_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַשְמוּעָה

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

רבע שעה לפני כלות המורה של בית-מדרש-המדעים את שיעורו על-דבר תורת-הנפש, הושיט תלמיד אחד לחברו, שישב לפניו, פתקה קטנה, שבה היו כתובות בעט-עופרת מלים אלה: "עלמה פלונית תנשא לאלמוני". והלז גלל פתקה זו ויעבור בה על עמודו, כאדם הכותב מה, אחר כך שָׂם אותה אל פיו ולעסה. ובתום השיעור, והתלמידים והתלמידות קמו מושבם וימהרו אל מבוא הפתח, נפנה מקבל-הפתקה אל רעהו ויכהו בדרך אחוה על כתפו ויאמר: "אם כן עלינו לברכה לראש שמחתה!" בפרוזדור הארוך של בית-המדרש, שכמעט קצר הוא מהכיל זרם התלמידים, נפגש שוב במכרים רבים, ולכלם נענע בראשו ויחליף עמהם דברים; ובאמור לו אחד איזו פתיות, התפרץ שחוק מפיו. תלמידה אחת רִמזה לו, שדבר לה אליו, ויט עמה הצידה; נגש עוד אחד אליהם ויחלו להפליט עקיצות על-דבר קוצר ההשגה של המורה. כיסו של האחד נפתח ושני שקלים עזבו את בית-מלונם ובאו אל אמתחת השני. "לאיזו סיעה תבוא הלילה?" – "אימתי תגמור את מלאכתך?" נשמעו שאלות קטועות מהעוברים עליהם. "גורקי הוא רק שני שלישי משורר", נשמע מפי אחד. והנערה האמורה עומדת על-צד גורקי. וכוח ספרותי החל! מורה-השעות יצלצל ויזמין לשיעור השני. החבורה התפרדה, התלמידים רצים לכאן ולכאן; מקבל הפתקה יושב באולם חדש ושומע פרק על-דבר יסודות הצבור... המורה הזה איש מילידי רוסיה היה, והוא כבן שלושים וחמש, בעל פנים כהים, וזקן שחור מקיף את לחייו מעלה חן. התלמיד מסתכל בפנים האלה באיזו קנאה. אל תאמרו, כי אין ערך לרֹשם שאדם עושה בקלסטר פניו. המורה מרצה את דבריו במהירות; הוא עומד על הקתדרה, נשען על ידו האחת ומברר את הקשר שבין היחיד לרבים... והוא מְבַקֵּר אחריו בלבו, משפט אחר משפט, יסוד אחר יסוד. הוא מרכין ראשו לשמוע אִמרות הדורש, אף כי בעיקר יודע הוא בזה יותר. הוא מתאמץ לשמוע כל הנאמר; והרעיון, שבשעה שנלקחה ממנו אהובת-נפשו הוא יושב ושומע שיעור בקור-רוח ויורד לכל פרטי הענין, כאילו לא נפל אצלו דבר, הרים את תכונתו בעיניו; והרמה זו גם נתנה לו היכולת הנפשית להבליג על צערו. לעתים גאות האדם היא גשר על הפחת!

וכשחדלו השיעורים ובא הערב, ישב אותו תלמיד בבית-מרזח לנזירים מן היין ויאכל את ארוחת-הערב: תפוחי-אדמה בחמאה ומעט גבינה. בבית הזה, בקירותיו הלבנים בלי כחל ובתקרתו הפשוטה, היה מן הֵד מיוחד. האנשים הבאים שם לסעוד לא ירימו קולם, יושבים איש איש בפנה ולועסים מאכלם בלחש; איך אפשר לאלה להתקוטט עם אחרים? או לחפוץ מה בחיים? והתלמיד הלז, שבמסיבת רעים ורֵעות לא היה נזיר כלל, אהב לבוא שמה לפרקים, כאיש שמתחפש, וימצא מרגוע לרוחו, להיות שעה חדא אינו-הוא... הוא אוכל לאט ומשרטט איזה דברים בפנקס קטן אשר מונח לפניו. חמישה אנשים, שישבו מעבר השני על שלחן אחד לאכול, קמו ממושבם והתחילו לזמר מזמור-יראי, כעין ברכת-המזון, והפעם הוא מניח עט-העופרת מידו ושומע להם. למי יזמרו וישירו האנשים האלה?

המשרתת, חציה עירונית וחציה כפרית, עוברת בין האורחים, והוא קורא אותה, לשלם לה. הוא שם את מעילו עליו והולך מזה. שמי הליל טהורים, כי לא יֵדעו מה. ובעוד שעה נמצאהו יושב במרתף-יין, אשר בקצה רחוב-הברית, והוא עשוּי כוכים כוכים למסיבות קטנות, והעששית הדולקת, התלויה בכפה ממעל, מפיקה לכל אחד אור-חרישי. כוס יין אדום עומדת לפניו; והוא נשען על מסבת העץ הבנויה בקיר ומקטר בלי הרף עלי-עשן. ענני הקטרת ממלאים את פִּנתו, והמה מתגוללים גל אחרי גל. קצה העלים, הלחים מרוק פיו, הוא שם בכוס, העולה על גדותיה, והיין עובר ויורד על השלחן.

***

לפני שנתים ימים נפגש עמה ותִּישב את לבבו ביפיה המיוחד ובתום פניה.

אז היתה לו קִרבה אל נערה תלמידה אחרת. את בת בעלת-הבית שגר אצלה בחדר שכּור, גם-כן התנה אהבים; אל בית אשה עשירה ונאה מעט היה בא מזמן לזמן לארוחת-הערב, והיה יושב שם עד חצות. – וכשם שלא היתה קנאה בין שלש אלה, שלא ידעו זו מזו כלל, כן גם לא ידעה נפשו קרע ברגשותיו. הוא עזב יום יום את האחת והתקרב לַשניה, כאשר המיר ספר בספר. הוא מצא בכל אחת דבר שונה. עם הנערה בת-הספר היה מדַבּר גם בעניני-חכמה; את האשה הכבירה ממנו לימים שח בעניני חיים ומהות האדם;  ובסביבת בת בעלת-הבית בלה זמנו בחפץ בעת קשתה עליו המחשבה. – איך היה יכול לחשוב לו זאת לחטא?

אך בפני אלישבע – כך היה שם העלמה אשר ידובר עליה – החל לחשוב כזאת; הוא רק ניסה להתקרב אליה, ופתילי יחסיו הקודמים נִתּקו מקרבו... הוא לא ידע עוד, אם ימצא מסילות לבבה – וכבר החל לסגור את הדלת בפני לבבות אחרים.

את בית-דירתו עזב פתאום ויחליפו באחר, ובדבר הזה כרת את היחס אשר בינו ובין בת בעלת-הבית, לבלי ראותה עוד. היא ישבה והביטה בחלון, בעת שצרר את חפציו ובא נושא-הסבל לשאתם חוצה. ובאמרו לה: "היי שלום" והושיט לה את ידו, לא השיבה לו דבר ולא פנתה אליו... ככה לקחה ממנו נקם, על-כל-פנים לשעה! לא כך היתה הפרדה מהנערה התלמידה. הוא החל להתרחק מאתה; והיא באה אליו אל חדרו החדש ותשאל אותו, למה זה נקעה נפשו ממנה? הוא לא ענה לה דברים ברורים בפניה. אבל כתב לה ממחרת היום מכתב בבי-דואר העירוני. קִראו לו גט, קִראו לו גירושין, קִראו לו ספר-כריתות. והיא קראה בו מעט, הניחתו על שלחנה ותשב דומם. – אחר-כך קמה ותגזור את המכתב לגזרים. נתברר לה באותה שעה, שאין אמון בגברים, רק אמרים ירדפו ואת הרגש הטהור לא יֵדעו... היא הלכה את דרכה ישר ורוחה נשאה לגדולות, והוא בא ותאמין בו. עתה תדע את האנשים, ארחם ורבעם. מה קלים הם בדעתם מה פחותי ערך הם! היא תמצא בלמודיה נוחם. היא תעסוק בהטבת החברה ולא תלך אחורנית. כה עמד לה ההגיון רגע לעֵזר ותשם רסן לצערה...

ואל האשה העשירה, שבקומתה ובחלקת רוחה שלטה בו שלטת, חדל לבוא בלי בירורים. וכי קראה לו, ידע להצטדק ולהשתמט, ובקראה אותו שנית, שוב לא הצטדק. הוא עבר על קרבת-בית זו כלאחר יד; ולא שם אל לבו, כי מענה הוא נפש הטובה לו. מה לו ולה? לוּ נפגש עמה ודִבּר אתה פנים אל פנים, כי אז היה לו העוז לומר לה מפורש, שאינו חייב לה מאומה.

כה התקרב אל אלישבע.

***

אלישבע היתה מן העלמות היפות, שרב קסם בפניהן ובמהלכן. מטרת בואה להשתלם בלמודים ולדעת תהלוכות החברה. היא לא בִקרה את בית-מדרש-המדעים ותקשב לקח בשפות ובטבע מפי מורים פרטיים. היא גרה אצל משפחה קרובה. לא בנקל עלתה הפגישה עמה כעם יתר בנות גילה.

בבית-זמרה היה הדבר. היה הפסק בין פרק לפרק, ובטיול המבקרים באכסדרה הארוכה עם קירותיה האדומים ראה נערה אחת פלאית רבת-חן מטיילת על-יד נערה גדולה הימנה; והיה לו הדמיון, כאילו שירה נעלה קבלה דמות-אדם ובאה לשעה בגבול האדם.

לקול צלצול הפעמון נאספו המבקרים לפנים האולם. הוא ישב על מקומו. תלמיד של בית-ספר אחד על-יד ימינו; ומאחוריו יושב איש זקן, רוקק בכל פעם במטפחתו, ולפניו יושבות שתי נשים, אחת כובע שחור על ראשה ואחת כובע לבן. התזמורת החלה לנגן; מנגינה עמוקה השתפכה. ולו נדמה, כי גם הוא יָשיר עמה; והוא עד עכשיו אדם מוחשי היה ומתרועת-נפש לא ידע.

מה מאושר היה, כאשר נזדמן לו לאחר ירח ימים,  ובינתים כבר נתן שני הגטין המתוארים,  לראות את העלמה הזאת שנית. ואז גם זכה לזה, להתודע אליה. הוא, בן עשרים וחמש כמעט, התבייש להסתכל בפניה, ורוחו כנער, בגשתו אל נערה יחידה בלבו. לאט לאט צלח לו להתקרב אליה במה, מבלי דעת את אשר לה. הוא, המבין באשה, לא ירד לתוך לבבה. בשעה שישב בחדרו והיה חושב בה וברוחה נתח כל מלה ומלה שאמרה ונסה לבוא אל תוכה. בכל תו ותו ממנה ראה אור ובכל מבט בִּקש למצֹא סוד נפש. מה נעים זיו-איקונין שלה! כמה קסם מונח בידיה הטהורות, ליפין אין אומר. עקת-לב היתה לדעת מיֹפי כזה ושלו לנגוע בה. – ואם שח עמה, לא היה לו בטחון ברוחו; ואם אמרה לו דבר, היה מתירא להשיבה, פן יפתח שער לבבו... לוּ היה משורר, כי אז ברא דבר חי ומרעיש; כנפים באו לרוחו, בהן ידאה. – יום אחד נשאר עד אחרי הצהרים במטה, וסער גדול בו. הוא לא היה מוכשר לעבודה ולרֵעות. פשוט, הוא אוהב! הוא אוהב את אלישבע בכל לבבו ובכל מהותו. זה התברר לו ברוב בירורים; וממנה עוד לא הוציא גם בירור אחד בדבר יחסה הנפשי אליו, לשבט אם לחסד.

 אמנם לפעמים הוא חושב, שגם הוא נכנס ללבה ושמבינה היא לרוחו; אולם אינו יודע את הדבר נכונה... יום אחד הצהילה לו פנים, ולאשרו אין קץ, אבל הנה ביום המחרת הוא נפגש עמה ופניה אין אתה עוד. את כל חללי חייו היה נותן, לוּ היה יכול לחדור ללבה. מה יש בעולם בלעדיה? ואיזה מקור אחר יש בחיים מלבדה? עומק החים, חבוק זרועות עולם, טפוס ועליה למרומי המחשבה – הכל, הכל שואב ממלכת אשה ושותה ממנה.

עדן-אלוהים היה הדבר, לוּ אמרה "אחריך אלך" לוּ ישבו שניהם יחדיו בחדר בבוא השמש, וסמכה ראשה עליו.

הכל יחדל – ואורה ישאר. נבל הוא, על אשר לא ידע עד עתה ממנה. הוא תעה בדרכיו עד היום ובסביבה רק צדקות ידע. הוא כנער אוהב בכל תום אהבה ראשונה.

***

ואותו יום נצב לפניו חי. אחר אשר הפציר בה, נאותה לו לעלות עמו פעם על ההר הסמוך, והגבילה לו מועד לפגישה עמו. לבבו שמח בקרבו, לשמוע הסכמתה לבוא, ויצהל מאוד כל היום ההוא, וכל רעיון אחר לא קנן בו עוד.

יום יפה היה בשלהי דקיץ. איזו מנוחה היתה פרושה על העיר. והוא עומד על משמרתו ומחכה לה ובידו שושנה, להגיש לה לניחוח. והיא אחרה לבוא. עבר רבע שעה אחר המועד המוגבל, חצי שעה, עברה שעה שלמה, והוא הולך ושב, מסתכל לכל עבר ופניה לא יראה, הלא הוא אינו טועה. היא הבטיחה לו, כי בוא תבוא היום. ומדוע לא תבוא? מי זה יעצור בעדה? – ואולי באה מניעה אשר לא פללה מראש. – עוד תבוא, לא תכלים אותו. נפשו נתונה כמו בצבת. כמשתגע הוא הולך ושב, ואינו יכול למוש מהמקום ההוא. הוא יחכה עוד. כל היום יחכה. רגליו כושלות. רד היום, הוא חכה לשוא. הוא יוכיחה על פניה. הוא בא אל מעונו סר וזעף... וכשהאפיל היום, לא הדליק נר וישב מוטה על ידו...

אחרי ימים שלשה נפגשה עמו ותשיח עמו מעט, כי טרודה היתה לדרכה. היא גם הצטדקה כי לא יכלה לבוא אז; והוא האמין לה, וכשהלכה ממנו עמד והביט בצלה... עוד לפני רגעים הסתכל בזיוה, והנה חלפה והלכה. לוּ ידעה מלבו ומצערו, עוני אהבה! חידה לו הנפש הזאת והפתרון רחוק מנו.

***

ואלישבע, בשנתים האלה התעוררו בקרבה דברים אשר לא ידעה ורגשות מוזרים תכפוה. – מעט גם שערה מהמית הדברים אשר בנפשו; אבל קשה היה לה דרכו עמה. היא מצאה בו השכל ודעת; אבל לא הבינה, מה מני זה יפול בחלקה. הוא ידַבּר מממלכות העולם והחיים וממקדשים למחשבה; אבל מה הוא נותן לה? הוא מתראה כגבור, ומהלכו עמה כגבר אין-אונים. מה המה הגברים? – היא קוראת בספרות-היפה לאמר: הללו משוררים והללו חוטאים; והיא גם לא תדע להִשמר... לוּ מצאה רַעיה נאמנה לשפוך לפניה רוחה. יש לה מהלכים על-ידי קרוביה בבתים חשובים בעיר, ובלבה היא בודדה, גם כאשר תדבר עמו. ולבבו הלא ירחש לה דברי אהבה, אולי הוא אוהב אותה. היא אינה יכולה לאהוב אותו, לא תוכל.

ועם כל זה היו ימים ושעות שכמעט יכלה כמו זה. לוּ התהלך עמה בדרך ישרה, לוּ הביט בעיניה. היא תשוב לעיר מולדתה ולא תודיעהו. ואם יכתוב לה לשם, מה תענהו? לבבה מלא, ולו לא תגיד מזה...

והנה בא דבר אשר החליף פני המחזה. דבר קצר הוא וארוך, כימי חיי מחלפת-האהבה לבני-אדם! היא נסעה לבית-אביה ותרא שם צעיר אחד, לומד חכמת-הטבע, והוא כבן עשרים ושלש ונצר ממשפחה אמידה, וימצא חן בעיניה. אחרי אשר דבקה נפש הצעיר בה מצאה מסילה גם ללבה ותארש לו. נער נפגש עם נערה ויחדיו נדבקו!

***

התלמיד דנן לא יכול לשבת במרתף היין על מקומו מסער המחשבה, הניח על השלחן דמי משקהו ויצא החוצה. אשמורה שניה היתה. העיר ישנה ומעולפת בצלליה, והוא סובב והולך באין מטרה. אין לו כֹח לעצור את צערו בו ואין לו תקומה!

הוא בא אל הגבעה הנשאה, בה נטועים אילנות ושבילי טיול ביניהם, ויעל לשם וישב על הספסל, אשר שם ישב הצייר הנודע שטופר-בֶּרְן, בשימו קץ לחייו. והוא הרגיש, שגם לו אין מפלט, כי לא יכול לראות את פני העולם, אחרי אשר נגזלה ממנו מנת-חלקו והיא לא היתה לו! החזון, כי נארשה אלישבע ונתנה נפשה וגֵוה לאיש אחר, הכה לבו לרסיסים...

הוא ממשמש בצלחתו, והנה קנה-הרובה הקטן, אשר ישאהו לרוב אתו, ויקחהו משם וישימהו על מצחו. רעם פוצץ מוחו של אדם וימצאוהו מת בבֹּקר. והשמש עלה, עלה ומאיר לטובים ולרעים. – – –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה