_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מימי בית שני

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

מִסִּפּוּרֵי הַחֻרְבָּן

 

בִּימֵי הַזַּעַם

א

מְסִירַת הַמַפְתְחוֹת

בימים שהבית עמד על מכונו,וזה שער-השמים, כי יחטאו בני-אדם ויאשמו, היו לוקחים כל עדת בני-ישראל בבוא  ימי הסליחה, שני שעירים אחד לחטאת ואחד לעזאזל, והעמיד אותם הכוהן פתח אוהל מועד מול ארון העדות, ונתן שני גורלות, גורל אחד לה' ועשהו חטאת והעלהו על המזבח, והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, סמכו הכוהנים והעם את  ידיהם עליו, והעמיסו עליו כל העוונות והחטאים, ונשא השעיר את כל פשעי האדם אל ארץ גזרה ולא ישוב חי.  אם עלה גורל של חטאת בימין, סימן יפה להם והיו שמחים; ואם בשמאל עלה, היו דואגים.  ומנין היו יודעים, שהגיע שעיר למַדבר? דרכיות היו עושים ומניפים בסודרים, אחרים אומרים: סימן אחד היה להם: לשון של זהורית היתה תלויה על פתחו של היכל; וכשהגיע השעיר לשם, היתה הלשון מלבינה ונסלח לעם, כדבר הנביא לאמור: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו.

כה היה הדבר הולך ונמשך עד ימי שמעון הצדיק.  לא היה מגיע שעיר המשתלח למחצית ההר, עד שנעשה בשרו אברים אברים.  משמת אותו כוהן חסיד, ושמש בית-יהודה התחיל לערוב, היה השעיר נשמט ובורח למדבר...  עד ימיו היה הגורל אשר לה' עולה תמיד בימין, משמת החל לעלות בשמאל; עד זמנו היתה לשון של זהורית מלבינה תדיר, משמת חדלה להלבין; עד ימי שמעון הצדיק היתה אש המערכה מתגברת ועולה, אחרי מותו תשש כוחה.  גם הנר המערבי לא  יתן אורו כמקודם, צללי החורבן עולים מרחוק...

והנה בא יום בו קרו כל האותות האלה לרעה יחד.  גורל של שֵם עלה בשמאל, לשון זהורית לא הלבינה ונר המערבי כבה; נעלו דלתות ההיכל בערב, השכימו ומצאו אותן פתוחות.  גער בהם רבי יוחנן בן זכאי בחזקה, וקרא ואמר: שערי היכל, למה זה תבהילונו, ואנו יודעים שסופכם ליחרב! געה העם בבכיה ואמר: לא נתן בית-אלהינו לנפול בידי אויב!

ולא ריחם ה' ביום עברה, נשתו ידי גיבור ישראל, נפלו חומות ירושלים, וגם בהר-הבית עלתה אש.  ההיכל והעזרה בלהב בוערים; וכשאחזה האש המכלה גם בבית קדשי-הקדשים, מיהרו גדולי הכהונה לגגו עם מפתחות המקדש וזרקו אותם כלפי מעלה לאמור: הן לא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הילך מפתחותיך שנתת לנו! אף הם קפצו לתוך האש.  יצאה כעין פיסת-יד ולקחה אותם ואת נשמותיהם יחד.

 

ב

מִסְעוּדָה לְחֻרְבָּן

בימי הערב שמשה של ירושלים היה בא אדם אחד עשיר, ושמו נודע בין הפרושים ותלמידי-החכמים, והיה לאיש הזה אוהב נאמן אחד ושונא גדול אחד, ושם האוהב והשונא דומים זה לזה; הראשון היה שמו קמצא ושם השני – בר-קמצא.  ויהי קמצא איש נחבא אל הכלים, ועד היום הזה לא נדע מה טיבו; תחת זה היה בר-קמצא מודע וקרוב לעם הרומים, שמצודתם פרושה אז על רוב חלקי העולם, וגם ארץ השבטים כבר כפויה להם באשמת מלכיה ונסיכיה.

ויהי היום ויעש אותו איש עשיר סעודה גדולה לחשובי ירושלים, כי חג משפחה לו, ויזמן את רבּי העיר ואציליה בשררה ובתורה.  אמר לשמשו להזמין גם את אוהבו ורעו, את קמצא; וטעה זה והלך והזמין את בר-קמצא.  ויאמן הנזמן, כי הלז עושה שלום לו, ולא נטר לו איבה – והלך.  ויהי בראות בעל- הסעודה את בר-קמצא יושב בין המסובים, חרה אפו ויגש אליו ויאמר: הרי שוני אתה מתמול שלשום ומה לך פה ומי לך פה על שולחני? עמוד וצא! אמר בר-קמצא: רואה אני כי נקראתי אליך בטעות, והואיל ובאתי – הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה בסעודתך ולא תפסיד.  אמר בעל-הסעודה: ואפילו אם אתה נותן לי דמי כל הסעודה לא אניחך בין הקרואים.  תפסו בידו והוציאו מחוץ לפתח, כך הלביו פניו ברבים, ואף אחד מן המסובים לא מיחה בזה ולא חס על כבודו של אדם.

ויצא בר-קמצא הנעלב בחרי-אף ויאמר לנפשו, לא אקח נקם אך מאויבי זה לבדו, כי-אם מכל בני-עמי וחכמיו וראשיו.  וימהר וישם דרכו לרומי, ויבוא לפני מלכות ואדונה ויאמר: בו-ירושלים אני, העובדך מאז באמונה; אולם היהודים אחי מרדו בך ואמרו לנתק את כל דברי הברית, אשר כרתו עמך.  אמר מלך הרומים: ומי יאמר, שכּנים דבריך ולא אך סרה הדבר? ענה בר-קמצה ואמר למלך: שלח-נא קרבן למקדש ירושלים, ותראה אם יקבלוהו כוהניה מידך ויקריבוהו על המזבח.  ויצו מלך הרומים מיד לקחת ממיטב עדרו עגל משולש, וימסרו ביד עבדיו ויאמר להם: קחו את העגל הזה והובילוהו ירושלימה והביאו אותו לקרבן על מזבח-אלהים לשמי ולשלום ביתי ומלכותי.  וילכו המלאכים עם העגל לארץ דויד ומקדשו, וילך גם בר-קמצא עמהם.  בדרך התחכם ויטל בעגל מום בניב-שפתים, דבר שלתורת כוהני-ישראל נחשב לפסול ולתורת קדשי-הרומים לא נחשב לפיגול, וכך הובא ירושלימה.  בדקו הכוהנים את קרבן המלך הזר ויאמרו: איך נקריב קרבן אשר מום בו על מזבח אלהינו? אמרו להם החכמים, היראים את חמת הרומים: הקריבו מפני שלום- מלכות; ולא הניחם זכריה בן אבקילוס הקנאי וירא: יאמרו בעלי-מומים קרבים! אמרו אחרים לפייס את מלאכי-המלך ולהרוג את בר-קמצא, כדי שלא ישוב ויספר למלך, שלא הקריבו יושבי ירושלים  את קרבנו, לא הניחם שוב אותו זכריה  לעשות כן ויאמר: אמנם דמו בראשו של זה, אשר בגד בנו ויאמר למסור אותנו ואת קדשינו בידי הרומים, אבל יאמרו ויפסקו מעתה לאמור: מטיל מום בקדשים יהָרג ונגרום בזה עיוות-הלכה לדורות.

הניחו את בר-קמצא וישובו מלאכי-הרומים עם העגל הנדחה לרומי.  ויאמר מלכה ואדונה: נקם אקח מבני-ירושלים, שכה חיללו את כבודי.  ויעל הוא וחיל גדול עמו אל ארץ יהודה.  ויהי כי חנה הוא וחילו לפני שערי ירושלים, ויאמר לנפשו: אנסה דבר אם אצליח במלחמתי או לא.  לקח חץ בידו וזרקו למזרח, ונפל לעיר הנצורה; חזר וזרקו למערב – ונפל גם הוא לתוך העיר וכן עלתה גם לחצו שזרק לצפון ולדרום.  וישא המלך את עיניו וירא, והנה נער אחד מבני ירושלים מתגנב לצאת מו העיר, ויצו להביאו לפניו ויאמר לו: עלם עברי, פסוק לי פסוקך מתורת רבך.  נבהל הנער  והשיב: רק מקרא אחד אני יודע.  אמר המלך: ואתה תרגם לי את המקרא הזה.  פתח הנער ואמר: כה אמר אלהים: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל.  ויאמר המלך: הסירו את הדובר מעל פני.  ויחשוב קיסר הרומים ויאמר בלבבו: אלהים של אומה זו  מבקש בקנאתו להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו ולהוציא בניו להורג, ואמר לקנח ידו בי וחייבתי ראשי בעבור מעשי.  נפנה ועזה את חילו ויברח לארץ המדבר, לבקש שם פתרון אל-קנא, שיחד עם זה הוא גם זוכר ברית.

ויעל במקומו אספסינוס-קיסר להצר על ירושלים ולהחרימה, ואחריו בא טיטוס לכלות את שארית יהודה.

הלא זה הצורר, שנדחק ונכנס לבית קדשי הקדשים, לקח חרבו ודקר בפרוכת, והיה הדם שותת ומבצבץ, להטעותו לחשוב כי הרג את אלהים.  ויושב-בכרובים נושא את עלבונו ולא הרעיש על מגדפו ומחרפו שמים וארץ.  תחת "מי כמוך באלים ה'" קראו: מי כמוך באילמים.

 

ג

דוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף

דואג בן יוסף היה הילד היותר-רך והיותר-ענוג בירושלים במשי הלבישוהו ובארגמן עטפוהו, מיניקותיו ואומנותיו לקחו שכר רב במלאכתן.  שמרוהו כבבת-עין, מלאו רצונו וכל מאויי לבו בכל, ועבדים ושפחות עומדים על המשמר לשרתו תמיד ולא נתנו כל זר לגשת אליו.  בכל יום ויום היו באות אמו ואם-אמו, אחותו ואחות-אביו, מודדות אותו בטפחות ונותנות משקלו בזהב למקדש.  ומידי שנה בשנה, כאשר הובא לעזרה, היה יום חג גדול לכוהנים וללויים ולעם; והקריבו בו קרבנות אין מספר, לשועי ירושלים ולראשי סנהדראות  עשו משתה גדול, ומתנות רבות נתנו לאביונים.  אם היתה בריה בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, שדקדקו בחייה ובכל שאיפת רוחה ונשמת אפה, הנה היא של דואג; כי יחיד היה ליוסף אביו, אחד מאדירי יהודה ונצרא משפחה רמה, ואמו שנים רכבות עקרה היתה, בטרם ילדה אותו, ונפשה קשורה בנפש עוללה, וכשצרו האויבים על ירושלים וגברה ידם ורעבה העיר ללחם וכלו מזון וצידה, אין לקנות דבר משיב נפש, לו גם נתנו מלא בית כסף וזהב במחירו, טבחתו אמו בידיה כבת-יענה ואכלתו אברים אברים, ועליה מקונן הנביא לאמור: "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים".

 

ד

חַלְלֵי חֶרֶב וְחַלְלֵי רָעָב

כשבא האויב לצור על ירושלים, הקיפה מארבע רוחותיה ולא נתן לבוא בה כל אוכל ומשקה מן החוץ, אף גיבוריה שבפנים עמדו ושרפו את כל אוצרות מזונותיה, למען לא יאמרו הנחשלים: שלום לנו.  והיו אנשי-המלחמה שולקים תבן ושותים מימיו, ובזה ניסו לעמוד עוד נגד הצרים עליהם; אמרו בני-רומי: אם אנשים רעבים וצמאים כוחם כך, לו אכלו ושתו כראוי מה יכלו עוד לגבּיר חילים.

היתה שם אשה אחת אלמנה, ולה שלושה בנים גיבורי-חיל, שהכו את האויבים אחרו, ויתעתרו לצאת עוד הפעם מול החילות בלא מחיה, ומאום אין בבית אז.  מה עשתה אמם? מיהרה ונטלה את בנה הקטן ובישלתו בקדרה ותגש להם, ללוחמים, את בשרו לאכול.  כשהם מושיטים את ידיהם לקערה מבולמוס הרעב שאחזם, הכירו את אברי אחיהם הקטן, ויתפלץ לבבם ויקפצו ממקומם; נטלו איש איש את חרבו ויתקעו בבטנם.  אף אמם עלתה אל הגג  והפילה עצמה לארץ ומתה, עליהם נאמר: "טובים חללי חרב מחללי רעב".

 

ה

גָדִיוֹתַיְך

נקדימון בן גוריון היה מן העשירים היותר גדולים בירושלים ובכל ארץ העברים, לעשרו אין ערוך, לאוצרותיו אין קץ וצדקת פזרונו אין לשער; וכשהיה יוצא מבית-ארמונו למקדש, להביא את קרבנו בכל יום, "כלי-מילת היו מציעין תחתיו, ובאים עניים ומקפלים אותם מאחריו", אחרי דרוך עליהם ברגליו.

כשהשיא את בתו המפונקה, פסקו לה אמרכליו  ארבע מאות זהובים לקופה של בשׂמים בכל יום, מלבושיה היו מלבושי בנות-מלכים, ועטרה של זהב בראשה, בה ממיטב אבנים טובות ומרגליות שבעולם.  היא גם היתה היפה בבנות-דורה; וכשהופיעה בהדרה בחצרות בית-האלהים, כמעט נשבתו העבודה והדוכן, והיו רצים הכוהנים ופרחי-הכהונה מכל עבר וחיכו לאמרי-פיה.

וכשנחרבה עיר-האלהים, עלו בלהב גם כל אוצרות בית-אביה, כל מחמדיה נפשטו מעליה, תחת משי וארגמן אך סחבות לבשרה, והיא מלקטת שעורים מבין טלפי-הסוסים מרעב ומעוני.  – הדבר היה בעכו – ויקרא עליה את המקרא הזה: אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך.

 

ו

צָפְנַת בַּת-פָּנִיאֵל

בימים שלפני חורבן בית-האלהים היתה בעיר ירושלים נערה אחת יפה מאד וכלולה בהדרה.  ויהי שמה צפנת בת-פניאל.  צפנת קראו אותה, על שהכל היו צופים ביפיה.  ואף בעת עברה לפני חסידים, שמעולם לא הזינו עיניהם מיפי אשה, בא אור-נוגה בנפשם, לא י דעו מתמול שלשום, ויאמרו, כי כוכב-מעלה ירד משמים ארצה.  בת-פניאל נקראה, לפי שאביה כוהן גדול היה והיה משמש לפנַי ולפנים בהיכל המלך וציץ-הקודש בין עיניו.  עליה גם היו אומרים: כי מימות נעמה, אחות תובל-קין, לא היתה בעולם אשה יפת-תואר גדולה מצפנת.  עיניה היו כגחלים; וכי הסתכלה באדם, שרפה אותו חי ויהוּמם.

וכשגברו עוונות שבטי העברים וימסרם שופט-רמים ביד צר, החריב את ביתו, ושומרי המפתחות לאוצרותיו קפצו לתוך המדורה וימסרו גוָם לכליון  ונשמותם עלו למרום, נשבתה הנערה התמה ביד גיבור רומי אחד.  והיא לא היתה בעולת-בעל ולא קרב איש עוד אליה, הכניסה השבּאי לאוהל ו"נתעלל בה כל הלילה".  צעקו אראלים מרה ומלאכי-עליון כבשו פניהם.  אך אלהים לא הביט ולא ראה.

ויהי בבּוקר אמר אותו רומי, שעינה אותה: אם תהיה בת-ירושלים זו לי לעולם, אז אשתגע מרוב יפיה ומשלה בי כבעבד.  הלבישה שבעה חלוקים, הביא לשוק והיה מכריז ואומר: מי יקנה שפחה נאה, יגש הלום! בא אדם אחד מכוער ביותר, אדם "קל שבקלים וריק שבריקים", וצרור כספו בידו, ועמד לפני המוכר ואמר לו: הראני את יפיה של שפחתך ואקנה אותה.  גער בו הרומי ואמר: ריקא! אם רוצה אתה לקחת, קח אותה; אין כיופי הזה של זו בכל רחבי-תבל ובין כל משפחות האדמה.  התעקש הקונה ואמר: גם עיני תחזינה כי יפה היא, ועל-כן הבאתי כד מלא דינרי-זהב, לתת לך בעבורה; ואולם הראני-נא גם גופה, נגש אדונה והחל לפשוט חלוקי בת-פניאל מעליה אחד אחד, עד כי הסיר ממנה ששה חלוקים.  ויהי בהגיעו אל החלוק השביעי, החזיקה בו וקרעתומעל בשרה עד טבורה.  והנה האירו שני שדים יפים, דומים לתאמי-צביה ועור-בשרה נוצץ כשמש בצהרים.  נבהל הקונה ויחרד מאד.  והנערה קוראת  ואומרת: הוי, שוטה! קנה אותי בכסף מלא, אין כמותי נאה בבנות-עמי ובת-כוהנים אני; יבוא בעל-הדין ויתבע את עלבוני; על נערה זו ניבּא הושע ואמר: פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום-היוָלדה!

אחרים מספרים שבשעה שקרעה בת-פניאל את כותנתה האחרונה מעליה, נתנה עפר על ראשה ותתן קולה בבכי וקראה לפני נשיא בית-דינו של עולם: אֵל-דיין, אם על שבטי בני-יעקב עבדך לא חסת ותתן אותנו למרמס, על קדושת-שמך למה לא תחוס? בת-עמי, חגרי שק ותתפלשי באפר! לא אֵבל יחיד הוא, כי-אם מספד-תמרורים של גוי ושקיעת-החמה של גוי ה'.

 

ז

הָאָח וְהָאָחוֹת

לכוהן הגדול בירושלים, ששימש בהיכל הקודש לפני מלכו של עולם כאחד ממלאכי-השרת, נולדו מאשת-חיקו שהיתה רכה וענוגה וממשפחה נישאה מאד, תאומים; ילד וילדה.  בקומתם ובהדרם היו שוים זה לזה וגם רוח אחד לשניהם.  לו שפחה ועבד לשמשו ולה שפחה ועבד לשמשה.  ויגדלו הנאהבים והנעימים יחד וילמדו לשון וספר; ולא היה בבתי אצילי עיר-האלהים זוג עולה עליהם בהשכלה ובדעת, ביופי ובחן.

וכשגבר החטא ונגזר על השבטים העברים ללכת בגולה ולנַצל עדים מעליהם, נשבו המפונקים האלה יחד ונמכרו בשתי ככרי-זהב לשני אדונים שונים.  זה גר במזרחה של רומי וזה במערבה.  לימים נזדמנו שניהם יחד.  פתח האחד ואמר: קנה קניתי בשוק עבד אחד ירושלמי, שאין כמוהו ליופי בכל העולם כולו.  נענה השני ואמר: ואני אף-אני קניתי מתגָר אחד נערה עברית.  אין יפה כמותה אפילו בבנות-מלכים, הסכימו שניהם להשיאם יחד ו"לחלק בולדות". 

בערב ההוא עמדו והכניסו את העבד הפלאי ואת השפחה הפלאית לחדר אחד נאה ואמרו להם: בחייכם קומו והזדווגו יחד.  ויסגרו הדלת בעדם.  מיד פרש הנער וישב לו בקר-זוית; והנערה גם-היא ישבה לה בקרן-זוית אחרת.  הנער ישב ובכה ואמר: אני, כוהן בן כוהנים גדולים, אשא שפחה נכריה בלא חופה וקידושין ובלא כתובה? והנערה ישבה ובכתה ואמרה: כוהנת אני, בת כוהנים גדולים, אך לכוהן היה מזווג אותי אבא, ועכשיו אינשא לעבד ואחלל את נזרי! כה ישבו שני הענוגים הללו, כל אחד בפינתו, ובכו כל הלילה.  ויהי כעלות עמוד-השחר.  נפנה הנער והנה אחותו אהובתו יושבת בחדש; והנערה גם-הכירה את אחיה בן-אמה, קפצו יחד ממקומם, חיבקו זה את זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נפשם בטהרה.

אחרים מספרים: כאשר נשבו התאומים האלה, עלה הנער בגורל שר-צבא אחד והנערה עלתה בגורל שר-צבא שני.  הלך הראשון אצל זונה אחת ונתן לה את השבוי באתננה.  ובא השני אל חנוָני אחד לקנות ממנו משקאות לשולחנו ונתן לו את השבויה במחיר יינוֹ.  הלא כן אומר גם הנביא: ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין! לאחר ימים עברה אותה זונה על ביתו של החנוני ותרא הילדה היפה עומדת בחצר, ניגשה אל בעל-היין ואמרה: לך נערה יפה מאד מן השבויים, וגם לי נער שבוי יפה אף-נעים; אם יש את נפשך, נזווגם יחד ונחלק בפירות.  אמר לה החנוני: הראיני אותו  ואדע, אם כנים דבריך.  הובילה אותו לביתה והוציאה לו את הנער הנאה.  אמר האיש: חיי וחייך, שנינו זכינו במקח גדול! בלילה ההוא הביאו את הנער הירושלמי ואת הנערה הירושלמית, הכניסום לחדר אחד והניחו אותם שם לבדם.  ניגש הנער אל הנערה וישמע אותה בוכה.  אמר לה: למה תבכי, נחמדה? ענתה ואמרה: בת כוהן גדול אנוכי, אבי היה עובד במקדש אלהים אדיר, ועתה אנשא לעבד שכמותך, ואיך לא אבכה? התחלחל הנער ואמר לה: מה היה שם אביך הכוהן? השיבה ואמרה: צדוק היה שמו והוא מבני צדוק.  שאלָה הנער: באיזה מבוא בירושלים היה מושבו של אביך? אמרה לו הנערה: בשוק העליון.  שאל אותה שוב: האם היה לך אח או אחות? ענתה ואמרה: אח אחד היה לי, בא לבית מדרש-ונשבה עמי.  מיד התוַדע לה הנער, וחיבקו ונישקו זה את זה עד יציאת נשמתם.  אף רוח-הקודש צוֹוַחת ואומרת: על אלה אני בוכיה!

 

ח

הַצַעַר הָאִלֶם

היתה בבנות ירושלים העדינות ריבה אחת רכה וענוגה, והיא בעלת תום-רוח ושקט-הנפש.  ויכבדו ויחבבו אותה הוריה וכל מכיריה כבת-מרום שירדה לשכון מטה; וכל מי שראה זיו-איקונין שלה, היה מרגיש איזה רוך בלבבו, ולא יכול לעשות רע ולחשוב רעה ימים רבים.

ויהי כי גברו האויבים על העיר, קרעו כוּתנתה של משי מעל בשרה, לבשוה שק עב, פרקו שערותיה הדקות וקשרו בהן חבלים וישימוה בבור, ויאכילוה רק שעורים.  ותשב במצור ימים רבים ללא אור וללא לחם; ונעכר שכלה, בגופה הרך עלתה חלודה, גבות עיניה פרועות וצפרני ידיה ורגליה כרגלי חיה מוזרה.

לאחר שבע שנים לאחר שבע שנים הוציאו אותה לחפשי, ולך הלוך ותועה כפראית-מדבר; ולא היה אדם יודע, אם זכר או נקבה היא ואם ממין האדם היא.  רק בערב, בעת שעייפה מלכת, היתה יושבת על שדן-סלע והביטה בדומיה החשכה מסביב; ועלה הצער והחריד את כל יושבי מעלה ומטה, ומלאכים יבכיון למראה ההוד שנשחת, יבכיון ויילילו לה.

 

ט

מְנַחֵם בֶּן עַמִיאֵל

כורש מלך פרס וזרוּבּבל פחת-יהודה ניסו להקים הריסת הבית לשעה.  באו היוָנים להרסו ויד בית מתתיהו ניצחה כמעט רגע.  קם העבד האדומי להכחיד גיבורי ישראל ועריציו.  עוד הפעם נתמלאה סאת חטאת יהודה.  עמד אספסינוס, באו טיטוס ולגיונותיו, והם שבט אף ה'.  נפלו חומות ירושלים,  נפלו חומה אחרי חומה,והנלחמים באויבים מנחשלים את עצמם, והיתה יד בנים בבנים.  נהרי דם נוזלים, הרוגים ומדוקרים מושלכים בראש כל חוצות, והיכל ה' בוער מכל קצותיו ואין מכבה,  תקות עם שלם, מעשי ידי חמש מאות שנה, עולה בלהב...

בירכתי הארץ, בשדה רחוק, ששם לא באה עוד יד האויב לשחתו ולא נשמע בו קול-מלחמה, חרש איש עברי את האדמה והשור הולך לפניו.  ופתאום נתקדרו השמים, אֵבל כבד אחז את כל היקום והתמודד השור, חדל לחרוש ויפול לארץ ויגער מנהמת לבו; ולא ידע החורש מה היה לו, וגם רוחו הכביד עליו כאבן.  ויעבור עליו ערבי אחד ויקרא לו מרחוק: בן עם נידח, התר המחרשה, נפלה עירכם ירושלים ונשרף בית-מקדשכם.  ויקרע האיש את בגדיו ויתלוש שערו ויכרע במצוקת לבבו.  ויתאבלו שמים וארץ על חמת אלהים כי ניתכה, האדם והחי מתמוגגים ביגונם; עד מתי ה'? עד מתי תשפוך חמתך על ארצך ובניך? –

והחימה שככה.  על משואות העם עלו דמדומי תקוה ליום רחוק כי יבוא ובכנפיו מרפא.  לאט לאט החלו העננים להתפזר, וכמו רוח חדשה עברה על פני הבריאה.  ויקם השור ויתעודד  ויחל פתאום לרקוד.  הוא עמד על שתי רגליו האחרונות וירם צוארו וראשו, וחודי קרניו הארוכות האירו וירקוד בעליצות ובמשיבת-נפש, ותעלה האדמה אבק לרגליו.  והשתומם החורש למראה הזה.  והנה קול ברמה נשמע: הסר עצב מלבך, בן-אדם, עתה נולד משיחו של ישראל, מנחם בן עמיאל!

ויקם האיש וירחץ פניו בנחל מים אשר בקצה השדה וילך לביתו וימכור את כל רכושו, ויקן בכסף לבדין ומטליות ושאר כלי-תשמיש לצרכי תינוקות וירם את פעמיו אל שארית הערים, אשר לא נחרבו בימי הזעם, ויעבור בחוצות ויקרא: מי יקנה לבדין ומטליות לבנות לבן-נולד? שמעה שכנת אם-המשיח את הרוכל קורא, ותאמר אליו: לך אל הבית הזה הקרוב, כי שם נולד ילד ולאמו אין כל.  – ויבוא אל הבית הזה, וירא ילד שוכב בעריסה ופניו מאירים וישק לו על ראשו, וישם את כל בכבודה לפניו.  ותבוא אמו מהר החדרה ופניה זועמים, ויאמר לה: הבאתי לך מתנות בעבור בנך ושימי את עיניך עליו.  ותאמר: קח לך את אשר לך, כי מר לי; את בני ילדתי ביום חורבן הבית.  ותקלל את היום – ונסתלק האור ו"נגנז".  בכה תבכה בת-ציון על-משבתה, כי גלה ממנהמנחם. 

 

י

בַּחֻרְבָה

ועשיתם לי משכן, מלך יושב על כסאו וה' ישכון בביתו, בית עולמים.

ויבוא האיל בעל-הקרנים וינגח בבית השני ויהרוס אותו מהמסד עד הטפחות ויגרש, כביכול, שכינת האל ממכון שבתה, מאז אֵבל רב לשמים וליושבי הארץ.  שלוש משמרות הוי הלילה; ובבוא כל משמר ומשמר ישָמע קול אדון העולם יושב ומקונן: אוי לי, שהחרבתי את ביתי,  ואוי להם לבנַי, שהגליתי אותם מעל שולחני.

פעם אחת הלך רב אחד מגדולי-התלמוד בדרך ונכנס לחורבה אחת מחורבות יהודה להתפלל.  ראה את אליהו התשבי, זכור לטוב, בן זמנו של אחאב, יושב נזוּף על הפתח ודומם.  עמד בקרן זוית והתפלל שפי, ועל הקיר לעומתו כמו צל מתנועע, וגם הוא כמתפלל.  לפתע נשמעה בת-קול מנהמת כיונה וקוראה: אוי לי, ששרפו את היכלי ואת מזבחי הרסו! אוי לי, כי ניטלו בנַי ממני ונמכרו לעקר! עמד אליהו ואמר למתפלל: חייך וחיי ראשי, כי לא רק שעה זו בלבד בת-קול אומרת כך, אלא בכל יום ויום, בבוא הבוקר והערב ואין קרבן תמיד של בוקר ואין קרבן של בין הערבים ובניו של מקום נמקים בצר להם, מנהמת כך.  ישבו שניהם על הסף ובכו תרוייהו.

 

מִקֵּץ הַיָמִין

א

עֶרֶב וּבֹקֶר

צפה האלהים הגדול במשיח ובמעשיו עוד קודם שישב על האָבנַים לברוא את עולמו ממעל ומתחת, וירא כי גדול יהיה יומו של משיח לחירות ולפדות, להטבת כל המעשים ולטוהר.  ויהי בשלחו את האור ראשונה במפלשי התוֹהו, והאור בוער בלי חָשׂך, עמד וגנזו תחת כסא כבודו לבן-אדם זה ולדורו וישם פרוכת מסביב לכסא, והשטן המשטין, שעוד מראשית הבריאה החל את מעשהו להשחית, עמד גם הוא וישם לו סתר פנים וניגש לפני ה' ויאמר: אדון-עולם ואומר לברוא עולם, האור הזה שגנזתו תחת כסא כבודך למי הוא? ולמי ומי טמנתו? ויען אלהים ויאמר לשטן: למה זה תשאל, והלא ידעת גם ידעת, כי אורי זה מוכן למי שעתיד להכלימך, ביום יבוּלע המות לנצח ומחה אמחה דמעה מעל כל פנים, ואפסה כל דאבה, יגון ואנחה, ותבוא מנוחה לכּל.  אמר השטן לאלהים: אדון אדונים: ידעתי, כי כן יהיה באחרית הימים, בו תמעדנה רגלי ותשם קץ למלכותי; אבל הראני-נא גם עתה מעט מזיו פני משיחך ואדע מי הוא זה, שנַצי ינצחני בבא? מיד הרים אלהים את הפרוכת מעל כסאו ונשפך האור כמים עזים, ותתעורר הבריאה וגם בעמקי החושך הכל יגאה והקול קורא לאלהים ולעבדו משיחו.  ונזדעזע השטן, חרדו כל עצמותיו, ויפול מלוא קומתו ארצה  ויאמר: בודאי זהו הנביא, אשר עתיד להפיל אותי  ולעקור את כל חילותי, ויבך מרה.

ויאמר לו אל-ערבות: קוּם עוד לא בא הבוקר הגדול הזה.

 

ב

הַשָבוּעַ

ויהי בראות אלהים, כי רבה תהיה רעת האדם, שיצר אותו לעבדו ולדבקה בו, ושיסורו בניו מדרכיו ויבחרו בכל חטא, עווֹן ופשע, להכעיסו ולבלבל את מעשיו אשר עשה, ויאמר לבנו משיחו: אני מתנה עמך, שגם אתה תשא במשא הזה, בבראי את בני-האדם; עווֹנותיהם של אלו יכניסוך בעול קשה, עיניך לא תראינה אור, אזניך תשמענה חרפה גדולה, פיך יטעם תמרורים, וידבק לשונל לחיכּך ויצפור עורך על עצמך ותהיה נשמתך בצער.  אם אתה מקבל עליך כל אלה – מוטב, ואם לאו – הריני כבר טורדם מעכשיו ועקור אעקרם מעולמי! שאל המשיח את האלהים ויאמר: האם רבים יהיו ימי עוני הללו? השיב ואמר: חייך וחיי ראשי, ששבוע אחד שלם אקרא לליל ומשול אמשול...  ענה משיח ואמר: מקבל אנכי עלי את כל היסורים האלה שאמרת, ועינו אותי וסיגפו את בשרי ורוחי כאַוַת נפשם, וגם ימשכו לשוני בצבתות-ברזל שׂמו אותן באש וייסרוני קשה, ואעבדך באמונה באותו שבוע שאמרת; אבל בתום ימי העבדות והטומאה מן הארץ, ועלה יעלה שחרך להאיר לבני-עולם ולכל הדרים בו, תחַיה גם את המתים שכבר מתו ותקימם מקבריהם לרחוץ בפלג עדן, ויעבדוך כולם שכם אחד.  ולא לבד את המתים שמתו בימי העולם תחַיה, כי גם אלה שעלו בדעתך לברוא ולא בראת אותם, תעמידם על רגליהם;  ולא אך לאלה שמתו על-ידי בשר ודם תחזיר את נשמתם, כי גם אלה שהיו לטרף אריות וחיות וראו שוב באור החיים, וגם נפלים יוָשעו, נשבע ה' בכסאו ואמר: כדבריך כן אעשה, בני, ופתוח אפתח אז את אוצרות-החיים לכל, מיד קפץ המשיח וישם את העול על צוארו.

 

ג

בִּסְעָרָה

ביום שחרב בית-המקדש של האלהים ובטל התמיד מעל מזבחו ואין היכל  ואין קרבן, הלך התשבי בדרך וישמע בת-קול צועקת ומנהמת, לאמור: בית-מקדשא קדישא לחרבנא, בית-מקדשא קדישא לחרבנא; וילט החוזה את פניו באדרתו.  שוב הלך הלאה ברגלים כושלות וירא בני-אדם עוד עומדים וחורשים שדותיהם וזורעים ועוסקים במלאכתם כמעשיהם יום יום, כאילו לא קצף היוצר על הבריאה ואינו מחריש עליה רעה.  ניגש אליהם ויאמר: החריב אלהים את ביתו ויגל את בניו אהוביו, ואתם לא תשליכו איש איש את מעדרו מידו ולא תתנו את שארית הארץ להשחק מעליה; יצתה שוב בת-קול ואמרה: הירגע, אליהו עבדי, והנח להם, כבר נולד לישראל מושיעו והוא יחדש את הברית, אשר נשבעתי לאבותיהם, שאל אליהו את האלהים ואמר: היכן נולד המשיח? ויענה ויאמר: בבית-לחם-יהודה הוא.  וישא אליהו את רגליו וילך לבית-לחם-יהודה.  הוא בא העירה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה אשה יושבת על פתח ביתה, ותינוק מוטל בעריסה לפניה, והוא עודנו מלוכלך בדם.  ניגש החוזה ויאמר אליה: בתי, האם בן זה ילדת? ותאמר: הן.  שוב שאלה האיש, לאמור:  מפני מה הוא מלוכלך בדם ולא רחצת אותו למשעי? קמה האשה ואמרה: דע, זקן, כי ברעה גדולה ילדתי בני זה, בו ביום נחרב מקדש-האל בירושלים והציתו האויבים בו אש.  אמר אליהו אליה: אל תדברי-נא כזאת, עמדי והחזיקי בו, כי כה אמר ה': על ידו יוָשע עמי וגאלתיו מיד צר! וילך אליהו ככלותו לדבר, והאשה חושבת בדבר הפלאי.  הליל בא לכסות את מערומי העולם, ועשן אש-ההיכל נראה למרחוק...

ויהי כתום חמש שנים מהמעשה הזה, אמר התשבי בלבבו, שוב אלך אל בית-לחם-יהודה ואראה, איך מתגדל הוא מושיען של ישראל, ואם בדמות מלכים הוא או בדמות מלאכי השרת.  ויבוא בשער העיר וירא והנה אותה אשה עומדת שוב לפני פתח ביתה ואיזה צרור אדם מוטל בעריסה.  ניגש אליה ואמר: מה טיבו של הנער שילדת לפני חמש שנים? ותען האשה ותאמר: הנו לפניך, וכן דברתי אז, כי ברעה נולד, ביום החורבן, אך רעה בו ובכל גווֹ, רגלים לו – ואינו הולך; עינים לו – ואינו רואה; פה לו – ואינו מדבר, והרי הוא מוטל כאבן.  דמעות נראו בעפעפי האשה בדברה.

עוד אליהו עומד לפני האם והילד ותבוא רוח גדולה וחזקה ותשא את העריסה והשוכב בה ותטילם לים הגדול.  התחיל אליהו לבכות ולתלוש שערותיו ויקרא ויאמר: וי! וי! הנה אבדה תשועת ישראל! יצתה בת-קול מן השמים ואמר לו: לא כשאתה סבור, כן הוא.  ארבע מאות שנה יגור משיחי זה בים הגדול, ללמוד את מעשי בממלכת המים, שמונים שנה ישב במעלה עשן אצל בני-קורח, לשמוע שירתם ממעמקים, ושוב שמונים שנה ישב על פתחה של רומי במלכות אדום, ושאר הימים יחזור על כל המדינות הגדולות עד יום יקהת עמים.  – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה