_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין הפטיש לסדן

(כבי נודד)

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

אם ייסר ה' את בן-אדם ויראהו את עצבון בדידות החיים, אז ירחיקהו נדוֹד מעיר מולדתו, מערש נעוריו. –  אִמרו ארץ אבות, אִמרו גָלוּת; המקום אשר בו יעזוב הנער רחם אמו ויפקח את עיניו להביט על סביביו, נושא הוא בחיקו וברחשי לבו, כאשר ישא את זכרון אביו ואמו, כל הימים. יבואו על האדם כל גלגולי החיים וּתלאותיהם, ילמד לדעת את החזיונות הקשים בעולם ובחיים, אויר מולדת יושב בסתרי הנשמה, כאור הליל בחידוּש הלבנה או כטוהר הבתוּלה, אשר לא ידעהּ איש. ומי שאצלו אין הדבר כך, יעזוב את הוד רגשי נוער אלה, ישכחם ויסירם מלבו, נפשו בת-בליעל היא, או אין אלהים כל מזימותיו. – –

שלוש ערים יכולות להיחַשב כעיר מולדתי. בראשונה יצאתי לאויר העולם, לשניה לקחוני הורי לשבת בהיותי בן-שלוש; ובבואנו להשתקע בעיר השלישית, הרי אני בן-חמש, וכבר אני יודע לסַפּר לחברי, בעת שישבנו על ערימות חול ובנינו לנו מערות וגשרים, כי אני עולה מדי ערב בערב השמימה ואראה ואדבר את שלמה המלך...

את אברהם אבינו ואת שאה ידעתי פנים אל פנים, כאשר ידעתי את שכני אבי. בעת התיצבה מרים על היאוֹר, לדעת מה יעָשה למשה, נדמה לי כי אנכי עומד על יד ימינה, והיא מַחלקת ראשי ושואלת אותי לשם אבי. ואת יהושע בן נון עברתי את הירדן וַאשא גם אני אבן קטנה בידי אחורי המחנה. התוֹלדה  הכתובה בספרים היתה חיה לנגד עיני, כחלקי העיר שבה נגור. – ובבוא אלינו איש ספרדי מארץ רחוקה ומצנפת אדומה על ראשו ומדבּר בלשון-הקודש, נדמה לי כאילו מתהלך אנכי בחוצות ירושלים ומתקוטט עם ערבי. אל תראוּני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש. רחל מבכה על בניה. אֵלוני מַמלא. המקראות המקוטעים לא משו מחזון עיני. ובתת לי האָמה חתיכת לחם משוּח בחמאה, אמרתי לה: בּתיה, אני הולך אל ארץ מדין לדבּר את הקֵיני.

אֶראֶלים גברו על המצוּקים! נעתקתי משמשון הגיבור, מיהודה וממלכי ישראל, בלָחמי גם אני את מלחמתם וָאהי נושא כליהם, ואלך אחר זה לשמוע תורה מפי רבי טרפון ורבי עקיבא... במה אשה יוצאת? ובמה בהמה יוצאת? שוֹר הנסקל – ועבד ששיחררו רבו, משניות אלה למדתי בגמרא ארוכה ב"חדר" הצר של בית רבי במרתף הבית, והייתי שומם ממראה עיני. חמישה ימים בשבוֹע עבדתי בגופי ובמוחי בכל הָנֵי ההלכות הקשות, וביום הששי הנני חפשי, ואלך בערב לשמוע את החזן המקבּל את השבת פעם בבית-הכנסת ופעם בבית-המדרש. הנני מזמר עמו ואני רואה אותי עומד לפני העמוד... "ארבעים שנה אקוּט בדור". קולי מתרומם, בדמיוני כמו כל העם מתקבצים לשמוע רינתי ואני עולה על מעלות הארון. – –

ויהי בוקר ויהי ערב, הגיע קץ העשרת הראשונה לימי חיי. שכינתא בגָלוּתא, אמי מתה בעשרים ושמונה לימי חייה, ואני ועוד ילדים שנַיִם נשארנו יתומים. לבי, שהתמוגג בבואי למקרא "וישא קולו ויבך", לא הרגיש אז רק איזה תמהון וצללי נפש כיסו אותו. גם את הנרות, אשר הדליקו למראשותי אמי בשכבה על הארץ, ואת המיטה של חבלים אני זוכר. נדמה לי שמלאך-המות הוא איש טמא ומכשף. הוא השטן, הוא עמלק, הוא – נַחבּי בן וָפסי. אותו שם, שעלה בי מימי המקרא, די היה להפיג את צערי.

ודמיוני מושל ממשלה בלי מצָרים. פעם מצאתי, בלכתי אל בית-הריחים של רוּח במגרש הפנוּי בהיקף העיר, שמונה אלפים ושש מאות ושבעים ושלושה רו"כ. לא כך! תשעה-עשר אלף ושלוש מאות וחמישה מצאתי אז ובניתי ישיבה בגן ותלמידים עשרה יושבים לרגלי... פעם הייתי רבי יהוּדה החסיד והייתי מתגולל בשלג, כדי לקדּש עצמי לקוני ולהכין אותי להשגת שיחת חיות ועופות... ופעם ציירתי לי כי גם אבי מת, חפשי הנני לנפשי מעוֹל החדר ואני מלמד את ידי להכות בקוּרנס על ברזל מלובן אצל פלוני הנפח, שרגיל הייתי להתגנב אליו ולראות עבודתו, בכל רחבי העיר ירחמו אותי כיתום באין אב ואם, ועל לבי עולה רעיון משחית להצית אש ברחוב אחד, ועלה הלהב המלהיב-עין השמימה; והם לא ידעו כי ידי עשו זאת. שכינתא בגָלוּת! יושב הקדו-ברוך-הוא בשמי מרומים והשכינה לבושה בגדי אַלמנוּתה. כשאהיה גדול בימים אכתוב ספר ואהיה נמנה בין חוֹברי חֶבר...

 

"מעשה בבת-מלך שנשבתה... והלך המלך ופדאָה... בת-המלך היא הנשמה... השביה היא היצר הרע... והמלך הוא היצר הטוב..." בדברים כבושים אלה הכין אותי אבי ל"בר-מצוה". ואני אמנם שמחתי ביום הנחת תפילון על החדשה ועל התמורה, – ובערב ההוא נשאתי עיני... לא בת-מלך היתה, כי אם אשה כבת שלושים, יפה ועשירה ויושבת לבדה. ובשלוֹח אותי אבי אליה, ללוות מאתה עשרה שקלים ליום השבת, ואיש אין בבית הנאה, חיבקתני בעלת-הבית ותנשקני. אש זרה! כנדהם הייתי כל היום ההוּא. חפצתי לצעוק ולהשתולל ברחובות. ובצאת השמש שמעתי קול מנגינה עמוקה עולה מרחוק. בשופר כי יתָּקע, ירננו עצי היער, הרים יִרקדו כאֵילים. מי נתן לשור-הבּר חילו לצחק עם לויתן? מי יגער בים ומלואו? – – –

הלא רק מסַפּר אנכי היום, אבל הרשו לי לציין בזה תורה אחת בתעלוּמת הנפש: האדם הוא סכום החטא והאש העצורה בעצמותיו. זה המקור לידי האדם, העושות תושיה במחשבה, בשירה או במעשה, להער או להיטיב. מהאש הזרה יבואו רוב הגעגועים, המעַבּרים כל דבר חי בנו וממלאים אותנו המית החיים.הצדיקים והחושבים המה, לרוב, רק גלגולי רשעים. חידה היא בעיניכם, שמרו על נפשותיכם...

ארור היום אשר בו צררה אותי ההשכלה וגדעה את היער שגדל בי, עם יערות הדורות, אמנם מלא הייתי בנפשי מהוֹללוּת וחשבון, והקשבתי ליהוּדי הנוער, גם בעת הייתי עוסק בתורה. בצהרים הייתי נשקע בספרי ובערב התבוננתי לבהמות-שדה, השבות מן המרעה, עת האמנתי במופתים ובשידוּד-המערכות הייתי בדמיוני גם אני כאחד הגדולים, ודי היה לצום שלושה ימים ושלושה לילות, כדי להחליף שו"ת עם השמים. – התקדשתם נאמר. ומי זה מונע בידי להיות כאחד מן הקדושים או גם להיות חבר ל"מפָרשי הים"? שאפתי לגדולות, ומי זה מנע אותי לרמות את אבי ולהגיד שאני הולך אל הקלויז ללמוד, ולטייל בתוך כך עם רעי שלוש פרסאות הרחק מן העיר, עד בואנו אל הכפר מחנַים, בין ההרים. משיח עדיין לא בא, אבל לתקוע בחליל בשכבך על יציע דשא, או לדלג על הסלעים, הוא בודאי טוב ונעים.

וההשכלה אמרה: והתחזקת והיית לאיש וידעת כי הדרכים, שבם תלך אתה ואבותיך, מהבל המה כולם יחד ופעולתם מאֶפע. ההשכלה פקדה עלי ללמוד בחכמת-הטבע ולהיות כופר בעיקר. בתחילה נפל עלי פחד וָאהי בעינַי כאיש שאבד עֶדיו מעליו. – אחרי-כן העזתי לחשוב שבאמת אני הרואה והם, היהודים, מוכים בסנורים. אחר-כך החילותי לחקוֹת מליצות בעל "אהבת ציון" ועיניתי את נפשי בדקדוק...

רעי אמרו שעלי לברוח לעיר גדולה ולהשתלם בלימודים. אבי יִסרני לא אחת ולא שתים. החילותי להריץ מכתבי-אהבה לנערה יודעת שפת-עבר, יושבת כשלושה מילים מאתנו, ואותה לא ידעתי. דברי ה"ראשית חכמה" ו"חיי אדם" שנוּאים היו לי. שנאתי את השבת, שנאתי את האנשים המתפללים, שנאתי את העברים בעלי המלבושים הארוכים. התבינו, המשכיל שמעון בן משה מוציא את עצמו בפנימיותוֹ מן הכלל, ובבית-המדרש הוא מניח תפילין ונוטל ידיו לסעודה. – זאת עשית אַתּ ההשכלה, לאורך נכשלתי ובספריך עיוַרתי את עיני...

וַאסַפּר לכם שיחה אחת, שהיתה ביני ובין אחד מקרובי, – מעשה שהיה כך היה. דוּד אמי היה יושב בפרוַר העיר וסוחר הוא בעצים משכבר הימים, אנשים תמימים היו הוא ואשתו, ולהם בתולה מאורשה זה כמה ואינה יכולה להינשא: החתן חולה במחלת החזה; והרופאים שולחים אותו למקום רפואה קיץ בקיץ, כה חיכתה לו המיועדה בבית אביה עד עשרים ושבע שנה, לתוגת בני המשפחה, כי לא לכבוד היה להם הדבר, שתשב עלמה עד שילבין ראשה, וַיהיבראותם שאין מזור ותרופה לחתן, נמנו וגמרו להשיאה לו בכל אופן, באמרם: מוטב שתהיה בתנו אלמנה צעירה מלהיות בתולה זקנה. – יכולים אתם לשער רגשי המשתתפים בחתונה והד ה"כלי-זמר" בנפש העומדים תחת החופה. "מזל טוב" מעונן! לחַיי החתן נמקו ועיניו חיות עוד ומבקשות.

לי קרוב המשכיל, עד הימים האלה לא ראיתי איש נבון ובעל-עיון כמוהו. והוא מדבר גם על "החיים" ומביע לפנַי רוחו. בחדרו היפה, הפתוח לככר גדולה וירוקה, ישבנו ודיברנו. הוא שכב על המרבד ואני עמדתי למראשותיו ושמעתי שיחתו. בדברו אלי היה הדבר כאילו איזה הד פלאי בא ומפלס לו נתב בנפשי.

"עמנו תועה הוא מימים ימימה... הספרים שלנו עד ריב"ל לא ספרים הם... ימים יבואו ולא ישָאל עוד על כשרון הנער, עד כמה יודע הוא בתלמוד, ויחדל זה אצלנו לגמרי..."

גם אנוכי כופר הייתי בתורה שבעל-פה ובדברי סופרים, אבל שימים יבואו שלא נדע מהם כל עיקר, היה כפליאה בעיני.

ומאותה שיחה נולד בקרבי איזה רגש ממחרק. הוא מת בערב יום הכיפוּרים, חמישה ירחים אחרי חתונתו, ולי הניח את חידתו...

ספר "בית יהודה" נפל לי בירושה ממנו, ואקרא בו עד תומו ואקנא בחושב הגדול מחַבּרוֹ, שהיה כופר בעיני העברים וגר בודד מחוץ לעיר, הרחק מאחיו ובני עמו... לוּ היה עוד חי, כי אז נשאתי את רגלי ואלך אליו, לשַמש לפניו ולהיות תלמידו. ואני ידעתי כי כמקרה זה יקרני גם אני ואהיה באחרית ימַי איש זקן חולה, בודד במחשבותי ואגור הרחק מעמי. משה נתן את התורה וינבא לנו: ונֹשנתם בארץ... תנו לי לשבּר את הלוחות, תנו לי לשבת במורד ההר. –

והנער החושב כל זה הוא כבן שש-עשרה, גופו קטן ונפשו מלאה הד תולדה ומלחמת-אבות. את מספר הדורות הוא נושא בחיקו, ואת אלה למד בספר ושאב אותם מספר, לא השמים והארץ וכל צבאם היו אז לנגד עיני, כי אם אמונות ודעות, לא רחשי נוער, כי אם תוגת-השמנים.

שואלים: במה יזכּה הנער את אָרחוֹ? והנוער אצלנו כבר אחוז הוא בזִקנה, גֵו אין לנו, רק נפשות עתיקות-יומין... אין לנו תקוה במצור, אבל עבר יש לנו, והוא דורש קרבנות מחים ולבבות.

כשאני לעצמי לא התרחקתי מהיק. החיים אשר מסביבי. כי ישא השואב את דלי המים על שעמו; כי יגזור החוטב את העצים להסקה, עמדתי אצלם והתבוננתי אל מעשיהם.– אבל ספרי בית-אבא השיאוני שוב הלאה, הלאה... תוגת שאוּל, בעת נכנע בערוב ימיו לשאוֹל בבעלת אוב, פילחה את לבבי; וכשהכּה לב הורדוס עליו, אחרי הובילו את מרים אהובתו להורג והתגעגע אחריה עד מות, משוגע הייתי בצר נפשי... בדידות משה אביר הרועים, בעת בנה לו אוהל מחוץ למחנה וחשבוֹ אל אָרחוֹת העם הזה, שנלאָה לשאת אותו בחיקו, – היתה חיה לנגד עיני. ואתחנן בעת ההיא... אתה לא תעבור... וַימת משה... ולא ידע איש את קבורתו...

רעש גדול בכל העיר... בכל העיירות מסביבה, בכל בית ישראל, הרצים יצאו, מרכבות דוהרות, רוכבים על סוסים, דגלים וכלי-זמר. המונים נוהרים והשאון גאה יגאה משעה לשעה, מרגע לרגע. רבבות קולות, קול התופים יתערב בתרועת העם. שמעון בן משה רוכב על סוס אביר ופניו כפני נגיד עם. כל ישראל מדן ועד באר-שבע יצאו לקראתו, את חלומו ראה בחייו.

והנה תמונה אחרת: הוא נכנס בפרדס וקיצץ בנטיעות. ביקשו לדחפו, ויעבור הוא וזאטוטי בני-ישראל לעֵבר השני... הפעמונים במגדלי בתי-התפילה יצלצלו וישמיעו קולם. רוזנים ונסיכים וכוהנים גדולים מתכנשים לבית-הועד וּמַשק ההמון רב... סוּרוּ, מחשבות זרות! סוּרוּ מני!

שמעון בן משה עזב את עיר מולדתו ונוסע הוא בעגלה, היום רד. לכפר קטן היושב במורד הר באה. העגלון נכנס לבית-המרזח ושמעון יושב לו על שן-סלע לנוח, ולו הרגש כאילו עולם אחר יפָּתח לפניו. איה ראה את כל אלה בחזון? ואיך בא הדבר בלבבו? העגלון קורא לו לעלות על מקומו. הם נוסעים הלאה, וערפלי הליל באים ונכרכים בנשמתו ומלחשים לו שמועות לדרך... כל הימים אשר בילה בעיר מולדתו מתאספים בפינה אחת שבנפשו. הישמח על אשר יפָּרד מהם או יבכה? מה אבד בחייו? ומה מצא? עלם צעיר קם ונסע מבית אבותיו לבקש את העתיד ואת העבר יחד. בת-קול מנהמת מחרבות הר חורב ונכאי עמו עִמו. וקול קורא בו: לא אפנה ולא אשוב, כל עוד שלא יקום, כל עוד שלא יקום נִיר לבית דויד או כולנו נאבד תמוד נפשי או תחיה נפשי. היחיד יבקש לו מפלט וקול העם ברֵעה.

העגלון מעיר אותי, הנה אנחנו בתחניה. בעוד שעה וחצי ילך המסע במסילת-הברזל בואך קיוֹב.

ב

לך לך מארצך, ואקום ואלך מקיוֹב לבּרוֹדי, מבּרוֹדי להר-המלך, משם הלכתי לליפּסיה ומשם לבַּזיליה, נודד הייתי מגוי אל גוי, ישבתי על ספסלי בית מדרש המדעים, בטרם שידעתי את העולם ואת החיים, נפתלתי את העמל ללחם מבלי דעת מהיום למחר, מצאתי לי רעים ולא ידעתי מהו אדם.

את מסתרי הנפש חיפשתי בספרי המשוררים וחוקים לנשמה ביקשתי לי מפי חושבים. ישעינו היה לי כספר החתום ואחפש אחרי דברי דת-אל במחקרים. לוּ שאול שאלו אותי אז לאמור; מה חַפץ אתה ולאן פניך מוּעדות? לא ידעתי השיב. ואם יבוא איש לחדרי ויאמר לי: מה לך כל אלה, קום ועלה אל ארץ חדשה,שם תטע כרם או תזרע שדה – גם כן שמעתי לו. הד סער החיים בא ומנשב בקרבי מעל ערימת הספרים; ובשבתי לפנו ערב בחדרי לבדי, לבי הומה ומבקש חידות.

למַה נוצרתי? מה אני עושה עלי אדמות? הוי, זעם החירות! הוי, אולם בעל דוּ-פרצופים! כחלום בהקיץ היו לי כל הדברים שאני רואה וכעין תמיהה ארוכה היתה מלַוה אותי תמיד. מי ינבא לי מה יבוא ביום המחר? מי יפתור לי את האתמול? מי יקח אותי בידו וינחני למקום שאני שואף אליו?

תוגה חרישית מנשבת בעולם. הרחקתי נדוֹד ואיזה דבר אני נושא בי. כָּמֵה אני לפדוֹת את נפשי ובשביה אנכי.

אם שבעים או חמישים שנה יהיו ימי חיי האדם עלי אדמות, אם ארבעים או שלושים או גם פחות מאלה – אמר אחד החושבים – תעודתו הרוחנית ומעשהו בעולם, לפי אשר הִתְןְתָה לו ההשגחה, לא תפחת ולא תמעט. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד בשעה אחת את עולמו, אשר רכש לו כל הימים. שבעיתים יכּשל האדם וקם; ויש אשר יבקש האדם את אָרחוֹ בכל מה שלפניו ולא ימצא.

הפילוסופיה פתחה לי את דרכי. או ביקשתי למצוא בה את דרכי ואת חידת חיי. אם טיפלתי בהגיונות ובמחשבות, אם טילטלתי את עצמי בחללה של הוָיה, רק את חיי ביקשתי, ורוחי הסוער הוא השיאני לטפס ולעלות. עד ככר לחם באתי וידעתי עמל וצער, ואמרתי אעלה על במתי עב ואראה צפוּנוֹת. הוֹי, גאוַת אדם, הוי, גלוי עינים ונופל!

למרחק הדעות נשאַני לבי, חדרי היה מלא ספרי תעלומות עולם. ביקשתי מזימות לאָרחות חלד ואמרתי בזה תחיה ולא תמות, ואף אתה תחוֹק חוקים ותציב ציונים. צעיר בן עשרים ושתים מאפיל בטליתו על דברים רחוקים ממנו וחושב את עצמו בין בוני עולם. על פיסת נייר, שבאה לידי מאז, מצאתי כתוב: וסלחת לעוון הגיונך, כי רב הוא.

 

שבע פעמים יפול האדם ויקום.

אם יֵפת ה' ליֶפת, אם ישכון באהלי שם, דורות הראשונים ממלאים בעוזם את הדמיון בחזון; צרכי היחיד נאלמים דומיה, ואני שומע רק קולות ימים עבר. זכרוּ ימים עולם, בינוּ שנות דור ודור!

ואשמע את מפעלוּת דברי-הימים בכיבוּש והתעוררות גויים וממלכות, ואשמע תרועות שאון העמים. את יום ה' כי יבוא על כל בשר.

גם אל פקודת הצדקה אני מקשיב ואחוש מזימות שדי להיטיב לעניים ולהעביר דמעה. – – –

חרב כי תעבור בארץ, שיר תהילה ישירו לה ושלום יבקשו ענָוים ה' הוא איש מלחמה והוא גם יברך את העולם בשלום. שניוּת! שניות בעולם ובחיים, שניות אנו רואים במַלכוּתא דאַרעא ובמלכוּתא דרקיעא...

 

מימים ימימה ניתנים לנו התשובות והמעשים, השואל נותן עליהם את נפשו לשוא, מחליפים אנו את הפילוסופיה בספרי-התורות, קורות הזמנים – בדעות, נפשי שותתת, יתכווץ הלב. למדתי דעת הטבע, חשבון ודעת ביקשתי ורוחי לא מאה מנוח...

משוררי עולם ומבקשי נתיבות עומדים על דרכי. את שפתם אשמע ואת החידה לא אבין. לייאָמר: הרי שלך לפניך, ולבי לא ישקוט. יום ירדוף יום ושנה – שנה.

הקיץ יגדיל תמהוני וירחי חור. ירבו את בדידותי. אם לבדי אני נפשי מבקשת קרבה, ובבואי באנשים שִמשם לא יאיר. הליל ימלא אותי עצב וגם בבוקר צערי לא יפוג.

בחוצות קריה אני הולך ואטפס בדמיוני, אם אפגוש מַכּר ברחוב נלכה יחדיו ולא נשיח. מה יום מיומַיִם? מה לי עכשיו ומחר ותמול? כוּלם ישא הרוּח.

אמור אמרתי כי אל ארץ חדשה אלך ואשנה את מזלי – ותועה אני. אמרתי שבמלחמת הדעות אלבש עוז ואך נופל הנני.

לא עברתי את הירדן ועייף אני. רבות ביקשתי בעולם, ומה עלתה בידי? – –

 

חיי נמַקים. לי תחסר אחיזה בנפש ואחיזה בחיים. לי תחסר שררה על עצמי ושררה על דעותי. בשדמות אחרים רוחי יפליג. מוחי הוא מושב-זקנים.

בבית ששכרתי לי בו חדר לשבת חושבים אותי למוזר, ואני לא אשים לבי לזה. הכל מוכן והרשות נתונה ואת העולם אני נדון. את חיי לא תיקנתי, ואני עוסק ביצורי שדי.

נודד אני בשעה שנפשי מבקשת מרעה. נדחה אני ממקום למקום ומרגוע לא אמצא.

אני מתאמץ להשתקע בדבר אחד, ולבי הוא כמעבר למחשבות ודעות שלא קראתין. הנני מבקש את דרכי, וארא חורבות הר חורב וחרבות עולם. אם אקום ואלך לא אלך לבדי,ואם אשכב ביעותי עמי יבהלוני.

שם, בין שבטי-יה, חוּצבה נשמתי. נולדתי בין החומות...

קוראים לי שמעון בן משה. קראו לי בן-עמי, קראו לי בן-אוֹני. להשכיל יצאתי ולהרחיב ידיעותי, וכמו יד שלוחה לגרשני.

לשוא יגיעי, יגיע אבותי ויגיעכם אתם. קוראים אתם לתחית המתים, אולם חָצבו לנו קברות.

 

יאושי הולך הלוך וחזק. הנפש תתגעגע אל ההן, ולַאו היא אומרת. האהבה והרֵעוּת חסרות לי, וכה אני מרבה לשאול... החיים הבלתי-נתפסים ביד היה יהיו לעננים קודרים והגשם לא ירד.

אלף שנה כיום אתמול, ובעיני היחיד הד רגע לנצח. בחדרי אני יושב ואחבק זרועות עולם ולבי יהגה נכאים.

ואחוּד לכם חידת החיים. ממעמקים קראתי לה', ואין פותר.

קשר קשרתם עלי להממני ולדכאני. הוי, אלוהים אדירים. למה יצרתם את האדם לענותו?

שמענו לאמור כי לא על הלחם לבדו יהיה האדם; ואני אומר לכם כי גם הרוח הצק יציק לאנוש. שמעתם לאמר: עבדו וחיו, והחיים לא יבואו. – –

השבעתי אתכם רגשות נפשי: חדלו לענות אותי, חדלו למַגר ולנתק, חדלו לסעור. השבעתי אתכן, מחשבותי, לדעת, כי מה שהיה הוא שיהיה, ואתן חדשות תבקשנה.

ומי תיכּן לב האדם, כי יחדש את אַרחוֹ בכל פעם? מי יבהיק את הנר בנו ומי יכבּה את הנר?

שומם אני, שוממים אתם, כולנו שוממים אנו.

ג

תחיה! יאיר השמש. אלף שנה כאַין הנן מול אור הבּוקר וטהרת הבּוקר. לא חטאתי, לא עָויתי, לא פשעתי. מנוחה בלבי. מצאתי את אלהי ומצאתי את דרכי, – כל האומר מהבל הם כל בני-האדם אינו אלא טועה, כל האומר החיים יגעים אך טועה הנו, הקשיבו אל שירת היום, קחו מלוא חפניכם מהעולם הניתן לכם, אל אלהים שוכן בערבות, ואנחנו אליו נתפלל; יתגלה לנו בחזון, ואנחנו רואים מעשיו. אם מכמני האהבה היו לי למנה, אם הוד החיים חזיתי, אם מחשבות רמות נפלו בחלקי או דברי שירה, בכּל אני מכיר את מתנת בוראי, אליו אשתחוה.

 

בבוקר לא עבות אחד באו ניצני התחיה. הסער מתחולל, יהוֹם הרוח, אמרתי לא אוּכל לקום, והנה לי יד ושארית. – מהלי ראשונות ואחרונות? מה לי נטיעות שנטעו אבותי ושיטעו הבאים אחרי? – אנכי אהיה לבני דורי לפה ואמצא את הדיבּוֹר.

באודם-השמים נדמה לי כמו כל העולם כולו יהלום חלומו וכמו הכל מחכה אלל הרינה ואל התפילה. פעם נשקעה נפשי בהד השירה ואיבּלע בהמית חלד, ופעם הייתי אני לכלי-שרת לכל אשר מסביב.

הזיה אתם אומרים, אבל את אשר הרגשתי אני לא תבטלו. דמיונות שוא בעיניכם הדברים, ואצלי הכל שריר וקיים, החלום והחיים, יש שעות לאדם שהעולם נכנס בו, יש שעות רמות שהאדם שומע אל לבו. – – –

יום נא ירדוף יום, ירח ירח ושנה שנה. הנני עולה ויורד, יורד ועולה, הגידו לי את קצי! הגידו לי מה יקרה אותי ואתכם? –

אני נושא חבלי-משיח בנפשי, לגאולה ופדות שאוף אשאף, לבי אינו ברשותי, בן-חורין אנכי ועבד גם יחד. נושא אנכי בלבי את האור – בעוד שהכל חושך מסביב.

לעוף אמרתי והנני קצוץ-כנפים. אחלום חלומות עמי ולבי ידָחה מקלע אל קלע. על פרשת-דרכים אנכי עומד ובידי אין להשמאיל או להימין.

קללת אלהים מאז רובצת עלינו, מתי נשמע את הברכה? השמים שמים לה' והארץ מלאה חתחתים, אם תבחרו בטוב או תרֵעו ומריתם, אין לשנות; צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

מאה ועשר פעמים ידעתי את הדבר הזה ובפעם המאה ואחת-עזרה יכאיב לי. אמרתי אשוב אל עמי ואל אלהי, וגם זה לא יקל לי. בכה אבכה על שברי.

 

על משכבי בלילות, עת ינום הכל מסביב, הנני נשקע בימי געגועי וחלומותי, מי יעצור אז בידי? מי יאמר לי מה תעשה? עשירים המה החיים, אבל נתונים אנו בכלוב... להאיר נוצרנו עלי אדמות, והאור יכּבה בכל פעם.

לי רֵע אשב עמוֹ, והוא מואס בחייו. מנסה אנכי לנחמו ולדבר על לבו, ובסתר ארגיש שלא כנים דברי, אמרתי לתאוה – הציתי בי אִשך! וגם החטא אינו מעוור, אין תוֹך בכּל.

 

לוחות ושבכי-לחות מונחים בארון, ויום יבוא וגם הארון ישבר. את נפשי אין אתם יכולים לקחת מני ואתם מהרסים את גוי.

יום לה' צבאות על כל גאה ורם, להשפיל ולגַדע. יום לֶעברת-יום לֶעברת-שמים על כל אדם בֶצלם יתהלך.

נוּדוּ לאדם, נוּדוּ למבוֹרך ולמקולל. אל תבקשוּני בשלֵוים, אל תבקשוני בחרבים. בשניהם תימצא נפשי, לשניהם איַחל.

והנה כי טוב מאד זה המות. אשרי לא ילדתוּ אמו ולא ראה את הארץ.

וינָחם ה'. ותינחם התולדה. קולר תלוי בנו מימי בראשית.

 

שני אנשים היו לי למעוז באחרית הימים, שפינוֹזה ואוּריאל אקוסטא. את גֵוי נתתי למלקים ולחָיי לכלימה. בשכבי לפני אסקופת בית-המדרש ובעבוֹר כל העם עלי וידרוך ברגליו, ניצב בי רוחי ואקח נקם בכּל.

משה קילל את עמו, אחיה השילוני קילל נשיא, ירמיהו קילל את השבטים ויתאנף ה' בכל הדורות.

עבדים היינו ועבדים נחנו, שלשלאות של ברזל ניתּנו ברגלינו, ואם גם נפרוק אותן, נכשלים אנו בלכתנו.

הנה שביל של אור ושביל של שלג, היכָּוה ונתקרר, ניכּוה ונתקרר. הכל הוא גיא צלמות.

משה כתב את ספרו ואת סר איוֹב, וַיפתח איוב את פיו ויקלל את יומו. – 

ד

חי נפשי, אם לא ביד חזקה אשפוך עליכם את רוחי ונתתי לכם את אמָרֵי. שנות הדמיון עוברות וימים באים, שבהם יחדל האדם להילחם את רוחו ויחל לכבוש את החיים אשר מסביב לו ויתעמל לעשות נפשות למחשבותיו ולדעותיו. העולם אשר מחוּצה לנו לא נלוֹש מאותה העיסה אשר ממנה נלוֹשוּ נפשותינו. עיסה זו אחרת היא לגמרי.

מה היא השארת-הנפש, אם לא כיבּוּש-הלבבות? הדבר אשר יתן לנו ערובה כי נרנו לא יִכבּה הוא החפץ להאיר. אין בן-דויד של אדם בא אם לא ימצא את משנהו, את יורש נפשו ורוחו הוא. –

לא נירא מחָשכי תהום, אם נדע ששפתים תהיינה דובבות מחשבותינו. אמנם האפס יפתח לועו, ואיזה רגש מאתנו ימָלט והולך ומתנהל מלב ללב...

אחרי ימים ושנים של יגיעת בשר ורוח עולות תקוותי, בודד אני – אמרתי נגזרתי; ושבתי וראיתי כי רק ימי-צירוף היו לי ימי כעס ומרי.

 

הדת הנגלית היא המביאה לטהרת האדם וקרבתוֹ אל קוֹנוֹ. לא בעל-ההזיה שבי כה מדבר, כי אם בן-האדם הרואה תוכן חייו בטהרת הרוח והמעשים. ממלכת המחשבות והרגשות לא תספיק לי, רק אחת אבקש: ידי תהיינה נקיות ועל שפתי לא תעבור מרמה. אם אוֹמַר: היטיבו ושפּרו מעשיכם, ישכני נחש, אם אנכי אֶרע לעשות. טובלי שחרית היו אבותינו.

למה תקרע את נפשך? קום ועשה ויכוֹל תוּכל! אבל גם כרוֹז אחד אני שומע לאמור: את עצמך לא תיקנת ואתה בא לעורר את הלבבות? –

 

קשים הם דרכי החיים, ניטמטמו הדעות ונשתבשו המעשים. איש איש לדרכו הולך ואת האמת לא יבין ולא ישמע.

ושמטה הארץ, ושמטה ההטבה, ושמטה כל דעה ישרה. אין חֵפץ ואין אור.

מדוע ברא אלהים את האדם לשחת את דרכו? מדוע נתן לנו הטוב ונבחר ברע? מדוע אין צדק ואין יושר?

ברית כרת האל עם משפחות האדמה, והמה יעוותוּ משפט. מוזגים לבני-אדם את הכוס, והמה שופכים אותה על פניה.

הביטו, אם יש מכאוב כמכאובי.

 

מַהי היהדות? השאלה מנסרת תמיד, והתשובה שנתנה לנו התולדה היא מעיקה... לתקן עולם במלכות שדי באתם ואת עצמכם לא תיקנתם. לא הגלה הקדוש-ברוך-הוּא את ישראל בין העמים, אלא שיתוספו עליו גֵרים, וימים באים שבהם נִתּנה רא ונשוּבה. – מי ימצא את הנתיב?

החֵרשים שמעו והעיורים הביטו לראות, מי עיור כי אם עבדי וחרש כמלאָכי אשלח, מי עיור כמשוּלם ועיור כעבד ה'. ראוֹת רבות ולא תשמור, פקוֹח אזנים ולא ישמע. ה' חָפץ למען צדקו. והוא עם בזוּז ושסוּי, מי בכם יאזין זאת, יקשיב וישמע לאחור? יקשיב וישמע. – – –

ויגש אליהו ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? ולא ענוּ העם אותו דבר, לא עשו זאת אבותינו ואנו. יום לה' צבאות, אבל לא בא עוד, אֵל דעות ה' ואנחנו לא נדע...

ה

אהבה ומשטמה, שני היסודות הנפשיים האלה היו לבני ישראל לנחלה מאת מאוֹריו ומדריכיו, וינָחם משה, וינָחמו הנביאים, וכן כל אלה המעטים השרידים, אשר היו בכל הדורות.

הנַח לי ואכלה אותם, כה דיבר אֵל מוציא עמו ממצרים, כי לי בנ-ישראל, עבדים הם ובנים.

ויבחר ה' בנו מכל העמים – ליסר אותנו, רצה האלהים לזַכּות אותנו ואנחנו כחייבים נתהלך.

תוגת-עולם מלַוה אותנו, מצטער הלב וחולם, שני אלפי שנה חבלי משיח, וזה עדיין שליף מְסָאנֵיה ולביש מסאניה.

ביקשו לרומם אותנו במחשבות ואמָרים, גם נכאי השירה לא נעלמו מאתנו, ליל ארוך, מתי יבוא בוקר?

כל ישראל ערבים זה לזה, וגדוֹליו המה רק אחים לצרה, ה' ילָחם לכם ואתם תחרישו, ה' מפוצץ את לבבכם ואתם אוחזים בקרנות המזבח.

שוֹמו שמים, תחרד הארץ, התקבצו כוּלכם לנוד לנו.

בלכתי לשוח עם אחד מרעי בגן הבירה, ופתחתי לפניו סגור לבבי, תשובה אחת בפיו: נלכה אל ארץ אבותינו וירשנו אתה!

לשֵמע הדברים האלה סר יגוני, וָאהי כמשתומם, ומאז גם אני בין החולמים.

בראותי בחוץ גדלי חיל צבא, התעוררו בי געגועים לדגלי ציון, כל אסיפת-עם עוררה בי רגשי-עם.

מה שהיחיד אינו יכול הציבור יכול; מה שהנשמה דובבת יהיה לקול תרועה, נלך ונעשה, נעשה ונלך. – –

נחמו, נחמו עמי, יאַמר אליכם, דבּרוּ על לב בני-ישראל וקראו אליהם, כי נמלאו צבאם, כי נִרצוּ.

למה תאמר יעקב ותדבּר ישראל נסתרה דרכּי, הרם את עיניך והחלף כוח, אל תירא עבדי יעקב, כי עמך הצדק. הראשונות הנה באו ואת אשר לוּקח מאתך אליך ישוב, שירו לה' שיר חדש!

 

ואמנם נשיר גם את השיר הזה על אדמת נכר, לירושלים נשא את עינינו ובגולה אנו נוטעים מטעים.

בית כי תבנה ממַסד עד הטפחות וידעת את מוצאיו ומבואיו, כי אתה תגור בו, אתה ובניך וכל אלה אשר ישאו את שמך אחריך. מחשבה בלבד מבלי מעשה אינה עושה כלום, ודמיון בלי רצון יהיה לרועץ.

העם יבָּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד, אל תנסו לדבּר רמות, הראוּני את מעשיכם.

 

וארא בחלומי: והנה כל המון בני-ישראל נפוצים הם על פני האדמה; הם ונשותיהם ובניהם מתפללים: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים

וארא אריות שנשרו שיניהם, וזאבי עֶרב נתעוּ אחרי הכבשה.

ואשמע והנה סער מתחולל, ואשמע את הרעמים ואקשיב על מִשברי הרקיע.

ברית כרת ה' לאברהם אבינו, שלא לכלותנו ולהביא אותנו אל הנחלה – והגלים ישטפונו כל הימים: אמרנו על פה נבוא – ועוד נוסיף נדוֹד.

לבנו הולך מדחי אל דחי, אחת דיבּר אלהים ושתים זו שמענו ובשלישית נקום ונחיה, יהוֹם הרוח.

ואיבה אשית בינך ובין האִשה. בוֹשתי לדבּר ולתאר, תבינו את המאורע.

בשעה שראיתי כליון עם ואדם, אמרתי גם אני עִקרו, חפצתי לבנות לי בית.

מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו; ואני הצתי אש בביתי, שלחתי משאות-נפשי מעל פנַי.

יהי רצון שינַצחו אראלים את המצוקים, ואני את שניהם החרבתי. – – –

 

זקנתי בלא עתי. נסחפתי אל אחת הכהוּנות, להיות עוזר בבית-אוצר-ספרים. יום יום אני עובד משעה התשיעית בבוקר עד השנית בצהרים, ואחר כך אצא אל חדרי אשר בפרוַר העיר. שם מיטתי, ספרי וכל עולמי.

בימי הנוער מדדה האדם מקנו, וגם בשבתו בקרן-זוית הוא בן העולם, בימי ארבעים וחמישים יִלאה העדם; נופל המסך או הקיר המבדיל.

אם אזכור חלומות והמית לבי רק אשתומם ולמריהם. מה לי העבר? מה לי ההוֹוה? כבתי-קברות לי הכל וגם שפת המצבה לא אשמע...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה