_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נְתִיבוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל

הימים ימי חודש האביב.

כבר נטו צללי ערב ורוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את עליהם. פני השמים כעין התכלת ואור הירח יהל… דומיה מסביב. רק שני אנשים ההולכים ומטיילים בין עצי היער יפריעו את הדממה; אחד מהם זקן ותם ולבנת השער תלבין את ראשו ואת עברי פניו, ואחד בחור כארזים, מלא עלומים והוא משכמו ומעלה גבוה מרעהו.

המה מדברים ומשוחחים זה את זה בקול, מתפלפלים ומתוַכּחים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.           

מאריה דמאריה דאברהם! – קורא הבחור בתלונה – אם המאכל נותן טעם לפגם, למה זה נברך עליו ברכת הנהנין?

מצוות צריכות כונה, - השיב לו הזקן בנחת, – ואכילה – ברכה.

אבל?

הטרם תדע דעת הטור, הכלבו והאור-זרוע?!

והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור והוא קורא: "מה נאה!" והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי – נעלמה ממנו משנה מפורשת של "המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…" והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…

"אֵלי, אֵלי! על מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך, ועל כל הטבע, על אור החיים הזרוע, על היופי והנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…,

בימים ההם עודני נער, ראשי מלא טל ילדות, לבי מלא רגשי חופש, ואני עומד בין שני עולמות, אחד נותן טעם לפגם והשני – לשבח. ויהי בשמעי קול האנחה הזאת יוצא מפי אחד מסופרינו, קול אנקת נפש, בהתרפקה על הטבע ובהשתפכה אל אור החיים, ויחרד לבי ויתּר ממקומו. וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל-סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו, ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי.

"עבד ישראל – קורא הסופר הלז – יליד-בית הוא, בעיקרו הוא שקוע בעולם הפלפולים, הדינים והמנהגים חדלי-ספורות. זאת היא החכמה האמיתית, הפנימית, היסודית והמותרת. אבל החיים והטבע, אור ה' הזרוע על פני היקום כולו הוא דבר חיצוני וטפל, אשר רק בקושי התירו לפנות לו לפעמים לב בדרך ארעי ובשעה שאינה לא יום ולא לילה. התבינו? התירו; התירו את הדבר לבין-השמשות ולמועד בו כבר נתמלאה כרסנו בש"ס ופוסקים. ההתחכמות היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרים הכל. – כל היקום, העולם הגדול והרחב עם חליפות החיים ותוצאותיהם, העולם ומלואו, תבל ויושבי בה, כולם לא נבראו רק לצוֵת לזה, לא נבראו אלא בשביל ישראל; וישראל – לא נברא אלא בשביל קיום התורה והמצוות, נברא להיות עז כנמר ורץ כצבי לעשות 'רצון גבוה'. וישכחו כל הרבנים והסופרים, שגם הטבע במלואו, החיים גם הם הם רצון גבוה". –

"עם ישראל נחנט וישכב למעצבה, קבור הוא בערימות חול אשר שׂמוּ מחנק לרוחו ולנפשו. לספר המופשט, שבלע בקרבו כל כוחות העם וכל עצמותו וחייו בתולדתו הארוכה, אין עוד דבר לחיים והטבע. הוא ספר בפני עצמו, הכל ממנו, הכל בתוכו והכל בעדו; ולאיש ישראל לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו לדרשו, לגרסו ולעשות אזנים לתורתו, כי הוא לו תמצית החיים ותכלית מין האנושי, שלא נברא רק בשבילו".

"נורא הדבר! העם חדל להרגיש, כי יש דעת אשר יקנה לו האדם בהתבוננו בעצמו בחזיונות אשר מסביב לו ובמראות החיים והטבע. דעתו היתה רק הגות בספרים ישנים ונושנים; והתפתחות הדעת היא בעיניו – לעות פירושים וביאורים אין-קץ לספרים הללו ולדרוש עליהם תלי-תלים. וישכח העם הזה, כי הדעת היא באור ה' הזרוע, בחזיונות הטבע והחיים, בהשגתם ובהתרוממות הנפש הבאה על ידם; דעת שבה סוד גדולתם של עמי המערב עם חייהם המלאים והשלמים".

אמנם לא רק אנו כך. יש הרבה עמים על פני האדמה, שגם המה ערפל חתולתם. אבל עדיין מונחים הם בערש ילדותם ואינם בשלמות ההתפתחות. לא כן אנו, עם אבות, עם אשר מוחו לא חדל לעבוד אף רגע זה דורות ושנים, אך סר מני אורח, ובמקום עצם החיים הלך שבי לפני צל עובר…".

"בחוץ יופיע השמש בגאון הודו ושולח את קרני אורו לכל קצות ארץ, הטבע הענוגה ככלה תעדה כליה וקוראת היא לבריותיו של אדון-כּל לגשת אליה, ללמדה, לדעתה, להבינה ולחזות בקרבה מפלאות תמים-דעים, להתענג על סוד שיחה, על נעמה ועל יפיה; ואיש ישראל יחבוש פניו ולא יחפוץ לדעת כל אלה, הכל הכל הוא מוצא בספריו העתיקים.

"רחוב-היהודים הוא סמל מפלתנו, סמל גלות ישראל עם כל תוצאותיה המרות. אל תבקשו בה עץ פורח, שכבת דשא, זמירת צפרים, אויר בריא, פנים צוהלים, חיי-עומים – אל תבקשו, – כי לשוא יהיה עמלכם. כולה מראשה ועד וספה, כולה בוקה ומבולקה. בכל אשר תפנו, בכל אשר תשימו עיניכם תראו רק עקבות זוקן, מַדוה, הכנעה, שפלות, עוני וחסרון כל טעם."

דור הולך ודור בא. העמים הולכים ומשתלמים, והשתלמותם היא כמעין המתגבר. כמה אושר וחיים סיגלו להם העמים, כמה טירות נאות ומגדלים גבוהים בנו הם למקדש התרבות. כמה דעת ותורת-חיים הביאו אל היכל החכמה. כל בני-אדם הולכים בקומה זקופה וקונים להם קניני הדעת והחיים. הקנינים פושטים צורה ולובשים צורה, והאדם מתענג למראה שלל-הצבעים הרבים; אבל ישנו עם אחד, שעוצם עיניו מראות את המאור שבחיים, עם שבעיניו הארץ לעולם עומדת וסדנא רק חד היא לו.

הלעולם נדוש בעקבינו דברים שהם הם גופי עולם? הלנצח יהיו אלהי-שם סגורים בפני יפיותו של יפת?

מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

משכניותיך ישראל נהפכו למעי-מפלה, אהליך הם סגורים ומסוגרים, ובחוץ החים הולכים הלוך וזרום, הלוך ושטוף – ויש אשר יפנה העובר למבואות האפלים ורואה בדמות-דיוקנם של אותם בני-אדם שנכפפה קומתם לפני המקום – ונפשו עליו תאבל…

כל העולם כולו בנחת, העולם הוא רחב-ידים; – ועם ישראל, האם אשר ראשיתו תשגה, לו די בקב חרובין. הוא לא ידע הבדל ופדות. ימות-החמה וימות-הגשמים שוים בעיניו, כאילו לא ישתנו כלל סדרי החיים, והתנועה בתבת ומלואה כבר חדלה. אל כל אשר נפנה נראה בנו אותות מות, אותות תוהו וילל ישימון…

האוּמנם?!

אמור אומרים, שלפיכך נברא האדם יחידי, כדי לידע ולהודיע ולהוָדע שהוא אחד יחיד ומיוחד, ושלא לתת פתחון-פה להכחיש באחדות האנושיות וההשתלמות. כל אדם הוא חלק אחד מן האנושיות, רק אבר אחד; וכולם, כל האברים המיוחדים, מתאחדים באחדות מוחלטת, המקפת כל היצירה והתולדה מעולם ועד עולם.

הן אמנם כי על ידי התפזרות בני-האדם למקוות שונים והתחלקותם לשבטים רבים יתפרטו וישתנו. אין הפרצופים דומים זה לזה, וכל אחד דורש מדור וספירה רוחנית בפני עצמו; אבל התולדה האלהית עושה מלאכתה תמיד, ובכל עת אשר תבוא הגבלה יתירה בין הגויים והעמים באים אנשים כסנחריב ומבלבלים את האומות ומאַחים את הקרעים. בכל דור ודור, זמן ועידן תנועות באות, המערבבות את התחומים האלה. בעולם הרוחני ליכא מושג "שלי שלך". הכל הפקר, הכל מונח לפני הכל, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה. והנאה זו לאו רשות היא, כי אם חובה, חובה גמורה וכוללת; ועתיד האדם או העם לתת דין וחשבון על כל מה שראה בעיניו והיו לו הכשרון והיכולת ליהנות ולא נהנה ממנו.

וזאת תורת האדם!

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'… ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים – ותורה אחת ותרבות אחת תהיה לכולם.

האוּמנם?

לא! תורת האדם אינה עומדת על רגל אחת.

ההשתלמות אינה בת אחדות מוחלטות, עומדת וקיימת. הא אינה טבועה במטבע אחת, כמטרת הבריאה והאנושיות ותכליתן, באופן שכל בני-אדם גם בני-איש מצוּוים ועומדים להכניע את עצמם תחתיה ולקבל צורתה.

"הרבה יטעו ויחשבו – אומר חכם אחד – שמטרת האנושיות היותר נעלה היא, שכל העמים יטו שכמם לקולטורה אחת, ורוח אחת תהיה לכולם, מבלי דעת, כי יסודות הקולטורה הנכונה תלויים ומונחים בצורותיה השונות לעם ועם כלשונו וכרוחו. הן אמנם ההשתלמות היא בעלת מדרגות רבות, העומדות זו למעלה מזו, עד עליונה שבעליונות; אבל תכלית ההשתלמות האנושית אינה כרוכה במרכז כללי, אחרי שהיא נעוצה ברשות-הרבית, ובהשתלמות כל הכוחות הפועלים באדם כמו בטבע".

בני-האדם לא ישתלמו זה אחר זה, רק זה בצד זה; וכל אחד באשר הוא שם, בחוגו, במרכזו, בעמו ובזמנו, יקבל צורה על פי מיצוי נפשו ותכונתו, צורה שבה יתגשמו תנאי רוחו, נפשו, מחשבותיו ורגשותיו, צרכי לאומיותו ואנושיותו.

"האנושיות – אמר חכם אחד – אינה אלא מושג מופשט כללי, קיבוץ אותם הסגולות והכשרונות המשותפים לכל בני-אדם לגוייהם, בעוד אשר הלאוּמיוּת היא הצורה המוחשית אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם. הראשונה היא איפוא מקור החיים ויסודם, הרוח הפנימי, אשר ממנו תוצאות לכל המעשים ודרכי החיים בכל תמונותיהם; והאחרונה היא הצורה החיצונית, המוחשית, השונה בכל עם, צורה אשר ילבש הרוח הפנימי בצאתו מכוח אל הפועל, ואשר בלעדיה לא ירָאה ולא ימָצא בעולם העשיה".

"ודע שכל אלה המחשבות כולן, החוקים והמסורות, מושגי לשון ודעת וציורי האלהות, היותן מתפשטת באומה ברב או במעט השלמוּת הן כולן נחלות ומנות שנתנו לקנין אלוה בכלל, ויצאו לאור עולם אחת אחת, באמצעות זמן ארוך ורב, והן מקושרות בקשר אמיץ, ועוזרות כל אחת את רעותה דור אחרי דור… והאוצר הרוחני ההוא המיוחד באיכותו ומשונה בעם ועם יקָרא רוח-האומה בכללה, והנהו מפַתח פיתוח עצמותו בשינוי והבדל ניכר, – הגם שקשה להבין הערך שבין הענינים הרוחניים הללו זה מול זה" – (מורה נבוכי הזמן).

הטבע ואור ה' הזרוע לא יתגלו לבני-אדם בבת אחת, בכל ישותם ומלואם, כי אם מעט מעט, חלק אחר חלק.

הן אמנם תורת "אחדות כוחות הטבע" מלמדת אותנו בינה, שכל הכוחות הפועלים בעולם ומלואו אינם אלא כוח אחד, הפושט צורה ולובש צורה, ומתגלה בהרבה פנים ובטיפוסים שונים. אבל אחרי שלא נוכל להניח, כי מקור כל הכוחות עומד כדבר בפני עצמו, ויחסו לשאר הכוחות כהאב להתולדות, הרי יש לכל הצורות הרבות שבהן יתראה ערך שוה, וראי זה כדאי זה. וכן הדבר ברוח המחיה את התרבות, שאמנם אינו אלא אחד, כוח רוחני יחיד ומיוחד, המעלה את האדם למעלה מן הטבע; אבל הכוח הזה אינו קיים כשהוא לבדו, וסופו ותחילתו נעוים בצורות שיקבל אצל כל אומה ולשון ומהלכן לפי חוגן ושורש נשמתן.

כשם שאין דת מוחלטת, חוקים קיימים ועומדים, מידות ברורות וקבועות, שפה אחת ותורה אחת; כך אין תרבות קבועה ומסומנה במצריה.

"להאדם באשר הוא אדם, חלק מן החי, ההולך הלוך ומשתלם והיה לעולם בתוך העולם המקיפו, לעולם האחוז מצד זה בשלשלת היקום והבריאה ומצד זה נבדל ונעלה ממנה, לעולם היודע ומכיר את הטבע ורבונו, – יש סגולות רבות: סגולות המחשבה והרגש, הדעת והשירה, הדת והחברה, המשפט והמוסר, הכוח והרצון. הכוחות הללו עם כל עלייתם וירידתם, כמוּתם ואיכותם המה משותפים בתור קנין כללי למין האנושי; אבל צורותיהם, הסמל שבו יצטיירו, הולכות הלוך והשתנה לפי תנאי הזמן והמקום, הטבע והתולדה. והחופש הטבעי דורש, שכל עצם נברא ילך וישתלם בחוגו ובתעודתו, ויחיה לפי מעמדו בתוך הטבע מבלי כל מעצור ותערובות" (רומא וירושלים).

"וכמו שהאדם הפרטי, אחרי אשר יתפתח ויקנה שלמוּתוֹ, ישיג מעמד קיים שבו ניכּרת עצמותו, כן הדבר בעם;  גם בו יתבסס ברוב הימים עצם מיוחד, עצם בולט וניכּר, וכל עם ועם, באיזו מדרגה שיעמוד, הרי יש לו תרבות שלמה, יסודי דת ומידות, עולם הגדות ומסורות, זכרונות ודברי הימים, תכונות וסגולות, ולוקח חלק בעבודת המין האנושי, אם מעט או הרבה.  ולוּ היו השנים כתיקונן והעולם על מכונו, לוּ לא הרחיקו ללכת בחיים כמו בדעת להכחיד את הכוח העצמי והמחיה של כל עצם", לוּ לא קמו רוחות רעות בתולדות האדם, לטמטם לבו ולעוור את עיניו בתורת האחדות, אז היה יושב כל עם בעולמו ומוטבע בלאומיותו. אבל לאסון המין האנושי קמו גאונים וגיבורים רבים בתולדתו, שטעו בתורת האחדות; ובדבקם לאהבה בתורה או תרבות אחת ביקשו לזַכּוֹת בה כל העולם כולו, כמעשי אלכסנדר מוקדון, קרל הגדול, פּטר הגדול, נַפּוֹליון ולעומתם רבים ממחוקקי הדתות.

העלתה בידם? הראו סימן ברכה בפעולותיהם? האם לא היו למעצור להתפתחות הרוח העצמי שבעמים והלשונות?

קטוֹ הרומאי גזר על החכמה היוָנית, בראותו כי כזמורת זר היא להרומאים וסכנה מרחפת על ידה לקיום עמו ועצמיותו. לפי מידה זו גזרו חכמי ישראל על החכמה היוָנית הזרה לרוח ישראל בעיניהם.

"כל מעשי האומה, כל רוח נעלה וטוב המתגלם ובא לאור בקרבה, כל הרוחניות השרושה בקרבה היה לאֵל חי בקרבה".

ושכנתי בתוכם, והשכינה גם היא נעוצה באחדות כוח הטבע, הכל בה אחד, והיא פושטת צורה ולובשת צורה, וערך הצורות שוה בכל מקום.

תורת האחדות, אחדות הטבע – האלהות, טהרת המחשבה והרמת השכל עם כל רוח השווי שבה, שכרה, לפשט עקמומיות שבאדם ובחברה, יצא בהפסד הכרוך בעקבה; כי תולדה מוכרחת מתורה כזאת היא מטרה אחת ויסוד אחד רוחני בחיים ובתולדה, יסוד שהוא תכלית מין האנושי, והכל חייבים לסגל להם עצמיותו, ועל אותו דבר סבלו כל הדורות והעמים.

בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; ובשעה שהעתיקו השבעים את התורה יונית היו שלושת ימי אפלה, כי החלק אינו הכל…

נהָירנא כַּד הוינָא טליָא, בהלוֹ נר ההשכלה על ראשי, והימים האלה היו ימי תנועה בארבע האמות של ההלכה, תנועה אשר בין אחים תפריא, והרחיקה לב בנים מעל אבותם. גם אנכי נמשכתי מהתנועה הזאת, ויבוא שינוי נמרץ בעולמי; נהרסו דעותי ורגשותי ילדי-הספר ולבי נתרוקן מכל רכוש אבות… לבי נתרוקן מדברי קדם וימלא דעות ורגשות חדשים, אשר הביאוני לידי שכרון, לידי התלהבות, ישוּתי, הויתי, חפצי ותשוקותי נצטמצמו בנקודה אחת, ומנקודה זו הסתכלתי והתבוננתי אל כל העולם כולו. הנקודה הזאת היתה התרבות המערבית. מערבא! לשם זה כרעתי והשתחווי. משאת-נפשי היתה, כי ישפוך אלהים רוח התרבות המערבית על כל בשר, ומלאה הארץ דעתה והשכלתה.

מאז עברו ימים, הפלגתי בים החיים, ראיתי מערב אירופה, התבוננתי אל תרבותה, דעותיה ומידותיה – ריאתי ונוכחתי אחרת.

השאלה אם לקבל עלינו את התרבות המערבית בכּל, היא השאלה – אם להיות או לחדול. מערב ומזרח! כל אחד מתמלא מחורבנו של חברו.

כל מי שאיננו בעדנו הוא נגדנו. – מזרח או מערב? להיות או לחדול?

הרעיון שההווה יחדל הוא רעיון מחריד לב ונוגע עד הנפש.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת… ושעמתי בת-קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…

ואני בתוך הגולה. –   

 

סְתִירָה וּבִנְיָן

שעה זו, שאנחנו נתונים בה, היא לא כדאתמול, לא כתמול שלשום – אין דומה לה. כל היסודות והתנאים מבית ומבחוץ שעל ידם נתקיימנו כל הימים נתמוטטו. "הלילות הארוכים" הללו חדלו, ותחתם באו ימים חדשים ותנאים חדשים; והפחד אשר בלבנו לא שוא הוא, שאין אנחנו עומדים עוד על אֵם הדרך – ושהגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים.

היפלא הדבר, שכל אלה היודעים בלבבם את משא אותה שעה ותוצאותיה, היודעים את הפחד" של עם בא עד משבר, של עם שעבדותו הפנמית והחיצונית עברה את הסאה, ושעוד שעל אחד לו אל החדלון הרוחני והחָמרי. – שהכל בהם יתאמץ להכריע את הכף של ההויה על החדלון; – ועוד גם זאת מרגישים המה, שההויה צריכה להיות בהיקף אחר, באופן אחר ובמסיבה אחרת מאשר היתה עד כה. בשׂוּמנוּ לבנו אל העיקר, אל תחיית העם, אין אנו יכולים לישא פנים גם למסורות אותו העם…

אמנם על ידי העבר שלנו יש לנו זכות תולדתית להתקיים לעתיד ולתבוע זכות קיומנו; ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונלחם מלחמת-קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו; אבל גם כחד לא נוכל, שהשכר מנחלת-אבות שלנו גרם לנו גם הפסד רב. – 

באותה מידה אשר נתדלדל מעמדנו המדיני וקיומנו העצמי בסיבת חורבן הבית וחדלנו להיות עם פועל ומוסיף על רכושו הרוחני והחָמרי, עם חי חיי המשך לימיו מקדם, באותה מידה היו לנו העשוי והנאמר אצלנו, המחשבות והעבודות ברוח ובחומר, לעיקר – ליסודות הראשיים שאנחנו נשענים עליהם. נדחו היהודים מפני היהדות.

כל רגשות הקיום, חפצי ההויה, שמילאו לבות בני יעקב בימי קדם, ביקשו להם דרך על ידי הצינורות הללו. רבים חשבו, שבזה הם יוצאים ידי חובתם הלאומית המפכה בבתי-נפשם, בשמרם דברים שנחלו מאבותיהם.

מלבד שעל ידי הדבר הזה היינו לעבדים ברוח, לאנשים שחדל להיות להם אורח, להתיחס אל העולם ואל החיים ביחס טבעי – הסב הוא לנו את ההפסק הגדול בחיינו המעמדיים והמדיניים, הפסק שכמעט הביא אותנו לידי כליון. את בנינו לימדו להאמין, כי הצירוף הנפשי עם עַם ישראל מחייב להאמין באיזה חשבון של עולם קבוע ומוגבל; וכה פנו והלכו להם, כי ביקשה נפשם דרך אחרת.

קרועים אנו להרבה קרעים: מעבר מזה עוזב החלק הקיצוני את בית ישראל הלוך ונסוע אל בני הנכר, מקריב להם עבודת נפשו ורוחו ונותן לזרים חילו, ומעבר מזה היראים יושבים במבואותיהם האפלים, לשמור ולעשות את אשר ציוו אותם. והנאורים, העומדים באמצע, המה בעלי שני פרצופים: חצים מערביים – בחייהם ובמחשבותיהם, וחצים יהודים – בבתי כנסיות. הכוחות החיוניים הולכים ומתפזרים והאומה הולכת וחרבה.

יחד עם התשוקה, אשר החלה לפכות בלב השרידים המעטים לתחיה רוחנית, אנו מרגישים, שהתחיה הזאת צריכה להיות פנימית וחיצונית גם יחד, ושאי אפשר לה אלא בכגון הפיכת הקערה על פיה, כלומר – בשינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת.

לבבנו החפץ בחיים מרגיש, שתחית ישראל תלויה בהכרעת הכף. – משפט הבכורה ליהודים על היהדות. – האדם החי קודם לנחלת אבותיו.

צריכים אנו לחדול מהיות יהודים בעלי יהדות מופשטת ולהיות יהודים עצמיים, בתור עם חי וקיים. ה"אני מאמין" הרגיל כבר חדל להיות מספיק לנו. – 

חפצים אנו להרים את יכולת המחשבה שלו, להעשיר רוחנו ולהרבות כשרון המעשה בנו; אבל חלילה לנו להטביע מחשבותינו במטבע מיוחדת, לצוות עלינו מה לחשוב ומה להרגיש.

ציווּיים כאלה גורמים לעם עבדות מוחלטת, פנימית, והיא מביאה לידי עבדות חיצונית.

לא תיקונים נחוצים לנו בחיינו, שינויים דרושים לנו, שינויים עיקריים בכל מהלך חיינו ומחשבותינו ונפשותינו. 

חכמת-ישראל, דת ישראל רק חלקים שונים הם המסורים לאיש ואיש כרצונו וכניותיו; אבל עם ישראל קודם להם, "ישראל קודם לאורייתא".

העולם הגדול, החיים בכל משמעם, התשוקות הרבות, הרצונות והנטיות שבלב – הכּל נוגע לנו ולנפשנו אנו כמו לכל אדם באשר הוא אדם. לא נוכל עוד לפתור חידות החיים או לחיות ולפעול כמו שחיו אבותינו. אנו בנים ובני בנים של הדורות שלפנינו; אבל לא ארונות שלהם…

עלינו לחדול מהיות נושאים לספרים ולמחשבות נתונים לנו, רק נתונים.

על ידי שינוי עיקרי ויסודי בעולמו של ישראל וברוחו יקבלו כל רחשי לבבנו, כל נטיות נשמתנו, מחשבותינו, רגשותינו, תשוקותינו, רצוננו וחפצנו פנים אחרות; נחיה וגם נעמוד.

שינוי עיקרי כזה במצבו של עם, השאיפה לחירות יסודית והתשוקה הרבה לקום לתחיה מחַיה את לבבנו. השינוי הזה הוא גם כמעין נובע. הוא מחַיה כל אשר בנו ומה שבסתרי נפשנו; הכוחות שלנו מקבלים תוכן חדש לחיים.

מעבר מזה לנו עתיד מרומם את הנפש, ומעבר מזה עם תועה אנו על ידי רועינו המתעים. אחריות גדולה עלינו. הכל בידינו! יהודים אחרונים אנו או ראשונים לגוי חדש…

 

"הַסֵּפֶר וְהַחַיִּים"

לפני מונח "לוח העם" של "אחיאסף" שנה ראשונה, ואני קורא בו בשום לב.

בו מאמר מענין בשם "הספר והחיים", שמתחיל בקריאה זו: "עם הספר היינו מאז ומעולם, והדבר הזה היה לנו לסם-חיים ולסם-מות כאחד…"

"בעת אשר מעבר אחד – הוא אומר – נתן לנו הספר שׁם ושארית וכו', הנה מעבר השני אותו הספר בעצמו, בהינתקו מן הארץ ובעמדו ברשות עצמו, כאיזו בריה מיוחדת, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא בשבילה בלבד, הסב לנו רעות רבות וצרות מבית ומחוץ, עוד יותר הרבה מבית".

"עקמומיות-השכל, שקשה למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי-התרבות, לנו בני ישראל. לנו מבטים משונים על תבל ומלואה, המבהילים בזרותם ופראותם. יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נעמם ויפים, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה. – אלה היו תולדות הספר המופשט, אשר בנו לו בימה לעצמו, הרחק מכל החיים, המונם ושאונם".

"כל ההתחכמות הסבוכה והמעוקלה של הספר המופשט ההוא, אשר בשמוע אותה אדם בריא בשכלו מן החוץ לא יאמין למשמע אזניו וישום וישרוק, היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל; וכל זה להעם כולו, כגדול כקטן, אין נקי…"

"הספר המופשט הזה אין לו עוד דבר להחיים והטבע, שהוא ספר בפני עצמו; הכל ממנו. הכל בו והכל בעדו, ולהאדם לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו, לדרשו, לגדרו, כי הוא תמצית החיים".

"הם, בעלי הספר, מצאו עצמם קרויים לצוות על מסתרי נפשנו, רצוננו ויחסנו אל הטבע והחיים; הם התירו לנו בקושי גדול לעסוק לפעמים בחיצוניות, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אחרי שבן-אדם עברי לא נברא אלא לגירסא, לעשות אזנים להלכות והלכות להלכות!" ושואל הסופר הלז לאמור: "מי נתן זכות מוסרית לעם שלם, עם תולדתי, עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה, עם ישראל, מי נתן לו הזכות להשליך כל עול הטבת החיים ותיקונם על עמים אחרים, והוא ישתעשע בצעצועים בחקירות בלתי פוריות על דבר העבר אשר לו, במנהגיו ולימודיו המצומצמים, לוּ גם היה בהם דרך לתרבותו אשר בה יתפאר".

"ו'התרבות העתיקה' של ישראל מה היא שבה יתפארו? אחרי שרק איש חי יכול וצריך להתפאר בתרבותו וכו'; אולם החנוט, הנקבר חי – מן תתן ומה תוסיף לו התרבות?"

"התרבות היא אחת מצרכי החיים, מצרכיהם היותר ראשיים, אבל לא צרכי החיים כולם. ואם בשבילה יחדלו החיים להיות חיים, אם בשבילה ועל ידה יתמכר האדם לאיזו אותיות מתות והיה לבן עולם אחר, לא אותו העולם שישנו במציאות – אז הלא יצא שכרה בהפסדה, ולמי ולמה היא?"

וההפסד הלא הוא גדול ורב מאד, על ידו נתמעכו חיינו, נשתתקה המית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור…

צללים אנחנו. ושם מבחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני-אדם יודעים את תפקידם.

הנה חיים וחירות ואנו – עבדים בני עבדים. "חטא חטא ישראל בשבתו בארצו, יספרו לנו כתבי-הקודש, כי עזב אלהי אבותיו וכו'; וחטא חטא ישראל בארץ גלותו, כי בחפצו להידבק באלהי אבותיו עזב את אלהי העולם…"

"והוא הוא הלא אלהי אבותיו". –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה