א: לְמִי?    🔗

הנני פותח את ספר “נתיבות השלום”, והוא חיבור כולל חמישה חומשי תורה עם תרגוּם אונקלוס, פּירש“י, תולדות אהרן, קיצור תיקון סופרים, תרגום אשכנזי וביאור מאת הרב החכם הכולל מוהר”ר משה מדעסויא נ"ע, בהוצאה חדשה, וַרשה.

השם “ביאור " יעורר בכל אחד מאתנו זכרונות מימי נעורים והקסם שהיה באותה מלה בימי תקוּפת ההשכלה. מלה זו בלבד כבר העירה בי רגשות של עולם אחר, הרחק מזה שנולדתי בו וחוּנכתי בו. וכן היה לכולנו. – מעקימות שפתיו של אבי ירא־השמים, בעת הוצאתי את השם “ביאור” מפּי, נוכחתי כי יש דברים בגו. לבבי נשאני אל “נתיבות השלום”, שקראו אותנו לריב… נפלא הדבר, המבארים עומדים ברובם על אדני המסורה, שפתם המסורתית וסגנונם הרבני מדבּרים על ה' ועל האמונה בתורתו: “והנה אנחנו כל קהל עדת ישראל מאמינים, שכאשר כתב מרע”ה את תורתו, כן היא עתה בידינו היום, לא נשתנה בזה דבר מאז ועד עתה ולא קרה לה כאשר יקרה לספרי חול…” משה ב“ר מנחם מנדל סופר זלל”ה מסיים את הקדמתו “אתם אנשי אמת, אוהבי תורת ה', בחנוני נא בזאת, אם יש און בספרים הללו”. שלמה במוהר“ח יואל ז”ל מדובנא רבתי מתחיל דבריו: “יתברך האל וישתבח הבורא הטוב ומיטיב לנבראיו וכו'”. ואלה, אלה בלשונם המדברת רכות, הציתו אש בבית יעקב. רבו החרמות, התסיסה היתה גדולה ורבה; והנה עמדנו פּתאום בתקופה חדשה בישראל, תקופה שעוד היום הרי אנו המעטים בניה ובני בניה, אם נאבה ואם לא נאבה… הנני אומר: אנו המעטים, כי העם קונה ברובו עוד היום חוּמשים עם פּירושי התורה של רש“י, בעל שפתי חכמים, אור החיים וכלי יקר וכל אלה שנדפסו בדפוס הרבני הנגיד שלמה בלכטווסקי בפיעטרקוב, בשנת “זה קנו לכם, כי אין כיפים בעולם לפ”ק”, וכדומה להם… עוד היום אלה האחרונים המה דברי רומיל, כלומר, ספרי־עם ודברים השוים לכל נפש; והחומשים עם ה“ביאור” או “ביאורים חדשים” מונחים בקרן־זוית ונמכרים רק למשכילים מעטים. הצעד התולדתי הביקרתי לא נעשה עוד לפני רבים מאחינו… לוּ היה למשל ה“פּירוש היקר” על התורה בשם “התורה והמצוה” מאת הרב הגאון האמיתי המפורסם בכל קצוי ארץ, כליל החכמה והמדעים, כקש“ת מוהר”ר מאיר ליבוש מלבי“ם זצללה”ה, נדפס יובל שלם לפני חוּמשי “נתיבות השלום” והיה מכין במחקריו ובביאוריו את דורם של בעלי נתיבות השלום, כי אז היה לנו דרך ההתפּתחוּת. אבל הנה יצא ה“מלבי”ם" לאור ימים רבים אחרי ה“ביאור”. נעשתה הפסיעה הקטנה אחרי הפּסיעה הגדולה, וגם היא, כלומר, הקטנה, אינה כשרה עוד לכל הציבור ולא כבשה עוד לה את הלבבות; זה נותן מקום לחשוב על מהוּת הציבור העברי שלנו בכלל ועל הרוחות המנשבות בו.

בתנאים כאלה יוצאים לאור “תורה נביאים וכתובים עם פּירוש מדעי, יוצאים בהשתתפוּת למדנים מומחים על ידי אברהם כהנא, זיטומיר, בהוצאת אברהם כהנא, ספר בראשית, מפורש גם הוא על ידי אברהם כהנא”. כהנא הוא המו“ל, הוא המבאר, הוא העסקן, והוא לבדו עומד על מפעלו, שאליו הוא נושא את נפשו. – ב”דברים האחדים“, בתור הקדמה קצרה, אומר המחבר: “לשיטת חלוקת המקורים נתתי מקום חשוב, מפּני שמאמין אנכי בערכה של שיטה זו בכללותה… ובכלל, הפּירוש מתאמץ להסביר את הכתוּבים במובנם הראשון, בלי משפּט קדום, ומתרחק מכל ויכוּחים ודעות של תיאולוגיה. הפּירוש הוא בנוי על יסוד החקירה הביבלית של זמננו, בעזרת התרגוּמים העתיקים, חקירות הלשונות השמיות, הארכיאולוגיה ועוד. – הפּירוש המדעי נועד לחפשי הרוח ובעלי ידיעות, החפצים לתקן עצמם בכל האמור מאנשי הביקורת ולקנות להם מושג מהבנת המקראות על בורים”. – אם בין המבארים הדתיים ובין הביאורים של בן־מנחם ודורו היתה פּסיעה גסה, הנה בין דרכו של כהנא ובין ה”ביאור" הרי מהלך של ארבע מאות פּרסה… וראה זה, לא נזדעזע קיבוץ האומה, לא יצאה בת־קול; מי זה יעיז לגלות סודי? ולא באו המקטרגים והמשטינים אשר לנו לקרוא על כל חדש: מי זה נועז לגעת בקרני המסורה! אין קול ואין צוחה בספרותנו, אין חרמות ואין נדונים, אין צועקים ואין משיבים. ביאורו של כהנא בנוּי על יסוד ביקורת כתבי־הקודש בלעז ולא יחת מפּני כל. גם שם נלחמו וכבשו להם במחקר זה בנין אחרי בנין, בכל המסקנות האלה עשו צעד אחרי צעד, חקירה נולדה אחרי חקירה ודרישה אחרי דרישה; וכהנה בא ומעמיד אותנו בקץ הדברים, בטרם נבנה עוד הגשר לנו; כי הן גם אלה פּרי הביקורת של שור, של אברהם קרוכמל או של בעל “קורות ישראל ואמונתו” וכדומה כמו נשכחו מלב… וראה זה, העם שותק, הספרוּת שותקת, ה“דתיים” אצלנו שותקים; וגם אם יעב"ץ הרים את קולו באסיפת פרסבורג, אין זה דבר נורא כל כך ולא זהו הרושם שחיכינו לו.

ואותם הדברים, שלכאורה הם ענינים צדדיים ואינם נוגעים לגוּף המפעל ולערך המדעי של הספר בעצמו, הנה מעסיקים אותי. אני חושב על־אודות הסביבה שלנו העברית. במפעלו של כהנא מונח בודאי רצון עז, כוח ועבודה חרוצה. השפה תכניס הרבה מביאורו, הביקורת תמצא בו הערות רבות וּדברים עצמיים; גם הביטוּי העברי מגייר אצלו דברים רבים, שבחוּץ לא יתקבלו על הלב בנקל… השגות צדדיות, כמו אלה של אברהם זַרזובסקי, גם אם צודקות הנה, אינן עושות כלום; ומובטחני, כי לוּ ניגש הוא לבאר את המקרא, לא קשה היה לבוא גם אחריו בתביעות מדעיות ולמצוא ליקוטי בתר ליקוטי… אבל מה שנוגע לנו יותר מכל הענינים הפּרטיים וההערות היא, כמו שאמרתי, המנוחה היתירה עתה לגבי דברים אלה בסביבה העברית שלנו. חשבנו, כי הם יקראו למלחמה – והנה שלום ואף לא קול ענות.

אפשר, כי מפּני שאין כל גשר תורי רוחני בין דבריו של כהנא ובין הקוראים העברים הרגילים, בשביל שנתן לדבריו צורה מדעית מוחלטת, אי־תורנית ולא בא בכלי־נשק ספרוּתיים עבריים ליהד את הביקורת הקיצונית במידה נכונה – לא נכנסו אל המחנה. אפשר, כי רבניים אנו ביותר ולעמנו נוגעים דברים תלמודיים הרבה יותר מעניני המקרא וכל קנאת המקרא; – ואפשר, כי הרגש המדיני והצורך המדיני, הוא שיָרש את המקום התורי ואת החשבון התורי. לרבים מאתנו נוגעות השאלות היסודיות על־דבר מלון־עם ומבנה בית לאומי יותר משאלת המקרא וערכי ביקורת כתבי־הקודש. אבל גם אפשר, וזה קרוב יותר, שקהו רגשותינו עתה ושאין אנו שומעים בנפשותינו לא על אלה ולא על אלה…

ועוד זה, זאת התורה אדם כי ימות באהלה, עם כל קרבנות מחים ולבות שנותנים לה ועם כל קרבן העבודה, שמקריב היחיד בחייו, יודע הוא על כל פּנים, שיש המשך לעבודתו ויש לה גואלים. – הללו הולכים והללו באים והבאים טווים הלאה את הקו שהניחו להם ההולכים, כן הולך הדבר ונמשך עד לבלי סוף; אבל מי ילך עתה הלאה בהנתיב אשר נסלול? מי נחל ירושת בן מנחם וינחיל אותה אחריו? מי זה יבוא אחרי הקוצרים לטעת עוד או לשדד את האדמה להבאים? מי נותן לנו הערובה, כי יש באים אחרינו? היפּלא הדבר, כי בבוא דברים כאלה לידינו, כמפעלו של כהנא, מעסיק אותנו בראש וראשון הצד החזיוני שבדבר והעצבון שבדבר. לטעת ביקורת כתבי־הקודש בעברית – בודאי זה מפעל רב; אבל אותנו מחרדת השאלה עתה: למי אנו עמלים? למי?..

 

ב: תּוֹרָה תְּמִימָה    🔗

צעד לאחור! חמישה חומשי תורה עם חמש מגילות נתוּנים לנו. “תורה תמימה “, מתורה־שבכתב עם תורה שבעל־פּה על פי קביעות וחיבור דרשות ומאמרי חז”ל בהלכה ואגדה, אשר בש”ס בבלי וירוּשלמי, ספרא, ספרי, תוספתא ומכליתא, אדר“ן ומסכתות קטנות וכו‘, נסמך ונראה לכל אות ומלה המתיחסות בענינן בתורה־שבכתב, עם ביאור ארוך, לפרש ולבאר מוצא טעם הדרשות, על פי יסודי דרכי התלמוד ומשפּטי הלשון, ועם חידושים וּביאורים בבירות ההלכה והמאמר; והכל בדרך קצרה ובסגנון קל ולשון צחה, אספתי וחיברתי, פּירשתי וביארתי בחסדי ה’ אתי, ברוך הלוי עפּשטיין מפּינסק, בן אבא מרי הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי שליטא, אב”ד דק' נָווהרדק יצ“ו. ווילנא בדפוס האלמנה והאחים ראם בשנת תרס”ד, תוצאה שניה. – –

“ותהי ראשית עבודת החיבור הזה בתחילת שנת התרמ”ז והשלמתו בסוף שנת התרס“א”. חמש־עשרה שנה ישב בן הגאון הנ“ל על עבודתו הרבה, לחַבּר ולקשר תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב. אסף קטע־קטע בהלכות ודרשות חז”ל וחרז אותם לכל מקרא ומקרא; ובהביאור מלמטה, שרובו רבני וכבר נושב בו מעט רוח הגיון, ניסה לקשר שניהם יחד ולהראות מוצא הכתוב בקבלה. ולא תהיינה עוד לנו שתי תורות חתוכות, כי אם תורה אחת תמימה…

ותורה תמימה זו קרועה היא בעיקר לקרעים רבים. בזמנים שונים ניתנו לנו ספרי המקרא מגילה־מגילה ובמועדים רבים נמסרו לנו ספרי התלמוד והמדרש חלק־חלק. וּבעיקר אין קישור ביניהם. – אם גם הקבלה והמסורה נוסדו לכאורה על יסודי המקראות, שני עולמות שונים הם. משפסקה הנבואה ונחתם כל חזון, החלו לבוא דרשות חכמים ומדרש חכמים באהלי יעקב; אבל את הגשר ביניהם לא נמצא, אם גם נצרף לנו את הספרים החיצונים. בעוד תופשי חרב וחנית בישראל ללחום בעד קיומו, לא נועזו לדרוש ברבים, שסיף וקשת ורומח “אינם אלא לגנאי”… וממשלי שלמה וגם ממשלי בן־סירא הנה עוד מהלך רב לפתגמי חכמי התלמוד. – אך אם נעמיד את התלמוד, על פי חלוקת מקוריו, על עצמו ונראה בו חזות בני אדם בני דורם ואך בני דורם, אז נבין למהלכו ולדרכו. – יש דור אשר לא יהינו בניו לעמוד בשיפולי ההר ולהביט אל ראשו, כי אם חופרים הם אחד־אחד בעפר ההר; והיה כי ישאו על שכמם סבל העפר שקיבצו, יאמרו לעבוד בזה את ה'.

“הלכות שבת חגיגות וּמעילה מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשׂערה, ואין להם על מה שיסמכו”… אבל יש להם על מה שיסמכו, אם יבָּנוּ מעצמם ויעמדו על עצמם. מלאכה אחת נאסרה בתורה בשבת – מלאכת הבערת אש, ושניה בירמיה ונחמיה – משא ביום השבת. מאלה בודאי לא נולדו ל“ט מלאכות, הן וענפיהן וענפי ענפיהן, עד מסכת שבת שבתוספתא ומשנה, שבתלמוּד ירושלמי וּבבלי, הלכות גדולות וּמשנה־תורה והשולחן־ערוך… בימי קדם הקריבו עוד ביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו; אבל אחר זה נעשו כל אלה ל”אבות מלאכות", שכל העובר עליהן מתחייב בנפשו. שבת לה', שבת לכל בשר, מנוחת עולם, אפס כל מעשה!

והנה בא הרב הנ“ל וחוזר על התורה הידועה: “זה ספר תורת ה‘, מצוותיו, חוקותיו וּמשפּטיו, הניתן לנו מסיני – אך בכוּלו ועיקרו ויסודו ניתן לנו, לומר אך כללי ועיקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפּט; ואותם כתב לנו משה מפּי הקדוש־ברוך־הוּא כתוב הדר לכל ישראל; אבל פּרטיו וענפיו וּביאורו עם פּירושו וכו’ נמסרו מפּי הגבוּרה למשה רבינו בעל־פּה”. ובא משה ולימד את שתי התורות ליהושע הנלחם את ל”א מלכים; ויהושע מסרן לזקנים; וזקנים לשופטים, לאהוד ולשמשון; השופטים והגיבורים לימדו אותן לנביאים, דור אחרי דור, “עד דורו של רבינו הקדוש, רבי יהוּדה הנשיא”. שלשלת ארוכה וחוליה אחרי חוליה: שאול, אסא, ישעיה, עזרא, הלל ועקיבא; ורבים הם המאורעות בינתים. תקוּפות התולדיות הגדולות, בנין־עם וחורבן־עם בחצי אלף אחרי חצי אלף כלא הם; כולם־כולם מלמדים הם אך עיקרי תורה־שבכתב ותורה שבעל־פּה. ככר רבה להשׂתרע ומישור אין סוף!

“אכן להיות לחיבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי מושג כללי זה, מאופן התיחסות תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב, כפי שנמסר למשה רבינו על פי פּירושים וּביאורים וכללים מלימודים יסודיים”; “לכן קמו החכמים שאחרי רבינו הקדוש וחיברו לתכלית זו חיבורים שונים, כמו חיבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא, שתכליתם לבאר עיקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחיברו בארץ־ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה וכו', עד שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבעל־פּה, נחקרה התורה־שבכתב חקר מוחלט ונתבארה ביאור שלם ונתפּרשה בפירוש מספּיק”. “אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפּירוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה, התורה שבעל־פּה, בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות”…

לא נפקוד על הרב, שעושה משתי תורות, שהן שתים בעיקר, אחת, רק אחת; גם לא על זה נתמה, שמאחר הוא את המוקדם וחושב את חיבורי הספרא וספרי, מכילתא ותוספתא, שהם אבות המשנה הקצרה לביאוריה. או על זה, שמקדים תמיד את הבבלי המאוחר ברובו על הירושלמי המוּקדם לו, כי הן לא במבקר הכא עסקינן; אבל נפקוד עליו, כי קורע הוא דברי התלמוד והמדרשים גוּפם חתיכות־חתיכות. כי הן המאמרים בגוּף התלמוד, כאשר נראה ונתבונן למה שכתוב לפניהם ולאחריהם, רשמם לרוב אחר לגמרי מבמעשי רשת אלה, אשר נותן לנו המאסף.

המחבר בעצמו עמד על קשי מלאכתו ויחלק את ענין הערכתו לעשרת הכללים האלה: א) קביעות הדרשות לעניניהן, ב) סידור הדרשות למקורן, ג) קיצור הדרשות, ד) הרחב הדרשות, ה) התגלות דרשות כמוסות, ו) דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים, ז) דרשות אסמכתיות, ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים, ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים, י) דרשות כפולות במקומות שונים. והוא הולך ומבאר כל כלל וכלל לפי דרכו. המחבר התחיל בעיקר מתורה שבעל־פּה והתעמל לתלות כל מאמר במקומו של מקרא הראוי בעיניו ואשר מצא לנכון; וכה יצאה מלאכתו אך קרועה ומנומרת… אחרת היא, אם נתחיל העבודה בתורה־שבכתב, נעמוד בראשונה על המקראות גופם וסתירתם, ונבקש לנו אחר זה בספרות התלמוד אותם המאמרים, שעמדו על אותן הסתירות על פּי רוחם הם ושעמלו לישר הדורים. ואם באמת התורה שבעל־פּה היא ביאור להתורה שבכתב, הלא עלינו להתחיל בהטופס ולטפּל בהיסוד שעליו ניסו לבנות.

“כבר אמרנו, אומר המחבר, כי מתכלית חיבורנו זה לעשות אותו לביאור שלם ומוחלט ליסודי המצוות שבתורה־שבכתב; והיינו, שיהיה אדם רואה המצוה הכתובה בתורה שבכתב מתחילתו – מה שנתחדש לה בתורה־שבכתב, ולעומתה – מה שנתחדש לה בתורה שבעל־פּה”. אבל באמת עשה הוא את מלאכתו באופן זה, שהסתכל מתחילה בהלכות חכמים ובדרשות חכמים, ואחר־כך סמך את דברי המקרא בתור טפל להן. תחתונים למעלה! התורה שבעל־פּה לנו פה הכלי עצמו ותורה־שבכתב רק אזנים לאותו כלי, וכזה וכזה גם מלאכת הספר שלפנינו.

תורת ה' תמימה נתן לנו בזה משתי תורות; ועד כמה היא עוד חתומה שתיהן חתומות…

 

ג: תּוֹלְדוֹת הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית    🔗

בהוצאת “מוריה” וב“השתתפוּת מערכת מוריה” יצאה לאור מאת א. ז. רבינוביץ החוברת הראשונה לספר כולל “תולדות הספרות העברית”. הספר כתוב בעד “בני הנעורים” ונדפס באודיסה בשנת תרס“ו בדפוס ח. נ. ביאליק וש. בארישקין. המדפיס ח. נ. ביאליק הוא אותו ביאליק שכתב את “משא נמירוב”; ומבלי משים אנו עומדים בתקופה האחרונה של ה”ספרות העברית", והרי לנו פּרק בודאי שראוי לשום לו לב…

חיצוניות הספר עלתה יפה, ככל ספרי הוצאת “מוריה”, והספר כתוּב בטעם. שפתו החיה, החום והרגש בו עושים אותו נעים למקרא.

פּרקי הספר אלה הם: פ“א) השקפה כללית על כתבי־הקודש, פ”ב) ראשית הספרות, פ“ג) סיפורי התורה, פ”ד) הדינים, התוכחות והיעודים, השירים, פ“ה) יהושע ושופטים פ”ו) ספר שמואל, פ"ז) ספר מלכים. אני מונה אותם אחד־אחד; ומזה כבר יראה הקורא, שעורכי הספר הזה הבינו את המושג ספרוּת במובנו היותר רחב והכניסו בתולדות הספרות כל מה שנכתב בכלל בימי קדם שלנו עברית. אבל לדעתי לא כן הוא. אם כותב אדם תולדות הספרות הרומית, ישים לבו רק לדברי שירה ומעין זה, ויניח לחברו לרשום את ראשית משפּטי הרומיים ותולדותיהם; ואם אחר בא לכתוב את תולדות ספרות־יון, לא ישתף לאוריפידס את אריסטוטלס. דינים, תוכחות ויעודים בודאי אין מקום בצד שירים…

עורכי הספר, שנשתתפו יחד עם המחבר בעבודה אחת, ויקשו בזה מלאכת המבקר, כי הלא יש להבדיל איזה פרקים מהם שייכים לרבינוביץ ואיזה מהם להעומדים על גבו… לא עשו פדות גם המה בין המקורים השונים בסיפורי המקרא ולמעשי המספרים השונים, שנתערבו כמעט בכל סיפור. משה זה, שמתואר בסיפורי שמות בתור כבד־פּה, הלא שונה הוא מזה הדברן והמוכיח הגדול, שבסיפורי ואלה הדברים ¹.

העורכים ירבו לדבר על המראה הגדול של התגלות אלהים למשה מתוך הסנה, מתארים הם סיפורי המסות והמריבות וכל מאורעותיו של המחוקק; ובעמדם בחיי נעורי משה ירכיבו “שלוש האפּיזודות” אלה: התעוררות לבו על החמס של המצרי, על הרשע המכה את רעהו והרגשתו את העוול של הרועים המדינים לבנות יתרו, “הדומות זו לזו בתכונתן – הצלת החלש מיד התקיף”, בעוד שבכל הפּרק ההוא, בספר מוקדש לספרוּת, לקיחת משה את צפּורה לו לאשה וההוד המיוחד השפוך על זה הסיפור, הוא העיקר וצריך להיות בו עיקרו, נושא הענין.

הם ישימו לבם יותר אל החזיונות של שירה מאל מעשי המספרים וערך מלאכתם ודרכם לסַפּר. – וזה הלא ראשית כל דבר בספר כמו זה. גם במִספּר החזיונות יפקד מקומם של אלה, שכמעט אי אפשר היה לעבור עליהם.

הנה הדרמה הגדולה של החטא בראשית העולם. שמות הפּועלים בחזון ארבעה הם: האלהים, הנחש, חוה ואדם… והנה חזון קין והבל: זה רועה צאן וזה עובד אדמה. שניהם יביאו מנחה לה' ואל זה שעה ואל זה לא שעה. ריב־דמים! יד האדם תהיה באחיו בראשונה. במצח נחושה עומד המרצח ומכחש: לא ידעתי, השומר אחי אנכי? ואחר זה באה תשובת הלב והכנעת הלב: גדול עווני מנשוא! והייתי נע ונד בארץ. בן־אדם יוצר לנדודו הנצחי. ניטלה ממנו המנוחה לעולמים!

באו ימי המבול. נפתחו ארובות השמים לכסות את פּני האדמה. שארית האדם והחי מבקשים להם מפלט. נח וביתו באים הם אל התיבה, אשר עשו להם נגד קצף המים. מן הבהמה והעוף מכניסים הם שנים־שנים. אחוה! המבול ישטוף בלי מעצור, המים נושאים את התיבה. חמישים ומאת יום צפה היא על פּני הים הנורא, אשר כיסה פּני כל היקום. אמרו היושבים בה נגזרו, – והנה עבר רוח על הארץ, וישוכוּ המים ותנח התיבה. נח פּותח את חלון התיבה ושולח את העורב הבלתי־אמון לראות, אם קלו המים, והוא לא שב. ויחל עוד מספר ימים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה ותשב אליו לפנות ערב, ועלה־זית בפיה. יבשה הארץ. הטבע יחדש את פּניו, ונח וכל החבורה אשר אתו עוזבים את התיבה. שלמי תודה; ויבן נח מזבח לה'!

ומכל הוד הסיפור הזה ותיאורו נמצא בספר אשר לפנינו, רק את המאמר הזה: “מתוך מעשי נח כבר נשקף אחד מעיקרי הדעות שבתורה הוא העיקר של שכר ועונש” (עמוד ל"ז). והלא בתולדות הספרות אנו עומדים לכאורה ולא בתולדות הדת…

המסדר או המסדרים מסמנים ומדגישים את חיי האבות, ועל היצירות הגדולות של טיפּוּסי הנשים, “האמהות”, לא העירו כלל. הם עברו על האחיות הנשואות בבית אחד, הן וצרותיהן, רחל ולאה. עברו על המעשה היפה של אליעזר ורבקה על עין המים ועל כל התום הטבעי שבסיפור אירוסין זה. עברו על חיי שרה הגברת; עברו גם על חזיון־התוגה, שאין לו ערוך בכל סיפורי המקרא, גירושה של הגר ושילוח אברהם אותה ואת הילד בבוקר.

את חסרון סיפורי־אהבים בספר אשר לפנינו, של יהודה ותמר, של אמנון ותמר, שהם הלא הנם הסיפורים הראשונים בספרותנו העתיקה ואינם בני אהבה פּשוּטה בלבד, כי כוללים הם סיפור המקרים המסובכים הדרמטיים הבאים בעקב קרבת נפש לנפש, לא אפקוד; אולי יאמרו, כי הם “לא נקראים ולא מתורגמים”. – אבל גם בבוא המחברים להזכיר סיפור כמו זה, הנה להם, כפי הנראה, ההיפך מהכלל הידוע: “יפה שיחתן של עבדים מתורתן של בנים”, ונוטים הם ביותר להשקפת התורה המסורה מאל עצם הענין ומהות המאורע. – אבל ראשית מלאכת ספר כזה, כתולדות הספרות העברית, צריכה להיות: להעיר ולעורר על ערך סיפורי התורה מצדם השירי ולא מצדם הדתי, כי הן זה האחרון יעכור את המבט הפּיוּטי ולא יתננו לרדת לעצם החזיון.

אנו קוראים את מעשה דינה בספר זה. אמנם נזכרים אנחנו בהשינוּי שבין יחס יעקב, האוהב שלום, להמאורע שבביתו, ובין יחס בניו לזה ב“חריקות השינים ואיום באגרוף כלפּי האויבים”, כי הם למלחמה; אבל לא נמצא גם הערה אחת על־אודות הגיבור הראשי באותו ציור אהבה, והוא שכם בן חמור!

שכם, זה הבן האהוב של חמור “ונכבד בכל בית אביו”, ראה את דינה בת יעקב “ותדבק נפשו בה ויאהב אותה וידבר על לב הנערה”. זאת היתה ראשית צעדיו, למצוא נתיבות אל הנפש שחשק בה. עוד עליו להטות את לב אביו, נשיא הארץ, כי יאות גם הוא לכריתת ברית עם בת הגרים העברים, אשר מרחוק באו ומבקשים אחוּזה. “קח לי את הילדה הזאת לאשה”, קורא הוא; ואביו נרצה לו. עליו עתה לרכוש לו את לב אבי הנערה: “הרבוּ עלי מוהר ומתן”, הוא קורא. כל אשר לו הוא חפץ לתת להם, להזרים, ואַל נא ימנעו את בתם ממנו. ובבקש ממנו ראשי המשפּחה, אם בערמה או בתום־לב, דבר לא נקל, כי ימול את בשר ערלתו, “לא איחר הנער לעשות את הדבר, כי חפץ בבת יעקב”. וימול הוא וכל בית אביו. גבורת לב האוהב ואהבתו העזה פּעלה כל כך על סביבתו, עד כי גם כל יושבי עירו למגדול ועד קטן נאותוּ לחפצו, “להמול להם כל זכר”. ואנחנו נאמין להמספר המקראי הזה, כי כוחו אתו להעמידנו בתוך מסיבת המקרים; נאמין ונחוש לחזיון־הדמים הזה, קרבן אהבה של עיר שלמה ויושביה על מזבח ברית נער ונערה!

בעלי “תולדות הספרות” לא הבינו את זה…

בסיפוּרו של יוסף, הבא אחרי מעשה שכם, כבר נקיים המרצים מאלה ויעמידונו בעולם האמנות והציור. בירור הסיפור הוא בטעם ובהבנה; אבל, שוב יקולקל על ידי ההתפעלות היתירה, אם גם תבוא מלב חם. יחד עם ניתוחי הענינים לאשורם, אנו מוצאים קריאות כמו אלה: סיפור המאורעות של יוסף הוא אחת מן המרגליות היקרות בספרות העולם כולו ואין דוגמתו! כמה נוי וכמה רעיון וכמה גדלות! כל פסוק שבו הוא תמונה פּיוטית שלמה! אמנות מצוינה דקה ופשוּטה וכו'. הם כבר אינם מלמדים ומבארים ערך סיפור זה לאחרים כי אם קוראים אותו שוב, ורושם כזה אמנם לנו ברוב פרקי הספר.

ב“סיפורי התורה” חסרים בספר הזה הסיפורים על־דבר המקושש והמקלל, אלה ראשונים לקרבנות הדת. מעשה קורח, זה הטיפּוּס הגדול של המורד, אשר גם באזני איש־אלהים הוא קורא את קריאתו: רב לכם! נזכר רק בשם; וב“פרשת בלעם”, שהיתה על פי צורתה נושא לענין ביאורי בהספר, לא השתחררו ממבט המסורי ונגררו אחרי אי־הבנת האופי הנפשי של החוזה הזה, ה“שומע אמרי אל”.

בסיפורי השופטים שכוללים הרשמים היותר קדומים מחיי שבטי ישראל, לא נמצא ברור מה על־דבר ההבדל בין סיפורים כמו אלה ואמצעי מסַפּריהם לסַפּר ובין אלה הסיפורים, אשר בימי המקרא האחרים, יותר נכון בספרות המקרא.

הרשימה על־אודות סיפור בת יפתח קצרה היא לעומת חיים כאלה, הטבועים בחותם של מין פּשטות וקדמות פּראות. – יותר עלה בספר הזה שׂרטוטו של אבימלך, זה “הגיבור הפּראי”, שידו בדם נגאלה, “אכזר כחיה טורפת”, ועם כל זה לא נוכל אלא לכבד גבורת נפשו בלבנו.

הפּרק על־דבר שאול כתוּב בבינה ומקרב לנו את פּרצוּפו של המלך גדל־הנפש הזה, ה“גבוה משכמו ומעלה” מכל מלכי ישראל ויהודה ואין כנשגב גם בחזון עצבונו ואחריתו. אבל מקומו של זה והערכתו מול שׂטנו שעמד לו, המלך דויד, נכון יותר בתולדות ישראל מאשר בקורות ספרות ישראל. הגדרה ברורה, מה בין תולדה לספרוּת היתה נותנת לנשואי הענינים היקף אחר ובירור אחד.

בנסיון לרשום תולדות הספרות העברית לבני הנעורים נעשתה התחלה לטובה; אבל עוד רב הדרך לנו הגדולים…

 

ד: סֵפֶר הָאַגָּדָה    🔗

עוד ספר חשוב אחד נתנה לנו הוצאת “מוריה”: ספר האגדה, מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים, סדורות לפי הענינים ומפורשות, כרך ראשון, ספר ראשון וספר שני, קראקא תרס“ח; והפּעם בשותפות מפורשה, סדורות הנה על־ידי י. ח. רבניצקי וח. נ. ביאליק. וביאליק גם הקדים לבאר תכנית הספר במאמר “לכינוסה של האגדה העברית” ב”השילוח" בדברים נכונים להישמע. רק דברי ההילול הבאים בינתים הם מפריעים את הקורא. ביאליק הוא כבן־יחיד המתגעגע אחרי אביו; הוא לא רק ידבר וּמרצה, כי אם גם יחבב וירומם את נושאיו בהפרזה. – ועוד זה: בתחילה הוא מעיר באותו המאמר על־דבר ערך האגדות עצמן; אחר־כך יעיר על זה, שצריכות הן להיאסף וילמדנו בינתים, באיזה אופן תיאספנה ואיך צריך להיות ספר־האגדה שלנו, ויסיים לאמור: “ולספר כזה מחכה הספרות העברית”. והקורא עוד לא ידע, כי הספר ההוא כבר מוּכן לו… ושגם אותו מאמר גוּפו לא נכתב אלא לשם הספר הזה; והוא גם בא בהספר עצמו בתור הקדמה במעט שינויים…

האגדה, “האגדה הבאה מפוזרת בתלמוד ובמדרשים היא הנותנת מקום למבוכה גדולה” – פּותח בעל “מורה נבוכי הזמן” את שערו הי“ד בדבר האגדה ובעלי האגדה; והוא הולך ומונה לנו את המינים בחלוקת האגדה בקירוב. לבני־דורו די היה שרטוט כללי כמו זה: “ואם הלכות קבועות בהוראה מלמדות אותנו מעשה המצוות בחובת האברים, הנה תבואנה האגדות מצדן ללמד אותנו חכמת הדת בטהרה ואפני עיקרי האמונה, היינו יחוד ה', גמול ועונש ועוד”. אבל לנו, העומדים על דרכי האגדות עצמן ולא על תכליתן, לא די זה; אנחנו גם לא נדבר על אגדות בכלל, על תלמוּד וּמדרשים סתם, כי אם מבקשים אנו לעמוד על מקורן ומהוּתן. – דור דור ודורשיו, דור דור ומשאותיו, ודור דור וחזון לבו; ואם גם התחוּמין יונקים זה מזה, צריכים אנו לדעת בספר סידורי כוללי את מצרי התחומין. – אמנם מקדימים המסדרים לאמור: “ספר אסיפת האגדה אינו צריך להיות ספר מדעי במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד הגיניזיס שלה או מצד התפּתחוּתה ההיסטורית במקום ובזמן ובאישים”; אבל גם דבר ה”אינו צריך" הזה עוד צריך עיון… לדעתנו, צריך כל ספר המאסף דברי קדמונים, ורוצה בכללו לתת לנו חלקי ספרות קדמוניה בלשונה ובכתבה, להישען באיזו מידה על הבדל הזמנים והדורות, ולא יכול, אם ימלא את מטרתו כולה ולא אך בקירוב, לתת הכל בחדא מחתא. אמנם ספר שימוּשי איננו ספר לימודי; אבל הוא צריך להיבנות ביסודו על דרך לימודי. – –

גם מושגי האגדות והגדרתן רחבים ביותר בהספר הקבצי הנכבד הזה. לא האגדה הסיפורית היתה להם להמסדרים לעיקר – וכל אגדה במובנה האמיתי ולא גם דרשה היא אך סיפורית – הם הכניסו דברי חכמים, מדרשי הכתובים וגם מחקר, המה הבינו את נתיב האגדה במובן הניגוּדי להלכה, כלומר, שכל דבר שאינו הלכה אגדה הוא ודרוש להיכנס בקובץ הזה; ודבר זה בודאי צריך עיוּן…

“האגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצוּרתן וכלשונן, בלא עיבוד צורה שיש עמו גם איבוד צוּרה וכו', מלבד תיקוּני הנוסחאות והלשון על פי גוּפי המקורות” וכו', ותיקוּני הלשון פּה ושם, אם גם נעשו בזהירות יתירה, לא יתאימו תמיד לרוח הדברים; והשאלה היא גם זה –אם רשות לנו לערבב דברים משלנו, בבואנו למסוֹר דברים כצוּרתם.

לא נעמוד על הפּרטים בהחומר העשיר הרב, אשר אספו המסדרים וחילקום פּרקים־פּרקים. אבל המעיין והעומד על מקורי כל אגדה ואגדה – והלא זה דרכי התלמוד וספרות המדרשית הרחבה, שיש לנו מכל סיפור ומכל מאמר נוסחאות לעשרות, המלמדים זה על זה ומשלימים זה לזה – ימצא, כי לרוב הבבלי ונטייתם ההרגלית של המחברים, לבכר את התלמוד הבבלי על יתר המקורים, הטעתם, שלא לקחת הנוסחה היותר טובה והיותר קדומה שיש לנו בדברים רבים. ועל הכרעה צדדית כזו בודאי יש להצטער.

מלאכה רצויה ורבה עשו המסדרים באסיפתם, וגם כוָנתם רצוּיה, והקרקע עוד לרוב בתולה וּבלתי מעובד והמה באיזו מידה חלוּצים הם; אבל מלאכה זו היא גם חכמה ולא תוּכל להיעשות בשלמוּת בלי יגיעה מדעית בתחילה בעצם הענין גוּפו. גם להמשורר לא תספּיק בזה מתנת־יה לבד, תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים!