אוֹ גם יריקם לשטוֹף את אשר עשה. ממין אחר הם אוֹצרוֹת השלג הכּפוֹר והבּרד. סוֹער העוֹלם, הוֹמה הטבע, מלאכי-זעם מתפּרצים אוֹ מתפּוֹררים ורגבי לוֹבן לאין-ספוֹר ממלאים את כּל האויר שבּין גלגל לגלגל וכוּלם נשטחים שטוֹח פּעם כּדי זרת וּפעם גם כּגוֹבה אַמה, וכל הארץ וּמלוֹאָה, גם האדם והבּהמה, מכוּסים לבן. אין הבדל ואין פּדוּת. הכּל לפנינוּ כּבית-מוֹעד ואנוּ אוֹכלי יוֹם וליל.

ותרד בּת החוֹכר ממיטתה, לבשה בּגדיה, שׂמה את המעיל השׂעיר עליה, עטפה ראשה בּתכריך ותצא החוּצה, לנוּע בשוָקים וּברחוֹבוֹת בּין מסיבּוֹת השלג. לוּ פּגשה את השׂטן כּי אז אָחזה בּוֹ והיתה נשמעת לוֹ. מאכלה שלג וּלבוּשה שלג; אין עוֹלם בּריבּוּי פּנים, בּוֹלעת הנשמה את הגוּף. וכי תשבי על מעלת בּית-חוֹמה לנוּח, אף העיניים נסגרוֹת כּלפּי חוּץ, וּבאים דמדוּמי-המוֶת וּמנשקים כּל אבר ואבר, גם נבלעים בּאברים.

בּבּוֹקר מצאוּ יוֹצאי-פּתח בּראשוֹנה את האשה הצעירה קרוּשה, שטוּחה לפני בּית-חוֹמה, לא הרחק ממוֹשבוֹ של איכנשטין. לקוֹל הצעקה נאספוּ שכנים רבּים ותמהוּ על המחזה. לעצת אחדים הבהילוּ אליה את הרוֹפא קוֹך. הביאוּ אוֹתה אל אוּלם אחד, והרוֹפא ציוה לפשוֹט את בּגדיה ולשפשף את גוּפה הערוֹם בּשלג וּבמים צוֹננים בּכל כּוֹח. אחרי עמל שתי שעוֹת שבה רוּחה אל קרבּה ויהי הדבר לנס.

ז

מדי דבּרי בּבת החוֹכר הנני נזכּר בּאשה הגרוּשה היפה מאד, זוֹ שהיתה לפנים אשת הגביר פּינחס-אליהוּ, שמניתיו בּין איתני חוֹנירד, ואסַפּר גם את אשר עלה לה.

שנה שלמה אחרי גירוּשיה ישבה בּבית אחוֹתה הצעירה, שהיתה נשׂוּאָה לבעל אחוּזה גדוֹלה על יד העיר בַּלטה. שדכני ישראל בּאוּ ושבוּ, ואחד מאדירי יַרמלינֶץ, איש אדמוֹני וּבעל משפּחה רבּה, נתן עיניו בּה. הוּא בּא מרחוֹק, רק לשמע שמה וטיבה. ויאמר להכניסה אל היכלוֹ בּכל הוֹן דעלמא. ויהי כּי תקפוּ עליה, נסעה ללוֹטוֹן, בּירת הרבּי, להתייעץ עם כּלת הצדיק, מיוּדעתה מאז; וּבוַדאי לא האמינה כּי קרוֹב היוֹם והיא גם היא תתאזרח בּחצר. – – רבּי יעקב, שאר-בּשׂרוֹ של המלך – מאן מלכי? רבּנן – איש חכם מחוּכּם וּבעל-בּשר, והוּא גם מנהל כּל דבר תהלוּכוֹת חצר הרב, והכּל ישק על פּיו; הוּא יוֹעצוֹ של רבּי דויד וחברוֹ אוֹ גם פּטרוֹנוֹ. רבּי יעקב זה נתאלמן אז מאשתוֹ החוֹלנית ויחשק בּאשה העשירה וישלח את אחד ממתי-סוֹדוֹ לדבּר בּה. ותוֹאל האִשה אצילת-היוֹפי לשׂוּם גם כּתר זה על ראשה. הרבּי בּעצמוֹ, לפי דרכּוֹ, היה פּוֹסח בּנדוֹן זה על שתי הסעיפּים; אבל כּאשר הוֹפיעה הגבירה בּמשׂכּיוֹת חדרוֹ ועמדה לפניו כּאביגיל בּשעתה, הבין שוּב את סוֹד העניין תפארת ולא נמנע מלברך אוֹתה. הפּה שאסר אוֹתה לפנים על בּעלה, כּי התייחדה עם זר, התיר אוֹתה עתה לקרוֹבוֹ. ויהי רעש גדוֹל בּעוֹלם החסידים, כּי עד אז היה דרך בּני משפּחת הרבּנים להשתדך רק עם בּני משפּחוֹת כּמוֹתם וּכלי שהשתמש בוֹ חוֹל לא יבוֹא אל הקוֹדש.

שבוּעיים אחרי ליל-החוּפּה עשוּ כֵּרה בּחצר הצדיק לכבוֹד אציל המקוֹם, השׂר הנוֹדע שוּבָלוֹב, שהיה בּא ללוֹטוֹן עיר-ירוּשתוֹ רק לעיתים רחוֹקוֹת ורוֹב ימיו היה מבלה בּס"ט-פּטרבּוּרג וכסאוֹ נכוֹן לוֹ שם בּין גדוֹלי המלוּכה. ויהי בּראוֹת השר את הרבּנית החדשה היה כּמכוּשף מיפיה, והוּא אז בּן שישים, ויירא מיצרוֹ הבּוֹער, וּכבוֹד-הבּריוֹת גדוֹל עליו, ויקם מהר מעל השוּלחן, ויצו לחבוֹש לוֹ סוּסוֹ וַיֵדא עמו מחוּץ לשער העיר ולא שב עוֹד אל נוהוּ.

לא ארכוּ הימים וּלביאת-החצר התייחדה שוּב עם רוֹקח המקוֹם ונפסלה לכהוּנה.

רבּי יעקב היחסן וּפטרוֹן חצר-הרבּי הסתכּל בּפרשת סוֹטה אשר בּחוּמש-הפּקוּדים וניסה להבין את המקראוֹת על פי סוֹד. האוֹתיוֹת שבּתוֹרה רק נשמוֹת ודרגוֹת עילאוֹת הן וּבן-האדם מטייל ממטה למעלה: האשה החשוּבה, שישבה בּמשׂכּיוֹת חדריו ושבּהוֹד-יפיה הנחילה לוֹ מידת התרוֹממוּת רבּה, תצא מזה והוּא לא יכוּל עוֹד לנגוֹע בּה, וגם לראוֹתה, כּי אינה. הוֹלך היוֹם וסוֹבב כּתמוֹל שלשוֹם וּבמסיבּך אין הדבר כּתמוֹל שלשוֹם. גם הרבּי בעצמוֹ הרגיש ריקנוּת בּליבּוֹ, מעת סר צילה מהחצר. שלמה המלך, הוּא ידידיה, אהוּב-המקוֹם היה ונשיו היוּ מקטרוֹת לכמוֹש. יש חיבּוּר ויחוּד ועיניים זנוֹת מאוֹר עילאה לתתא ויש סילוּק שכינה…

ח

ואידה בּת החזן אף היא ניחרה לעיתים בּמיוּעדה נחמיה. קרה היא היד שמוֹשיטה לוֹ וקר גם הלב. מה לה ולוֹ? והן לוֹ אין כּנפים ואף לא רוּח נישׂא. פּה לפה כּי יגע, ואָחזה נשמה בּנשמה; אבל אין חיבּוּר בּלי אַחוה, ואין אַחוה בּלי ניגוּד. מה יתן לה? מה יש לה לקווֹת ממנוּ? רבּוֹת מחשבוֹת היוּ בּליבּה; וּבעת שבּאה עמוֹ בּצותא חדא היא מרגשת רק ריקוּת. ירוֹחם היה נוֹתן לה שבעתיים על חתנה, והיא דחתה את הקרוֹב לה וקירבה את הרחוֹק. לאלוֹהים פּתרוֹן עניין הפּירוּד והזיווּג. וכי תלכי בּצידי דרכים אף לילה ויוֹם לא ישלימוּ עמך.

נחמיה אינוֹ שוֹכח חוֹבתוֹ לה. בּכל יוֹם אחרי הצהריים יבוֹא לבקרה, משׂיח עמה, מתאבּק עמה וגם מטייל עמה. הוּא אינוֹ דוֹאג לעתידוֹ כּלל. הוּא ירויח כּסף ויבנה את בּיתוֹ ולוֹ רעיה מַשׂכּלת, לא נוֹפלת גם מאשת רוֹפא אוֹ מאשת עוֹרך-דין. אבל התרגשוּת האהבה הכּתוּבה בּספרים לא ידע גם הוּא. לנערוֹת צעירוֹת שלא נתבּגרוּ עוֹד יש איזה חוֹם נעים, וּלאידה עוֹד שנתיים עליו או יוֹתר. מים גנוּבים ימתקוּ, לא כן אם מציגים לפניך כּוֹס מלאה וּלך הרשוּת לשתוֹת אוֹ גם לא לשתוֹת.

על יד כּוֹח-המוֹשך גדל כּוֹח-הדוֹחה. אידה ידעה כּי בּידה הדבר, אם לשבט אם לחסד; היא ידעה גם את גוֹרלה. – וּביוֹם אחד בּבּוֹקר קמה ממיטתה, רחצה את פּניה, עשׂתה את שערוֹתיה והסתכּלה בּחלוֹן לחוּץ והנה התרוֹקן העוֹלם, אף בּלבּה לא נשאר מאוּמה. היא בּאה אל החדר השני, ישבה על יד השוּלחן ותכתוֹב לנחמיה מכתב-פּרידה בּלשוֹן העִברים. היא אינה שייכת לוֹ, בּדקה וּמצאה כּי כן הדבר ולא ישׂא עליה עווֹן. היא כּתבה וּמחקה, החליפה את הטוֹפס בּאחר. היא שׂמה את האיגרת בּנרתיק וסגרה אוֹתוֹ. רעיוֹנוֹת-חילוּפים בּאוּ בּה מכּל עֵבר. היא צוֹעדת בּחדר מפּתח לפתח ועיניה תוֹעוֹת. אחר-כּך הלכה לחדר-המבשלוֹת ותשלך את המכתב על האח והוּא עלה כּליל בּלהב. היא שבה אל חדרה, ישבה על מיטתה, שׂמה ידה על מצחהּ ותבךּ חרש.

בּבּוֹקר הזה התרגש גם ירוֹחם בּחדרוֹ הצר לא כּתמוֹל שלשוֹם והוּא לא ידע מה לוֹ…

ספר תשיעי    🔗

ט

מאוֹרעוֹת וּמעשים קרוּ עוֹד בחוֹנירד, מהם חדשים מקרוֹב בּאוּ, מהם ארוּגים וּסבוּכים בּקוֹדמים להם; ואני אתארם לפני הקוֹרא אחד אחד, כּאשר עשיתי עד היוֹם.

קם שׂטן לבני המשפּחה העשירה כּוֹהני בּית-הוּרויץ בּסוֹכן אחד בּבית מסחרם, שפּיטרוּהוּ ממשרתוֹ, כּי עַוְלה נמצאה בּוֹ; והוּא נסע לעיר-הפּלך וַיך אוֹתם בּשוֹט-לשוֹנוֹ, כּי סוֹחרים הם בּשטרוֹת מזוּיפים וכל עשרם נוֹבע ממַעיין זה. בּיוֹם אחד בּאה שיירת חוֹקרים ודוֹרשים, הקיפוּ את בּית-מוֹשבוֹ של מנחם הוּרויץ, בּדקוּ בּכל ארגזיו וּמצאוּ שאמנם כּנים דברי הסוֹכן. מיד שׂמוּ חוֹתם על בּית-אוֹצרוֹ, שמוּ את רגלי הגביר ורגלי בּניו ולוֹקחי-בּנוֹתיו בּשלשלאוֹת של בּרזל והוֹשיבוּם בּחדרי אוֹפל בּבית הסוֹהר; ושוֹמרים העמידוּ לפני השער, שלא תשׂיגם גם פּתקה אחת מחוּץ. נרעשה העיר עד היסוֹד לשמע הדבר; והיוּ דנים ושׂחים בּזה בּכל בּתי-האֵל בּכל עת שהתכּנס העם לתפילה בּציבּוּר. כּבוֹד ישראל נתחלל בּגוֹיים, ואם ארזים יכוֹפוּ כּאגמוֹן ראשם מה יעשוּ אזוֹבי קיר?

גם האחים השוּתפים בּנימין ויוֹסף לבית נחמן, בּני בּעלי בּית-משׂרפוֹת היי“ש, נתפּשׂוּ למלכוּת, בּגדשם את הסאה בּהחלפת הסדר, והיה החלק העשירי מדמי שויוֹ של היי”ש לאוֹצר-המדינה ותשעה חלקים לבית-אוֹצרם. לא-יכוּפּר בּרוּסיה העווֹן הזה וכל הבּא בּפלילים בּעד מעשה כּזה לא יינקה. נסתמאָה עֵין העיר, כּי נחרב בּית-נדיבים. ארוֹנוֹת כּלי-הכּסף של העשירים האלה נתגלגלוּ גם הם ממקוֹם-אחוּזתם והסיעוּם בּבת-אחת לעיר הפּלך. יש אוֹמרים כּי מפארים הם את היכלוֹ של השוֹפט העליון ויש אוֹמרים כּי נפלוּ בחלקוֹ של נציב הפּלך. עוֹלים ויוֹרדים הם בּני-אדם, עוֹלים ויוֹרדים; יש גבוּל גם למזל עשירים; ואני אנוּד למראה כּל בּית איתן כּי יחרב.

י

נוֹדע היה בּחוֹנירד, בּעיר התחתוֹנה, העשיר חיים-יוֹנה מיכלין, אחד מחסידי לוֹטוֹן המוּבהקים, והוּא מחזיק בּית-חנוּת רב לאֵטוּן וּלצמר והיה בּעל שפע גדוֹל, עוֹשה חסד עם בּני-מסיבּוֹ, וגם תקיף גדוֹל בּדעתוֹ. לוֹ בּת אחת יחידה, בּעלת-קוֹמה ויפה, ועוֹד בּהיוֹתה כּבת שש-עשרה שידך אוֹתה עם בּן יחסן אחר בּעיר דרַז’נה אשר בּפלך פּוֹדוֹליה, והחתן היה יוֹדע בּתלמוּד וּבמפרשיו, אבל היה צנוּם-הגוּף מאד. את פּי הנערה לא שאלוּ וגם לא ראתה אוֹתוֹ כּי אם אחרי החוּפּה. את הנישׂוּאין חגגוּ בּרוֹב פּאר והדר. ואוֹמרים שעוֹד בּצאת המחוּתנים מצד הכּלה חוּץ לשער העיר בּמרכּבוֹת וּבסוּסים דוֹהרים להקבּיל פּני החתן, התלחשוּ המבינים יחד בּראוֹתם את דק-הבּשר מוֹלך בּכּיפּה היוֹם. ואמנם נמוֹג לב הכּלה כּאשר עמד בּן-בּריתה למוּלה, והיא משכמה ומעלה גבוֹהה ממנוּ, עוּותוּ פּניה. היא לא שמחה כּלל, כּי אם ישבה בּחדרה וּבכתה בּמסתרים. לשוא התחננה אמה שלא תשבּית משׂוֹשׂה, לשוא איים עליה אביה כּי יעבירה מנחלתוֹ, אם תמרה את פּיו ולא תתן ידה לאשר בּחרוּ לה. והיא בּאחת: “איני חפצה בּוֹ, מאוֹס מאסתיו!” בּתוֹ של אחד מגדוֹלי החסידים מעיזה לדבּר כּן בּפני הוֹריה, וּבאוּלם הגדוֹל של הבּית יוֹשבים המחוּתנים מסביב לשוּלחן והחתן יוֹשב בּראש. בּמיצר כּזה בּא חיים-יוֹנה, והוּא פּיזר על החתוּנה חלק מהוֹנוֹ, וּבאוּ גם אֶחיו וּבני משפּחתוֹ מרחוֹק לקחת חלק בּשמחתוֹ. אין עצה ואין תחבּוּלה. בּאוֹתה שעה נכנסה אֵם החתן, אשה צנוּעה ותוּמת-לב, החדרה ותתחנן גם היא לפני הכּלה, לאמוֹר: “אַל-נא בּתי, תתני אוֹתנוּ לבוּז. בּני נחמדי הוּא ראוּי לך. אַל תבּיטי אל מראהוּ; ליבּוֹ הוּא טוֹב, על כּפיים יישׂאך ואנוּ גם אנוּ נכבּדך כּל הימים והיית לנוּ לבת”. נתרכּך לב הנערה ותיכּנס אל הקרוּאים. אוּלם אחרי כּלוֹת שבעת ימי-המשתה, והמחוּתנים שבוּ לביתם, התרחקה בּגלוּי מבּחירהּ ותמאן להתקרב אליו, לשברוֹן לב אִמה.

אחרי עבוֹר ירחיים ימים החלוּ לדבּר בּשער העיר כּי שׂיח ושׂיג לבת החסיד עם אמנוֹן בּן נחמיה. ואמנם כּנים היוּ הדברים.

סיפּרתי קוֹדם לזה על אשה יפה גרוּשה מבּעלה, שנישׂאת לכּוֹהן עשיר ונאוֹר בּחוֹנירד. אוֹהבת תענוּגים היתה, ולמרוֹת זה כּי ניחרוּ בּה בּני-עמה, לא חדלה ליפּוֹת וּלקשט עצמה. חדרה היה מלא פּאר והידוּר, מרבדים ארוּגים היוּ שטוּחים על הרצפּה, עד כּי כּל הנכנס בוֹ מתבּלבּל. לא היה לה וָלָד. חתוּל מנוּמר היה אהוּבה, בּחיקה שכב, מקערתה אכל ומכּוֹסה שתה; וּכשתקפוּ עליה געגוּעים לא-בּרוּרים חיבּקתוּ וּנשקתוּ, עד כּי קינא אוֹתוֹ בּעלה. פּעם, בּשכבה על מרבדה בּעצם היוֹם, קפץ אוֹתוֹ מפוּנק על פּניה, עבר בּלי משים בּרגליו על עיניה וידקוֹר אחת מהן. למרוֹת עמל הרוֹפאים נוֹכחה שעתידה להיוֹת בּעלת-מוּם. אז אמרה: טוֹב מוֹתי מחיי! עלתה על הגג וַתּיחָנק. לאישה גם לא נקל היה לקבּוֹר את מתוֹ, והוּא בּוֹכה וּמתאבּל עליה כּל ימיו.

וגם את בּת-רבּנים, האשה היפה השלישית, אזכּוֹר. פּיטרוּ בּעת ההיא מגלוּתוֹ את הצעיר מבּית המלך, זה שנתחייב להתענג בּחוֹנירד, וישב הוּא וכל בּני-סיעתוֹ לעיר המלוּכה. נתרוֹקנה הפּעם עיר-המחוֹז ההוֹמייה, והנה גם תמר כּלת העשיר נחמיה לבית טרכטמן נעלמה אז. עזבה את בּעלה השוֹבב אמנוֹן ואת מַלתּר אהוּבה שבּגד בּה והיתה לפי השמוּעה שוֹכבת-חיק לאוֹתוֹ בּן מֶנצר המלוּכה.

את חייה של זוֹ בּעיר-המלוּכה ואת אשר עבר עליה עוֹד אסַפּר.

יא

נוֹדעה היתה בּחוֹנירד אשה עשירה, חיה-שרה, שנתאלמנה מבּעלה עוֹד לפני מלאוּ לה שלוֹשים שנה, והיא אשת-חיל וגם נאה וּבריאת בּשר, צוֹפייה הליכוֹת חנוּתה של בּרזל וּמגדלת את שתי בּנוֹתיה, רציה וצירל, נערוֹת לא יפוֹת. ויהי בּהגיע רציה הבּכירה לפרקהּ, השׂיאתה לבחוּר יפה אף נעים וּשמוֹ יוֹסף, והוּא ישב על שוּלחנה, היה בּא פּעם בּפעם אל הקלוֹיז לשׂיח עם הלוֹמדים שם וּפתח גם הוּא לעיתים איזה ספר, ובערב היה רוֹשם בּפנקסי חמוֹתוֹ, כּי הוּא יוֹדע חשבּוֹן. רעייתוֹ הייתה אוֹהבת אוֹתוֹ מאד והיתה מתרפּקת עליו, וגם ללב עקרת-הבּית היוּ מתגנבים לפעמים רגשוֹת זרים. יש אֵם תתקנא בּבתה ויש דרך-עקלתוֹן גם לנשי ישראל.

פּעם נסעה האשה הצעירה ואחוֹתה לעיר קרוֹבה, לקחת חלק בּחג נישׂוּאין לבן-דוֹדן. ותישאר האשה האלמנה עם חתנה לבדה בּבּית ותצר עליו. גזרוּ חכמים על היחוּד. יוֹם שלאחריו בּא האברך יוֹסף לרב דמתא, בּכה לפניו בּדמעוֹת-שליש ויתוַדה על עווֹנוֹ. אזניים לקיר, העיר חוֹנירד הוֹמייה!

אָשר יפה, האברך המשׂכּיל העשיר מגזע רבּנים, שהשתקע בּמסחר-כּספים, היה לוֹ משׂא-וּמתן זה ימים רבּים עם בּת-אצילים נוֹדעה מבּני הפּוֹלנים, אשר לה אחוּזה רבּה ויער גדוֹל; אבל שקוּעה היתה בּחוֹבוֹת בּעלה שמת ועמלה היה ליישר הדוּרים. אָשר, שידע גם לדבּר פּוֹלנית, היה מיוֹעציה ותוֹמכיה יחד. היא שׂחה עם היהוּדי הנאוֹר בּחפץ ויקח גם את ליבּה בתוֹאר-פּניו וּבזקנוֹ העגוֹל השחוֹר. פּעם ערב לוֹ היוֹם בּכּפר, ששם מוֹשב בּת-האצילים, וגשם שוֹטף עצר בּוֹ לשוּב העירה. מעשה שׂטן היה ויפנוּ לוֹ בּחצר מקוֹם ללוּן. בּאישוֹן-לילה קראה אוֹתוֹ בּת-האצילים לחדר-משכּנה המלא ריח-ניחוֹח ויילָכד בּשחיתוֹתיה וַיִרוה עמה דוֹדים.

ליל-טבילה היה אז לרעיית אָשר, והיא תמה וּברה וּמחבּבת את בּעלה. היא קיימה את המנהגים כּדת ותָּשב לביתה טהוֹרה כּכלה בּנעוּריה; אבל אישה חמק עבר וישכּחה. ישבה על המיטה ועיניה זוֹלגוֹת דמעוֹת.

התמוֹגג העוֹלם לחטא מִשְנֶה.

יב

ואת אשר אסַפּר עתה הוּא בּרחוֹב-היהוּדים לא מן המעשים בּכל יוֹם.

שם האיש הזה היה בּוּנים, והוּא איש כּבן חמישים, מעט לוֹבן נזרק בּזקנוֹ, מקפּיד על לבוּשיו היה והוּא נכבּד ונוֹדע בּחברתוֹ בתוֹר איש נבוֹן, יוֹדע דבר בּתהלוּכוֹת העוֹלם. הוּא היה ממוֹקירי המַלבּי"ם ויוֹדע להשיב לאֶפּיקוֹרס אף בּענייני ההשגחה ואלהוּת. בּמעמדוֹ נחשב בּין האמידים, אם גם לא היה סוֹחר בּדבר קבוּע. כּי יריב איש עם חברוֹ בּדיני-ממוֹנוֹת, אוֹ אם אחים יחלקוּ בּירוּשת אביהם, היוּ בּוֹחרים אוֹתוֹ לשליש; והוּא היה יוֹדע להשווֹת בּין הצדדים והיה בּא גם על שׂכרוֹ. בּטבעוֹ לא היה וַתּרן והיה שוֹמר את שלוֹ; אבל לא מכר את כּבוֹדוֹ בּעד בּצע-כּסף. לרוֹב היה מפטיר בּקריאת התוֹרה והיה קוֹרא את הבּרכוֹת בּקוֹל ערב. וּלבּוֹנים אשה מכוֹערה וגם סרת-טעם וַתּמרר את חייו כּל הימים; והוּא לא השיב לה בּריבהּ עמוֹ ולא ניאץ אוֹתה, אבל בּחוּבּוֹ היה נוֹשׂא מַשׂטמה אליה. הוּא נשׂא אוֹתה בּהיוֹתוֹ כּבן שש-עשרה, ולא ילדה לוֹ בּנים; ואף כּי יכוֹל היה לגרשה על פּי מידת חכמים, לא נפרד מאִתה ולא הלך עמה לבית-דין.

ויהי בּיוֹם-שבּת אחד בּבּוֹקר, השכּים הוּא, רחץ פּניו וידיו, לבש מלבּוּשי-שבּת והיה קוֹרא בּחוּמש בּשעה שלפני עת-התפילה. אשתוֹ היתה בּחדר השני ותאמר גם היא ללבּוֹש מלבּוּשי-הכּבוֹד שלה, למען תלך להתפּלל גם היא. ותעמוֹד על סף ארון-הבּגדים לקחת מעיל מָשזר, ויפּוֹל הארוֹן עליה ולא יכלה גם לצעוֹק מכּוֹבד המשׂא על פּיה. בּוּנים שמע את קוֹל נפילת הארוֹן, גם מיהר אל חדר המעשה. אבל הוּא עמד כּמשתוֹמם ונפחד ולא הרים את המשׂא בּעוֹד מוֹעד. אחר זה יצא לחוּץ וקרא איזה שכנים לעזוֹר לוֹ. וכאשר הרימוּ את הארוֹן לא היתה בּאשה כּל נשמה, כּי נחנקה. עמל הרוֹפאים להחיוֹתה היה בּכדי. בּמוֹצאי-שבּת טיהרוּה ונשׂאוּה אלי קבר. אבל עוֹד בּימי האֵבל דיבּרוּ בּבּוּנים ויאמרוּ כּי לא נקי הוּא מעווֹן רציחה. הגיע הדבר גם לאזני הרָשוּת ויוּבא בּפלילים. חוֹקר-דין ענה אוֹתוֹ בּכל יוֹם בּשאלוֹת רבּוֹת לעברוֹ וּלטיב חייו עם המתה. והוּא בּאחת: אין עווֹן בּכפּי. כּיחש. אחר ירחים עמד לפני השוֹפטים ועוֹרך-דין מפוּרסם הצדיק אוֹתוֹ. בּאוֹתה שעה קם הנאשם ויאמר: “אמנם חייב אני, מוֹת אשתי היה לי לרצוֹן וּבכאלה מחשבה כּמעשה; ואני גם לא מיהרתי להצילה בּמזיד”.

אז היה גם לשיחה דבר הנגיד יחיאל-בּר. שנוֹתיו היוּ למעלה משישים, איש-שׂיבה היה וחשוּב בּעדתוֹ. ותמת עליו אשתוֹ ויתנחם אחריה שלוֹשה ירחים ויאמר לשאת בּתוּלה בּעמיו, בּת תוֹרני מוּפלג אחד. נתקבּצוּ עליו בּניו הנשוּאים וחתניו לוֹקחי-בּנוֹתיו ויצעקוּ עליו חמס, כּי התייראוּ שעוֹד יוֹליד בּן ויחלק עמם בּנחלתם. וירעש כּל הרחוֹב לקוֹל הריב.

יג

שני מיני אנשים, חשבה מרים בּלבּה, יש בּעוֹלם. טוֹבים ורעים, אנשים שלהם מטרה ותכלית נאוֹרה, ואנשים בּלי תכלית. אלה משכּימים בּבּוֹקר וּמבקשים להם את הנתיבה בּכל מוֹעדי היוֹם והשנה, וּלאלה אין רצוֹן ועוֹז. יש מוֹרי-דרך גדוֹלים ויש מחשבוֹת רבּוֹת והכּל מעוּלף בּבערוּת וּבאִי-דעת. את איוֹב לא קראה, לא שמעה עוֹד את הקוֹל מן הסערה; אבל כּבר החלוּ ספקוֹת להתנגש בּקרבּה. אדם כּי ישכּב ויתכּסה בּשמלה, יכוֵץ את רגליו ויסגוֹר את עיניו, וּבאוּ עננים מבּפנים וחצצוּ בּעד כּל אוֹר. כּי יקוּם ויתנער ויגבּיהּ ראשוֹ, אז יחליף כּוח ויאמר: לא אבדה תקותי. נערה בּת נשמה תמה לא תמצא את הפּתח, אם אין כּוֹרתים עמה בּרית. אין אַדנוּת לה, אבל תדע ממגמה וּמשׂררה וּמלכוּת.

אחד ממיוּדעי איכנשטין, מנשה מרגלית, תוֹשב מחוֹז הַיסין, בּא לחוֹנירד לרגלי מסחרוֹ ויתאכסן בּבית מכּירוֹ. להם כּבר היה שׂיח ושיג בּקיוֹב הבּירה בּימי ההצלחה ותוֹעפוֹת-הדמיוֹן, והימים שבּינתיים לא הפרידוּ בּין הלבבוֹת. מנשה היה איש למעלה מארבּעים, “מקצר בּעליוֹנים ומאריך בּתחתוֹנים”. כּלפּי חוּץ הוּא שוֹמר את מנהגי היהדוּת, וּבפנים היה איש רעים להתרוֹעע וּמֵקל בּכבוֹד-שמים. מה שלמעלה הוּא למעלה וּמה שלמטה הוּא למטה. מי שאינוֹ נהנה אינוֹ חי, ומי שהוּא חי הוּא נהנה. כּל המפליג בּדרכּוֹ אינוֹ יוֹדע מה שלפניו.

וירא מנשה בּכל ארוּחה וארוּחה את הנערה היפה יוֹשבת אל השוּלחן ואוֹכלת גם היא מהמאכלים אשר ישׂימוּ עליו. ויתפּלא לשוֹשנה הגדלה בּגן לעין כּל ואין איש ניגש אליה. הוּא נשא את עיניו אליה ויארב לה בּליבּוֹ ויהי נבוֹך גם הוּא. מרים יָראה ממנוּ ולא ידעה מפּני מה. – יוֹם אחד מיאנה לבוֹא לארוּחת-הצהריים ותאמר כּי חשה היא בּראשה. לבדה ישבה בּחדר וּמחשבות נוּגוֹת ממלאוֹת את לבבה. מתקפּל היוֹם בּחוּץ וליבּה חלל. היא אינה מבינה את תהלוּכוֹת האדם, אָרחוֹ ורבעוֹ. זה בּכה וזה בּכה. נבוֹכה היא. כּה ישבה כּשתי שעוֹת והנה נפתחה הדלת בּלאט. אמר האוֹרח להיכּנס ולגשת אליה; אבל בּראוֹתוֹ את צלם הנוֹער, וּמראיה כּירח בּיוֹם, רפתה רוּחוֹ ונסוֹג אחוֹר. בּא לחדר השני ויתמוֹך ראשוֹ בּקיר.

ממחרת היוֹם עזב את חוֹנירד רגלי, אף כּי רעהוּ איכנשטין פּצר בוֹ להישאר עוֹד.

יוֹם ולילה הלך רגלי מכּפר לכפר עדי השיג את עיר מוֹשבוֹ. וּבבוֹאוֹ לביתוֹ לא שׂח גם עם אשתוֹ וילדיו. לא ידעוּ מה לוֹ. –

יד

הנער הקטן, שילדה אוֹתה ריבה לעוֹבד-העוֹרוֹת האדמוֹני בּלי חוּפּה וקידוּשין, גדל והיה לבן חמש וַתביאהוּ אמוֹ בּחרדת-נפש אל “החדר”. היא תפרה לבנים והתפּרנסה בּדוֹחק וגרה בּחדר שׂכוּר נזוּפה מאִמה ואביה וּמכּל קרוֹביה. לפעמים התגנב גם הבּוּרסקי בּנשף, בּעת לא תשוּרנוּ עין, והיה מביא לה איזוֹ מתנה. הוּא לא נגע בּה שוּב. אסוּרה היא עליו מכּל צד וּבפינת-נפשוֹ הוּא נזכּר בּה לעיתים, גם בּעת שהוּא מתפּלל מתוֹך הסידוּר. אלוֹהים שבּשמים, גם החטא ממך יבוֹא, אין בּחירה כּלל, אבל יש עוֹנש ויש סעיפים ודינים ואַזהרות.

איציק’ל היה שם הנער הצנוּם ולוֹ פּדחת רחבה מכּפי שנוֹתיו ועיניים ירוּקוֹת. חצוּף לא היה כּלל, אדרבּה, מך-הרוּח היה וּבעל-פּחד. מתרגש הוּא גם למראה המלמד אֶרך-הגב וּבעל-היבּלת בּלחיוֹ השׂמאלית וּמתיירא מאד מריש-דוּכנא. וילדי החדר כּקטן כּגדוֹל, בּני כּל המעמדים, מראים עליו בּאצבּע. ממזר יוֹשב ולוֹמד את האלפא-בּיתא, וּמנַסים לרשוֹם בּמוֹח הרוֹפף כּי אוֹתיוֹת נצפּ"ך כּפוּלוֹת הן ולהן פּנים אחרוֹת בּסוֹף המילה.

בּשעה הרביעית אחרי הצהריים הוּתרוּ חבלי החדר, נפתחה הדלת, והנערים והנערוֹת מיהרוּ לעזוֹב את הסוּגר. גם איציק’ל הוֹלך מאחוֹריהם. פּתאוֹם נשמע מבּין המחנה הקטן קוֹל קוֹרא “ממזר! ממזר!” ויקיפוּהוּ הנערים והנערוֹת מכּל עבר, זה מוֹשך בּאזנוֹ, זה בּחטמוֹ; מוֹשכים אוֹתוֹ מכּל צד, ונער אחד השליך את כּוֹבעו מעל ראשוֹ. ולוּלא הריש-דוּכנא, שמיהר לגרשם בּגערתוֹ, כּי אז הכּוּהוּ וּפצעוּהוּ. כּה הלך הנער הלוֹך וּבכה לבית אמוֹ, כּל רוֹאיו אָנוּ לוֹ. שברוֹן-לב האשה הצעירה, כּראוֹתה את ילדה העלוּב בּא וּדמעוֹת על לחייו, לא אתאר, למען לא אדבּר את בּני-עמי משפּטים.

כּעבוֹר שבוּע התנדב המוֹרה ירוֹחם, זה היוֹדע את ספרי הנביאים וקוֹרא את מכתב-עת “השחר”, ללַמד את התינוֹק הנדחה את האלף-בּית העברי. ואף אביו של הנער נכנס גלוּי בּעצם היוֹם לאמוֹ ויאמר גם הוּא להוֹרוֹת לבנוֹ וּללמדוֹ. בּעיר התחתוֹנה דיבּרוּ על זה ימים רבּים.

טו

אוֹתוֹ אברך שנתבּלבּל מ“איגרת אל העברים” אשר בּכתבי הבּשׂוֹר ויאמר להמליך עליו את מלכּי-צדק, הוּא שם מלך שלם, התחיל להתעמק בּפרשוֹת הקבּלה וימצא גם שם את מטטרוֹן שר-הפּנים, והוּא מלך על כּל מלאכי עליוֹן; כּתרוֹ מַכהה גלגל-חמה, והוּא אוֹהב השכינה וּבנה בּכוֹרה של השכינה. לאלוֹהים כּיסא ולוֹ כּיסא; אלוֹהים הוּא אלוֹה-האוֹר וגם זה כּוּלוֹ אוֹר; זה קדוֹש ומקוּדש ואף זה קדוֹש וטהוֹר. דוּ-פּרצוּפים לעילַת העילוֹת ואינוֹ יחיד.

שם האברך הזה היה נפתלי בּן שמוּאל. מת עליו אביו בּהיוֹתוֹ בּן עשר וּמתה אמוֹ בּהגיעוֹ לשנת עשרים, והוּא יחיד בּלי אח ואחוֹת. הוּא נשׂא אשה בּהיוֹתוֹ בּן עשרים ואחת ותמת גם היא שלוֹשה ירחים אחרי עמדה תחת החוּפה, והוּא יוֹשב ערירי וּמבקש את הנתיב לתארי אלוֹהים. רב לוֹ לבר-נש, אבל לו מלחמה עם השטן. צריך לגבר חילים, צריך להיטהר מחבלי הגלוּת ולקרוֹע מלכות אדום, צריך להשיב את העבודה לדביר הבית ולמצוא את הדרך מירושלים של מטה לירושלים של מעלה.

אז התחבר נפתלי לאברך מקובל שכמותו. וילכו ויסובו על פתחי נדיבים לקבץ מעות לתיקון מצבת רחל, כי כן הודיע להם שד"ר אחד מאנשי סדיגורה. ויהי בבואם לבית איכנשטין וראו את מרים, נבהלו שניהם מטוהר היופי ונשארו עומדים על הסף כעמודי-שיש, מבלתי יכולת להוציא גם מלה מפיהם. את אשר קרה לשניהם לא אספר עתה.

טז

בּימים ההם חלה שמעוֹ’לי יחסן, אשר הצבתי לו ציוּן, בּמחלת-הרוּח וכך בּא הדבר.

שמעוֹ’לי לא חיבּב את התלמוּד שסידרוּ רב אשי ורבּנן סבוֹראי בּלבד, כּי אם גם את חמישה חוּמשי תוֹרה, שנדפּסוּ על נייר-רֶגַל בּתבנית מרוּבּע וּמכוֹרכים בּעוֹר ירוֹק כּליל-תפארת. בּחשק נמרץ היה מעביר בּכל ערב שבּת את פּרשת השבוּע, שניים מקרא ואחד תרגוּם, והיה מטעים נגינת כּל מלה וּמתענג על קוֹלוֹ. פּרשת כּי-תשא היתה, הנה פּרקי שקלים וּבשׂמים בּמשכּן; אוֹת-עוֹלם של שבּת שבּתוֹן וּמעשה העגל. מנצלים בּני ישראל את עֶדיים. משה נוֹטה לוֹ אהלוֹ מחוּץ למחנה; והנה הוּא עוֹמד על נקרת הצוּר, ודבר אלוֹהים אליו: לא תוּכל לראוֹת את פּנַי, וראית את אחוֹרי וּפני לא יֵרָאוּ. נבהל שמעוֹ’לי ואמר: לית מחשבה תפיסא בּאלוֹהים. לוֹ אין פּרצוּף וּדמוּת ולא ישיגוּהוּ משׂיגי הגוּף, אין לוֹ עוֹרף ואין לוֹ פּנים, ואיך דיבּר אל נאמן-בּיתוֹ? – ויך אוֹתוֹ ליבּוֹ על אשר הוּא מהרהר אחרי השכינה. חלפה עברה מעליו ה“נשמה היתירה” שהיתה בּאה אל קרבּוֹ עוֹד לפני קבּלת יוֹם-השבּת, ולא שח עם איש. בּשבוּע הבּא צם יוֹם שני וחמישי, התמוֹגג בּדמעוֹת וקרא: “ענני, ה' ענני!”

ויחלוֹם בּלילה כּי הוּא עוֹבר בּיער וחבילת עצים על שכמוֹ, והנה קוֹל-נהם מאחוֹריו. החזיר את ראשוֹ לדעת מאַין יבוֹא הקוֹל. נתעקם ראשוֹ ולא יכוֹל ליישרוֹ עוֹד. וידע ויבן מפּני מה הוּא נענש. וייקץ בּבּוֹקר משנתוֹ ולא הדבר כּמוֹ פּניו לאחוֹר; ויחרד ויעוֹרר את אנשי בּיתוֹ ויקרא: הלא נהפכוֹ פּני בּעווֹני; ויתמהוּ כּוּלם לדבריו, כּי לא מצאוּ בּוֹ כּל שינוּי, והוּא בּאחת: יסר יִסרני אלוֹהים בּהאי עלמא! סרה דעתוֹ של שמעוֹ’לי מעליו, והוּא בּוֹכה וּמתאוֹנן מבּוֹקר עד ערב על גוֹרלוֹ.

ניכנס איכנשטין לבקרוֹ. התאוֹנן לפניו המעוּנה ואמר: חי האלוֹהים כּי לא משוּגע אני, נכויתי בּגחלת של מחשבה זרה ויד ה' היתה בּי.

אחרי שנתיים ימים מת שמעוֹ’לי ולא מצא כּפּרה לנשמתוֹ.

ספר עשירי    🔗

יז

נמס השלג, נזלוּ מי הכּפוֹׁר והקרח, הרצפוֹת התייבּשוּ והיטהרוּ וּבגנוֹת וּבפרדסי-העיר נראוּ סימני ניצנים, ניצני האביב. חג המַצוֹת ליהוּדים בּא אין חירוּת מעבדוּת נמשכת. טרדוֹת והכנוֹת בּעיר התחתוֹנה וּבעיר העליוֹנה; הן נעשוֹת בּרגש וגם מחפץ. הלא משה דיבּר, חכמים הוֹסיפוּ ודוֹרוֹת דוֹרוֹת התנהגוּ בּכך. ישראל הוּא בּן בּכוֹרוֹ של אלוֹהים ואוֹתוֹ יעבדוּ בּאפיית מַצוֹת וּבביעוּר חמץ. אוֹמרים הלל הגדוֹל ונזכּרים בּזבחי-פּסח. גם העניים מסדרים “סדר” כּהלכתוֹ. יד ה' לא תקצר בּכל המקוֹמוֹת שמזכּירים את שמוֹ הגדוֹל.

בּבית יחיאל איכנשטין חגגוּ את חג-המַצוֹת כּהלכתוֹ. האוּלם הגדוֹל היה מוּאָר שבעתיים. ראש הבּית עטוּף לבנים וּמסב על מיטה עשוּיה לדבר. השוּלחן ערוּך כּבבית מלך. זמרה חרישית ממלאָה את החלל. בּני חוֹרין יוֹשבים לסעוֹד ולשמוֹע על פּריקת העוֹל בּימי-קדם.

והנה עצם נתחבה בּגרוֹנוֹ של עוֹרך הסדר וּמַחניקה אוֹתוֹׁ, עדי בּליטת העיניים. נבהלוּ היוֹשבים מסביבוֹ, קפצה האלמנה ממקוֹמה וַתנַסה להמציא רוָחה לאחיה ולא יכלה. גדליה מיהר אל הרוֹפא קוֹך, שהיה ממיוּדעי זקנוֹ, וַיחש אוֹתוֹ לבוֹׁא אל בּיתם. בּינתיים פּלט יחיאל את העצם; אבל כּוֹחוֹ רפה והוּא יוֹשב נשען על הכּר. קמוּ היוֹשבים לכבוֹד האוֹרח, אחר-כּך העמידוּ לוֹ כּיסא. זה קרוֹב ליוֹבל שנים לא ראה עוֹד פּסח של יהוּדים. ממדבּר רחוֹק בּא למשכּן שאננים. את העלמוֹת פּסי וּדבוֹרה הכּיר מתמוֹל. אבל מי היא הנערה הבּרה היוֹשבת בּינוֹתיהן, ששׂמלה צחוֹרה לה וזר של משי שחוֹר מקיף שׂערוֹתיה והיא מבּטת אליו ישר.

יש גו לנשמה וּנשמה לגו. הלך אחד מבּני התשבּי בּמדבר ימים ושנים, אין נחל לשתוֹת ואף עוֹף-השמים חדל לעוּף. וישא עיניו והנה רוֹתם אחד טוֹב המראה, ותתעוֹרר נפשוֹ ויאמר: גם חלוֹם ראיתי. אף לא בּחידוֹת אדבּר…

יח

ארוּבּוֹת השמים נפתחוּ וגשם עז ירד בּלי הפוּגוֹת. נשתנוּ סדרי-בּראשית והיוּ ימי-האביב לימי-סתיו.

מנוֹח החוֹכר ישב אז בּבית-האחוּזה שחכר וּבתוֹ עמוֹ. היא לא הניחה אוֹתוֹ שוּב לצאת לבדוֹ ואימה נסתרה לוֹחשת בּאזניה: בּא הקץ עם שטף המים בּאה גם המיית הנפש. הטבע פּוֹער פּיו וּמריק את אשר בּלע בּחיבּה. חש מנוֹח בּראשוֹ, עלה למיטה והוּא הרגיש בּליבּוֹ פּתאוֹם כּאילוּ נמסר לגרדוֹם. בּהלה חרישית ממלאָה את כּל חלל החדר. נוֹזל החוֹם על החלוֹנוֹת. קוֹל דוֹפק. מה לך פּה וּמי לך פּה, נוֹשא חרב המוֶת? יוֹרד שר-החדלוֹן ממעלה למטה. פּתאוֹם התפּרץ כּלב שחוֹר ויחל לשלוֹח את לשוֹנוֹ מסביב לכרעי המיטה. נרתע החוֹכר בכל גוּפוֹ ויזעק זעקה גדוֹלה וּמרה. בּתוֹ ניצבת על פּתח החדר וּפניה כּשלג. מנוֹח צוֹעק: “לכי מזה, לכי מזה, אַל תתקרבי הנה!” קטב מרירי מילא את החדר. לא יכלה הבּת להוֹציא גם מלה מפּיה מגוֹדל האימה והפּחד. גוֹבים משמי-מרוֹם את המס, התחלחל העוֹלם.

והשמוּעה על הוֹפעת הכּלב השחוֹר בּבית מנוֹח נפוֹצה בּכל העיר; בּאוּ בּעלי-אמוּנה וּבעלי-בּתים סתם לבקר את החוֹלה וימצאוּ אוֹתוֹ מתאבּק עם מלאך המשחית. “אוֹי לי ואוֹי לנפשי! – מיילל מנוֹח. – חטאתי, העויתי, פּשעתי, פּגמתי בּעריוֹת; עוֹשים בּי שפטים, קוֹׁרעים את בּשרי”. מהרהרים האנשים בּתשוּבה וּמבּיטים זה אל זה בּרמז. בּימי האר"י והחסידים הראשוֹנים היוּ נראים ונשמעים דברים כּאלה בּכל יוֹם. אבל מי פּילל כּי גם עתה יִקרה דבר כּזה בּעיר גדוֹלה וּנאוֹרה בּמקצת. לכל משׂכּיל וחוֹקר אפשר לאמוֹר עתה: גירא בּעינך! איך יכחשוּ דבר שבּחוּש ואיך יוֹסיפוּ לדרוֹש בּנסתרוֹת?

שלוֹשה שבוּעוֹת התענה מנוֹח על מיטתוֹ. בּתוֹ בּוֹשה לצאת החוּצה; רבּים אמרוּ כּי סרה מדעתה. בּיוֹם החמישי בּשעת-הצהרים הוֹציא החוֹטא את רוּחוֹ ויוּבל לפנוֹת ערב לקברוֹת. רק אנשים מעטים ליווּ אוֹתוֹ לבית-העלמין.

בּיוֹם ההוּא העמידוּ גם חוּפה בּעיר. אסַפּר עליה בּפרק הבּא.

יט

בּקצה חוֹנירד, מקוֹם מדרוֹן, עמד בּית-תפילה קטן לליטאים, ששם התפּללוּ מתי מספּר מאנשי ליטא שבּעיר לקוֹנם על פּי נוּסחם. בּקיבוּץ הזה היה משוּלם הכּוֹהן נכבּד ומקוּבל. בּעל-בּית בּן-תוֹרה היה ושוֹמר מצווֹת, הוּא היה יוֹדע גם בּמקרא והיה בּביתוֹ ספר ישעיה הנביא עם פּירוּש שד“ל. לוֹ בּת-יחידה וּשמה יוֹכבד, שנארסה בּנעוּריה כּבת שש-עשרה; ארוּסהּ היה מַשׂכּיל וּבעל-כּשרוֹן והיה נוֹדע בּעיר-מגוּריו היסין. אבל חוֹלה היה בּמחלת השחפת. מדי שנה בּשנה נסע להתרפּאוֹת בּמקוֹם גידוּלי ענבים, מבּלי אשר מצא תרוּפה. ימי החתוּנה נדחוּ מזמן לזמן, אוּלי יחלים החתן ויבריא. הכּלה היתה לבת עשרים, לבת עשרים וּשתים, הגיעה לשנת העשרים וחמש. זה יוֹתר מעשר שנים היא יוֹשבת בּבית אביה וּמחכּה לגוֹאלה. אצל עם היהוּדים אין מפירים בּרית אמנה לפני הנישוּאין, גם אם יש טעם וּמוֹצא לדבר. ואוּלי ה' ירחם. ויהי כי אָפסה תקוה לארוּס לחזק בּריאוּתוֹ ויוֹכבד התקרבה לשנת השלוֹשים, נמנוּ וגמרוּ שני המחוּתנים להשיאָם יחד. לא ילך זה בּלתי-נָשוּא לבית-עוֹלמוֹ ולא תשב נערה שהגיעה לפרקה בּבית אביה ו”ראשה לא-מכוּסה".

בּשבּת אחרי שבוּעוֹת חגגוּ את הנישוּאין בּלי רעש והמוֹן חוֹגג. נחוּם שרוֹני, כּך היה שם החתן, קידש את הבּתוּלה יוֹכבד בּת משוּלם כּדת. פּינוּ לזוּג חדר בּבית החוֹתן. והלז משתעל בּכל בּוֹקר, שוֹתה סמי-רפוּאָה ונשמר מכּל אויר לח. יוֹכבד היא אשה צעירה, עוֹסקת בּשימוּר בּריאוּת בּעלה ויוֹדעת גם את ערכּוֹ. התחילוּ משׂכּילי חוֹנירד העברים, וירוֹחם בּראשם לשקוֹד על פּתח החוֹלה. השמוּעה נפוֹצה, דיעוֹתיו של האברך החדש נחוּם עמוּקוֹת הן, מי ימצאֵן.

נחוּם שרוֹני כּבר קרא את רנ“ק, ידע את דברי שי”ר והיה בּקי בּספרי ריב“ל כּמעט בּעל-פּה. אבל גם הוּא סלל דרך לעצמוֹ. – רחוֹק היה מאתוֹ לרוֹמם חכמת חז”ל, לפאר את מחקרי היהדוּת וגם לא האמין בּקיוּם העם. פּעם ישב עם ירוֹחם לבדוֹ והגיד לוֹ מפוֹרש כּי תוֹרת ישראל לא תוֹרת-חסד היא, כּי אם תוֹרת-תוֹכחה והכּאה בּשבט פּה. אך המחוֹקק הישראלי ידע רק לקלל את עמוֹ, פּעם בּפרשת בּחוּקוֹתי וּפעם בּמשנה-תוֹרה – והקללוֹת הנמרצוֹת הללוּ בּעוֹכרינוּ הן עד היוֹם… נפשוֹ של ירוּחם חרדה לשמוֹע דברים כּאלה ויחשוֹב בּדברי החבר כּל היוֹם ההוּא וכל הלילה. – – –

כ

בין כֶּסֶא לעָשׂוֹר היה הדבר. שוּב ישב ירוֹחם בּחדר חברוֹ החוֹלה והוּא מקיא דם מפּעם לפעם. פּתח שרוֹני ואמר: “על תחיית העם חוֹלמים אצלנוּ והן רק חרוֹן אלוהים עלינוּ… עֶבד ישראל בּגוּף וּבנפש, עבדים היוּ גם רוֹעינוּ ולא בּני-חוֹרין. המסגרת הצרה של התלמוּד מחנקת… הלל הבּבלי, עקיבא, אף יהוּדה הנשיא – גם הם רק בּצרוֹרוֹת של חוֹל עסקוּ כּל ימיהם וימלאוּ אסמי היהדוּת ריקוֹת ויגיעת-רוּח. אף הרמבּ”ם, בּעל ‘הכּוּזרי’ וכל יתר החוֹקרים היוּ תוֹעים וטוֹעים בּעיקרם. גם שביב-אוֹר אחד אינוֹ בּוֹקע מן הנאמר והמסוּר. כּי ישבנוּ בּארץ היתה ידנוּ בּאוֹיבינוּ, וּבגוֹלה נפרעים מאתנוּ, – העמים אינם חוֹרשים עלינוּ רעה על לא-דבר. – שנאת העוֹלם לעם-עוֹלם יסוֹדתה בּדת. הנביאים עשוּ פּדוּת בּין גוֹי לגוֹי וּבין שבט לשבט. בּעת שהוֹכיחוּ בּדברים עקרוּ הכּל מן השוֹרש; קוֹראים הם לאיבה וּמנחילים דראוֹן". – התרגש ירוֹחם וענה: “הלא נשׂגבוֹת בּפי החוֹזים, הלא אין על עפר משלם והלא בּאלה תפארתנו אנוּ על העמים”. שתק נחוּם, הבּיט בּרעהוּ בּעיני-יאוּש והניע בּראשוֹ. דוּמייה בּת איזה רגעים בּחדר. ירוֹחם לא מצא כּוֹח להמשיך את הדיבּוּר. נחנק פּתאוֹם הכּל בּחוּבוֹ. החוֹלה החזיק בּשוּלחן בּידוֹ הרוֹעדת ממוֶת ויתחיל שוּב ויאמר: “הן אלך מזה ולא אראה את השמש עוֹד. משׂחק נוֹרא הכּל לי, ואתה עוֹד תמצא את הפּתרוֹן… ימים איוּמים יבוֹאוּ עלינוּ, אני אשוּרם זה-כּבר לילה לילה. וּמה לנוּ פּה וּמה לנוּ שם? מוּטב שלא נלמד עוֹד לשוֹן ולא נדע ספר ולא נכּיר אשר נעשה בּאהלינוּ וּבבתי-מדרשנוּ זה דוֹר דוֹר. בּימי הגזרוֹת היוּ צרינוּ שוֹרפים את התלמוּד וּשאר ספרים בּראש כּל חוּצוֹת; אבל עוֹד רב הוּא אשר נשאר”. – ירוֹחם לא ידע מה לענוֹת לחברוֹ.

ימים אחדים אחרי שׂיחה זוֹ, ממחרת יוֹם-הכּיפּוּרים, גוע נחוּם שרוֹני וייאָסף, והוּא בּן שלוֹשים ואחת שנה, ויוּבל לפנוֹת ערב לקברוֹת. משׂכּילי העיר, גם המוֹרים רוּסית, שלקחה אזנם שמץ מנוּ, חָלקוּ לוֹ את הכּבוֹד האחרוֹן ויתאספוּ מסביב למיטתוֹ. גם גדליה וקרוֹבתוֹ בּאוּ לבית-העלמין, דבר כּמעט זר היה זה בּכתלי העיר חוֹנירד. בּשעת האֵבל של הציבּוּר המעט הזה נפגש המוֹרה בּטלוּן עם מרים בּת-העיירה ונבהל מיפי הנערה וחינה.

כא

נפרש מאחיו הלך המוֹרה הזה אל בּיתוֹ, וּבאחזוֹ בּמנעוּל הדלת והנה הוּא בּרחוֹב אחר מזה אשר בּוֹ יגוּר. פּיזוּר-נפש ודכּאוֹן-הרוּח גם יחד אחזוּהוּ. הוּא חוֹזר על עקבוֹ, נוֹשך שפמוֹ, הוּא הוֹגה עתה רעיוֹן חדש, לא ידעהוּ עד כּה. הוּא ילך לארץ הוֹדוּ, ישתחוה לאלוֹהי השמש ויבקש ממנוּ חנינה וחסד. יש אוֹר ערוֹם ויש אוֹר מכוּסה, יש רוּח מלגו ויש רוּח מלבר. מעֵבר מזה נחלי השיעמוּם, עקת-נפש אין קץ, וּמעֵבר מזה מנוּחה שאננה. נפש אוֹחזת בּנפש וּבשר בּבשר. הנך עוֹלה על האילן והארץ נשקפה לרגליך. רוֹב מחתנוֹת בּעוֹלם וּמשלך יתנוּ לך. – והנה שעל מזה ריקוּת נוֹראה. – מה לך פּה ומי לך פּה בּעוֹלם? את האהבה לא תדע, לא הנחת ידך על שכם עלמה קרובה לך, לא שפכת ליבּך לפני אוֹזן מקשבת. עוֹלה אתה על משכּבך ונדחקים הכּתלים, התקרה נשפלת וכל החדר יהיה לקבר. קם אתה בּבּוֹקר ואין מי יקדימך בּשלוֹם, גם אין מי מחכּה לך. תשלוּם-חוֹב לך, ואין מי דוֹפק על הדלת. – –

מי חצה את החיים והמוֹנם? מי לוֹקח וּמי נוֹתן? מי דוֹחה וּמי מקרב? מי נוֹקב בּני-מעיים וּמי מזריע זרע-תקוה? נמשך הוּא בּטלוּן אל הגן הרחב בּעיר, הוּא יתקע לוֹ אוֹהל על גבעה נישׂאָה. הוּא הלך בּדרך וּמצא מַעיין נוֹבע. מי היא הנערה הזרה, אשר ראה אוֹתה בּחצר-מוֶת? חן פלאי כּזה לא חזה מימיו. נפשוֹ מתעוֹררת, הוּא מטפּס ועוֹלה, מטפּס ועוֹלה. הוּא אוֹמר לשאוֹל מאת כּל אדם לשמוֹ וחפץ לשפּוֹך לפניו שׂיחוֹ. הוּא יחדש את דרכּוֹ ויתוה נתיב לרוּחוֹ. רחבי-המדע לוֹ פּתוּחים. הוּא מחוֹלל נשׂגבוֹת. הוּא אינוֹ בּטלוּן המוֹרה, כּי אם איש נאוֹר נוֹדע בּשערים. הוּא לוֹחץ את ידי העלמה וּבוֹכה בּדמעוֹת-גיל! גיל מסביב, גיל בּכל התבל. הוּא לא פּילל לזאת והתגעגע לכך כּל הימים. הלא בּרכה בּתבל וחדות אחוה בּה. פּוֹתח איש דלת בּיתוֹ וּמביאים לוֹ את אשר יבקש. גם הלילה ידע מניצני היוֹם. משוֹרר הוּא ויוֹדע הוּא לחרוֹז. תנוּ לוֹ גליוֹן וקסת-סוֹפרים, תנוּ לוֹ חצוֹצרה וּמצלתיים. הוּא שב לפנוֹת ערב אל חדרוֹ הצר, משתטח על מרבד, סוֹגר את עיניו והוֹלך ונשקע בּאוֹר נעלם…

כב

לא ספר חתוּם מערכת החיים. עין בּעין נראה את נפתוּלי המזל וגם את ארג המקרים. לא שני שבילים בּעוֹלם, כּי אם ארחוֹת אין מספר. זה נשמתוֹ שׂרוּפה וגוּף קיים, וזה כּוֹרע תחת משא-הגיוֹנוֹתיו והרת-רוּחוֹ. רב יעבוֹד צעיר ואשר לוֹ הבּכוֹרה מתרוֹשש בּכל פּעם. אין שוֹכן בּערבוֹת; בּחסלת ימי-המעשה נשקע אלוֹהים שוּב בּים-התּוֹהוּ וּמשם ידבּר עם נביא וכוֹהן. מי שאת האמת יבקש בּמַשׁאוֹן ימצאֶנה.

קוֹדר שׂחוֹח הלך ירוֹחם מיוֹם מוֹת החבר הפּלאי נחוּם שרוֹני. אין לדעת מזימוֹת עוֹד וּנתיבוֹת עמוֹ מי ידע? חוֹזי-יה הרחיקוּ נדוֹד ונחלת העם היא מנהגים טפלים ודיעוֹת כּוֹזבוֹת. נחוּם הבּיע דברים אשר גם לא כּתוּבים הם בּספרי דוֹרשי-התוֹלדה. כּל האוֹמר וחוֹשב כּזאת הן גם כּוֹפר הוּא בּמַלאכוּת עמוֹ. ושמא אין מלאכוּת עוֹד לבני ישראל; שמא טוֹעים הם גם רנ“ק גם רפ”ס ואף רמל“ל? מצדיקים וּמאשימים את תוֹרת ישראל. ממשיכים קוים מהוֹשע ועמוֹס להלל ועקיִבא, וּמאלה לגאוֹנים, מהגאוֹנים לרבּנים; והרי אברהם אבן-עזרא, רלבּ”ג והרמבּ“ם, תוֹרוֹת עיוּניוֹת חדשוֹת וערפל חתוּלתן. לוּ חי עתה נחוּם כּי אז היה מקיפוֹ בּשאלוֹת והיה מבקש ממנוּ בּירוּרים. על ידי אב”ג נוֹדעוּ לוֹ גם דיעוֹת הקראים. יש מבוֹא לשלוֹל את כּל התלמוּד ולהיוֹת נחשב על בּני-יעקב. יש מבוֹא גם לחתוֹר תחת תוֹרת משה. הלא הוּא גם ציוה על הקרבּנוֹת, וּבעיני הנביאים נחשבוּ אלה לזבחי-מתים. בּספרי התוֹרה ציווּ גם על דבר שעטנז וציצית. עֶבד ישראל לחוּקים וּלמצווֹת.

בּליל אחד הלך ירוֹחם בּפינת העיר אשר שם הקלוֹיז, שבּוֹ לוֹמד אוֹתוֹ תוֹרני שכּפר בּהשגחה פּרטית והיה מוּחרם מאֶחיו, והנה אוֹר נוֹצץ מחלוֹני בּית-האל. סר שמה והנה אוֹתוֹ חוֹקר יוֹשב על ספסל וספר “שער השמים” פּתוּח לפניו על העמוּד. נזדעזע המעין, כּי עד היוֹם לא שאל עוֹד בּשלוֹמוֹ אחד מן המשׂכּילים וּמיוֹדעי הספרוּת החדשה. חפץ ירוֹחם להסיעוֹ לשיחה עיוּנית; וימאן האיש ויאמר: חלקכם לא חלקי. אתם דוֹרשים בּתוֹלדה וּבספרוּת, ואני את האלוֹהים אני מבקש בּצפוּנוֹת הטבע.

בּיֶרח הזה מת אוֹתוֹ תוֹרני פּתאוֹם והניח אחריו כּתב-יד, ששׂרפה אוֹתוֹ אשתוֹ בּעצת גבּאי בּית-התפילה. אוּלם כּתב-היד, שהשאיר נחום שרוֹני, לא נשרף, זה התגלגל מיד ליד, עדי בּוֹאוֹ אחרי ימים רבּים למחיצת המסַפּר. ואני מוֹדה וּמתוַדה, שרבּוֹת מחשבוֹת אשר עמי רק מנחלתוֹ הן. על ידוֹ אף הרחקתי נדוֹד. – לא שאָר-רוּחי לי. רק נוֹשא-כּלים אני. וירוֹחם – ירוֹחם נשאר נבוֹך ולא מצא מסילה. – – –

כג

נתפּרדה החבילה, הקשר הרוֹפף שבּין אידה בּת החזן וּבין ארוּסה נחמיה איזנשטין ניתק מאליו. במשך הימים נסגר לבבה בּעדוֹ לגמרי; והוּא חדל לבקרה והיה מראה גילוי שנוֹטה הוּא אחרי נערה אחרת לקחתה לוֹ. בּענייני חיבּוּר וּפירוּד מגבּיר הרצוֹן ויש שגם המקרה מניע. מי שאוֹמר שהכּל בּתבל רק דבר-האלוֹהים הוּא אינוֹ אלא טוֹעה.

עזוּבה ישבה אידה בּבית אביה וזכרה את הימים הראשוֹנים, בּעת חבוּרת המשׂכּילים לא נקרעה עוֹד וירוֹחם היה הוֹגה בּה בּכל דיבּוּריו וּמשאיו. הוּא לא בּגד בּה – זאת ידעה למרחוֹק – ולוּא קראה אוֹתוֹ לאמוֹר: בּקרני-נא ונשׂיח יחד, כּי אז היה משכּים שוּב אליה. – ירוֹחם גם הוּא ידע את אשר נעשה עמה. לא פּעם ולא שתיים חשב להתקרב אליה שוּב והיה מצייר לוֹ את שירת-הפּגישה עמה; אבל לא הוֹציא זממוֹ אל הפּוֹעל. האוֹשר רחוֹק ממך רק שעל ורב הוּא המרחק. ירוֹחם יוֹשב מַשמים וחוֹשב בּה, גם היא תחכּה לוֹ – ואינוֹ ממהר אליה כּאשר עם לבבוֹ. הדבר שבּידך אינוֹ בּידך, אין חירוֹת ואין בּחירה.

אידה כּפרה בּאֵמון הגברים והיא שׂחקה לפעמים גם למשבּתי הרוּח. בּשלוּ ענביה, אָמצוּ זרוֹעוֹתיה – ואין איש מתאבּק עמה. מכתירים כּתר לנשמה, מאירים כּל תאי הנפש – ואין מי שר שירת הגוּף, אין מי שוֹמע צעקתוֹ.

בּימים ההם שׂכר לוֹ אביה משוֹרר עוֹזר אחד, צעיר אמיץ כּבן עשרים ושלוֹש ולוֹ חזה רחב וקוֹל חזק והוּא רוֹאה את אידה יוֹם יוֹם, והיא גם היא מבּטת בּוֹ לפרקים. בּיוֹם-שבּת אחד אחרי סעוּדת-הצהריים, כּאשר הלכוּ הוֹריה לנוּח בּחדרם, ישב המשוֹרר מעבר האחד לשוּלחן והיא מעבר השני. ויפן כּה וכה ואין איש בּחדר. מה עשה? הרכּין את ראשוֹ אל הנערה וישׂם פּיו על פּיה ויִשק לה בּחָזקה ואידה לא נשמטה ממנוּ, לא מיחתה בּוֹ, אם גם נבהלה מעט. ויקם המעז, התקרב אליה, שׂם שתי זרוֹעוֹתיו על צוארה ויוֹסף לנשקה בּלי הרף. והיא עצמה את עיניה וליבּה רחב. גבר עוֹמד סמוּך לה וּברשוּתוֹ היא. –

כד

נערה גדלה לעינינוּ מימי ילדוּתה עד אשר בּשלוּ ענביה. מתעדן הבּשר, הפּרח יהיה לפרי ודמדוּמי-הנוֹער מתהוים לחלוֹם-יוֹם וּלחלוֹם-ליל. שירת-הגעגוּעים היא שירת העתיד; אבל הנה לגוּף נפש ורוּח ולנפש גוּף, הם עוֹלים יחד בּקנה וגם מתאבּקים יחד. רק יד לוֹחצת-יד תדע ותרגיש את אשר דוֹפק בּחברתה. האהבה היא רוּם התשוּקה, ואינה אלא בּת התשוּקה, חיבּוּר גו לגו הוּא אוֹת וסמל. יש נצח שהוּא רגע ויש נצח שהוא רגע ויש דבר שאינוֹ חוֹזר. הרבּינוּ לשאוֹל והפּתרוֹן עוֹמד מאחרי כּתלנוּ.

אחרי ימי שכרוֹן-אהבים חמק עבר לוֹ חשוּקה של אידה: – והיא ידעה את אשר עִמה, חלף עבר נזרה ועצב חרישי התגבּר ועלה על פּתחי ליבּה. רישוּל בּמהלכה, אין עוֹז לרוּחה; וכי תחשׂוֹף זרוֹעוֹתיה, היא מסתכּלת בּהן. חיוֹת הן.

פּעם בּשבתה לבדה החריד אוֹתה פּתאוֹם רעיוֹן לאמוֹר: יכּירוּ בּך את אשר עשית וּתהי אַת וּבית אביך לבוּז. בּת שליח-ציבּוּר לעֵדה רבּה בּישראל נטתה מני דרך. חיל וּרעדה אחזוּה וּפחד מקשה מילא אוֹתה. לפני מי תפתח סגוֹר ליבּה? מי יגן עליה? על משכּבה בּלילוֹת חשבה לגוֹרלה ועין בּעין ראתה ציר משחית. אין מוֹצא לחטא ואין מפלט ממעשה.

וכאשר קמה בּבּוֹקר מיהרה לשׂוּם את בּגדיה עליה, עלתה לעיר העליוֹנה ותעתה בּרחוֹבוֹת הקיצוֹניים הזרים לה. הוֹלכים בּני-אדם איש לעֶברו, תינוֹקוֹת יוֹשבים וּמשׂחקים על הקרקע, עגלה טעוּנה סחוֹרה עוֹברת, שוֹאב-המים עוֹבר עם חביתוֹ המטפטפת ונער אחד מוֹכר עיגוּלים מכריז על סחוֹרתוֹ. השמש לא יאיר, מעוּנן היוֹם. אם לא תשוּב לבית אביה ותיעלם יחרדוּ אחריה. והיא שׂה נידחה, אין מרעֶה ואין רוֹעה. כּעבוֹׁר שעוֹת השׂיגה את נחל העיר, עמדה על החוֹף והבּיטה בּלי הרף אל הגלים. לא היה לה העוֹז לקפּוֹץ אל המים.

כה

בּוֹקר לא-עבוֹת היה. ירוֹחם התעוֹרר משנתוֹ. הוּא שוֹכב בּמיטתוֹ הצרה בּחדר הצר ורק אוֹר כּהה חוֹדר אליו בּעד החלוֹן. אין לוֹ כּוֹח וחפץ לקוּם נכזבוּ התקווֹת אחת אחת. בּן-אדם נצלב בּכל יוֹם וּמשקהוּ חוֹמץ ולא יין.

תמוּנוֹת שתי נערוֹת עוֹלוּת לפניו, והוּא חוֹשב בּזוֹ וּבזוֹ. הוּא יבין מה לנפש האוֹרחה בּבית איכנשטין אשר על יד בּית-הריחיים, ועוֹד אינוֹ מבין את רוּח אידה, שכּל כּך הרבה לשׂיח עמה לפנים וגם ארוּגה בּליבוֹ עד היוֹם. אשר היה לך לא ייעקר ואשר בּא מחָדש גם כּן ייראה לעיניים. נטית מן הדרך, לא תבוֹא עוֹד אל העֵבר השני.

אמוֹ בּאה החדרה ותגש אל המיטה ותשׂם ידה על ראש בּנה הגדוֹל. הן נשאה אוֹתוֹ בּחיקה, בּעצב ילדה אוֹתוֹ וגידלה אוֹתוֹ והוּא חלקה. היא חפצה לשאוֹל אוֹתוֹ לכמה דברים; והוּא מיאן לשׂיח עמה ואמר: הניחי לי עתה. הוּא קם לארוּחת-הצהריים ואכל בּלי חמדה. מחשבוֹת מקוּטעוֹת ממלאוֹת את ליבּוֹ, רגשוֹת שוֹנים מעיקים בּקרבּוֹ. הוֹלך היוֹם ונוֹסע, חיי בּני-האדם הוֹלכים וסוֹבבים. מי יוֹדע גם את העתיד הקרוֹב, את הטמוּן בּחיק השעה; מי יוֹדע את אשר מעֵבר לַפּתח.

לפנוֹת ערב רבּה על בּת החזן צרת נפשה, התעטפה גם כּיסתה פּניה ותשׂם פּעמיה לשיפּוּלי העיר, מקוֹם מוֹשב האלמנה וּבנה. היא דפקה על החלוֹן. ויצא ירוֹחם ויחרד לקראתה. היא בּיקשה אוֹתוֹ שילַוה אוֹתה לגן-העיר. כּשעה שלמה הלכוּ שניהם מבּלי דבּר דבר. אחרי אשר ישבוּ על ספסל לנוּח נפלטוּ המלים מפּי אידה לאמוֹר: “אשמה אני” אֶגלי דמע נראוּ בּעיניה, לב ירוֹחם נרגש עד היסוֹד.

בּקוֹשי וּבדיבּוּרים מקוּטעים גילתה לוֹ את אשר עמה; והוּא מאזין בּחרדת-נפש ולא יאמין שכּן קרה ואתא. לא יאמין גם שיוֹשב הוּא לצידה ושקרוֹבה היא לוֹ. והנה התעוֹרר, אחז בּידה ואמר: “הרגעי, עמך אני”. ותבך אידה, לא יכלה להתאפּק.

כו

על משכּבוֹ בּלילה מדד ירוֹחם את חייו לארכּם וּלרחבּם. לא ידע את ראשית הנתיב ואחריתוֹ. הוֹלכי-דרכים אנוּ וּמַשׂא על שכמנוּ, ובאשר נלין לא נשכּים. הנך אוֹמר לטפּס ועוֹמד אתה בּמישוֹר. כּמוֹ נחוּשתיים בּרגליך והם אינם אלא ענפי-עץ. בּיקשת וּמצאת על ליבּך אבן. מי שיאמר שיש מכריח ושיש בּחירה, נחלת שניהם כּזב.

בּימים שלוֹשה ארס בּן האלמנה את בּת החזן, ואמוֹ חציה שמחה חציה נרעשה. אשה פּשוּטה היתה וידעה כּי הכּל רק מעשה-אלוֹהים הוּא; אבל לא פּיללה כּי ימהר הדבר כּל כּך לבוֹא ושעין בּעין תראה את כּלת בּנה, שמעתה היא לה לבת. לא עבר חוֹדש ימים וּכבר חגגוּ את חג החתוּנה, בּלי הכנוֹת רבּוֹת וגם בּלי קרוּאים רבּים, כּראוי לחזן בּעֵדה. לא ראוּ העוֹמדים מסביב לכלוּנסוֹת החוּפה את ענני בּוֹקר ואת ענני ערב, גם החתן גם הכּלה נבוֹכים היוּ בּליבּם. כּעבוֹר שישה ירחים ילדה האשה הצעירה בּן ותקש בּלדתה ותמת.

היה איש אחד מבּני החשוּבים, שלא נמצאה עוְלה בּו וכל דרכיו בּיוֹשר, ולוֹ אִשה תמה אף נעימה וחביבה על כּל בּני הסביבה, ויחי הזוּג הזה בּאחוה וריעוּת, מפּתם נתנוּ לדל וכל הצוֹעד על פּתח בּיתם רק אָצל להם בּרכה. ויהי היוֹם ותעל האשה על הספסל לתקוֹע מסמר בּקיר לתלוֹת עליו תמוּנה, ותמעדנה רגליה ותפּוֹל וַתך בּראשה על כּלי אחד שעמד על הקרקע וַייפּצע. עלתה צרבת בּפּצע. בּא רוֹפא לחבּש אוֹתוֹ פּצע ושיחת מעשהוּ. אחזה אש-הקדחת בּגוּפה ותיאָכל ותוֹצא את רוּחה כּעבור שלוֹשה ימים. לקח האיש עצם כּשׂעוֹרה מהמתה וישׂם אוֹתה בּאמתחתוֹ. והיה חוֹזר עמה מעיר לעיר וּממסיבּה למסיבּה והיה קוֹרא ואוֹמר: לית דין ולית דיין. אם שוֹכן אלוֹהים בּשמים רק עוֶל מעשהוּ ולא יצדק. הלא הוּא ממית בּלי עווֹן, מפריד בּין הדבקים. הוּא משפּיל וּמוֹריד ישרים וגם את עֵין השמש יסַמא. למה תשבּחוּהוּ? ולמה תהללוּהוּ ותכתירוּהוּ? אין דרך לוֹ ואין שיטה. ימינוֹ נוֹתנת וּשמאלוֹ לוֹקחת. הוּא גוֹזר מזרוֹעוֹתיך את אהוּבת-נפשך; הוּא מרצץ את חיי בּנך אוֹ בּתך שהוֹלדת. אתה נוֹטע גן והוּא עוֹקרהוּ, את אדמתך תשׂדד והוּא לא יוֹריד את הגשם. רק שקר בּמרוֹמים, מִשׂפח תחת משפט, וּמצוִים אוֹתנוּ לעבוֹד לאלוֹהי-אמת! – כּה היה מטיח כּלפּי מעלה, וּבכל פּעם שנזכּר בּגזילה שגָזלה ממנוּ ההשגחה העליוֹנה היה מטיח ראשוֹ בּכּוֹתל והיה בּוֹכה וּמילל ואין איש יכוֹל לנחמוֹ וּלדבּר על ליבּוֹ. אף ירוֹחם דנן התאבּל ימים רבּים ולא מצא פּתרוֹן לכל החזוֹן.

ספר אחד-עשר    🔗

כז

מעשה בּנזרי ארץ רחוֹקה, מבּני שבטי העברים, שנדרוּ נדרים לבית-האלוֹהים אשר בּהר הבּית וילכוּ ימים רבּים בּארץ המדבּר, בּתקותם להגיע אל עיר הכּוֹהנים וּלהקריב על מזבּח שדי. הגיעוּ לצוֹפים ויראוּ תימרת עשן עוֹלה מרחוֹק, חשבוּ שעשן המערכה הוּא. בּא המגיד ואמר: נשרף בּית-המקדש, נהרגוּ כּל בּני-הלויים ועיר הסוֹפרים חרבה, לא נשאר בּה כּל יסוֹד; אף הם קרעוּ בּגדיהם והתחילוּ להתפּלש בּעפר.

כּמקרה הזה קרה גם אוֹתי. אני יוֹשב על האָבניים להציב זכּרוֹן לבני-דוֹרי, לתאר בּשׂרד את חיי העיירוֹת שבּהן גוּדלתי. רבּוֹת מחשבוֹת עמדי, רגשי-נוֹער עוֹלים בּי, ליבּי מלא פּרצוּפים שוֹנים, מאוֹרעוֹת וּמעשים, נפשוֹת פּוֹרחוֹת, צללי מסכת-החיים וגם ארגי-קדוּמים. בּן אנכי לבני-הגוֹלה וּמכּוֹס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בּא הכּוֹרת על כּל העיירוֹת האלה, בּא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חוּרבּן גמוּר בּאוּ על כּל המקוֹמוֹת, שבּהם עלוּ תקווֹתי וניצני שירתי גם יחד. עיר-מוֹלדתי היתה לנידה, יד צר היתה בּכל מחמדי. בּלע אֵל-נתיבוֹת כּל מטעי עם ולא חמל, אף בּנפש מוֹריו עשה שמוֹת. – נהפּך לאֵבל כּינוֹרי, רוּחי הוֹמה, היגוֹן אוֹכל מנפש עד בּשר, רק קינה אדע, ואיך אסַפּר מעשה נערה, מעשים בּכל יוֹם, בּני שירת-היוֹם. עלים קצרים נשארוּ אצלי, ואני אוֹציאם לפני הקוֹרא בּסירוּגין והיוּ לשארית.

בּעיר התחתוֹנה, בּעת עזוֹב עזבתיה ולא הוֹספתי לראוֹתה, חי איש אחד שנקרא רבּי שלמה הזקן והתייחס לגזע אחד מקדוֹשי-נמירוֹב, שנהרגוּ על קידוּש-השם בּשנת ת"ח. הזקן הזה היה צם בּכל יוֹם עשרים לסיון מערב לערב והיה חוֹזר על הקינוֹת והזכרוֹנוֹת מימים הרעים, שלא חדלוּ, וּמתמוֹגג בּדמעוֹת על אשר לא ירחם אבּיר-יעקב שארית עמוֹ ויעזבם בּכל פּעם בּיד צר לכלוֹתם. איה שוֹמר-ישראל? היה שוֹאל וחוֹזר ושוֹאל. לא נתקיימוּ הבטחוֹת הנביאים והחוֹזים; עוֹשה אלוֹהים את תוֹרתוֹ פּלסתר. התנמנם אוֹתוֹ חסיד וירא גם הוּא עשן-מערכה מיתמר ועוֹלה, ויבּט כּה וכה והנה אין מזבּח ואין קרבּן. בּיקש לקפּוֹץ לתוֹך הענן והנה נפתחה תהוֹם לרגליו.

ואני גם אני בּעסקי בּמלאכתי רוּחי בּי סוֹער, חרב לה' על בּני שבטי ואין מידוֹ מציל. אין רגליים לכּיסא עוֹד; “נבוֹכה השכינה וּבוֹשה”. – אבנים על שכמי, הלב מתפּוֹצץ ואני מעתיק נוֹשנוֹת.

כח

אסַפּר לכם מעשה בּתנין שקראתי בּספר ישן.

היה תנין גדוֹל בּים ולוֹ רק עין אחת בּמצחוֹ. שישה ירחים היה צף ממזרח לפאתי מערב ושישה ירחים היה חוֹזר ממערב למזרח, ולוֹ אין בּת-זוּג ואף לא שבט קרוֹב. את כל אשר יפגוֹש על ארחוֹ הוּא בּוֹלע אל קרבּוֹ. מיץ אדוֹם יוֹצא מנחיריו וּמרתיח את המים בּמצוּלה; כּשמכשכּש בּזנבוֹ יעלוּ אחריו גלים כּהרים. פּעם התנמנם בּין קיץ לחוֹרף ויגיע ליבּשה. נלחץ ראשוֹ בּין שני סלעים וייקץ אחרי ירחי-שביתה והנה אוֹפל בּמלוֹא היקוּם. צרוֹרוֹת קטנים נופלים אל פּיו וחוֹתכים את לשוֹנוֹ. יצא דג אחד מגבּוֹ ואחד מבּטנוֹ ויחלוּ לפזז וּלהתרקע עליו וּלסוֹבבהוּ מכּל עֵבר. ניער בּזנבוֹ והנה התארך אלף מוֹנים מאשר היה; הוּא מקיף את כּל גדוֹת הים והוֹלך וּמשתלשל בּלי תיכלה וּבלי סוֹף. חפץ התנין לשמוֹט את ראשוֹ והנה נשתרבּבוּ גם שיניו והלכוּ ונקשרוּ בּהררי-מגוּר ובכל אילני יערוֹת. נתערבוּ עליוֹנים בּתחתוֹנים, שוֹרש בּענפים, היה כּל סנַפּיר למגוֹרת הטבע, כּל קשקשת כּיסתה פּני כּוֹכב. ותנהם הבּריאה מחרדת התשוּקה ולא בּא אוֹר עד היוֹם.

ואסַפּר לכם שוּב מעשה בּפרח וגרעין, שקראתי עוֹד בּספר אחד.

היה פּרח בּשדה, נוֹצץ מבּין עשבים, והוּא מאדים פּניו מאוֹר השמש וּמבקש חנינה מאלוֹהי השמש. קוֹפצים החגבים סביבוֹ. יתוּשים וּנמלים נלחמים. מתקבּצים איש על גדלוֹ ואיש למטהוּ, והעוֹלם משׂיח עם היוֹצר וּמשחק עם היוֹצר. בּא הליל והביא את קרבּנוֹ מבּעד לפּרוֹכת וּבא הבּוֹקר אחריו, תוֹקעים וּמריעים לתפילת-שחרית. והנה על יד הפּרח גרעין שוֹכב על צידוֹ והוּא לח מבּפנים וּמעוּפּר מחוּץ ולעיתים מתקנא הוּא בּפּרח. ויהי היוֹם והשמש לוֹהט וגלגליו מנסרים בּרקיע, נקדח הפּרח וייבש והגרעין התעבּה, נתבּקע ונתפּצל, הכּה שוֹרש ויצא ממנוּ אילן זקוּף וּמעטהוּ ירוֹק; אבל בּקרבּוֹ מרמה – חָלוּל הוּא מן הקצה אל הקצה ויד ארוּכּה של אדם ממשמשת בּוֹ וחוֹרתת בּין שלדיו בּצפּוֹרן. מזמר האילן בּקוֹל ניחר; על אדמת מישוֹר תתרוֹמם גבעה; גוֹבה לנמלים, כּנפיים ליתוּשים, אין ריב, כּי אם אחוה; אין לשוֹנוֹת שוֹנוֹת, כּי אם שׂפה אחת – וגם זוֹהי מלכוּת-חוֹשך. אין אלוֹהים, כּי אם שׂטן; הוּא חציוֹ זכר וחציוֹ נקבה, והוּא אוֹכל פּרחים וּמקיא פּרחים; הכּל לוֹ למשׂחק, הוּא אכזרי כּיענה.

כּכל אלה קראתי לאוֹר הנר. נתנמנמתי ואיקץ.

כט

על כּנפי הדמיוֹן דאתה נשמת מרים והיא גם נלחצה אל הקיר. ארוֹך היוֹם וארוֹך הליל ולשניהם תחילה וסוֹף. יש דיעוֹת וּמחשבוֹת רבּוֹת, יש כּוֹחוֹת מניעים, יש דרכים לטבע וארחוֹת למוּסר. לא יחידה אַת. לא למדת אף כּטיפה מן הים ממה שיש ללמוֹד ולדעת; לא השגת את ענייני החברה ולא נפתח לך פּתח לתאי הנפש. יהוּדים ונוֹצרים חיים בּמסיבּה אחת, לאלה אלוֹהים בּכתב ולאלה אלוֹהים בּדמוּת. אלה מתפּללים בּדיבּוּר-פּה ואלה משתחוים ועוֹשים את סימן הצלב. עַם הרוּסים הוּא עם אמוּנת אוֹמן. ועַם היהוּדים שוֹמר מנהגים. למי תכרוֹת בּרית? למי תקדיש חייה? למי היא שייכת? שאלה גוֹררת שאלה, מחשבה נסחבה אחרי מחשבה, והכּל לא בּרוּר לה ולא התחזק בּקרבּה. אין לה חלק בּנחלה הגדוֹלה, עוֹד אין לה אחוּזה. אנא תלך? בּאיזה מקוֹם תחפּשׂ את האוֹר? געגוּעי נפשה של מרים, לדעת ולהשכּיל, עלוּ למעלה ראש; על מצחה שכנה עננה תמיד, וזוֹ הוֹסיפה לה לוְיַת-חן, לתוּמת יפיה לא היה ערוּך.

היא עמדה על שער חצר בּית-מלוֹנה והסתכּלה למגרש הרחב והפּנוּי. אחד מפּקידי הצבא רכב על סוּס אמיץ וּשני אנשי-חיל רוֹכבים מאחריו כּצל ההוֹלך אחרי האילן. למצַוה נשמה תקיפה ולנשמעים אין נשמה כּמוֹ זוֹ. הנשר יגבּיה שיאוֹ בּשמי-מרוֹמים, ועל הזוֹחלים על גבּי קרקע גם להירמס בּרגליו. בּנפשה של מרים מתרוֹצצים רעיוֹנוֹת וּרגשוֹת. יש חלוֹם גם בּיוֹם. הנך מרימה את המסך ושם כּתב חָרוּת לא תדעי לקרוֹא אוֹתוֹ. עוֹלה הרצוֹן ויוֹרד והוּא אך בּן-געגוּעים הוּא. מימיך לא הקשבת כּמוֹהוּ ולא האזנת כּמוֹ עתה. אין איש לשׂיח עמוֹ. חוֹזרת אַת אחוֹר ושם סגוּר העוֹלם. תרנגוֹלוֹת מנקרוֹת בּחצר, בּר-אַוז לבן עוֹמד מן הצד. עייפה מרים ויגעת-נפש.

היא שבה אל הבּית. בּמסדרוֹן נפגשה עם גדליה והוּא התפּלא למראֶיה. הוּא יוֹשב עמה שתי פּעמים בּיום אל הלחם וּבכל פּעם חידה היא לוֹ. לידיה מין זכּוּת מַחרדת את הנפש, בּמסיבּה הכּל כּשרגא בּיממא.

ל

האיר הבּוֹקר, מחה השמש כּל סימני אבלוּת בּעוֹלם והשתפּך בּמלוֹא זהרוֹ לכל אַפסיים. שוֹמרים הגלגלים את רכוּשם מיוֹם ליוֹם וּמכלכּלים אָרחוֹתם; ויש שפּוֹתחים את אוֹצרות שדי הלוֹך וּפתוֹח, הלוֹך והענק, הלוֹך ונתוֹן, ואנוּ בּעלי גוייה ותכלית, אם גם בּני-דמוּת. לא אָחוּד חידוֹת.

למרים צר היה המקוֹם לשבת בּחדר. היא שׂמה על ראשה מטפּחת לבנה רכּה ותצא לחוּץ. אין לה צוֹרך מיוּחד ואין הטיה בּנפש, הוֹלך הרחוֹב ונמשך לימין ולשמאל, בּית עוֹמד בּשוּרה, ורחוֹק ממנה לדעת את המטרה בּכּל. לה תשוּקה עזה לדבּר וּלשׂוֹחח עם איש-מדע על אוֹדוֹת נתיבוֹת-חלד ועל דבר מסתרי-הנפש.

הלא חבלים נפלוּ לאדם ויש פּתרוֹן לכל שאלה. מי יפתח לה סגוֹר המעשים? אַיה תמצא את המפתח לתוֹרוֹת ולגבוּלוֹׁת? מַרגשת היא את קלוּת מהלכה וחביוֹן נפשה מתרוֹמם בּכל פּעם. חתוּל מנוּקד קפץ לפניה על דרכּה והיא מרחמת את החי. היא תלמד תוֹלדוֹת הטבע ותתוּר אחרי יצוּרי שדי. יש מידה אחת ותכוּנוֹת שוֹנוֹת, יש דוֹחק ורוֹחב ויש חפץ ורצוֹן. נזכּרת היא בּאביה, אף בּאמִה, והם אינם כּאן. מה תגיד להם כּי תיפּגש אִתם? וּמה תאמר לקרוֹבהּ כּי יעלה בּה רוּח להרחיק שוּב נדוֹד? לה תשוּקה בּלי גישוּם. לה חלק חלק בּלי כּלל מאַחז. לפניה מבוֹא – וכי תיכּנס בּוֹ הנה שוּב מבוֹא. תמוּנת ירוֹחם המשׂכּיל חיה בּה בּמקצת. לוּ פּגשה אוֹתוֹ עתה כּי אז קראה אוֹתוֹ לטייל אִתה והיתה שׂחה עמוֹ. עַם היהוּדים מתפּוֹרר והרוּסים הם חלוּצי המחנה. היא ירדה אל הגיא, צעדה על הגשר והסתכּלה בּאשדוֹת המים. מכּה גל וגל בּשטף וּבעוֹז. פֶּה לטבע וכוֹח עצוּר. מי משרת את מי? מי יצוה וּמי יפקוֹד וּמי מוֹשל? שפחה אחת עוֹמדת בּרגליה היחפוֹת בּמים, כּוֹבסת לבנים וּמכּה גם היא את הכּוּתנוֹת בּצוּר פּעם אחר פּעם. זוֹ לא תחשוֹב כּלל ולה נפש ורוּח ועיניים מפיקוֹת. אחוה בּין האדם וּבין הטבע, ולה מוּשׂכּלוֹת וּמחשבוֹת. גם היא אינה יוֹדעת את הדרך בּה תלך, אם גם יש מתן בּעוֹלם ותשלוּמים וּפדוּת. לבכּוֹת חפצה עת והיא אין-אוֹנים.

לא

ערב יוֹם-קיץ. יחיאל איכנשטין ישב על המעלוֹת לפני בּיתוֹ שקוּע בּמחשבוֹתיו. איש ניתק מעוֹלם-המסחר בּאפס-מעשה, חי מחוּץ לאהלי הציבּוּר ונשכּח ארחוֹ מהם… אם לא נשקע אדם בּחוֹמר יתעוֹרר הרוּח, וּבחדוֹל שאוֹן היוֹם ישׂיח הערב. קוֹל מלך-הנחל מרחוֹק ישָׁמע, מקרקרוֹת הצפרדעים וּפוֹתחוֹת את לב האדם בּנכאיהן. איכנשטין נזכּר בּרעייתוֹ, שהלכה מארץ מטה למשכּן-נצח; הוּא נזכּר בּיד ה', שמרימה וּמשפּילה; נזכּר בּהרבּה דברים שראה בּימי-הבלוֹ; והוּא בוֹחן וּבוֹדק את עברוֹ. מה שהיה נשאר תקוּע לכאוֹרה, אבל ההוֹוה מתרוֹקן בּכל פּעם, ואשר יבוֹא למחר אף הוּא גוֹוע. הנך עוֹמד בּין הרבּים ואתה נארג עמהם; הנך עוֹזב אוֹתם וגם הם עזבוּך. גדוֹל הרע, הוּא אוֹכל ואינוֹ נאכל, וּמעט הוּא הטוֹב. אין מידה כּנגד מידה, אין משקל והערכה; ואף על פּי כן יש השגחת מרוֹמים ויש שׂכר ועוֹנש. מקדים אתה לחטוֹא והנך שב בּתשוּבה. הנה יוֹשב בּסתר עליוֹן ואתה מחפּשוֹ ואתה מוֹצאוֹ ושוּב הנך נשמט מן הדרך. עני חשוּב כּמת והעשיר ירבּה דאגה, צדיק נעכּר ורשע ישׂגא. לוּ היה יחיאל שליח-ציבּוּר כּי אז היה מתפּלל בּקוֹל רם והיה מתחטא לפני המקוֹם והיה צוֹעק וּבוֹכה לפני אֵל-תעלוּמוֹת.

הוּא בּא אל חדר-האוֹכל, שהוּא גם מקוֹם-משכּב למרים, להעמיד נר על השוּלחן וירא אוֹתה יוֹשבת עגוּמה, חוּט מָשזר משי מקשר את שערוֹתיה, פּניה כּירח. נרעש מהוֹדה צעד בּפיק-בּרכּיים, הוּא כּכּוֹהן שנכנס להיכל והנה לַכּרוּב שעל פּני הכּפּוֹרת סמל נערה… מעוֹלם לא היה יחיאל סוֹחר ולא עבד את הממוֹן ולא התעמל בּחיים ולא בּיקש גם קרבת אלוֹהיו. יוֹצאת מהנשמה הגלוּיה נשמה אחרת, וּבה נפש וּבנפש רוּח; והיא פּוֹתחת את הלב, פּוֹתחת את כּל החוּשים וגם מערבּבת את החוּשים.

מבּלי דבּר דבר נסוֹג אחוֹר, כּי התחלחל…

לב

שלוֹשה ימי-גשמים היוּ לעיר חוֹנירד, אשר כּמוֹהם לא ראתה מיוֹם היוָסדה, התקדרוּ שמים בּעבים שחוֹרים, הצטמצם האוֹפק והוּא מלא ריחוֹ של אבק-שריפה. בּרקים קוֹרעים את כּתלי הקדירה השחוֹרה וּמפיצים אוֹר משוּנה ורעם אחרי רעם נשמע מכּל עֵבר וּמרעיש כּל אוֹזן. נפתחוּ הארוּבוֹת וגשם שוֹטף החל לרדת ולקלח ממרוֹמים ודקר כּחוּדי מחטים. לא גשמי בּרכה היוּ, כּי אם גשמים של זעם וּשל משׂטמת-עֹולם. תבל לא תנוּח, תתקוֹטט עם עצמה ותשפּוֹך כּעסה על כּל יוֹשביה מאדם ועד בּהמה.

המוֹרה איסַק בּטלוּן שכב על מרבד ישן והתכּסה בּאדרת-חוֹרף, כּי קר לוֹ. התרוֹקן מוֹחוֹ מכּל דיעוֹת וּמחשבוֹת ורק דבר אחד נאחז בּנשמתוֹ: מי יוֹדע אם יראה עוֹד בּחייו את העלמה הפּלאית שראה בּבית-העלמין, ואם לא מחה תימחה גם היא בּשטף המים? היבּשה היא רק כּאִי בּים, וּממעל לה נאדוֹת נפתחים.

אין לאלוֹהים חוּש-המישוּש, הוּא רק כּצינוֹר ארוֹך בּוֹלע את האפס וּמוֹציאוֹ גלמים גלמים. דבר עיוּני כּזה קרא פּעם בּספר, מוֹצאוֹ מארץ גרמניה הכּבּירה. והוּא מתיירא מפּני עיוּנים כּאלה – הבדל גדוֹל הוּא, אם מלוּבּש אתה אוֹ הנך עוֹמד ערוֹם. הוּא מתנער וקם מעל המרבד, מעביר ידוֹ על שׂערוֹת ראשוֹ ואוֹמר לעצמוֹ: לכּל קץ וסוֹף. עוֹד מאיר השמש. הוּא מוֹצא חיזוּק בּעמדוֹ על רגליו. לוֹ הרגש כּמוֹ נוֹשׂא הוּא את כּל הבּית על שכמוֹ ולא יחוּש כּל משׂא. הוּא ימצא אשר יבקש; נתבּרר לוֹ דבר חדש. – – –

איסַק בּטלוּן מצא לוֹ מפלט בּענייני מדע. לארבּעת עֶברי העוֹלם שוֹכנים עמים וּשבטים, מהם נמוּכים בּהשׂכּלה וּמהם נאוֹרים, ההשׂכּלה והדעת הן רק חלקת הנאוֹרים; וּלאידך, היוּ עמים נאוֹרים ואינם עוֹד. חוֹשש הוּא שיש גבוּל גם להתפּתחוּת. פּעם הוֹלך השׂכל הלוֹך ושטוֹף וּפעם הוּא חוֹזר על צירוֹ כּגלגל. האִם חוּקי הנפש הם כּחוּקי הטבע אוֹ פּנים שוֹנים להם? כּמדוּמה לוֹ שיש חוּטים נמשכים מקדירת המוֹח לפתחי הלב, בּן -אדם הוּא חי וּמרגיש וגם לשאר בּעלי-חיים יש הרגשוֹת ונטיוֹת. מכּיר שוֹר אבוּסוֹ, כּלב את אדוֹניו. החתוּל הוּא חיית-טרף, והוּא גם ידע חיבּה לבּית בּו ישכּוֹן.

הנך קוֹרא בּספר ואוֹתוֹ כּתב בּן-אדם, והוּא יוֹרך וילמדך בּינה. אתה סוֹגרוֹ וּפוֹתחוֹ ואתה שוֹאב רעיוֹן אחר רעיוֹן; זה נישכּח ממך ואת זה תזכּוֹר. לוֹחץ אתה את יד חברך ואתה טפל לוֹ. בּטלוּן אינוֹ מאמין בּאדם, אבל מאמין הוּא בּרוֹך אִשה. זוֹ מציאוּת אחרת. אַשרי מי שמצא קשר האהבה, ואוֹי לוֹ למי שיישאר ערירי בּחיים. הוּא יעלה עָל. חי האלוֹהים, שבּידוֹ לרכּוֹש לוֹ השׂכּלה גבוֹהה. הוּא צריך רק עֵזר וּתמיכה בּנפש, שנַיים שהם אחד לא מספּר זוּגי הם. הוּא לא ינוּח ולא ישקוֹט עדי ישיג מטרתוֹ. חוֹנירד וכל המוֹנה בּכף האחת והוּא מוֹשך בּכּף השנית. – –

ישב בּטלוּן בּחדרוֹ הקטן לעת ערב, הסתכּל בּרחוֹב הריק וליבּוֹ עליו כּאבן. הוּא קם מעל הספסל, סגר את הספר הפּתוּח על השוּלחן, שיוה את המכסה והתחיל מוֹנה את ימי החוֹדש. בּדידוּת נוֹראה אחזתוּ. הוּא אמר לשׂוּם כּוֹבעוֹ על ראשוֹ ולצאת החוּצה, ולא היה לוֹ העוֹז להניע את גווֹ. הוּא שכח את אשר לפניו ואת אשר לאחריו. נתפּלגה נשמתוֹ; ולוֹ הרגש כּמוֹ אוֹחז הוּא דבר בּידוֹ, כּמוֹ יוֹנה הוֹמייה מעל לתקרה וּכּאילוּ בּנוּ עליו מצוּדה. לוּ עצי-גפרית בּאמתחתוֹ, והוּא יוֹדע כּי אם יצית את האחד יהיה אוֹר ויבוֹא גם שביב-תקוה בּקרבּוֹ; אבל גם זאת הוּא יוֹדע, שמאש יֵצא דם וזה מוֹסיף כּוִייה על כּוִייה.

פּתאוֹם בּאה רוּח בּוֹ, התחיל לסוֹבב את השוּלחן וגם להכּוֹת בּידוֹ על השוּלחן; רקדה צלוֹחית של מים שעמדה עליו, רקד גם הבּקבּוק.

לג

בּטלוּן השיג את מאוַיי ליבּוֹ. הוּא החל להוֹרוֹת את גדליה נכד איכנשטין שפת רוּסיה, וכה צעד על מפתן הבּית, שם אוֹר מסתתר וזוֹרח. העוֹלם הוּא חציוֹ מעוּטף וחציוֹ ערוֹם. הנך שוֹאב בּכלי מים חיים מן הבּאר והנך מחזיר פּניך לאחוֹר והנה מדבּר-שממה. החזקת בּזרוֹעוֹתיך משׂאַת-נפשך ונלחץ חזה לחזה וּמידבּק לב ללב – וּלפתע-פּתאוֹם והנה אתה גידם, גידם אתה, וּמימין וּמשמאל, ממעל וּמתחת רק ריקוּת בּאויר. סילק אלוֹהים את שכינתוֹ מן הטבע וּלפתע-פּתאוֹם והנה שוּב אוֹר מאיר. אוֹר יוֹצא מבּין חרכּי העוֹלם ונאחז בּך וּמתחוֹלל בּנשמתך וּמרעיש את נשמתך. הוֹלך אתה בּצידי דרכים, דממה מסביב, שוֹתקים השמים, שוֹתקת הארץ; וכי ייפּתח תהוֹם לרגליך תפּוֹל ותרד שחת. ואין מי זוֹכר אותך, אין מי שוֹאל לשמך ואף אין יוֹדע שנמחית משדה-החיים, וכי ממספר אלפי-רבבה נלקחה אוֹת אחת. והנה קוֹל קוֹרא לך, גם לך. שעל ממך מישוֹר אין סוֹף, נמלטת מן התהוֹם.

נפגש בּטלוּן עם מרים פּעם אחרי פּעם בּבוֹאוֹ אל השיעוּר וּבלכתוֹ מהבּית. הוּא דיבּר עמה, שׂח עמה. היא שוֹאלת והוּא משיב. הוּא שוֹאל והיא אינה משיבה. בּעיני-תמהוֹן היא מסתכּלת בּאיש המשׂכּיל, שלוֹ נצפּנוּ דרכים ויוֹדע לברר דיעוֹת. דברי מחשבה שהנך שוֹאב מעלי ספר אינם מכריעים כּאלה היוֹצאים מהפּה. והמוֹרה הזה מבּיע כּל דבר על אפניו. הוּא מתחיל לבאר מן הצד, מעלה בּמזלגוֹ עיוּן פּרטי אוֹ איזה מאוֹרע תוֹלדתי, ותיכף יתחיל לכייל לוֹ שיטה וּמעמיד יסוֹדוֹת. אניית-שייט לא תתהפך בּכל פּעם בּלכתוֹ עוֹד תחשוֹב על אוֹדוֹתיו.

מתרוֹמם הלב וּמשתאה הלב. אין חקר לבני-אדם ואין תיכלה לאשר להם ולאשר לא להם. מאיר העוֹלם וּמתקרב, הבּרכה לא ממך, כּי אם מאחר היא בּאה. איסַק בּטלוּן אוֹהב את מרים. זה בּרוּר לוֹ והוּא גם מאמין בּזה. נפשוֹ מתרגשת מרוּם חינה ולעיתים מרגיש גם איזה דוֹחק. היא ראוּיה לוֹ, היא נוֹצרה בּעדוֹ; והוּא מחבּב רפרוּף עיניה, מחבּב את סמל פּניה וּתנוּעוֹתיה; כּל קמט בּבגדיה הוּא לוֹ הד שירי. כּי תצעד בּרגליה גם האדמה חייה. והוּא אינוֹ שלה, אינוֹ יכוֹל להיוֹת שלה. לה שׂיח ושׂיג עמוֹ. הוּא בּחוֹנירד. הוּא איש-דיעוֹת, אבל מרחק בּניהם. לוּ יבוֹא וישתטח לפניה אז לא תחפּוֹץ בּוֹ; ולוּ ירחיק נדוֹד ולא תוֹסיף לראוֹתוֹ, גם אז שממוֹן מסביבה.

אתם לא תדעוּ נפש נערה. וּבטלוּן ידע, עד לשכרוֹן-נפש ועד לדכאוֹן-נפש.

לד

אי-מנוחה, שלא ידעה עוֹד כּמוֹה, אחזה את מרים. היא רוֹאָה נתיב לתעלוּמוֹת החיים ועוֹד הכּל סגוּר בּה. הנה הכּל נארג לפניה ושוּב מתחלק. ליבּה נמשך אחרי שׂיחוֹת המוֹרה ואחרי דברי מחקריו; אבל היא חוֹזרת בּכל פּעם אחוֹר, יראָה היא מפּניו והוֹלכת לקראתוֹ אוֹ מַמתנת לוֹ. כּוֹכבים בּעוֹלם, חלוֹנוֹת לתבל וּפה לאדם ואוֹזן לשני להקשיב לוֹ. אוֹחז לב בּלב ונשמט הלב אוֹ הוֹלך ונסגר. קישוּר וּפירוּד בּכּל. הרי שבטים ועמים, מחנוֹת וחברוֹת, משפּחוֹת וּבתים, והרי בּדידוּת הוֹלך היוֹם ויוֹרד ונבלע בּליל, והליל גם הוּא נשמט מפּני הבּוֹקר. אין קבע בּעוֹלם, כּי אם חילוף.

לשוא תתיגע מרים להרכּין נפשה לנפש המוֹרה, להיוֹת לוֹ לחבֵרה גם היא. מה לה בּעוֹלם וּמי לה? זכרוֹן הוֹריה כּמעט ניתק ממנה וגם בּבית קרוֹבה בּחוֹנירד לא תשב לנצח. איך תמצא את לחמה? ואיזוֹ מטרה תציב לה בּחלד? כּבר לקחה אזנה שמץ משאלת הרכוּש והעבוֹדה וּמדברי הכּלכּלה והחירוּת. מוֹשלים עריצים להרע לבני-אדם אחרים. גוֹבר העשיר על העני וגם שׂכיר-יוֹם לא יבוֹא על שׂכרוֹ. היא כּבר שמעה את השמוֹת לַסַל וּפּרוּדוֹן, גם על-דבר ס"ט-סימוֹן קראה בּספר ועל דבר רוּסוֹ. הכּפירה בּערך התרבּוּת כּוּלה נוֹראה בּעיניה; – וּלאידך גיסא, מבינה היא את ערך הטבע. חיי בּני-האיכּרים הלא עוֹלים על חיי העירוֹנים. הרי תוֹם וּפּשטוּת והרי מעשי ידי אדם.

לא! היא לא תפשוֹט עֶדיה מעליה, היא לא תשליך חשבּוֹן ודעת אחרי גוָה, לא תכפּוֹר בּהכּרה וּבהתבּוֹננוּת. היא גמרה אוֹמר להתוַכּח עם בּטלוּן ולהכריחוֹ שיגלה לה את הסוֹד האחרוֹן ויחשׂוֹף לפניה את צפוּנוֹת-עוֹלם. מה שאין לאֵל ידה היא – יש בּכוֹחוֹ להראוֹת לה. דיבּוּריו הלא בּרוּרים הם; אוּלם כּשייפּרד ממנה ותהפוֹך בּהם – אינם בּרוּרים עוֹד…

פּעם אחז בּידה, בּשׂיחתוֹ עמה, ותרעד והיא לא ידעה מה לה. הוּא מברר לה נתיבוֹת-עוֹלם והוּא מבקש ממנה גם קרבת נפשה. כּדברים האלה גם קראה בּסיפּוּרים והנה עוֹמד איש לפניך וּמראהוּ לא נעים וּלשוֹנוֹ אתוֹ.

בּערב ההוּא יצאה לטייל הרחק מבּית-הריחיים וחיפּשה בּנפשה וּברוּחה פּתרוֹן לכל אלה. היא ישבה על עץ כּרוּת לנוּח והבּיטה לראשי מנעליה.

לה

מרים הרימה את ראשה והנה בּטלוּן עוֹמד לפניה. התחלחלה הנערה ותקם והוּא הוֹשיט לה את ידוֹ ולא גרע עיניו ממנה. בּידה החיים והמוֶת עתה והוּא גוֹרש מעוֹלם עוֹבר וּמבקש הוּא חנינה וחסד. ממזרח וּממערב, מצפוֹן וּמיָם ארחוֹת עקלקלוֹת וצוּרי-מכשוֹל ואוֹי לוֹ לבר-נש כּי יאכל את נפשוֹ מרעב וּמיגוֹן, וּלפניך שוֹשנת-עדן, נשמה דוֹבבת בּגוִיית בּת-אֵלים. חי האלוֹהים, כּי אין כּנערה זוֹ בּמלוֹא העוֹלם, והיא עתה בּמסיבּך וּברשוּתך.

היא הוֹלכת בּחברתוֹ בּלי חפץ והוּא שוֹפך שׂיחוֹ לפניה, לה פּילל כּל הימים והיא חלוֹם נפשוֹ ורוּחוֹ. הוּא יסַדר לוֹ חייו מחדש, לוֹ דרכים וּנתיבוֹת בּמדע. הוּא ישתלם בּשׂפת-קדם וּבידיעת החברה והנפש; הוּא ילך לחוּץ-לארץ, אם תלך עמוֹ, ושם אויר רחב, חוֹפש והשׂכּל. חטא גדוֹל יהיה אם תדחה אוֹתוֹ ותמאן להיוֹת חברתוֹ בּחיים. הוּא מדבּר בּלי הרף ורוּחוֹ הוֹמה. הוּא משלב זרוֹעוֹ בּזרוֹע העלמה הנפחדה, והיא מבקשת ממנוּ כּי ינח לה. עוֹד רגע והוּא יפּוֹל על צוארה ויהדק פּיו לפּיה, אבל איזה דבר עוֹצר אוֹתוֹ מעשׂוֹת זאת. לוֹ הרגש כּי תוֹעה הוּא, כּי הקדים להיוָלד דוֹר אחד אוֹ כּי איחר לבוֹא. הוּא אוֹחז בּשתי ידיה וּמבקש לחדוֹר אל נפשה. הוּא מבקש וּמתחנן אליה בּכל שטף הדיבּוּר ועוֹז-הרוּח והיא שוֹתקת ואינה עוֹנה דבר. דוּמייה מסביב. לוּ היה סכּין בּידוֹ כּי אז היה קוֹרע את ליבּוֹ. אם יקוּם עליה ויחנוֹק אוֹתה, מי יתבע את דמה מידוֹ? מתפּשט העוֹלם לכל עֵבר, והוּא יחיד והיא יחידה והנה תהוֹם ואין גשר.

לא! הוּא לא ירף ממנה. אוֹ ישוּבוּ שניהם העירה יחד אוֹ לא ישוּבוּ. מרים מבקשת ממנוּ שילַוה אוֹתה לבית קרוֹבהּ, למען לא תאחר לבוֹא. וּבלבבוֹ צעקה והיא אינה שוֹמעת. “מרים' – הוּא קוֹרא בּהתרגשוּת, – אַל-נא תנחיני לבדי, ועל כּן בּאתי הלוֹם לראוֹתך ולפתוֹח המיית-נפשי לפניך. נשלב את חיינוּ יחד אוֹ נפוֹצץ את חיינוּ. אין מפלט בּעוֹלם בּלעדיך, וגם אַת תחריבי, תחרבי, תחרבי”.

לו

מרים לא ענתה לוֹ דבר. היא חרדה בּכל גוה, וכל דיבּוּר שיצא מפּיו היה לה עתה כּמוֹ מהלוּמוֹת. בּידה אין תשוּעה גם לוֹ ולה. מה יחפּוֹץ ממנה? הוּא ארב לב הרחק מן הבּית, שם מצאה מפלט; ולה רק בּקשה אחת: “הניחני, רב הדבר ממני”. היא צוֹעדת לאִטה והוּא הוֹלך לצידה. הוּא מיהר להתקרב אליה וּלגלוֹת לה את ליבּוֹ. עליו היה להמתין עוֹד ירחים ושבוּעוֹׁת, עדי ימצא קן בּלבבה ועד אשר תבין לרוּחוֹ. הוּא חפץ לבקש סליחה ממנה; תשכּח את אשר דיבּר הפּעם בּאזניה ויהי הכּל כּלא-היה. הוּא ישוּב לשׂיח עמה בּדברי-מדע וּבהנהגת החברה אחרי השיעוּר עם תלמידוֹ ויוֹסיף ליהנוֹת מחינה ולשׂאת חזיוֹנה בּנפשוֹ. ימים ושנים היה עוֹשה כך, עד זקנה ושׂיבה – ולנערה סמל-עוֹלמים. מי דחף אוֹתוֹ לכאן? מי לקח אוֹתוֹ בּציצית ראשוֹ והביאהוּ לים סוֹער? מי פּרץ בּראשוֹנה גדרוֹ של העוֹלם? מתמוֹגג הלב, משתרעת הנפש ומתהוֹללים כּל האברים וּמשתגעים כּל האברים. הוּא לא יתן אוֹתה לחזוֹר. הוּא ישליך אוֹתה המימה בּצעדם על הגשר ויקפּוֹץ אחריה. קרים חבלי-מוֶת, שממוֹן נוֹרא בּבּדידוּת. אין חירוּת עוֹד, כּי אם הכרח, הכרח וכליוֹן.

“לך מאתי, – התחננה אליו מרים, כּי נבהלה שבעתיים. – הניחני לבדי ואשוּב”. אבל המוֹרה המתרגש יחצה בּידוֹ את הדרך לפניה. הוּא מתנחם על כּל אשר עשה ודיבּר. מאוּשר היה לוּ היה נשאר בּחדרוֹ ולא נפגש עם משׂאת-נפשוֹ בּשעה זוֹ ולא פּתח לפניה את לבבוֹ. אבל הוּא הן עשה מה שעשה ואין חנינה גם לוֹ. והוּא איבּד כּל מה שהיה לוֹ, רגליו מעדוּ ואין מקים אוֹתוֹ. מאוּשר היה לוּ תהוֹמוֹת יכסוּהוּ והכּל ייחרב ויחשך. הוּא עוֹמד רגע אוֹבד-עצוֹת מבּלי נוֹע. הוּא מבקש להוֹציא עוֹד מלה אחת מפּיו, ולשוֹנוֹ אין אתוֹ.

בּטלוּן לא נשתגע, אבל הנפש נתוּנה כּמוֹ בּמלקחיים. הלך ושב עם מרים לבית-מלוֹנה ודוּמייה בּיניהם, אין דוֹבר דבר. הם בּאוּ על הגשר המוֹביל לבית-הריחיים. הערב מקיף את העוֹלם. והנה מעדוּ רגלי הנערה ותפּוֹל המימה. והוּא, שיש אוֹמרים כּי דם דחף אוֹתה, לא מיהר אחריה להצילה, כּי אם נשמט וּכמוֹ בּרח לנפשוֹ; והוּא לא מוּג-לב היה מעוֹלם. מה היה לוֹ?

הוּא איבּד את דעתוֹ על ידי הערה נעימה לפנוֹת ערב ואוֹר גֵו שָׂם בּוֹ שַׁמוֹת, והוּא הוֹלך קוֹדר ושחוֹח בּלחץ הנפש מאין כּמוֹהוּ. שיניו נשרוּ וקוֹלוֹ נשתנה. בּעלת-בּיתוֹ, שאצלה יגוּר זה כּשנה וּמחצה, לא הכּירתוּ וקראה לקראתו: “הוֹי, אֵל וּבנוֹ”.

ותצעק מרים. מיהרוּ העוֹבדים בּבית-הריחיים, משוּה מן המים, והיא התעלפה מפּחד, בּגדיה רטבוּ, וישׂאוּה הבּיתה. כּשמוֹע יחיאל מרחוֹק את אשר קרה, אחזהוּ השבץ ולא קם עוֹד לתחייה ותהי תאנייה ואנייה בּבּית.

ממחרת היוֹם הוּבל לקברוֹת בּרוֹב עם. נסתם הגוֹלל על איש נוֹדע בּקהל, שגם לא הניח כּמוֹתוֹ. נתרוֹקן הבּית בּוֹ שכנה נשמה דוֹבבת. נשארוּ היוֹשבים בּו שוּב יתוֹמים ועזוּבים.

לז

שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת רץ בּטלוּן בּמשעוֹׁלים וּבדרכים, גם חצה שׂדוֹת-חיטים, לן בּיער עבוֹת, לא אכל ולא שתה. בּצקוּ רגליו, שׂערוֹת ראשוֹ מלאוּ אבק, ועיניו היוּ אדוּמוֹת מעוֹצר רעה ויגוֹן. נתפּרקה הנשמה, הלב מתקוֹטט עם הרוּח, והעוֹלם מחוּץ נקרע לגזרים. איה זאבי-ערבוֹת? איה הכּפירים לאכלוֹ חי? אבל לוֹ אין עצם ואין בּשר.

מה קרה? מה עשה? הוּא רץ והכּל רוֹדף אחריו. הוּא פּוֹנה לימין וּמתנגף, לשמאל ונדחה. מבּני קין הוּא. הוּא קרא שוּב את ראשית הבּיבּליה וספרי-המלכים רוּסית. נפתחוֹת דלתוֹת הספר וקוֹל אוֹמר: רצחת ולא ירשת, ארוּרה האדמה בּעבוּרך, ארוּרים מימי הנחל. ארוּרים הם בּני-החיים וּבני-המות.

התקדרוּ שמים בּעבים. זחל בּטלוּן לתוֹך מערה חצוּבה בּהר-אבן, שנעזבה זה ימים רבּים משוֹמר. נשתטח על חציר יבש ויצא דם מחטמוֹ, יצא ונזל בּלי הרף. והוּא לא קינח בּמטפחת, לא עצר בּוֹ ויאמר: תצא רוּחי ואֶשאֵר מוּנח כּפגר מוּבס. הוּא התהפּך על מקוֹמוֹ וכבש פּניו בּחציר. חשכוּ כּל אפסי תבל. תרדמה כּבדה נפלה עליו ויישן בּתוך קלח-הדם שעוֹת רבוֹת. אבנים מתגלגלוֹת ממעלה למטה, בּכל פּעם יוֹצא בּרק וּמאיר לרגע את החוֹשך ונבלע גם הוּא בּערפילי-נצח.

הוּא קם בּבּוֹקר השכּם, שערוֹת ראשוֹ היוּ פּרוּעוֹת. העוֹלם יכסה פּנים, נבוֹך הוּא לא כּתמוֹל שלשוֹם. בּטלוּן הוֹלך שפי בּמעגל צר; עיניו מוּשפּלוֹת למטה, אין קוֹרא לוֹ, רוֹבצת השתיקה בכל עֵבר. אבל איזה דבר מנסר בּנפשוֹ, מחנק בּגרוֹנוֹ; הוּא רוֹעד בּכל גוּפוֹ. לפתע-פּתאוֹם החל לבכּוֹת וּבכי עז התפּרץ ממנוּ. מתפּתל הלב, צוֹעקת הנשמה הדלה והמדוּכּאה; ואין עוֹנה, אין מאזין, אין גם תהוֹם נפתח לבלוֹע את בּן-האדם תוֹלעה. נתרוֹקנה תבל מאלוֹהיה. אין מטרה ותכלית עוֹד; אין תקוה ואין תוֹחלת. יוֹרדוֹת הדמעוֹת מאין-הפוּגוֹת וקוֹל הבּכי הוּא קוֹל ניחר. לוּא בּא אל חוֹף נהר כּי אז השליך עצמוֹ אל המים; לוּ היה לוֹ חבל כּי אז תלה עצמוֹ על העץ; לוּא מצא סַם-מות בּדרך כּי אז בּלעוֹ מיד. פּתחוּ חרצוּבּוֹת הנפש. השיבוּ את הצר והמצוֹק למקוֹרם. הריקוּת לא תימלא.

בּעבוֹר בּטלוּן דרך כּפר אחד תפשׂהוּ שוֹטר אחד, ויען כּי לא היתה לוֹ תעוּדה הוּשם בּסוּגר. הוּא גם מיאן להגיד את שמוֹ ויוֹבילוּ אוֹתוֹ אסוּר בּנחוּשתיים עם שני איכּרים, שהרשיעוּ לעשוֹת, לבית-הפּקוּדוֹת שבּעיר בּלטה, שם השליכוּ אוֹתוֹ לבית-הכּלא, והוּא קיבּל עליו את הדין ונשא את עווֹנוֹ. התפּוֹרר אצלוֹ הרצוֹן לחיוֹת ולהחזיק מעמד. יבוֹא השטן ויעוֵר את עיני כּל ויחריב כּל חלקת אדמה; לא תוֹציא הארץ דשא ועשב; לא יֵדע שוֹר קוֹנהוּ. תבוֹש החַמה ולא תזרח עוֹד.

רק בּסתר הליל, כּשכּל הענוּשים והאוֹבדים בּבית-הסוֹהר הוֹזים שוֹכבים איש איש על הקרקע ועלוּ עליהם הכּינים והפּרעוֹשים ויינקוּ מבּשרם הדל, וינעם הדם המצוּץ לחיכּם – אז יתחכּך גם המוֹרה בּראשוֹ וּבבשרוֹ ועיניו רוֹאוֹת בּאוֹפל את אשר לא יראה בּן-אדם בּהקיץ. יש פּינה בּנפש נפתחת רק לאוֹבד; וכי תיפּתח אז נרד עמקים, נשקע תהוֹמוֹת ונראה שם את תנין העוֹלם זוֹחל על גחוֹנוֹ והוּא מתעקם בּכל פּעם וּמעוֹרר זוָעה. אז תתהפּך גם הכּרת אנוֹש על צידה. אָפס המֵץ. בּני אליל נידח אנוּ.

לח

יֶרח שלם התהפּכה מרים על משכּבה, כּי חלתה. נתנוּ את מיטתה בּחדר בּו חוֹדר השמש בּכל בּוֹקר ורוַח לה. מביאים לה מרק חם, גם חָלב רוֹתח. מדי פּעם בּפעם יבוֹא גם הרוֹפא קוֹך לבקרה, ממַשש את דפקה וגם מדבּר על ליבּה. וּבלכתוֹ – ריק החדר; תוֹעה היא בישימוֹן העוֹלם; אין אוֹמר ואין הגה. מי היה זה שדחה אוֹתה אל המים? מי הוֹציאה? וּמי זה ירפּא אוֹתה? דוֹדה השגיח עליה ויהי לה למגן וּלמחסה, ועתה נדד גם הוּא למרחוֹק. אם תקרא אוֹתוֹ עתה לא יבוֹא מן החדר השני ולא יתקרב אליה. את דבר המוֶת לא תבין. נפש יוֹשבת בּנפש, נרכּבת נפש בּנפש; מי זה יֵדע ראשית ואחרית? מי זה האוֹמר לאדם קוּם וּמי האוֹמר לוֹ שכב? חן הנערה המכוּסה לבנים ועיניה המפיקוֹת תוֹם וחנינה מפלס לוֹ נתיב ללב קוֹך, כּי בּא לבקרה אחרי הצהרים; והוּא גם הוּא, כּי אחז בּידה, נגע גם בּקצה נפשה. חידת הנוֹער והשׂיבה היא גם דבר השירה. אנוּ פּוֹתחים דלתוֹת בּקיר ואנוּ סוֹגרים פּתחים; חלוֹן לחדר ועל החלוֹן פּרוּשׂ וילון. ממַללת הרוּח וּמשתתקת. עוֹזב אלוֹהים את מעוֹנוֹ, משתטח על פּני המציאוּת והוּא אינוֹ נראה גם לקרוֹב גם לרחוֹק.

בּקצה החדר התראה איש-מידה לבוּש מעיל לבן ועיניו סגוּרוֹת. צל מסביבוֹ והוּא בּעצמוֹ כּצל. יראה מרים להרים את ראשה וּמפחדת מפני חזוֹן היוֹם. היא דיבּרה עם האיש הזה, זאת יוֹדעת היא, ועוֹד שאֵלה אחת בּפיה. מתפּלג הדיבּוּר בּרוּם האויר. קשׂקשׂי-תכלת מזהירים. מתנענע האיש וּמפשיל את זרוֹעוֹ. מעילוֹ נסרח על גבּי קרקע. אחד מבּני-המוֶת הוּא. הוּא לא מת ואינוֹ חי. תרדמה נפלה על נערה ותּיקץ מנבכי צער ותמהוֹן.

לט

הַערב-שמש בּיוֹם שבּתוֹן.

לרוֹפא קוֹך היתה שעת-מנוּחה מעמל השבוּע. הוּא ישרת את בּני-אדם ועוֹמד בּין האלוֹהים והטבע. הנה משחית מגבוֹה מכלה את אשר נעשה, והנה מעצוֹר בּעד הכּליוֹן. מלוה למַוָת על בּני-החיים ואתה עוֹמד בּפני התוֹבע. יש רפוּאָה למחלה והקלה לכאב. מסירים אֶרס מגו וּמחזקים את הלב; משיבים ילד גוֹסס לאמוֹ, נוֹתנים מחיה לרעב. מי שיריב את חברוֹ ויציק לחברוֹ לאו בּר-נש הוּא אוֹ בּליעל הוּא. מי שמוֹסיף הוֹן על הוֹן ואץ להתעשר, גם אחריו לבקר. העניים כּאברים מדוּלדלים הם והנך רוֹעה בּתוֹך העדר. בּין שני שבטים אתה גר, בּין יהוּדים ונוֹצרים, ותחרוּת נצחית בּין עוֹבדי האלוֹהים וּבין עוֹבדי בּנוֹ. זה חי וקיים ונוֹדד עם עמוֹ; וזה נצלב ומת וחי ועלה למרוֹם וחזוּתוֹ בּארץ.

זכרוֹנוֹת-קדוּמים עוֹלים בּליבּוֹ של קוֹך. בּין רכסי הרי-קַוְקַז עבר עם סוּסוֹ בּבּוֹׁקר, והוּא אז כּבן שלוֹשים, וישׂא את עיניו והנה עיט אחד שט בּרקיע וּכנפיו המוּזהבוֹת פּרוּשׂוֹת, זנבוֹ הארוֹך מתנוֹעע למעלה. התרוֹמם גם הוּא ויאמר: מי יתן לי אבר ואעוּף. נתקל הסוּס בּאבן ונפצעה רגלוֹ. ירד לחבשוֹ. והנה חזיר-יער חוֹתר לקראתוֹ וּמפּיהוּ יז קצף. ויוֹר בּקנה-רוֹבה וימיתהוּ ויִקוֹב חוֹר בּבטנוֹ ויצא הפּרשדוֹנה. וירד העיט ממעל, התחיל לחטט בּפּגר וּלנקר עיניו. פּתאוֹם נאלם הסוּס, ניצב כּמוֹ אבן ולא יכוֹל להניעוֹ ממקוֹמוֹ. התקדרוּ השמים בּעבים ותרדמה נפלה עליו. ויישן שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת. בּהקיצוֹ משנתוֹ תם כּל החזוֹן. הוּא שוֹכב עייף ויגע בּמיטה. נערה גדוֹלה יפת-מראה עוֹמדת על ידוֹ וּמוֹשיטה לוֹ מים חמים בּצלוֹחית. ויחשבה לבתוֹ – והיא בּת איכּר מאוֹתוֹ כּפר וּבת-זוּגוֹ היתה. והוּא לא לחצהּ ללבבוֹ; כּי אם עמד לפנוֹת ערב וילך משם ולא יסף לראוֹתה…

לב קוֹך התקדר בּקרבּוֹ. הוּא אינוֹ מבקש נתיבה עוֹד וערירי הוּא. הוּא ריפּא אנשים למאוֹת ולאלפים וימצא את מַלאכוּתוֹ בּעוֹלם והוּא גלגל בּמכוֹנה. אין הבדל בּין ימין לבין שמאל, אבל יש דברים מוּנחים בּנרתיק ויש דברים ערוּמים; מבקשים אנוּ מוֹצא לנשמה וכיסוּי לגוּף, החוֹר בּעוֹלם הוֹלך וּמתרחב ויש שהוּא נסתם. בּדידוּת-הליל בּאין אדם וּבאפס הדיבּוּר לנכנס הוּא עוֹל קשה.

שוב עולה זכרון בליבו.

הוּא בּדרכּוֹ מארצוֹת-הגבוּל לרוּסיה הגבירה. עוֹלם נסגר ועוֹלם נפתח והוּא לן בּכפר אצל ראש היישוּב, אחד מבּעלי האמוּנה הישנה, הכּרוּך אחרי דעוֹתיו ונימוּסיו וּמַרבּה שׂיחה עם אוֹרחיו. זקן בּעל-הבּית ארוֹך ויוֹרד על פּי מידוֹתיו, והוּא מגוּלח-זקן. מעוֹלם לא התוַכּח בּעניני דת. וזאת הפּעם לקחה אזנוֹ שמץ ממלכוּת-שדי בּת אלף שנה וּמחידוּש העוֹלם על ידי יקיצת המשיח. חיי הדוֹרוֹת הם רק הכנה ליוֹם-פּדוּת. טוֹב לזה שיִטַהר מחטאוֹתיו, ואוֹי לוֹ לזה שנספּה בּעוונוֹ. אז שמע גם בּיאוּר להריגת קין את הבל וסיבּת מי המבּוּל להשחית כּל בּשר. הוּא חשב לבוֹא לפני כּוֹהן וּלבקש ממנוּ סליחה על מעשיו. וּבבוֹקר אחד השכּים וישתחוּ לאלוֹהי-השמש ויהי אוֹר בּקרבוֹ ימים רבּים וגם חיכּה לאוֹר. –

מ

בּקעים בּאוּ בּבית איכנשטין אחרי מוֹתוֹ. הכּל כּמקוֹם מדרוֹן. להתחלה אין סיוּם. מרים כּנדהמה. אין לה מגמה. – הרעיוֹן לשוּב אל בּית אביה יחריד את ליבּה; לבקש לה שיעוּר בּבית אחוּזה קרוֹבה לא נוֹעדה. אין לה אדם לפתוֹח לפניו את ליבּה. יתוֹמה היא בּאין מוֹדע ואח וּבאין גוֹאל.

היא קוֹראה בּספרי-דת-וּמוּסר של המסַפר טוֹלסטוֹי ועוֹלם חדש נפתח לפניה. אֵל-תעלוּמוֹת יתוּר לוֹ נתיבה בּתוֹלדה, מחללים אוֹתוֹ בּני-אדם שוֹמרי חסדוֹ. סר סוּרם, משרתים הם את אלילי-ידם, מתמכּרים הם לתאווֹת וּלהוֹללוּת החברה, משתחוים ליוֹפי, שוֹתים לשכרה כּל נוֹעם וכל חמדה, והארץ לא גן היא, לא רק פּרחים בּשדה. אַל תאכלוּ את בּשרכם. יוֹם אלוֹהים מתנחל על ידי בּנוֹ. קִרעוּ חלוֹנוֹת למלכוּת-השמים, השליכוּ את הגלילים ואת אשר יצרתם. יהי אדם מכּיר בּצרת חברוֹ, בּוֹצע עם כּל רחוֹק לוֹ וּמך ממנוּ את הפּת, וישכּח קרבת-משפּחה ואף תעלוּלי גו. רש הוּא כּל עשיר. אם תמַלא את בּית-האוֹצר תמצא רק חתחתים. מעוור הבּוֹקר גם מעוור, קרבּן עני הוּא רק הוּא מאכל האֵלים. זכית – זכּאי הנך; לא זכית – הנך שד וחבר לבעל-משחית. אַשרי מי שכּוֹבש לוֹ את דרכּוֹ ונוֹשׂא אבנים על שכמוֹ.

לפנוֹת ערב היה הדבר. מרים עזבה את בּית-מלוֹנה וּצרוֹר קטן תחת אצילי ידיה. היא הלכה לחצר בּית הרוֹפא קוֹך, המתינה עד שנתפּטרוּ נמוֹשי החוֹלים, נדחקה אחר זה לחדר הבּיקוּר, אחרי הניחה את הצרוֹר בּמבוֹא. קם הישיש מעמל יוֹמוֹ ויוֹשט לה את ידוֹ בּרגשי חנינה ורחם. והיא משפּילה עיניה ותאמר: “אמתך אני. אהיה לעֵזר לשרת את החוֹלים ואעבדך בּאמוּנה”. נשקה על מצחה ויאמר: בתי את, גדול חסדך עמי". –