_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אוֹיְבִי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

לפני ימים רבים קראתי ברוֹמן גדול מאת אחד המסַפּרים הידועים סיפור בתוך סיפור, איך שבימי נעורי הגיבור, והוא עוד מבקר בית-ספר, נהפך אחד מרעיו לאוֹיב לו ויענה אותו עד מות, ואזכור כי כדבר הזה קרה גם אותי, פרט כפרט ומאורע כמאורע.  השתוממתי ואמרתי, אֵי מזה ידע אותו משורר, והוא אינו מבני-ברית, וגם יושב בארץ רחוקה מעני ומולדתי, מה שקרה אותי בארץ העברים? ובאמרי לטפּל בציור המעשה שלי בא רוח להשיאני לחדול מזה, פן יאמרו כי לקוּח הוא עמדי והלבשתיו רק מחלצה עברית.  ואם לא שמעתי בקול הזה ואספר לכם קוראַי, סיפור זה היום, הנה הוא יען כי לא אוּכל לכבוש את נבואתי בקרבי.  ואלוהי הרוחות הוא יודע כי סדנא דאַרע חד הוא, וכי כל חי תחת השמש – השׂטן עומד לנגדו...

בימים ראשונים אָחל סיפוּרי.

יחיד ורך הייתי לאבי ולאמי.  אבי מבית-רבנים היה ומגדוֹלי היחשׂ, מבני אנשים שתורתם ויראתם אומנותם; ואמי מבית בעלי-בתים אמידים ונגידים יצאה.  המשפחה התורנית מושבה היה בארץ אוּקריינה הרחבה, ארץ מישוֹר ויבוּל רב ובה נחלי מים; והמשפּחה האמידית חיתה בפּוֹדוֹליה העליונה, בארץ אשר אדמתה אדומה, יערותיה פרועים ועמי-הארץ עובדים בה קשה.  וכי תצא מארץ לארץ, אם גם נעליך ברגליך ומקלך, מקל עם נודד, ומדינות הגויים ידעת, הנה הד שני פלכים אלה יעמוד בך.  הנה הוא בא מן הצד האחד ככובד האבן ומן הצד השני רחבי נאות דשא – והנשמה מתחלקת לכאן ולכאן ואבד לה מנוח...

בטרם לכתי אל ה"חדר" נפחדתי למראה העננים הכבדים, העולים להקדיר את השמים.  במוחו הרך של בן ארבע לא קיננה עוד ההבטחה כי מאפלה נצא לאור גדול; וגם את דבר השבועה שנשבע אלהים, לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לשחתה, לא ידעתי.  וארא והנה ענן עולה בירכתי הרקיע, והוא הולך הלוך וגדול ומשתרע על ראשי, והנה השחור בולע את התכלת, וכמו מִכסה פרוש על הכל ואין בקיע ואין ניצוץ אור.  הבריאה חולמת חלום קשה, הלב כמו אסור אל מה והגשם יבוא בזעם ובסער ויורד בלי הפוגות, ויהפוך את עדן האדמה לנחל.  והמים באים ועוברים את ספּי הדלתות וחודרים אל הבתים.  גשמי אוקריינה בשטף עוּזם, מי לא ידעם!

מן הטבע אל ממלכת האֵלים! בערבי-שבתות, כי יבוא היום, בו מהפכה בבית, ערבוביה ומלאכת-נקיון בכל החדרים, וטרדה רבה בבית-המבשלות.  אין פּינה לשבת שם במנוחה, ואין מקום לרגלים הקטנות.  החלונות ישופשפו, הרצפה תיכּחל, מעמידים את הכלים על מקומם ופורשים מכסות לבנים על כל שולחן.  יום שבתון לנו יבוא, וניצב כל איש לבוש חדשים.  גם שמץ לא נשאר על בשרי מימות השבוע ומאבק השבוע, ואני מרוּחץ ומלובש; ואמי, עקרת-הבית, בעלת-קומה, חגורה סינר מבהיק וראשה עטוף מטפּחת של משי.  שעת הדלקת-הנרות! שני נרות מימין, אחד קטן ואחד גדול, ושני נרות משמאל, אחד קטן ואחד גדול, ואחד עולה על כולם באמצע, והיה המראה כמראה הקשת.  מנוחה! מנוחה תבוא מרחוק.  האֵם תכסה בידיה את עיניה ושפתותיה דובבות... רגעים נצחיים!

וחרד כל הארג הרך של אלף וחמש מאות הימים אשר על שכמי, מפני יום האתמול הארוך... והרגשתי כי אם ירימו את המסך מעל העינים ואראה עולם לא אבין שיחו, והוא קרוב אלי, כמו בחזון, ונפשי מפכּה המית פלאים ועקת פלאים.

 

אל ה"חדר"! ראשית ימי קיץ.  א' זעירא של ספר "ויקרא" מתנערת והיתה לכל בן ארבע וחמש מן הזכרים בבני היהודים להתחלה, שאין לה סוף, ולחוֹתם חייו... וקמו אבות הנער בבוקר ועשו מעשי רקיקים,ועל הרקיקים פיתוּחי אותיות בדבש, ונשאו את הילד המרוחץ והנדהם עטוף בטלית לקרבן הספר...אנשים רצים לשוק, יוצאים לעבודה ולחנויותיהם, נשים הולכות לקנות צרכיהן או מלוות את הפרות והעזים לשדה-מרעה.  ב"חדר" עומדים שולחנות ארוכים של עץ פשוט, לפניהם ספסלים ארוכים, ועליהם יושבים נערים ונערות ומקרקרים.  המלמד מקבל את ה"פנים חדשות" בנעימוּת עשויה; מושיבים את החי הקטן בראש, ופותחים לפניו טבלה גדולה, ובה שורות שורות של אותיות ונקודות שחורות... ומראים באצבע על האות הראשונה; ופתאום תפול פרוטה של נחושת על הגליון מלמעלה, ואומרים לתינוק: "המלאך הביא לך את המטמון הזה, למען תלמד", ונתנו לו גם את הרקיק של דבש לאכול.  הרי תורה והרי שׂכרה!

ואני כמעט נבהל הייתי ממראה עיני.  ערך הממון לא היה תקוע בלבי, גם הדבש לא מתק לחכּי; ובפנוֹתי וארא נער אדמוני, ולוֹ עינים אדומות, יושב ממולי, והוא שולח אלי מבטיו הזרים.  נשאתי את קולי וגעיתי בבכי! המלמד ניסה להרגיעני.  אבי, שהביא אותי ל"חדר", פּיתה אותי בכל מיני פּיתויים למען אשתוק, ואני בוכה וירא מהמבט אלי... בארבע שנים ושלושה חדשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם. – – –

ובלכתי אל ה"חדר" אחרי-כן יום יום נתקלתי בנער האדום ההוא ואירא מפניו מורא גדול.  אליפלט היה שם הנער.  ואביו, חצי-סוחר וחצי-מוזג, יושב לא הרחק מן הקלוֹיז.  והנה השם בלבד עורר בי רושם מוזר, ולא ידעתי נפשי.

אליפלט היה גדול ממני חצי-שנה והוא גס הבשר.  צוארי היה ארוך, והייתי יכול לסבבו לכל עבר; ולו ראשו יושב על כתפיו.  שפתיו עבות ומראהו כחיה.  הוא היה רגיל לחטט באצבעו בחוטמו, ופעם תחב אצבעו המלוכלכה בפי עד להקיא.  מאחורי היה בא תמיד ויספוק כף אל כף להפחידני.  וזכורני שבאתי פעם במעיל חדש ל"חדר", ואני כבר ידעתי אז את ה"עברי" ישר והפוך ולבי רחב עלי, ויקח הנער ההוא סכין ויגזור לי את כפתורי מעילי אחד אחד.  וכוחו פני שנים; והיה אם איאָבק עמו והפילני ארצה ורכב עלי וּצרמני בשתי אזני.

ואם קָבלתי עליו לפני ה"עוזר" והרבי, אז הוסיף עוד לענותני.  סיפרתי את הדבר לאבי ולא הבין לקשי-רוחי.  חגרתי עוז ברוחי וקיטרגתי עליו לפני אביו, והשיב לי: "אם מתגרה הוא בך, התגרה גם אתה בו; שניכם הנכם, שקצים".

שניכם! בנפשי הצעירה עלה כבר רגש-מחאה. – אני בן אב מבני-התורה, המתרגל כבר במצוות ובמנהגים, ואני נעשה בפיו שוּתף לבנו הגס.

בן שש הייתי.  נפתחו לפני מראות החוּמש בבראשית.  הנה הניגוד בין קין והבל ו"לפתח חטאת רובץ".  ורבי מסר לי את ביאור המלים: ולפתח – פאר דער טהיר, חטאת – די זינד, רוֹבץ – אווערט.  "שבעתים יֻקם-קין" – וימי הסתיו קשים, גשמים מרובים מרככים את פני האדמה ועומק הרפש כרבע אַמה, אין מוצא ואין מבוא לקטנים כמוני.  פני השמים קודרים.  והעוזר הראשי מעמס על שכמו מספּר ילדים קשורים באבנט אל גופו ונושאם ל"חדר", ובין ארבעה הנערים קין והבל – אליפלט ואני יחדיו. – – –

הנה יוצא אברהם אחר מוֹת תרח אביו מאוּר-כשׂדים והולך ארצה כנען; שם לקח לו את הגר על שׂרי אשתו; הגר ילדה לו את ישמעאל, ושׂרי ילדה אחר זה את יצחק.  זה פרא אדם, ידו בכּל, וזה – הוא יצחק.  ומתקוטט בן האָמה עם בן הגבירה ומענה אותו.  וככל זה יקרה אחרי-כן גם את יעקב ואת עשׂיו.  "ויתרוצצו הבנים בקרבה".  ואני לא אבין איך היו שנים אלה, האדמוני והתם, אחים מלידה.  "ויברח יעקב מפני עשׂיו אחיו".  בכיתי, בעבור ימי החורף, ומצוּקוֹתי על ידי אליפלט רבוּ, התחננתי לפני אבי כי יתנני ל"חדר" אחר.  והוא ענה: לא אקפח את פרנסתו של מלמדך חינם.

 

רוַח והצלה עמד לי לאיזו שנים.  מצבו של דויד אבי אליפלט הוּרע, ובאו הנוֹשים ונגשׂוּ בו.  בעירנו לא יכול להחזיק מעמד, ויצא הוא וביתו לעיר אחרת, לבקש שם את פרנסתו.  מעשה כזה אינו חוזר בכל יום, כי הורגלנו בני עיר-מגורי לשאת עליהם עוֹל החיים הקשים, ולא היו משדדים את מערכת-המזל ביד חזקה.  ואני שמחתי על הדבר.  בלכתי ל"חדר" או לבית-המדרש הייתי עושה זה בלי מעצור ואין פגע על דרכי; אבל בלבי אמרתי – אם אין מעצור פה הן ישנוֹ שם... ריק היה ביתו של דוד ירחים מספר, קודם שנכנס בו איש אחר להתישב שם; ובכל עת אשר עברתי על פני החלונות האילמים ראיתי כמו צל אדם מרחוק.  "ורדף אותם קול עלה נידף, וכשלוּ – ורודף אין!" את המלים האלה מהתוכחה בתורת-כוהנים לא הבינותי; ואמרתי לנפשי: איך יאָמר כי רודף אין, – ויש רודף.

לא אתאר לכם בארוכה את ימי אלה, ימי החוּמש וימי הגמרא, ולי כבר ימי ספרי-מוסר מעבר מזה וימי התחלת לימודי-פוסקים מעבר מזה.  דינים ומשפּטים! הלכות וחוקים, תורות ומעשים ונדונים בין אדם לחברו ובן אדם למקום, בין ישראל ובין גוי, כל אלה עברו לפני עיני שכלי והוֹגיעוּ את מוחי.  את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו! את זה תעשו ואת זה לא תעשו! ובני-אדם עוברים על המצוות, אוכלים כזית מבהמה שנשמטה הגרגרת בשעת שחיטתה, מטמאים עצמם בעצם פחות מכשׂעוֹרה, חפר זה בור ברשות הרבים ובא זה וסתמוֹ.  דיני ירושות ונחלות! אשה זו הביאה לבעלה מאה שפחות ומאה עבדים, ולבסוף נתרושש ואין לו במה לשלם כתובתה.  עולם רחב מלא מאורעות ומעשים! זה נשבע ופטור וזה מעיד ונמצא מוּזם.  לפנים קיימו גם ארבע מיתות בית-דין, ומי שנתחייב שריפה היו קורעים את פיו בחזקה ומשליכים בו את הפתילה הבוערת... וכל אלה צריך נער מישראל להבין עתה על פי הפשט ועל פי שקלא-וטריא ארוכה.  חמישה ימים בשבוע תשב ב"חדר" וּתענה את מוחך קשה מבוקר ועד ערב, ובימות-החורף הקצרים תשא את עול הלימוד גם בלילה, ואין מנוחה לך.  מאז סר אויבי מבחוץ כמו יד אלהים היתה בי מבית.  צבו רגלי, ורק בקושי הכנסתין לתוך נעלי, והן דחקו אותי ואסבול מכאבים.

ובקיץ הוּכּיתי במחלת-העוֹר ואחטט בבשרי כל הימים.  פתאום החלו אזני לזוּב, ובהירפאן הנה כהו עיני, ועלי היה לשבת בחדר אפל, כי קשה עלי אור השמש.  ושם היה לי פנאי לחלום בהקיץ ולצייר לי את מדוֹרי הגיהנום, שבהם נדון אדם אם יחלל את השבת או יכּשל באיסור אחר.  מפרקי ספר "שבט מוּסר" ו"שער הקדוּשה" כבר ידעתי...

ואישן ביום כזה, וארא והנני עומד על סיר-נחושת גדול ושני נערים שתומי-עין עומדים מרחוק לי ומכּים במטילי ברזל בסיר; הקול מצלצל ומרעיש, ואני קורא: הניחו! הניחו! והם אינם שומעים לי.  אז נתבקע הסיר והחלו לזחול ממנו נחשים ועקרבים ומיני רמשים גדולים ומשונים.  ונבהלתי, ולא היה עוד רוח בי מרוב פחד.  ואשמע קול קורא: אלה הם אויבי האדם, כי יחטא.  ואשמע קול אחר פרוע אומר: גם כי ישוב לא ימלט. – הקיצותי ומיששתי את כל תשע שנותי המעטות ובדקתי אחרי החטאים ועוונות, ואענה את נפשי ואתמוגג בדמעות. 

בימים ההם, ואני כבר נרפאתי והלכתי שוב אל ה"חדר", ללמוד ולהגות בתורה הגלויה, חלתה אמי מחלה אנוּשה ותשכב על מיטתה, לא ירדה ממנה.  בא מסוֹס בלבה, צבוּ רגליה ובטנה והמים הניגרים עולים לחנק אותה. – רופאים, נשים זקנות ורבּיים – כל אחד הביא את סמוֹ ואת לחש-המרפא ויתערבו כולם לקטב-מרירי, אשר מילא את החדר.  האָמה בבית גנבה בסתר ובגלוי.  אין גבירה לבית.  הכל הפקר! אבי יושב על ספריו.  בעלות הבוקר, ו"לא נטמא עוד העולם ממשא-ומתן", הוא הולך לטבול במקוה, ואחרי-כן הוא שב ואומר תהלים ומביע במזמוריו את צערו ושיחו הוא.  רחמי שדי מרובים; ואם רק רוצה השם לרחם יכול הוא להחיות גם זה שכבר כתוב למיתה.  אמרו גם "תהלים" ברבים בצירוף האותיות של שם אמי ישר והפוך והמזמורים מתחילים באותיות: אֵל נא רפא נא לה.  עם מלומד בתכסיסים כאלה! והארון, אותו הארון, שחי בדמיוני עוד מימי סרני הפלשתים, הנה נפתח להתפלל לפניו.  וביום מהומה נמוֹדוּ בפתילים בית-העלמין הישן והחדש – ולא סר מר המות.  בת עשרים ותשע שנה מתה אמי.  בכיה ויללה רבּה בבית.  השכיבו אותה על הארץ וטיהרוּה כנהוג.  נושאי המיטה עושים את מלאכתם, עם רב מלוה את אשת רבם, נערים מקשקשים בקופות וקוראים: "צדקה תציל ממות!" ואני ידעתי כי אמי היתה נותנת צדקה הרבה, ולא היתה אשה טובה וכשרה הימנה במלוא כל הארץ.  אל תשאלו לדרכי ה'.  הוא לא ישיב לכם וישים לו סתר פנים. – – –

יום תשעה-באב לפני הצהרים.

יום תענית זה מתחיל לבוא עוד מיום אתמול בערב, וגילגל כל עם היהודים ביצה טבולה באפר לחצוץ שנים.  כפית המיטות! הספסלים והשולחנות בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות נהפכים על צדם, יחף בלי נעלים יושב העם המבכּה על הקרקע.  השמש אסף נגהו, האופל יבוא, ולאור עששיות קטנות או נרות עבותים של דונג ירוק מתחיל החזן לגנוח בנוסח-בוכים: איכה ישבה בדד העיר! בכה תבכה בלילה! גלתה יהודה מעוֹני! מתעורר בקרב כּל פחד מקשה, ובצללים עלי הקירות מתנועעים רעבי ירושלים.  בתולותיה נוּגות! ידוֹ פרשׂ צר ורחק ממני מנחם! אלף ושמונה מאות שנה אחרי החורבן יושבים הבנים ובני-הבנים אבלים ומנודים.  החזן יחל להגביר קולו וּלנַסח: אני הגבר ראה עני, שלוש פעמים.  קינות הכוהן מענתות, אשר ידע לקונן על שבר בת-עמו מאין כמוהו, תתמנה בתוֹם הספר ואחריהן יבואו בעלי-הקינות המסודרות בשפתם המחורזת.  ולנו, בני-הנעורים, כבר ארכה השעה, ואנו מחכים לצאת ולטייל ברחובות לאור הלבנה באַנפילאוֹת לבנות או לשבת על יד מדרש-איכה רבתי וסיפוריו וחכמת "הייני דבני אַתוּנא", עד אשר תבוא חצות-הלילה.  ובין כחצות ובין חצות נעמוד על רגלינו ונחכה, אולי יפָּתחו השמים ויגיד איש איש מהרה את בקשתו המיוחדה לו כּלפּי מרום, ואז נפוֹל יפול כובד-האבן מעל לבנו. –

וביום המחרת, בתשעה-באב עצמו, הנה יצא השמש.  אין תפילין לגדולים, אין עול על קטנים.  בני-אדם יושבים בכל אותם המקומות מתמול ומאריכים בקינות עד יגיעת-נפש.  גם המהדרים והיראים מתגנבים ומסתכלים אם עוד רב מספר הדפים... בעזרה מעפּרים הנערים בעפר ומשליכים איש על רעהו קוצים לשלם מכאוב של שחוק.  הזאטוטים, בני החוּמש והעברי, בין שש ושמונה, מחזיקים קני-רובים של עץ ומותחים בקשת.  שִׂמְחו, צעירי-יעקב, היום לא תלכו החדרה ותוכלו לרוץ ברחובות, לקפוץ ולדלג כאַוַת נפשכם בלי מפריע!

והעם המתענה קם והולך שורות שורות לבית-העלמין, אֵבל חורבן הבית, שהרבו לשאת קינה עליו ו"שפכו דמעות כמים", לא יספיק לצער הלב, עוד דרוש עצב מלאכוּתי... קום ובוא בין שדרות המצבות והקברים; בכל קבר שוכב מוֹדע וקרוב אלינו, – אולי יתן החי אל לבו.  כן חשבו בעלי-המנהגים.

אבל לא לבד בני-הנעורים, כי אם גם הגדולים, כיון דדשו דשו.  במרחבי האויר ובמצע ירק-הדשא אשר בין קבר לקבר רוח על פני אדם יחלוף.  עומדים ומשׂיחים, בוחנים את המצבות החדשות, ובעומק הלב פג כל השבר.  השמש עומד ברוּם רקיע.  לוקחים את מורה-השעות מתוך הצלחת ומונים כמה שעות עוד להתענות... כך הוא האדם!

מידה אחרת היא בנשי בני-יעקב, הן, הטרודות כל הימים בחנויות ובבתי-המבשלות, למכור, לאפות ולבשל ולתקן את הבגדים, הן, שאין להן מקום בספר-המצוות ובספרי-הלימוד, הן, הבריות החורגות בעיני האב שבשמים, הגיעה להן שעת-כושר לשפוך את לבן על קברי אָב ואֵם, או על קברי ילדיהן, שנקטפו באִבּם והלכו לעולם הרוחות.  להן שעה זו לא עת של מעט הרחבה וביטול ממלאכה, כי אם עת דוחק-הנפש.  להן הקבר הוא חי שומע... הן עוד נושאות בלבן תום האלילוּת של הימים הקדמונים   – דבר אשר בארץ-אבות ובמקום קברי ארץ-אבות עוד יש ממנו איזו שארית עד היום...

ועמדה בשורה הראשונה סמוך ל"אוהל", המתים מערכת נשים ותבכינה ותיללנה.  אין איש פונה אליהן.  ובראותן אותי מרחוק קראו אחדות מהן: הניחו ליתום לבוא לבכות על קבר אמו!

והמערכה התחלקה.  כמעט נמשכתי בחזקה, וכרגע עמדתי דוּמם לפני המצבה העשויה עץ.  הרכנתי את ראשי, בלבי כעין תמהון, אבל לא ירדה דמעה מעיני.

התאמצתי לבכות, תיארתי לי את כל הצללים אשר בחיי הקצרים למען ענוֹת את נפשי.  נסתם הצינור! הנני נושך בשפתי, כמעט צעקתי מרוב מכאוב, אבל עיני לא תוריד מים.  בושתי לעמוד במחנה נשים מימיני ומשמאלי, וכולן צופות ומביטות ליתום האומלל, ואחדות עוד מוסיפות לילל.  צערי על העדר הבכי גדל.  הלא בעל-בכי הנני ולבי רך; ועתה, בשעה שאני ניצב לפני קבר אמי, לבי נקשה.  ומרוב שיחי ורגזי, על אשר לא אוּכל לבכות כראוּי, התפרצתי בבכי, כמעשה ילד מתעקש איזו שעות לבלתי עשות דבר, ולבסוף כשל כוחו לפני הגדולים ממנו ואנוס הוא לציית להם...

ונער אחד זחל מעבר הקבר השני וימשוך אותי בשולי בגדי, עד כי כמעט נפלתי, לולא הייתי נשען על המצבה.

הרימותי את עיני ופלצות אחזתני.  האוּמנם?! אליפלט עומד מאחורי.  פניו עבו ומלאים אבעבועות.  כשד משחת נגלה פתאום.  הנשים כבר נעו משורה לשורה. –

"מה? לא תכירני?" קרא אלי בקול ונגלו לי שיניו הכהות.  אזכור כי שמעתי אשר מת עליו אביו בשנה ההיא, ואמו שבה לעיר מולדתה לפני ימים.

פניתי את שכמי ללכת מאתו, והוא לא ימוש ממני, עד כי עזבנו את ה"אוהל".  אני אומר אליו: "מה לך אלי?" והוא אינו שומע בקולי וכרוּך אחרי.  אני פונה לימין והוא מצדי... הנני שב ונוטה לשמאל וגם הוא חוזר לצד שמאל.  סרתי מאֵם-הדרך למשעול צר והוא רודף אחרי.  הנני שב על עקבי, כי יראתי, וצלוֹ מלַוני.  קורא אני בכעס: "לך מעמי לעזאזל, מי קראך הנה?" והוא עונה: "התדמה כי שכוח שכחתיך..." מרים אני אבן מן הארץ וקורא: "אם לא תסור מעלי אשליכנה עליך".  והוא ניגש, חוטף ממני את האבן ומניחה לתוך מגבעתי ומשליכן בכוח, עד כי תעוֹפנה שתיהן.  אני מתאמץ לתפוש את מגבעתי, ומדי אקרב אליה ירים אותה ברגלו וישליכנה הלאה.  כה הוא הולך אחרי וּמעפּר לעומתי.  מה זה עשה לי אלהים?

כעשׂי והתמרמרוּתי על הפגישה הזאת גדלו כל כך, עד כי בשובי הביתה ונמלטתי ממנו, התפרץ קול בכי עז מקרבי.  והפעם התפרץ מעומק הלב, בכיתי בלי דעת על גורלי ועל גורל העם, אשר מחלציו יצאתי ולא יֵדע מנוחה.  בכיה לדורות!

אני, טוביה בעל המאורע של הסיפור הנוכחי, ואליפלט אויבי, היינו שנינו בשנה זו מאוֹמרי הקדיש בבית-המדרש.  מקומי היה על יד העמוד, בשעה ש"שליח ציבור" עובר לפני התיבה, ואליפלט כבש לו כאזרח קבוע את המקום השני.  אני קורא: יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ואדע ואתבונן לפירוש המילות הארמיות: לי יש מרא דעלמא בעלמא הדין ובעלמא דאתי; ושכני קורא רק להרעימני בקולו... אני דל-בשר וקולי דק, קולו של חברי היה עב ומשונה.

מעודי קצה נפשי בגידוּל צפרנים, ובכל ערב-שבת הסרתים בשׂכין ואשרפם בשני עדי-עץ כדין, אם גם כבר החילוֹתי אז לעיין בדברי מחקר... והוא: מתנגדי, גידל את צפרניו, ובנעצוֹ אותם בפני, אז נזל הדם ואיפּצע.  אויבים היינוּ איש לרעהו, נתרחקתי ממנו בכל פעם ונתקלתי בו.  לא עבר יום שלא הכעיסני, שלא הקניטני.  אם הנחתי את הסידור טמן אותו ולא יכולתי למצאו.  כי רחצתי בנהר בימי חום ולא יכולתי לשוט, קפץ הוא המימה ומשכני בחזקה ויאמר להטביעני.  קולי כקול יעקב וידיו כידי עשׂיו.  אם לבשתי בגדים חדשים, הנה זרק הוא בהם חול, ודבר לא נבצר ממנו לבעבור הכעיסני.  תענוג עצום היה לו לראות את משבּתי.

ואז עלה על לבי לפנות לו את בית-המדרש ולהתפלל בבית-הכנסת, שלא על דעת אבי.  והנה רק החילותי לבוא שמה ויבוא גם השטן, וגם שם עולל לי.  ואתרפס פעם לבָשתי לכפּר פניו בדורון, אם אך ירף ממני; ופעם גנבתי כסף מאבי וקניתי לו עלי-קטורת, אז הוא בעצמו הכה אותי בלשון ויתן את שמי לשמצה.  מאז שטמתי את אויבי עוד יותר.

ראוּ רעי כי אין לי מנוח ויזהירו אותו שירף ממני, כי ידם תהיה בו; ויתלקטו גם אליו נערים שובבים לעמוד לו.  ויהי בערב בלכתנו מבית-התפילה ותהי מלחמה בינינו.  קנאת אחים ומשטמת-עולם! נשכנו איש את אחיו וניאָבק יחד בשצף קצף ובאין-רחם.

ריב היחיד נעשה לריב בני-הנוער.  אליפלט היה הפקיד של המחנה האחת, ואני הייתי הסובל היחיד במחנה השנית.  את עניי ומרודי בימים האלה ילאה עט סופר לתאר.  חיי לא היו חיים.   שָבַת כל משוֹשי בלימודים.  כי היללוני מורי שאני עושה חַיִל – מה לי כל אלה, אם שטני יושב כנגדי ומצער אותי.  כל אשר הוספתי להשתלם כן נוספה משטמתו.  חשבתי כי יעמוד עלי לרצחני נפש.  ובקראי אני בגמרא על דבר אלה ש"מורידין אותם ולא מעלין", אמרתי מי יתן ואשליכהו לתוך בור שיש בו נחשים ואכלו את בשרו.

ואת החזון הזה לעולם לא אשכח.  טיפסתי על גבעה אחת במוצא העיר ואשב עליה.  שכחתי את רישי ועניי, ובנפשי היה מרגוע.  והנה התקדרו השמים בעבים, ואראה צל אדם רוכב והוא יורד וקרב אלי; ולפתע והנה איש ניצב נגדי, פניו כפני אליפלט וידיו ארוכות – ואירא ממנו מאד... והוא ניגש אלי וידחפני בכל כוחו והתגלגלתי ונפלתי לתוך נחל מים.  והם עמוקים, ואצעק בכל נפשי: הצילו אותי! ואיקץ בחושך הלילה וכל בשרי רטוב מזיעה.  ותאחזני קדחת.  חליתי ימים רבים והרופאים כמעט אמרו נואש לחיי.

נרפאתי ואקום.  הנה באה גאולה לי.  הגיע מכתב אלינו מאבי-אבי, רב בעיר אחרת, ובו בקשה כתובה לאמור: כי אבוא אליו ללמוד עמו ואשב אתו.  נפתח אבי לתחינתי גם אני וישלחני אחרי ימים לעיר ההיא.–

הימים ימי קיץ היו.  היבול עמד זקוף בשדה ורוח צח מנשב על פני השטח העליון ועושה בו כמו גלים.  מרחב! שקט בשמי התכלת, אין קמט בבריאה, והסוסים רצים להביאני למקום מנוחתי.  אנכי יושב לבדי בעגלה, אשר על פי מקרה שבה ריקם מעירי לעיר ההיא; והעגלון, איש רוּסי כבן עשרים, יושב על מעלתו, רק כותנתו לבשרו וחגורה שחורה של עור על מכנסיו ובה כפתורים עשוּיים נחושת-קלל.

באתי לעיר-מגורי זקני לפנות ערב.  והעיר גדולה.  עמדה העגלה לפני בית ארוך, ובו חלונות רבים, ויצא על סף הבית איש זקן ונשוּא פנים, ואדע כי הוא זקני, ואחריו נסרחים מספר נכדים ונכדות; זקנתי כבר הלכה לעולמה.  וארד ממושבי, וישקני הזקן ויברכני לשלוֹם ויאמר אלי: "כל כך גדלת, טוביה! ואבוא הביתה פנימה וישבתי אל השולחן והבטתי לחדר הרחב ולמנורה התלויה על התקרה, לארונות-הספרים הגדולים, הרבים פי שלושה מאשר בבית אבי.  נערה אחת הביאה לי צלוחית חלב ורקיק; וזקני החל להתפלפל עמי תיכף ב"סוּגיא דנשר"...

ולא אתאר את הרושם שעשתה עלי העיר החדשה.  לקחוני קרובי הצעירים ויראו לי את מבואיה, רחובותיה, מגרשיה אחד אחד.  חנויות גדולות כמוהן לא ראיתי, הבתים מהודרים והרצפה נמשכת לצדי הבתים; לבית-הכנסת כּיפּה גדולה, עגולה.  המסחר רב.  לעת ערב הולכים אנשים ברחוב התיכון לטייל וקומת ההולך אינה נטויה, המלבושים נקיים והפנים מפיקים איזה אומץ.  פה נתן האלהים הכל ביד רחבה; ואני שואף רוח.  רכשתי לי גם איזה חברים.  זקני הוא בעל לב טוב; אמנם מחמיר הוא ולא יכביד עלי אַכפּוֹ.  שותים בביתו חמים לא רק בבוקר כי אם גם בצהרים; אוכלים רקיקים ונהנים.  הנה הרחבת הדעת כאן ומרחב האופק! במשך זמן קצר שוב גדלתי, הכל עולה, מה יחסר לי? כגן-עדן היתה אז הארץ לפני.... –

"ויגרש את האדם".

ליל סליחות! באו ימי האלול, נתכרכמו פני הקיץ והתחילו ימי הכנה ליהודים.  שלושים יום לפני יום הדין הגדול, יום אשר בו עוברים כל בני תבל כבני-מרוֹן לפני כסא-המשפט, פותחים את השערים וקוראים לאמור: הכּוֹנוּ את לבבכם! ומתפלל העם מדי יום ביומו בציבור ביתר אורך ובהוספת מזמורי תהלים.  חדלו שיחות-חולין למלא חללם של בתי-המדרש; כל אחד נותן עתה את לבו ללימוד ולתפילה.  יושבים האנשים ומסתכלים במשניות.  נבדקים הסידורים, אם לא נקרע מהם דף; בודקים את הציציות והתפילין.   האבנט הדוק עתה ביותר אל הבטן, ותוקעים בשופר בכל שעת-צהרים.  לכאורה אין זה אלא לשם נסיון, וגם אמנם מתרגלים בזה לאט לאט; אבל אל תאמרו כי אינו מנקה את החמץ מן הלב... מַלוי-בריבּית אינם מסתכלים שוב היטב בשטרות, שהם מקבלים בימים ההם; אין שׂמים אותם כיס בתוך כיס, ורק מניחים אותם בנרתיק פתוח.  והכל בדרך ארעי. – אמנם בעלי-החנויות לא יחליפו את המשקלות הישנות, שכבר נפחת משקלן, בחדשות, אולם זהירים הם לשקול עתה כהוגן ונותנים פרוטה לכל פושט-יד, בלי עקימת הפנים. – נשי ישראל עולות לבקר קבר-אבות; היראים והלומדים שבעיר טובלים את בשרם בכל יום במקוה ומאריכים לשהות בבתי-התפילה.  שבת באה אחרי שבת.   ימי עבודה לגבאים, להשכיר מקומות למתפללים ולשמשים, לתקן ולנקות בתי-אל.  החזנים מיטיבים קולם ומלמדים נגן את החניכים.  והלימוד בחדרים יורד איזו מעלות... מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו? הנה ימים כאלה קרבים ובאים; ואז לא ינהה הלב אחרי בעלי-התוספות, חידודי המהרש"א וּמהר"ם ושבתוּ כלי-נשק השכל הכבדים.

בא יום השבת שלפני ראש-השנה, ובמוצאי-שבת – הכנה לסליחות הראשונות! לילה! באשמורה שניה ישָמע קול דופק על החלונות: קומו, קומו והתעוררו! העינים נפקחות באופל.  הקריאה היא לאלהים.  רחצו ושימו עליכם בגדיכם.  אצים איש ואשה יחד, מתעוררים גם הנערים הקטנים מבני עשר.  כצללים מתנועעים הגופים ברחובות הדוממים.  הנה בחצר בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שטף של אור.  כמתים, אשר קמו מקבריהם, עומדים האנשים בבית-אל וקוּנטרסים נדפסים, נלקחים מרבצם משנה לשנה, בידיהם.  חמישה נרות גדולים דולקים על העמוד, ובכל פינה נוצצים נרות קטנים. התעוררות הלבבות! אל תגעו בחייו, במזלו ובכל אשר לפלוני בן פלוני.  אנא ה', שמע לתפילת עבדיך בית-ישראל. בצוֹק הלילה מתגולל ועולה קול התפילה עד לשמי מרום.  אמנם ספרי הזכרונות עוד טרם נפתחו, ואולם כבר מונחים הם ציבורים ציבורים; מונחים למעלה ספרים של בינונים, של צדיקים ושל רשעים.  ואני עוד נער אז.  האם גם נערים בספרים האלה נכתבים?

ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי.  עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש.  דמי קפא בקרבי; לא פיללתי כי עד פה יבוא להכריעני. – –

שוב באו לי ימי סבל וצער.  ימי-הדין וימי החגים, הבאים אחריהם להפיג את הלב, נהפכו לי לימי מצוקה.  דודו של אליפלט, היושב בעיר ההיא, הביא אותו אליו.  תחת השמים החדשים גדולה עוד עזותו נגדי.  לי אין תקומה לפניו.

הגיעו ימי הסתיו והחורף.  כל חיים ותקוה נדדו להם, חלף עבר חלומם, ונפשי כמו מעוּננה, שחוֹק לא יעבור על פי.  רק מעט אתרועע.  אני יושב על הספרים הגדולים ואני נשקע במחשבות הרבות; וכי אצא החוצה אפגוש את אליפלט, והוא מראה לי באצבעו.

אבותינו היו יושבים בתענית כדי לגולל מעליהם כל מקרה רע; מתעוררים רחמי המקום על-ידי תפילה ותחנונים, והוא פודה את האדם מיד צר.  ובעדי נסגר הדרך!

ובא רעיון בלבי, לשוב אל בית אבי, למקום אשר יד אליפלט לא תשיגני שוב.  וגם כתבתי לאבי בדבר הזה.  ובהמוֹס השלגים, והשמש יצאה חגוּרת-עוז, להוריד את המים הנאספים לנהרות ולנחלים ולטהר את פני האדמה, שמתי את כלי בצרור ואצא לבית אבי.  בית זקני הגדול היה צעד קדימה בעדי.  תעודת האדם ללכת לפנים; ועתה הנני שב על עקבי.  התבוננתי לחיי והם בבחינת ישר והפוך!

חג המצות והחירות בא! ימי חירוּת משעבוד ומעבדוּת עתיקה במצרים, ארץ פיתוֹם ורעמסס.  אבותינו עבדו אז בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה – ונגאלו על ידי המושיע.  פרעה ועמו רדפו אחרי בני-ישראל וטבעו במצולות ים, הוא ועבדיו, הוא ומרכבותיו; ושבטי-יה עברו בחרבה לנס-עולם.  ויעברו את המדבר ויעבדו את האלהים על ההר, וימרדו בו; ויוליכם במדבר ארבעים שנה, ויביאם לארצם ויגל אותם, ויחזור ויביאם ויגלם – והם עומדים בין העמים ומחכים לגאולה שלישית... "בני-מלכים" אלה מסובים עתה על המיטות, אוכלים בהרחבה ושותים יין מכוסות; והם לכאורה אינם בני-מלכים כלל – כי בחוץ, מן הדלת ולחוץ, כבר מתחילה רשת הגויים ואיבת הגויים... "שפוֹך חמתך", קוראים בני-ישראל; והחימה שבה לא אחת ולא שתים אל הקוראים בעצמם.  עלילת-דם! הנה קרבנות אדם וקרבנות דמים מקרב היהודים בכל הדורות.  ואת אלה לא יזנח ה' זנוֹח? איה שומר ישראל? איהוּ? את השאלה החמישית הזאת שאלתי אני בלילה ההוא.  ספר "שבט-יהודה" הבאתי עמי מבית-זקני; וכאשר ישנו התינוקות, ואבי חדל לזמר שיר-השירים ונשארתי אני לבדי בחדרי, אחרי דוּמיה של איזה ירחים, הקרבתי את הנר אלי ואקרא בספר הזה ובחזיונותיו הכבדים. – לבי ניבּא לי קשות...

ממחרת בבוקר.  השמים טהורים כבימי חג.  שורר הנקיון בחדרים.  לכולנו מלבושים חדשים.  מנעלי נוצצים.  אני שׂם עלי את מלבושי הנחמד ואחבוש את מגבעתי החדשה.  בקלויז שאתפלל היום אפגוש את רעי.  הנני מביט בחלון – והנה קול צחוק פּרוּע באזני.  אליפלט עומד לא רחוק ממני, כאילו פלטה אותו האדמה פתאום; ואני לא ידעתי ולא שמעתי כי גם הוא חזר להעיירה כמוני.  אם מלאך רודף אחרי איש אל יאמר להימלט.  ימי החג היו לי לימי אבל!

וחדשה הנה באה אשר לא שיערתיה.  בימי ספירת העומר, והימים חמים ויפים, באל אלי נער אחד ושמו יחיאל.  שלחוֹ אליפלט אלי, כי הוא מושיט ידו לי לשלום.  קץ יהיה לדברי הריבות, אם רק אקבל אותו לחָבר וּלרע.  אליפלט בּוּר ומגוּשם היה, ועמו אתחבר?

הדבר היה בצהרים... והשמש עמדה במרום רקיע.  אביב לה' ולכל צבאות השמים והארץ! ורק עזוב תעזוב את העיר ונשטחוּ לפניך מגרשי-עשב מלאים שקט ותוֹם.

ואני בחזוּתי הקשה אפריע את מנוחת הטבע; הלשלום אם למלחמה? האעולל את כבודי בעפר, להתחבר לנער אשר לא יגיע לקרסולי, או אדחהו ממני והוא יוסיף להקניטני.  באה מחשבה אחת ואמרה: העוד לא נלאית להתענות זה ימים, קבּל את יד האויב ושלום יהיה לך.  ובאה מחשבה שניה וקראה אף היא: אל תשליך כבודך, מה לך ולעלם ללא-תורה וּללא-חכמה.  התרחק מנו ואל תכרות עמו ברית!

ובלילה ההוא נדדה שנתי מעיני.  התהפכתי על משכבי ולא ידעתי אם להימין ואם להשמאיל.  במה אבחר? הגידו נא לי אתם, יושבי חלד!

וקמתי בבוקר... הסתכלתי במסכת העולם בעד החלון ואמרתי: לא אוסיף לעכּר חיי על ידי ריבות וניגודים, אַשלים את אליפלט ואהיה שקט כאחד האדם.  שתיתי את החמים באיזו מנוחה, למדתי את שיעורי והלכתי לתפילת שחרית אל הקלויז, ראיתי את הנער יחיאל וחפצתי לומר: הן; והנה נהפכו דברי בפי ואמרתי לו: לא! לעולם לא אתן ידי לבּוּר הזה.  נבהלתי בעצמי מפני דברי.  פניתי רגע הצדה והתפילין אשר לי נטמנו ולא מצאתין עוד.  מפּח-הנפש שב אלי כבראשונה.

מחלה מתדבקת התהלכה בעיר-מושבי בבוא ימי הסתיו, חלו אנשים רבים וימותו; וגם אויבי אליפלט נפל למשכב ומחלתו היתה אנוּשה.  אין רחמים בלבי, ובסתר היתה בקשתי שטוחה לאל עליון, כי לא יקימוֹ מערש דויוֹ.  אתם לא תדעו עד היכן מגיע חפץ החיים שבאדם.

ואליפלט שב לבריאותו למגינת לבי.  נער אחד בשכונתו, שחלה גם הוא כמוהו, שבק חייו.  הוא רק יצא החוצה ויתחיל לצערני ולהיות לשׂטנה לי.

שנאה בלבי אליו וידי אין-אונים.  לוּ נפגשתי עמו, ואיש לא ידע והוא ישן וחנית בידו, כי אז לא עשיתי כמעשה דויד עם שאול, כי אם המַתיו.  מדוע יסרני ה'? אין מרגוע לי.

אויבי מלבּין את פני בכל יום; וכשהוא רואה אותי מדבר עם איש הוא מעקם שפתיו.  אני יושב ללמוד והוא מפסיק אותי בקול מוּזר.  נותן אני לחָיי למורטים...

בינוֹתי בספרים, ואמצא כי פילג ה' את שפת הגויים, כי אדום שׂטם את ישראל.  מי לקח את הבכורה ממי?

על משכבי בלילות, בתת העולם תנוּמה לעפעפיו וינוח כל בשר והתכסה בצעיף, חשבתי תמיד: במה הסגתי גבולו של הנער הזה? מדוע יחרש עלי רעה?

ומצאתי פעם בספר פתגם לאמור: הרע ישנא את הטוב.  ואני, האם טוֹב-לב הנני? האם צדקו דרכי?

ונזכרתי מעשה בבן-מלך, ששלחוֹ אביו עם עבדו לארץ רחוקה, ויהי בדרך ויענה העבד את בן אדוניו ויתנכר אליו ויורד אותו מעל סוסו, והוא בעצמו רכב עליו. – ואליפלט איננו אומר לרשת את מקומי, כי אם להורידני הוא אומר.

ואתפלל לה' בחצות לילה אחד ואומר: אתה אלהים, כי גדול אתה, ברוב חסדך למדני בינה: מדוע זה אראה עמל ולא אדע מנוחה? הצילני נא מיד אויב ולא ארד שאוֹל. – ואפן כה וכה ואמרתי כי אין אלהים שומע ואין עונה לא בחלומות ולא באוֹרים, ואדע כי חטאתי, ואשב על יד השולחן ואבך חרש...

הקיץ תם ואסף נגהוֹ.  באו ימי גשמים לפני מועדם וירטיבו את האדמה.  נרקבו ונתקלקלו פּירות רבים, נשבתו ימי חתונות בזמנים האלה ושבת משׂוֹשׂ.  ימי האלול שוב הגיעו, ימי חיפוש והתעוררות, ובני-אדם ניצבים על סף ביתם, מסתכלים מבעד החלונות אל השמים המעוננים.  ערבוביה במערכות העולם.

ליל כּיפּוּרים! ליל פחד ואימת הדין לכל עדת בני-ישראל בגולה ובארץ.  עברו ימי זכרון בשופר, עברו ימי התשובה שבחול ואמירת תפילות ותחנונים רבים וצקוּן-לחש; עבר יום שאחרי עמל הנביאים והחכמים,לעקור שורש האלילוּת מקרב לב העם ולטעת בו, מלבד מירוּק החטא על ידי קרבן וזבח, רגשי קרבה אחרים לאלהים, – קם עוד בבוקר השכּם בן-אדם מישראל ולקח את התרנגול הלבן או השחור, וסבב אותו על ראשו ועל ראש כל אחד מאנשי ביתו שלוש פעמים וקרא: זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים.  זה חליפתי! חרדת הלבבות במקדשי-האל, עומדים האנשים בערב איש על יד רעהו בטליותיהם ובתכריכיהם בעינים מושפלות, שורות שורות דולקים הנרות הארוכים ושלהבתם כמצבות האדם בחצר-מות.  עקת נפש מאין כמוה.  אין מפלט מגזר ה' וממשפטיו.

ונפתח ארון ההיכל ולוּקחוּ ממנו שני ספרי-תורה, כתובים על קלף, עוטים לבוש ועליהם נוצץ הציץ; ועמדו שני האנשים הזקנים והשוֹעים, אשר בידיהם ספרי האל, והתיצבו על יד העמוד בדממה.  סגורים כל מבואות הנשמות ממורא-יה.  אל תתנועעו, אל תהפכו בסידור.  אותיות "כל נדרי" הגדולות נוצצות לפני כל אחד ואחד.  רגעים איומים!

ופתחו הזקנים את פיהם וקראו לאמור: על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.  מסירים את החבלים! מנתקים את המוֹסרוֹת של השבועות!  נדרנא לא נדרי וּאסרנא לא אסרי.  הפה שאסר הוא הפה שיתיר! אם כבנים חננו, ואם כעבדים שחררנו! מַעין הדמעות נפתח.  נפתח גם בעזרת האנשים גם בעזרת הנשים; וממעל ומתחת בוכה כל נשמה וכל גויה על צערה ועל מאסרה ועל מאסרי הדורות.  קורא שליח-הציבור בקול עז: ונסלח! ובוכה העם, הם בוכים.  ויאמר ה': סלחתי כדבריך, ומתוַדים עוד. – ועד מהרה יחל הוידוּי הגדול, וידוּי זדונות ושגגות, וידוי של מחשבה ושל מעשה וצללי כל מעשה, הלא כן כתוב בספרי-התפילות, כתוב על פי אלף-בית, סוג אחרי סוג, וחוזרים עליו בלי הפסק....

ונשמע פתאום בעומק הבית הדין קול כקול כלב נובח.  ויבהלו בני-העם ויצא לבם; נדמה כאילו בא השטן ביניהם לקטרג, ויפנו כה וכה ויראו את אליפלט עומד על יד עמוד הבימה ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות.  נשך אותו כלב לפני שלושת ימים, וכלב שוטה היה.  ותהי מהומה ופחד בבית-האל וייראו לגשת אליו.  התאזרו עוז שני קצבים, ויסירו טליותיהם מעליהם וישליכון על פניו, בכדי שלא ישוֹך אחרים, וישאוהו מחוץ לבית, לבית אמו.  ויעמידו את האיכר המפקח על הנרות כשומר לראשו.  נשבתה התפילה לשעה, ורק לאט לאט שב כל איש אל התחינות והאמירות. געוֹל מרגל וגם פַּגֵל, הס קטיגור וקח סניגור!

במוצאי יום-הכיפורים הובל אליפלט לרופאי העיר הגדולה הקרובה, ויהי רעש ברחובות.  שם התהפך הנער האומלל על מיטת חליוֹ ימים רבים וימת.  ואני לא יספתי לראותו.

ואל תאמרו: הותר הנדר, אל תאמרו: נגאלתי.  במקום איש-חרמי זה באו אחרים לענוֹתני רבות בחיי – עוד זה הולך והנה שטן חדש בא.  וגם בהרחיקי נדוֹד אחרי ימים מעמי וממולדתי, ואיפרד ממסגרות עולמי זה בחזקה, ליווּני גם ליווּני הניגודים הרבים האלה, צִלם עמי בכל אשר אלך, ולא אדע מנוח. – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה