_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פָּרָה אֲדֻמָּה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מעשה בפרה אדומה, והמעשה קרה לפני ימים לא רבים בעיר קטנה סמוכה לחוֹרן, מקום מושב רבי אחד; ואמנם אני, המסַפּר, לא הייתי שם ולא ראיתי את הדברים בעיני, אבל שמעתים מפי אנשים נאמנים.  לא אכחד, המעשה מרגיז מעט.  רגע אמרתי: אכסה על זה, וכרגע אמרתי: יכּתב זה לעינינו. 

הנה אנו בני הדור הולכים למות, וקם אחרינו דור אשר לא ידע אבותיו ומהלך חייו בגולה, – והיה אם יקרא בספר ויבקש לדעת מהחיים האלה על-ידי קרי וכתיב, יֵדע מה היו חיינו אז, ידע גם את האור גם את הצללים.  יֵדע כי היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם, ועם כל מה שמשמע בזה...

 

בעיר דַשיה הקטנה היה שו"ב אחד, שהיתה לו "קבלה" על שחיטות, וכבר היה קרוב להשיג משרה של שו"ב שני בעיר אחת; והנה נמצא בו פסול ולא יכול עוד להיות שו"ב בישראל.  ותחת לתפוש אחר-כך אומנות המלמדוּת, או להיות קורא ובעל-תפילה, או להיות בכלל פועל-בטל, בלי מלאכה קבועה בחיים, וחי מן "הרוּח" או מחנוּת קטנה, בחר לו האיש הזה אומנות, שאמנם קרובה מאד בטבעה למלאכת השחיטה, אבל במעמד החברתי והדתי של עיירות בני-ישראל היא רחוקה הימנה מהלך רב... נאמר את הדבר מפורש: מי שהיה מוכן להיות שו"ב, והרי יש באומנות זו מעין יראת-שמים וכל הדברים השייכים לדת היהודים, היה לקצב פשוט ברחוב היהוּדים, ויפתח לו חנות של בשר.  הוא עזב את הלימודים, את ה"לבושי שׂרד" והלכות שחיטה וטריפות ויהי לקצב סתם, כשאר הקצבים, ולאדם מגוּשם העומד כל היום בחנות, תולה את הפרים והכבשים השחוטים על יתדות, פושט את העורות, מנקר ומוכר את הבשר ליטרה ליטרה...

ולא די בזה, הוא היה ל"קל" במעשיו ולבלתי נזהר במצוות, כשאר הקצבים בישראל, שאינם מהדרים מן המהדרים; ואם רק לא תתגלה מילתא הם שוכחים לפעמים ומוכרים בשר-טריפה בתור בשר כשר, מפני הדבר הפשוט, שבשר-טריפה בעיירות כאלה, שרובן בני-ישראל ומיעוטן איכרים האוכלים בשר-החזיר, הוא כמעט ב"חצי-חנם", ובשר כשר, על ידי ה"טֵקסה" והמכס ועוד דברים כאלה, הוא דוקא לא בחינם ומחירו ארבעים או ארבעים וחמש פרוטות כל ליטרה.  ואם ייסרו אותם שם בגיהנום לעתיד בגלל המעשים האלה, הלא מרויחים הם פה בעודם על פני האדמה, והרוַח הוא דבר נחוץ לכל בן-ישראל בעל אשה ובנים.  וזאת למודעי: הקצבים אוהבים לאכול ולשתות ולפרנס את בני-ביתם בארוחת הבּוקר, הצהרים והערב ממש, ולא בקטנית וברוּחניות, כאשר יעשו התורנים ויראי-שמים "לשמה".

ובעצם, יש במעשה הקצבוּת ובהכאת הגרזן בגוף של בהמה, ואם גם שחוטה, כדי לגדע יד ורגל או לשסע אותה לשנים, מעין אכזריות.  עוד אתמול היתה העז רועה באחו, הכבש רץ מן העדר לבית מלונו, והיום כבר הוציאו מהם דמם ונפחה נפשם, והם תלויים על גבי מוט ופניהם למטה.  הדם הוא החיים, והוא עתה נדבק בידי הקצבים ובאצבעותיהם; והם, הקצבים, הם העוזרים הראשיים לעקוד פר לשחיטה או שור בעת השחזת הסכין של השוחט.  הוא, השו"ב, ישאר ירא-שמים, כי הדת ומצוות הדת שומרות עליו ומגינות על נפשו, והאכזריות שבדבר תבוא בקצבים והיא ירושתם.  בכלל הקצבים אינם חלושי-הכוח, וכשריב מתפרץ בעיר ובא הדבר לידי הכאות ממש, הקצבים הם המכים הראשיים.  כל העם הרוחני ירא את הקצבים הגופניים, כי המה עזי-פנים; ואם יכעיס אותם אדם לא ידעו חמלה.

צריך לומר גם את הצד הטוב שבדבר.  עם בני-ישראל היה ימים רבים עם חלש וירא מקול עלה נידף; וכשהיו פרעות ביהודים היו נסים מאה מפני איכּר שיכּוֹר אחד, ויקבלו עליהם את שבירת החלונות וקריעת הכרים והכסתות באין מוחה.  תחת זה הקצבים למדו למחות, להזדיין במקלות ובגרזנים ולהיות למגן בעת צרה.  דבר כזה קרה בדשיה פעם אחת בחג הפסחא שלהם בין מלכא למלכא, דור שלם לפני זה, בטרם למדו בני-ישראל לעשות כמעשיהם בכל מקום ולהיקהל ולעמוד על נפשם.  היפלא כי להם הרשות לעטר את שמם בתור ראשונים לגיבורי ישראל!

החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, שזה האחרון השוה כבוד עבד לכבוד רבו, והראשון אינו משוה כבוד עבד לכבוד רבו, ואם דייקנים אנו בכלל הזה באים אנו בחיי הקצבים לשני הפכים בנושא אחד.  גיבורי ישראל אלה, שאינם מוּגי-לב כלל ולא ייראו מפני כל, בטבעם כש"לוקחים" לפעמים שור או פר מאחרים בלי תשלומים הם עושים זה בצנעה, ודוקא שלא מדעת בעלים, ודוקא על ידי אחרים.  ואולי אין זה כבר "לקיחה" כלל או מין גניבה, כי אם ענין הפרנסה. – ענין הקצבוּת מחייב שפּר או שור שנשחט, שור או פר שקנו אותו ממש ושילמו כל מחירו בשלמות עולה פי חמישה על שור שנשחט, שלא שילמו בעדו לבעליו ממש.  הוא, השור, היה תועה בדרך ולקחו אותו אנשים והביאו אותו להם, לקצבים, או היו כחמישים פרים בעדר, ועתה שם רק ארבעים ותשעה, מספר המספיק עוד לבעלים; וצאו וחשבו כמה היזקות שכיחים בשחיטת פר; לפעמים יטריף אותו השו"ב בשעת השחיטה, ולפעמים יטָרף בטריפת הריאה או בדבר אחר מי"ח טריפות... העיר דשיה בכלל עניה ויהודים אינם לוקחים הרבה בשר בכסף; בשר ששהה שלושה ימים בלא מים גם כן יטרף ובימות הקיץ יתקלקל. – איך יכול הקצב, שואלים, להתקיים בלי "מציאות" מן הצד?

תאמרו, הלא זה אסור, לא נכון לכל בר-ישראל כך.  אבל האם לא גם שאר מסחרים וחנויות וכל גניבת דעת הבריות או רמאוּת, מאותם שיש בכגון אלה, אינם גם כן אסורים? – בעיקר אין הבדל בין אלה לאלה, רק זה, שהללו, הסוחרים והחנוָנים מבעלי-הבתים, הפסלנוּת שבהם אינו דבר ביטוי בשפתים וקרוי בשם, ולא יעצור את עושיהם כלל ללבוש מעין איצטלה של אנשים כשרים, המתפללים במקומות הראשיים בבית-התפילה; והללו, כלומר, הקצבים וכל כיוצא בהם, בקהל היראים בל יחָשבו ומתפללים הם לא בבית-התפילה המרכזי שבעיר, כי אם ב"שומרים לבוקר".  הללו, בעלי-בתים, שותים "תיקון" אחרי התפילה ויש להם איזה כינוי יראי לכל מה שעושים לצורך גופם – והללו, הקצבים, שותים יי"ש ממש, בלי אמתלאות, גם בלי מות אב ואם ושאר יומא דפגרא... הקצבים בודאי אינם צדיקים ואיני רוצה לחפות עליהם, אבל לולא אותו מעשה, כי אז לא היו בעינַי כרשעים.  רשעים! מי יבטא מלה זו בכל מרירותה? בני-אדם רוצים לחיות ויש להם יצר-הרע בתוך מעיהם, וגם הוא אינו מחותל במשי ודרכו קשה אף קשה. –

 

וכך היה הדבר:

בעיר דשה היה בעל-בית אחד ושמו ראובן, אדם בינוני, שלא הצטיין מימיו במאומה; ומי יודע אם גם היה נודע שמו בין יושבי העיר לולא היו פרותיו נודעות.

לרוב אנשי דשיה, שידם משגת, יש פרות נותנות את החלב לביתם ואינם צריכים לקנותו בחוץ.  אבל לראובן היתה תמיד הפרה היותר טובה שבעיר; הוא היה מוצלח לזה והיה גם מבין בזה; הוא ידע לכלכל את פרותיו היטב ולשכלל את גופן ולעשות אותן בריאוֹת וטובות-מראה.  ראובן לא התבייש כלל, בבוא פרתו מהעדר, להכין לה בעצמו מזונות הבית ולהביא לה מים לשתות.  הרפת שלו בחצרו היתה תמיד נקיה ועיניו צופיות תמיד, שלא יאוּנה לפרתו כל רע.  השגחתו ועידוּן פרתו – זה היה תוכן חייו האחד כל ימיו, ובזה קנה לו גם שם בעיר ההיא.

אמנם אנשי דשיה הם עירונים ממש, ואין להם שייכות הרבה אל הטבע, אבל הפרה הנותנת חלב לבעלי-הבתים, והעזים הנחלבות אצל דלת העם, עוד נותנות שארית למגע עם הטבע. – מכירים בכל פינות העיר פרות הרחוב ההוא ועזיו; ובשוב הבהמות הגדולות והדקות מן העדר יעמדו השכנים והתבוננו אל כל פרה ואל כל עז, להגיד דעתם על ערכן ועבי גופן וסכום חלבן שנותנות לבעליהן.  איזו חיבה לכל בית לבהמות-הבית שלה, ומתהלך אדם עם פרה ועז יחד כרע.  ומדוּע לא יעשה כהן? גם הבהמות הנן בעלות-חיים ויש להן שעת שובע ורעב, רגשי צער וחדוה ואהבת אֵם לבנה וגעגועים.  אם לא תדעו את זה קחו לכם לביתכם פרה או עז או כבש, ותראו את נשמת החי.

ובימים ההם היתה לראובן פרה אדומה הולנדית, שכמוה לא ראו עוד אנשי דשיה ליופי ולבריאות ולעיגוּל הגוּף.  כמלכה היתה צועדת קוממיות בראש, בבוא העדר מן המרעה; ורעותיה, הפּרות בעצמן, היו חולקות לה כבוד, והיא באמת היתה מגזע נעלה, ומבנה גופה, עטיניה, עורה הנעים הראו מוצאה.  כמאה וחמישים רו"כ ביקשו לתת לראובן פעם במחירה; ומחיר יתר הפרות של בני העיר, גם אותן של הנגידים, עולה לכל היותר לשבעים או לשמונים רובל.  איך בא ראובן לפרה כזאת, והוא לא היה עשיר – לא נודע, אבל יושבי העיר לא התפלאו על זה כלל, אחרי שמזלו של ראובן בפרותיו כבר ידוע היה.  פרתו של זה צריכה להיות הפרה היותר טובה בדשיה ובסביבותיה; כך כתוב בספר המזל וכן היה תמיד.

ומאושר היה ראובן בימים ההם, בהיות לו פרה אדומה זו, כאיש אשר השיג עילוּי בלתי-מצוי בתור חתן לבתו; והיה נהנה במלוא רוחו כאשר שמע מספּרים בשבח בהמתו ומפארים ומרוממים אותה.  גוזמאות ונפלאות סיפּרו על פרתו של ראובן בדשיה, כמו שמספּרים, להבדיל, מרבי.  אמרו שפרה זו נותנת ארבעה הין חלב בפעם אחת.  אמרו כי מחמאה בלבד שעושים מהחלב הנותר מצרכי היום, ולראובן היה בסך הכל י"ג בנים, והרי חמישה-עשר פיות ערב ובוקר וצהרים, מרויח ראובן שלושה רובל לשבוע.  בקצרה, פרתו האדומה של ראובן, אשר ילדה שנה שנה בבוא האביב – ובמחיר בן-הבקר בלבד לקח חמישה-עשר כסף – היתה נותנת חומר רב לשיחות יושבי בית-התפילה.

דשיה שמחה כי עלתה בחלקה פרה מצוינה, שיכולה להיות לצבי ולתפארת גם בעיר גדולה לאלהים.  ולנשים השכנות, בעלות "עין-הרע", שקינאו בה ורצו לסגור חלבה בקרבה על ידי לחש, לא עלה מאומה ברחשי-ליל שלהן.  אם ה' יברא בריאה טובה לו ויעמידה על רגליה לשׂמחה ולראוה לכל רואיה, אז אין שליטה גם לשטן ולבני-השטן.

ושערו בנפשכם: כל זה לא הועיל ביום עֶברה! הגיעה השעה ונחתם גזר-דינה של פרה זו, שהיתה באמת מקור חיים למשפחה שלמה ולדבר נעלה ממשׂכּיוֹת העיר.  לוּ פקודת כל החי באה עליה ומתה הפרה בימיה המלאים; דֶבר כי יהלוך בארץ, או מגפה או מיתה סתם הכריתה אותה מארצות החיים, גם אז נעצב רוחנו, אבל החרשנו.  גם על בני-אדם חיים יעלה הכורת.  בית יפה, שהרבה עמלו בו בוניו, יהיה ללהב; מדינה כי תינגף כולה לפני אויב, או כי יקשה עליה עול מושל ומרי ומרד רב יעמיד אותה על עברי פי פּחת, מי יעצור בידי גלגל ההשגחה? מי יטיח כלפי שמיא? ולוּ רוח שטות נכנסה בראובן, או עמדה הפרה מלדת שנה ושנתים ונמכרה לשחיטה,והשו"ב בירך על השחיטה כהוגן, ובדקו את הפרה ונמצאה כשרה, ופשטו את עורה וניקרו אותה כדין, ומכרו את הבשר השמן לבני-ישראל ליום השבת, ונעם לחִכם כשהוא מטוגן ומבושל, והיה להם לעונג שבת, כי גם אז נדו בראש לגורל פרה חולבת כזו – לשחיטה, אבל זהו דרך העולם, ומקרים כאלה יקרו בחיים.  אבל בפרתו זו של ראובן נעשה רצח, רצח נורא מאד, כאשר יארבו לאדם ביער להכותו נפש; והדבר היה שלא בדרך הטבע ולא פילל אדם כי כזה יקרה בישראל!

היתה שנת בצורת, נתיקר הבשר.  הפרנסות בדשיה היו דחוקות מאד, וגם לקצבים, שמעמדם תמיד אינו ברע, נעשה קשה בימים ההם.  קרו גם איזה דברי ריבות ומשׂטמות בעיר ונפלגו "לצדדים שונים", כנהוג, וראובן, איש-שלום מנעוריו, לקח הפעם חלק ב"מחלוקת", והקצבים היו מצד השני, שכנגדו.  אמנם אין די סיבּות לבאר את אשר קרה אחרי-כן, ובכל זאת אני מרצה אותן לפני הקורא אחת לאחת.  איני שופט פה, רק מסַפּר; אבל אחרים יבואו לשפוט ולצרף ולבאר את מהלך הדבר.

הגורל יצא על פרתו של ראובן מאת חלק אחוז של קצבי העיר דשיה ל"הילקח" מבעליה – עינים עינים הביטו אחריה בשובה מן המרעה, והיא לא ידעה את גורלה.  נתאספה השיירה חרש בבית הקצב השו"ב הפסול, נתאספו שנית אצל שוֹאל, הקצב הראשי, בעל הכתפים היותר רחבות בדשיה, ויתיעצו על הצפוּנות, ויקבעו את היום ואת השעה ואת המקום, וכולם מוכנים היו לזה כאיש אחד.

היה הדבר במוצאי-השבת, בשלהי דקייטא.  עוד ישבו בבין-הערבּים ראובן וביתו וירווּ נחת מהפרה.  הקטנים החליקו את עורה, הגדולים אמרו שבחה בפניה.  הבת הגדולה קמה ונתנה לה את הסובים הרטובים, ותציג לפניה גם שוֹקת המים; ולפתע הוציאה הפרה אנחה שוברת את הגוף; ולא ידעו האנשים מה אירע ויתחלחלו.  כי יבוא החורף יתחילו העננים לכסות גם את לב בני-ישראל, בזכרם אחד אחד כי אין עצים להסקה, כי אין בגדים חמים ובני-אדם צריכים לכסות מערוּמיהם.  הרעו את מעשיהם וקילקלו את פרנסתם!

השעה היתה שתים-עשרה בחצות הליל.  כבר ישנו אנשי דשיה על משכבם, ובכל בתי ישראל גם זיק אור אחד לא יאיר מן החלונות.  חולמים הם האנשים קשה באופל הליל, וממחרת היום יחלו ימי החול הקשים ללחם... והנה בן קצב אחד חוֹצה את החושך וצועד לאט אל רפת ראובן, אשר שם הפרה עומדת.  אין מנעול לדלת, רק חבל עב יעבּת רגל הפרה אל עץ אחד.  ויחתוך אותו המתגנב בסכינו החד, ויקח את הפרה בקרניה ויוביל אותה במשעול צר, והפרה הולכת בתמהון רב.

והנה הס, האדם והחי, עומדים לפני פתח המרתף הגדול של שוֹאל הקצב, ששם נועדו יתר החברים; ויצאו שני אנשים לקראתם ויחליקו בידיהם את הפרה וימשמשו בה, והיא קישקשה בזנבה באין חפץ.  לפתע התחילו למשכה בכוח אל תוך המרתף ולנהלה אל המעלות והמורדות, בעל כרחה צעדה ותמאן ללכת, וידחפו אותה בחזקה, ותנהם ותחרד מבוא המרתף.

הנה הפרה עומדת מטה בזעף.  כשבעה אנשים קמו מהמרתף לקבל פניה, והם לבושי אדרות-שׂער וחגוּרים כאיכרים ופניהם פני להבים.  כבר שתוּ איש איש איזו כוסות ל"חיזוק", והנרות הקטנים הדולקים באופל המרתף נתנו לו צורת שאוֹל.  התחילו העומדים לסבב את הפרה ולמשש אותה.

ולפתע קם קצב אחד גיבור כארי ויאמר להפיל את הפרה ארצה, אך רגליה חזקות כברזל.  באו חבריו ויעזרו לו בשארית כוח ויאבָקו עמה קשה, והיא נעצה רגליה בקרקע, ובעיניה שצף קצף.  והנה קמה הפּרה ותאמר לנגח איש, ותך בראשה בקיר האבן, ויתנודד כל המרתף.  קצב אחד גדול וחזק זחל מבלי משים אל תחת גחונה ויהדק את רגליה האחרונות בחבל עב.  ושני לו עשה כזאת ברגליה שלצד הפּנים; ויקומו האנשים כולם ויחגרו כוח, ויעמיסו את עצמם על גבי הפרה ויהדפו אותה בחזקה.  ותפול לארץ ותנהם בחזקה, ותאמר לנתק את החבלים.  והקמים עליה החזיקו בה באיזו נקמת-איבה, אשר לא ידעו תמול-שלשום.  בחוץ החל הגשם לרדת ולהכות בגג המרתף והרוח השמיע קולו, וממצחי הקצבים נוטפים נטפי זיעה כגודל קטניות מרוב עמל; ויביטו איש אל רעהו כזרים ויסירו את בגדם מעליהם, קיפלו עד השחי את בתי-היד אשר לכותנתם ויהיו מוכנים, כמו לשעת-קרב גדולה.  מה היה להם? איזה רוח עצור בהם ביקש לו מפלט. –

ואחד הקצבים, מי שהיה שו"ב, עמד במנוחה בצד וישחז את החלף הישן, שהוציא אותו מתערו ועבר אל חדוּדוׁ בצפרנו.  ועוד הפעם כרעו הקצבים על גב הפרה, הללו אחזו אותה ברגליה העבות מלמטה והללו מלמעלה, ושנים מהם, אמיצי-כוח מאד, הטו את ראשה,כוחם התגדל לבלי שיעור, היה הדבר כמו קטב ממלא כל האויר, כמו גזר-דין נורא נחרץ זה עתה – והנה הרים הקצב-השו"ב את החלף ויעביר על הצואר החלק בהולכה והובאה.  ותגעה הפּרה בקול מחריד, הבוקע את האדמה, ויזנק קלח דם, ויהי כמו נפתח מעין דם גדול וישטוף כקשת רחבה, והיא מאירה באמצע לאור העששית, התלויה ממעל על גבי תקרה.  והדם הולך ושוטף ויז על התקרה ועל הכתלים ועל הקרקע ועל מכנסי האנשים ובפניהם ובידיהם, ותילחם הפרה בשארית כוחותיה ותפרפר, ויהי כל הקרקע אשר מסביבה לנהר דם.  קמו הרוצחים ויסיעו אותה ממקומה הצדה ותעבור שעה והפיחה נפשה האדומה ותמת.  ניצח בן-אדם את החי!

ויקח קצב אחד סכין חדה ויתחב בבטן הפרה הגוועת ותצא הפרשדוֹנה החוצה ויחלו האחרים חבריו לפשוט את עורה, ויקרעו אותו כמעט מעל הפרה, והכל עשו במין כוח עצור ובמין רגש מוצק, שכמוהו לא ידעו עד עתה.

נפשטה הבהמה, החלו האנשים לחלק אותה לחלקים, לחתוך את ראשה, את רגליה.  קצב אחד לא יכול לעצור ברוחו, ויקח את הכבד השמן וישטחהו על גבי גחלים בוערות, ששמו אחרים בפינה.  ובבוא הדם באש אכלו אותו כולם בלי מליחה ובתאוה עזה נמרצה וילוקו את אצבעותיהם בחמדה.  ובקבוק גדול של יי"ש היה עומד מוכן על הקרקע וישתו ויאכלו מלוא תאותם.  ככוהני-הבעל בשעתם היו האנשים האלה בשעה ההיא, בהיחָלק הקרבן לפני המזבח.  והדבר לא היה בבית-אל או בדן, כי אם בעיר היהודיה דשיה, לא לפני גלוֹת עשרת השבטים נעשה הדבר, בממלכת ישראל הצפונית, כי אם בשנת חמשת אלפים שש מאות ארבעים וחמש ליצירה...

עברה האשמורה השניה, הגשם ירד בחזקה והרוח סוער.  חילקו האנשים את הפרה לעשרה חלקים, וישימו איש איש חלקו בשקו.  ויעמיסו אותו כל אחד על שכמם, ונפוצו איש איש אל חנותו בחשכת הליל, לשימו שם ולהסתירו שם.  העיר דשיה ישנה והוזה, כלבים נובחים, השמים מעולפים בערפלי הגשם.  מי יודע מה שנעשה עתה בחלל העיר? –

שכחו הקצבים בחפזם לסגור את המרתף של שוֹאל, ויבואו כלבים ללקק את הדם.  בבוקר ראו כי פרתו של ראובן נעלמה מן הרפת ויאמרו כי נגנבה, ויחפשו אותה; והנה מצאו בעוד שעה את עורה האדום, שהיה עוד מונח כמעט בלחוּתוֹ.  ויחרדו האנשים למשמע הדבר הנורא הזה, וַתצלנה אזני כל שומעיו.  ובבית ראובן האומלל תאניה ואניה ואֵבל כבד!

מיום אשר נוסדה דשיה לא היה לה יום כבד כזה.  הלכו אנשים אנשים בחוצות וברחובות, נשים נשים באו ומתלחשות ומדברות.  היה כמו באו בעיר ליקוי-חמה וליקוי-לבנה כאחד, וכל אחד הביט בפני חברו ואשה בפני רעותה, כאילו נהפך העולם לעמק רפאים.  אמנם נורא המעשה אשר עשו להרוג בהמה בשלוַת ימיה, נורא מאד!

ואשר קרה לקצבים, שהשתתפו במעשי רצח הבהמה, דברי ריבות ומשפטים שונים בערכּאוֹת, וענשם של הקצבים האלה, גם בידי אדם גם בידי שמים – אם אספר כל אלה לפרטיהם יכילו הרבה.  בקצרה, כל אחד שלקח חלקו בהכחדת הפרה האדומה, ראה אחר-כך דברים רעים בביתו וכמו רבצה בו האָלה להפילו למדחפות, אותו ואת ביתו, לבלתי השאיר לו שריד.  הדברים ההם הלא כתובים בספר דברי הימים של דשיה ובפנקס העיר.

יקחם נא הקורא משם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה