_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מימי בית שני

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

  סִפּוּרֵי מַעֲשֶׂה

 

סִפּוּרִים שׁמְרוֹנִים

א

שוֹשַנָּה

כוהן גדול היה לבני שומרון בימי עמידת הבית השני, ושמו עמרם בן טוביה בן שמעיה בן אלישמע בן יהונתן בן יהויקים מבני-פנחס כוהן עליון, ותהי לו בת יפת-תואר ויפת-מראה מאד, והיא גם חכמת-לב ויודעת בחמישה חומשי התורה, ותורה דעת פקודי ה' לתלמידים, והיא גם כתבה ספר האלהים בכתב-ידה, ויהללו בשערים מעשיה.  בימים ההם באו שני נזירים מארץ רחוקה לבית-אל וימצאו שם מלון ומחיה וישבו שם; ויהי כי עלו פעם על הגג להגות בספרים, ראו אור פני בת-הכוהן מאיר מרחוק ויחשקו בה.  ויבואו לפניה ויאמרו לה: למדי-נא אותנו תורה, הלא חכמה את, ותעש כן.  ויהי בהיותם לבדם, ויחלו לדבר באזניה דברי חלקות; ותתחלחל הנערה ולא חפצה לשמוע להם.  ויחר אפם בה ויקומו ויבואו לפני הזקנים והשופטים בשער שכם, ויעידו עליה רעה.  כי סרה מני דרך.  וימהרו ויביאו את בת הכוהן לפניהם ותאמר: לא  חטאתי.  ויהי כי החלה החקירה-והדרישה נמצא, כי ענו בה עדות שקר.  היא יצאה נקיה וזכה, ואת שתי הנזירים שרפו באש כמצות משה: ועשיתם לו כאשר זמם!

 

ב

שְלשֶת הָאֲחִים

בימי נתנאל הכוהן בן עקבון בן אליעזר בן טוביה בן אליעזר בן לוי קם מלך עריץ וילחץ את מדינת עדת בני-ישראל מזרע אפרים; ומלבד כי הרס את חומותיהם, נתץ את מבצריהם והטיל עליהם מסים וארנוניות קשים, עוד ידו נטויה להעבירם על דתם, ודבר-מלכות יצא מלפניו: כל איש מזרע ישראל, אשר  ישתחוה לאלהיו ולא יתן ידו לאלהים אחרים, אחת דתו למות.  בא בארץ גם רעב ודֶבר, מבחוץ תשכל חרב אויב; ונתקיים דבר משה עבד ה': בערב תאמר מי יתן בוקר, ובבוקר – מי יתן ערב.  אין יוצא ואין בא מפחד לבב, ואין גואל לשארית העם הזה.

ויהיו לנתנאל שלוש בנים, שם הבכור בבא, והוא בבא רבה, שם השני עקבון ושם השלישי פינחס.  ויהי בראותם צרת שבטיהם והמכות אשר הוכו מבית ומבחוץ, ותהי עליהם רוח ה' ויקנאו קנאתו, ויבואו להר קדשם ויחלו להתפלל  לפני ה', אשר בידו כל המעשים וכל המזלות, להושיע לנכשלים ולא יוסיף להזניחם עוד.  אחר-כך ירדו אל עם ויקראו: מי לה', אלינו! ויאָספו אליהם כל חורי העם ואציליו, ויבחר בבא מהם שבעה אנשים.  אנשי-חיל ובעלי-רוח, וישם אותם שרים על כל העם, ויצוַם לפקוד על כל השבטים וכל המשפחות, ללמדם תורת ה' ושמירת פקודיו ולהיות להם למגן בפני אויביו.  ויחזק לבבם, ויאמצם ויחזקם, שלא לשמוע לדברי הגזרות ולא ימוג לבבם.  וישמח העם לשמוע כל אלה ויאמרו: כל אשר דברת אתה ואחיך אלינו נעשה.  קמו ונצתו כל פסלי הגויים וכל עצביהם; שבו אל ה' בכל לב וישירו וירננו לה' בשירים ובתודות.  ויהי בהשמע הדבר בבית הצרים, כי מרדו בני עדת אפרים במלך ופקידיו, וכי החלו לעבוד את אלהיהם בגלוי ובלי מורך-לב, חרה אפם ויקומו ויערכו בהם מלחמה; ויקם בבא ואחיו עם כל שבעת השרים והנציבים עם אנשיהם וגיבוריהם ויעמדו לנגדם ויעשו בם הרג רב והנותרים ברחו לנפשם, ותהי רוָחה  בשומרון ובבנותיה!

 

ג

דּוֹסִיס הַשׁמְרוֹנִי

באחת מערי שומרון, אשר שם ישבו שבטי-ישראל השבים מגלות אשור, חי בימי-קדם איש אחד גדול-לב וחוקר לתורה ולתעודה ושמו דוסיס.  ויתחבר עם איש נלבב אחר; ושניהם אסרו על נפשם, לבלתי אכול לחם ובשר שנתים ימים.  ויתקדשו.  ויקם דוסיס המורה ויעל שכמה, היא עיר שלם על-יד הר הברכה, ויחל לדרוש שם בגלוי על-אודות נוסחאותיו, שהשכיל להשיג בספר חוקי-משה, ויקוב בשמות את כל הזיופים הקדומים.  ןיקשור עליו קשר עִקבון הנשיא, והוא מזרע הכוהנים בני פינחס בן-אלעזר בן-אהרון, ויאמר להרגו, כי קינא לדברי הזקנים וסופרי בית-אל.  ויברח דוסיס מפניו וילך אל קרית-סוכה, ויסר אל בית אשה אלמנה אחת ושמה אמנטו, ותכלכלהו האשה ימים רבים וימצא חסות באהלה.  בבוקר היה קם, היה רוחץ את בשרו במי בריכה אחת קרובה להר, אחר-כך התעטף, עלה לעליה, לקח קסת-הסופר בידו וגליון עמו,וישב וכתב, עד בוא הערב, תורה בנוסח חדש על-פי דרכו ושיטתו, כה היה מעשהו יום-יום; והאשה תשרתהו ותכבדהו כאלהים.

ויהי כי גמר דוסיס את מלאכתווירד מלשכת העליה  וידבר באזני האשה, אשר הטתה לו חסד, את הדברים האלה: בן-נשיא אנכי, את אבי ואת אמי לא ידעתי, ויהי כי גדלתי ותיפקחנה עיני לדעת ולהתבונן.  דרשתי בתורת בן-עמרם ומצאתי בה הרבה דברים, שלא יצאו מפי הרועה; ונדרתי בנפשי לנקות את כתב-הדת מהשגיאות אשר בו ולהשיב כל פסוקיו על מכונם.  וישטמוני ויחרימוני כוהני עמי; ואברח מפניהם ואיסתר בביתך לכלות את מ עשי ולשלם את נדרי.  ואני ידעתי, כי לא יחדלו אויבי לבקש את נפשי וימצאו את עקבי.  הנני מוסר לך ת הגוילים האלה.  ושמת אותם בכלי-חרס; ואני אצא מזה ועין-אדם לא תשורני עוד.  והיה כי יבואו אליך אנשים משכם וישאלו אותך לאמור: ההיה פה איש, כזה וכזה מראהו? תעני ותאמרי להם: אמנם ישב בצל-קורתי האיש הזה והיה כותב דברים עלי ספר; העלים שמורים הם עמי, והרי הם מסורים לכם בתנאי, שלא תזידו לקרוא בם בטרם תטבלו את בשרכם בּבּריכה הסמוכה.  ויחדל דוסיס לצוות אותה ויעזבנה לנפשה וישם פעמיו לדרך המוביל אל קרית-ענבתה.  בכפר ההוא היתה מערה אחת נסתרת וירד אליה וישב בה וצידה לא לקח עמו.  לחם לא אכל ומים לא שתה, וימסור נפשו למות.  ויהי כי גָוע ברעב והנשמה עזבה את גופו, ויבואו כלבים ויאכלו את בשרו ויגררו את עצמותיו אחת אחת.  זה היה סופו של הנביא הבודד.

ולעקבון הנשיא, כוהן שכם, אח אחד ושמו פינח, ופינחס הוליד את לוי הדורש.  ויהי לוי ירא-אלהים, שומר דברי הכהונה, משרת באומן את דודו הכוהןוכרוך אחריו ונוטה לדרכו בעבודה.  ביום אחד קרא עקבון את לוי בן-אחיו ויאמר אליו: הוּגֵד הוּגד לי, כי דוסיס הארור מתחבא בבית אשה אלמנה בקרית-סוכה.  ואתה בחר-לך שבעה אנשי-חיל וקמת והלכת עמהם אל הקריה ההיא; ותפשתם את הכופר הזה והרגתם אותו, כי בן מות הוא, ואת כתביו תשרפו, טומאה בם! ויעש לוי כדבר הכוהן, ויבחר-לו אנשים שבעה וילך עם שבעת המרעים קרית-סוכה.  ויהי בבואם ישאלוט את אנשי המקום למגורי האשה האלמנה, ויאמרו להם: הנה היא יושבת בפתח האוהל.  נגשו האנשים אליה וידברו באזניה לאמור: האם גר בביתך איש אלמוני ואיהמושבו עתה? ותען האש ותאמר: אמנם איש זר ישב עמי ימים רבים, ואכלכל אותו בלחם ואציע לו את המיטה; והוא לא יצא החוצה, לא דיבר עם איש בלעדי.  בכל בוקר ובוקר היה טובל את בשרו בבריכה שעל-יד ההר; ואחר-כך היה עולה לעליה וישב וכתב שם בעיון-רב דברים עלי-גליון.  אחרי ימים מסר מספר עלים בידי למשמרת ויעזבני וילך.  וכה דיבר האיש בלכתו מאתי: כי יבואו בני-שכם הנה לדרוש לשמי ולמעשי.  מסרי להם את גליוני; אך הזהירי את האנשים, כי לא יזידו לקרוא בהם, עד אשר ילכו ויטבלו בבריכה שהייתי טובל בה אני.  וישביעני על זה הדבר בשם אלהים ובשם משה עבדו.  ותכל האשה לדבר ותתרגש בזכרה את אורחה הפלאי.

ויהי בשמוע לוי אחי הנשיא את דברי האלמנה ויפן אל מרעיו ויאמר להם: מה נפסיד, בני-לויה, אם נטהר עצמנו בבריכה וננקה את בשרנו מאבק-הדרך? –  אמרו רעיו אליו: עמך אנו בדעה.  ויקומו וילכו אל מקום הבריכה.  ויהי כי הגיעו אליה בבוא השמש, ויפשוט הראשון את בגדיו וירד אל המים ויטבּול.  ויעל ויקרא: אני מאנין בך, ה', ובדוסיס עבדך ובנבואותיו! ויגער בו לוי ויכהו בחרבו ויפול מתבוסס בדמו.  ירד השני הוא לטבול ויעל גם-הוא מתרגש וקורא: ה' הוא ה' ודוסיס הנביא הוא עבדו! קפץ עליו לוי ויהרוג גם אותו ונזרק דמו ונגע בדם אחיו.  ויצו המקנא את הציר השלישי לרדת אל הבריכה ולטבול; ויצא גם זה מן המים, נלהב ומקדש את דוסיס, ויפול גם-הוא בחרב לוי.  כזה קרה גם לרעהו הרביעי והחמישי, לששי ולשביעי; כולם, בטבלם עצמם במי הבריכה אחד אחד, נחה עליהם רוח אחרת ויעריצו את הנביא המוחרם – וידָקרו בחרב לוי בן אחי הכוהן.

ויהי במות שבעת הצירים אמר לוי המקנא בלבו: ארד גם אני ואטבול בבריכה ואדע מדוע הרעוּ אחי לעשות להאמין בכופר? וירד ויטבול פעם ושתים ושלוש.  הוא אך עולה מן המים ונפשו התחדשה והתרוממה על מִסגרה עד-כה, ויקרא בקול גדול באזני הנהרגם: אני מאמין כּמוכם בה' ובדוסיס עבדו! נפתחו השמים וירא צל אדם עומד לימין הגבורה.  ויקם לוי אחרי הירגע לבבו הפועם, ויחצוב בחרבו מערה בצלע ההר ויקבור שם את אחיו בני-שבטו.  אחרי-כן גלל בעלים, אשר מסרה לו האשה האלמנה, וירא לפניו נוסחאות חדשות בזאת התורה ציוה משה הנביא מבני הלויים, ויבן לישרן ולאמיתהן.  וילך הלוך וחפש בקרית-סוכה וימצא מתי-מספר אנשים מאמינים לחידושי הרואה.  ויקם וילך עמהם וישב עירה שכם אל מקום משכן דודו הכוהן, ויאמר לו: לא מצאתי את האיש דוסיס אשר תבקש ועקבותיו לא נודעו.

חג הפסח בא, חג קדוש לבני-יהודה ועוד יותר לשומרונים, שעוד היום מביאים את קרבן הפסח לה' ככתוב בספר הברית.  גללו את התורה לעיני העדה, והכוהן הגדול עקבון ציוה לבן-אחיו לוי לקרוא פרשת היום בקהל.  החל המאמין לקרוא את דברי המחוקק בקול רם,  לפי נוסחת דוסיס החדשה, ויסר מן הנוסח הקבוע עד עתה.  גערו בו כל הנאספים ויאמרו: שוגה אתה! מאבותינו נוסח אחר שמענו.  ויען אותם לוי בעוז: אך נוסחי זה, שקראתי עתה, הוא הישר והוא הנאמן.  כה אמרוֹ ה' לדוסיס עבדו! ואתם כולכם עם קשה-עוֹרף אתם.  ברשעתכם כפרתם בנבואת דוסיס, החלפתם את המועדות ותשַנו את שם ה'.  ולא די לכם זה, כי-אם שלחתם אותי לרדוף את הנביא השני, שקם לנו אחרי זה, ששימש את הגבורה בהר סיני, אוי לכם מעונש ה' ומעֵברתו הקשה! ויקצפו עליו כל בני-הקהל ויחרקו שן ויקראו לאמור: כופר הוא! כופר הוא באשר נחלנו ושמרנו עד-היום! גם דודו הנשיא והכוהן חרה אפו על בן אחיו ויאמר לקהל הנאספים: הרגו בן-עולה זה ולא יחיה! ויברח לוי ממקום הועד; וישיגוהו הרודפים אחריו על-יד שדה-יוסף וירגמו אותו באבנים, וישימו עליו גל-אבנים גדול, ויקרא שמו גל-לוי עד-היום.

ואנשי קרית-סוכה, אשר ליווּ את לוי על דרכו, בראותם את הנעשה לבחירם, ויסתירו את מעשיהם ויקומו ויעזבו את הרי שומרון וישבו בכפר אחד לא-רחוק מקרית ירושלים אשר ביהודה.  אבל עוד לפני ברחם לקרו לולב אחד ויגאלוהו בדם לוי ויאמרו: זה אשר נאמר עליו "ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך".  נקי היה האיש לוי ונרגם באבנים, על אשר העיד, כי דוסיס היה הנביא הנאמן.  אחרי זה שׂמו את הלולב בין גליונות ספרם המקודש.  וישימו ביניהם לחוק, שכל החפץ להביט בלולב לוי ולקרוא בכתב דוסיס, עליו להתענות שבעה ימים ושבעה לילות.  גם מאמינים בני הכת הזאת, כי המתים יעמדו לתחיה בקרוב ואז ישפך רוח לוי ורוח דוסיס על כל בשר.

 

סִפּוּרִים יְהוּדִיִּיּם

א

אַהֲבַת נָשִים

ויהי בימי הורקנוס השני, הוא ינאי מלך ירושלים, גרו בעיר הבירה שני אנשים מגדולי ישראל.  שם האחד חלקיהו השומרוני ושם השני אחיאב הגלילי.  והם היו חכמים גדולים ועשירים מופלגים, ויאהבו זה את זה כיהונתן את דויד, ויכרתו ביניהם ברית אהבת-עולם.  וכדי לחזק את הברית, באו גם בקישור החיתון; לחלקיהו היה בן יחיד ושמו מתתיהו ולאחיאב היתה בת יחידה ושמה זמירה; ויארש מתתיהו את זמירה; ועשו הוריהם סעודה רבה ביום ההוא, ויקראו אליה את כל שועי-ירושלים.

 אחרי הדבר הזה באו שינויים רבים במלכות ירושלים, העיר באה במצור על-ידי אנטיגנוס בן אריסטובלוס ועַם הפרתים ותילכד.  ינאי המלך נשבה ובא לבבל; ובדרכו חתכו לו שתי אזניו, ועשוהו בעל-מום למען יהיה פסול לכהן בבית-המקדש של אלהים, והשינויים האלה הביאו גם לידי פירוד בין האחים; אחיאב נשאר בירושלים תחת מלכה החדש, וחלקיהו יצא את ינאי בגולה לבבל ויהי ליועצו כל הימים.  והנה ניגף אנטיגנוס לפני הורדוס האדומי, חתן הורקנוס, ויעל זה על כסא בית המכבים ויחַזק את המלוכה מבית ומחוץ.  הוא גם קרא להוקנוס מבבל לשוב לירושלים; ולא נתנוֹ חלקיהו יועצו לעשות את הדבר הזה, פן יבולע לו.  אבל הוא לא שמע בקולו, כי נפשו התמוגגה  אל העיר הקדושה, וישב.  והוא אך ישב שם מעט, וימצאו לו עלילות-דברים וימת ויורידו לקבר שׂיבתו.  ויתאבל חלקיהו לשמע הדבר הזה, הוא לא שבאז אז את מלכו ירושלים וישאר בבל, ולא האריך ימים עוד וימת.

בינתים עלה אחיאב לגדולה, ויהי לאחד מראשי הסנהדרין, שפעלם נראה בעיניו המדינה.  רק בחכמה ובחריצות-לב נמלט מחרב הורדוס, בעת אשר הכחיד הרבה משופטי הסנהדרין, שהיו לו לשטן בדרכו; אבל כבר התירא לשבת בעיר.  ויקח את בתו זמירה ואת כל אשר לו ויתישב באחוזתו אשר בסוריה, על-יד יער לבנון.  ותמת שם צפורה אשת אחיאב ויחצבו לה קבר.  ויתאבלו עליה האב  והבת ימים רבים, וזמירה בימים ההם כבר נערה יפה, ותגדל ותעל כפורחת; ויהי בשבתה פעם על-יד קבר אמה, ותשא עיניה ותרא והנה איש אחד מגודל-פרע, כולו עטוף שחורים, עומד לנגדה, ותחשבהו לנזיר.  כמשפט הימים ההם, ויגש אליה ויאמר: בת-ציון עדינה, תני נדבה לנזיר אומלל, אני וחברי ברחנו לנפשנו מחרב הורדוס,  שהוכחנו אותו על מעשיו והגדנו לו פשעו בפניו.  דרים אנו שנינו במערה, וזה שלושת ימים אשר כלתה לנו הצידה, וכמעט מתים אנו ברעב.  ויצר לנערה.  כי אין לה מאומה להושיע לנידחים, ותקח את טבעת-הזהב מעל אצבעה ותושט לזר ותאמר: מכור את זה והיה המחיר בעדך ובעד חברך.  ויודה לה הנזיר וילך.  ויהי בלכתו ממנה ותישאר לבדה, באו ללבה רגשי עוצב מבלי אשר תדע פשרם; גם בשובה הביתה חשה בראשה, ואת דבר הטבעת לאביה לא הגידה.

ויהי לתקופת השנה, ויכל המועד, אשר הגבילו בו את הנישואין בינה ובין מתתיהו, ויבוא החתן מתתיהו ואחוזת מרעיו מבבל הרחוקה, ויפול אחיאב על צוארו וישקהו, כי גדל והיה לבן-חיל.  ויחוגו את הנישואין ברוב פאר, ויעש אחיאב משתה גדול לכל האנשים הדרים מסביב לאחוזה, לא היה כמוהו במחוז הזה ימים רבים.  ויהי אחרי קדש מתתיהו את זמירה תחת החופה בטבעת כדת משה וישראל, ראתה הנערה כי טבעת הקידושין שלה היא ותשאל את מיועדה לפשר הדבר; ויאמר לה: קניתיה מאת נ זיר אחד במאה שקל כסף, ויען כי הטבעת יקרה לי מכל, לכן קידשתיך בה לאות אהבת-נצח.  ותאהב זמירה את בעלה, וימצא חן בעיניה, ותקשור נפשה בו; וגם הוא אהבה מאד וישמח אתה, ויחיו יחד באהבה ונחת.

רק לעיתים התעצב מתתיהו וישב דומם בחדרו, ולא אבה להגיד אשר בלבבו.  לשוא הציקה לו זמירה רעיתו, בקשהו חותנו אריאב גם הוא ויתחנן לפניו, כי יגיד מה קרה לו.  הוא שותק ואינו מדבר.  ותהר זמירה אחרי ימים ותבוא ותבשר את הבשורה לבעלה; וגם הדבר הזה לא הרים את רוחו.  ויתפלאו על הדבר ולא ידעו מה לו.

ויהי אחרי ימים וזמירה ילדה בת, והיא עמלה להנעים את חיי אישה ולהשבית  יגונו, הקיפו אנשי-חיל מזוינים את כל הבית, ויבוא פקיד גבוה וירא להם את דת הורדוס המלך, לשים את מתתיהו בשלשלאות ברזל ולהובילהו ירושלימה, כי ידו היתה עם להקת שודדים.  ותתחלחל זמירה, ותתן קולה בבכי; וגם אביה נרעש ונפחד.  ולא יכלו תת אמון, כי ממתיהו, אשר ידעו את יושר לבו זה כמה, שׂם ידו עם קושרים, בני-בליעל, ויחשבו כי אך עלילת-דברים היא.  ומתתיהו לא כיחש את מעשיו ולא ניסה להצטדק, ויובל אסור בלוית השומרים לירושלים.  את הצער והבכי שבבית אין לשער.  הנה השמש יצא להאיר לארץ ולדרים עליה, הכל ירונן ויוחג חג האור, ולפתע התקדרו השמים בעבים, רוח סוער בא, ואחריו ירד גשם שוטף ויהפוך את עדן-אלהים למי-נחלים.

ותשם זמירה נפשה בכפה, ותצו לחבוש לה גמל ותרכב עליו ושתי נערותיה עמה; ותצא ירושלימה, לבוא לפנ הורדוס הגדול ולהתחנן לפניו, כי יוציא את בעלה לחירות, כי אין בו כל אשמה.

יום הולדת הורדוס היה בבואה, דגלים עבריים ורומיים מתנוססים על גגות הבתים והמגדלים, שורות שורות של אנשי חיל עוברים ברחובות בתופים ומצילתים, כוהנים בבגדיהם האדומים ולויים באפודיהם.  ויצא הורדוס מוכתר בכתר מלכה מבית-המקדש, אשר בנה לתפארת, ואחריו זקני-ישראל וזקני-רומא, שרים ופחות, והוא צועד קוממיות, עוז מראהו, ותפול זמירה לרגלי המלך ותנשק את רגליו.

ויאמר הורדוס: קומי, אשה, מה לך? ספרי לי.  ותאמר זמירה: אשה קשת-רוח אנכי, כי לקחו במצוָתך את בעלי ממני וישימו אותו במצודה; והוא לא עשה עוול מעודו, בי נשבעתי.  ויאמר הורדוס: מי את? ומי בעלך? ותען ותאמר: בת אחיאב הגלילי אנכי, היושב על-יד הלבנון, ובעלי הוא מתתיהו בן חלקיהו השומרוני, אשר הוגלה לבבל.  ויאמר לה המלך: לכי אל ביתך ומלונך, ואשלח איש-חיל אליך והוא יגיד לך פשר דבר.  צדקה ומשפט על דרכי ובממלכתי לא יעָשה עוול.  ותשתחו לו זמירה ותאמר: יחי המלך!

ביום ההוא בא למלונה איש-חיל במצות הורדוס ויגלה לה, כי בעלה אינו מתתיהו בן חלקיהו, כי בועז קמחי שמו, והוא כיחש לה; ואמנם ידו היתה במעל, והוא היה ימים רבים שר-מאה למחנה שודדים.  ותען זמירה ותאמר: אם גם אאמין במלכי, אגוד לבעלי.  תנתן לי רשות לבוא אליו למצודה ואגע מה עמו.  ויאמר איש-החיל: אגיד זאת למלך, והוא בודאי ירשה לך הדבר, כי מצאת חן בעיניו.  ויובילו את זמירה ממחרת היום אל המצודה, אשר בה בעלה אסור, ויעזבו אותם לנפשם.  מעיני שניהם ירדו דמעות בלי הפוגות, בהפגשם יחד.

ותבקש ותתחנן זמירה לפני בעלה, כי יתוָדה ויאמר לה, מי הוא ומה מעשהו, ותפצר בו ותשביעהו בה', כי לא ימרה ולא יכחש לה.  והוא פתח את פיו ויודה לה, כי אמנם שר-מאה היה לפנים במחנה, אשר היה ידם עם אויבי הורדוס להפילו,  ואחרי-כן הרעו מעשיהם, רודפים היו אחרי כל עוברים ושבים ושוסים את גמליהם.  הוא היה מתחפש לנזיר, והיה בודק את הדרכים ואת המבואות.  ויהי כאשר ראה אותה על-יד קבר אמה, היתה בעיניו כמלאך אלהים ויחשק בה לאהבה.  ויארוב בזמן נשיאתה לחתנה בדרך, ולקח כל אשר לו ואותו מכר לעבד, ויבוא עמה בברית תחתיו.

האשה שמעה את הדברים האלה מפה מתוָדה ולבה התמוגג לגורל ארוסה; אבל היא אמרה לנפשה, מי יודע מסיבּות האלהים, ואולי במזלו תלוי מזלי.  היא ידעה, כי בעצם לבו  זה העומד לנגדה ישר ונאמן הוא, ורק גלגולים שונים הביאוהו במשעול הזה.  ותאמר לו: אמנם חטאת הרבה  לאחרים ולי, אבל לבי לבך; ואם גם ארשע בזה לפני אֵלי.  לא אעזבך; אך המוד יפריד בינינו.  אמצא תחבולה להוציאך מבית-המאסר, וברחת לנפשך לארץ רחוקה, וגם אני אבוא אחריך ואקח עמי את הילדה אשר לנו.  אבל אחת אני גוזרת עליך, כל עוד לא תוציא את חתני הראשון מעבדותו, לא תראה פני.

ועלתה לו לבועז להמלט ממאסרו במועצות זמירה רעיתו.  ויקם וילך אל הארץ, אשר מתתיהו נמכר שמה, ויהי לעבד תחתיו.  והוא עבד את האדון באמונה והוציאו אחרי ימים לחופש.  ויתאחד אחר זה את זמירה רעיתו ולבו נהפך להיות איש צדיק וישר.  ויחיו יחד באושר ובטובה עוד ימים רבים.

 

ב

חָכְמַת הַכִּשׁוּף

בזמן שבית-המקדש היה קיים היו ישבו כסאות למשפט בירושלים עיר-הקדושה, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה.  הסנהדרין הקטנה היתה בת עשרים ושלושה והגדולה בת שבעים ואחד איש.  הדבר הקטן יביאו לפני הקטנה והדבר הגדול לפני הגדולה.  חכמים היו אנשי הסנהדרין ויודעי-מדע, בקיאים היו בכל חדרי התורה הכתובה ובתורה שבעל-פה, וידעו לדרוש על כל דבר מ"ט פנים לכאן ומ"ט פנים לכאן; יודעים היו בשבעים לשון, בצירופי-שמות וטבעי-צמחים, וגם בחכמת-הכישוף, שאסור היה לכל אדם מישראל ללמדה, מפני שנאמר: אל תיטמאו בם; רוח עליון בהם וידעו להבחין בין נביא שקר ונביא אמת, ולבדוק מכשף ומכשפה, אשר יבואו לפניהם כדת  וכהלכה.

ויהי היום וימת אחד מראשי הסנהדרין, וישימו כל החברים עיניהם בחכם אחד גדול ובעל מידות תרומיות ויבחרו בו למלא את מקום המת.  אבל חכמה אחת נעלמה ממנו, והיא חכמת-הכישוף.  וישלחוהו אחיו ובני בריתו לארץ מצרים, הידועה במכשפיה וחרטומיה, ללמוד חכמה זו על בוריה ויעש את דרכו לשם.  ויהי בסורו בדרך למלון, ללון שם, מצא בעל-המלון חן בעיניו וישוחח אתו בעניני מדע.  וישאל בעל-המלון את האורח, לאמור: אנה, פני כבודך מועדות? הגד לעבדך אם תוכל.  וישיבהו העובר לאמור: ראשי הסנהדרין בירושלים שׂמו עיניהם בי להעמיד גם לי כסא בתוכם, אבל בתורת-הכישוף לא אדע עוד נכונה, ולתכלית זו נוסע אנכי עתה ארצה מצרים.  ויאמר בעל-המלון אליו: אם את הדבר הזה אתה מבקש, אנכי אלמדך אותו היטב, ולמה לך ללכת דרך רחוקה? וימאן איש ירושלים להאמין לו, כי הוא יכול להתחרות עם נבוני מצרים, ויאמר: לא, אך אל מצרים אלך.  וישתוק בעל-המלון וישמור את הדבר בלבו.

הבוקר אור, ויאבה הנבחר לשים לדרך פעמיו, ויאמר לו בעל-המלון: יסעד עוד אדוני אצלי מאום, ואחר ילך, למען לא ילאה בדרכו.  וישמע לו, ויעמוד בקרן זוית להתפלל, ובתוך כךהוכן השולחן ויעמידו עליו כל מני מטעמים.  ויהי כי כילה להתפלל ויאמר לבעל-המלון: תן לי כלי לרחוץ את ידי, ויתן לו כלי כזה, ויבא אותו אל חבית גדולה של מים, אשר כמוה עוד לא ראה מעולם, גדולה ורחבה היתה, עד לבלי שיעור.  וישח העובר את ראשו לשאוב מים מן החבית, וימעדו רגליו ויפול המימה.  והם החלו להתפשט ולהתרחב הלאה; החבית נהפכה לנחל, ומימיו גועשים ושוטפים, וישט הדיין במים ותרא אותו שיירה עוברת בספינה ותצילהו.  ותעש האניה את דרכה.  הנוסעים בה היו מבני פרס ומדי, והוא דבר אתם בלשונם; ויתפלאו על חכמתו ויאמרו אליו: בוא אלינו אל ארצנו ותהיה לנו לראש.  וישמע בקולם ויתחבר אליהם.  ואת מלאכות אנשי הסנהדרין שכח לגמרי, ונשמטה מזכרונו.  ויביאו אותו האנשים לשושן הבירה.  וימַנו אותו לשר ושופט וישב שם ימים רבים.

והנה באו אז ימי מהומות לשושן, באו מלכויות קשות ונלחמו עליה מכל עבר והחרימו אותה, ואותו, את בן ירושלים, ואת רבּי העיר לקחו בשביה.  בתחילה היה עליו לעבוד עבודה קשה, ואחר זההקלו לו, כי ראו שברכה בו, וישימוהו לשומר על אחיו.  אבל הוא קץ גם במשרתו זו, וישת עצות בנפשו ויברח מפני שוביו.  חודש ימים הלך עדי בואו לארץ המדבר, ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים, וירא מערה אחת ויבוא ויסתתר בה; וימצא במערה אבנים טובות ומרגליות, פנינים וכל כלי יקר, ויאמר לקחתם.  ולא יכול להניע אותם ממקומם.  פתאום החלה צפור אחת, שהיתה תלויה על הקיר בכלוב, לזמר ולרנן,  והוא מבין שיחות חיות ועופות, ויבן את לשון הצפור, לאמור: קום וצא! קום וצא! קום וצא! ויצא והנה לפניו חבית רחבה מלאה מים.  ויתפלא מאד למראה הזה, כי לא ראה את החבית בתחילה.  ויתאַב לשאוב ממנה מים, ויגש אליו איש ויושט לו כלי.  וישתומם מאד.  כי הן לא ראה כאן שום בן-אדם.  הוא הסתכל היטב באיש ויכירהו, ויקרא: האם חולם חלום אני? הלא הנך בעל-המלון, אשר לנתי אצלך לפני שנים רבות, בעברי למצרים.  מיד הראהו בעל-המלון את ביתו ויאמר לו: בוא הנה, תושב ירושלים, השולחן ערוך, אכול לחמך.  זה כבר רבע שעה, אשר תשאב המים מן החבית לנטילת-ידים.  אז ראה אותו חכם עין בעין את חכמת האיש בכישוף כי רבה.  וישב אצלו שלשה ירחים וילמדהו בעל המלון את כל הצפונות הללו.  ובשובו לירושלים  היה גדול בחכמת-הכישוף יותר משאר אחיו הזקנים, הסיפור הזה נעתק אות באות מספר-זכרון של אנשי-ירושלים.

 

עוֹד סִיפּוּרִים

א

הֶחָלָל בַּמִקְדָש

בראשונה, כשהיה המקדש בבנינו והר-הבית על מכונו והיו מקריבין בכל יום, לא היה פַּיס נוהג בעבודת תרומת המזבח.  כל מי מאנשי ביתו הכוהנים, שהוא רוצה לתרום תורם, להקריב – יקריב; ואם מרובים הכוהנים, היו רצין ועולין בכבש, וכל הקודם לחברו זכה במקחו ושמח להיות הראשון במצוה, ויום טוב היה עושה בביתו.ואם הגיעו שניהם שוים וכל אחד אומר: אני אתרום תחילה למזבח אלהי, היה הממונה מפשר ביניהם לפי מעמדם; ומעולם לא קרה, שיאמר אדם, כי הטה משפט.

ויהי בבוקר אחד, השחר כבר עלה ועת תרומת המזבח הגיעה, הקדימו שני כוהנים צעירים, ושניהם רצים ועולים בכבש; ראה האחד את השני ממהר, דחפו והקדימו ויפסע עליו, קם זה הנופל ונטל את סכינו ותקעו בלב חברו, ויז הדם, ויחרדו כל הכוהנים למראה הדבר, אשר כמוהו לא היה עוד במקדש-אל.  בתוך כך נתקבץ העם בהר-הבית.  בא רבי צדוק  ועמד על פתח האולם, קרא ואמר: אחינו, שמעוני, הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו סביבות החלל, ואלה הקרובים אל החלל יביאו עגלת-בקר, אשר לא משכה בעול, וערפו אותה בנחל ואמרו: ידנו לא שפכה את הדם – אנו איך נמדוד? ועל מי להביא את העגלה? ההיכל או העזרה, או כולנו אנו? הרים העם קול בכיה.  הם בוכים, והנה בא אבי הכוהן הנרצח, ובראותו את בנו מתבוסס בדמו, לא קרע שמלותיו ולא געה בבכיה, כי-אם חרד על חילול המקדש; ניגש ואמר: רבותי, עדין בני מפרפר ולא יצאה נשמתו כולה ועוד לא נטמא הסכין, נמהר להוציאו למען לא תיטמא העזרה.

"קשה היתה להם טומאת מקדש משפיכת-דמים".  והקדימו את אשר לה' גם על מיתת בניהם יוצאי חלציהם.

 

ב

מִנְחַת-קָנַאוּת

ואיש כי עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו, לאמור: כי מעלה בו מעל, והיא אומרת: לא עויתי, והביא האיש את אשתו למקדש אל הכוהן והעמיד אותה לפני ה'; ולקח הכוהן מים קדושים בכלי חרש וכתב אֶלֶה בספר ומחה אל מי המרים והשקה בהם את האשה ובאו המים המאררים האלה בה לקללה, אם מעלה, והיתה האשה לאָלה  בקרב עמה; ואם ניקתה ולשוא הוציאו עליה דיבה, והיו המים כאין, ויתן ה' לה עוד ברכה תחת קנאה.

מעשה בשתי אחיות, בזמן הבית, שהיו יפות מאד ודומות זו לזו בתארן, ולא ידע איש להבדיל בין האחת ובין השנית.  ותינשאנה שתיהן לשני אחים כורמים בגליל העליון ולהם עבודה רבה.  ויהי היום, ויצא שם-רע על אחת מהן, כי חטאה לבעלה ויקנא בה בעלה, כי אהבה; ולא יכול לעצור באש קנאתו ויאמר להביא אותה ירושלימה למקדש ולנסות צדקתה במנחת-קנאות, כמשפט תורת הקנאות.  – ותירא האשה מאד ותבוא בצרת נפשה לאחותה, לבקש ממנה תחבולה ועצה.  ותאמר השניה: אלך במקומך, אחותי.  והצל אצילך ואל יחת לבך.  ויהי ביום המועד, ותקום האחות הטהורה ותשם עליה את בגדי אחותה הסרה, ותלך ותבוא ירושלימה להביא את קרבן העני, עשירית האיפה קמח שעורים, אשר לא יוצק עליו שמן ולא תינתן עליו לבונה.  ותעמוד לפני הכוהן הגדול, איש קנא ושומר דת; ויתקבצו עם רב מהכוהנים ו העםלראות במראה הזה, כי רק לעיתים רחוקות, פעם בשבעים שנה, היו דנים סוטה במקדש.  והכין הכוהן את המים בכלי של חרש וישם בו עפר תחוּח  מעפר המשכן, ויגש אליה ויאחז בבגדיה ויקרעם.  ובאו הסגנים לפרוע את ראשה, לסתור את שערותיה ולגלות את לבה.  והביאו חבל מצרי וקשרו למעלה מדדיה.  האשה עומדת כבול עץ, צלם אלהים בנַולוּתו; ויאיים הכוהן עליה בדברי תוכחה קשים, כי תתוַדה, אם שׂטתה; ויכתוב לעיניה את האָלָה הנוראה לצבות בטן ולנפיל ירך.  והשביע אותה, שלא למחות את השם הגדול; ויראכי לא ענתה דבר, ויקח מידיה את מנחת-הקנאות וישליך אותה על האח שבמזבח, וימחוק את ספר האלה במים וישק אותה ויאמר: יתן אלהים אותך לאָלה ושבועה בקרב עמך, אם חטאת.  וינוע לב הקהל, והיא ענתה בלחש ותאמר אמן, כי נבהלה.

ויסר ממנה הכוהן את פניו בשאת-נפש; ויבואו פרחי-הכהונה ויתקנו בגדיה, ויכסו שערותיה ויוציאוה מהר מחוץ לעזרה.  ותקם ותלך אל הגליל ארצה.  ותשמע אחותה כי שבה ותצא לקראתה בלב צוהל, ותרץ, כי ראתה מרחוק, ותפול על צוארה ותנשקה על פיה.  ויצא ריח המים המאררים, שנשאה אתה בכל הדרך, ויבוא בחוטאת ויטיל בה ארס, ותפול מתה לרגלי אחותה.

 

ג

הַכֹּהֵן וְאִמוֹ

בארץ הגליל דר איש אחד עשיר מזרע הכוהנים ושמו גדיאל.  הוא היה בעל אחוזה גדולה, לו עבדים ושפחות, עדרי צאן ובקר וקנין רב.  אבותיו לא כיהנו ימים רבים במקדש; והוא נתן לבו אך לעניני דרך-ארץ ולסחר הארץ.  ויהי לו משא-ומתן גם עם בני שבטים אחרים.  לו אשה יפה ושמה חַנה, ויאהב אותה מאד.  והיא גם אשת-חיל היתה, לא ישבה כלואה בהיכלה כבנות-המזרח; ובעת אורחים חשובים קרואים היו ללחם על שולחנם, עמד כסאה לימין בעלה ותקח חלק בשיחות המסובים.  שנים רבות עקרה היתה, והנה פקד אותה אלהים ותלד בן-זכר, ויקראו את שמו נחשון.  ויגדל הנער וישתלם בלימודי  קודש וחול ויהי משוש הוריו.  ותבחל נפש נחשון  בעניני העולם הזה וישאהו רוחו לכהונה ויתאו לשאת עליו אַפוֹד.  ויהי בהגיעו לשתים עשרה-שנה, וירא ויבן כי אביו ואמו יעמדו לו לשטן על דרכו ומאוַיי-לבו, ויקם ויברח ירושלימה ויסתתר בבית אחד הכוהנים, אשר לקחהו לבן.  וישלחו הוריו עבדים וצירים בכל כנפות הארץ הקדושה לבקש את בנם האובד; ואולם לשוא היה עמלם.  ונחשון החל להגות בדברי תורת-הלויים, התחנך בעבודת הכהונה וילך מחיל אל חיל, ויהי בעוד איזה שנים לכוהן במקדש ולנזיר-אחיו.

בימים ההם התעלה אחד מעבדי גדיאל בחצר אדוניו ויהי לרוח החיה בכל העבודה הרבה.  וישא עיניו גם אל חנה הגבירה, שעוד עמדה ביפיה.  הלכו בו השפחות רכיל לפני גדיאל, כי מתנה הוא אהבים את הגבירה.  ויחר לאדון מאד ויקנא את אשתו.  עמד ויולך אותה לירושלים וַיבא במקדש מנחת-קנאות למזכרת-העוון, והיא לא נמעה ולא סרה מאחרי בעלה, ותעמוד דוממת בעזרה ולא ידעה את נפשה.  ונחשון מכהן אז; וישם עליו בגדי הכהונה ויבוא להשקות את הנחשדה מן המים המרים.  וישא את עיניו  – והנה מחוללתו ויולדתו ניצבה לפניו, ויתפלץ ויסוֹב אחורנית.  נפל הכד מידיו וישפכו המים ארצה.  הוא הרגיש כלימה גדולה בלבבו ו"היה צועק ובוכה על אמו"...

 

ד

אָרוּס וְאֲרוּסָה

בימי בית שני דרו שתי משפחות עשירות בעבר-הירדן, משפחת זבדי ומושי; והיו שתיהן מצוינות במעשה חסד וצדקה.  כל עובר-אורח היה סר לחצרה של אחת מאלה ומצא שם מקום ללון ולחם לאכול; כל אשר מטה ידו, השיג אצל שתיהן עזר וסעד; ותהי הברכה מצויה שם בין לבני-ברית ובין לשאינם בני-ברית.  כשנשבע הקדוש-ברוך-הוא לשמור הבטחתו לעמו  ושלא לכבות את נרו, ודאי נזכר בעושי-חסד כאלה.  והנה נולד לבית זבדי בן יקיר ונקרא שמו מהללאל ולמשפחת מושי נולדה בת עדינה ושמה אביגיל.  ויגדלו הבן והבת ויהיו שניהם יפים אף נעימים.  ויקומו הוריהם ויארסו זו לזה; ויעשו משתה לכל בני העיירות מסביב ותהי השמחה שלמה.

בימים ההם נתרבו הפרצות בארץ פנימה; החל ריב חניתות ותגרות מושלי-העם; ובטרם גמר אלהים להשבית זבח ממקדשו, אמר לנסותם.  – עוד לא כתב מהללאל לאביגיל כתובה כדת הסופרים, והנה נשבּו שניהם ביד בני שבט פרא וימָכרו לעבד ולשפחה לשני אדונים, אשר גרו בארץ רחוקה.  ויפקוד אדון מהללאל עליו לרעות את צאנו ויעש מלאכתו באמונה; ואביגיל אף-היא משקה את צאן אדוניה מבארוֹת-מים, ראו האדונים את ישרת-לב שניהם, עמדו והשיאו זו לזה; ויבנו להם אוהל לגור שם ויעמידו שם כלים ל צרכה.

כשעלו למיטה בליל-חופתם, אמרה הנערה לנער: בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך לפי מנהג אבותינו; ואם לא תשמע בקולי ותתקרב אלי בלי כתובה, וחטאנו אני ואתה  חטא לא ימחה.  בכה החתן בחשאי ולא ענה אותה דבר.  אבל נזהר מאד שלא לגעת בארוסתו אפילו באצבע קטנה, וכה דרו יחד הקרובים בנפש ובגֵו כזרים ורחוקים.  כשמת מהללאל וחצבו לו קבר, ניגשה אביגיל אלמנתו לספוד לו ותקרא: גדול היה אישי מיוסף הצדיק; יוסף גבר על יצרו אך פעם,  והוא עשה כן עמי כל יום; אשת פוטיפר אמרה לכבוש את בן-יעקב בחדר, ואישי שכב עמי במיטה לילה לילה ולא נגע בי,, אם גם חרב שלופה לא היתה מונחת בינינו; אל יוסף נשאה אשת אדוניו את עיניה והיא נכריה לו, ואם עשה את הרעה וחָטא לאלהים, ואני בת-זוגו של ארוסי הייתי מן השמים.  לא הספיקה לגמור את דבריה עד שנפלה על הקבר, הוציאה נשמת ונאספה אל עמה גם היא.

 

ה

וְעָנְתָה בָּה צִדְקָתָהּ

בימי בית שני, כאשר לא נשברה עוד זרועה של סנהדרין ולא בטלו דיני-נפשות מישראל, חי בעיר אחת בגליל העליון איש עשיר ורב-נכסים ושמו צדקיהו, ולו אשה יפה כשמש וחכמה ויודעת תורה והשׂכּל ושמה אביגיל.  ויהי היום והיה צריך צדקיהו לעבור בים אל ארץ רחוקה, כי הגיע סחרו שמה, ויפקוד את נחלתו ביד אחיו הקטן יונדב.  ויצוהו סוכן על ביתו ועל אשתו ויאמר לו: שמור לי הנפש הזאת,  היקרה לי מכל, והיה לאיש-חיל, ולעבדיו פקד, כי ישמעו כולם בקול אחיו, ואיש לא יזיד למרות פיו, כי כוחו ככוחו, ומצאתו עד בואו אדונם הוא.

ויונדב איש רע היה ויתפוש את לב אחיו.  צדקיהו רק הלך לדרכו, והוא כבר חושב מזימות על אשת-החן אשר ברשותו, כי נשא עיניו אליה זה ימים ויחמוד אותה.  ובבואו לעשות מלאכתו, החל לדבר על לבה  כי תשמע לו, כי הוא אוהב אותה אהבה עזה זה ימים רבים, ובלעדיה חייו אינם חיים.  ולא אבתה אביגיל להטות אוזן קשבת לדברי-רֶשע ותאמר: ראֵה כי יצוּק בלבך דבר-בליעל; הן אחיך הגדול הפקידני בידך, כי האמין בך, ואתה תמר את אמרי-פיך ותאמר לחללני ולשלוח יד בפקדון.

ויהי בדברו אליה דבריו יום יום, והיא הראתה לו רק אותו משתמה ובוז; וירא כי לא יכול ללבה ויפיה לא לו, ויחל לשטום אותה, ויאמר להנקם ממנה.

ויחרוש יונדב עליה רעה, ויעמוד עליה עדי שקר בכסף, לאמור, שׂטתה מתחת בעלה ותשא את עיניה אל אחד מעבדיה, ותהום העיר לשמועה הזאת; ויביאו את החוטאת לפני הסנהדרין בירושלים, והעדים חכמים הם להרע, כעדי שושנה בשעתה, ויכוונו עדותם ולא נכחשו בדרישה ובחקירה.  וסופרי הדיינים, אחד מימין ואחד משמאל, כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, ונגמר דינה לסקילה בידי אדם.

וישימו את "החבל המצרי" על צוארה והובילו אותה לבית-הסקילה, וכרוֹז יצא לפניה; אביגיל אשת צדקיהו יוצאת להיסכל, כי זנתה, ואלה הם עדיה.

וכשגיעה אביגיל עשר אמות מבית-הסקילה, אמרו לה: תני תודה על מעשיך, והתוַדי על אשמתך.  ותרם י דה ותאמר: אֵל-אלהים יודע, כי לא חטאתי; ואם יש בי עוון זה, לא תהיה מתתי כפרה לכל עוונותי ואירש גיהינום.  ויפעלו דבריה על לב הקהל, ובקשו להחזירה, והיה שם פרוש אחד, קם ואמר: אם נעשה כדבר הזה, או חייב מיתה יאמר כזאת, כדי לזכּות את עצמו.  ולא מצא מענה.

ויַדו באביגיל אבן, ויקיפוה מסביב גל אבנים.

ויהי בלילה ההוא, ותעבור שיירת-אנשים בדרך ויעמדו לנוח וישמעו כמו קול אדם בא מתוך האבנים.  וייראו האנשים ויאמרו, פן שד הוא.  אבל הזקן שבחבורה היה בעל רוח עז, ויקרב אל הגל וירכן את אזניו, וישמע קול אנחה.  ויאמר: גשו הנה, אחי, שם בן-אדם! ויסירו האנשים מהגל אבן אבן, והנה הוד אשה נראה, ויתמהו, ויפרשו כסות על הארץ ויושיבו את הניצולה עליה, ותפקח את עיניה ותשאף רוח.  ויפתחו את אמתחותיהם ויקחו אוכל ומשקה ויתנו לה להשיב נפשה, ותאכל ותברך.  ויראו האנשים, כי נח רוחה, וישאלו אותה לאמור: מי את? ואיך חצבו לך פה בין אבנים קבר? ותספר להם האשה את אשר קרה לה היום, וכי סקלוה במצות בית-דין על לא עוול בכפה, ויצא לב האנשים לשמוע הדברים האלה, ויקראו לאמור: מארץ רחוקה נחנו ושמענו על ירושלים, קרית משפט-צדק, ואמרנו לעלות שמה ולהקריב קרבן; והנה רואים אנו כי תחת משפט משׂפח ונספה צדיק, חי ה' אם נבוא עוד אל שעריה; וגמרו אומר לשוב בדרך אשר באו, ויגשו אליה ויאמרו: ראי, אחותנו, שבים אנו אל ארצנו ואַת תישארי פה, וראוך אויביך, אשר צודים לנפשך, וכילוך; לכי אתנו אל המקום, אשר נתן לנו אלהים, ותשבי בתוכנו וניטיב לך, כי אשת-חיל את!

 ותאמר אביגיל להם: מאת ה' היתה זאת, כי הצלני היום, אלכה עמכם; אם אך תבטיחו לי, שלא תגעו בי.  וישבעו לה האנשים ויאמרו: כה יעשה לנו האלהים וכה יוסיף, אם נחשוב נבָלה עליך.  עטפוה באדרת  וירכיבו אותה על גמל, וילכו לארצם דרך המדבר.  וישמרו עליה מכל משמר.  והיה כאשר נחו בדרך ללין נטו אוהל בעבור אביגיל, ועגו עוגה בחול סביבו ותחבו חנינותיהם בו, ויאמרו: כל העובר ידָקר!

ויבואו לביתם בשלום, ותתישב אביגיל שם; ויתנו לה נחלה ביניהם בין שדות ויערות.  ושם עשבי מרפא, אבל לא ידעו מהם אנשי המקום, ותלמד אביגיל בחכמתה לדעת סגולות העשבים והדשאים.  ותשכיל להכיר טבעם, ותחל לרפאות בהם חולים; וה' היה עמה, כל המשכימים לפתחה מצאו ארוכה.  ויצא שמה, וינהרו אליה  מכל אפסים; ותרפא כל מוכה ומנוגע בארץ.

ובימים ההם שב צדקיהו בעל אביגיל לביתו, מלא כל טוב ההארץ אשר עשה שם ויגידו לו, כי סרה אשתו מדרך הטוב, וכי סקלוה בבית-דין.  ויצא לבו ויאמר: יסרני ה' כי עזבתי את ביתי ונחלתי בירושלים, לרדוף אחרי עושר.  ויאמר ליונדב אחיו בתומו: מעתה בני תהיה, כי מי לי עוד בארץ בלעדך?

וה' לא יעמוד לרשע, ויכה את יונדב בצרעת על מצחו.  ותבוא הרעה גם על עדי-השקר – שכניו, וינגעו; וכל רופאי ירושלים וכוהניה לא ידעו תרופה להם ויצטער צדקיהו מאד על אחיו.

והנה עלו לרגל אנשים מארץ רחוקה, ויספרו בשכונה, אשר גרו בה, כי רופאה אחת רבת-פלאים יושבת בגבולם, והיא תרפא כל חלי ותטהר כל נגע.  וישמעו המצורעים וישמחו על הדבר, ויאמרו איש אל אחיו: נלכה גם נחנו אל הארץ ההיא, פן ניגַאל גם אנו.  ויספר יונדב לאחיו את הדבר, וישמח גם הוא ויאמר: גם אנכי אלך עמכם.

ויזדיינו כולם אחרי החג, ויקחו מכל טוב ירושלים בידם.  וירכבו על גמליהם ויבואו בעוד חודש ימים לארץ ההיא.  וישאלו את אנשי המקום, אם אמת בשמועה אשר שמעו.  ויענו להם: כנים הדברים, יש אתנו פה רופאה שמפליאה לעשות.  וימהרו הזרים ויעמדו לפני הצרה.  ויאמר העבד שומר השער: מי אתם? ומה חפצכם: ואודיע לגברתי.  ויענו אותו לאמור: חולים במחלת העור אנחנו, ומארץ העברים באנו לבקש תרופה.  וירץ העבד ויגד לרופאה: ארבעה אנשים עבריםבאו להתרפאות אצל גברתי.  ותאמר: הכנס אותם מיד! ויבואו צדקיהו ויונדב והשנַים אשר אתם החדרה וישתחוו; ותכירם אביגיל, ולבה הומה וסוער, – אבל היא התאפקה ותתנכר להם.  והם לא פיללו כי היא האשה הניצבת לפניהם, יען כי חשבוה למתה.  בגדיה הכבודות שלבשה, כפי מנהגי המקום, נתנו לזיו איקונה תואר אחר מהוד ימי ירושלים. 

ויגש צדקיהו כמליץ, ויאמר: האנשים האלה עבדיך מצורעים הם, ונשמע את שמך לתפארת, כי תעלי רפואות  לכל מחלה; אשה כבודה, גם את אלה, ותקחי כסף וזהב מלא חפצך.

ותאמר אביגיל: יקרבו-נא החולים אלי, ואראה בפניהם.  ויקרבו אליה ותבט בהם ותאמר: פניכם יעידו כי חטא גדול ונורא חטאתם בחייכם ולא אוכל לרפא אתכם, בטר התוַדיתם על אשמתכם.  ויבּהלו העדים  ויאמרו: נביאה היא האשה הזאת.  ויפלו על פניהם ויאמרו: אמנם כן, פעם נשׂכרנו בכסף דמים, להעיד עדות שקר באשה צודקת, כי עיותה לעשות, ועתה דמה מידינו הנה נדרש.  יונדב עמד כתוֹמר מקשה! ותאמר אליו הרופאה: הגד גם אתה מה חטאתה? ויקשה את לבו ויאמר: לא עויתי.  ויחר הדבר לָעדים מאד, ויקומו ויאמרו: איש רע וצר זה הסית אותנו להוציא אשה לסקילה באמרי-פינו, והוא עוד יכחש בפנינו.  ויבּהל צדקיהו ויפעם רוחו בקרבו.  והרופאה קרבה אל העדים ותזרוק מימי-מרפא על פניהם, ותאמר: אתם, כי התוַדיתם על חטאיכם, לכו לבתיכם ותיטהרו.  ואתה, פנתה אל יונדב לאמור, כי לא התודית על עוונך, תהיה מצורע כל ימיך, ככל מכה רעהו בסתר, וצרעת האנשים ההם תדבק בך.  – ונרפאו העדים עוד בטרם עזבו את סף ביתה; ויצא יונדב מהבית מצורע כשלג כגחזי.

ובצאתם לא יכלה אביגיל לעצור ברוחה עוד, ותתן קולה בבכי, ותאמר לצדקיהו: אנכי אביגיל רעיתך, אשר בדיבת-רכיל סקלוני אז, וה' הצילני והביאני עד הלום.  פשט צדקיהו א זרועותיו ויחבק את אשתו ויבכו שניהם.

וישובו צדקיהו ואשתו אחרי הדברים האלה אל הארץ הקדושה בלב שמח, והקול נשמע בירושלים, כי יצא כאור נוגה צדקת אביגיל.  וישמחו כל אוהביה, ופני אויביה קבצו פארור.  וילכו לקראתם הכוהנים ו העם, ויברכום בשלום.  ויבואו השבים להיכל המקדש, ויגישו קרבן תודה באָמן והלל לה'.  והדיינים שנכשלו במוציאי דיבה, מיהרו גם הם ויביאו את אשמם.  ונגלל העוון מעליהם, וקורָא לירושלים עיר הצדק עד היום האחרון.

 

בִּירוּשָׁלַיִם וּבְרוֹמָא

א

אִיש צְרוֹרוֹת

לחסיד הגדול רבי יוסי בן יועזר איש צררה, תלמידו של אנטיגנוס איש-סוכו וחברו של יוסי בן יוחנן איש-ירושלים, היה בן אחות, שמו יקום בן צרורות, והוא רשע גמור, עובר על דת, מרע לבני ירושלים, וידו תיכּון עם צורריהם ומנדיהם.  ויהי כי גברה יד אויב, בקשו לאבד את כל רבּי התורה, וגם עך המורה הגדול יסי בן יועזר גזרו להיתלות על העץ, ויקבל עליו את הדין באהבה.  ויהי בהכינו עצמו למות, נפגש את בן-אחותו הרוכב על הסוס ולבו רחב עליו; אמר לו רבי יוסי: כך למכעיסיו, מה עוד לעושי רצונו! אמר לו יקום: כלום יש אדם עושה רצונו של מקום יותר ממך, ו הנה עלתה לך כך.  השיבוֹ רבי יוסי  ואמר: אם לעושי רצונו כך, מה עוד למכעיסיה נכנס בו הדבר כ"ארס של עכנאי", קם וירד מסוסו וקיים בעצמו ארבע מיתות בית-דין, הלא הֵנה: סקילה, שריפה, הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה גדולה, נעצה בארץ ו קשר בה חבל; מסביבה ערך עצים להסקה, ו הקיפם גדר של אבנים; נעץ חרב באמצע, הצית אור תחת העצים על-יד האבנים, הלך נתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסק החבל, נפל לתוך המדורה, קדמתו חרב ונפלה עליו הגדר ונסקל ונשרף, ויהי רעש במרומים.  נשא רבי יוסי את עיניו וראה מיטת בן-אחותו פורחת באויר.  פתח ואמר: בשעה קלה כזו קדמני זה לגן-עדן.

 

ב

יוֹסֵף מְשִיתָּא

יוסף משיתא גם הוא מן הפריצים היה בימי הבית, ויתחבר עם צוררי ירושלים בימי עניה.  ויהי בגבור יד האויבים ויבקשו לשדוד כלי הר-הבית, נתיראו ואמרו: יכנס אחד משל העם הזה תחילה ויוציא לנו את כלי-המקדש.  וישלחו את יוסף משיתא.  נכנס הוא להיכל, לקח את מנורת-הזהב הקדושה לגבוה ומסרה להדיות.  ויך לבו עליו על מעשהו.  שלחוהו שנית אל ההיכל ולא ביקש לילך עוד.  אמרו לו: אם תשמע בקולנו, חפשי תהיה מעתה ממסים וארנוניות; וימאן ויאמר: לא אכאיס עוד את בוראי.  נתנו אותו בספסל של חָרשים, והיו מנסרים בבשרו כבעץ, והוא קורא ואומר: אלה לי, בשביל שמרדתי בקוני.  גם לו נפתח השער לצדיקים!

 

ג

הַיַנְשוּף

בבית-האסורים ברומי ישב אגריפס המלך, אחד מנצרי בית הורדוס, כי לא אבתה הממלכה העזה לתת לו לעלות על כסא יהודה וישראל.  ויחי שם חיי מצור ולא ראה מפלט.  ויחלום פעם אחת חלום, כי בא ינשוף ויפרוש כנפיו, ויחל העולם להתגלגל.  ויקץ משנתו וישן עוד פעם; והנה בא אותו ינשוף, צועד בלט על האדמה והשמש נוטה לערוב...  ויהי בבוקר ויספר את חלומו לאסיר אחד מארץ המזרח, שהיה בסוהר עמו והוא מבני החוזים בכוכבים.  ויאמר לו הפותר: שתי פעמים בחייך תראה את הינשוף, בפעם הראשונה יביא לך גאולה, ובפעם השניה מות בלשונו.  אחרי שבעת ימים נראה הינשוף בחלון, והעיר רועשה,  המלך טיבריוס מת ויקם קיוס תחתיו, והוא נטה לאגריפס חסדו, וימהר להוציאו מבית כלאו.  ויחלף את שמלותיו בבגדי-ארגמן וישימהו מלך על השבטים העברים, וישלחהו לארצו באושר רב וברוב כבוד, וימלוך בירושלים.

ויהי בשנה השביעית למלכו, גבה לבו עד להשחית ויעש עצמו אלוה.  וילבש בגדי-לבן מזהירים; ובלכתו נראים שמש, ירח וכוכבים נוצצים הימנו, והעם הולך אחריו וקורא: זה אלהינו! לזה קיוינו! מיד נראה הינשוף על עץ ויקרא אל העם לאמור: זה הוא אלהיכם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, בעוד שלושה ימים הוא מת ואלהיכם יקָבר בפניכם.  ויתחלחלו מאד, ופני המלך נפלו מאד, וימיתהו ה' כאשר אמר.

 

הַכּהֲֹנִים וְהַמוֹרִים

א

שַׁעֳרֵי נִקַנוֹר

בימי הבית השני נתקלקל פעם שער-המזרח ושלחו אמרכלי-המקדש איש אחד ושקלי-הקודש בידו לארץ רחוקה, להביא עצי-שטים, ושם האיש ניקנור.  ויבוא ל ארץ ההיא ויקנה שם את העצים הדרושים מן המובחר, ויחתוך אותם לקרשים ויטענם על ספינה הולכת ארצה י הודה וישלם כסף רב בשכרה.  היא באה באמצע הים, והנה עמד נחשול גדול להרעיש את הספינה ונוסעיה יחד, וייראו האנשים לנפשם, וגם רב המשא אשר תוביל.  ויגשו להטיל איש איש סחורתו הכבדה המימה, למען הקל עליה; ולא נתנם ניקנור לעשות זאת ויאמר: אם ככה אתם עושים, השליכו גם אותי עמהם וטוב מותי מחיי.  ולא שמעו לו שאר הנוסעים, כי רבו עליו, ויטילו את הקרשים אל המים אחד אחד.  אף הוא קפץ אחרי מתנותיו הימה, וינודו לו האנשים ולחייו ויאמרו: חירף הוא את עצמו למות בגלל עצים חתוכים.  הספינה הרחיקה ללכת, ואמנם נח הים מעט, ויהי בבואה לנמלה של יפו, ראו את ניקנור רוכב על קרשיו ובא בשלום.  וידעו ויכירו את  מעשיו, וילכו עמו ירושלימה להודות לה'.

כל השערים שהיו במקדש ציפו אותם זהב, חוץ משערי ניקנור, שנשארו בתבניתם לזכרון מביאם.  ויש אומרים, העמידו אותם בערב בלבנינותם והשכימו בבוקר ומצאו כי נחושם מצהיבה.

 

ב

בַּסְפִינָה

ספינה אחת עשתה בים דרכה בימי הבית, ובה שיירה רבה מעמים ולשונות שונים.  היא אך הפליגה מן החוף, ויקם סער גדול ויניע את המים והגלים הרועשים נופלים בכל פעם ברעם ומנידים את הספינהכנוד הקנה.  ויחרדו הנוסעים ויצא לבם ויקח כל אחד ואחד יראָתוֹ מחיקו ויצעק וישתחוה לה, כי הצל תציל אותו.  ואלהים של אלו דוממים המה ואינם שומעים, ויראו בקצה הספינה נער אחד, שאינו משתחוה כמותם ואינו עושה כמעשיהם, ויקראו לו: עמוד, עצל, קום וקח יראתך ועשה כמונו.  ויאמר להם: יראתי בשמים היא ולה אין לה דמות.  ויקראו לו באימת נפשם: התפלל לאלהיך ונראה, אם ישמע לך מרחוק.  ויעמוד הנער בקרן זוית ויפרוש את כפיו ויתפלל לאלהים ויאמר: ריבונו של עולם, אדון כל הצבאות ואלהי כל הימים, שמע את דברתי ועשה, אם לא למעני, כי מה אני וקטונתי בעיניך, עשה למען אבותינו הקדושים, ועשה למען שמך הגדול למען יכירו וידעו  כי גדול אתה מכל אלהים.  ומיד נתקבלה תפילתו במרום.  רמז הקדוש-ברוך-הוא  לשר של ים וישתוק הים מזעפו והסערה קמה לדממה.  וישתוממו האנשים למראה ההוא  ויגשו ויאמרו לו: בן מי אתה? ומאיזה עם מוצאך? ויאמר להם: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ-העברים ועיר מושבי בגליל העליון.  ויאמרו: אמנם גדול אלהי העברים.  ויהי  בואם אל החוף הוציאוהו לחפשי וישלחוהו לארצו במתנות.  וילך לימי הרגל ירושלימה ויבא קרבן תודה לה'.

 

אבן הקדש

(בשני אפנים)

א

ויהי איש חסיד בירושלים, והוא עני ובביתו אין כל.  וירא יום יום, כי מרבה העם להביא עולות ונדבות לבית-האלהים, קרבנות פרים עתודים, צאן ועיזים, מלא הוא הבית כל מנחה בשדה ובכרם וכל פירות האילן והאדמה, ואך הוא לא יתן לאלהים  מאומה, ויצר לבו, ויקם  ויצא השדה, אולי ימצא מה, שיכול להגישו אל יושב בית-הארזים ומשַכן שכינתו בתוכו.  וישא את עיניו וירא אבן אחת יפה והיא מסותת מכל עבריה ולובן מראיה כפני השיש.  הלך וזכה בה ויאמר: הרי עלי אבן זו להביאה לירושלים! ולא יכול נשוא אותה, כי כבדה מאד.  וישב לשמור עליה.  עוד הוא שם עצות בנפשו, והנה חמישה אנשים לקראתו.  ויאמר להם: שׂאוני, אדוני, ושאו אתי את האבן הזאת לעיר הקדושה.  ויאמרו: כן נעשה כאשר דברת, אם אך תתן אצבעך עמנו.  ויעש כן.  עוד הם מדברים והנה עומדים הם על האבן בשערי ירושלים.  בקש להודות להם על חסדם ויעלמו פתאום ולא מצאם.  בא ללשכת-הגזית, אמרו: מלאכי-השר נצטרפו עם המנדב, והעמידו את האבן שם למזכרת.

 

ב

בימי הבית היה איש חסיד אחד, רבי חנינא, והוא איש תם וישר, חובב ירושלים ובית-האלהים; אבל עני היה ואין ידו משגת להעלות למזבח עולות וזבחים, שלמים ונדבות.  ויהי היום, וירא והנה אנשי בני-עירו

שמים לדרך פעמיהם, להביא ביכורים לירושלים.  והשור הולך לפניהם, קרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו.  ויקנא בהם קנאה גדולה ויאמר להביא גם הוא  מתנה לקונו.  מה עשה? יצא למדברו של עירו, ומצא שם אבן אחת גדולה.  עמד וסיתתה וכחלה ואמר: הרי עלי להביאה ירושלימה.  לא יכול היה לשאת אותה על שכמו, כי כבדה מאוד.  "זימן לו הקדוש-ברוך-הוא חמישה מלאכים בדמות בני-אדם", באו ואמרו לו: עזוב נעזוב לך במשאך.  נתנו ידיהם עמו, ובין כה וכה והנה הם עומדים בשערי ירושלים.  ביקש להודות להם על טרחתם ואינם.  ידעו שנעשה לו נס, והעמידו אותה אבן בלשכת-הגזית.  וקראו עליו: חזית איש מהיר במלאכתו!

 

קָרְבָּן וֹנְדָבָה

א

עָשִיר וָרָש

הרבה העם להקריב בימי הבית ויעבדו את ה' בזבחים ובעולות, בשלמים ובמנחות.  ועוד הגדיל להקריב מלך אחד בימים ההם; כל שור שמן ופר יפה אשר בעדרו הביא לשולחן המלך, מלכו של עולם, לקרבנותיו במשכן אין מספר.  פעם אחת הביא נדבה לה' אלף עולות, ויקרא לראש-הכוהנים ויאמר אליו: איש אל יקריה היום חוץ ממנ.  ובאו פרחי-הכהונה לשחוט את הקרבנות הרבים,  ונחל מדם הפרים נוזל  מסביב למזבח.  בעוד הם רצים ושבים להקריב מתנת המלך אל האלהים, בא איש עני ובידו שני תורים, ניגש לכוהן ואמר: יקריב-נא אדוני את אלה לאלהי הבית הזה.  אמרו לו: היום הזה קדוש למלכנו ולאלף קרבנותיו  אשר הביא.  התחנן האיש ויאמר: שׂאני, כוהני, דל אני מימי, וה' עמי, כי אצוד בכל יום ארבעה תורים, ואחצה אותם, שנַים מהם אתן למאכל לבני-ביתי ושנַים אביא לה'; ואם תמנעני היום מלהקריב, נמצאים אתם מכלים את מזונותי.  נכמרו רחמי הכוהן עליו והקריבו שני תוריו, יצאה בת-קול ואמרה: קדם קרבן דל זה והיה לריח ניחוך בשמי מעלה מאלף עולות של המלך מטה.

 

ב

מִנְחַת הָאִשָה

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והקטיר הכוהן את אזכרתה המזבחה.  כף קמח שוה לפני ה' כדם פרים ועתודים.  לא כן הדבר בעיני רוב הכוהנים משרתי-הקודש.

יום קרבנות רבים היה, ידי הכוהנים ופרחי-הכוהנים מלאות עבודה.  פרים, כבשים ועיזם עומדים מחנות מחנות מסביב לבית, כולם רוּחצו למשעי ובעליהם עומדים עליהם, להביאם עולות וחטאות לה'.  באה גם אשה אחת עניה, עטופה בצעיף, ובמטפחת אשר בידה צרור קמח, להביא גם היא מנחה לאל מגינה.  בז לה כוהן אחד בלבו ויאמר: ראו, מה מביאה היא לה' ומה יש בזה להקריב? ויבוא אלהים בחלום-הלילה אליו ויאמר: לא טוב עשית, כי בזית למנחת האשה את נפשה היא הקריבה לי!

 

ג

נקִּי

נקי היה שמש בבית-הכנסת של מגדל-צבעים, והיה איש הצנע לכת, עושה מלאכתו באמונה ומחבב בית-האל כבבת עיניו.  כל היום היה טרוד בעסקיו; ומשנפנה ממעשהו לעת ערב, היה עולה בעליה ומתפלל במקום קרבן, כי רחוק היה מירושלים וממזבחה.  אך בכל ערב שבת, בשעה שהיה מתקן את הנרות לשבת והכין הכל ליום השבת, היה בא לבית-המקדש, אשר בעיר הקדושה, קנה שם שביתה ויחזור מהרה, לעירו להדליק את הנרות.  ממגדל צבעים עירו עד ירושלים היה מהלך שבוע ימים, והוא עשה את הדרך ישר וחזור ברגעים מועטים.  כשמת אמרו עליו: הוי חסיד! הוי עניו! שבק לנו חיים מי שזכה לנסים כאלה.

 

אַנְשֵי-מַעֲשֶׂה

א

הַהוֹלֵך

 

בימי הבית היה כוהן אחד פלאי ורב יושר.  הוא היה עשיר מאד ומספר נכסיו עצמו עד למעלה ראש.  אביו הניח לו במותו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות מפליגות בים טעונות כל טוב הארץ; והוא לא שם לבו לעשרו ולקניניו,  לדעת מהם ולעשות בהם.  וכל ימיו לא ראהו אדם דבר חוץ מהעסק בתורה, בה הגה תמיד ואותה דרש תמיד.  וכך דרכו; שק במתניו ונאד של קמח על כתפו היה מהלך ברגל מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבקש שם שמועות והלכות שעוד לא ידען; וכשהיה עייף, היה שם ראשו על סלע ויישן.  פעם אחת מצאוהו עבדיו בדרך, העירו אותו ברגליהם ואמרו: מה לך, עצל, נרדם? כפוהו לעבודת העיר ועשו בו אנגריא.  אמר להם: בבקשה מכם, אחי, הניחוני ואלך ללמוד אצל פלוני.  אמרו הם: חיי בן-חרסים אדוננו, שאין אנו מניחים אותך ולא נפטרך.  עבד אצלם קשה לילה ויום שלם ולא אמר להם, מי הוא  ואיזה הוא  וקיבל עליו את עולם בלב שלם.

 

ב

אֶרַך-רוּחַ

נשיא אחד היה בישראל בזמן הבית, והוא היה ענוותן ואֶרך-רוח, והיה נושא במשא כל אדם ומעולם לא כעס ולא הראה אי-רצון, גם אם הטרידו אותו.  באו שני אנשי-ירושלים והמרו זה את זה בארבע מאות זוז, ואמרו: כל מי שיקנים את הנשיא יקח את הסך הזה מחברו.  אותו יום ערב-שבת היה, ובבית הנשיא הכנות רבות ליום השבת.  בא אחד לפני הבית ודפק על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף המנהיג בטליתו, יצא וישב לפניו ואמר לקורא: מה לך, בני? אמר לו: שאלה גדולה יש לי לשאול אותך, אמר לו: שאל, בני, שאל.

שאל האיש את הנשיא לאמור: מפני מה ראשיהם של בבלים ארוכים? השיב לו הנשיא – מבבל היה מוצאו –  ואמר: שאלה גדולה שאלת; אין במקומנו עריסות, התינוק גדל אך על חיק אמו, ולפיכך ראשיהם ארוכים.  עזבו האיש והלך לו; העוד לך, בני, דברים אלי? אמר האיש: הן והן.  אמר לו: כל מה שבלבך שאל.  שאל אותו ואמר: מפני מה פרסאות רגליהם של בני-אפריקא רחבות? אמר לו: גם זו שאלה גדולה; מפני שהולכים המה כל ימיהם בין בצעי-המים, לפיכך רגליהם רחבות.  שאל שוב האיש: ומפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות? השיב לו הנשיא: מפני שדרים הם  בארץ  חול במדבר, ובא הרוח הנושא את החול ומעוור את עיניהם.  וילך השואל מזה.  לאחר שעה חזר ובא ודפק בחזקה על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף ארך-הרוח שלישית ויצא ואמר לו: האם עוד שאלות רבות לך, בני, אלי? שאל זה ואמר: מפנימה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר? אמר לו: גם זו שאלה גדולה היא; החמור נושא אוכף על גבי בשרו, אשר יגן עליו, תחת זה עור הפרה מגולה תמיד וצריך לה זנבה, להתחכך בו.  אמר האיש: אתה הוא, שקורין אותך הנשיא? אמר לו: הן.  אמר לו: אם כן, אל ירבו כמותך בישראל! אמר לו: מפני מה, בני?  אמר לו: מפני שאבדתי היום ד' מאות זוז על ידך.  אמר לו: מוטב שתפסיד ד' מאות זוז, והנשיא לא יקפיד.  לקח הנטרד ארנקי של זהב ונתן לו ואמר: לך ותן לחברך.

 

ג

גִשְמֵי – אֵל

מעשה בחסיד אחד בימי המקדש, שאמרו לו בשני בצורת; התפלל וירדו גשמים מרובים, באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם וילכו להם.  אמר להם: צאו וראו, אם עמד אדם על קרן אפל, משקשק את רגליו בנחל קדרון, נתפלל שלא ירדו כך; אבל בטוחים אנו, שאין המקום מביא עוד מבול לעולם, כי לא ישחת ה' כל בשר ולא ימחה את פני האדמה.

שוב היו ימי מצורת גדולים שלש שנים בזו אחר זו ולא ירדו גשמים, ויצעק העם ללחם, באו לפני החסיד חוני-המעגל ואמרו: רבנו ומאורנו, התפלל וירדו גשמים ולא נצות לעיניך! התפלל ולא ירדו ולא שמע ה' בקולו, נתעטף ואמר: חנני ה'! ופני השמים כנחושת, מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, כחבקוק רבו, שאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על-מצור, וקרא ואמר: ריבונו של עולם, עיני כל ישראל עלי והמה שׂמו פניהם אל תחינתי; נשבע אני בשמך הגדול, הגיבור והנורא, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותפתח לנו שעריך.  מיד נתקדרו שמים בעבים והתחילו מנטפים טיפים טיפים.

קרא לו העם: ראינוך, ולא נמות, רואים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך.  פנה ואמר לפני המקום: אדון שבשמים, לא כך שאלתי, אלא תן לנוגשמים בידך המלאה, התחילו הגשמים לרדת בזעף ובשטף, התחיל העם לצעוק: אין אלו יורדים אלא לאבד אותנו, אמר להם: אל תיראו – לא תהיה בכם יד ה'.  עמד בפינה וחילה ואמר: אדון שבשמים, תן לנו גשמי ברכה ונדבה, ירדו כתיקונם וירדו שלושה ימים ושלושה לילות.

שוב היו מיראים, פן רבים הם הגשמים וימחו כל זרע בארץ.  באו ואמרו לחוני: רבנו, בקש-נא את השם עתה, כי יחדל המטר.  אמר להם: בני, הקשיתם לשאול, כי אין מתפללים על רוב הטובה; אף-על-פי-כן, לכו והביאו לי פר-הודיה.  הלכו והביאו לו שור תמים, ויעמידהו בעזרה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: ריבון העולמים! עמך ישראל ונחלתך, אשר הוצאת ממצרים בכוחך הגדול ובזרועך נטויה, אינם יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב רחמיך; כעסת עליהם, נמקו והלכו ויהיו כנזופים, השפעת עליהם גשמיך, והנה אין הם יכולין לעמוד בהם, יהי רצון מלפניך, שיהא רוח בעולם והביא רוָחה לנו.  מיד נשבה הרוח, נפסקו הגשמים ונתפזרו העבים, זרחה החמה ויבשה הארץ, יצא העם לשדה וראו אותו מלא כמהין ופטריות ובכול האדמה נוצץ עשב ירקרק, התחילו לומר הללויה והודו לאדוני-האדונים.  ותבוא שנת שובע וברכה בכל הארץ.

שלחו בני לשכת-הגזית לחוני: "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור", אתה גזרת מלמטה והקדוש-ברוך-הוא מקיים מאמרך מלמעלה; "ועל דרכך נגה אור", דור שהיה אפל האירוח בתפילתך, דור שהיה שפל הגבהתוֹ בתפילתך, דור ששה בעווֹנו הושעתוֹ בתפילתך.  אך שמעון בן-שטח הנשיא שלח אליו ואמר: אילמלא חוני הוא ראוי לנינוי, לא כך מבקשים מלפני המקום; ואולי היו השנים שנות אליהו לרעב, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידו? יצאה בת-קול ואמרה: הנח לו לחוני, שהוא כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו.  הוא אומר: אבא, רחצני בחמין! וארחצו בחמין, שפשפני בצונן! ואשטפו ואביא לו אגוזים ורימונים, כל אשר ישא לבו לו אתן, ועליו אמרתי: ישמח אביו בו  ותגל יולדתו;

 

ד

זָכָר שֶל רְחַלִים

נחוניה חופר שיחין ומערות היה אחד מן הממונים שבמקדש, ומלאכתו היתה לחפור בורות, שיחין ומערות לכנוס המים בשביל באי-הגולה לעיר הקדושה בשלושת ימי הרגל ולכל העוברים והשבים.  הוא היה איש חסיד תמים ועמל במעשה,  וכל הימים אשר הוא חי לא אמר אדם: צמא אני למים בירושלים.  ויהי היום ותלך בתו להנשא בגליל ותפול לבור מים עמוק ולא יכלו להוציאה.  ותיהום כל הסביבה למאורע וירוצו ויודיעו הדבר לבעל-המלאכות רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם: שלום לה, שניה אמר להם: שלום, בשלישית אמר להם: כבר עלתה וניצולה.  עוד הוא מדבר, והנה הנערה באה עם כל הכבודה ופניה צוהלים, אמר לה רבי חנינא: בתי, מי העלך? אמרה: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו ויעלני בקרניו ויביאני ליבשה, ואך באתי לשפת הבור ונעלמו יחד.  ואית דאמרין: מלאך בא בדמות חסיד אחד וימשֶהָ מן המים.  אמרו לו תלמידיו לרבם רבי חנינא: נביא אתה, רבנו, וכל אלה ראית בנבואה? ענה ואמר להם: אל נא, תלמידי, לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא בטוח הייתי, שאותו צדיק עמל בו, לא יכשל בו זרעו.  ואית דאמרין: בלשון זאת אמר להם; אפשר נחוני אחי מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? ה' לא יקפח חסד.

 

ה

שוֹמְרֵי הַבָּתִים

בגליל אשקלון אשר בארץ פלשתים ישבו בימי הבית שני אחים עברים עשירים ואוצרות רבים בביתם, ולא היו להם בנים וקרובים.  עולים היו שלוש פעמים בשנה בכל שלוש רגלים ירושלימה, לראות את פני האדון ה'; והיו אומרים השכנים הגויים: כי יעלו הגרים הללו לעיר קדשם, ואיש לא ישאר לשמור את בתיהם, אנו ניכּנס בהם ונטוֹל כל מה שטמון שם.  מה היה עושה אדון הצבאות? בכל פעם שהלכו בניו לבקר בהיכלו, זימן מלאכים לאשקלון, ונראו בדמותם  ובצלמם של ההולכים והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם.  פעם שבו האחים מירושלים והביאו לשכניהם דורנות ומתנות מפרי הארץ, אמרו השכנים להם: והלא עמנו הייתם כל הימים, למה תתנו לנו מתנות? אמרו האחים להם: בירושלים היינו,  בעיר אלהינו.  חזרו ושאלו אותם: אימתי עליתם? אמרו: ביום פלוני.  – ואימתי באתם? ביום אלמוני.  – ואת מי הנחתם בתוך בתיכם לשמור עליהם? אמרו האחים: חי ה' כי לא הנחנו שום אדם, עמדו האשקלונים ואמרו: ברוך אלהי היהודים, שלא עזבו ולא יעזבם לעולם; וכשהגיעה רגל חדשה קמו ועלו גם הם לירושלים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה