_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קַיץ וָחֹרֶף

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

שושקה – כפר גדול ורחב באוקריינה היפה, בעמק עקלתון על יד רכסי-גבעות ועל יד היער הגדול הנשקף ומשתרע לשני צדי דרך-המלך עד אוּמן רבתי, משוש כל הישובים מסביב. ונחל יַתְרָן מפלג את העמק ועושה אותו לשתי חלקות-אדמה או שדות. השדמות מתחילות מיד בצאתנו מלודיזין העיר, והן הולכות ונמשכות לאורך ולרוחב, והעין לא תשבע לראות בקמה. משם יפלס לו הנחל נתיב, הולך וסובב, פעם ירָאה מאֵם-הדרך, פעם יעלם תחת גבעה נישאה , עד כי בשושקה ימצא כר נרחב, בטרם הלוך ילך מזה להתאחד עם נהר אומַן וּלהיבּלע עמו ולרדת בבּוג. – פה, בשושקה, תלוה את היתרון עוד חזות של תמהון ופניו לא יחָלפו, רק בגיחוֹ מהקרח והכפור במות החורף ויבוא אביב. הנחל לא ישקה את הגינות והשדות , כי הגשם ממעל עושה את מלאכתו באמונה, אבל הוא יוסיף להם רוָיה. הדבר אשר יעשה בתמידוּת הוא – להניע בכוחו את הריחים של מים ולטחון את החיטים ואת הדגן את הכוסמים, שמביאים האיכרים מרחוק ומקרוב טעונים בעגלות שקים שקם. את בית-הריחים בנו אדוני הכפר שושקה אבני-גזית מאבני המקום ; והיה יהיה עם קול האופנים ומשברי-המים אשר מסביבו ועורק החי אשר בכפר וּלהשמעת דפקוֹ...

וכל אשר נרחיק מן הריחים ולמעלה תקטן בת-קולם, עד כי יאָלם הֵדָם ויקָבר במנוחת הבתים הנמוכים. נטועים הם הבתים עם גגות-התבן וגדרי עץ או אבן שלהם, ובכל אחד נראה יד עושהו, איזה דומיה שוררת שם, גם אם תיחָצה כפעם בפעם בנביחת כלב או מעגלה טעונה עוברת. האדנוּת הפוֹלנית כבר חדלה והכפר הוא ממשלת-עם וישוב-עם. איכרים פשוטים יושבים בו, איכרים עמלים להוציא מן האדמה את יבולה, ואם שנת שובע לא תבוא אז יעבדו ביער הסמוך בגזירת עצים, או נשׂכרים הם להוביל את העצים הנגזרים בקרונות למרחקים. ובאוּמַן אין מסילת-הברזל בימים ההם, וכל במשאות יטענו על עגלות ההולכות לשדה-לבן מהלך שבוע. כעוברי שיירה במדבּר.

לכל אחד מם האיכרים ההם נחלה ובית. אשה ובנים, שור וסוס, כבשׂים ועגלי-בקר ; את נחזיר ינחרו פעם בחודש ; ויהבהבו את שערותיו באש, ועלה יעלה עליו הלהב, והיה יום הנחירה לחג קטן. ואת האוזים והבר-אוזים, תרנגולים ותרנגולות יביאו בכל יום-השוק העירה יחליפו אותם בכסף. כעמהם כן יעשו עם הביצים, תפוחי-אגמה, בצלים ואבטיחים וירקות, עם פרי העץ העתם ותבואת השדה. עובדי אדמתם לא ישבעו תמיד לחם ; היי"ש חביב עליהם, והוא המלאך המלָוה אותם גם בשנה מלאה גם בשנת בצורת. כשהם שותים שיכור אז צועקים ומריבים איש את אחיו או כורתים ברית ונושקים איש ורעהו. וכשהם נותנים בשיר קולם, בשובם הביתה באישון ליל – הרי זה קול ענות בני-אדם, שלהם קישוּר עם האדמה אשר מסביבם. וזאת למוֹדעי, סיפורי הוא מאלה הימים שבית-המרזח עוד פתוח היה לרוָחה. איש איש יושב על יד שולחנו ועל יד כוסו ושותה לשמו ולשם החבורה. לא ככה היום, שהיי"ש נמכר בבקבוקים חתומים העומדים כאילמים שורות שורות כסמים בבית-מרקחת... הימים הראשונים היו טובים מאלה !

 

מרתה, הבת השניה של וסיל קוּטְשֶרֶנְקָא, שאחוזתו במורד המגרש המוביל אל הנחל, היתה מלכת-היופי שבכפר. קומתה גדולה, לפניה וּלמבנה גוה תכונות אַדנות, אִמה שרתה בבית-האצילים ימים רבים . – דמה היה היסוד הזה האחד בשלוַת הכפר. לוית-חן למהלכה ורשמי פניה הבהירים הרעידו את לב כל איש שהיה נפגש עמה, מנער ועד זקן. ולַדימיר חדוביץ, היה בחור חסון כאלון, כמעט נשתגע בראותו אותה מרקדת בין רעוֹתיה המגרש בית-המרזח, ובשלחו ידו לחבקה דחפתוּ בחזקה, עד כי נפל מלוא קומתו ארצה, ויצא לבו וימצאו אותו ביום ההוא נחנק באבנט מכנסיו באוּרוַת סוסי אביו – ויהי הדבר לשיחה בכל הכפר, מַקסים דוּבּרוֹביץ רעהו רדף אחריה, בהיותה בשדה לבדה ; ותקח מרתה את החרמש להכותו נפש, והוא השתטח לפניה ויתחנן שתדרוס עליו ברגלה... בבוא האביב וכל בהמה, חיה ועוף ועץ-השדה יחדשו נעוריהם, באו זעטוטי שושקה ויזמרו בחלונה בליל : "קומי, נצא אחריך, נרוצה!" שמה היה בפי כל איש ואשה ; ותקנאנה בה הבנות, ויאהב אותה כל בחור. היה היה הדבר כמו צילה מרחף בכל מעשה-אהבים וקסם-מראיה חָרוּת במוחות ובלבבות. גם הכלבים לא יחרצו לשונם לה, הפרות הולכות אחריה, כי תשב בקרון אביה ידיה אִתּה להטות את הסוסים גם בשיפולי ההר וכאחים ישמעו לה. וקול מצהלה יחרד כל גבר ולנהם סוסיה יִתּר כל לב. היא ידעה את הבּוקר ואת הערב כאשר יֵדע החי את מועדי הטבע. את החלב שתתה בלגימות ואת הלחם חתכה בסכין כגבירה, את השכנוֹת הרעימה בכל פעם ותעלם פתאום בעת הביטו אחריה, או להיפך : כמו להָשֵם כל עובר ישבה בכותנתה המבריקה על כרכוב של בית אביה. כוכבו הקבוע של הכפר היתה ופליאת כל לב. --       

 

 בין מלכא למלכא היה הדבר. העם נהרו המונים המונים לבית-התפילה להישבע שבועת-אמונים למלך חדש, שעלה על כסאו, ומרתה יושבת על עץ כּרוּת לפני סף הבית לבושה בגד-שבתה האדום עם כותנתה מעשה אורג. כל עובר עשה אות-צלב במחשבתו בראותו אותה. כקסם הופיעה אותו בוקר בהוד יפיה, פלחה את הלבבות. פעמון המגדל של בית-התפילה הרעים בקולו כביום תרועה, והקול חזק ומרעיש. הוי, כישופי-אשה ! רעם היופי ! המושך בפעמון דבקה נפשו בה.

אוֹסיפ בּוֹשנקוב, איש בלי אב ואם ואסופי מן השוק, גדל פרא, ויהי רועה חזירים, מנהל סוסים ועוזר ונפח. הוא עבד בצבא וידע מעט לכתוב, והיה איזה זמן מעין מזכיר בבית-הפקודות אשר בכפר פיליפיה הסמוך ; נכשל בדבר ונפטר מעבודתו, ויחי ימים רבים חיי צועני, הלך מכפר לכפר, עבד יום או יוֹמַים, או ביקש חסד. אחר זה היה לרצען ומכר את המנעלים שניתנו לו לתיקון. בימים ההם נפגש עם כוהן שושקה, האב קוֹנסטנטין ; והלז, במות עליו אשתו ואסור לו לישא אשה אחרת, לקח אותו לעבד, וייטב ואוֹסיפ בבית הכּוֹהן ונפשו מצאה שם מנוח. מקום משכבו היה באגף השמאלי ושם לו שולחן וארגז לנכסיו. ואחרי ימים נתעלה במשרתו להיות מושך בפעמון בית-התפילה ויחבב את מלאכתו וז. הוא שתה כדת. אבל רק לפרקים השתכר. לפעמים לקח את המכמורת וילך לצוד דגים בנהר ויבוא עד טבורו במים. ואם לא היטיב בעיניו את אשר צדה אז קרע אצ הדג חי וישלך את הקרעים המפרכסים המימה. ובאלה הימים כבר נשבּה לבבו ממַרטה ומפחד יפיה והוא השתוקק לה כאשר ותאַו הארי לטרף... את מוסדות הבית היה יכול לעקור בעת ניצבה בצלם לפניו. נפשו התעלפה מחמדת-בשרים בעת נפגש עמה ברחוב או אצל שוקת המים ; וכל המית סוס דוהר, עובר דרך הכפר לעיר-המחוז, נשאה את רוחו. ופעם ראה בחזון כי לקח את הנערה בציצית ראשה ויסחבה סחוֹב אל נקרת הצור, ויחָבקו שניהם יחד, ותצעק המכשפה ויפתח את סגוֹר לבבו ויתן לה למאכל...

 בעלותו אל מגדל בית-התפילה למשוך בפעמון בעת עבודת-המשיח, כמו נקהל כל אשר בו להריע משוּגתוֹ, הפעמון מרעים, משמיע את קולו, ובדמיונו כמו פעמון המגדל של הכפר השני יענה יעומתו, וגם אותו של הכפר השלישי יתן קולו ; והיה יהיו הצלצולים לתרועה רבה – והוא את כל הפעמונים יחד הוא מושך, ככל החבלים כמו רוּתקוּ יחדיו    

בידו והיו לחבל אחד, והוא מחזיק בו, את שיניו הוא תוקע בו, גם ברגליו אוחזו, ולשונות-ברזל יכו בחזקה במכסה-הנחושת המוּצק, וישָמע קול אדיר, קול יוצא אחרי קול, וקול עולה על קול, המיה גדולה מנסרת ברקיע, והקולות יהיו לחרדת-אלהים, לשגעון-אהבם ; כל העם בבית-התפילה נופלים על פניהם ויתמוגגו וינשקו את האדמה אשר מתחת לרגליהם, סערת הנפש כי תצא ממחבואה מי יעצור בה ומי יציב לה גבולות !

 

מחריש ומשתאה עמד הלילה בערב ראשית הסתיו, הטבע, אשר חגג חג בריתו בימי האביב ולבש מעטהו בשדמות הקיץ ותן מזון ומחיה לכל בריה , חום וקיץ לכל נפש – עושה הכנות לשבּתוֹ הגדולה. – עוד אוכלים השור והפרה את קציר בעשב וילקטו את הספיחים  -בחדריו פנימה של הטבע תינעלנה הדלתות לשנת החורף... ומלאכי היער מתגנבים ובאים המערותיהם והאילנות עומדים אילמים, בהמות-שׂדי ולמות חלום האופל והכלבים תולים את זנבם אחור. מנוחת הנחל כמו מכבידה על הלב, כל הארץ מלאה איזה משא קשה, והשמים והכוכבים אשר ממעל ישמרו את הסגוֹר בם. יום ה' לשבּת החורף והסתיו, יום ה' לשכון הערבה. ---

 ותעה תעתה מרטה בלילה ההוא ותסובב את הגבעה הנשקפת על פני הנחל. מימים ימימה אשר קול פעמון יחריד את נפשה בכל פעם. עשרים שנה גדלה כצמח השדה ויהי לה לילה ללילה ובוקר לבוקר ; ובהחל שנת העשרים ואחת, בשלהי הקיץ, כמו רח אחר בא אִתּה, כמו איזה סוד מוזר בנפשה משליך מעליו קליפתו, לבבה תוהה ומבקש דבר נחרץ. – חליל הרועה יקרא באזניה איזה דבר פלאי, וגם המית גלגלי-הריחים מניע את רוחה. מאחרת היא לקום משנתה ומאחרת היא בנשף. היא ראתה את אוֹסיפ לא פעם אחת ולא שתים ותפן לו ערפה – או גם עמדה ותעצום עיניה. היא חלמה פעם שהקיאה דם ; גם חלמה כי עלה הלהב ושרף אאת בית אביה וינהמו הסוסים והבהמות ממחנק העשן ;חלמה כי לקחה כלב בין ידיה ותפילהו ממורד ההר על הסלע ונשברו עצמותיו, ותקם ותלך בכל בוֹקר ובוֹקר לשאוב מים, ותקם ותלך בכל ערב עמדה מאחורי הגדר. פעם ניצבה על הגבעה בקצה הכפר תקח חַלקי אבנים ותשליכן אחת אחת המימה.היא ישבה על הצור ותבט על מרחבי הנחל לאור הלילה.    

 

ואוֹסיפ ניתק ביום ההוא ביד נעלמה ממקומו ויחץ את היער לאָרכּוֹ וּרכבּוֹ והגרזן בידו להכות אילן אילן על דרכו, לעורר אותם משנתם. הוא אמר ללכת לאוּמַן העיר, ללון שם בלילה שלושה שקלים הפעם באמתחתו בכסף טהור וגם מספר פרוטות של נחושת קלל. הכסף מצלצל בכיסו, לשוא ישנס את רגליו ללכת למחוז חפצו. כמו במעגל קסם הוא אחוז, הוא תוחב את ידו לכיסו וממשש במטבעות... והוא הולך ושב הולך ושב, עד כי נקרב שוב לכפר ונפשו כמו מריחה הד חיים מרחוק. צלה של מַרתּה מרחף לפני עיניו, לוֹ הדבר כמו קפץ בפעם אחת חצי מיל והוא עומד מאחוריה. יושבת היא המכשפה על הגבעה – ויתפושׂ אותה אוֹסיפ בראשה, לבבו נרעם, כוחו יגאה, קפצה הנערה ותאמר להישמט ממנו ; והוא אמר להשליך אותה המימה אם לא תישמע לו. הבריק הטבע עוד פעם אחת , ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים, ויהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו. כוחות שונים נלחמים ונשמעים זה לזה. ---

 

ואוֹסיפ לא יסף לדעתה , כי נשבוֹע נשבע לה כי יעלמו עקבותיו עוד בלילה הזה וילך לו מהכפר ולא ישוב ולא יראה אותה לעולם. והיא שבה בית-אביה ותהר ותלד, לחריקת שן הוריה. ותיניק את הילד ותקחהו על שכמה ותיאָרש לאיש רוסי גדול, שעבר דרך שושקה וירא אתה ויקחה לביתו. ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה