_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נִסִים וְנִפְלָאוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מֵאַגָּדוֹת הָאֲרִ"י וְתַלְמִידָיו            

א

הָלֵּדָה

איש היה בארץ הצבי, ושמו רבי שלמה, והיה האיש הזה תם וישר ועובד את אלהיו באמונה ולא מש מן התורה.  ויהי היום והוא נשאר בבית הכנסת לבדו, ואיש אין אתו.  ויגָלה אליו אליהו התשבי ויגש אליו ויאמר: דע לך, כי שלוח אני מאלהי צבאות לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק; והוא יחל להושיע את ישראל ממערכת הקליפות הסובבות את העולם מקדמת דנה.  – והיה כי יוָלד אבוא ביום השמיני, ביום הימולו, ואהיה עמו.  ויהי ככלות אליהו לדבּר את דבריו נעלם וסר המראה.  ויפול רבי שלמה על פניו ויתפלל לפני קונו, כי ימלא אחרי מצות הנביא ולא יגרמו עוונותיו.

וישב בלילה ההוא אל ביתו וידע את אשתן ותהר ותלד בן.  ונמלא כל הבית אורה.  וישמח האיש, כי יצא כזה מחלציו, ויפרוש כפיו ויודה לה'.  ויהי ביום השמיני ויובא הילד לבית הכנסת, להכניסו בבריתו של אברהם.  ואבי הילד הסתכל לכל עבר לראות, אם יבוא התשבי, כאשר דבר, ולא בא.  וימתן שעה או שתים, אצים כל הקרובים, לאמור: גש קח את בנך למולו, והוא דחה אותם.  ויתפלאו מאד על אשר לא ימהר לקיים את המצוה אשר ציוה אלהים ויאמרו: דברים בגו, עוד העם יושב ומחכה, והנה נגלה אליהו שנית ויגש אל האב ויאמר: קרב, עבד ה' אל המזבח ועשה את עולתך; שב על כסאי ואני אמול את הילד לה', כי כן ציוותי.  ויעש אליהו כן, ואיש לא ראה אותו.  ותהי מאז עם יצחק ברכת אליהו. 

 

ב

הֶעָנָן בּצָּהֳרים

הרב המקובל רבי יצחק לוריא היה בעיני בני דורו כאחד ממלאכי מעלה, אשר התגלה בין יושבי מטה; בו היו ניצוצות מהגואל, ואורו האיר ימים רבים הארץ-ישראל ובחוצה לארץ לרבים, לטובים וישרים, אשר יראת ה' בלבותיהם ובדרכיו ילכו. 

אומרים: כשהיו זיקוקין דנורא ובעורין דאשא יוצאים מפיו, בעוסקו עם תלמידיו בסודות התורה, היה עמוד אש סובב את הבית ומשרתי-רום היו באים ומקיפים אותו ואת תלמידיו והיו ניצבים בהמית-קודש.  נתקנא בו השטן פעם אחת ובא בענן קודר באור צהרים ובקש לכבות את האש.  התחילו התלמידים להסתכל זה בזה; קם הרב על רגליו וקרא ואמר: יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! יגער ה' בך, השטן! מיד חלף הענן וחדל לו ונראתה פאת-אודם בשמים!

      

ג

בֶּן-יוֹסֵף

שבע שנים רצופות התבודד הרב האר"י במצרים את רבו רבי בצלאל אשכנזי ויעמלו שניהם בתורת ה'; ולא אבה המורה לדחוק את השערים הלאה, ויתבודד האר"י עוד שש שנים רצופות לבדו, ואין איש אתו, והוא מבקש את ה' ואת דרכיו הנסתרים מעין כל חי.  ויבקשהו בספרים ולא ענה אותו ויבקשהו בתשובה ובסיגופים ולא מצאהו; ויבנה לו אוהל על שפת הנילוס וישב שם עוד עשר שנים רצופות.  רק בערב-שבת סמוך לחשכה היה בא לביתו, ובמוצאי-שבת היה עוזב את ביתו ולא דבר עם שום אדם.  שם, על שפת הנהר הגדול ועולם-המים, זכה לרוח הקודש, ויבוא אליו אליהו ללמדו תורה וסתריה.  לילה לילה היו מעלים נשמתו לישיבה של מעלה; ובאו גדודים של מלאכי-השרת לוותו למתיבתא דרקיעא.  פעם למד בישיבת רבי שמעון בן יוחאי, פעם בא לפני רבי עקיבא, ופעם גם לפני רבי אליעזר הגדול. 

גם בישיבת הנביאים וחוזי-יה למד; והעיד על עצמו, כי אילו היו כל הימים דיו וכל הקנים קולמוסים וכל הרקיעים גווילים לא יספיקו לכתוב את אשר למד בשמי מרומים.  אבל לא יכול לחרוט בספר את חכמתו, כי בכל פעם אשר אמר לעשות זאת באה חכמתו כנחל שוטף. 

אחרי עשרים שנה לימי בדידותו בארץ מצרים נגלה אליו עוד פעם התשבי ויאמר אליו: כה אמר ה', הנה קרבו ימיך למות, ואתה קום ועלה לארץ האבות, אשר נשבעתי לתת אותה לבניהם ולהחיותה עוד פעם, כי יבוא מועד.  ויקם האר"י וילך לארץ יהושע, ויציין את כל קברות החסידים והגדולים הקדמונים; והיה מכיר כל נשמה ונשמה הפורחת באויר; ואפילו במקום שאין ציונים עוד, ראה בכל פעם את האור המרחף שם ויאמר: כאן קבור תנא פלוני וכאן ספון צדיק אלמוני. 

בכל ערב-שבת היה יוצא עם תלמידיו לקדש את השבת על פני השדה, והיה מעצם את עיניו; והיה אומר, שהוא מתבלבל מכל המון הנשמות העולות למעלה ומאלה הנשמות החדשות היורדות למטה.  העולם מתקדש, ויתקשרו העליונים והתחתונים לשבּח שבחו של ריבּון כל. 

אומרים: נשמת משיח בן יוסף  היתה ברב הזה, ויפנה מקומו למשיח בן דויד.

 

ד

שְׁנֵי הָעוֹרְבִים          

היו שני כלבים, שריב היה ביניהם תמיד.  יום אחד התנפל הזאב על אחד מהם, אמר השני, אם לא אכבוש את שנאתי ולא אהיה לחברי לעזר, ויאכל אותו, למחר יבוא אלי ויאכלני גם אני.  כה נתחברו, בימי משה, בני-מואב עם מדין להצות על בני-ישראל, אשר יראו מהם, וישלח בן צפור מלך מואב מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וקוב את עם ה'.  וה' היה עם שבטו, בחר בו לנחלה, ויהפוך את הקללה לברכה.  ממלכי מדין לקח נקם פנחס בן אלעזר בעת אשר צבא עליהם, ואת בלעם בן בעור הרגו אלפי ישראל בחרב. 

ומתגלגלות נשמותיהם של בלק ובלעם, שהיו מבקשים לעקור אומה שלמה על לא חמס בכפה, ובאות בגופות הבהמה והחיה, לרצות עוונותיהן, ולא תמצאנה מנוח.

פעם ישב האר"י לפנות ערב, השדה, במסיבת תלמידיו ודרש לפניהם על-דבר כּוחות הטומאה המתנגשים עם הטוב.  ויפן וירא שני עורבים מרוטים מצפצפים באילן, ואין גם נוצה אחת על גוָם.  ויעופו אליו ויסובבו אותו מכל עבר.  ויקם הרב מלא קומתו ויקרא אליהם בקול גדול: רשעים ובוזי-יה! מה לכם אלי? ויצעקו העורבים בקול מר ויברחו לנפשם.  שאלו אותו התלמידים: מה טיבם של העורבים הללו, רבנו? אף הוא ענה ואמר להם: בלק ובלעם היו, שהוציאו אותם ממדור גיהינום אחד למדור אחר קשה ממנו. 

כה נלחם הרב הזה עם הרע.

 

ה

הַמּוֹרֶה

הרב רבי חיים ויטל יצק מים על ידי רבו, רבי יצחק לוריא ממצרים, ויהי אחד מגדולי ארץ הקדושה. 

שנה שחומה היתה, פני השמים כנחושת ולא ירדו גשמים זה ימים רבים, וימעטו המים אף בבורות החצובים.  בכל זאת לא חדל התלמיד הזה מטבול את גופו בכל ערבי-שבתות, כמנהג חכמים.  פעם אחת פגע בו הגמון אחד בלכתו לטבול ויגער בו ויאמר: מימינו מועטים, לשתות אינם מספיקים, ולרחוץ אתה משתמש בהם; אם לא תפלל לאלהיך ולא יתן לנו מים כדי צרכינו אסיר את ראשך מעליך.  נמלך הרב ונקב את השם, וישא אותו הרוח ויביאהו בו ביום לדמשק רבתי.  נכנס לבית הכנסת, והוא זר לקהל-היהודים אשר שם.  התעטף בטלית ויחל לדרוש במעשה מרכבה; ובאו מלאכים ושרפים והציצו בכל החלונות וראו כל העדה ראות ונפלאות, שלא ראו אבותיהם גם על הים.  ויקומו ויאמרו: היה לנו לראש, וישב על הכסא ויקרא ויאמר: ענה,אלהים גם לאלה שעזבתים! באו הרצים ואמרו, כי גשמים ירדו בארץ.

 

ו

הָרַב וְהַשּׁיךְ

בעיר דמשק רבתי חיו בשני קצותיה שני חכמים גדולים וישרים, האחד היה בן-ישראל מבני הנסתרים, ושמו רבי משה גלאנטי, והשני הה בן-ישמעאל ושמו אבו-סעיד.  וישב רבי משה בבית-מדרשו והיה עוסק בתורה ובמדע ויחכם מכל בני-גילו, אבל גם אבו-סעיד התעצם בחכמה ובעיון ויצא לו שם בארץ.  ובאו העברים בצר להם אל רבי משה רבם ומצאו רוָחה; ובאו הישמעאלים אל חכמם הם והיה להם לעינים.  גם חולים ומנוגים ירפאו שניהם, איש איש כידיעתו; אבל דבר יתר לישמעאלי על העברי, כי היה מתפלל על החולים, והיה אומר: זה חי וזה מת וככל היוצא מפיו כן יבוא.  ויחר הדבר לגלאנטי, כי אדם אחר, שאינו בן-ברית, יגדל ממנו, ויתעטף בטליתו ויבוא אל השיך ויקבלהו זה בסבר פנים יפות.  ויחל גלאנטי לדבר עמו בשבע החכמות ובכל נפלאות העולם; ויאמר השיך אליו: לא ידעתי כי אין דבר נסתר ממך, למדיני-נא את כל אלה ואשב לרגליך.  ויענהו הרב לאמור: אעשה כדבריך, אם גם אתה תפתור לי את החידה, מה זה כי בידך ספרי החיים והמתים, ואתה קורא בהם מראש.  וענה השיך: הקשית לשאול ממני, הדבר הזה לא נגלה בלעדַי לשום בריה שבעולם; ואם אגלה לך את רזי, ולא תחסר ממני, אמר הרב: אם כן הדבר, גם אני לא אלמדך צפונותי ולא תעלה על סולם הידיעות האלה.  ויצר לשיך לעשות רצונו, אבל נפשו השתוקקה והתגעגעה לנתיבות-עולם, ויאמר לו: כן יהיה כדברך, אשר תשאל, אם תענה את נפשך שבעה ירחים רצופים וטבלת בכל יום, ערב בוקר וצהרים, שבע פעמים במים ולילה לילה תדליק לפני מיטתך שבעה נרות, ובטרם תפקיד נפשך לאלהים תסובב את החדר שבע פעמים.  ויעש הרב כאשר ציווהו.  ויהי מקץ הימים האלה, וילבש מלבוש לבן ויחגור אבנט במותניו ויבוא אל השיך, ויחרד לקראתו ויאמר: בואך לשלום! ויביאהו חדר לפנים מחדר; ויהי בבואם לחדר השביעי, והוא סגור על מסגר ולא נראה בו חור, ויגע השיך בידו בכותל, והנה נפתחה דלת רחבה, ומן הדלת מבוא לגן יפה ונחמד למראה, ויבואו בתוכו ויריעו כל העצים ויחלו להניע את עליהם, ויראו משעול אחד ויבואו בו, ויגיעו בלכתם אל ברכת מים זכים כבדולח, ויפשטו את שמלותיהם מעליהם ויטבלו עוד שבע פעמים.  המה יצאו מן המים וינגבו את גופם, והנה עורם החל להאיר וגם בגדיהם אשר שמו עליהם הבריקו.  וישמעו קול כנפים משיקות, ורוח באה ואחזתם בציצת ראשם ותביאם מהלך חמש מאות פרסה; ויעמדו על רגליהם, וישאו עיניהם והנה ארמון נפלא, בנוי שיש, ושעריו נוצצים מזהב, וישתחו השיך שבע פעמים, וגם ברב השתחוה ארצה, ונפתח השער ותצא שפעת אור גדול ותברקנה בתוך האור האותיות: שיויתי ה' לנגדי תמיד! ויפלו על פניהם, וסר כל המראה.  ויאמר השיך: אם בהתפללי על החולה האותיות מאירות, ידעתי כי חיה יחיה החולה, ואם יכוסו בערפל וידעתי ככי שאול יבוא.  פתח הרב ואמר: ברוך שחלקת מחכמתך לבשר ודם!

 

 

שְׁנֵי סִפּוּרִים

א

אוֹר מֵאֹפֶל

בארץ אחת, מקום מושב הדוכסים העריצים אצילי-עם, דר בכפר אחד איש-עבר יושמו רבי אהרון, שהיה מחזיק בחכירה את הריחים מאדון הכפר והיה משלם לו תמיד דמי השכירות בדיוק.  והוא גם ראה ימים רבים בטובה.  וילך בדרכי ה', נתן מפתו לכל עובר ויחזק בידי תלמידי-חכמים אשר בעיר הקרובה ופיזר הרבה לתלמוד תורה. 

והנה באה העת, שנהפך מזלו, הפסיד במעשהו בזה אחר זה, ולא יכול עוד לשלם לאדון הכפר את הדמים.  אמנם בתחילה האריך לו האדון את זמן הפרעון, כי ידע שעבדו באמונה, אבל אחר-כך נהפך לבו לשנוא אותו ויאמר, כי רמה ירמה אותו וישם את כספו בסתר.  ויתן צו, כי אם לא ישלם לו נשיוֹ עד שלושה חודשים, ימסור את הריחים בידי אחר ואותו ישים בבור.  ויעש לו כן בעבור המועד הזה.  בבית-הריחים.  אשר עסק בו ימים רבים, הושיב איש אחר ואותו ואת ביתו הוריד לבורו נתן לו רק לחם צר ומים לחץ.  ויצו על אחד מעבדיו לשמור על הבור.  וירחם העבד על השבויים וירבה לתת להם מזון ומים ויט להם חסד. 

והאשה, אשת אהרון, הרה ללדת, ברדתה עם בני ביתה אל הבור, ותלד אחרי ארבעה חודשים בן ויאר כל הבור בצאתו ולאויר העולם, ותרחצהו אמו, ושמה אותו במטלית וימל אותו אביו במלאת לו שמונת ימים ויקָרא שמו בישראל שלמה-אפרים. 

ויהי כגשת העבד בלילה להוריד להם מים, ותגל האם את שוקי הילד ויהי להם אור.  ויתפלא העבד לראות אור מאיר בבור וישאלם לפשר הדבר ויאמרו אליו: ילד נולד לנו ועורו מאיר.  ויאמר העבד לנפשו: עם פלא הוא עם היהודים.  וישכם בבוקר ויספר את הדבר לאדוניו ולא האמין לו וישחק עליו.  ויאמר העבד: אדוני, תן צו כי ינקרו לי את עיני, אם התלתי בך.  וילך האציל עם ראשי משרתיו ויצו להעלות את הילד מן הבור, ואמנם בשרו מאיר ולא היה כתינוק יפה זה בעולם; ויכמרו רחמיו מאז על הוריו ויצו להעלות אותם מן הבור, ויתן להם חופשה, והוא ויתר על החוב וימצאו עסק אחר בכפר והיה להם מנוח.  והנער כי גדל שלחוהו אבותיו העירה וילמד את התורה ויחכם מכל אדם ויהי לרבן גדול בישראל.  ויחבר את הפרוש "כלי יקר" על תורת משה.  אמרו עליו שלא יכול איש להביט בפניו מחמת יופיו. 

 

ב

יוֹם-שַׁבָּת בְּגַן-עֵדֶן

הרב הגדול,  בעל  "מקדש מלך", היה איש מפורסם, "פועל ישועות" ועובד את ה' בכל לבו ובכל נפשו.  הוא היה שומר כל מצוה, נזהר בכל מנהג, מקיים כל פקודי החכמים באהבה ומוסר עצמו על עסקי בית-ישראל ותורתו; ויותר מכל אלה היה זהיר במצות השבת, לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה, ועבד את האלהים כדבר הברית בינו ובין עמו לאות עולם.  הוא היה מכין את עצמו תמיד לכבוד השבת, כחתן לקראת הכלה אהובתו, ואש האהבה יוקדת בו, בערה בו אהבת מצות-שבת והתגעגע תמיד לביאת יום השבת.  ביום הרביעי בשבוע ישב ולמד הלכות שבת וחזר על כל החוקים והתורות; ביום החמישי לא התחיל עוד בשום עבודה ולא זז מעירו גם בדבר נחוץ מאד, והיה יום זה אצלו כבר מעין ערב-שבת כהלכתו; ביום השישי בבוקר טבל את עצמו במקוה-המים, עלה וניגב את גופו, לבש בגדי שבת והתחיל לומר שיר השירים בהתלהבות עצומה ובשירה ובזמר כשלמה בשעתו.  אחרי הצהרים כבר האירו אצלו הנרות של שבת, וכשפתח ואמר את המזמור: לכו נרננה! נסערו כל החיות ואופני-הקודש ממקומם, והוא היה בא "לידי גלוי-השכינה ממש".  התעוררה אז מלכת-שבת ברוב גדלה, כי בא אורה!

פעם אחת באו חילות למקום מושבו וברחו רוב אנשי-העיר, גם הרב אנוס היה למלט את נפשו.  הדבר היה ברביעי בשבת לפנות ערב.  הוא קיוה, כי עוד יבוא למושב בני-ישראל ליום השבת, אבל התחיל להיות תועה בדרכו; ויבוא ביום החמישי ליער גדול ונורא, וילך בו כל היום ההוא ואין קצה לו.  ושוא שינס את מותניו ויעבור בו לבקש מוצא.  אין סוף ליער ואילנותיו מכסים את אור השמש.  וילך בו כל היום וכל הלילה, ויקם בערב-שבת בבוקר בלב מלא פחד וחרדה ויבט לכל עבר, ורושם היער כאילו לאורכו אין כץ.  והוא הולך ומבקש, אולי ימצא איזה שביל המוביל לחוץ.  השעות עפות, עברה כבר גם עת-הצהרים, עוד מעט ובא השמש, והוא ישאר פה יחדי היום הקדוש.  ויפול על פניו ויבק ויתחנן לפני שוכן מעלה ויאמר: אתה, אלהי ישעי, ידעת, איך יקרה לי מצותך ואיך נכון הנני להפקיר את עצמי בגלל קדושת-שבת.  כל ימי נזהרתי בה וקיימתיה, כאשר נאמר על ידך למשה עבדך ולזקנים, שומרי התורה, ועתה כי זקנתי, עוד מעט ואשוב למועד-נצחים, אשבות ביער, בלי קידוש על היין ובלי חלות ובלי בגדי-שבת ותפילה בציבור.  וישמע ה' את בכי עבדו. 

ויהי כאשר כילה להתפלל, ראה לפתע פלטרין גדול נוצץ מרחוק מבין האילנות.  ויתעמל לבוא שמה.  מה נפלא המראה אשר לפניו! הנה ארמון, כולו שיש טהור, ולו שבע מאות ושנים חלונות, ושערים רבים לו ועליו מגדלים אין מספר.  וירהב בנפשו ויגש אל שער אחד ויפתחהו ויבוא לתוך אולם גדול ויפה מאד, אבל ריק היה מאדם.  מן האולם הזה נכנס לאולם אשר עוד יפה היה מן הראשון, וממנו בא עוד ליפה ממנו; כה הלך מאולם לאולם, כל אחד יפה מן השני, עד בואו לָאולם הי"ג והוא כולו מצופה זהב טהור וכתליו נוצצים מאבני-ברקת.  שם מצא איש אחד לבוש לבנים, ויקם האיש ויקחהו בידיו בלי לדבּר דבר ויובילהו חוצה ויראהו מקוה טהור וצלול.  ויפשוט הרב את בגדיו ויטבול בה שבע פעמים לכבוד שבת.  בצאתו מצא בגדי-שבת יקרים מוכנים לפניו וילבשם.  ויובילהו האיש המחכה לו לבית-כנסת יפה ומהודר, בנוי בטעם בית-מקדש בשעתו ואין לו חלונות, כי אם אבנים טובות מאירות בו כשמשות, ואין קץ לפאר וההדר המתנוסס בכל פינה מההיכל.  ויבואו זקנים וחכמים מלובשים בגדי משי לבן ועטרות זהב בראשיהם וישבו על כסאות של כסף להתפלל בציבור.  נתמלא כל בית מקדש-האל אנשים חשובים ויראים מפה לפה.  ושליח-הציבור, איש אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם, התחיל לזמר את המזמור " לכו נרננה" במין מתיקות נפלאה, אשר כמוה לא שמע הרב מימיו, ויזמרו הזקנים עמו וקולם כקול ה', גם האילנות אשר מסביב פתחו ואמרו שירה לאדון השבת, ונתמלא כל הבית אור גדול.  פני האנשים ידיהם ובגדיהם האירו ככוכבים, געגועי –אל ותשוקת-קודש עצומה אחזו את הרב המתפלל בקודש, וכמעט שלא יכול לעמוד על רגליו מרוב התפשטות הגשמיות.  ויהי ככלות התפילה הרמה, הובילו אותו לאולם גדול מאד, עוד רב מאשר ראה, " יופיו אין לשער ואין לספר", ובו עומדים שבע מאות ושנים שולחנות גדולים; על כל שולחן בוערות שבע מאות ושתים מנורות, ומסביב לו שבע מאות ושנים כסאות הכל כמנין המלה שבת.

ובאו כל הזקנים והשועים שהתפללו בהיכל וקידשו על היין לכבוד שבת.  רחצו ידיהם ובירכו ברכת המוציא בקול רם.  הדגים שעלו אחר-כך על השולחן הפיצו ריחו יקרים.  אחר-כך הביאו משרתי-עליון מאכלים שנים ופירות נפלאים, שכמותם לא ראה ולא טעם מעולם.זימרו זמירות נשגבות ליום-השבת.  החדוה והרחבת הדעת היו עד לבלי שיעור.

ולא אתאר את כל המחזות הנשגבים, אשר ראה הרב ביום-השבת ההוא, ואיך כיהנו שם פאר, בעת קריאת התורה, כהני-אל ממש מלובשים בחושן ואפוד, וציץ קודש על מצחם.  האורח התגדל בו ביום שבע קומות ונפשו התעלתה לעולמות, אשר לא שיער גבהם ורוממותם. 

במוצאי שבת אחרי ההבדלה בין קודש לחול, נעלם פתאום כל הארמון, אבל אורו עוד האיר בנפשו של הרב; ובמוצאו בבוקר מבוא לצאת מן היער, וישב אל אחיו הנמלטים, קרן עור פניו.  לפני הסתלקותו גילה לתלמידיו המובהקים, כי שבת פעם אחת בגן עדן התחתון.  זו מצות השבת וזה שכרה!

 

סִפּוּרִים שׁוֹנִים

א

הַשְׁבוּעָה

לפני ימים רבים, בעת שני ישראל היו עוד כולם יראים את השם, הולכים בדרכיו ושומרים את מצוותיו, חי בעיר אחת, בפולין המדינה, איש אחד ושמו שמואל.  והיה האיש ההוא הולך מישרים, נושא ונותן באמונה, ויצלח במעשיו ויהי נדיב ומיטיב לכל.  גם אשתו חוה אשה כשרה היתה וטובת-לב, תומכת דלים ועוסקת בגמילות-חסדים.  המה ראו אך טוב והיו רצויים לכל אדם.  אולם בנים לא היו להם.  ויצר הדבר לשמואל ולאשתו, פישפשו במעשיהם ולא מצאו כל עוול בהם.  וידרו לה' נדרים על תנאי, בקשו תרופות וסגולות, דרשו ברופאים ובבעלי מופת, וה' לא ענם. 

ותעבורנה עשר שנים אחרי נישואיהם ובן לא ניתן להם, ותעבורנה חמש-עשרה שנה, ועוד המה וחושבים ודורשים במה לשנות את מזלם ובמה יזכו את ארחם להעמיד בן, שיוכלו לחבקו בזרועותיהם.  בכל שבת שמברכים בו את החודש, שמואל בוכה בבית-הכנסת בקרן-זוית שלו וחוה שופכת שיחתה בעזרת הנשים.  בכל ערב ראש חודש סידרי "יום כיפור קטן", אמרו כל הסליחות והתחנונים – וה' לא נרצה. 

ויחר לשמואל ויחל להטיח בלבבו דברים כלפי קונו, כאיוב בשעתו, כי יסרהו לא-במשפט וכי אינו משלם שכר לעושי-צדקה, וחוה גם היא בכל ישרה ותמימותה החלה לתמוה על מהלך ההשגחה: יושב בשמים מדוע לא ישמע בקולה? אלוהי הרחמים מדוע לא ירחם?

והנשמות הלא רבות הן באוצר הנשמות.  כל אשה כי תנשא לאיש יולדת בנים, אפילו אם היא אינה זכאית ביותר.  בכל מסיבי העיר, בכל רחוב ובכל שכונה תינוקות רבים מתרפקים על שדי אמם, רק השׁדיִם שלה לבטלה.

ויזנחו האנשים הישרים האלה את דרך התפילה והצדקה ויחלו שוב לדרוש במכשפים; אם בטהרה לא עלה בידם להשיג חפץ נפשם, ינסו בטומאה.  והמכשפים מלחשים, נותנים להם סַמים ועושים גם השבעות כדרכם והכל לשוא. – נשחטו בעת חידוש הלבנה ארבע צפורים לבנות כשלג, ולא היה בהם גם נוצה אחת שחורה, ויכסו את הדם באפר ואת הגויות שרפו כליל בתנור, ויעמד הבעל והאשה כל הלילה עד עלות הבוקר אחוזי-יד יצפו לבשורה.  הביאו להם אחר-זה עשבים בדוקים ומנוסים.  שכל הנוגע בם תפול עליו תרדמה.  והוא עולה בחלום על ראש ההר; ושם אבן אח גבוהה יותר מקומת איש, וכי יטפס האיש עליה ידאה ממזרח שר אחד ויקיפהו מכל עבר, ועל העולה אך לחזור אז בקול רם על בקשתו שתים-עשרה פעם – ותמלא.  אבל הכל היה ללא הועיל!אם ה' לא יחפוץ להושיע אז גם לשטן אין שליטה וכל השערים נעולים. 

והשערים נפתחו, לא על-ידי כוחות הטומאה, כי אם על-ידי טהרה והתקדשות; ולא על-ידי התקדשות בלבד, כי אם על-ידי צירוף שבועה, על-ידי שבועה נוראה, שכל השומע אותה תצילינה אוזניו ועשתונותיו תרעשנה. 

ומעשה שהיה כך היה.

בעיר ההיא, אשר בה גרו שמואל וחוה אשתו חשוכי-הבנים, ישב על כסא הרבנות רב מקובל גדול, שכל ימיו בילה בתענית ובסיגופים, את גופו היה מגלגל "גלגול שלג", והיה טובל בימות החורף ג' טבילות בכל יום במקוה גלוד מקור.  הוא היה נושא שק על בשרו ואפר מקלה שׂם בראשו ויתאבל כל ימיו על גלות השכינה. 

ולרב ההוא שתי בנות, שהגיעו לפרקן, וקשה היה לו להשיא אותן החוצה, כי לא היו טובות-מראה, וגם מוהר אין בידו לתת להן.  עני היה הרב כל ימיו ובביתו אין כל.  ויצר לבו לראות, שכבר עברו עליהן שנות העשרים ועודן יושבות עגומות בביתו, וככה לא יעָשה בישראל.  וגם אשתו הציקה לו בדברים ותקונן תמיד על מר גורל בנותיה.  ותאמר אליו: אם עבדת לבורא כל הימים ונתת לו את נפשך, הלא עליו לשלם לך כגמולך ולמלא בקשתך ולהראות על ידך את גודלו.  ויחשוב הרב בדבר ויתאזר ויקם וילך אל בן-עירו שמואל ויאמר אליו: דבר לי אליך, בוא עמי חדר לפנים מחדר, ויגלה הרב לו, בהיותם לבדם, כי נכון הוא למסור את עצמו בעבורו בתפילה ובהשבעה, כי יתן לו ה' זרע של קיימא, וחלף הדבר הזה עליו לתת לו ג' מאות אדומים לצרכי נשואי בנותיו.  ויאמן שמואל בדברי הרב וישקול על ידו את הכסף מיד, ולב חוה פג בשמעה את הדבר. 

וישב הרב לביתו וימסור את האדומים לאשתו.  והוא החל להתעצם ולהתקדש.  ויאסוף אליו עשרה אנשים ממתי-סודו ומאלה שלמדו אתו בבחרותו, ובהם גם שנים מתלמידיו, ויצו עליהם כי יחלו לעין במעשיהם ולתקן כל עוון שעשו עד היום.  להרבות בתשובה שלמה ולהכין לבם לענין גדול.  וישמעו אליו האנשים ויאמרו: כדבריך נעשה.  ויסדר להם הרב סדר היום והשבוע וסדר המעשים והלימודים והתפילות.  ויצומו שלושה ימים רצופים בכל שבוע ושבוע, ובימי התענית נשמרו גם מדברי-חול ונזהרו מכל נדנוד עבירה ויטהרו את מחשבותיהם ויצרפו את לבם.  בלילה ישנו אך על הקרקע, אף בלי מצע-חבל לראשם, ולפני השינה בדקו את כל המזוזות, פן פקעה חס ושלום אות אחת מהן ותהי אחיזה לסמאל...  ואת ה"קריאת שמע" שעל המיטה קראו בקול מדוכא מאד. 

ובבוא יום המועד ניעורו כל הלילה שלפניו ויקראו בספר הזוהר ויתגברו שלא להתנמנם, כי כן ציוה עליהם הרב.  ובהשקמת הבוקר הלכו כולם למקוה-המים ויטבלו בו ח"י טבילות, ויתפללו כל היום בלב נשבר ובבכיות ויענו את נפשם.  ולפני תפילת מנחה הלכו עוד פעם לטבול במים ויחליפו בגדיהם ויתפללו בבית הרב בקדושה ובטהרה ויקראו: עננו, ה', עננו! אחר כך התעטפו בטליתות והתפללו  תפילת-ערבית בכוָנה עצומה.  ויסגרו בכלות התפילה את דלתות החדר, פרשו סדינים על החלונות, הדליקו נרות של שעוָה ויעמידו אותם על הארץ.  והרב פתח באימה ופחד את הארון הקטן שבבית-מדרשו ויוציא ממנו את התורה הכתובה על קלף, שהיתה ירושה לו, פשט את מעילה ויגוללה לפני הנאספים וידבר באוזניהם, בפני התורה ודברי-הברית הכתובים, דברי-כיבושים, ויצוום לזכּך את מחשבותיהם מכל הרהור זר ולהתעצם עמו בכוָנה אחת.  וייראו האנשים מאד, ויעודד הרב את רוחו ויקרא: עתה אפתח את פי להשביעה את היושב בשמים; והיה את אשר אדבר, חזרו על דברי מלה במלה, אל תשנו מאומה, אף באות אחת. 

ויקם הרב על רגליו ככלותו לזרזם ולצוותם וישביע את האלהים  מלך עליון בשם הקודש, כי יפתח את רחמי חוה בת פלונית ויתן לה ולבעלה, שמואל בן פלוני, בשנה ההיא בן –זכר.  והקהל עונה אחריו מלה במלה: אנו משביעים את האל היושב בשמים, אנו משביעים אותו בשמו הקדוש והנורא וגומר. 

ובצאת השם המפורש נקוב מפיהם העו קירות הבית ונטו לנפול; ורוח סערה גדולה באה מן הצפון, והנשבעים נפלו על פניהם מחרדת ה' ולא קם בהם הרוח.  והארץ רעשה, העיר כמעט נהפכה למפולת, וכל צבאות מעלה ומטה אלו לאלו שואלים: מי קם להחרידנו ממקומנו? ויהי סער ואופל כל הלילה, ורק לפנות הבוקר שבה הסערה לדממה.  עשרה אנשים עברים נשבעו בשם ה' וַיִכּנע...

ואולם כל המשביעים האלה נשאו עוונם על אשר מלאם לבם לעשות כן.  אחד מהתלמידים לא הוציא שנתו, והשני נשתגע ויצא מדעתו.  בנו של אחד יצא לתרבות-רעה, ובתו של אחד נפלה אל המים.  והנשארים היו כמוּכּי-אלהים,פחד ה' היה בהם להומם ולאבדם.  וחיל בא לעיר ויקח בשבי את שתי בנות הרב; ולא ידע איש אנה באו ואם לא נטמאו על ידי שוביהן.  אל תגעו בשם הקודש, בני אדם!

ותהר חוה ותקש בלידתה ותלד ותמות בציריה.  והבן הנולד בצאתו לאויר העולם צעק בקול ילד כבן עשר.  וקברו את האֵם ביום ההוא בבית המועד, וליתום בקשו מינקת להניקו, ותקח את הילד, הכרוך במטליותיו, על ידיה ותט ראשו לשדיה.  אלהים אדירים! היונק פתח את פיו ויברך על החלב.  ותתחלחל האשה מאדוכמעט פרחה נשמתה, ויבּהלו גם בני-הבית וישָׁמע הדבר בכל העיר ויבהלו מאד. 

והנער הלך וגדל שלא כדרך הטבע.  בהיותו בן שלושה ירחים כבר דיבּר כבן שלוש וקרא "קריאת שמע" שעל המיטה ואמר בכל בוקר "מודה אני", ולא האמינו השומעים למראה עיניהם ואמרו: אין זה ילוד אשה! בהיותו כבן חצי-שנה                                              

כבר היה מקפץ כבן עשר, הלך ונטל ידיו לסעודה.  ובהימלא לו שנה היה מתפלל כל התפילות ולמד בספר ויצא שמו בכל הארץ.  ובכל מקום, אשר דבר החזון הזה מגיע, תמהים האנשים ושואלים: למה שלחו ממרום בר-נש כזה עלי אדמות? ובהיות הנער בן שנתים היה דן עם הרב בתורה והשיב לשואליו דבר, בהיותו בן שלוש כבר היה יודע הרבה בתלמוד ובהלכה ויהי הדבר לחידה ולנס. 

ואז החל הנער להתפלל ולהניח תפילין עטוף בטלית כגדול ומטיף אל העם וגם מנבא עתידות.  וכל שומע דבריו וכל רואיו פחדו לקראתו, גם אביו ירא אף הוא לישון עוד עמו בחדר ויאמר בלבו: אין זה בן-אדם, כי אם בן אלים. 

ורבים דאגו פן ייסד זה אמונה חדשה; רבים אמרו כי ידחק את הקץ ויביא צרות ואסונות על ישראל, ואחרים גם חשבו כי הוא השטן וכי שלח אותו אלהים לנסות בו את בני-עמו. 

ואז החלו בכל העיירות מסביב להתפלל ולצום, כי יקחהו ה' שוב אליו; וכל היראים והשלמים הרבו בתפילה והתעצמו נגדו, כי אף אם רוחו טהורה עמו, עוד לא איכשר דרא לנשמה כזו ושטוב ללכת תמים עם ה' ולחכות לקראת הגואל האמיתי בשעתו משיבוא לפני זמנו. 

בימים ההם קשה היה על הנער לישא את אויר העיר ואת שיחם ושיגם של בני-האדם ותהלוכותיהם, ויעזוב אותם ואת המונם וילך לו אל היערות ואל השדות להתבודד שם; ושם הוסיף דעת והתדפק רוחו בשכינה מרומים ולא יכול עוד לשאת את הגוף. 

ויהי בבוקר לא עבות אחד, עת התקדש העולם, ויבואו רכב-אש וסוסי-אש ממעל ויעמדו לפני הנער וירכב עליהם השמימה ויקחהו אלהים להיכלו. 

ופתקה נפלה משמיא למקובל אחד בעיר סמוכה.  שעשה שאלת-חלום על-דבר טיב הנער.  ובה כתוב לאמור: שובו למנוחתכם כי איננו, ותנח הארץ!

ויהי אחרי –כן וימת שמואל אביו, וימת גם הרב ויתוֵדה לפני מותו את אשר עשה.  – נבהלו השומעים לשמוע.  ובאחת האסיפות של הרבנים גזרו להחרים את כל איש אשר יוסיף לעשות כדבר הזה, להשביע את אלהים שדי ולשדד את המערכות העליונות.  וישלחו את טופס החרם לכל תפוצות ישראל ויצווּ להכריז בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ולרשום אותו בפנקסי הקהל לזכרון עולם. 

 

ב

שֵׁבֶט מוּסָר

איש היה באר אחת, והיה האיש ההוא עוסק בתורה וידוע בעירו לירא את ה'

ולאיש שלו הרבה זכויות אבל גם חובה אחת היתה מלפפתו: אשתו מתה וישא אשה אחרת, ולה היתה בת מבעלה הראשון, והיה עוֹין את הנערה, ותיחָשב לו זאת במרום לחטא. 

וימת האיש הזה כאשר הגיע לארבעים, ולא נספד, כי ביום ההוא יצא הרב מן העיר, ולא היה איש שיספידוֹ.  ויקברו אותו בבית העלמין.  ויהי בחצות-הלילה ויקום מקברו להתפלל עם שאר אחיו בבית-כנסת עתיק, ויטבול ידיו בקערת גחלים בוערות, העומדות על שולחן-הקריאה בעד המתים, ויתעטף בטליתו ויחל לקרוא את מזמורי התהילים והנה באולם קטן, אשר במבוא בית-הכנסת למשכימים בבוקר להתפלל, ישבו שני בחורים לומדים ודברו יחד.  וישמע את כל דרי-מטה ויתבלבל.  בקש להקיש בחלון והנה הוא עומד בחוץ וציציותיו נסחבות על גבי קרקע, ותאחז אחת באבן ותיקרע.  ורוח גדולה באה ותשא אותו הרחק מן העיר ויעבור על פני הרים ויערות, וינח בעלות הבוקר באי אחד, שהים מקיפו בכל עבר.  וילך על פני האי ההוא וירא מרחוק מלונה אחת מכוסה תבן ומהארובה שלה בוקע עמוד-עשן.  ואיש זקן קטן קומה יצא משם, בגדיו קרועים, זקנו מגיע עד לארץ ופניו כמפלצת.  ויגש אליו הזקן ויאמר: הלום באת לעבדני; בוא ושא את צרורי-העצים המונחים לפני אהלי אל מקום רחוק.  ויעמוס הזקן על שכם המת חבילה גדולה של עצים, עד כי כמעט לא יכול לזוז ממקומו מכּובד המשא.  והאיש מכה אותו ברצועה וקורא: עצל, מהר מעשיך! ובעומדו אחרי כל פסיעה ופסיעה להינפש, חרק הזקן בשיניו מרוב כעס ויקלל אותו קללות נמרצות. 

והנה החל כלב שחור לנבוח לקראתו.  ועד מהרה סבבוהו גדוד של כלבים כמו במעגל, הכלבים עומדים על שתי רגליהם האחרונות ונובחים בשצף קצף ושולחים את לשונם למולו, והנה מחנה של נחשים בא מרחוק וינשכו את הכלבים בבטנם ויפלו לארץ מתים בקול זוָעה.  והנחשים זוחלים על גוית הכלבים, מרימים את ראשם ועיניהם כלפידי-אש.  ויבואו חזירי-היער וירמסו את הנחשים ויכרסמום.  ויבוא הנמר והארי ועוד חיות טורפות רבות וישאגו וילחמו יחדיו וימיתו איש את רעהו, ונחל-דם שוקק ומכסה את כל הפגרים. 

שעה אחת עברה והנה הוא עומד פתאום על שן-סלע ומַטה בידו, ויחץ במטה את הנחל ויעבור בו בחרבה.  רק עיף היה עד מאד, ותפול עליו תרדמה גדולה ויישן יום ולילה.  ובהקיצו משנתו והנה הוא בתוך גן נפלא, אשר בו נטועים כל מיני אילנות נותני ריח נעים ומשיב-נפש.  וישא את עיניו וירא והנה לפניו ארמון, בנוי כול שיש לבן, עולים בו במעלות של שיש ושעריו עשויים זהב טהור

ומזהירים כקרני השמש.  הוא עומד מחריש ומביט בהוד המראה; וקולות של זמרה נשמעו לפתע מן הארמון.  נפתחו השערים ואנשים זקנים לבושים בגדי עוז ופניהם כמלאכי-אלהים עוזבים את הארמון שיירות שיירות, באחזם נרות דולקים בידיהם ובזמרם מזמורי תהילים פסוק אחרי פסוק.  ואחרי הזקנים יצאו המון משרתים נושאים בידם האחת בקבוקים של שמן טהור ובידם השנית ענפי עץ עבות וכפות תמרים; אבל אילמים המה כל הנושאים אלה ומדברים בינם לבין עצמם רק בקריצת-עינים.  כחלום-ליל היה לו הדבר בעצם היום.  בהגיע הצהרים וההמון עזב את הארמון, הנה אוחזת אש גדולה בארבע פינותיו ותהי ללהבה; ואין צוָחה בקהל ואין קול נשמע לכבּות את הבּערה.  הזקנים צועדים הלאה והולכים ומזמרים, המשרתים מתהלכים בתוך האש, והיא גם בכנף בגדיהם לא תאחז.  ויעמוד משתומם למראה ההוא.  ואיש מכל היוצאים לא פנה אליו ולא ניגש לדבּר אתו ולשאלהו מאין הוא בא ומה מעשהו פה.

ובעמדו כך נשען על עץ-תאנה, כי נלאה, והנה נפלה עליו עוד הפעם תרדמה ויישן.  ובהקיצו שוב משנתו ויפקח את עיניו, והנה חלף כל מראה הגן והנהו עומד שוב לפני המלונה באי, והזקן שפל הקומה ובעל הבגדים הקרועים יצא אליו ויטען עליו חבילה גדולה של עצים, לשאת על שכמו, וכמעט כרע נפל תחת המשא הגדול.  והנה סבבוהו הכלבים הנובחים, ואחריהם באו הנחשים המנשכים, וחזרו ובאו גם האריות והנמרים ושאר החיות להלחם קשה, ונהר דם יזוב; והוא עומד שוב אחרי שעה נשען על מטהו ממעל לאבן, הוא עובר בו את הנחל בחרבה, ושם ישב על הארץ מרוב עייפות וישן.  הבוקר אור והוא גם היום בגן הנפלא, הארמון מבהיק ברוב יופיו, נפתחו שערי-הזהב ויוצאות מהם שיירות-הזקנים כתמול;אולם עתה אינם אוחזים נרות בידיהם ומזמרים: יגדל אלהים וישתבח! הוא אינו רואה גם את המשרתים האילמים, אבל האש יצאה ואכלת. 

ככה חי האיש הזה בשני העולמות האלה ימים רבים.  בשרו כחש חוטי ציציותיו נקרעו אחד אחד, ואינו יכול לתקנם.  הוא מבקש להתפלל לפני ה'; אבל כל אשר ידע מתורה ומתפילה שכח והכל סר ממנו.  רק אחת ידע, כי חי לפנים בארץ והיתה לו בת מאשתו השניהולבו היה רעעליה.  והוא מתחרט על המעשה הזה חרטה גמורה, אבל חרטה על מתים היא ללא-הועיל, והדבר שנכתב במרומים בספר הזכרונות, מי ימחקנו?

ותבוא עת רצון וכופר עוונו. 

וכך היה הדבר: לאיש עני אחד בעירו, אשר היה גר בה בחיים, חלתה בתו מחלה אנושה, ובביתו אין פרוטה לקנות סמי-מרפא.  ויבוא שכנו, עני כמוהו, וימכור את טליתו ויקח במחירה סמי-מרפא ויביאם לחולה ויתפלל בו ביום בלי טלית, אם כי היה זהיר במצוות חכמים.  ובנדבת לבו של זה מחלו למעלה לחוטאים רבים את חטאתם, והרבה פושעים יצאו מהגיהינום, וגם אותו הנודד נפדה.  ויבוא אליו מלאך-האלהים ויטיל בטליתו ציציות כשרות ויאמר לו: קום ולך מכאן למזרחו של העולם ומצאת לך מקום מנוחה בגן –עדן.  ולאשת החסיד באו בחלום-הלילה ויאמרו לה: הנה מונחת בארגז העומד בחדר פלוני טליתו של בעלך, אשר היה לובש אותה בכל ימי שבתות וימים-טובים, קחיה משם ונתת אותה במתנה לפלוני בן פלוני בעירך.

ותקם בבוקר ותעש כן.  והיה גם לה לחסד.

 

 

ג

הָרֵב וְהָאֲרִי

"זכור את יום השבת לקדשו, כי בו בחר אלהים לנוח מכל מלאכתו.  תבל כולה מבקשת מנוחה מעבודתה.  ישבות ביום השביעי כל יצור וכל חי מעמלו, לא יצא אדם בו לפעלו ולא יפריע בר-נש דממת העולם".

לפני ימים רבים היה הדבר, ויהי בעיר אחת רב אחד צדיק והוא שומר שבת מחללה, לא עבר כל ימיו על דברי החכמים ודיקדק בכל החוקים הרבים של יום המנוחה, ויהי היום והיה צריך ללכת אל מקום רחוק אחד לדבר-מצוה.  והדרך – דרך מדבר גדול מהלך שנים-עשר יום.  ושם רבה חית-השדה וגם שודדי-אדם; רק שיירות שיירות עברו בדרך זה, כולם מזוינים, וישכור לו הרב פרד, לרכוב עליו במדבר, וישם עליו צרור חפציו, ועמו יצאה לדרך עוד חברת אנשים רוכבים על פרדות וגמלים; ותנאי הותנה את ראש-השיירה לנוח ביום השבת, ובעד היום ההוא ישלם לו משכורתו פי שלושה, ויצאו לדרך. 

היו ימי שרב.  חום גדול מילא את פני האדמה לענות אדם ובהמה.  ובכל אשר הם ההולכים ועוברים רק שמי-נחושת ממעל וערימות חול מתחת, אין צמח ואין מעין, ויכלו להם כבר ביום החמישי המים מן החמת ולא אבו לנוח ביום הששי ולחכות עדי תעבור השבת. 

היום רד, השמש נטה לבוא.  הרב הפציר במלוויו, כי ישארו פה עמו, כי בנפשו הוא לחלל יום קדוש כזה, וימאנו האנשים שמוע לו ויתנו כתף סוררת לכל בקשותיו.  ויאמרו, כי אם לא ילך עמהם, אז יעזבוהו לנפשו.  כרגע עמד הרב נדהם מעוצב ודאבון-רוח, ויתרוצצו בו הדעות, אם ללכת עמהם בשעת סכנה או לחדול, כי ירא מאד להישאר בדד ותדבקהו הרעה.  והמנהל אץ בו, לאמור: אל-נא תעקב אותנו עוד בדרכנו! ויקם וירד הרב מעל הפרד ויקח צרורו מאתו ויאמר: אשאר כאן לנוח, וה' יעמוד לי.  ויצחקו חבריו עליו ועל סכלות לבו; אחרים מהם דאגו ואמרו: הנה הולך זה למות על אמונתו.  ותעזוב אותו השיירה ותלך לדרכה, וישאר הוא לבדו במדבר. 

והשבת באה ותפרוש את כנפיה בכל רוחב העולם.  נטו צללי ערב, והרב הוציא מאמתחתו את בגדי-הכבוד וישם אותם עליו, ויפן פניו למזרח ויתפלל ויזמר תפילת-הערב בקול נעים ויקבל את השבת השאננה בבטחון-לב. 

ובכלותו להתפלל, הוציא שוב מצרורו שתי עוגות-חלות אשר אתו, לקדש עליהן את היום, ויאכל מהארוחה המעטה אשר לפניו ושפתיו תהללנה בזמירות את יום-השבת, כי קדוש. 

ובושבו על צרורו, מזמר לכבוד קונו, ויסב עיניו וירא והנה ארי אדיר עומד מולו, ותפול עליו חרדת-מות למראהו ולא האמין בחייו.  אך הארי רבץ לפניו ויבט עליו בחמלה, כאומר אליו: אל תירא אך להגן עליך באתי.  והפחד חלף לאט לאט מלבו ויתרגל כמעט קט אל מלך-החיות, ויקח מלחמו ויתן למלווֹ וישב לארוחתו ולזמירותיו ויברך בכוָנה את ברכת המזון, ושם אחר זה ראשו על צרורו, ויפקוד את נשמתו בצל עליון.  וגם הארי נרדם ויישן, וחלום לא ביעת את השוכב.  באה בעפרות המדבר נבואת חוזה ישראל אשר חזה: נחה שקטה כל הארץ!

ויעבור הלילה והשחר הבקיע אורו, ויקץ הרב משנתו, וירא את השומר שוכב וכורע למולו; וגם הארי התנער, ויברכו שניהם לאלהי –הבוקר.

ויתפלל הרב תפילת שחרית ומוסף ויחלוקו ביניהם את ארוחת-השבת חלק כחלק ויאכלו וישׂבעו וייטיבו לבם.  – יקם הארי ויטייל סביב הרב, והרב מבלה את יום הקדוש בשירות ובתשבחות.  שמח ה' ביצוריו!

 ובבוא שמש, התפלל הרב תפילת מנחה וערבית ויבדל בין יום שכולו קודש ובין הבא אחריו.  ויחל הארי להניע זנבו ככלב נאמן ןילקק ידי הצדיק בפיהו ובלשונו ויכרע וירבץ עוד הפעם לרגליו, למען ירכב על גבו.  ויבן הרב את חפצו ןישם עליו את צרורו, כעל פרד, וישב גם הוא עליו, ויתנשא הארי בדהרות אבירים, וירץ כסוס דוהר בהריחו ריח מלחמה, הרכב אחז בשערות צוארו הרחב ותהיינה לרסן בידיו, וישאהו הארי במרוצה כל הלילה, ותהמנה החיות מכל עבר, והרב בטח לבו.  ויהי בעלות השחר וישיגו שניהם את בעלי השיירה, רובצים על-יד הגמלים והפרדים.  ויתמהו איש על אחיו וישתוממו.  וינח הארי, וירד הרב ממנו בשלום ויברכהו.  והארי נהם בקול תרועת-עוז.  קווצות שערותיו התעופפו והוא הרים את זנבו, וישב המדברה, והתעלם חיש מעיני רואיו ואיננו.  ויפלו האנשים על פניהם ויאמרו: עתה ידענו כגדול אלהי השבת!

 

 

ד

בָּנִים לִגְבוּלָם

" חלק אחד שמעה אוזננו מתרומות נפלאותיו של איש מורם מעם, קדוש יאָמר לו, ותהלוכותיו בקודש",רבי חיים בן עטר.  הוא היה מופת לרבים בגדולתו וביראתו, הורה לתלמידיו נתיבות חיים ובלקח שפתו טיהר כל לב.  יומם ולילה שקד על דלתות סתרי-תורה וקבע להן משמרות.  כה ישב בששת ימי המעשה עטוף בטליתו כאחד ממלאכי-מרום, ובים השבת, יום שבו שבת אדון-עולמים מכל מלאכה, הוסיף עוד לקבל עליו יחוד-שמים ונחה עליו נשמת עליונים ויחזה את האלהים ויתקדש. 

ויהי בקראו פעם בתורה את המקרא: " והיה כי יביאך ה' אל הארץ כאשר נשבע לאבותיך", ותתלהב נפשו ותתגעגע לראות את אדמת-הקודש ולנשק את אבניה.  ויקם וישנס את מותניו וישם פניו אל הארץ ויעבור ארחות ימים ולא נתן תנומה לעפעפיו מרוב תשוקה "שבערה בו כאש יוקדת".  ובערב שבת אחד " בקע כשחר אורו אל קרית מלך רב", היא עיר האלהים ירושלים, חביון משככן ה' אשר ממעל לה עומד כסא כבודו.  ויפול הרב על פניו, בבואו בשעריה, וינשק רגביה ויבק מרוב שמחה.  ושבו הבנים אל שולחן אביהם!

ותנשום הבריאה ותשאף רוח אחרי עמל רב, כל הרי-אלהים הרימו ראשיהם, גאו גאו גבעות-הארץ, מלכי בית-דוד התעלו וישבו על כסאם.  החיות נתנו בשיר קולם, ונשמע קול תרועה: הללו אל! ישמח ה' בקדושיו!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה