_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רָאשֵׁי-אָבוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

בית כי תבנה, גם אם קטן ודל הוא, ושמת בו איזה דבר לנוֹי, אם חלון יפה או דלת או כרכוב.  בגנך אילן אחד נטוע או צמח עולה על אחיו, או מלבוש אחד אשר תלבש חביב עליך על כוּלם.  ויברא ה' את כל אשר בים ואת כל אשר ביבשה ואת האחד יבכּר לשים בו חידתו או פּתרונו.  תאמרו – דברי חקר אָהבה נפשי, ואני רק הקדמה לציורי ביקשתי לכתוב...

נחולה.  העיר נחולה היא עיר פרזות בפלך פודוליה, אך אינה אֵם בישראל.  מספר יושביה הם כשלושת אלפים נפש.  כולם סוחרים פשוטים, בתיהם פשוטים, וכל אשר יעשו במסחר ובקנין, בחנות ובשוק אינו יוצא מן הרגיל והפשוט. – בני-ישראל בנחולה הם אנשים בריאים, בלי צרכים מיותרים והם בעלי-בתים בינונים, רק בינונים.  אַל תבקשו בקהילה זו יחסנות הרבה וסימני עשירות; אל תבקשו בנחולה בית-המדרש ליראים לחוד ובית-הכנסת להמון העם לחוד; אל תבקשו בה שומרי תורה ולומדים.  התהלים של המלך דויד וחוּמש עם רש"י הם אָפקם הרוחני התמידי. – צרפו לזה שלושה כרכים ישנים של ה"חיי אדם" ואת ה"לבושי שׂרד" וה"טיב גיטין" הקרועים, שהיו אצל הרב דמתא; צרפו לזה מעט חסידוּת יבשה, את שמלת-המשי הבלה אצל משפחת נחום לבית נחמן, את פרנס העיר ואת בית-המרחץ של אבן, העומד על שפת הנהר בשיפולי העיר, והיה לכם מחזה שלם מהעיר ההיא.  שבת כי תבוא והתפלל כל העם על פי נוסח אחד.  בחג המצוֹת אין אוכלים שם מצה "שמורה", מלבד "כלי-הקודש" מן המנין... ובחג הסוכות אין אתרוגים ולולבים רבים מצויים אצל יחידים... בעלי-המלאכה והאוּמנים אינם פחותים במעמדם מבעלי-הבתים, וגונבי הסוסים במקצת או גנבים סתם מצטרפים למנין.  כבערכך שואבי-מים ונושאי-משאות עם החבל הידוע במתניהם.  עם ישראל בנחולה חי לא בהרחבה כל הימים!

ובתי-הקברות השנַים של העיר מלאים מצבות ישנות וחדשות שדרות שדרות.  לא המתים שם יספרו לכם גדולות מחייהם ולא בני החיים יראו לכם חזיון בלתי-נפרץ בעולמם.  הדורות כולם הולכים ובאים והכל כמו שהיה, בלי חידוש ובלי היתר.  אין דבר ואין מקרה רב-הערך קם לפנינו, והחי נותן אל לבו וחושב: למה כל אלה הנפשות כעין בריאה לבטלה כביכול? מה יתנו ומה יוסיפו חיים כאלה בלי אור ובלי צללים ובלי כוכבי-לכת? אבל בוא וּראה: ארבעה דברים נטע הקדוש-ברוך-הוא בעיר הזאת, ארבע משפּחות יושבות שם, שתים בקצה העיר ושתים בתווך ולוקחות הן לב בחייהן ובכל אשר להן.  לפי המבט החיצוני לא יראה הגשר הרוחני והחמרי בין כל בתי ישראל הפשוטים ובין אלה הבתים העולים עליהם.  אבל דרכי הטבע נסתרים: את זה לעומת זה עשה אלהים, אם אין סוּבּין אין קמח...

 

ישעיהו-נתן מהר-המלך היושב בחומה ישנה, הסמוכה לבית-הכנסת, הוא לכאורה איש פרוש מצרכי העולם.  מאכלו מעט, מלבוש ישן הוא לבוש לבשרו ואבנט ישן יחגור למתניו.  יושב הוא כל היום בחדרו הצר ולומד משניות או מאריך בתפילה ובשינה; לא יבין איש.  בדבּרו אליו, כי נתחרש באחרית שנותיו וכבד הוא בלשונו.  גם גופו כחוש ודל, ובלכתו בחוץ צריך הוא למשען.  והוא מושל בששה חתניו, שמונה בנים וחמישה בני-בנים נשואים.  שלשת אֶחיו ובניהם עוזרים לו בעסקיו.  שני יתומים, באין אב, מקרוביו, המה אצלו משרתים פשוטים.  אשה אלמנה זקנה שלאבותיה היתה שייכת כל הככר ההיא, שומרת את הבית, כי אלמן הוא ישעיהו זה ימים ושנים.  סך הנפשות אשר במסכת ביתו וחללוֹ עולה לשבעים ושתים, וסך הונו בשכבר הימים עלה לק"ן אלפים רו"כ, ויפָּחת אחר זה למאה אלף ויקטן לשמונים וירד עד ששים, אחר-כך התמעט עד ארבעים, ובאחרית הימים בא עד שלושים או אינם אלא עשרים אלף.  מה בכך? בית ישעיהו-נתן היה הבית הראשון שבעיר

לכאורה בנו הבכור גדליה, הרץ למעשהו, אינו כבנו שמעון המתון.  לכאורה איש איש פונה לצרכיו ולטבע ביתו המיוחד... בנו האחד היה ירא-שמים והשני לא היה ירא-שמים כלל.  נפתלי חתנו הוא חסיד נלהב; ולהיפך, שפטיהו לבית ישעיהו-נתן הוא משׂכּיל מעט.  אשה אחת מבנותיו, אלמנה מנעוריה, יושבת בשלושה חדרים ומחנכת את בניה לפי רוחה; ואברהם-יעקב, הבן הרביעי, יושב מחצית השנה בסַדיגורה ומחציתה בנחולה.  חסידים ומתנגדים בלוקחי בנותיו, פזרנים וקמצנים בבניו, מהם פרים ורבים, מהם חשׂוּכי-בנים, מהם כבר כתבו ספרי-תורות על חשבונם ונתנו אותם לבית-הכנסת, ומהם פנויים רק לעניני-דעלמא.  בין הנכדים והנכדות יש בעלי עינים שחורות ובעלי-עינים תכלת... וכולם חייהם נתונים בידי ישעיהו-נתן, וממנו המה יונקים.  ימים רבים אין איש רואה את הזקן, אבל צלו מרחף על פני כל הבית ואגפיו.  אם נסתמו המעינות או הם פתוחים, אם המסחרים ברוַח או סבוכים הם, איזה קורטוב מכוחו מאז חי ומחזיק את הכל.  נפש הזקן, אם גם שמורה בגוף שבור ודל, היתה לבית הזה כמזל טמיר וכעין השגחה נעלמה.  האלפים אינם מרובים עוד כבראשונה.  המאות נתמעטו – מה בכך, הנר עודנו דולק...

ותרד נשמה שירית ותשכון בבת גמליאל, בנו החמישי, היושב באגף השמאלי וחלונות חדריו פתוחים לאילנות שעל יד הבית.  מלכה שמה, קומתה זקופה היתה ועיניה חולמות.  – וירד ניצוץ קודש מנחלת אבות ויסתר בנער יהונתן בן שלמה גיסוֹ, היושב באגף הימני עם הסוכה היפה; ונפש הנער כבחזון, בקראו בספרי נביאים ראשונים, מימי שבת ישראל על נחלתו.  – ראובן, הבן הצעיר בין הבנים, עושה צדקה וחסד בכל עת ומגין על המשרתים והמשרתות, לבל יאוּנה להם רע, ומרחם על דל.  שולמית, אשת אבינועם, עוזרת מכספה לשתי משפּחות, אשר ירדו מטה, במתן-בסתר.  המלמד העני אליעזר שכנם, אדם ידוע-חולי ולו אשה רעה הממררת חייו ובנים שלושה-עשר יושבים על צוארו, בא מדי פעם בפעם לשתות חמין אצל ראובן, היושב לצד הרחוב ובחלקו המעקה הרחב של הבית עם המעלות של אבן, ולוקח לו משם איזו מנוחת-הנפש, שעומדת לו לשלושה ימי אופל ומריבות... שואבי-המים יקבלו שם בכל ערב-שבת את הלחם הלבן, השמש מתתיהו יקבל את מתת-ידו והגבּאית ריבה'לה לוקחת את קצבתה מדי שבוע בשבוע.  הבּלן מקבל את חמש הפרוטות מיד כל אחד מבני המשפחה, והזקן בעצמו נותן המטבע היחידה של כסף, הנקברת בבני משפּחת הנחושת.  – שלמה'לה-חיים ראה את התופרת התּמה הבאה לבית דודתו ויחל להרגיש בלבו מעין אותו דבר הנקרא אצל המשוררים אהבה.  שפחת הבית, בת אֵל נכר, המטפלת בפרות הבית ובחלבן, חיה באהבים עם מַטֵקה שומר הסוסים.  ונפשות שתים מאגף הימני פונות בגעגועים אל האגף השמאלי.  – הסירו את צל הזקן מעליהם והכל יתפרד; קחו את הכוח הפּנימי מאלה והכל אין.  האדמה לא תתן את יבול הרגשות והמעין התמידי יסתם,  ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת...

וחלק גדול מהעיר התחתונה כּפוּת או עומד באיזה יחס לבית ישעיהו-נתן.  אדם זה תלוי בו בהלואה, זה בגמילות-חסד, זה מקבל שם איזו סרסרות, וזה איזה רוַח וזה הוא שכן או "קרוב"-רחוק.  הרבה מהם מכבדים את הבית הזה סתם, על פי החוק הפּשוט באדם, שחותר אחרי איזה תוכן ללבו הריק... הדמיון מבקש מִרעה,ואלה שבענוּתם לא ישגיחו על חייהם בעצמם ועל המקרים בביתם, יכרו אזנם לשמוע שנכדת ישעיהו-נתן נראתה בשוק או בחנות או שאחד מבניו משדך את בנו.  בעתות הפּנאי ובלילות הארוכים אוהבים בני העיר לספּר לעצמם מימי ישעיהו-נתן בעודו בנעוריו, ימי עפרות-הזהב שלו, ימי עשותו מסחרים עם רוזנים ואצילים.  דבר שישעיהו-נתן אמר היה להם כתורה שלמה; ואיזה דיבור של בנוֹ הגדול או חתנו – לדבר שאין להרהר אחריו.  בני-אדם כשהם לעצמם אינם יודעים הרבה במילי-דעלמא, אבל בני ישעיהו-נתן יודעים באלה.   

 

אין מַלכוּת אחת נוגעת בחברתה!

למעלה מבית ישעיהו-נתן, בטבור העיר, עמד בית גדול של אבן, והוא היה משוח בצבע אדום וגם גגו אדום.  מרחוק נשקף כמגדל, להיותו בעל שלוש קומות, וכל בתי העיר רק בשפל בנויים.  במדור הראשון שלו חנויות פתוחות לכל עבריו, החנויות היותר חשובות בעיר, שמוכרות את סחורתן לפולנים ויוָנים עשירים, שהם גם אדוני העיר, והמדור השני והשלישי היו למושב לראובן התקיף וחמישה בניו.

ראובן היה אדם גדל-הקומה, ראשו גדול, צוארו רחב ואדום וידיו כברזל.  בניו היו גדולים וחזקים ובעלי אגרוף, ונשותיהם כולן בעלות-בשר מפורסמות.  "חצי השור" היה עולה על שולחנם, וכל השמן והטוב בשוק, בבשר ובדגים, בצמחים ובפירות יקנו הם.  על פי טבעם לא להם דבר עם "דברי-רוח" וכל הני הך, אבל חתיתם היתה על כל הקרוב להם; גם ל"היוָנים", אדוני העיר, הראו את נחת זרועם, כאשר ביקשו להפריע אותם בבנין ביתם, לאמור, שהבנין הוא שלא כדת. – ותהי מלחמה רבה אז בעיר, כי היוָנים התאזרו בכל כלי מעצור לבטל את העובדים ממלאכתם, וראובן ובניו קמו עליהם ויכו אותם מה רבה ויבריחו אותם.  גבורה זו נודעה לא רק בנחולה, כי אם גם ברכוליה ובשפטבקיה.  עשרים שנה כבר עברו מהיום ההוא, וה"מעשה" עודו חי בפי כל אנשי העיר ושייך להם כנחל העיר וכחורבה הגדולה של הארמון הישן, העומדת במבוא העיר עם מאתים חלונותיה.  יש אומרים שרק מאה חלונות שם, יש אומרים, רק שבעים הם במספרם.  מה בכך? חידת-עם ואגדת-עם קבורות שם משכבר הימים...

 

והנה עוד לנו בית-אב גדול.

ויהי בעיר נחולה נער משרת באין אב ואם, ושמו יהונתן-נפתלי.  ויהי עובד באמונה ולא מש ממלאכתו מבוקר ועד ערב.  הוא לא היה רגיל לדבּר הרבה, רק לעשות.  הוא היה חי באשר לפניו – בהיותו כבן י"ח שנה כבר היו מונחים באמתחתו מאה וחמישים רו"כ, בהיותו בן עשרים היו לו כפלים; ובהיותו בן כ"ב היו לו חמש מאות רו"כ במזומנים, הכל נאסף מיגיע כפו.  אז נשא לו לאשה את בת האָמה העבריה בבית אדוניו, שהביאה לו נדה שתי מאות רו"כ במזומנים, ויבנה לו בית ויחל לעבוד לעצמו.  עשרים שנה רצופות עסק ועשה במסחרים, מבלי דבּר הרבה ומבלי התערבות בין הבריות ועשית שותפות כנהוג.  ולפתע החלו לומר שרכושו עולה לחמישים אלף רו"כ; וישתומם הקהל לראות את יהונתן עולה מחיל אל חיל, חמישים האלף היו למאה, כמעט קט הגיעו לק"ן, הק"ן היו למאתים; ומאלה עלה מעלה מעלה.  בן ששים שנה הוא עתה ורכושו עולה לשלוש מאות אלף.  ביתו הרחב משוח בסיד לבן ודלתותיו ירוקות וסגורות.  דממה שוררת בכל המגרש מסביב; והעובר מרחוק ירגיש את כוח-הכובד אשר שם, לאמור, שלוש מאות אלף רו"כ שוכנות תחת הגג ההוא ביד איש אחד ושמורות בארגז.  מאה אלף או יותר עוד תופש השכל, אבל ג' מאות אלף, דבר כזה לא היה לעולמים בנחולה וגם בעיירות אשר מסביבה.

וליונתן-נפתלי טרכטמן, בקיצורו: יונתן טרכטמן, שני בנים רכּים ועשירים מלידה.  אין בלבנת פניהם גם שמץ מימי העבודה ואין בנפשם גם הד אחד מיגיעת-כפים; המה למדו מפי מלמדים ומפי מורים ויודעים הם לשון וספר.  בבוא איש תורני אליהם יכבדו אותו, וגם את אביהם יכבדו.  בהיותו טרוד בעסקיו ובמעשיו היה שותק; ובמסרו את המפתחות אחר-כך לבניו-נאמניו, ויעשה את שבּתוֹ הגדולה בחייו, הכל להוכיח כי לוֹ עינים לראות ולב מבין בחיים ובאנשים.  הוא לא התערב מימיו בעניני העיר; והוא מכיר את כל אנשי העיר למקטן ועד גדול ויודע לסתר נפשם.  בבוא העירה חתן חדש לשבת שם ויחל לסחור, הוא למד תיכף מעל פניו אם ישר הוא, או לוֹוה ולא ישלם.  מעולם לא רימה אדם ולא עשה עוול לאיש, אבל גם את עצמו לא הניח לרמות, לא מפני שבהוּל היה על ממונו, רק מפני שחשב את הדבר לרפיון כוח, אם ידו על התחתונה.

ולפנות ערב, בלכת איש איש במגרש ההוא מעבודת יומו ודאגותיו, וראה את העשיר יונתן בלבנת זקנו יושב נשען "במנוחה" על הספסל הבנוי לפני רצפת ביתו, התרשם דבר פלאי בלבו.  לכאורה גם היושב אינו אלא בן-אדם בעל גוף ובשר, אבל האלפים הרבים יבדילו כתהום בינו ובין העוברים.  יונתן הוא אדון העיר ובנפשו איזו שלוה ואיזה חוזק, ירגיש אותם רק מי שגם לו כאלה ניתּנוּ.

הוא יושב ורואה בעוברים מהעיר העליונה לתחתונה או מהתחתונה לעליונה: הנה נושאי-הסבל עובדים, הנה העגלות הטעונות, הנה מי שהמקלות בידיהם וכיסיהם ריקים.  הכל כצללים הם מתנועעים, היום יחיה זה ולמחר ימות... הוא יושב ומביט באשר לפניו. – – –

 

והאחרון בבתי-האבות גם אותו אתאר.

את בית ישעיהו-נתן ה"קבצן" ביטל טרכטמן כעפרא דארעא.  את ראובן התקיף לא יירא ובדגים השמנים שלו לא יתחרה.  רק את יעקב בן משה היה עוֹין, הדל-העשיר הזה היה כעצם בגרונו.  משה אביו כבר היה סוכן לעשירים מופלגים בקיוֹב.  והמה בבואָם כפעם בפעם לפקח על היערות הגדולים, שהיו שׂכוּרים להם, בנוּ לו בית יפה ומהודר, והיה גם להם לשבת בו באותם הימים אשר שכנו בנחולה.  לבית הזה צעצועים בחלונותיו, עמודים בפינותיו ומעקות-עץ לו מעשה-חושב.  בו יבואו המים בצינור עד העליה העליונה, התנורים מוּסקים במבוא כולל בתחתית הבית כבעיירות הגדולות.  פנסים מאירים לפני הבית ולפני שער החצר, בו גם אוּרוה לסוסים ומרכבות שתים.  והוצאות הבית הזה הן היו היותר גדולות שבעיר והכנסותיו לפעמים מרובות ולפעמים מועטות...

יעקב ירש את כל השררה הזאת, והוא הלך בדרכי אביו.  אם עשרת אלפים הרויח הוציא כולם בשנה זו, ואם הרויח מעט או עוד הפסיד, סדרי הבית לא השתנו.  הכל התנהג שם ביד רחבה, הכל שם כדרך האצילים. –

אומרים כי פעם אחת קנה בן משה נרות סטיארין בעד חמישים רו"כ לצרכי ביתו.  אומרים כי עשה מלבוש לרעיתו הכּבוּדה במחיר אלף רו"כ;   ואומרים עליו כי הוא מעשן סיגרות שמחיר כל אחת חמישים פרוטות, כי תיבת עצי-גפרית עשויה שן נתונה באמתחתו, אפשר היה להחיות משפּחה שלמה במחיר שויה.

פעם אחת השתערו סוסיו, בנסוע בתו אסתר היחידה לטייל, והרכּב עצר בהם ויצילה מאסון; ויתן לו יעקב בן משה שטר בן עשרים וחמישה רו"כ למתנה.  שערו בנפשכם, גוי בן י"ט שנה, המקבל משכורת רובל וחצי לשבוע, בהוספת לוג יין-שרף, יראה שטר מרובה-הצבעים בידו.  אבל יעקב בן משה לא ידע מעצור.  הוא אָצל לצדיק מטלנה, בבקרו אותו בביתו, מאה רו"כ, אם כי אינו מאמין כלל בצדיקים... הוא נתן לנער המכה בחליל, בשעת חתונתה של נערה עניה בשכונתו, שנקרא אליה, רו"כ שלם – והחתן קיבל נדה רק חמשים רו"כ.  כשעשה יעקב את דרכו לקיוֹב או לאוֹדיסה, לא נסע אלא במחלקה הראשונה ונער משרת מלווהו; לבית-המרחץ לא הלך רגלי, רק נסע במרכבתו; ובבואו לבית-הכנסת לעתים רחוקות, כל העולם היה כמשתומם למראה מלבושיו היקרים!

אסתר'ל בתו פרטה עלי מִנים ואמה לבשה משי גם בימות-החול.  עני כי בא אל הבית יצא משם ביד מלאה.  אין סנדלר ואין חייט, נגר או נפח שעשה יעשה איזה דבר לבית הזה, שלא יקבל בשכר מלאכתו כמעט כפלים.  הכל ביד נדיבה.  "בית מלכות" היה בית יעקב בן משה לכל פרטיו, בזאת הודה כל אדם וגם אלה שאינם בני-ברית.  הן גדול שמו של יעקב בין היהודים ובין הפקידים; והאצילים, אדוני הכפרים אשר מסביב, באים אליו לבקרו, וגם הוא פקד אותם כשׂר.  ה' נתן את חנוֹ בעיני השרים, יאמרו אנשי נחולה, ויתגאו בו, אם כי בסתר לבם אך השתוממו על פזרונו הגדול.

 

והיה היו ארבעה הבתים הללו בנחולה לעמודי העיר.  לכל בית ובית מאלה יד ושם בחלקי העיר ותושביו והיו להם למגן ולתוכן חייהם.

ה' נתן את החיים לבני-אדם ויצב להם גבול צר בעולמו.  שאלו את אנשי נחולה ויאמרו: הודו לחסדו כי פתח על כל פנים לאחדים בארץ מטה את הרוָחה. – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה