_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְתֵּי שָנִים וּמֶחֱצָה

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

בשבתו בליפסיה על ספסל הלמודים למד לדעת את בעלה. ואז היה עוד רַוָּק עוסק בגורלות. לו שם קרוב מבני הסופרים ונזדמנו יחדיו לשתות שכר.

מאז עברו איזו שנים, למודי גבורנו נגמרו והוא תועה בחיים.

יום ירדוף יום, חֹדש חֹדש, ספרים באים, רֵעים הולכים, המעשים משתנים, והוא לא ישתנה. הוא קורא וכותב, הוגה וחושב; וכשיחרה אפו על בני החיים, אז ישפוך שיחו עלי גליון... בעיקר לבו טוב ואין בו כל רע. תומו, אֹפן גִלוי מחשבותיו עושים אותו רצוי לאחרים.

לפנות ערב היה הדבר. הוא הולך ברחוב של אחד הפרורים בעיר הבירה, והנה לפניו איש ואשה ושתי נערות רכות. והאיש קורא לו: "עמוד, עמוד! הנה מכירי המלומד. ראיתי את האדון בליפסיה, נעים יהיה לנו לראות את האדון בביתנו". שמואל – כך שם אותו תלמיד – עמד לקול הקריאה ויניע בראשו. הוא התבייש להסתכל ישר בפנים יפים; ולבו שמח על אשר מצא קשור.

ויחל לצאת ולבוא בבית הזה פעם בחֹדש, פעם בשבועים, פעם בשבוע, לעתים גם בכל יום.

הבעל היה נוסע כל ימי השבוע לרגלי מסחרו, והנשים תשמחנה לשמוע שיחות שמואל.

והוא קרוב בחֻבּו לשלושתן. את הנשואה אינו מתיר לעצמו לאהוב, מפני שאשת-איש היא. את אחותה האחת אינו חפץ לאהוב, מפני שכבר מאֹרשה היא, אולם את האחות השניה הפנויה יתרועע.  הנשואה היתה היפה שבכלן, קומתה גבוהה, שערותיה הדקות כמשי מלבבות וגזרת פניה כמעשה-חושב; אבל כבר אשת איש היא, ובבוא בעלה מן הדרך ישקנה בפניו. אחותה הארוסה, לה עיני תכלת ופנים שוחקות; ובשעה שהיא פורטת עלי נבל, יפה היא. האחות השניה היה עלמה קָרה וליפיה רושם קבוע. לפעמים תאמר לו דברים, אשר ינעמו לחכו. את פלוני לא אבין, בשעה שילמדנו דעה, אותך אבין היטב; לא מלומדה אני, אבל כשנלך יחדיו לבית שכיות החמדה, אז אבין את טיב התמונות, אבין הכל.

בינתיים נסעה להוריה; הוא כתב אליה והיא שתקה. – לאחר שלשה ירחים הודיעו לו מהתַּחנה הקרובה את דבר בואה. בעט-עופרת כתבה עלי גליון: "הנני שמחה לשוב אליכם".

דרכה עמו לקרב ולרחק; וגם הוא אינו מרחיק בקרבתו. אמנם הוא מדבר על הרגשות ועל דרכי נפשות, על השירה ועל היֹפי בכלל. – אבל אל ידַבּר חלקות, לא יביא לה פרחים; הוא נותן לה לעיתים ספור במתנה, וגם קורא הוא באזניה דברי שיר.

כשיעברו ימים והוא לא יבוא אל בית אחותה – תשלח לו פתקה בשלשה סימני שאלה: "אַיֶּך???", שלא בפניה הוא מציין אותה: העלמה; אחותה הנשואה אומרת אז: למה תאמר "העלמה"?

היא מבינה אותו היטב. "לאיש הזה יש נפש כנאמר בספורים ושירים. איש כזה, כשהוא בעל, מבין את לב האשה..." אבל בני-אדם כאלה אינם יכולים להרויח. מנהגו של עולם כך הוא, לאלה נִתְּנָה הנפש ואלה לקחו להם את הרכוש.

– מה תעשה לימים יבואו? היא שואלת.

– אכתוב.

– הקשה היא הכתיבה?

– לא.

– נעים יהיה לי לדעת, איך עושים את הדבר?

– פשוט, כותבים, מה שמרגישים...

והוא באמת יחוש וירגיש... בכל מה שעיניו רואות, הוא רואה את צד השירה שבדבר. פנים יפים, קול נעים, אילן ירוק, שמי תכלת, צאת השמש הוא מבין ומקשיב.

דבורה – כך שם האחות השלישית, אשר אִתּה יתרועע תמיד – בשעה שתתעטף במטפחת אדומה ושערותיה השחורות נוצצות מבין האֹדם, היא רבת-חן.

היבוא יום, שבו יאמר לה כי אוהב אותה? – אין לו מעמד קיים בחיים, ולבו מפחד לומר...

אבל אם תלך ותנשא לאיש אחר, אז ישָׁאר בודד. טוב הדבר שמצא בית, שבו מקרבים אותו, ועלמה שיכול הוא לשיח עמה על-אודות צרכי נפשו ואמונת לבו. לאכול יחד ארוחת-הערב על שלחן מכוסה במפה לבנה בחדר יפה הוא דבר נעים מאד.

יצאה האחות השלישית עוד הפעם להוריה; וזאת הפעם התחילה חליפות-מכתבים משני הצדדים. היא כותבת דבריה על נייר אדום; והוא כותב משיחותיו על נייר פשוט, אשר ישימהו בכל נרתיק הבא לידו. לחיצוניות לא ישים לבו; אבל הוא מדקדק בדבריו וגם כותב דברים חמים, אך בכלל... היא שמחה על דברים כאלה; ומשיבה עליהם בסגנון מהול תום וחריצות גם יחד. אם תמצא לומר: אין כאן אלא דברים כתובים מעלמה, שלא תדע דאגת החיים והאהבה, לאיש שתכבדהו ביותר, לאיש שתוכל לומר לו איזה דברים נעימים, בלי שום אחריות; ואם תמצא לומר, קרובה היא באמת לאותו איש; רק מתביישת היא להסתכל עוד בעומק לבה.

זה הרעיון מלבבהו; היא שם אצל הוריה והוא כאן. מהלך עשר שעות במסלת-הברזל יפריד ביניהם; והוא הוגה בה ומחכה לדבריה. בידה לגזול מנוחתו ובידתה לאַשרו. יודע הוא כי יפה היא.

האחות הנשואה חושבת על-אודות הרֵעות שבין דבורה ושמואל... המשוררים המה אנשים מצוינים; אבל אין להם מעמד. לוּ היה מעיז, כי אז היה יכול לנשק אותה בלכתה עמו לטייל בגן החיות. הוא ידַבּר דברים עמוקים ואיננו מבין מה שלפניו...

בשעה שהוא יושב לנגדה נשען על אצילי ידיו כמו מרגיש הוא את יפיה. כשהיתה נערה חלמה גם היא חלום האהבה; סגנים וחורים יבואו ויכרעו לרגליה; אחר-כך בא זה שנעשה בעלה ויאמר לשאת אותה על ידיו. עצלה היתה לומר "לאו" ותאמר "הן".

ודבורה אינה חושבת עוד כלל על אמירת "הן". כשתגיע השעה להנשא, אז תתבונן מה לעשות.

ושמואל אינו חושב עוד לשאת אותה, כי מאין יבוא לחם?

לוּ היתה דבורה אוהבת איש אחר, אזי חרה לו הדבר מאֹד. לו יש כבר זכות על אהבתה; והוא הלא גם יאהב אותה בפנה אחת בלבו.

שעות שלמות, יום ויומים יכול הוא לחשוב על-דבר יחסה אליו, האוהבת היא אותו? מה היתה כוָנתה באמרה לו דבר פלוני ומה חשבה בזה? כל השערה של קִרבה מאשרת אותו, וראיה להפך עוכרת נפשו.

כשנוסעת היא להוריה, יצר לו; ובבואה ישמח לבו. עוד הפעם יתחילו הפגישות, הטיולים והשיחות, הכל כמו שהיה!

הוא נהנה מזה, כשרואים אותו הולך עם נערה. הריהו שמח, שיש לו למי לכתוב מכתבי אהבה וחֵקר.

האהבה אצלו היא רק בטוי של צער, מין התרומות היא על שאר האנשים וגם ודוי על פגעי החיים.

והיא אינה יודעת כלל מה זה צער... הכל פשוט בעיניה, והוא יבקש חשבונות רבים.

איזה רגש ירחש לבה בשעה ששפתיה דובבות. לאנשים כאלה שֵכל עמוק. לוּ כתב, כי אז היה נודע שמו בין הסופרים; אבל הוא רק מְדַבּר, ובה בחר לשיר עמה תמיד...

 ואז, אחרי זמן, כשיהיה גדול ומפורסם כבר בעולם, יהיה לה צרור מכתבים ממנו.

ומדוע לא תִנָּשא לו? מדוע לא יהיה הוא אותו האיש שתהיה בחסותו?

פעם הביאה אותו בין המצרים בשאלות נוגעות ביחסם זה לזה, והוה השיב לה רק בדרך כלל. – –

והוא גם קָבל לפניה על אמה, שבבואה העירה אמרה לו, שלבבה ישמח לראות בתה מתרועעת עם איש אשר לא יחשוב מחשבות זרות והיא רק תחכם ותלמד ממנו. "האם אך מורה אני?" שאל אותה.

פעם אחת חפצה לבקר עם אחותה את מעונו, ויהי הדבר לנס בעיניה, שיש לה העוז לחשוב כזאת.

הוא הוכיח אותה על פניה, בהראותה פנים שוחקות לאחד מרעי אחיה, באשר פשוט ביותר היה בעיניו.

– אבל גם הוא איש ישר, הולך דרכו לתומו.

– מה לי ולישרתו?

– אתם המלומדים הנכם מסתכלים מגבוה גם על נפשות פשוטות כמוני.

– מדוע תאמרי כך? – השיב לה.

באו לו אז ימי השאלות, אותן השאלות היורדות לעמקן של החיים. כשיושב בַּליל לפני שלחנו, ומנורה מאירה בחדר, אז הוא חושב את עצמו לבריה יתרה. הוא עוסק בעניני האנושיות ובסתר החיים; הוא יושב כאן ובני-אדם למאות ולאלפים מפוזרים בכל קצוי העולם. לבו מרגיש, שבשעה שהוא קם מעל הספסל  והולך לאורך החדר, הלוך ושב, הוא אדם חשוב בממלכת-הליל ...

דבורה אומרת: מה שלומך, שמואל? הישנת היטב? ואחותה אומרת: יפה הוא היום. בעלי בא אתמול עיֵף מן הדרך וכבר נסע בבֹּקר. המבשרים יבשרו את קץ הריב. במדור התחתון של העלה היומי באה בקורת על חזיונו של הלוֶה. הלוֶה הוא רֵיאַלי ביותר. כל המשוררים החדשים הם ריאליים, לפנים היו אידיאליים והיה הדבר נעים יותר; עכשיו אינם מתביישים כלל.

והוא אמר: השירה היא יותר בחוצות ובבתים מאשר על הכתב... המספרים יספרו רק מה ששומעים ורואים; אבל השמועות והראיות שונות, זה ישמע הא וזה רואה הא.

– ומאיזה מין אתה, אדוני?

– אני הנני מכל המינים.

– נראה, צוחקת הנשואה.

ובשוב הבעל מדרכו ומוצא את שמואל יושב על-יד השלחן, ידרוש בשלומו, ושאל אותו גם לקרובו המלומד. זה מקבל עשרה שקלים בעד כל שורה. גם את שפת יון ישמע ואת לשון ספרד; את כל הלשונות הוא מבין, י"ט במספר...

אשתו תקרץ לו, שילך לישן. "עיף אתה, חביבי, הכבר שבעת?" הוא ינשק לה ויאמר ליושבים מסביב: "הראיתם חמודה כמוה?"

לוּ היה עשיר, כי אז היה דר בבית נחמד עם גן-ירק ונשא אז את דבורה לאשה ונסע עמה לאיטליה.

דבורה היא יפה בשביל שהיא יפה. לוּ ידעה פרק בשיר, כי אז חִבּב אותה יותר.

האהבה היא דבר נעים מאד, למעלה ממנה הצער. בלי צער אי-אפשר לכל שירה להתקיים. השירה היא רק מחשבה עמוקה. האילנות אינם אומרים שירה, אבל הם בבחינת שומעים.

בלילה הוא חושב אחרת מביום. בשכבו המחשבות אצלו אחרות מבקומו.

כשאדם מת אז הכל יחדל. אבל הלא חי הוא! קורא וכותב, חבריו חושבים שאין לו כל מושג מאהבה והוא מתרועע עם האחיות.

בעיקר הדבר אחת היא לו, אם ישוחח עם זו או עם זו. שרה הנשואה היא היפה בכלן ויעלת-חן.

בעיקר הדבר... לוּ היה שואל בלבבו, כי אז מצא דברים שלא יכול לפתרם...

והנה החלה דבורה לעַנות אותו – היא תשכים לצאת בטרם יבוא, או תשב לה על יד החלון ותביט החוצה.

– מה לך אחותי? מדוע אַתּ שותקת.

– אין דבר.

ולה יש דברים. לוּ אמר לה, כי אז אמנם לא ידעה מה להשיב לו. היא היתה אומרת: נמתין... ואולי אמרה: איני מאמנת לך. לכאורה יכלה גם לומר: הן!

והוא אינו אומר לה דברים ברורים כלל. הוא מדבר עמה הרבה; והכל אינו מפורש, אינו מדויק, אינו שייך לה ביחוד...

האֵם אומרת: אל תנשקי לאיש, בטרם תדעי לנכון, שהוא ישא אותך; האב אומר, דבורה תתהלך עם משוררים, הם מביאים רק ליד ערבוב-הלב.

הלב לא יהיה חם ביותר! – מזהרת האֵם עוד פעם.

ולבה של דבורה אינו חם כלל. לפנים יכולה היתה לאהוב את זה ואת זה.

אחותה אומרת לה: את שמואל נוכל לחשוב כאח, אבל לא כחתן. אבל אולי כבר אוהבת היא את שמואל.

ועוד הפעם היא נוסעת להוריה לזמן קצר. כבר רמות ימלל במכתביו אליה בשם האהבה והצרכים הנפשיים, ונושא מדברותיו על אודות יעוד האדם והלבבות הקרובים. עוד מלה אחת נוספת, עוד מבטא אחד מדויק, והנה המלה "אהבה" מוגהה מפוּרש... וכזאת שניהם אינם יכולים לעשות. היא חושבת: יקדים הוא, והוא חושב: מתירא אנכי לעשות זאת.

בכל בֹּקר יקדים לקום, ירוץ החוצה לקַדם את פני נושא-המכתבים, ובעד כל מכתב שמביא הוא נותן לו גֵרה; וכשהוא קורע את התכריך, ידיו רועדות.

הוא יקרא את המכתבים פעמַים ושלש; ובהשיבו עליהם, הוא מונה כל מִלה ומִלה. נפשו משתפכת, והוא מליט במליצות משותפות את לבבו המרגיש. והיא גם היא מסתרת את פניה.

הימים ימי אביב. חלומות תחזה נפש אנוש.

לוּ היו עתה יחדיו, כי אז היו הולכים שלובי-זרוע. וכשהיו באים תחת אילן מצל, אולי היו באים אז לידי נשיקה. – היא היתה מתביישת לראות אחר-כך את אמה, והוא היה מתנחם על עשותו את הדבר. למחר כבר היו אוהבים את עצמם ביותר. אחר-זה הגידה זאת להורים, ואז היו מנשקים זה את זה בגלוי. המה מיועדים! באים אחר-כך ימי הנשואין.

*

עבר הקיץ. דבורה הולכת בחוץ שלובת-זרוע עם מיועדה וזה אינו שמואל, רק צעיר אחר. סוחר צעיר בעל ממון ראה אותה ותמצא חן בעיניו ויאהב גם אותה לפי דרכו, ויבוא לפני הוריה לבקש את בתם מהם. המה חשבו מעט ושחו עמו הרבה. דבורה חשבה יותר ודבּרה מעט; וכיון שבא יום יום לביתה והראה לה קִרבה – אמרה: הן! היא לא האמינה שכן יבוא הדבר, אבל הדבר נעשה, והוא גם נשק לה בפני אביה ואמה.

לשמואל בתור רֵע נאמן של הבנות שלחו הודעת-אירוסין באותיות זהב על נייר יפה, לאמר: דבורה בתנו מאורשה להירש בן נתנאל.

בצהרים היה הדבר. כרגע השתומם בקראו את הדברים. שעה קלה עמד על-יד השלחן ויבט אל החלון הפתוח לרחוב: שני נערים רצים אחר חברם. איש גדל-קומה נושא שק על כתפיו. שמואל לובש בגדו העליון ולוקח את מקלו בידו. על-יד הפתח הוא עומד. הוא מגרד באצבעו על פיו. הוא קם וירד במעלות ויצא החוצה. הוא עומד על יד השער. לוּ היה נפגש עתה עם אחד מרעיו, כי אז דִבּר עמו, כאילו לא קרה דבר... בני-אדם אינם יודעים כלל, מה שבלבות חבריהם...

הוא יושב אחר שעה בגן פתוח של בית-המרזח ומצוה להמשקה לתת לו כוס שכר. הוא מביט לפניו. היום רד. – –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה