_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְׁאֵלוֹת וְהֶעָרוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

שאלת אותי בני: – מה דעתי על-אודות נביאי-הבעל ואליהו התשבי?

כל ישראל מדן ועד באר-שבע נקבצים לפני הר הכרמל… אליהו שנותר נביא ליהוה לבדו ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש… שנים פרים – אש לא ישימו – והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים… ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמור הבעל עננו ואין קול ואין עונה… ויפסחו על המזבח אשר עשו… ויקראו בקול גדול… ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם… ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול… ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי… ותפול אש יהוה ותאכל את העולה… וירא כל העם ויפלו על פניהם… ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל… ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם…. ויאמר אליהו לאחאב, עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם.

מלחמת צירי האֵלים בבין-הערבים לפני עם פוסח על שתי הסעיפים. קול המון, וקול הנביאים ברעם והתגודדות ברחמים עד לעלות המנחה.

אֵלים נלחמים לפני שבטי גוי; והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים; ונביאי האל השני, שלא ענה באש, נתפשים ונשחטים אל נחל קישון.

באותה שעה נחתמו תולדות ישראל ונחרתה הרת עולמו; באותה שעה גברו אראלים על המצוקים…

ושם בסתר נפשי אשמע קול מדבר, שאילמלא ניצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר.

מאמין אני, שאילמלי "כתלי בית המדרש" לא "הוכיחו" לנו… אז אולי לא נגלינו מעל ארצנו ולא עזבנו את אדמתנו.

כל זה הריני מגלה לך בחשאי, רק בחשאי.

*

שאלת אותי, בני: מה דעתי על-אודות המקרא "ובחוקותיהם לא תלכו!" שאלה גדולה שאלת, ובידי אין להשיבך אלא זאת, שאני רואה ביסוד זה את העקה היותר גדולה לרוח ישראל.

תכסיסי המוסר של ישראל ושכלול רוח ישראל לא היתה ההשלמה עם כל העולם ועם כל חזיונות העולם, רק הסגירה בפני העולם ועצימת-העין בפני חזיונות העולם.

לא הרהיבו לפתוח לפני השבטים העברים שערי העולם ואת חזיונות החיים, רק שפכו סוללות לפני עינם ולבבם ועשו אותם לגוי סגור בתוך ביתו הצר.

נקל להתגאות ולומר: אנו קרויים אדם, רק אנו, אנו בעלי האור והמה התועים, אנחנו הטהורים והמה הטמאים; אבל איני מאמין שזכות בידינו להתפאר כך, כי הן מרדנו בכל האור המתגלה בעולם ובחיים ובחרנו רק אור אחד.

בחשאי אני מגלה לך, שכל הבדל והגבלה של גוי ואדם יחד היא מארת החיים.

*

וששאלת אותי, בני: מדוע לא יבער הסנה? זהו באמת אחד ממעשי נסים, שאין עליהם תשובה…

אבל הן גם משה השואל אמר: שלח ביד תשלח!

ואותו דבר בראשית תולדות הדת וקדמותה נותן מקום לחשוב… לבורא עמנו חסר היה כבר אז העוז הגדול, הבא רק מבטחון להצלחת מעשי-ידיו; גם הוא אז לא האמין בהצלחת דרכו, ורצונו היה רק כהכרח הבא לו מאת האלהים שוכן בערבות.

לבי לא ירגע גם לזאת, על אשר אדון הנביאים קילל את עמו אשר יצר ואשר נשא בחיקו.

"שלח ביד תשלח" – יתקיים עם זה באחר. מחשבות כאלה עלו על לב השומע צעקת עני עמי ואשר היה קרוּא להושיע לעמו!

ההרהורים האלה מעיקים עלי הרבה.

מרגוע תן לי, בני, ולא שאלות.

 

ב

שאלת אותי: אם יש לכשרונות בני ישראל תקוה ועתיד? שאלה היא שקשה למצוא עליה תשובה… ומי יודע אם יש בנו כשרון?

אין זה כשרון, להיות בקי וחריף, בעל-זכרון ועוקר הרים; אין זה כשרון כלל, להיות יודע הרבה ותופס דברים הרבה, לומד הרבה וזוכר ענינים הרבה.

יש אצלנו רק בעלי-מוחות ובעלי-שכל; החושבים שלנו כמו אומרים את מחשבותיהם מתוך הספר. עוסקים אצלנו במחשבות ובתורות, בלי כל הכרח פנימי ובלי כל צורך נפשי כלל.

רגילים הם צעירינו לסגל להם תשובות על שאלות שלא שאלו בעצמם. דנים המה על דברים שאינם שלהם. – –

יחסר להם, לצעירינו, כוח המוליד דברי עיוּן ואין להם הרגשה חיונית; המחשבות אצתם אינן תוצאות תסיסת החיים ומהלכם, אחרי שאין להם חיים פּנימיים, וחסרה להם הרוחניות בלא-יודעים.

המסורה העתיקה של אלפי שנה, כל המקובל והנשנה לנו זה דור דור כיבה בנו את הנר הפנימי המושכלי והחיוני ועשו את האדם מישראל לאיש בעל מוח בלי לב.

כמות הספרים שלנו ומדרש המחשבות בנו רבים הם אלפי מונים על איכות המחשבות עצמן, שנחשבו ונתחדשו בנו.

אנשים כהרא"ש, ר' עקיבא איגר והגר"א שכיחים רק אצלנו. רק בינינו אפשר היה לדעת הרבה ולשנן הרבה, מבלי צל מחשבה מקורית ורעיון פורה.

גם בעלי הכשרונות שלנו המה כמו סריסים, סריסי המחשבות המה וטמטומי הרגשות.

לוּ עם בּוּר היינו ולוּ לא היו בינינו קוראים בספר, כי אז אולי היתה לנו תקוה להשתלם בהתנערות הרוח תוך מהלך המחשבות והדעות. אבל עכשיו שעם-הספר אנו, אחרי שרוב בני-ישראל המה כותבים ספרים ומחַבּרים, מבלי איזו מחשבה חיה ואפשרות של מחשבה חיה, עכשיו שהאותיות המתות המיתו כל רוח חיים בנו וכל התעוררות נפשית לבנות מעצמה – הרי הכשרונות שבנו הולכים ונפסדים מאליהם ואינם מביאים ברכה כלל.

ובעידנא דיאוש אין אני מאמין גם שתחיינה העצמות היבשות האלה.

 

ג

מחוץ למחנה. – ראוי לשים לב לחזיון זה, לאפשרות חזיון זה בגיטו. פה רק פה פוגשים אנו אנשים, אשר אך תפקחנה עיניהם מעט לדעת ולהשכיל, תיכף תבוא בהם על ידי זה טינה רבה לעמם ולמסורת אבות, והם חושבים את כל קדשי האומה ואת האומה גופא כאסורים על ידיהם, כאויבים לחייהם ולכל משאת-נפשם. – חזיון כזה כמעט שאינו נמצא אצל כל אומה ולשון. שמה אפשרית רק מלחמת הדעות מבפנים, שמה, לכל היותר, אפשרית מלחמת הכיתות להחברות המדיניות; אבל כל השכלה וחירות לא הביאה אצלם שום משטמה להעם בעצמו, לא גרמה לנסיגת אחור מן העצם עצמו…

ה"השכלה" אצלנו לא היתה רק מלחמת-הדעות ובקשת חירות המחשבה, כי אם בה התגשם החפץ לפרוק מעליה את עול האומה ולהילחם כנגדה, כמו נגד אויב מבחוץ.

עוד יותר: כל אלה הבנים-הכֶּחשים, שהרימו אבנים נגד נחלת האומה ושבאו לרוצץ כל יסודותיה, כי צררו אותם וסבלו הרבה ויהיו לקרבן דעותיהם במלחמתם עם ה"קנאים", כלומר, עם אנשי האומה שהגינו על עצמם, יפעלו עלינו כגיבורי-הרוח – הם, הבאים לחלל את השם, לא פחות מאלה שמסרו נפשם על קידוש-השם.

אפשרות אותו החזיון, חזיון שלא נפסק גם בזמן התנועה הלאומית שלנו ומקומו עוד היום בכל בתי ישראל, שבתי-מדרשיהם נעשו קבריהם לבניהם, הוא דבר הראוי לשום לו לב ולחשוב עליו…

מקדמת דנא. – בראשית התפתחותו של כל עם, כל מושגי השירה והדעות מעוטפים עוד במעטפת אגדה אלילית; ברבות הימים ירדו הגרמים השמימיים ארצה, רצוני לומר – דברי החזון יקבלו צורה יותר ממשית ויותר קרובה אל החיים.

ואצלנו הדבר להיפך, בימי קדמותנו שר העם: הגידה לי שאהבה נפשי: איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים? – אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכונת הרועים. – הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. – ואחר-כך, אחר-כך? – מה הגידו לנו שירי חיים אלה ואיזו צורות לבשו בדמיוננו? –     

טעון גניזה. – ראוי לשום לב לאותו המאורע הרוחני אצלנו בימי קדמותנו, שכמעט אין לו דוגמה. ראוי לשום לב, שבעלי הרוח שלנו לא יכלו לבצר את ממשלתם רק בגניזת דברי אחרים… גם את קוהלת, שיר השירים, את יחזקאל ועוד ביקשו לגנוז; ביקשו לגנוז כל הדברים שסותרים דברי תורה… מאורע כזה, שמאַשרי העם בעצמם יזידו לגנוז קניני העם בעצמו, קניני הרוח של היחידים, היא עריצות, היא הגזילה הרוחנית היותר גדולה בתולדות העמים.

מסורה. – אי אפשר להכחיד כלל, כי העובדה שכל הסייגים לתורה, כל השמירות היתירות לכל תו וקו, לכל ניקוד נחשבו אצלנו כדברים שנמסרו ונשמרו מפה לפה ומדור לדור בלי שינוי, העובדה הזאת היא רק כמין צביעות; מתירא אנכי לאמור – מין שקר גלוי: את אישון עינינו יבקשו מאתנו לקחת ועל בבת עינינו יבנו מצודות…

נוסח. – שירת תפילתנו נקראת נצלנו נוסח, רק בשם נוסח. גם השירה שבלב והשתפכות-הנפש מנוסחה וקבועה היא לדורות.

זה אלפי שנה אנו מתפללים ומשוררים לאלהי אבותינו על פי נוסח נפשי קבוע ומסור מאב לבן, לא הוספנו ברב ולא חידשנו.

נוסח, הכול מנוסח אצלנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה