_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מימי התלמוד – בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

נֶאֶמְנֵי-רוּחַ

א

בַּעַל-הַגִּנָּה

רב אחד מגדולי חכמי התלמוד ובן חכם גדול התארח פעם אצלו אחד מממוּני-המלכות, וידברו על מזימת הגנבים המתחפשים אז, כי ירבו לפשוע וערמתם אֵתם לבל יתּפשׂוּ בעוונם.  וילמדהו הרב בינה ויורהו עצות ותחבולות, לצוד אלה האורבים לקנין רעיהם בתר.  וישתומם הממונה על חכמת לבו ויאמר לו: אין אדם מסוגל לאותה עבודה יותר ממך.  הלך וסיפּר הדברים לרָשות, ומינו את הרב ההוא להיות תופס גנבים ומוסרם לדין.  ויצא במלאכוּת המלך, לבער חוטאים מן הארץ.  פגע בו ביה מורה אחד וקרא לו: חומץ בן יין, עד מתי תאמר למסור עמו של אלהינו להריגה? ענה ואמר: האם לא ברקנים אני מכלה מן הגינה ולא קוצים כסיחין כסחתי, והן גם הורמנא דמלכא היא.  אמר לו המורה: לך לסוף העולם והנח לבעל-הגינה שיקצץ את קוציו.

ידע שחטא, ערק ושב מדרכו.

רבי אלעזר ברבי שמעון היה שׁם הרב הזה., והוא איש גדול ורב-פעלים, והיה מכיר גם בטיב בני-אדם ומבדיל בין טובים לרעים.  דיבּר עם ממונה אחד מטעם המלך, שפקוֹדתו היתה לדרוש אחרי העושים את מעשיהם בחושך בלילה וביום יכסו על פעלם.  ושיחו על-אודות תכונת הגנבים ויוָעצו יחד על מצפוניהם.  כאשר נפרדו איש מעל רעהו, אמר הפקיד לעצמו: זה החכם העברי יודע במלאכתי יותר ממני.  השכים ובא לפני המלך ויספר לו על-דבר אלעזר המורה, ויאמר: איש בעל-שכל כמוהו לא ראיתי מעודי.  אמר המלך: מעתה ילך גם הוא בחוצות ויבדוק אחרי המשחיתים.  באו עבדי המלך, הוציאוהוּ מבית-מדרשו, הלבישו אותו כלי-מדים ויגידו לו את מצוַת המלך עליו.  כה היה בן-התורה לתופש-גנבים ברחובות העיר.  וירגנו עליו חבריו.  נזדמן רבי אלעזר עם רבי יהושע בן-קרחה, שהיה איש לא ישא פנים לכל.  קרא לו זה: חומץ בן-יין! עד מתי תמסור בני-אדם ביד מכליהם? ענה אלעזר ואמר: קוצים אני מכלה מן הכרם! השיב יהושע אומר: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! לא תחת אלהים אתה לבער חוטאים מן הארץ.  נכלם רבי אלעזר ולא ידע מה לענות.

אומרים: אף-על-פי-כן לא חדל לעשות את מעשהו, כי דבר המלך חזק עליו.  ותתאבל עליו נפשו.  ויהי היום יפגע בו כובד אחד מבני עמי-הארץ.  ויתחצף הלז כנגד הרב ויקרא: חומץ בן-יין! כעס אלעזר עליו ואמר: מדחציף כל-כך, בודאי איש רע-מעללים הוא.  נפנה לשוטרים טיאמר להם: תּפסו את הכובס הזה.  מיד השליכו אותו במאסר ודנו אותו ביום-מחר לתליה.  בתוך-כך נח הרב מכעסו ויך אותו לבו.  אמר לפדות את הנאשם בממון רב ולא שמעו לו.  עמד תחת העץ, שהעמידו לתלות עליו את הכובס הלז, והיה בוכה ועיניו זולגות דמעות.  באו שני תלמידים ואמרו לו: על-מה בוכה רבנו? עֵדים אנוּ, שראינו אותו רודף אחרי נערה מאורשׂה לענוֹתה, צעקה הנערה והדבר היה ביום-הכיפורים, יום קדוש ומקודש.  כרגע אמר הרב: אם גם בכובס הזה, שלא היה עליו חשד ידוע, לא נכשלתי במסרי אותו, – באנשים חטאים ופושעים, שעווֹנם ניכּר וידעתי היטב כי הרעו לעשות, על אחת כמה וכמה, שלא נכשלתי ולא איענש על מעשי.  אבל הנוחם לא חדל להיות אוכל בלבו כעש.  ויקבל עליו לסבול יסורים בעולם-הזה, למען לגולל מעליו אל העינויים בעולם-הבא.

ויחלה הרב אחרי המאורע הזה מחלה אנוּשה מאד.  נתמלא כל גופו פצעים וחבּוּרוֹת.  בכל לילה ולילה היו פורשים על מיטתו ששים לבדים, כדי שיוכל לשכב; ובבּוקר היה הדם, שנוזל מן המכות, ממַלא ששים עריבות אומדות סביבו.  לא היה איש מוכּה ומעוּנה כזה בכל העולם.  ובכל-זאת לא עזבוהו ה' ושכוח לא שכח אותו.  ועוד נעשו נסים בשמו.

פעם אחת עברה ספינה בים ועמד עליה נחשול לטבעה, קראו האנשים: עננו, אלהים, בזכותו של רבי אלעזר! ומיד נח הים מזעפו.  פעם הוקל לו ממכאוביו ויצו לשאת אותו לבית-המדרש בעת עיון רב בהלכה אחת בענין טומאת נשים, שבאו לפניהם, והיו החכמים מטמאים והוא מטהר את כולן.  ריננו החכמים אחריו ואמרו: וכי אפשר, שבכל הנשים שהביאו את כתמיהן לפנינו לא היתה גם אחת טמאה לבעלה? קרא הרב ואמר: אם הלכה כמותי, תתעברנה כל הנשים הללו בלילה זה ותלדנה זכרים, ואם טיהרתי לשוא, תלדנה נקבות.  ויהי למועד ותלדנה כל הנשים ההן בנים זכרים, ויקראו כולם בשפ אלעזר על שם המטהר.

לפני מותו נכנסה אצלו רעיתו ובת-זוגו, למען יצווה את ביתו אחריו.  פתח פיו ואמר אליה: הלא תדעי, כי אין דעת הבריות נוחה ממני; והיה כי תעזוב נפשי את מעוֹנה, אל-נא תוציאי קול, כי מַתּי, ואל יוָדע זה בין החיים, כי הן לא יתעסקו בגופי כהוגן ולא יחלקוּ לי כבוד.  מוטב שתשאיני אז לעליה ותשכיביני שמה ואנוח בעווֹני.

אומרים, שלא פחות משמונה ועשרים שנה היה מונח אלעזר המת בעליה ואיש לא ידע כי שבק חיים.  לעתים עוד באו אנשים מבני הרחוב לדין לפניו ועמדו לפני פתח העליה.  זה היה מסדר את טענותיו, וזה היה מסדר את טענותיו, וקול היה יוצא מבית משכב הצדיק וקורא: איש פלוני, צדיק אתה בריבך! ואתה, אלמוני, אשמת לחברך, וחייב אתּה בכך ובכך!  היתה אשה אחת בשכוּנה ולקחה אזנה שמץ מדבר מות הרב זה ימים רבים ושעדיין לא נקבר.  פעם נפלו דברים בינה ובין אשת הרב ותקלל אותה ותאמר: כגורל בעלך יהיה גורלך, וגם אַת לא ינתן גופך לקבורה! בלילה ההוא נראה רבי שמעון בן-יוחאי לחכמי בית-המדרש בחלום-הלילה ויוֹכח אותם לאמור: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואין אתם רוצים להביאה אצלי! בדקו ומצאו, כי מת בנו, ובאו כולם לטפל בו ולשאת אותו למערת אביו.  ולא הניחו אותם שכני המת לעשות את הדבר, כי אמרו: כל הימים אשר היה הרב שוכב בעליותו, היה מגין עלינו ולא קרה לנו כל דבר רע.  חיכו החכמים עד ערב יום-הכיפורים.  טרודים היו אז כל בני הרחוב במעשיהם, וימהרו התלמידים וישאוּ את גוף החכם לכפר-ביר, ששם היתה מערת אביו.  ניגשו אל הקבר והנה נחש סובב אותו ואוחז זנבו בפיו.  התקרבו אליו ואמרו: נחש, נחש, פתח פיך והנח לבּן שׁיכּנס ברשות אביו! ומיד עשה הנחש כן.

 

ב

אַחֲרֵי מוֹת

בארץ הגליל גר חכם אחד גדול מחכמי יבנה, משנתו היתה שלמה ובה' תמים דרכו.  הוא היה בין חבריו צפיר-העזים אשר חזה דניאל.  יומם ולילה היה יושב ועוסק בדברי-הלכה, רך-לבב נחשב בעיניו זה המתירא מפני עבירות שבידו; ומוטב היה בעיניו, שבר-נש ימות זכאי בטרם עשותו הרעה משיעשה מדחה וימות חייב.  פעם ישב ודרש: אודך, ה', על כי נוראות נפלאת, נפלאים מעשיך! והראה על ההבדל הגדול, שבין מידת בשר-ושם ובין מידתו של יוצר-האדם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחד עולה במינו, ואילו הקדוש-ברוך-הוא צר העוּבּר במעי אשה – והכל, זרע האב ו\רע האם, עולה למין אחד.  וזרח אור על פניו.  הוא גם היה מפאר את השלום: יוצא גוי למלחמה על אויבו ויריב ריבו, לא יפתח לו אלא בשלום.

הרב הזה היה מן הצדיקים הללו, שאף אחרי מותם לבשו את גופיהם כבני-חיים.  וגם כשנפטר וחצבו לו קבר, היה בא בכל יום ערב-שבת לביתו לברך את רעיתו והיה יושב על שולחנו והוגה בדברי-תורה.  יום אחד עברו שני תלמדים לפני אוהל אלמנת החכם וישמעוּ קול אדם משׂיח עמה.  אמר אחד לחברו: הרב הגדול מת ושבק לנו חיים – ואשתו, אר הניח, מתיחדת עם אדם זר ופוגעת בכבוד המורה! הלכו וסיפרו את הדבר לבית-דין; וביקשו השופטים לדון את החוטאת למלקות.  צעקה הרבנית ואמרה: בעלי היה זה שסיפּר עמי, לא האמינו לה אנשי-התורה ויקראו: שקר בפיך ולא כנים דבריך! בערב-שבת הבּא בא לדרוש בשלום רעיתו, כמנהגו, וימצא אותה יושבת ובוכיה.  שאל אותה למה תבכי, בתי? הגידה לו את אשר קרה אותה בבית-הדין, ותסתּתר פניה.  ויהי ביום המחרת, כשנאסף בציבור בבית-הכנסת להתפלל והדיינים עומדים בשורה הראשונה, הופיע הרב המת לנגד עיניהם ויוכיחם באמרי-פיו על מעשיהם ויענוש את גדוליהם.  אבל מהיום ההוא והלאה לא בא עוד אל ביתו ויחדל מהיות חוזר למושב אדם.

 

ג

הַנָּשִׂיא

צדיקים במיתתם חיים.

כשחלה רבי, הוא רבנו הקדוש, בבית-שערים, את חליוֹ אשר ימותבו, והגיעה עתו להיאסף אל אבותיו, נכנסו אליו חכמי-ישראל לבקרו, ויצו אותם על-דבר עניני בית-ישראל ועל ביתו ואמר להם: "שמעון בני – חכם, גמליאל בני – נשיא, חנינא בר חמא תלמידי – ישב בראש; יוסף חפני ושמעון אפרתי – הם שימשוני בחיי והם ישמשוני במותי".  ויבקש אותם, שלא יספידו אותו בעיירות ושיושיבו ישיבה לאחר מותו, ולא יבטלו מן התורה.  ויצאו ממנו בלב כבד: רבם מתבקש השמימה והם יתמי דימתי.  שוב אמר: לבנַי אני צריך.  באו אצלו כשהם בוכים.  אמר להם: אל-נא, בַני.  ואמר להם: "היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, ומיטה תהא מוצעת במקומה".  זקף אצבעותי כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה.  סגר עיניו ונח.  יצאה בת-קול ואמרה: בא שלום נוחה על משכבך.

אומרים, כי רבי היה לובש את כסותו אחרי מותו בכל יום ערב-שבת, מתעטף בטליתו והיה בא לביתו; יושב בראש השולחן ומקדש ומברך.  כך היה מנהגו ימים רבים.  פעם, בשׁבת הרב המת במסיבת בני-משפחתו בליל שביתה לעמו, באה שכנה אחת ותדפוק על הדלת.  יצאה אליה השפחה ואמרה לה: הסי, הסי, אדוננו סועד עתה בבית.  כיון שנודע זה לנשיא, אמר לעצמו: אחדל מעתה לבוא בין החיים, שלא יאמרו, גדול אני מחברי ורב כּוחי מהם.

אומרים, שביום הוּבל ארונו של רבי לקברות, ספדו אותו כל שארית יהודה וכל רבּי-החכמים ותלמידי בית-המדרש והיה רעש בין העליונים ובין התחתונים.  וכשחזרו משדה-המתים, יצאה בת-קול וקראה: כל מי שטיפּל בהלוית אותו צדיק, מובטח לו, שהוא בן עולם-הבא! וישב איש איש לביתו ורגש של בטחון בלבו.  בשכנותו של רבי דר כובד אחד ימים רבים, והוא היה אחד ממכבדי הנשיא והעריצו כבן-אלים.  מזלו גרם, כי בימי התבקש הרב לישיבה של מעלה הרחיק הוא ללכת מביתו ולא זכה לתת לנפטר את הכבוד האחרון.  כשש לביתו ושמע את דבר הטוב צפון לאלה, אשר כּיתּרו את מיטת הצדיק, הצטער צער גדול על אשר נעדר מהעיר ביום הזה.  מה עשה? עלה על גג אחד גבוה והשליך עצמו לארץ ונתפרקו עצמותיו, והוציא את רוחו.  יצאה בת-קול והכריזה: אף אותו כובד ינחל חלקו לעולם-הבא!

 

ד

הָרַב  וְהַתַּלְמִיד

רב כהנא היה תלמיד נאה וחשוב בארץ-הגולה, מבית עלי הכוהן היה מוצאו, שעליו נאמר: אם יתכפר עוונו בזבח, – והיה מאריך בתפילה ומבקש מקונו העברת רוע הגזרה, למען יזכה לעסוק בתורה כחפצו ויספיק לחדור אל כל מצפוּניה.  ויעתר לו ה'.  פעם חשקה נפשו ללכת לארץ האבות ולשבת לרגלי המורה הגדול רבי יוחנן איש-טבריה; וישנס מתניו ויבוא אל הישיבה הרבּה על אדמת-הקודש, ועוד יותר מאשר פילל מצא ברב הזה ויתמכר לתורתו בכל נשפו.  אולם בעיני בני-בלייעל מספר לא מצא התלמיד הבבלי חן.  ובכל פעם אשר יצא לחוץ התלוצצו בו.  יום אחד פגע בו בר-פחין אחד, ניגש אליו ואמר לו: חוזה שבבבל, אמור לי, איזו בת-קול שמעת מכרזת היום ברקיע-השמים? ענהו כהנא ואמר: שמעתי, כי גזר-דינך כבר נחתם! הוא עוד לא כילה דבריו, והמתלוצץ נפל מלוא-קומתו לארץ מת.  שוב בא לקראתו פוחז אחר וקרא באזניו: הגד-נא לי, איש בבלי, במה נשאו ונתנו בשמים היום? כעס התלמיד עליו ואמר לו: גם עליך נחתם גר-דין במרום למיתה! ומיד נפל גם זה מת.  כאשר נחה דעתו אמר לעצמו: הן עליתי לארץ-ישראל לזכּות ולהוסיף שלמוּת, והנה חטאתי והמַתּי שני בני-אדם בכעסי! נתן דעתו לשוב לעירו, אבל מתירא היה, שמא  לא יתן לו רבו רשות לזה.  ניגש לפני יוחנן מורו ופתח בחידה: אדם שאמו, אשר ילדה אותו, מבזתוֹ, אבל אשת אביו מכבּדתּוֹ, למי יהיה נוטה בלבו? השיב רבי יוחנן ואמר לו: זו שמוֹקרת – קודמת.  חשב התלמי תשובה זו למעֵין נתינת-רשות; שׂם כליו עליו וישׂם לבבל פעמיו.

אחרים מספּרים: אותו תלמיד האביד בבבל איש רשע אחד וירא היה, פן ימסרוהו למלכות, ויצא לארץ-ישראל למצוא לו מפלט בשיבתו של רבי יוחנן.  אולם לפני צאתו הבטיח למורו שבבבל, שלא יסבב את מורו החדש בקושיות שבע שנים

רצופות.   ויהי בבואו לטבריה ויוּגד לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל.  כי נודע היה הרב כהנא לאיש חריף בלימודיו ולחד-השׂכל.  פעם ישבו בבית-המדרש ועסקו בהלכה לא ברורה, עבר כהנא על נדרו ויחל להציק בשאלות רבות למורה, שיש בראש התלמידים על שבעה כרים, ולא ידע זה להשיב.  ובכל שאלה, שלא באה עליה תשובה, שמטו כר אחד ממושב הרב, עד שלבסוף ישב על גבי קרקע.  ריסי עיניו של רבי יוחנן ארוכים היו, הרימם והביט בּשואל וראה, שפיו פתוח, ויחשוב ששוחק בו.  נפל עליו רוחו מעלבון; והנה – גוע רבי כהנא תיכף וימת.  בו-ביום הוּבל לקברות ויניחו את ארונו במערה.  כששבו התלמדים, שטיפּלו בקבורת חברם, אל רבּם, אמר להם: ראיתם, איך בּבלי זה שחק בי? אמרו לו: לא כן, רבנו, מפני חבּוּרה שבשפתיו היה פיו פתוח.  ראה רבי יוחנן, שהעניש את התלמיד ההוּא על לא-דבר, קם ולך לאותה מערה וימצא נחש אחד סובב את הארון ואינו מניחו לבוא.  אמר הרב אל הנחש: הנח לרב, שיכּנס אל תלמידו! ולא שמע בקולו.  חזר רבי יוחנן ואמר לנחש: הנח לחבר, שיבקר את חברו! ולא השגיח בו.  כפף קומתו ואמר: נחש, נחש, הנח לתלמיד לבוא אל רבו! מיד הסיר השרף את זנבו מעל פיו וזחל לחור אחד.  נשען הרב בראשו אל הארון ואמר: קום, כהנא, על רגליך; אך חינם כעסתי עליך.  ביקש רחמים לפני המקום ויחזיר את הנשמה למעונה; ויחי כהנא ויעמוד על רגליו וישב עם ממיתהו ומחַיהו יחד העירה.  ביקש רבי יוחנן ממנו, שישאר עוד בבית-ישיבתו, ולא אבה הלז ויאמר: מי יודע, אם לא תשוב לכעוס עלי פעם אחרת, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא.

 

ה

אוֹתוֹ רַב וַחֲבֵרוֹ

הרב הגדול רבי יוחנן, שהיה איש יפה ביותר ואור פניו האיר למרחוק, רחץ פעם בשרו במי-הירדן.  ראהו עלם שודד אחד מהעֵבר השני ויחשוב, כי אשה רוחצת בנהר; פשט בגדיו, קפץ למים השוטפים וישחה ויעבור במהירות את כל הנחל הרחב ויגיע עד מקום הרוחץ.  התפלא הרב על אומץ-כוחו של השוחה, ויאמר לו: מאושר היה חלק בית-המדרש, שאתה היית  מגיבורי-התורה שלו.  נענה השודד הצעיר ואמר לרב: חבל, שאין אתה מבנות-חוה! אמר המורה:  יש לי אחות אחת, יפיה גדול עשרת מונים ממני ואין על עפר מָשלה; אם תיטיב מעשיך, הסר מנהגיך עד-היום מעליך ותבוא לחסות בצל כנפי השכינה, אתן אותה לך לאשה ואירשׂתה באמונה.  ענה לו השוחה: עשׂה עמי כדבריך ואלך ואעבוד גם את אלהיך.  מיד קיבּל עליו הנער עול-שמים; ביקש לחזור אל החוף השני, לקחת את בגדיו וכליו, ולא יכול עוד.  סר כּוחו הגשמי מעליו ויהי לאיש אחר.

ימים עברו.  הנער השודד בא למחנה העברים, החל ללמוד את התורה וילך הלוך וגדול בה.  יומם ולילה לא מש מאהלו של גואלו רבי יוחנן; והיה מסַדר כל מתניתא ארבעים פעמים בזה אחר זה, כנגד ארבעים יום, שבהם ניתּנה התורה לעם העברים.  הוא גם השתלם במעשים ובמידות; ובשמעו פעם תוכחות רב על אשר ימלאו בני-אדם פיהם שחוק בעולם הזה, חדל לשחוק מאז ולא עבר על הדבר הזה אף רגע.

ויהי כי יצא שמו בדעת דברי-הדת ומשפטי-הדת, נשא את אחות הרב היפה ויאהב אותה בטוהר וגם באומץ.  והיא גם ילדה לו.

גם לביתו החלו לבוא תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהקשיב אל חידודיו ופלפולי דאורייתא.  הלא עוקר הרי-הלכה היה וטוחנם זה בזה; אין תיובתא, שלא ידע לפרק אותה ואין דבר, שלר ביאר אותו מכל צד.  אלפי פנים לתורה, ובידו מַפתח אחד רב: שׂכלו החד.  מי יתפלפל עמו ויקום?

אך לעתים, לעתים רחוקות מאד, כאשר נלאה רוחו מעיוּני ההלכות הרבות ויבט למעשה-הארג של הפרשות הסתומות, שמפורשות הן ועם-כל-זה הן נשארות סתומות, וירא ויבן, שהוא טוחן לרוב אך את הקמחים ולא את הדגן.  עלו בו זכרונות-נוער, זכרונות הימים, שבהם היה לבו אמיץ בגיבּורים והוא המצביא לחבר מרעיו, שחייהם היו חיי חופש גמור והעולם היה פתוח בלי גדר וחַיץ.  האלהים היה אז רחוק, לא תשורנו עין אדם, והנה – משכנו בכל ארבע אמות של הלכה ושל תפילה.  אז היה דואה כנשר, ועתה הוא שומר עליך מימין ומשמאל ומשגיח עליך, גם משגיח.

פעם התוַכחו חכמי בית-המדרש בענין סַיף וסכין, מאימתי נחשבים כגמורים והנם כּלים מוכשרים לקבּל טומאה.  והתגלע הריב בין יושבי בית-המדרש; הללו נוטים לכאן והללו נוטים לכאן: רבי יוחנן ואיש-אחותו – ריש-לקיש כינו אותו – בין החולקים.  ותגבר יד ריש-לקיש על רבי יוחנן בנדוניו וטעמיו; ויראו החברים ויוָכחו, שלראשון הצדקה ושהוא אך יבין לאמת, ויעמדו לימינו.  נפלה דעתו של רבי יוחנן עליו.  אמר לאיש בריתו: וכי יש להתפלא על זה, שתדע בדבר סַיף וכלי-משחית יותר ממני, והן כל להסטים יודע בכלי-אומנותו! נתרגש ריש-לקיש ואמר לו: מעשה-נעורי תזכירני! מה הוספתי בהחליפי את דרכי? אז ראש לבני-גילי הייתו, וכולם מקשיבים היו לאמרי-פי, וגם עתה איני אלא ראש לאנשים כערכּי.  באותו רגע כפר הרב התושב הזה בערכים המוחלטים של הרע והטוב.  אין רע בעצם ואין טוב עצם! אם התם רבי והכא רבי, אמר לנפשו, מה אהנית? ולמה ראשונה לגרעון תיחשב, ושניה – לשבח? – נבהל רבי יוחנן בשמעו קריאה זו ואמר: הוי, מַמרה באדוניו! האם לא הטיבותי עמך, שהכנסתיך בצל המקום ואעש אותך בריה חדשה.  חלשה דעתו של רבי יוחנן.  ומיד החל ריש-לקיש לקרוא: ראשי! ראשי! חלה מחלה אנושה, וישאוהו התלמידים לביתו.  ותבוא אחותו בוכיה לבית-המדרש, נשתטחה לפני אחיה הכועס ואמרה לו: רחם על ילדי ואל תעשה אותם יתומים.  השיבה בלשון הנביא: עזבה יתומיך, אני אחַיה.  שוב התחננה אליו ואמרה: עשׂה בשבילי ולא אשאר גלמודה ואלמנה.  השיב יוחנן ואמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו.

בערב היום ההוא שׁבק ריש-לקיש את חייו ונחה נפשו.  באו חבריו לספדו ולטפּל במיטתו.  איש איש נשא צערו בחוּבּוֹ.  בן-תורה גדול נלקח מבּין כתלי בית-המדרש! ואף רבי יוחנן ניחם, כשׁוך חמתו, על מעשהו וידע, כי לא הניח ההולך כמותו.  בכל פעם אשר שאל תלמיד את רבי יוחנן איזו שאלה, נזכר בבעל-אחותו והיה קורא: אַיֶיכּה, בר-לקישא? אין הרחב עוד סביבו, גם התורה לא תאיר.  ראו בני-המדרש את עצבונו, בחרו בתלמיד אחד מובהק וחריף ויאמרו, אולי ישכיח זה המת מלב הרב ויראה, כי יש חליפתו.  שׁם אותו תלמיד אלעזר היה ושּם אביו פדת והוא כוהן.  הוא היה עוסק בתלמוד בשוּק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון וקיים בתורה: באהבתה תשגה תמיד.  וגם מבעלי-מידות היה; ואמרו עליו, שמעולם לא לקח שום מתנה מבי-נשיאה ולא אבה לסעוד אצל אחרים.  בא וישב לפני הרב המתאבל בעת הסביר הלכות ועל כל דבר ודבר ששנה הלז אמר: יפה הורית ויפה לימדת; חכם פלוני מסייע הוא לדבריך וממשנה פלונית יוצא, כי קלעת במשפטך אל השׂערה.  קם הרב ויקרא: הנך אומר למלא מום ריש-לקיש חברי! בעת שהוא חי בתוכנו והיה יושב לפני, היה שואל אותי על כל דבר-הלכה שיצא מפי, עשרים וארבע שאלות, ואני מצדי השיבותי על כל שאלה ושאלה עשרים וארבע תשובות.  כה נתברר הדבר מהרבה צדדים, ולא נשארה במשנה גם נקודה אחת סתומה ובלתי-מפורשה.  אלם אתה אינך אלא מסייע אותי.  וכי בלעדיך לא אדע, שנכונים דברי ושאת האמת יהגה חכי? קרע בגדיו ויצעק בנפש מרה: אַייכּה, בר-לקישא? אַייכּה, מאור עיני ומחמד-לבבי? אַייכּה, אלופי בתורה ואלופי במעשים? לשוא עמדו תלמידיו ואמרו להרגיע אותו, – אין נוחם לנפשו! מורה בתורה צועק ומילל, משליך עצמו לארץ ומכה ראשו לקרקע עד שפך-דם.  אַייכּה? אַייכּה, תלמידי ורעי? הוא מילל ונאנח.  ותלמידיו עומדים סביבו באין-אונים.  מי ירהיב בנפשו להוציא אף דבר מפיו?

אַייכּה, בר-לקישא? אַייכּה? בימי נעוריך פוחז היית ולא ידעת מעצור ושתית מלוא-לוגמך ממקור-החיים.  פתוח היית ואין סוגר, עזבת אותו וקבלת עליך עול ספר-הברית, והנה נקרע הגויל והאותיות פורחות.  מתפרק הגוף, והרוח נאנק דום!

מאותו מאורע ואילך כהה שכלו של הרב הזה ורוח-עועים ביעתתהו.  ראו החכמים, שאין לו תרופה, ביקשו רחמים מלפני אלהים ויקח את נשמתו הזעומה השמימה.

 

מַלְאַךְ  הַמָּוֶת

א

עַמּוּד-הָאֵשׁ

רבי חנינא בר-פפא היה אחד מגדולי התלמידים, איש עוסק בצדקה ובחסד, דבק במשנת-חכמים והוא היה נוח כל-כך לבריות, עד שאפילו מלאך-המות בימי שׁבוֹתוֹ היה מבקר בביתו ושח עמו שיחת-רעים.  ויהי כי הגיעה השעה לאותו תלמיד להסתלק מן העולם ולעתות למכון-שבתו במרום, ניתּן צו למשחית לאמור: רד מטה והבא את נשמתו של בר-פפא! וירד המלאך ויעמוד על סף בית עמיתו, והפעם מאכלת שחוּזה בידו.  אמר חנינא למלאך: תן לי ארכּה של שלושים יום, למען אחזור על משנתי.  מילא ציר-המות את רצונו.  כעבור ימי המועד, נגלה שוב לחנינא, לקחת את הפקדון.  אמר לו הרב: בטרם אלך עמך, הראני את מקומי בגן-עדן.  ענה המלאך ואמר: גם לדבר הזה אני נענה לך.  שוב אמר הרב למלאך: הבא ספר-תורה וגול אותו לפני, נקרא בו ונראה, אם גם מצוה אחת שכתובה בו לא קיימתי.  אמר המלאך: בדוק עצמך, אם היית נוהג גם פעם אחת כבן-לוי חברך, שהיה מתדבק בבעלי-ראתן והיה מסַכּן נפשו, כדי לכבד את התורה.  נענה הרב ואמר: אמנם כזאת לא עשיתי; הריני מוסר נפשי לשמים.

כשנפטר אותו חסיד, עלה עמוד-אש והפסיק בינו ובין חבריו ולא יכלו לעסוק בו.  קרב חבר אחד ואמר: חנינא, חנינא, עשׂה למען כבוד חכמים וצווה לאש, כי תסתלק.  לא נענה.  שוב קרא החבר: עשׂה למען כבוד אביך! ולא השגיח.  קרא בפעם שלישית: עשה למען כבוד עצמך, רצוננו לגשת אליך ולספוד לך ולבכותך.  מיד נעלתה האש ויֵרָא המת שוכב על המיטה וקרן עור פניו.

גמירי, שאין עמוד-אש נראה אחרי מות חכם אך לאחד או לשנַים בדור.  גם חנינא לא הניח כמותו בכל תלמידי בית-המדרש; וכשעלה למעלה יצא קול וקרא: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!

אומרים עליו, על רבי חנינא בר-פפא, שמלאך-המות היה מתרועע אתו והיה יוצא ונכנס בביתו ודיברו וסחו כשני אחים.  ויהי בבוא עתו של הרב להיאסף אל עמיו, ציווּ על המלאך המשחית מן השמים לאמור: לך והבא לנו את נשמתו של רעך.  דפק המלאך על פתחו ואמר לו: בושתי ממלאכוּתי לשלוח גם בך יד; אבל מה אעזה ופקודת כל האדם עליך באה.  ענה אותו רבי חנינא: הנני לך, אבל הנח לי עוד שלושים יום בחיים ואחזור על סדרי התורה ואכין עצמי ליום צבאות; מיד עזבהו המלאך לשנות ולסדר את משנתו חודש ימים, וחזר ובא ביום המועד וחרבו שלופה בידו.  אמר הרב אליו: גלול את ספר-התורה הזה המונח לפני וּראֵה, אם גם דבר אחד כתוב בו לא קיימתי ואם מצאת בי עוון לבוא עלי.  אמר לו הבא: יודע אנכי בך, כי חסיד וירא-אלהים אתה; אבל יודע אני איש אחד, שהרבה לעושת ממך, והוא נכרך בבעלי-ראתן ועסק עמהם בתורה.  ויפול הרב עלי פניו ותצא רוחו, ויבוא עמוד-אש ויפסק בינו ובין העם.

ב

רָבָא

המורה הגדול רבא בר-יוסף בר-חמא מבית עלי הכהן מוצאו, שכּל מרבית ביתו ימותו אנשים, אבל הוא היה עוסק בתורה והאריך ימים עד ארבעים שנה והרביץ תורה ברבים.  רְחוּם שמים היה ונענו לו במרום תמיד.  פעם ביקש שבור-מלכא לנסותו.  תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת, וידרוש המלך ממנו, כי יתפלל לפני מרא דשמיא על ירידת גשמים.  עמד הרב על רגליו וקרא: ריבון העולמים! גדולתך באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, אבל בעינינו לא ראינו כלום, –  הראֵנו נפלאותיך! מיד התקדרו השמים בעבים וירד מטר שטוף בלי-הרף.  בלילה ההוּא נגלה אליו אביו בחלום והוכיחוֹ על מעשהו ואמר: האם יש בן-אדם מטריח את קונו כמותך? ויצו עליו לשנוֹת את מיטתו.  ויעש רבא כדבר אביו.  בבּוקר, כשקם משנתו, מצא את מיטתו גזורה לשני חלקים ביד המזיקים. 

רבא החסיד היה מקבל צדקה וחסד גם מבני-העמים ולא נעל את הדלת בפני אלה שאינם בני-ברית.  הוא נשא את בת רבי חסדא והיה שומר לה אמונים.  שלושה דברים ביקש מאלהים: חכמתו של רב הונא, עשרו של רב חסדא וענוַת רב בר הוּנא.  שנַים נתנו לו ואחד לא נתנו לו.  הוא היה גם עוסק בספר-יצירה ופעם ברא בצירוף שמות-הקודש אדם אחד וּשלחו לחברו בדבר-מצוָה.  מה רב כּוחם של גדולים אלה!

גם לביתו היה בא מלאך-המות לשיח עמו והיה ממתי-סודו.  אולם כשחלה ועלה על המיטה, שלא ירד ממנה, נתקיים בו: אין שלטון ביום-המות! ציר-המשחית בא לגבות את החוב והיה לו צער-הגוף.  בא אחיו רבי סעורם לבקרו.  אמר לו הרב החולה: בּקש את המלאך עלי, שיקל את מכאובי.  אמר סעורם: וכי לא רעך הוא מתמול? למה לא תדבר בעצמך עמו? ענה רבא לאמור: עתה, משהורע מזלי, לא ישמע בקולי.  ותקפה על החולה מחלתו.  עמד סעורם ממושבו ואמר: אחי, מחמד-עיני, הגיעה עתך להסתלק, התראה אלי לאחר מותך.  השיב הגוסס: אעשה כדבריך.  וגם קיים מוצא-שפתיו.

ג

הַשׁוֹט

רבי חייא הגדול היה איש מגדולי-היחש, ואמרו עליו, שהיה מזרע שמעי, אחי דוד.  רבי חייא ובניו שקוּלים היו כאבות.  משעלה הוא וביתו לארץ-ישראל, פסקו הזיקין והזוָעות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם עוד ולא לקה פשתּנם.  בימיו חדר גור בן ראם אל הישוב ועקר כל האילנות ולא הניח גן שלא הרסו.  ירד לפני התיבה והתפלל לקונו.  מיד געתה אמו של אותו גור במדבר ושב לקולה.  לו נתגלה גם אליהו, זכור לטוב, ועליו היו אומרים: גדולים מעשי חייא!

כשבאה עתו להשיב רוחו לשים, ירד מלאך-המות למַטה, לעשות בו שליחוּתו, ולא יכול להתקרב אליו.  מה עשה? התלבש כעני ובא ודפק על פתחו של הרב, ויצו חייא לאנשי-ביתו לתת לדופק פת-לחם.  קרא לו המלאך מבחוץ: על עני הֵלך אתה מרחם, ועל שליחו של אלהים, שבא לעשות בך כדרך כל-הארץ, אין אתה מרחם! מיד הסיר המַסוה מעל פניו ושוט של אש הבריק בכל הבית.  יצא בר-יוסף אליו ומסר לו את נפשו בעצמו.

אומרחם שבמותו ירדו מהרקיע כֵּפֵי דנוּרא, התאַווּ תלמידיו לראות אותו בחלום וכהו עיניהם מרוב זיו. 

 

ד

אוֹכֵל  הַתְּרוּמָה

לה' הארץ ומלואה, תבל וכל אשר בה.  אלהים ברא את העולם לכבודו, גנים ופרדסים, כל זרע האדמה וכל עץ למינהו, כל דגי הים, עופות השמים, כל חיה וכל בהמה אך קנינו המה והוא אדון-כּל.  מי שיהין לחדור אל רשותו וליהנות מאשר נטע ואשר יצר, ימעל מעל וגוזל הוא את המקום.  אך המברך ברכת-חכמים – קונה חלקו המעט, מתנת-חסד הוא מקבל מבעל-הבית למעלה...

וירא אלהים, כי לא יכול לנטוע לבדו את כרמו הרחב, עמד והשכיר אותו למשפחת האדם.  וימַנה את הכוהנים בני-אהרון להיות גובים תרומתו מן הגורן ומן היקב ויאכלו וישתו אותה בכל מקום-מושבם, המה וביתם.  זוהי חוקת-עולם וזהו גם שׁימוּר העולם.  הבורא יושב על כסאו מעלה ושולחנו פרוש למשרתיו מטה.  כה מתקשר נתיב בנתיב והמעיין התמידי נובע.  אַל יהיו אוכלי-תרומה קלים בעיניכם!

ומעשה שהיה בחכם אחד מחכמי התלמוד, והוא היה מבני-הכוהנים והיה נזהר בתרומה, הוגה עם כל פרוסה ופרוסה, שהוא אוכל, בשמים ובהשפעת יושב-מרומים ומתנתו לכּל.  ויהי בשבתו פעם לפני שולחן-אלהים, והנה ציר-המות בא לקחת את נשמתו ויתיצב ממולו.  גער בו החכם ואמר לו: הלא עיניך רואות, שתרומה אני אוכל, ולאו קודש-קדשים אכילה זו? וירף ממנו המלאך ולא קם בו רוח ונסתלק ועלה.  אומרים: כיון שנדחה בו-ביום, נדחה גם מלאכותו – ועוד האריך אותו חכם וכוהן ימים.

ה

הַשָּׁלֵיחַ

רב חייא רבה, תלמידו של רבי, היה חכם גדול, למד וקיבל שמועות הרבּה, הרביץ תורה ברבים, ולא היה בדורו חסיד כמותו.  ויהי כי פקודת כל האדם עליו באה, שלחו ממרום את מלאך-המות לקחת את נפשו.  ולא יכול המלאך לגשת אליו, כי לא פסק פוּמיה מגירסא ולא חדל ממצוה, ואין לשאול שליטה על האור; ויסובב המלאך את ביתו ימים רבים ובקרבו אין מנוח, כי אם לא יעשה את שליחותו וישוב ריקם ויבוא גם הוא בכף-הקלע.  מה עשה? התחפש כעני ובא ודפק בדלת הרבי וקרא: מי כאן רבי חייא? מי כאן רבי חייא? נתעטף הרבי ויצא ואמר לו: מה לך, בני? ויען ויאמר: עני אני ויומם ולילה לא אכלתי.  נכנס לבית לקחת בעדו לחם.  אמר לו המלאך: על בשר-ודם אתה מרחם; ואיך לא תחון אותי, השלוח ממרום הנה, ותמנעני למלא מלאכוּתי עלי אדמות.  אמר לו הרב: ומה אות בידך? כי כנים דבריך? הראה לו כמין שוט של אש.  וירא ויבן, כי אמנם באה עתו, ויבוא הביתה ועיל על המיטה, ויפשוט את רגליו ויחזיר את נשמתו למקורה.

 

ו

בֶּן-לֵוִי

הרב רבי יהושע בן-לוי צדיק גמור היה, לא מש כל ימיו מדרישת התורה, ואהבת-האדם יקדה בו כאש יוקדת.  סיפרו עליו, כי נפשו לא נמוגה גם לגעת במצורע וזב; וכשראה נידחים כאלה, היה יושב ביניהם, מלמדם תורה ומגין עליהם.  גם הם כיבדוהו מאד ויקראו לו: רב-האדם!

ויהי בבוא עתּוֹ למות וללכת בדרך כל הארץ, בא אליו מלאך-המות, השכים על פתחו ואמר לו: שלוּח אני לקחת את נפשך; אבל בּקש ממני איזה דבר טרם תמות ואמלאהו, כי אהוּב המקום אתה.  אמר לו רבי יהושע: אם כנים דבריך, הראני עתה את מקומי בעולם האמת.  הובילהו המלאך לגן-העדן העליון, פתח לפניו ארמון אחד כולו זהב, אבנים טובות מאירות בו, וסביבו נמשכים נהרות של אפרסמון, ואמר לו: זה הוא חלקך! תפש את חרב-המלאך מידו וקפץ עמה שמה.  אמר מלאך המות: צא נא אלי ואעשה בך שליחותי, וימאן הרב וישבע, שלא יצא אליו.  נעשה רעש בפמליה של מעלה על דבר שידוד המערכות, ויביאו את הדבר לפני בית-דין הגדול.  ויאמרו הם: אם נשבע רבי יהושע בארץ למטה גם על האמת, כי אז יתירו לו שבועתו ויצא מהגן; ואם לא עשה כזאת, על מקומו ישב ויהי שמיני לאלה שנכנסו בחיים לעולם העליון.  בדקו ומצאו, שלא נשבע הרב הזה מעולם ומאד מאד היה זהיר בכאלה, ונשבתה מלאכת מלאך-המות בו.  אך את חרבו של המשחית אנוס היה להשיב לו, כי עוד לא בא יום השבת הגדול לחיים ולמתים.

כשיצא זכאי בדין קראו לפניו: פּנוּ מקום לבר-ליואי, פּנו מקום לבר-ליואי, פּנו מקום לבר-ליואי!

 

ז

רַבָּה בַּר-נַחֲמָנִי

הרב רבה בר-נחמני היה מבית עלי הכוהן והוא חכם גדול בתורה, עוקר הרים בלימודיו, יחיד בהלכות נגעים ובהלכות אהלות.  גם איש המעשה היה, עושה חסד וצדקה, זהיר במצות ה' ומדקדק בפרשת ציצית; פעם נפסק לו חוט בשוק, ולא זע ולא נע, עד שהביאו לו טלית אחרת.  הוא היה חוזר על כל מקומות בית-ישראל, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים הרבה; והניחו האנשים את מחרשתם ומעדרם ורצו אחריו, לשמוע דרשותיו ומשאיו.  ויכו אותו בלשון לפני המלך, לאמור, כי הוא מבטל על-ידי לימודיו רבים מעם היהודים מעבודת המלך.  ויחר אפו בו, וישבע לכלותו וישלח אחריו רצים לתפשו ולהרגו, וימלט בדרך נס.  ישב הרב ביער גדול ימים רבים, רק טליתו על בשרו, והוא הוגה ולומד בהלכות התורה ויתעצם בעבודה ויטהר.  גם שוכני-מעלה ישבו והגו בהלכותיו, שהוא דן בהם במתיבתא דרקיע.  נפלה פלוגתא למעלה, כל בני מתיבתא אומרים: טמא, ומלכו של עולם אומר: טהור.  ריב בדיני התורה בין היוצר וביןן יצוריו, בין אדון ועבדיו המשרתים ורואי-פניו.  אמרו: מאן יוכיח בשאלה רבתי זו? חזרו ואמרו: רבה בר נחמני יורה וידין, שהוא יחיד באלה.  שלחו אחריו שליח, לקחת את נפשו ולהעלותה לשמים; ולא יכול לו, מפני שלא פסק פומיה מגירסא.  באה רוח ונשבה באילנות; חשב הצדיק ששרי-חילות באים לתפשו.  פסק ואמר: טהור, טהור, מוטב שתקח אותי אליך, משאימסר ביד בשר-ודם! ותעל נשמתו.  אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה.

 

ח

בַּר-יִצְחָק

הרב רבי שמואל בר-יצחק היה אדם גדול בתורה וביראה, אוהב עניים ומקרבם, ועמל בכל כוחו להפיג את צערם ולהביא להם איזוֹ רוָחה.  וכי נשא בן עני בת עני, היה טורח עמהם בהכנת הנישואין, סיפּק כל הצרכים למשתה והיה לוקח בדים של הדס בידו והיה מרקד לפני הכלה ומשמחה.  לראות אותו מרקד בכל התעצמות-נפשו, היה חזון בל ישכחהו רואהו לעולם.  זה היה מין עבודה שבלב, מין יחוד, לא נודע אז כלל לתלמידי בית-המדרש.

ויהי כי נזדקן הרב ונתבקש אל אבותיו, היו קולות וברקים ויחרד העולם.  ובת-קול יצאה והכריזה: עבדי שמואל הלך לבית עולמו! התקבץ העם לגמול לו את החסד האחרון.  ירדה אש מן השמים והפסיקה בינו ובין הציבור.

 

סִפּוּרֵי  אֵלִיָּהוּ

א

מְגַלֵּה  סוֹד

אליהו החוזה היה רגיל לבוא כפעם-בפעם את בית-ישיבתו של רבי יהודה הנשיא והיה שח עם מסדר-המשנה בעניני דשמיא וארעא, ויהי ביום חודש ומועד ומתי-סודו של הנשיא נאספו כדרכם ביום הזה את בית-רבם והנה נפקד מקומו של אליהו, וישתאו.  אחרי כמה שעות נכנס החוזה ואמר: שלום עליכם, חברים! שאלהו הנשיא לאמור: מדוע-זה איחר האדון לבוא היום? השיב אליהו ואמר: טרוד הייתי במלאכתי.  הוטל עלי להקים את אברהם העברי ממשכבו, להגיש לו מים לרחוץ ידיו ולהמתין עד שיתפלל תפילת החודש ולהשכיבהו שוב במקומו.  אחרי-זה עשיתי כך ליצחק בנו, וגם את יעקב עוררתי משנתו, הבאתי לו מים וירחץ ויתפלל; בכלותו את הברכות ואת ההודאות, השכבתי גם אותו בחבל אדמתו.  ויהי כשמוע הנשיא את אמרות החוזה, פנה אליו ויאמר: הגד לעבדך, אם מתפללים המה האבות בכל יום ראשון לחודש על-פי הסדר הזה, למה לא יקומו כולם בבת-אחת להתפלל יחד? ענהו אליהו ואמר: לא מחכמה שאלת כזאת; לוּ היה כדבריך, ואברהם, יצחק ויעקב עמדו שלשתם בהתקדש היום ושׂחוּ שיחם לפני המקום, כי אז התעצמוּ כולם בתפילה, דחקו את הקץ וגרמו להופעת הגואל לפני הזמן שנועד לימי הישועה, וחזר העולם לתוהו ובוהו. 

אומרים: פעם בא התשבי לביתו של הנשיא ולא היה איש בחדר.  אמר הנשיא לחוזה: הגד לעבדך, האם חיים בדור הזה גדולים ואנשי-מעשה, שיש בנשמותיהם שארית מנשמות האבות? אמר אליהו: יש ויש כאלה בעולם.  אמר יהודה: ואיה הם שוכנים? אמר לו אליהו: במחיצתך תמצאם - ורבי חייא ושני בניו המה! ויצא אליהו אחרי דבריו עם הנשיא לדרכו.  בקיץ ההוא לא ירדו גשמים ימים רבים.  גזרו תענית-ציבור כחוק, הוציאו את התיבה לרחובה של עיר ונתנו אפר מקלה בראשה ובראש הנשיא ובראש אב-בית-דין.  אמרו: מי ירד לפני התיבה? השיבו: רבי חייא ובניו ירדו, אולי תהיה תפילתם נשמעת.  נתעטף רבי חייא וניגש ואמר בדממה: מַשיב הרוח! ומיד התעורר  רוח חזק.  שוב אמר: מוריד הגשם! וגשם שוטף, אשר כמוהו לא נראה, התחיל לרדת ממעל.  וכשהגיע הרב למלים: מחיה המתים – התרגש העולם, מוסדות תבל נעו ממקומם וכל ישני-עפר התעוררו בקבריהם ויאמרו איש אל רעהו: הגיע הקץ, קומו ונלכה לחזות בנועם גאולת ישראל! נעשה רעש במרומים, ומלאכים וכרובים ואופנים וכל משרתי-מעלה קוראים זה אל זה: מי הוא זה, שגילה סוד-הישועה לבני-אדם? התחלחל אליהו, טס בטיסה אחת ממקומו לאותו רחוב, נדמה למתפללים כדוב של אש ועיניו מפיקות אש.  נבהלו המתפללים והפסיקו את התּחינות; ויש העולם למנוחה.  עוד רגע אחד והשתנו סדרי-בראשית והיה הפסק חיוּת ההויה עוד לפני בוא ימי שמיטת העולם.

וקבלה בידי החכמים, שאז גם אליהו, זה הטהור שבטהורים, אף-הוא נענש.  אין מַשוא-פנים לפני האלהים הגדול. 

 

ב

שְׁנֵי  רוֹאִים

חכם אחד במגולי-התלמוד היה "מציין מערתא" בשדה עפרון בחברון, אשר קנה בימי קדם אברהם העברי לאחוזת-קבר מאת בני-חת.  ויהי בבוא הרב לפני כוכו של אברהם, מצא אליעזר עבדו עומד על הפתח, ניגש אליו ואמר לו: הגד-נא, מה מעשהו של ראש אבותינו בשעה זו? אמר לו אליעזר: אדוני יושב על הכר וראשו נשען אל חיק שרה.  אמר החכם אל העבד: בוא הביתה ואמור לאדוננו: איש אחד מבני בניך ובנאה שמו עומד בחוץ ומבקש רשות להיכּנס, כדי למדוד את המערה מבפנים ולעשות לפי-זה גדר מבחוץ.  נענה אברהם לעבדו: יכּנס השואל.  נכנס הרב פנימה, מדד את קירות המערה לארכה ולרחבה, וימהר לצאת החוצה מפני כבוד של אב-המון-גויים.  משם בא למערת יצחק, שהיה עולה תמימה, וממנה – למערת יעקב רועה-ישראל.  ביקש לחדור גם למערת אדם הראשון, אבי כל-בשר.  הוא צעד על הסף, והנה שני עקביו של השוכב מאירים כשני גלגלי-חמה.  יצאה בת-קול ואמרה: הסתכלת בדמוּת דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!

שוב היה תלמיד אחד, שאחיהו החוזה בא אליו לילה לילה להגות עמו בתורה, ובכל בּוקר היו שתי עיניו מאירות מהופעת הנביא.  פעם פגשוֹ חברו וירא והנה עיניו שרופות, התפלא ואמר: איך כהו עיניך היפות.   ענה התלמיד ואמר: אני בעצמי גרמתי לי זאת.  אצתי באליהו מורי בכל-פעם, שיַראני גדולת החכמים, עת הם עולים ובאים לישיבה של מעלה; ונענה לי ואמר: את שאלתך אמלא; אולם דע, שאף אם תזכה לחזות בנועם הכסאות של זהב המוכנים לרבּי-התורה, בכסאו של חייא, חברו של הנשיא, לא ניתּנה לך רשות לראות.  ויהי בבואי אל הגן, לא יכולתי לעצור ברוחי ובטתי אל המקום, ששם עמד כסאו של המורה הגדול, מיד הרגשתי שלהבות-אש שורפות את עיני; ירדתי למטה והנה העולם חשך בעדי...

ביקש אותו תלמיד שנתעוור לחזור על משנתו בל-פה – והרבה משניות נשכחו מאתו; אמר: אם לא ישוּב לי אור עיני, אאַבּד גם את לימודי ונמצאתי נטרד מן העולם.  יצא לשדה-הקברות, נשתּטח על קבר בי חייא וביקש ממנו סליחה ומחילה, על אשר הרהיב בנשפו להרים עיניו אל הקודש.  יצא קול מהקבר וקרא: נעניתי לך! התלמיד אך קם על רגליו, והנה עולמו של אלהים מאיר ומלאכים יורדים ממעלה למטה ושוב עולים ממטה למעלה.  קרא ואמר: אודך, ה', כי גדולים מעשיך!

 

ג

הַמְּעִיל

תלמיד אחד מבני הרבנים, חסיד ועני, התהלך פעם מסביב לגדר בית-קברות אחד, והוא שקוע במשנתו.  נשא עיניו וירא איש-שיבה ואֵזור במתניו הולך בין שדרות המתים.  הכיר בו, שאליהו הוא, ניגש התלמיד אל החוזה ויאמר: יתן לי, אדוני, רשות לשאול שאֵלה אחת.  ענה אליהו ואמר: שאל, בני, שאל.  אמר התלמיד: גמירי, שכוהן אתה, והלא אתה פינחס בן אהרון הכוהן, שקינא את קנאת ה' צבאות ויתן לו אלהים את בריתו שלום, מה מקומך במקום הזה? ואיך תטמא עצמך באוירם של מתים? התחיל אליהו שונה עמו סדרי טהרות, ונמצא, שלא היה בקי באלה, כי הן דינים אלה אין להם קיום בחוץ-לארץ, ולתּלמיד לא היה סיפּוק, מחמת עניוֹ, לקום ולעלות לארץ העברים וללמוד בּישיבות שם את החוקים והמשפטים האלה.  אמר החוזה: אם אך עניותך גרמה לך, שלא לדעת פרקים יסודיים מתורת-החכמים, בוא ואעשיר אותך.  לקחהו על כתפו, דאה עמו באויר והכניסוֹ בזמן מוּעט לגן-עדן ויעמידוֹ בין שדרות אילנות נותני-ריח, וקול זמרה נפלאה נשמע מרחוק.  אמר אליהו לתּלמיד: הסר מעילך מעליך ופשטהו על גבי קרקע.  ויעש כן.  לקח התשבי צרור עלים, שלקט מסביב לעצים, ויניחם בּמעיל ויאמר למשתומם: קום וקח את אלה ושא אותם לארצך, שם ישקלו לך בזהב מחירם.

ויפן התלמיד כה וכה, והנה הדובר עמו איננו.  הרים את המעיל עם העלים, נפנה למבוא הגן ואמר לעזבו.  הוא אך עזב את השער, והנה קול קורא: אלמוני התלמיד אכל את חלקו בגן-עדן בעולם הזה! בשמעו זאת, התיר מיד את המעיל ויפזר את העלים, שנתנו לו, על הקרקע.  ותשאהו רוח ה' מאות פרסה ותביאהו לביתו; והוא נדהם מכל אשר חזה, ויאמר: אלהים ראיתי היום – ומעשַׂי לא גדולים הם, שזכיתי לכך!

אומרים: הריח שנקלט באותו מעיל מעלי גן-עדן, היה נעלה לבלי-שיעור.  כל חולה, שהריח בו, נתרפא; כל כושל בחיים נתחזק בו לבבו, כאשר אך נגע בו.  נמכר המעיל בשוק בעד שנים-עשר אלף דינרי-זהב.  ואולם הוא לא רצה ליהנות מאלה, עמד וחילקם לקרוביו העניים.

 

ד

בְּנֵי  עוֹלָם  הַבָּא

הרב רבי ברוקא מחכמי-התלמוד היה איש חסיד ורב-פעלים והיה עוסק בתורה ובמצוות ועובד את קונו בכל עת.  אליהו התשבי היה בא אליו בכל פעם ומשׂיח עמו בארחות חיים וחסד.  פעם הלך הרב בשוק ובא אליהו לקראתו, והוא ממהר לדרכו.  ניגש אליו ברוקא וישאלהו: היש בשוק הזה בן-אדם, שזכה לחלק בגן-עדן? הביט אליהו אנה ואנה ויאמר: אין אף אחד בכל ההמון מסביב לנו, אשר עשה מימיו דבר טוב מיוחד.  עודם ניצבים יחד, והנה איש אחד עובר עליהם והוא לבוש מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהוד ים, וטליתו אינה מצויצת.  אמר אליהו לברוקא: האיש הזה הוא מיורשי גן-עדן! לקח הרב רשות מאליהו ורץ אחרי הזר, השיגהו בדרך ואמר לו: אַל ירע בעיניך על אשר אעכבך; הגד-נא לי, מי אתה ומה מעשיך? השיבו האיש ואמר: שומר בית-האסורים אנכי, ואני עושה את מלאכתי באמונה כפקודת המלך עלי.  אמר לו הרב: בעת תוּבאנה נשים לבית-הסוהר, איך תתנהג עמהן? אמר השומר: אני משגיח על זה, להושיבן בחדר מיוחד, מגין עליהן ואינני נותן לאנשים לנגוע בהן.  עזבו ברוקא ואמר: כמה גדולים מעשיו של זה.

הוא חזר לשוק, והנה החוזה בא שוב לקראתו.  עמד לשיח אתו.  עברו עליהם שני אנשים פשוטים.  אמר אליהו לרב: גם אלה הם בני עולם הבא! אמר ברוקא לאליהו: מה מעשיהם של אלה? אמר החוזה: אנשים בעלי-חדוָה המה, וזה דרכם לבקר כל איש נעצב ומר-נפש והם מנחמים אותו ומדבּרים על לבּו; ינצו אנשים בשכנותם, לא יזוזו מהם, עד כי ישלימו ביניהם.  אמר בּרוקא: אם בכך נוחלים עולם חיי-עולם, אלך ואעשה כמוהם!

ה

אַבָּא  אוּמָנָא

בשכנותו של אביי, זה החכם שלא מש כל ימיו מאהלה של תורה והיה מרבה במעשים ובתפילה, דר אומן אחד מקיז דם, והיה נענה לכל הבא אליו.  הוא היה מרפּא נשים לחוד וגברים לחוד והיה צנוע במעשהו.  אל פתח ביתו מבפנים היה קשור נרתיק ופיו פתוח לגבי חור מבחוץ; וכל חולה, שנתפטר ממנו, שׂם בו שכר ההקזה כערכּוֹ; ומעולם לא ידע האומן, מי המרבה ומי הממעיט.  ואם עני היה החולה, עוד היה נותן לו אבא אומנא ממון משלו, כדי להשיב את נפשו.  לא גער מאודו באיש; שום פצע וחבּוּרה לא היו מאוסים בעיניו.  איש תמים היה, לא הלך רכיל, לא חשד בשום אדם, אף אם לקח חפציו מביתו בסתר ולא הגיד לו.

בכל יום ערב-שבת היו דורשים בשלום אביי מרקיע-השמים ובת-קול היתה נשמעת: שלום עליך, חכם-היהודים! שלום עליך, עבד-העם! שלום שלום לתורתך ולבני-מתיבתך! אולם בשלום אבא אומנא היו דורשים משמים בכל יום.  בכל בּוקר ובוקר לפני עלות השמש, עת משכימים כל בני שבטי-יה להתפלל לקונם, מכריזין עליו.  הללו אומרים: מה טובים אוהליך, יעקב! מה טובים משכנותיך, ישראל! ובת-קול חרישית קוראת כיונה: טוב אוהל אבא אומנא מאוהלים של תורה ושל עבודה.  לא כל המרבה לקיים את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים הוא המשובח, כי אם בן-אדם הולך לתום דרכו!

אף אביי, שימים רבים דעתו חלשה ונתקנא בו באבא אומנא ואמר: מדוע נותנים לו שלום בכל יום ובשלומי דורשים אך משבת לשבת? – אף הוא הכיר, שתמימים הם דרכי ה' ואין עוולה בברכתו.

 

ו

הָרַב  וְהַקַּצַּב

בימים הראשונים חי רב אחד גדול בתורה וביראה, יהושע בן-אילם שמו.  פעם בא אליו אליהו החוזה בחלום-הלילה ויאמר לו: שׂמח בחלקך, מושבך בגן-עדן יהיה על-יד כסא המוכן לננס, הקצב מעיר קיטור, חלקך כחלקו.  ויקם הרב בבּוקר וַתּיפּעם רוחו ויאמר: מיום שנולדתי וגדלתי אני משתדל תמיד ביראת-קוני, לא עבר עלי יום בלי תורה ובלי מצוות, לא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין וציצית, ואני מלמד את שמונים תלמידי חכמה ומוסר; ועכשיו שוקלים את מעשי עם פעלי קצב אחד! שלח לתלמידיו ואמר: בשבועה, לא איכּנס לבית-המדרש עד שאדע, מִי האיש ומה מעשהו של זה, שאהיה חברו בגן-עדן! נקבצו התלמידים, לקחו צידה לדרך וילכו עם רבם ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שבאו לעיר קיטור, והיא יושבת על שפת הים ורוכלת עמים.  כשנכנסו בשער העיר, שאלו את היושבים בה: היש אצלכם איש מכוּנה ננס הקצב? הכירו בני קיטור, שגדולי-תורה וחכמים מופלאים לפניהם, ואמרו: נרות-ישראל, מה לכם ולאיש הפשוט הלזה? אמר הרב, ראש החבורה: אף-על-פי-כן הראונו את משכּנו.  אמרו לבּאים: בקצה העיר הוא יושב.  השכימב השׁיירה הקדושה ובאה לפני אהלו של ננס.  וכשראה הקצב אילי בית-המדרש סובבים את מעונו, יצא ונפל על פניו ויאמר: במה נתכבדתי לראות בעלי-תריסין כמוכם בגבולי? אמר הרב אליו: קום וסַפּר לנו את מעשיך.  השיב הננס ואמר: מה אני? ומה מעשי? קצב אני ונזהר בכשרות ושומר את החוקים; יש לי הורים זקנים לימים, שאינם יכולים לעמוד עוד על רגליהם מזקנה, ואני מלבישם ומנעילם בכל יום ורוחצם בידי ומשרת אותם כעבד.

מיד מיהם בן-אילם ונשק לננס על ראשו ואמר לו: אשריך, בני, ואשרי גורלך! מה מאושר חלקי גם אני, שזכיתי להיות חברך בן-עדן!

 

ז

פְּלֵמוֹ  וְהַשָּׂטָן

החסיד פלימו היה נוהג להוסיף בכל יום ויום תפילה קצרה על-דבר עקירת ממשלת השטן מן העולם, וכה היה אומר: גירא בעינא דשטנא! ויחר הדבר למלאך הרע ויאמר: הלא שותף אנכי לכל תהלוכות היקום ואני והבורא אוחזים בחבל אחד, הוא בקצהו ואנכי בקצהו; במחיצתו שולט האור ובמחיצתי שולט האופל, ושניהם דוחקים ונדחקים יחד, – והנה בא בן-אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר, ולועג לי ואומר להתגבר עלי! אלך ואנסהו ואראה, אם תגן עליו תורתו.

ערב יום הכיפורים היה.  בני-העם אוכלים לשׂובע, לחזק את גופם ליום-התענית.  ירד השטן מבית-משכנו לארץ מטה, נדמה לעני ובא ועמד על פתח הרב.  הוציאו לו לחם.  אמר העני: כל בני-הבית אוכלים בפנים ויושבים וסועדים, ואני אעמוד בחוץ כנדחה מן הבריות! אמר פלימו לעבדו: הכניסו את האורח הזה הביתה ושימו לפניו מאכל ומשתה! כיון שנכנס, ראו, שפניו וידיו מכוסים צרעת, ושאין לו לזר גם אזנים ובבות-עינים.  מאוס היה מראהו מאד, והוא הוציא את הסחי והליח ממכותיו ושׂם אותם בכוס היין אשר לפניו.  לא יכול הרב לעצור ברוחו ויגער בו, ויקם ויצא מן הבית.  מיד הרגיש פלימו שחטא; יצא אחריו לבקש מחילה ממנו וימצאהו מוּטל על גבי אבן דומם כמת.  פחד הרב פן יאמרו, שידיו היו בזה, להכותו נפש, ויצטער מאד ויהי אובד-עצות.  פתאום התעורר השוכב ויקם ויאמר לרב הנבהל: אני השטן, שאתה נלחם עמי בכל יום וקורא לצור-שדי, כי ישלח לך את עזרתו נגדי; אבל לא תדע, מה רב כּוחי, ושגם אתם, בני-התורה, לא תוכלו לי.  נפל הרב עלי פניו ויאמר: מה אנוֹש מול עַזֵי-מעל, ומה ילוד-אשה לעומתם? ויקבל עליו, שלא לחייץ מעתה עוד בין המושלים על יום ולילה...

 

מֵעוֹלָם  הָרוּחוֹת

א

הֶחָסִיד  וּבֶן-הַמוֹכֵס

אמרו רבותינו: בעיר אחת היו שני תלמידים חסידים, שעסקו כל ימיהם בתורה ובתפילה יחד ולא זז אחד מחברו.  ויהי היום והנה נפטר אחד מהם ושבק חיים, ולא נתכנסו בני-אדם לספדו כהלכה ולעסוק בקבורתו, כיאות לתלמיד-חכם כמותו.  אבל ביום ההוא מת גם בנו של מוכס אותה העיר, ויסגרו כל אנשי העיר את חנויותיהם, בטלט השוָקים, וכל העם הלך ללוותו לבית-עולמים.  וכשראה זה חברו של החבם, היה כבד עליו הדבר ויחר לו עד-מאד, דעתו נבהלה, ביעתתּוּ רוח רעה ויאמר: אין שכר לאדם על מעשיו! ויהי נבוך וקורא תגר על דרכי אלהים החתומים.  בא אליו בעל-החלום ויאמר לו: אל תדין עם יוצרך ואל תתמה על מעשיו; בצדק המה מעשי ה' ואין עוולתה בם! חברך החסיד עבר פעם עבירה אחת קטנה ויקבל ענשו בעבוּרה על דרכו מעמק החיים אל המתים, למען יכּנס בלי כתם לגן-עדן.  אולם בן-המוכס עשה דבר טוב אחד בחייו, וישלם לו ה' שכרו בעבור זה עוד בזה העולם.  חברך ואיש-בריתך שמע פעם אדם מדבּר בגנוּת רבנים ולא מחה בידו, לפיכך נענש להיקבר בלא לויה; ואותו בן-המוכס הכין פעם סעודה לשר-העיר, ולא בא זה לאכול; מה עשה? עמד וחילק אותה לעניים, על כן זכה לכל הכבוד שראית.

ויהי בלילה השני ויישן החסיד וירא בחלומו את חברו הנפטר מטייל בפרדס נטוע עלי נהר בין נרדים נותני-ריח, וירא ויבן, כי זה הוא גן-עדן.  הפך החסיד את פניו לצד אחר וירא את בן-המוכס הולך שחוח, פניו נפלו ותארו משונה ולשונו שלוּחה מצמא.  וייקץ החסיד והרוח הרעה סרה מעליו ויקרא: יש דין ויש דיין, לא יאוּנה רע לצדיק ולא יחוּנן רשע על לא-דבר.

 

ב

בֵּן  יִפְדֶּה  אָבִיו

אחד מגדולי התלמוד ובעלי-ההלכה המצוינים עזב פעם את כתלי בית-המדרש ושאון התלמידים וילך לנוע במדבר, לבקש שם דבר ה' וארחותיו באפנים אחרים.  ויעבור דרך שלושת ימים שקוע במחשבותיו, וגם לחם לא אכל ומים לא שתה.  ויהי בעברו במעבר אחד לפנות ערב, ויפגוש איש אחד הולך שפי, חשך משׁחור תארוֹ, עיניו נמקו בחוריהן, ועל שכמו צרור עצים.  ויאָנח האיש מכּובד הסבל.  וישאלהו הרב לשמו ולמטרת חפצו, ויענהו הנושא לאמור: פלוני בן פלוני אני, בחיי עברתי על כל מצוות ה' ולא שבקתי דבר אסור, שלא עברתי עליו; ועתה את עווני אני נושא יום יום; ועלי להסיע עצי יערות שלמים מהלך רב ולא אמצא מנוח.  שאֵלו עוד הרב לאמור: האם לא הקמת לך זרע בארץ וּמַתּ  ערירי? הוריד הנשאל אגלי-דמע וענה: כאשר הלכתי לשחת  הנחתי אשה מעוברת בעיר פלונית, ולא אדע מה מעשיה בחיים.  בין כך נראו פולסין דנורא של המחבלים, והם אצים וקוראים לאמור: לך לדרכך, למה תעמוד ותשוחח את בני-אדם ותבטל ממלאכתך? ויפן הרב ויִתּם כל המחזה ואינו.

וישב אותו רב על עקביו ויעזוב את המדבר וילך מעיר לעיר, עדי בואו למושב של בעל-העצים, וישאל את אנשי-המקום, לאמור: הידעתם איש כזה? ויאמרו: ידענו, וימח מארץ זכרוֹ, כי הרשיע לעשות יותר מכל איש אשר על פני האדמה.  וישאל עוד הרבי: היש לו זרע? ויאמרו: ילד-פרא נולד לו אחרי מותו, והוא לא נימול עוד.  וילך השואל וידבר על לב אמו, וימל את בשר ערלת הנער ויֵחָלם, ויביאוהו אל בית-המדרש ויאמר לו: אמור אל"ף ובי"ת; ובהגד הנער כזאת, מיד נעשתה נחת-רוח במרומים, נתקררה דעת שליטי הדין, ויפטרו את נושא-הסבל ממשא העצים הכבדים והשיבו לנשמתו את מנוחה.  בלילה ההוא בא בחלום לאותו רבי ואמר לו: תנוח דעתך, שהניח בני, על ידך, את דעתי, אודך כי נפדיתי.

 

ג

שׁוֹכְנֵי - עָפָר

רב נחמן בר יעקב, רב אחד מרבי התלמוד, קנה מאת חברו, שהלך למדינת הים, במאתים מנה כרם אחד, שהיה בגבול שדהו וגואל אחר לא היה לו.  והכרם לא נעבד ימים רבים, עפרו היה מלא תלולים ועלה בהם שמיר ושית.  וישכור חמישה-עשר פועלים, שכירי-יום, ויפקוד עליהם לנקות את הכרם מעפר ולחפור ולהשוות את האדמה.  ויקחו איש איש את מעדרו בידו, וישכימו בבוקר, לעשות מלאכתם.  ויהי אך החלו לחפור בתל אחד ולהסירו ויקם איש אחד גבוה, שקבור היה מתחת ערימת העפר, וישב על הרגבים והוא מתנודד כחי אנה ואנה.  ויבּהלו האנשים ויאמרו: הגיעה עת תחית המתים! וירוצו ויגידו הדבר לרב נחמן בעליהם, וימהר הכרמה ועג עוגה ויעמוד על-יד המתנועע וישאלהו לאמור, מי אתה? ומה לך פה? ויענהו הפלאי ויאמר: מת אנכי ובמתים חלקי ובתל הזה מצאתי זה ימים רבים קבר ובאו שכיריך להחרידני ממקומי, אשר ניתּן לי.  אמר לו הרב: אם מת אתה, איך לא נרקבו עצמותיך באדמה ולא אכלך עש, ואתה יושב שלם מולי ולשונך אתך.  ענה אותו המת: רב לי לדבּר, וזה רחוק ממני, אבל בחיי קנאת-לב לא ידעתי, ורקב עצמות – קנאה, אמר שלמה מלכנו.  אמר לו רבי נחמן: תלמידך אני ביראה ובמעשה; ואם עליך טוב אבנה לך קובה מיוחדת בכרמי ותשכון לבטח.  השיב המת: אל-נא תעשה כדבר הזה ואל תניע אותי מגבולי; ואם מצאתי חן בעיניך, צווה את פקידיך להשליך עלי את העפר שניטל מעל גבי, ואשוב לרשותי אשר גדרו לי לעולמים.  ובכלותו לדבּר, פשט ידיו ורגליו על העפר וינוח כדומם.  וירמוז הרב לפועלים, שעמדו נבהלים מרחוק, וכמעט לא האמינו למשמע אזנם, כי ידבר אדם את המת וחי, וישיבו בצעדרם על המת את רגבי העפר אשר נטלו ויכסו אותו מכל עבריו, וישב התל אל תבניתו כמקודם.  אף הוא, הרב עמד למרגלותיו וקרא: יתגדל שמך הרב, כי נתת לכל בריה את גבולה ומקומה בארץ לעד!

 

ד

הָרוּחַ

אבא-יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על-יד מעיין אחד מחוץ לעירו.  ויהי לפנות ערב אחד שמע קול מצלצל ויפן כה וכה, והנה רוח אחד בלי לבוש עומד לפניו.  אמר לו הרוח: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושב במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים, ומעולם לא הטלתי בהן פגע, אין עיני רואות עוון באדם; תחת זה ידעתי עתה חבר רחד לרעה מבני משפחתי, ושמעתי אומר: אלך ואקעקע את ציתור ויושביה! ואתה, בתור אב ומורה לעירך, סכּל את עצתו וקדם את פני הרעה.  ויכל הרוח לדבּר ויבּלע באויר ואך כנפיו משיקות.

ויקבץ אבא-יוסי ביום המחרת את כל יושבי ציתור למקטון ועד גדול, ציוה לכל אחד לקחת כלי-מפץ בידו ויובילם בכלי נשקם אלה מסביב לבאר, והנה גדולה הבאר שבעתיים מאשר היתה והשתפכו הים כמו נחל שוטף.  ויעמוד הרב וכל העם ויביטו במים, ולא משו עיהים מהם.  כה עמדו שעה ושתים.  והנה התחילו גלי המים לקפוץ, לרתוח ולסובב במעגלים.  רמז להם אבא-יוסי להכות בכלי-המפץ אשר בידם סביב, וקרא כל העם קול גדול: דידן נצח! דידן נצח! דידן נצח! וישׁוכּוּ המים, וטיפי דם נראו בהם מכל עבר.  כה נספה הרוח הרע בעוונו!

 

ה

הַגֹּלֶם

האמורא רבא, רעהו ועמיתו של אביי, היה איש חכם בצירופי מעשה-בראשית, כל תעלומות ספר יצירה, ספר הספרים, נגלו לו.  ויהי כאשר השתקע בעיוני חכמה זו ולמד הרכבת הברואים ויסוד יצירתם, אמר לעשות גם הוא בן-אדם בצלם ובדמות.  עלה לעליה, ישב שם שנה שלמה, התבודד ונבדל מכל הויות העולם, שם עסק בצירוף גוית אנוש ויעש מחומר גו גמור, הטיל בו אברים פנימיים, ואחר-כך בנה את ראשו, ידיו ורגליו ויקימוֹ, ויפח בו רוח חיים ביחודי-החכמה ובצירופי-השמות ויחי.  אחד עלה ושנַים ירדו! ויהי הדבר לחזון פלאי, שכמוהו לא היה עוד למיום ברא אלהים אדם עלי ארץ; אבל דבר אחד היה חסר לגולם הזה, ובזה ניכר, כי מעשה ידי בן-תמותה הוא, לא היה לו כּוח-הדיבור והיה אילם גמור.  הוא פחד משאב בני-אדם והיה עצל מאד בכל מלאכה.

פעם אחת שלחוֹ רבי לחברו, רבי זירא, והוא גם הוא איש חכם ונבון מאד.  עשה בדרכו זמן רב; ויהי כי בא לבית הרב, החל לשאול אותו ולדבר עמו, ולא ענהו כלום ולא פתח פיו.  הציץ בו והכיר מוצאו, אמר ליה: מבן-אדם יסודו מעפר וסופו לעפר נעשית, חזור גם אתה לעפר.  מיד נפל ארצה באפס נשמה.

 

עוֹד  מֵאֵלֶּה

א

מֵאֲחוֹרֵי  הַפַּרְגוֹד

שנת רעבון היתה.  ליטרא קמח באה בזהב, ואין די מזון ומחיה.  עבר איש רעב על פתחו של איש אחד, שהיה לו מעט פת בסלו ודפק על פתחו, יצא ונתן לו אוכל.  כששבה אשתו לבית ושמעה בדבר, הקניטתו, כי סרת טעם היתה.  עזָבה הוא והלך ולן בלילה ההוא בבית-הקברות.  הדבר היה לפני ימי ראש-השנה, ימי דין והצבת גבול המזל לכל חי ולכל בשר.  ויהי כי נח מול שני קברים של ילדות מתות מכבר, שמע רוחותיהן משיחות אשה עם רעותה.  אמרה האחת אל השנית: בואי, רעותי, נשוט בעולם, למען נשמע מאחורי הפרגוד, איזה דברים חדשים מתעדתדים לבוא בשנה הבאה בעולם.  ותען השנית ותאמר: קבורה אני תחת מחצלת של קנים, ולא אוכל לצאת ולבוא.; לי אַת לבדך ותשמיעיני אחר-זה את אשר תשמעי.  וירא השוכב קרן אור אדומה עולה השמימה.  לעת הבוקר שבה הרוח למטה לבית מלונה.  שאלה אותה רעותה: היש בפיך חדשות להשמיעני? ותאמר השבה: שמעתי מכריזים למעלה, שכל מי שיזרע שדהו ברביעה ראשונה לשנה הבאה, מעשי-ידיו ילקו בברד ויהי רעבון כמו היום.  ויקם האיש וישם את הדבר אל לבו.  באה רביעה ראשונה, התחיל כל העם לחרוש ולזרוע את שדותיו, והוא הניח את שדהו; באה רביעה שניה, הוא עמד וזרע את שדהו ויבוא אחר-זה ברד גדול, את של אחרים לקה ושלו נשאר על עמדו.  ויהי לשנה הבאה, למועד ההוא, קם הוא מעצמו, והלך לבית-הקברות ללון, ושכב על מקומו, וישמע באשמורה ראשונה אותן הרוחות מספרות שוב יחד.  אמרה האחת אל רעותה: אולי תצאי עתה ותבואי עמי לשוט בארץ ולהתהלך בה ולהקשיב אל הדברים הנועדים לבוא.  השיבה השניה: הלא ידעת, כי במחצלת של קנים סגורה אני, ואין לאל ידי לעזוב מאסרי; לכי אַת לבדך, ואת אשר תשמעי במרום, תרצי לפני.  ותעל השואלת השמימה.  באשמורה שלישית שבה ותספר לחברתה, כי שמעה לאמור: מי שיזרע בשנה החדשה את השדה ברביעה שניה, פירותיו ילקו בשדפון.  וישמע ויבן מה שעליו לעשות.  ויהי לראשית השנה, קם הוא ויזרע את שדהו ראשונה, ושאר בני-אדם חיכו בזריעתם עד רביעה שניה, כי כבר יראו; ויבוא אחר-זה שדפון בעולם, השחית את פרי השדות האחרים ופרי שדהו של זה נשאר שלם.  התחילה אשתו להציק לו בדברים ותשאל אותו לאמור: מפני מה איחרת בשנה שעברה לזרוע, והפעם הקדמת מעשיך? ומפני מה נלקו שדות חבריך אז ועתה ושלך בשתיהן נתקיימו? הפצירה בו וסיפּר לה כל המאורע.  לימים נפלה קטטה בינה ובין אמה של אותה ריבה, שנקברה במחצלת שלקנים, עמדה ואמרה לה זאת בפניה וביישה אותה.  ויהי בשנה השלישית, כבר שלחתו אשתו גם היא ללון בבית-הקברות וללמוד שם את הצפונות בזרעים.  וישכב על המקום, אשר איוָה לו שם, וירכּן אזניו ללחש הקברים.  אמרה הרוח הידועה לחברתה: בואי ונלכה היום – נסי כוחך, אם תוכלי.  אמרה השנית: הניחי כזאת מעתה, כבר נשמעו דברינו בין החיים! ולא יסף האיש לדעת עוד את הבאות.

 

ב

צַדִּיק  וְרָשָׁע

שני אנשים הלכו בדרך.  האחד צדיק, שומר אמונים, והשני איש רשע, אורב לרעהו.  ויהי כי התרחקו מהישוב, קם הרשע על הצדיק, שדד ממנו את כל ממונו ועזבהו ריקם.  וַיצר לצדיק מאד, כי הרבה ממון של אחרים היה אתו, ואין ידו משגת להשיבו לבעליו.  ויהי לפנות ערב, כי בא השמש, ראה חורבה אחת ויסר אליה ללון.  וישמע בלילה שני שׁדים מספרים איש עם אחיו.  אמר האחר אל השני: היכן הייתה זה ימים רבים, ומה היתה מלאכתך? ויאמר השני: באתי בדרכי למדינת הקיסר ועצרתי בבתו היחידה, שלא תלד, והיא תשב בציריה זה שבעה ימים, ובכי גדול בחצר המלך, גם ביד הרופאים אין אונים.  אמר השד הראשון: וכי באמת אין כל תחבולה לפתוח את רחמה? ענה חברו ואמר: שם בגן המלך גדלים מיני אילנות נותני מיץ; ולוּ ידעו להטביל חתיכת בד באותו מיץ ולשימוע ל בטנה המקשה לילד, מיד ילדה.  ואתה, חזר זה לשאול את השני, היכן ישבת כל אותם הימים? ובמה היית עסוק? ויען זה ויאמר: ריחפתי באויר המדינה הסמוכה וסתמתי את המעיין הראשי שם, אשר ממנו נמשכים המים לכל הנהרות והארות אשר ליושביה, ומת רוב העם בצמא.  ולמעצורך, שאל אותו חברו, אין תרופה? ויען זה ויאמר: התרופה למעצור המים לא קלה היא, צריך לקחת שור אדום, אשר לא עלה עליו עול, ושחטו אותו שנים סריסים וזרקו את דמו על מקום המעיין, ואז יפּתח ויתן את מימיו.  וישם השומע מבני-האדם את הדברים בלבו.

וישכם בבוקר, וישנס את מתניו ויקם וילך למדינת הקיסר.  בא לעיר המלוכה וימצא את כל העם צועקים ומיללים לבת מלכם המקשה ללדת.  ניגש ואמר להם: הובילו אותי למלך ורפא ארפא את בתו.  הכניסוהו מיד לחצר-המלך, ויצו לקחת את המיץ מעצי האין ולעשות כאִמרת השד, ורפא לה ותלד.  ויעשר אותו המלך עושר רב.  עזב מדינה זו והלך למדינה הקרובה, אשר שם אין מים, וירא והנה יושביה שוכבים על הארץ ולשונותיהם שלוחות מצמא; ויצו לקחת שור אדום ולשחטו בידי סריסים, ויעשו כן.  ויהי כי נזרק הדם על גבי המעיין, התגעש והשתפכו מימיו במלוא הארץ, וישת העם ושב רוחו ויתנו לו רוב מתנות וישלחוהו משם בכבוד.  וישב אל עירו עשיר מאשר היה בתחילה, השיב את כל הפקדונות לבעליהם, ועוד נשר בידו ממון הרבה.  לאחר זמן פגשהו האיש הרשע וירא רוב עשרו, התפלא על הדבר, ניגש ואמר לו: מאין לקחת הון רב כזה? ויספר לו לתומו את כל אשר קרהו.  מיד הלך ולן גם הוא בחורבה ואמר לנפשו: אולי יקרו גם אותי אותות כאלה.  הרגישו השׁדים בבואו ואמרו אחד לחברו: זה הוא האיש, אשר גילה סודנו לבני-האדם, ויקומו עליו ויהרגוהו.  כן יאבדו כל אוהבי רֶשע!

 

ג

אַגְרַת  בַּת  מַחֲלַת

אגרת בת מחלת היא המלכה של מלאכי-חבלה בשמי מרום, ולה ולכל חילה ניתּנה שליטה גם ללכת ולסובב בין דרי מטה. 

פעם אחת הלך חכם אחד מבית-מדרשו לביתו בליל חושך ואפלה ויפגוש את מלכת-השׁדים ושתי קרנים לראשה.  בעטה בו ואמרה לו: לולא נשמע עליך ברקיע: היזהרי בבני זה ובתורתו, כי אז לא ראית עוד סף אהלך! ענה הוא ואמר: לא גדולים מעשׂי ולא אדע, במה חשוב אנכי במרומים; אבל אם כנים דבריך, אני גוזר בכוח תורתי, שתחדלי לבוא למשכננו.  נפלה לרגליו והתחילה לבקש ולהתחנן לפניו, לאמור: תן לי על כל פנים רשות, לשוח בארץ פעמים בשבוע ולא תהיה ישותי ומציאותי לבטלה.  אמר לה: צאי מעתה אך בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

מאז זהו זמנה לעולם.

 

ד

רַבֵּי  חֲנִינָא

רבי חנינא בר פפא היה מצוין בין עשרה אחיו בעסקי צדקה לעניים.  הוא גם בטל מן התורה לעשות חסד, ודרכו היה לתור אחרי אנשים שירדו מנכסיהם ויתביישו בענים, ונתן להם מתן בסתר.  לתכלית זו סבב תמיד בלילה, כשארנקי של כסף בידו, בא לפני בתים כאלה והניח לפני ספּם סכום ממון.  פגע בו פעם אחת שר-הרוחות, אמר לו: וכי המקרא אינו אומר: "אל תסיג גבול רעך", וידעת גם ידעת, כי הלילה הזה לנו נתון, ואך בו ממשלתנו.  ביקש לחַבּלוֹ, אמר לו רבי חנינא: ברח ממני, ואם לא תעשה כזאת אגזור עליך ואגרשך מעל פני האדמה.  ברח השטן לנפשו ולא יסף לעצור עוד את הרב על דרכו.  ועליו הכתוב אומר: מתן בסתר יכפה אף. 

 

ה

שׁוּב  מֵאֲבוּהַּ  דִּשְׁמוּאֵל

אבוה דשמשואל היה איש חכם ונאמן-רוח, והיה כל העם נוהגים לתת את פקדונותיהם בידו.  הוא היה שומר גם על כסף של יתומים; והיה זהיר כל ימיו, שלא תקרה לו איזו תקלה, וקובר את המעות הנתונות לו בקרקע.  ויהי היום ויחלה, ולא הספיק לציין את המקומות, אשר בהם טמן את הפקדונות, וימת.  ויקברו אותו בכבוד, כראוי לאיש גדול בישראל, ויציבו לו אות.  ובנו שמואל לא היה ביום מיתתו, כי הלך לעיר רחוקה, ללמוד תורה.  ויהי בשובו, שמע אנשים קובלים על אביו, שהפקדונות שהיו בידיו אין יודע איה הם.  בודאי לא עלה גם על לב אחד, כי מעל בהם מעל, אבל צר היה להם, כי יצא להם הפסד על-ידי המת.  וישמע שמואל ויקם ויבוא לבית המועד ויקרא: מי כאן אבא בר אבא? השיבו לו: הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא קבורים כאן.  חזר ואמר: מי כאן אבא בר אבא, אבוה דשמואל? אמרו לו: עלה למתיבתא דרקיעא.  עלה ומצא את אביו, בא אליו ואמר לו: שלום עליך, אבי, רבי ומורי, הגד נא לי, איה שמת את כספי הפקדון, אשר היו בידיך? ציין לו מקום בקרקע של הבית, אשר שם הם קבורים.  ירד שמואל למטה, ביקש ומצא והחזיר את הפקדונות לבעליהם.  וידע כל העם כי מוריו ומלמדיו הם בני-ביתו של מקום ויוסיף כּבּד אותם.

 

ו

נַחֲמָנִי

אביי הכוהן אף הוא מבית-עֵלי בא.  בעת שהרתה אמו מת אביו ויומים אחרי שנולד מתה האשה.  שמו האמיתי היה נחמני, והיו נותנים לו שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום ערב-שבת.  הוא היה עוסק בתורה ובגמילוּת-חסדים והאריך עד ששים שנה ונעשו לו אותות ומופתים.  בימיו בא מזיק אחד מבני-השטן בין הבריות ולו שבעה ראשים, ומי שבא בגבולו אף לעין השמש, מיד ניזק.  פעם התקרב אליו נחמני, והוא אז מתפלל תפילת-שחרית, ובכל כריעה וכריעה שכרע הרב במודים נפרק מהמזיק ראש אחד, עד כי נמח כולו ולא יכול לעמוד בפניו.

בשכונת אביי היה גר אחד מבני-נכר, והוא היה עוסק בעצבּים וגם חופר בקברי-מתים ופושט משוכני-עפר את בגדיהם.  פעם חָדר הנכרי למערת חכם אחד מבני-העברים והתחיל מחטט בעפר.  עמד המת ממקומו ותפשׂוֹ בזקנו ולא הניח לו.  באותה שעה עבר אביי וירא את המעשה ויאמר: עלי לעמוד לימין שכני, ואם גם אינו מבני-בריתי.  ניגש אל המערה ואמר למת: הנח לו לזה, ברחובי הוא גר.  מיד קפץ האוחז את ידו ושב אל משכבו.

 

ז

בַּחֲצַר-מָוֶת

זעירי, חד מן התלמידים, היה הולך מידי שנה בשנה מעירו לבית-רבו והתאמץ לדרוש בתורה ולדעת ולהבין הלכותיה.  בדרך עמד בית-מלון, ושם ישבה אשה אלמנה ושירתה את עוברי-אורח באמונה.  וזעירי היה סר תמיד אל הבית הזה בלכתו לאוהל-התורה.  ותדע האשה, כי ירא-שמים הוא ותכבדהו ותט לו חסד.  גם הוא לא שינה את אושפיזו, הלא כן גם צוו חכמים.  פעם הפקיד כמה זוזים אצל אשה זו.  ובשובו מבית-רבו וידפוק על דלתות המלון, יצא איש אשר לא ידעהו ויאמר אליו: בעלת-הבית כבר שבקה חיים והוּבלה שלשום אלי-קבר.  הצדיק התלמיד את הדין; אבל צר היה לו, כי המתה תמעל בפקדון.  וילך אל חצר-מות, עמד על-יד קבר האשה ויקרא: זוּזי היכן הם? וישמע קול יוצא מהמערה: שוב אל ביתי ותמצא את זוזיך טמונים תחת מפתן הפתח, שמור שמרתי אותם בעבורך.  ביקש לחזור; והנה שוב קול אומר: לי אֵם זקנה במקום פלוני, לך-נא שמה וכה תאמר אליה: בתך המתה מבקשת ממך, שתשלחי לה את המסרק שסרקתּ את שערותיה, כשהיתה בגבוּלך, וגם את הכחול, שכחלתּ אותה, תשימי בצרור.  תמה התלמיד ואמר: מי ומי יביא לך את אשר אַתּ שואלת? השיבה: שכנתּי אלמונית תמות למחר, תקח היא את חפצי עמה בבואה הנה.

 

פְּגִישׁוֹת

א

שְׁפִיפוֹן  בֶּן  לַיִשׁ

בימי חתימתו של התלמוד חי בארץ-ישראל איש חסיד אחד ושמו בן-סבר.  ולמה נקרא בן-סבר? שהיה סובר בתורה, הוגה בה תמיד ומראה בה פנים כהלכה.  הוא היה גם בעל-מעשים, משתדל עם עניים ומפרנסם ומושיט עזרה לדל.  פעם שמע, כי בעיר טבריה גָר יתום אחד מזרע ישראל, שאירס נערה אחת תמימה ולא יכול לכנסה מעוני.  מה עשה בן-סבר? נטל בידו כלי-כסף וכלי-זהב, טען כל מיני מאכל ומשקה על חמישה חמורים וקם והלך לטבריה; בא אצל אותו יתום, הכין לו בית, הלביש את החתן ואת הכלה, נתן להם כל צרכם והעמיד להם חופה ורקד לפניהם ושׂימח אותם.  וירא אלהים במרום ויקרא: גם זה הוא נאמן-ביתי!

מטבריה שב בן-סבר לדרכו, ויבוא לפני נהר גדול ורחב שנים-עשר מיל.  בנהר ההוא היה דר תּנין גדול, ארכּו גם הוא כשיעור זה; וכל מי שהיה עובר שם, היה נושכו וממיתו.  אבל כיון שראה את בן-סבר, השתטח כגשר על שני עברי הנהר, ויעבור עליו החסיד וחמורו באין פגע...

אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם באופן אחר.  על בן-סבר נגזרה גזרת מיתה במרומים, לפני עשותו חסד לאותו יתום.  ויהי בשובו מטבריה, פגע בו אדם אחד מכוער ביותר ונתן לו שלום והחזיר לו בן-סבר שלום.  אמר האדם המכוער ובעל הפנים המשונים חסיד: אין אתה מכירני? השיב בן-סבר ואמר לו: לאו, לא ראיתיך מעולם.  אמר לו הזר: אני מלאך-המות ושליחו של מקום, והרי בידי פתקא מן השמים ליטול את נפשך.  נפנה בן-סבר וראה שרביט-אש בידו של המבשר.

באותה שעה נשא החסיד עיניו לשמים וקרא ואמר: ריבּון העולמים! כתוב בתורתך: שומר מצוה לא ידע דבר רע; ואני הלכתי לעשות מצוה, עכשיו אָמות בדרך ולא יהא סיפּק בידי לשוב לביתי, לצוות לאשתי ולבני.  מיד יצאה בת-קול ואמרה למלאך: המתּן לזה חמישה ימים וחצי, עדי ילך לביתו ויצווה ליורשיו.  כרגע נעלם האדם המכוער, ובן-סבר נשאר עצוב על אֵם-הדרך והיה הולך ובוכה.  שוב פגע בו אדם אחד; נתן לו שלום והחזיר לו.  אמר בן-סבר לאיש: האם נמצא בגבול הזה תלמיד-חכפ אחד עוסק בתורה? ענהו ואמר: במרחק מיל מזה ידור חכם גדול ושמו שפיפון בן ליש.  אמר בן-סבר: הוליכני אליו ונשׂא ונתּן יחד בתורה.  הוליכוֹ האיש אל החכם ההוא.

פני בן-סבר היו תמיד מבהיקים, אבל כשנכנס וישב לפני שפיפון, התחילו פניו מוריקים.  אמר לו שפיפון: יודעים אנו בך, שפניך מבהיקים, מדוע עכשיו הם מוריקים? שמא לאכול ולשתות אתה חפץ, כאדם שהלך בדרך רב? אמר לו בן-סבר: לא רעב ולא צמא אנכי אלא לדברי תורה ואך אלה הם שעשועי תמיד; אולם עתה שלחו אחרי שליח ממרום, לקחת את נפשי למעון-נצח, ואני עדיין לא מילאתי את תפקידי בעולם ולא גמרתי את המלאכה לפני...  וסיפּר לו את כל אשר קרהו בדרך.  מיד עמד שפיפון – והוא אך גלגולו של אותו נחש בראש אגדה זו – וקרא: שׁב עמי ואל תירא, ואני ערב לך, שלא תמות לפני עתך! אמר בן-סבר: הלא המקרא אומר: אח לא פדה יפדה איש, לא יתן אלהים כפרוֹ.  ענה שפיפון ואמר בתוקף: אף-על-פי-כן שׁב עמדי ואַל תירא מות!

ממחרת היום עמד בן-ליש וכינס עמו תלמידיו וגזרו תענית של ציבור שלושה ימים.  השמש אסף נגהו ויחשך העולם.  באו

התלמידים ואמרו: רבּנו ואור עינינו, הנה חושך נורא הולך ומתפשט.  אמר להם המורה: צאו ובדקו, אם כל רחבי תבל יכסה האופל, אז אין להשיב את הגזרה, אולם אם אך סביבנו הוא החושך, אז בטוחים אנו, שאור אין-הסוף יגבר על הערפל, יביט בתחנונינו ויעשה רצוננו.  יצאו התלמידים אל מחוץ לאוהל ויראו, והנה ענן בא ומקיף את כל הככר.

וציר-המות ירד מן הענן, רבץ לפני אוהל בן-ליש ויקרא לזה שבפנים ויאמר: השב לי את פקדוני! ענה בן-ליש לקורא: לא הפקדת אצלי כלום.  קרא שוב המלאך מבחוץ ואמר: מסוֹר את בן-סבר, היושב בצל קורתך, למיתה; אין לשנות דבר האלהים! קם בן-ליש ועמד בפתח ואמר לאותו מלאך: משביעך אנכי בשם הקודש, שתשוּב ותעמוד לפני כסא שופט-רמים ותאמר לו: מאן ימן בן-ליש למסור לי את בן-סבר למיתה.  מיד עלה המלאך בענן, עמד לפני החותך חיים ומות והרצה לפניו דברי בן-ליש.  אמר אלהים: אני אמרתי וגזרתי, ומי יקום נגדי.  ירד מלאך-המות שוב בענן ןידפוק על דלת אהלו של שפיפון ויקרא בעוז: מסור לי אותו חבר! מיד יצא שפיפון ועמד בפתח ואמר למלאך: שוב לאשר שלחך במרומים ואמור לו: כך אמר שפיפון בן-ליש יושב מטה: לא נפשי חביבה לו מנפשו ולא נפשו חביבה לו מנפשי; אם ימיתהו – ימיתנו יחד ואם יחַיהוּ   יחַינוּ יחד!

מיד יצאה בת-קול וקראה: מה אעשה לשני חכמי-תורה אלה, אני גוזר גזרה והם מבטלים אותה בתפילתם; אוסיף לשניהם יחד מאתים מאתים שנה.

אמרו: באותן מאתים שנה שהאריכו בן-סבר ובן-ליש ימים, התעלה העולם ונטהר מכל פגע.  לא הפילה אשה פרי-בטנה, לא באה חרב-מלחמה בין עמים, לא שלטה חיה רעה, לא מת בן על-פני אביו ולא מת אדם פחות משבעים שנה.  בני-אדם לא ראו רעב ומחסור, ויהיו ימי שובע ועדן בעולם הזה.

 

ב

כֹּחַ  הַתְּשׁוּבָה

בוא וראה כמה גדול כּוח התשובה ומה רבה היא לאדם.  היו בימי קדם שלושה רֵעים ויכרתו ברית לגזול ולחמוס עוברי-דרכים ולקחת מהם כל אשר להם.  כה ארחו לחברה יחד, היו מלסטים את הבריות וממלאים את אסמיהם הון אחרים.  לימים עלה על לב אחד מהם הרהורי-תשובה ויאמר: איך אני עובר על פקודי-אלהים וידי בבני-אדם נבראו בצלם.  הלך ונפרד מאחיו, הסתתר בין ההרים, שב בכל לבו לאלהי אביו, צם והתפלל ימים רבים.  אחר-זה הלך ודפק על פתח בית-המדרש והיה משכים ומעריב לשמוע דברי-תורה; ונעשה לאחד מן התלמידים החשובים, שקנה לו שׁם באהלי ההלכה.

במותו כרו לו קבר בין חכמי-ישראל ויציבו לו ציון.  ובו ביום מתו גם אחיו השודדים, ואיש לא ידע מהם.  העלו את נפשות שלשתם לפני בית-דין של מעלה.  נדון בעל-התשובה לאלתר לחיי-עד; ועל אלה שמתו בעוונם נגזר, שיהיו מושלכים בכף-הקלע ולא תהיה להם מנוחה.  נגשו השודדים לפני כסא-הכבוד ואמרו: אב רחמן, אשר אין לפניך משוא-פנים, בן-אדם זה היה גוזל אתנו בהרים ואת אשר עשינו עשה גם הוא, למה נוחל הוא נחלת-עולם ואנו נרד לבאר-שחת? השיב להם אלהים ואמר: אין עוולה בי.  רעכם עשה תשובה ושב מדרכו וסלחתי לפשעו, ואתם הוספתם להרע עד יום מותכם ולא זרחה עליכם שמשי.  בכו הזדים ואמרו: אם כן, הנח לנו וניטיב לעשות.  אמר להם המקום: אין תשועה לאנוש רק עד יום המיתה, בעוד גופנו בו.  נסתלקה השכינה ויהי אופל גם במרומים.

 

ג

שְׁנֵי  חֲבֵרִים

אדם אחד הלך בדרך בדבר-מצוה, נזדמן לו אדם אחר ואמר לו: אם רצונך בי, אלך עמך.  נענה לו הראשון ואמר: בוא עמי בשלום, והלכו שניהם יחד.  באו לפרשת-דרכים וראו איש אחר, שהיה סומא בשתי עיניו, יושב על שן-סלע ומבקש לחם.  שׂם הראשון ידו בצלחתו, הוציא משם סלע והושיטו לעני.  אולם השני מיאן לתת לו צדקה ויאמר: נפישין רמאין בעולם!

פתאום נעלם העני מעיניהם ולא ראו אותו עוד.  ויהי בלכתם הלאה, והנה איש מוזר לנגדם ושרביט-אש בידו.  שאלו אותו: מה טיבך פה? ענה ואמר: הנני מלאך-המות ושליחו של מקום אני.  מיד נזדעזעו, נפלו שניהם על פניהם ויקראו: הושיעה, ה', מחבלי המות! הקים המשחית את זה שנתן לו צדקה ויאמר אליו: אתה, בשביל שריחמת עלי וננת לי סלע, הרי חייך נתונים לך במתנה.  צדקה שנתת פדתה אותך ממות, ועליך נאמר: והלך לפניך צדקך.  אולם חברך, שהקשה לבו נגדי ודיבּר בי סרה, בן-מות הוא!  בחל האיש השני להתחנן לפני המחבל ואמר: אני וחברי הלכנו שנינו בדרך, זה יפרוש לחיים ויחזור לביתו, ואני אמות פה וחיות-השדה תאכלנה את בשרי.  אמר המלאך אליו: והלא זה קידם ועשה צדקה והיא עמדה לו, ואתה לא כן עמך.  ענה הנאשם ואמר: אם כן, הנח לי ואעשה גם אני צדקה וחסד עם הבריות.  השיבוֹ המלאך ואמר: הוי, שוטה! ראית אדם פורש בים בספינה שבורה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה יעשה בפלגים ובתהומות, כשבאים עליו גלי-הים ואין מושיע? מי שלא תיקן מעשיו בחייו, בעוד עולמו מוכן לפניו, מה יכול לפעול עוד שעה לפני מיתתו, עת חרבי לטושה ואין לשנות עוד.  מה שעשית לי אין להשיב ואין לך עלי כלום.  הרים האיש את קולו בבכי ואמר: אם כן הדבר, הנח לי ואלך ואקרא באזני בני-האדם את התורה אשר לימדתּני, שכל מי שלא יתקן עצמו בערב-שבת – לא יראה גם באור השבת וסופו גוֹוע.  אמר המלאך: לך וסַפּר דרכי האלהים והזהר את היצורים כדבריך.  עלה המלאך בענן, והמתיסר חזר למושב בני-אדם, והיה קורא בשוָקים וברחובות: אל תקשו לבבכם, יצורי שדי, וחמלתם על דל ועני וַעשו טובה היום, בטרם יבוא יום מחר.  נאספו עליו ואמרו לו: מאין ידעת, הֵלך, כל-אלה? ענה ואמר: סומא אחד העיר את עיני בדרך...

אומרים שכל ימי אותו המורה לא הרע אדם לעשות, לא הקשה אחד לבו מחברו ולא אמר עני בעיר: צר לי המקום!  

 

ד

עֲבִיד  טֵיבוּתָא  לְעוֹלָם

באחת מערי בבל חי איש אחד קשה-לב והוא לא עשה צדקה וחסד מעולם, לזר לא נתן מלחמו.  וכשבא אליו עני, לבקש לחם ומשון, גירשהו מביתו.  כאשר בא בימים, חלה מחלה אשר ימות בה וַיוֹרש את נחלתו אחריו לבנו יחידו ולא חלק גם הימנה לעניים.  ביום מותו הרגיש החולה רעב, ויצו למשרתו לבשל לו ביתה מגולגלת.  וימהא העבד ויבא לו ביצה.  עודנה בידו, נכנס אביון אחד ועמד בפתח וקרא: רחמו עלי, כי רעב אנכי! אמר לו החולה האנוּש: גש אלי.  ויושט לו את הביצה הצלויה.  ויאכלה הדל בחמדה ויאמר: ה' יברכך! וילך.

בערב ההוא מת האיש ויובל לקברות; ולא ליווּ אותו אנשי-העיר, בדעתּם את דרכו הרע.  דוּמם שב בנו מבית-העלמין הביתה.  אין מנחם לו! כאשר כלו ימי-אבלו, הלך בחוץ ויתרחק מגבול העיר ויצא השדה.  ראה צל מתנועע מרחוק, ניגש אליו וירא והנה אביו, שמת לפני שבעה ימים, עומד בדרך.  אמר החי למת: מה קרה לך באותו עולם, שהלכת אליו? ענה המת ואמר לו: בחייך, בני, נדון הייתי לרדת לבאר-שחת בגלל מעשׂי הרעים; אך אותה ביצה מגולגלת, שנתתי לעני שעה לפני מותי, היא קדמה והמליצה עלי במרום – ונהפך גזר-דין קשה, שהיה מוכן לי, לטובה.  הביצה האחת הכריעה את כל העוונות וזכיתי למצוא מקום בגן-עדן.  מאז יאָמר: עבד טיבותא לעולם אל תמנע!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה