_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּמִּדְבָּר

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת

א

אֲרוֹן הַבְּרִית

אמר אלהים למשה: עשה ארון עצי שטים ארון עדות וציפית אותו זהב ועשית כפוֹרת על הארון ודברתי אתך מבין שני הכרובים אשר על הכפוֹרת; ובבוא משה אל אוהל העדות, שמע תמיד את הקול מדבר אליו מעל הכפורת.  אבל לא זה בלבד שהיה הקול "יורד כמין סילון של אש", לבין שני הכרובים, להורות לו את התורות ואת החוקים, אלא ארון העדות והברית היה גם המצביא בעת מלחמה.  הוא נוסע והולך לפני העם, לתור להם מנוחה, ו ענן ה' לפניו.  ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: שובה, הק שובה.  והיה אומר להם המחוקק לישראל: עמדו וסעו, הרי שכינה בארון.  אמרו לו: אין אנו מאמינים; היה קורא: "קומה, ה'!" והארון מזדעזע והולך ומקדים ונוסע לפניהם, מישר כל עקמימות, דורס את הנחשים והעקרבים ומכלה את השונאים; ואם יחרה אף ה' בעמו – ולא ימיש עם ארון בריתו מתוך המחנה, וינָגפו הם לפני אויביהם.

שכינתא על גבי ארונא יתיב, ועמה המרכבה וחיות הקודש;וכל אלה שזנו עיניהם מן הארון, היו נופלים ומתים, כנאמר: כי לא יראֵני האדם וחי.

ב

אֲרוֹנוֹ שֶל יוֹסֵף

ויהי במות יוסף וישביע את אחיו ובני-עמו לאמור: כי פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וקברתם אותי בקבר אבותי, אשר נתנו לי שכם אחד על אחי.  ויכל לדבר ויאסוף רגליו וימת.  ויחנטו אותו כמשפט, ויבכו אותו אחיו וכל מצרים שבעים יום וישימו אותו בארון-מתכת כבד ויקברוהו בקברות המלכים על שפת היאור, הוא שיחור.

וישמעו מצרים את השבועה, שהשביע את אחיו לפני מותו, ויאמרו: הבה נתחכמה לזה, והיה כי יצא ארון יוסף מאתנו ויצא גם עַמו ונלחם בנו.  ויקומו בלילה ויקחו את הארון וישקיעו אותו בתחתיות נילוס.  ויאמרו: עתה נ שכון לבטח.  ומאז נתברכו גם מימי הנהר בגללו.

וימת כל הדור הזה, אשר ידע את יוסף, וירבו בני-ישראל ויעבדו בהם קשה מדור לדור, ועם כל לחצם ועבודתם הקשה הנחילו את דבר השבועה לבניהם אחריהם דור לדור.

ויהי כאשר שמע אלהים אליהם, ויוציא אותם מהארץ ההיא לצבאותם בליל שימורים, ויעמוד משה מושיעם על שפת היאור.  כי לא ידע איה נשקע ארון יוסף, ויקרא להמון המים לאמור: יוסף, יוסף, הן יוצאים אנו לחירות והגיע העת שנקיים את אשר פקוד פקדת עלךינו.  אם מראה אתה עצמך – מוטב, ואם לאו – נקיים אנו משבועתך.  חיש נזדעזע הארון וצף למעלה כקנה.  נטלו משה על כתפו והעבירו את הים.  והיה מתהלך בכל ימי המדבר על יד ארון הברית.  היו שואלים כל הנפגשים את צבאות-ישראל: "מה טיבם של שני ארונות הללו?" השיבו לאמור: "אחד של מת ואחד של שכינה!".  שאלו עוד: "מה טיבו של מת  להתהלך  על יד שכינה?" אמרו: "קיים זה מה שכתוב בזה!"

ויהי במות משה ויהושע הכניס את העם לארץ ויכבוש את ההארץ, ויקחו את עצמות יוסף גיבורם ויקברו אותן בשכם.  ותהיינה שם עד היום הזה.

                                     

אוֹתוֹת

א

ממִלְחֶמֶת משֶׁה

ויפנו בני-ישראל ויעלו אחרי מלחמתם הגדולה את סיחון מלך האמורי דרך הבשן, והם עייפים ויגעים, ויצא לקראתם עוג מלך הבשן יהצה; והוא ענק וגיבור אדיר, לבוש שריון-נחושת וגבהו מכהה את עין השמש.  ויבז בעיניו לעמוד בקרב עם מחנה-ישראל, ויעקור הר גדול, – גדלו ורחבו ככל מחנה-ישראל – ויאמר להשליכו עליהם ולרוצץ את גולגלתם.  ויקוב אלהים חור בהר, ויפול על שכמו, ולא יכול לנטותו ימין ושמאל.  קומת משה עשר אמות היתה, לקח חרב ארוכה עשר אמות, קפץ עשר אמות ויך בה את עוג וימיתהו; ויראו שרי חיליו כי מת גיבורם וירך  לבם וינוסו, וידביקום בני-ישראל ויכו בם עד חרמה, ולא השאירו להם שריד.

ב

בְּאֲרָה שֶל מִרְיָם

יחד את משה אביר-הרועים עמדו להם לישראל לימינם עוד שני פרנסים טובים, אהרון ומרים, שעל ידם וזכותם באו הענן והבאר, הראשון היה מגין על שבטי יעקב יומם  ולילה וישכון עליהם תמיד, והשני היה משקה אותם תמיד  ונותן להם מימיו במדבר. 

ומתגלגלת היתה הבאר ממסע אל מסע, היתה מקדמת ובאה לפניהם, מאירה להם את הדרך ומגרשת גם את האויבים שקמו לנגדם.  על-כן ישירו אז בני-ישראל את השירה: עלי, באר! עלי, באר! הלא אחותנו את.  עדיין היא צפה בים הגדול, עולים להר הכרמל ורואים אותה כמין כברה בים...

נוסח אחר, הבאר דומה לסלע מלוא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה להרים ויורדת לגאיות; וכשהעם חונה למחנותיו, היתה שורה כנגד פתחו של אוהל-מועד.  ובאים נשיאי-ישראל ושרים: עלי, באר! עלי, באר! והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך את המים במקלו ובמשענתו, איש לשבטו ולמשפחתו, וישתו.  היתה עוברת בנחל, אז היתה מאירה כלבנה מתוך המים.

ג

הָעֲנַנִים  

וה' הולך לפני בני-ישראל במדבר יומם בעמוד ענן לנחותם את הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם.  לא ימיש עמוד הענן ממחנה העם ולא יחסר עמוד-האש, והיו לכוכבי היום והליל כוכבים על-יד כוכבים.

ויהי בנסוע העם, ענני ה' הולכים לפניהם, והיה עשן המערכה ועשן-הקטורת עולה מהמשכן המטולטל, "ושני זיקוקין של אש יוצאים משני בדי הארון, והיו שורפים לפניהם את הנחשים ואת העקרבים" וסר כל פגע בדרך.

והיו האומות אומרות: מי זאת עולה מן המדבר בתימרות עשן? וחזרו ואמרו: אלהויוֹת אלו אין כל תשמישן אלא באש.  עמד משה ואמר לישראל: כל הנסים האלה, שעשה לכם האל, הוא אך בשביל שקיבלתם את אלהותו בסיני.  וה' אמר ועשה: אני בכל אמשול, באש ובמים.

ד

בִּגְדֵי יִשְרָאֵל

ויסע העם מחורב, ויולך ה' אלהים אותו ארבעים שנה במדבר; לא בלו שמלותיו ונעלו לא בלתה מעל רגלו.

ולא "כלי-קוּריים" הביאו עמהם ממצרים, כלים, שכל זמן שמשתמשים בהם הם מתחזקים, וכשמניחים אותם מתרפים והולכים כי אם בגדיהם היו אלה, שהלבישו אותם מלאכי-השרת, בעמדם לפני הר סיני, ועל כן לא בלו, ונשארו חדשים ויפים כביום עשייתם.  ולא היו צריכים תכבוסת, כי הענן היה שף בהם ומגהצם; ולא בא בהם ריח הזיעה, כי הבאר היתה מעלה בכל יום מיני דשאים ומיני בשמים מן המעין גנים באר מים חיים, והיתה מעדנתם.  ואם אמור תאמר: מה עשו אלה שעוד היו קטנים בימי סיני וגדלו? האם לא קצרו להם המלבושים? אף אני אענך: אל-נא תתמה; הלא החלזון הזה, כשגדל מלבושו גדל עמו, ויגדלו הקטנים ויהיו  לגדולים וגדלו גם מלבושיהם עמהם ולא הוצרכו לחליפות-שמלות.

כיון שראו בני-ישראל, איך האלהים מנהיגם ומעדנם במדבר ושום דבר לא יחסר להם, התחילו מקלסין אותו ואמרו: אלהא די בשמיא את הוא רעיה טבא, דלא חסרת טיבותך לעולם.  וישמע אלהים ויאמר: אשרי האב שבניו מקלסין אותו ויודעים המה כי חסים המה בצלו.

 

דּוֹר עִקֵּשׁ

א

הַמְקַלֵל

שלומית בת-דברי למטה דן היתה בימי עני השבטים במצרים, והיא היתה אשה יפה ומום אין בה; ובעלה אחד משוטרי ישראל, שהיו נכנעים לנוגשי פרעה.  יום יום עם קריאת הגבר בא הנוגש לבית השוטר ויזרזו, לאמור: קום ועוררת את בני-עמך לעבודה ולא יתעצלו במלאכתם.  והנוגש כבר נתן עיניו באשתו.  השוטר אך עזב את אהלו, ויקם המצרי ויגש אל האשה, והיא לא ידעה כי זר יקרב אליה.  לימים הרגיש הנוגש, כי השוטר יודע בדבר, – מצא עליו עלילה, לעבוד גם בו בפרך, ויבקש להכחידו.  ידע משה ברוח-הקודש את אשר עשה בן-חם לאחיו לאחיו והזכיר עליו את השם והמיתו.

אחרים אומרים: ויהי כאשר שב השוטר הביתה, בקש לגרש את אשתו, כי לא נכון לבן-יעקב להתקרב עוד אל אשתו אחרי הוּטמאה; ותלך האשה  ותגד לאחיה, ויבקשו אחי האשה להרגו וינס וימלט, עמד בן-עמרם לימינו ויושיעו מיד צריו.

ושלומית הרתה מהמצרי ותלד בן, ויהי כי גדל ויצא אל המחנה התנגש עם איש-ישראל.  ויקוֹב בן-שלומית את השם ויקלל את אלהי העברים.  וירגמו אותו בני-ישראל אבן במצוַת זו, והיה הדבר לחוק.

 

ב

מִיכָה

ויהי כי מיררו בני-חם את בני אחי-יוסף בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה והיו לוקחים את בניהם ושׂמים אותם בחומר ולָשים אותם, התחמץ  לב המושיע ויצעק אל ה' ויאמר: למה הריעות לעם הזה, ואם הגדולים חטאו ומצאת בהם עוון, איך אתה מעניש ילדים שלא פשעו ותרטש עוללים על לא-דבר? אמר לו אלהים: בן-עמרם אל תהרהר אחרי מעשי ואל תאמר כי עוול בכפי.  קוצים אני מכלה מן הכרם.  אני צופה ו מביט בכליות נולדים, אבחר מהם אלה שעתידים להרשיע ואמעך אותם בבנין.  נבוך היה משה.  אמר לו ה': אם מבקש אתה לעמוד על דברי, הוֹצא מן הלבֵנים גוף של תינוק אחד וגדלהו עמך.  ויעש משה כדבר אלהים ויחַיה את מיכה, והוא מיכה, שהיה עשן פסלו ועשן המערכה במשכן שילה מתערבים זה בזה.

 

ג

חוּר

ולכלב בן-חצרון בן-פרץ בן-תמר אשה ושמה עזובה.  ויהי במותה ויקח לו את אפרת, היא מרים אחות משה, ותלד לו את חור, שהתיחס לשני שבטים, ליהודה וללוי; הוא היה מגדולי הדור, נשיא בעמו ומכּיר את ריבונו ועובדו באימה וביראה.

ויהי כי בושש משה לרדת מהר-אלהים והשטן הראה לבני העם, כי גואלם תלוי בין שמים וארץ ולא ירד אליהם עוד; נקהלו כל ראשיהם ושופטיהם ויאמרו: קומו ועשו לנו אלהים חדשים ויהיו לנו לעינים במקום משה האיש, שהלך מאתנו ולא ישוב.  נחצו המנהיגים, אלה בכה ואלה בכה.  מיד עלה חור על הבמה וקרא: שמעו-נא המורים! הבאלהים, אשר הושיע לכם ונשא אתכם על כנפי נשרים, תבגדו את נביאו, בחר בו להיות לכם לרועה.  תזנחו? היה מיסרם ומוכיחם בשבט-פיו.  ויקומו עליו כל העם כאיש אחד וירצחוהו נפש, ויבוא קצף על בני-ישראל.

 

ד

עֵגֶל הָזָהָב

פרקו בני-ישראל את נזמיהם אשר באזניהם, כמעשה הערבים, ויביאו אותם אל הכוהן ויצר את הכל בחרט וישלך אותו לאש.  היה בין הנזמים ציץ של זהב וכתוב עליו שם-הקודש ומתחתיו חרותה צורת עגל ויצא מהזהב הניתך עגל מסכה.  התגנב סמאל לתוכו והיה גועה.  והיו סבורים בני העם, שחי הוא – עלזו ושמחו, נשקוהו מנשיקות פיהם, השתחוו לו ויזבחו לו זבחים ויחוגו חג גדול.

אמר אלהים למשה עבדו: לך רד, כי שיחת עמך, שכח את אותותי ומופתי ועשו להם עבודה-זרה ונטשו תורתי.  ותעל חמתו עד להשחית.  באותה שעה ירדו חמישה מלאכי-חבלה לאַבּד את התועים, ואלה הם: אף וחימה, קצף, השמד והשחת; פערו פיהם וביקשו לבלוע את כל בני-הגוי כולם.  נזדמנו כנגדם שלושת האבות ועמדו בשלושה.  נשתיירו אך שניהם, אף וחימה.  אמר משה לאלהים: ריבון כל העולמים! עמוד אתה באחד ואני באחד.  ויעתר ה' אליו וימחץ בידו את החימה.  ומשה גם הוא חפר חפירה עמוקה בנחלת בני-גד, הזכיר על אף את השם והורידוֹ וחבשוֹ  שם עד היום.  וכשמת משה, נתן אלהים קברו סמוך לאותה חפירה.  והיה כי יבוא זעם בעולם, סמאל מקטרג על בני אל חי, מתנער ממקומו ופוער פיו לנשוך את השבטים,  הוא מביט לקבר הנביא ונופלת עליו אימה ופחד והוא חוזר לאחור.

 

ה

יוּנוֹס וְיַמְבּרוֹס

יונוס וימברוס, בני בלעם הקוסם, היו במעל העגל והם הם גם מכשפי פרעה ונשיאי הטמאה היו.  אומרים, שעגל-מסכה, אשר עשו בלהטיהם, מחציו ולמעלה  היה כתבנית שור ולמטה היה דומה לחמור.  ועל שם דו-פרצופיו  קראו העם לאמור: אלה הם אלהיך.

ידוע היה העגל לבני-השבטים מימי שבתם על אדמת חם, כי עבדו אז לאפישׂ ועשו לו עגל ועל עין-ימינו היה סימן מעין צורה לבנה.  והעגל היה עולה מידי שנה בשנה מן היאור והיה פורח באויר, ואנשי מצרים מהללים ומשבחים לפניו.  גם שר-התהום, שדומה לעגל והוא עומד ומשמש תמיד במקום דנשקני שמיא וארעא אהדדי.  קורא לזה: תן מימיך לזה – אסוף מימיך.

 

ו

הַחֵטְא

חטא העגל הוא עוון פלילי לבני-יעקב כחטא של אדם קדמאה,   נפרעים מעובדיו חלק חלק בכל דור ועדין לא נמחה.

ויהי בטרם חטא האדם, היה נמשך אחרי חכמה עילאה ולא היה פורש מעץ-החיים והיה יושב תחת צלו תמיד; כיון שהתעורר בו החפץ להבין ולדעת, הכיר את הרע ושבק את הטוב ובאה חלאה לעולם ונדבקה ימי דורות רבים.  כיון שקרבו בני-ישראל להר-חורב וקיבלו את התורה מפי הגבורה וענו כאיש אחד: נעשה ונשמע, טוהרו בני-האדם מזוהמת הנחש.  רוח חדש בא עליהם והתקדשו וגורש האופל הנצחי מפני אור שבעת הימים.  אין יצר במרחבי תבל, אין מעוּוָת ומִתלָאֶה, הארץ מוציאה פירות בכל-יום, מימי נהרות נהפכו לנחלי-שמן ורעה שור עם דוב, כפיר עם גדי ירבץ, מלא היקום דעה והשׂכל, טוהר ומנוחת שבת.  כיון שנתחללו בני- ישורון ביום חופתם, מיד הוסרה מהם העטרה, נפלו ממדרגתם וחטא חדש הולך ומקיף מאז כל חי וכל בשר, כל נמצא וכל יש – בכל אשר יפנה ויטה.  אין כרם עוד, אין קוץ ודרדר עולה.  נאנקה הארץ, מתאבלים השמים, הכוכבים אוספים נגהם.

 

מעֲדַת קֹרַח

א

חָרוּת וְחֵרוּת

לפני ימי-המעשה והתאחדות חלקי המציאות לסדר ולמשטר היה על יש סובב על צירו ולא  נשמעה אף רוח אלהים, שהיתה מרחפת על פני המים.  לא היתה השגחה ממעל ומתחת לה ולא שפכה עוד ממשלתה ואדונותה; אין ערב ואין בוקר, אין חוקי יום וחוקי לילה, אין מצַוה ואין מצווּה, ואף אין מידה וגבול.  ויאמר אלהים: יהי עולם ויהיו מאורות, ויבדל בין חלקי היש קירב נפרדים וריחק אותם בחוטים בל ניתקים, סובבים הגלגלים, עולים עננים ומטר יורד ומשקה את הארץ ואומר לה: גדלי, חוקים קיימים מושלים מאז ולא ישבתו, אין חירות לכל נמצא ורבצה על הכל עבדות בלי פדות.

בא קורח בן יצהר בן קהת ממשפחת לוי ומרד בערכי היצירה וביקש לחלץ את העולם מחוקיו ולהחזיר הכל לימי קדמות הבּוהו[1] חלוקות הדעות על-אודות בן- יצהר.  הללו אומרים כי הוא למטה כגבריאל למעלה, והללו אומרים, שמשורש קין הוא בא, הלא גם משה דן עמו – זהו הכל.

 

ב

רָב רִיב

ראשונים אומרים:

קורח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי היה עשיר דורו, שלוש מאות פרדות לבנות טענוט מפתחות גנזיו  וכספו וזהבו לא יסָפר ולא ימנה מרוב.  ויגבה לבו ויאמר: אם כל-כך הרבה בידי, לי גם נאה למלוך ולהיות נשיא בעמי, אמר אלהים-צבאות: בזה אתה מתגאה, והן לי הכסף, לי הזהב וכל ההון אשר בידי אדם אך ממני הוא.

 אחרים אומרים, לא בא קורח אלא לפלוג על משה ועל תורתו.  חכם גדול היה ומטועני הארון, כל רז לא אנַס לו ויודע הוא לדון על כל חוק ועל כל משפט.  אמר: משה, משה! לא נצטוית על הדברים שתדבר לבני-ישראל בשם ה' ומלבך אתה בודאֶם; הנך מרבה לשׂום על העם משׂוי רב יותר משעבוד מצרים, ואף לא תורת-חיים לך.  כל זה צפה יעקב מראש ויתפלל אל אלהים-שדי  לאמור: בקהל קורח ועדתו לא יחד כבודי  ולא יזכר שמי עליהם.  התרשלו ידיו של משה מקטרונו ויפול על פניו ויתחנן אל ה' ויאמר: תהי ידך על בני-עוולה ולא יכפור עוד בי ובשליחותי.  השיבו אלהים ואמר: ותגזר אומר ויקם לך.

 

ג

בְּנֵי קֹרַח

ובני קורח בן  יצהר לא הלכו בעצת אביהם וידבקו בתורת הנביא ולא היתה אחריתם כמוהו.  ויהי בעת פתחה האדמה את פיה, שנברא לה בין השמשות, ותבלא את כל השבט אשר רב עם בני לוי, מקום נתבצר להם בתוך המהפכה, שם עומדים עליו תמיד ומשוררים ומהללים ליושב-מרומים.

אומרים, שהאדמה לבשה אז תבנית אדם נורא ולה רגלים, שוקים, בטן וצואר, פתחה את לועה ובלעה את בני-הקרחים אחד אחש והורידתם חיים שאולה.

בעת חורבן הבית ושערי מקדש-יה נבלעו וירדו תהומה, להיות שמורים שם עד ביאת הגואל וזמן שוב בנים לגבולם.  עמדו בני-קורח ותפשו בהם ואמרו: כשישובו אלה למקומם, גם אני נעלה עמהם ונהיה משרתים באוהן אלהים.  והיה כאשר צלל יונה בים ובלעהו הדג ויראהו כל מה שבמרחבי הים ובתהומות והראהו גם היכל ה' בירושלים, והראהו גם אבן השתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה', ששם עומדים בני-קורח ומתפללים, ותצא נפשו לשמוע קול רינתם.

אחד מרבי התלמוד עבר במקום הבקע וראה עשן עולה ומיתמר משם, הרכין אזנו ושמע קול מדבר: משה אמת ודרכו אמת, אולם אנחנו הרשענו והעוינו.

 

ד

לְעָתִיד

אומרים: כשיחדש יי אלהים את עולמו, יעמוד ויסדר סדרי כל דור, מערכת כל בריה ובריה וכל נשמה ונשמה.  ירד גם חנוך בן-ירד והוא מטטרן ועמו ארבע החיות של כסא-הכבוד ויעבירו את כל באי-עולם מראשית ועד אחרית ויעמידום לדין, יבחנו כל הרעות, יפרשו כל המעשים.  יעלו גם את קורח ובני-עדתו משאול-תחתית ועמהם המונים המונים של תועים ומַתעים.  וקול יוצא ושואל: פתחו את לבבכם והגידו, האם למדתם להכיר את אדון-כל ותדעו מה אחדותו? משיבים הם ואומרים פה-אחד ובדיבור אחד: אין מלך כמלך העולם ואין אלהים זולתו, הוא ראשון והוא אחרון;

 

צוֹרְרִים

א

עם יצא ממצרים, לבדד ישכון, וירא אותו בלק הקוסם ויאמר לקוֹב אשר לא קבה אלהים.  ויאמר ה': לא איש אֶל ויכזב. 

בלק אחד מקוסמי-עולם היה וחובר חֶבר.  ויעש לו צפור מכסף זקוק והיה מקטיר לפניה ומנסך לה נסכים; ובעת שעלה ריח הניחוח לפניה היתה שטה ופורחת באויר ובאה לה אל שר-הטומאה, הוא עזאל, שמרום שבתוֹ הם הרי-החושך וממשלתו בלי-מיצרים, שומעת מאחרי הפרגוד את כל העתידות שתבואנה ושבה ומודיעה לשולחה את אשר יקרה באחרית הימים.

אומרים, בלק היה גדול מבלעם החוזה בחכמת הכישוף, עלה עליו בלעם בידיעת מהלך המזלות והגלגלים.  בלעם היה יונק משני בתי-דינים, היה מתלבש בכל שריוני-המחנות של סמאל ועלה כל אחת-עשרה המדרגות בקליפות.  ישמעאל בן-הגר בא אל חמותו והתגלגל העיבּור באתון בלעם.  מלחמת החושך עם האור, גובר הליל והולך וחודר לממלכת היום.

 

ב

ויהי בראות בלעם בן בעור, שנעשתה עצתו ונפלו בני-ישראל בעוון פעור, שב לו אל בלק, לקחת ממנו שכרו.  ואז בא פינחס בן-אהרון לנקום את נקמתו מבני- מדין ויצבא על העם הזה.  וירא בלעם את הכוהן מרחוק ויקסום מקסמיו ויפרח באויר.  נקב עליו פינחס את שם-הקודש ויפרח גם הוא באויר, השיג את האויב ואחזו בראשו וישלוף חרבו להמיתו.  התחיל לבקש ולהתחנן לפניו ויאמר: האלהים! אם אך תחנני, לא אקלל את בני-עמך ולא אחטא להם.  ענה פינחס ואמר לו: לא אך עתה הבאת רעה על עם שוקט על שצמריו, כי-אם בעת יעקוב, אבי השבטים, עבד אצלך, ביקשת לקחת נפשו וחממת עליו כליה; ויהי כאשר יצאו בניו ממצרים ואמרו לנוח מהעבודה הקשה, שלחת אליהם את עמלק וילחם עמהם ברפידים, – דמך בראשך! ויהרוג את הקוסם בחרב ויתן את בשרו לנשרי השמים.

ג

ויהי כאשר עלה בלעם בשמות-הטומאה למרומי האויר, ונבלא בין עננים ולא נראה עוד לעין, קרא פינחס לבני-החיל ואמר: מי בכם יודע לעשות כמעשהו יעלה אחריו.  מיד ויקם צליה מבני דן, והוא גם-הוא יודע להשתמש בכשפים ויעל באויר, בקע  חמש נתיבות ובלעם נעלם וחזר ונעלם ויטעה את רודפו, הסתכן צליה בנפשו.  רמז לו פינחס הכוהן את הדרך  והשיג את בלעם, תפשו והורידו מטה.  ויצו פינחס את הנער להרגו ולא יכול לו.  אמר פינחס אל צליה: קח חרב שחָרוּט עליה נחש מזה ומזה והמת אותו בשלו...  ויעש צליה כן וישסע את הקוסם לעיני העם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   כך במקור.